מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
שם שמים חל על הסוכה
כתב הרמב"ם בהל' סוכה פ"ו הט"ו: עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך "אין ניאותין מהן לדבר אחר" וכו'. ומקור הדברים בסוכה ט, א: "מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה". ומבוארת שיטת הרמב"ם דהאסו"ה הוא גם על דפנות הסוכה. והרא"ש בפסקים בסוכה שם חולק וס"ל דדוקא הסכך אסור בהנאה, אבל עצי הדפנות מישרי שרו, דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות הוא דווקא בסכך כדלקמן וכו'. ועי' בתוס' זבחים (לז: ד"ה אלא) שתמהו דמ"ש דלענין אסו"ה הדפנות אסורין, ולענין פסול סכך המקבל טומאה ודין תעשה ולא מן העשוי הוא דווקא על הסכך, ונשארו בתימא.ובחי' הגר"ח מבריסק (בספרו שם) כתב בדעת הרמב"ם דרק דינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, זה נאמר רק בסכך ולא בדפנות, משא"כ האסו"ה שהוא מחמת מצות סוכה, כיון דבלא דפנות לא מיתכשרא, ממילא גם הדפנות איכללו במצות סוכה, ולהכי הוא שפסק הר"מ דגם עצי הדפנות אסורין עכתו"ד. והיינו דהאסו"ה דסוכה הוא מחמת קיום המצוה דסוכה, וקיום המצוה הוא גם ע"י הדפנות. ומפי השמועה, הוסיף הגר"ח דגם קרקע הסוכה הוא בכלל קיום המצוה דנצרך לסוכה, וממילא אסו"ה דעצי סוכה יהיה גם על קרקע הסוכה. ועי' תוס' ר"ה כח: ד"ה ומנא דנו להקשות דבעשה דופן רביעי לסוכה כיון דסגי בג' דפנות יעבור בבל תוסיף, ותירצו דבעשה ד' דפנות טפי עדיף דהוי תשבו כעין תדורו. ומבואר בתוס' דהדפנות הם מעיקר מצות הסוכה, ושייך בל תוסיף מחמת עשיית הדופן הרביעי. וכן בראבי"ה בשלהי הל' מגילה כתב גבי נשים דמברכות במצוה שהזמן גרמא דל"ה יוהרא, תדע דהא ארבע דפנות שלמות לסוכה לא צריך לכ"ע ונהוג כ"ע בד' דפנות אע"ג דלא צריך, אלא כיון דכ"ע עבדי לא הוה משנה להיות חשיב יוהרא ע"כ. ולפ"ז יש להעיר דאמאי נקטו הפוסקים דגם לרמב"ם הדופן הרביעי מותר בהנאה [בגוונא דידעי' מהו הדופן הרביעי, ראה בהמשך דברינו להלן], והרי חזינן בתוס' דגם הדופן הרביעי בכלל מצות הסוכה, דהוי תשבו כעין תדורו. וצ"ל דמ"מ כיון דאינו מחוייב בעשייתו אינו נאסר בהנאה, וכדיבואר להלן.
והנה בלשון הרמב"ם מדוקדק שלא הזכיר ענין סוכה דהוי כהקדש, כלשון הגמ' דאסור בהנאה כחגיגה, ואף דאין דרכו של הר"מ להביא מקורות וטעמים, מ"מ הו"ל להזכיר דאסור כהקדש, וכפי שנקטו הר"ש משאנץ בתו"כ בפ' אמור, והרשב"א בביצה ל. ומוכח בר"מ דהוי אסו"ה מהל' סוכה ולא דהוי הקדש ממש, ורק ילפי' לאסור מחגיגה, וצ"ב גדר האסו"ה. ועוד יש כאן דקדוק גדול בלשון הר"מ שכתב דאין נאותין מהן לדבר אחר וכו', וכ"ה בשו"ע בריש סימן תרלח. וצ"ע, דהא כבר הקדימו הרמב"ם והשו"ע דהסוכה אסורה בהנאה, ומה הוסיפו דאין נאותין מהם לדבר אחר.
והנה בעיקר דינא דרב ששת משום ר"ע דאמר בסוכה שם: "מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנא' חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'". פרש"י (שם ד"ה על החגיגה) דההיקש לשלמי חגיגה דשם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה דעבד הנוטל פרס. וצ"ע, דהרי אחר זריקה הותר. אכן בזה י"ל דרש"י לשיטתו בקדושין נג: ותמורה ח. דגם הקטרה הוי מתיר. אך מ"מ מה כוונת רש"י במש"כ דאחר הקטרה הוי כעבד וכו', ואטו ר"ל דההנאה מסוכה היא משלחן גבוה. ומדברי הרשב"א בביצה ל: שדן אם סוכה הוי קדוה"ג או קדו"ד, מבואר דהוי ילפו' דסוכה הוי כהקדש, וכדברי הר"ש משאנץ הנ"ל. אכן בשיטת רש"י והרמב"ם נראה דהאסו"ה דסוכה הוא מגדר הוקצה למצותו בדאורייתא, וכדיבואר.
♦
איסור ההנאה מסוכה הוא בגדר הוקצה למצותו
ברש"י סוכה לז: (ד"ה אסור להריח) כתב בהא דאסור להריח מהדס דהוקצה למצותו, וכתב רש"י דילפי' מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה עכ"ל. ובכפו"ת כתב דהוי דאורייתא. וצע"ג, דדוקא בסוכה אסורה בהנאה דיש בה את ההיקש לחגיגה, אבל בהדס הרי ליכא ילפותא לחגיגה. ומשמע ברש"י דגם בסוכה האסו"ה הוא מחמת דהוקצה למצותו. וברש"י ביצה ל: (ד"ה לה') כתב דהאסו"ה בסוכה כל שבעה מקרא דלה' הוא הקדש עכ"ל. וצ"ל דההוקצה למצותו הוי לעשותו כהקדש דאסור בשימושי חול. ולמבואר ברש"י ניחא קושיית התוס' ט. ד"ה מנין שהקשו דמכ"ד מוכח דאסור מדין הוקצה למצותו, דאכן לרש"י גם האסו"ה דאורייתא דסוכה הוי מדין הוקצה למצותו [וי"ל כן נמי בדעת התוס', אלא דס"ל דבדאורייתא ל"ה מחמת הקצאה דידיה, ודין התורה לעשותו כהוקצה למצותו]. והא דילפי' מהאסו"ה דחגיגה היינו דאסורים מחמת דמיוחדין לגבוה, דכמו דבקדשים מלבד איסור מעילה, איכא אסו"ה מהקדש מחמת דמיוחדין לגבוה, ולהש"מ במנחות ד: בהשמטות אסו"ה דשלמים הוא מדין בל יחל [וגם לרש"י מנחות ד: (ד"ה לא נהנין) דבשלמים ליכא אסו"ה מהתורה, כתב הגרי"ז שם דהיינו האיסור מעילה דאינו מהתורה, אך לכ"ע איכא אסו"ה גם בקק"ל מצד בל יחל. ונתבאר בארוכה בהערותי על הש"מ מנחות שם (הוצאת מוה"ק). ושפיר שייך למילף אסור הנאה מהתורה בסוכה כמו בחגיגה]. והביאור הוא דבקדשים איכא אסו"ה נוסף מצד בל יחל, היינו דהוי כאוסרו בהנאה ע"י הקדשו ומשום דמייחדו לגבוה. וילפי' מיניה דה"נ בסוכה מחמת יחודו למצוה הוקצה למצותו ואסור בהשתמשות חולין. ולהכי כתב רש"י האיסור דקודם הקטרה, דזהו לא מחמת הקדש אלא דאסור לאכול קודם הקטרה לגבוה, ולהכי הדגיש רש"י דהוי כעבד הנוטל כו', היינו דילפי' מיניה גם לסוכה דההנאה היא משל גבוה וכל הנאתו היא רק לצורך מצות סוכה. ומה"ט י"ל לרש"י דהאיסו"ה בסוכה הוא שלא יהנה משימוש שהעצים עומדים לכך אלא הוקצו לסוכה, אבל אם יהנה מהעצים לדבר שאינם עומדים לכך ליכא איסורא, דלענין זה ליכא הקצאה. וכדאמרי' בגמ' גבי הדס דילפי' מעצי סוכה דאסורין, דהיינו דווקא דאסור להריח ממנו, ומשום דמקצהו ממה שעומד שיהיה למצותו. וכן מבואר בדברי הדרכי משה בסימן תרלח שכתב דאסור בהנאה ליקח מהעצים קיסמים וכו'. וצ"ב מאי אשמועי'. ונראה דאתי לומר דדוקא הנאה שעצים עומדים לכך, זה נאסר מחמת דהך שימושים הוקצו לסוכה.ובזה מבוארת הגמ' סוכה לז: דבאתרוג דהוי לאכילה ואינו עומד לריח להכי במריח בו שרי, דאינו מבטל את ההקצאה, משא"כ בהדס דלריחיה קאי. והריטב"א לז. כתב דהדס הנמצא בסכך הסוכה מותר להריח ממנו כיון דלסכך אפשר בעצים בעלמא. וכוונת הריטב"א היא דההקצאה היא מה שצריך לסוכה, וכיון דהוי מעשה עץ בעלמא לא שייך לאסור ריחו, דאסורו הוא רק בתורת סכך כעצים בעלמא, ולא שייך לענין ריחו דלא הוקצה לכך. משא"כ בהדס לד' מינים, דהוקצה לכך, אסור בריחו.
ונראה דהאסו"ה בסוכה הוא דווקא אם ע"י ההנאה סותר לדין הסוכה, אבל בהנאה שאינה סותרת למצות הסוכה הכי נמי מותר. ודבר זה מפורש בט"ז, דהנה בשו"ע בריש סימן תרלח הביא הרמ"א בשם הגהות אשר"י דהסוכה אסורה בהנאה רק מזמן שכבר ישב בסוכה [ויל"ע אם בעי' ישיבה בסוכה דוקא בגוונא דמקיים בכך מצוות סוכה, הא לאו הכי אינו נאסר בישיבתו], והקשה הט"ז בסק"ג דהרי סוכה אסורה בהנאה כמו חגיגה, וא"כ צ"ל דאסורה משעה שהסוכה קיימת כמו בקדשים דהזמנה מילתא, ואם אמר הר"ז לקרבן אסורה משעת ההקדש, ואמאי בעינן שישב בסוכה בכדי שתאסר. ותי' הט"ז דודאי אין לומר שכל הדינים שיש בחגיגה יהיו בסוכה, אלא דבזה שוה סוכה לחגיגה דלא תיטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה וכו'. ומפורש בט"ז דאיסור ההנאה מסוכה הוא דווקא ליטול הנאה שמבטלת קדושתה, וכמש"כ. ודברי הט"ז הובאו במשנה ברורה. וע"ע במג"א שם שכתב דבסוכה הזמנה לאו מלתא דהוי תשמישי מצוה, וצ"ב דהא הוי כהקדש. וע"כ כמש"כ, דל"ה הקדש בחפצא אלא כתשמישי מצוה שהוקצו למצוותן, ולהכי היינו דווקא במבטל מצותן. וד"ז מפורש בתוס' שבת כב. ד"ה סוכה דשאני סוכה דבמסתפק איכא ביטול מצוה, וכן בתורא"ש שם כתב שיש ביטול מצוה במסתפק בעצי סוכה. וע"ע בהערותי על תורא"ש סוכה (הוצאת מוה"ק, ט, א הערה 141) מש"נ בזה.
והנה העונג יו"ט (בסימן מט) הקשה בהא דנשים יושבות בסוכה אף דלא נצטוו [ולכמה ראשונים לית להו אף קיום מצוה, ובראב"ן (בסימן פז) מבואר דנשים יושבות בסוכה מחמת חיוב הבעל דליהוי כתשבו כעין תדורו עי"ש], וכן הקשה ביושב בסוכה בשעה שירדו בה גשמים, והא נהנה מהסוכה, וכיון דל"ל מצוה הא איכא אסו"ה, עי"ש בארוכה. ונראה לפי המבואר ברש"י דגדר האסו"ה בסוכה הוא מדין הוקצה למצותו, וע"י ההקצאה למצות סוכה נאסרו שאר שימושי העצים. מעתה נראה לומר יותר דגם האיסור ליהנות מהסוכה הוא דוקא בהנאה שאינה שייכת לסוכה, אבל בנשים היושבות בסוכה, אף אם נימא דאין להן קיום מצוה, וכן בסוכה שירדו בה גשמים, או בחולה היושב בסוכה, אף אם אין להם קיום מצוה, מ"מ כיון דמשתמש בסוכה שימוש של סוכה והיא תשבו כעין תדורו, שפיר מותר לו לישב בסוכה אף בלי קיום מצוה. דלענין לדור בסוכה ל"ש הקצאה, דהרי הסוכה עשויה לדירה, ורק לענין הנאה חיצונית נאסר משום הקצאה. ועי' בפרמ"ג שם שהוכיח מהגמ' סוכה י: דיכול להניח בגד על הסוכה לייבשה, וכתב דהוי כעין תדורו מה שהניח לייבשה. וכוונתו להוכיח כט"ז דהאיסור הוא רק במבטל מצוותה, אבל שימוש שאינו סותר למצות סוכה לא נאסר. ולדברינו ניחא יותר, דודאי כל שימושי סוכה דהוי כבית שרי, דנהנה מהסוכה עצמה. וראיה מוכחת לזה נראה מדין סוכה ע"ג סוכה דהעליונה כשרה, והרי משתמש בסכך התחתון, דיושב עליה ונהנה ממנה, ואיך שרי, ואיכא גוונא דשתי הסוכות כשרות ואז סכך התחתונה נאסר בהנאה, וע"כ דכל היכא דההנאה היא לצורך מצות סוכה שרי.
ונראה דיסוד זה מפורש בר"מ ובשו"ע הנ"ל שכתב דהסכך והדפנות אסורין בהנאה "ואין נאותין מהן לדבר אחר", היינו דהדגשת הר"מ היא דדוקא לדבר אחר אין נאותין מהסוכה, אבל הנאת סוכה עצמה שרי אף בגוונא דל"ל קיום מצות סוכה. ובזה ניחא שפיר מש"כ רש"י הנ"ל דילפי' הדס מסוכה דאסור משום שהוקצה למצותו, היינו דגם בסוכה גדר האיסור הוא משום שהוקצה למצותו ושייך ללמוד מיניה גם להדס.
ולפ"ז נראה דלהכי הר"מ לשיטתו ס"ל דהאסו"ה הוא גם בדפנות הסוכה, דכיון דגדר האיסור הוא לבטל מצוותה, איכא איסור לבטל מצותה גם בדפנות, כיון דקיום המצוה הוא גם ע"י הדפנות, וכדברי הגר"ח הנ"ל. ומדוייק כן בלשון הר"מ שכתב קודם איסור הדפנות ואח"כ הסכך, והיינו דבתרוייהו חד טעמא הוא דמבטל קיום מצוותה [ונראה דלענין דופן עקומה להנך ראשונים דהסכך הפסול מתעקם ונעשה דופן, דמ"מ לא יאסר בהנאה מדין דופן סוכה, כיון דל"ה דופן ממש, ודינו כדופן רק כדי למנוע את הפסק הסכך מהדופן. וכ"נ בריטב"א סוכה יז. וא"כ לא שייך לאוסרו בהנאה מדין דופן, כל שאינו דופן ממש].
ולפי המבואר נראה דאין גדר אסו"ה דעצי סוכה כאסו"ה בעלמא, עד שנבוא לדון דאינו ממונו מחמת דאסור בהנאה, אלא גדר אסורו הוא רק כפי מה שהוקצה למצות סוכה. ומעתה יש להעיר טובא עמש"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קפד) [התשובה נכתבה בחול המועד סוכות תקנ"ח לפ"ק, כמצויין שם] בנידון אם מותר ליטול את האתרוג התלוי לנוי סוכה למצות אתרוג. והשיב דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דאין כאן בזוי מצוה. עוד כתב דכיון דמותר לצאת בו, ממילא מותר נמי לבעל האתרוג ליקח את המעות מחיר האתרוג וכו'. ובשער המשפט בסופו בשו"ת נחלת אבות (סימן ג) כתב דאינו יוצא באתרוג התלוי לנוי סוכה, דל"ה לכם עי"ש. והבאתי את דבריהם בספרי משא יד ח"א בפ' אמור. ולפי המבואר בודאי לא שייך לדון הכא מדין מצות לאו ליהנות ניתנו, דאסו"ה דעצי סוכה אינו לקיחת ההנאה, דבזה אמרי' דלקיחה למצוה ל"ח לקיחת הנאה, אלא דכל שינוי מהקצאת המצוה אסור, א"כ ה"נ למצוה אחרת [ואולי י"ל דכיון דמצות לאו להנ"נ לא חשיב שנוי מההקצאה, כיון דשימוש למצוה לא חשיב שינוי אחר]. אך מה שדן השער משפט שם דל"ה לכם, זה ודאי אינו, כיון דאינו מגדר אסו"ה כלל, ופשיטא דהסוכה הוי ממונו ומיקרי לכם. ומה דאינו יכול לאכול את האתרוג מצד דהוקצה למצות סוכה, פשיטא דאינו מגרע בשם "פרי" הדר, אלא היכא דהוי אסו"ה כערלה וכיוצא. וכעי"ז תמה באמרי בינה בהל' סוכה בסימן כא. וראה עוד באוצר בגליון כא (עמוד שי) במאמרי מילואים להערותי בתורא"ש סוכה הוצאת מוה"ק שהבאתי עוד מקורות בזה.
ומה"ט נראה לי להעיר עמש"כ הגאון מטבריג זצ"ל בספר נר אהרן לדון דאינו יכול לסכך בסכך דאסו"ה כיון דלא יוכל להחיל על האסו"ה דין הקדש דסוכה וכו', דלדברינו דל"ה דין הקדש ממש אלא חלות הקצאה זה שייך גם באסו"ה, וכמו דבלי המיעוט היה כשר סוכה גזולה אף אם גזלה קודם עשייתה, ומבואר דיכול להחיל על הסוכה שיהא אסו"ה דאיתקצאי למצות סוכה [ובלא"ה יבואר להלן דאין האסו"ה דסוכה מעכב בעיקר מצוותה, ראה בהמשך הדברים עפ"י הרשב"א בביצה, וכן העיר על דבריו בס' הערות להגריש"א זצ"ל].
וביסוד דברינו יבואר מש"כ התוס' בסוגין דבסוכה שנפלה ליכא אסו"ה, והפנ"י כתב דהוי כקדשים שמתו, ועי' בשפ"א. ולכאורה קדשים שמתו עדיין אסורין בהנאה. אלא כוונת התוס' היא דהאסו"ה בסוכה הוא כ"ז שהיא מיוחדת למצות סוכה, וע"י זה שנהנה מבטל קדושתה. אבל בסוכה שנפלה שוב אינה מיוחדת למצוותה, ולא שייך הך אסו"ה שהוא מחמת יחודה ומצוותה של הסוכה. וביותר להמבואר לעיל דאין הפי' דסוכה הוי מאסו"ה, אלא דאם משתמש בה דבר המבטל מצוותה זה שנוי ביחוד הסוכה, א"כ ל"ש זה בסוכה שנפלה. ועי' ברמב"ן דחולק על התוס' וס"ל דגם בסוכה שנפלה אסורה, אכן כתב הטעם מסברא דחזי להקימה, והיינו דמשו"כ עדיין שייך בה דין הקצאה.
וראיתי שדנו בשו"ת יד יצחק (ח"ב סימן קב), ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ד קיא סק"ה) בנידון שמצא סכך יותר מהודר, אחרי שכבר ישב בסוכה והוקצה למצותו, אם מותר להניח את הסכך המהודר בו, או דאסור כיון דמבטל בכך קדושת ש"ש מהסכך הקיים. ולכאורה תלוי לפי הנ"ל, דהכא כיון דרוצה להדר בסוכה לא שייך לומר דמבטל מצותו מהסכך הקיים.
♦
דין סוכה ישנה לב"ש
במתני' סוכה ט. ס"ל לבית שמאי דסוכה ישנה פסולה ובעי' לשמה בעשיית הסוכה וילפי' לה מקרא. וכתב הט"ז בסימן תרלו ס"א דהיינו דווקא בסכך, אבל בדפנות כשר גם בסוכה ישנה, והיינו דדין לשמה נאמר רק על הסכך, ככל הלכות הסוכה. אמנם בשפת אמת בסוגין העיר דלדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דעצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך, א"כ נימא דדין סוכה ישנה פוסל גם בדפנות.והנה לעיל הבאתי את דברי הגר"ח מבריסק שכתב בדעת הרמב"ם דרק דינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, הוא נוגע רק בסכך ולא בדפנות, משא"כ האסו"ה, שהוא מחמת מצות סוכה, כיון דבלא דפנות לא מיתכשרא, ממילא גם הדפנות איכללו במצות סוכה, ולהכי הוא שפסק הר"מ דגם עצי הדפנות אסורין עכתו"ד. ולפי כל המבואר בדעת רש"י דהאסו"ה בסוכה הוא בגדר הוקצה למצותו דמייחדו למצות סוכה, שפיר מתבארת כוונת הגר"ח בדעת הרמב"ם דלהכי גם הדפנות אסורות בהנאה. והיינו דכיון דגם הדפנות נצרכות לקיום המצוה דסוכה, שוב הוי בכלל הקצאתו למצות סוכה, וכלשון הר"ן בביצה דאף הדפנות בעי להכשר הסוכה. והרא"ש דחולק על הר"מ, ס"ל דבעי' לדפנות רק כהיכי תימצי שיחול על עצים שם סכך דהיינו דווקא במונח על דפנות.
ומצינו לענין פסול גזול בסוכה, דמבואר בסוגיא להלן לא. דגם בדפנות ובקרקע הסוכה יש פסול גזול, ותמהו הערל"נ והכפו"ת דמ"ש משאר פסולים. והכפו"ת כתב דכיון דעיקר פסול גזול הוא מחמת מהב"ע, להכי פוסל גם בדפנות. והיינו דפסול גזול הוי פסול בקיום המצוה, ובפרט להנך ראשונים דעיקר הפסול הוא מדין מהב"ע, להכי פוסל בכל מה דשייך לקיום מצות סוכה. ובשם הגר"ח מובא כעי"ז דהחילוק הוא דכל פסולי סוכה שהם בעצם הסוכה נאמרו רק לגבי הסכך, אבל גזולה, דהוי פסול בקיום המצוה דהסוכה, זה פוסל בכל מה דשייך לקיום המצוה, ולכך פוסל גם בדפנות, וגם בקרקע הסוכה פוסל גזולה כדמוכח בסוכה לא. ומה"ט נקט בכתבי הגר"ח להרמב"ם גם קרקע הסוכה תיאסר בהנאה, דהיא נצרכת לקיום מצוות סוכה.
ולפ"ז י"ל בנידון לשמה שהעיר השפ"א, דלדעת הר"מ נימא דדין סוכה ישנה יפסול גם בדפנות, דאכן יש לחלק בזה דשאני האסו"ה דסוכה דהוא מחמת קיום המצוה דסוכה מחמת ההוקצה למצותו, להכי הוא דס"ל להר"מ דהדפנות אסורות בהנאה. ולהכי הוא גם בדפנות. משא"כ דין לשמה הוא מהלכות הסוכה ודיניה, ושייך זה רק על הסכך. ובאמת לשון הגר"ח שם בספרו בסו"ד "דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות". ולכאורה כוונתו כשפ"א, דבעי לשם סוכה גם בדפנות [והיינו לבית שמאי דבעי לשמה בסוכה, ולהלכה כב"ה היינו בדין סוכה ישנה דבעי לחדש בה דבר].
אך נראה דזה תליא בדין סוכה לשמה דבעינן לב"ש, אם הוי דין לשמה בעיקר חלות דין סוכה, או דהוי דין לשמה בגדר כוונה במצות. דעי' ברש"י סוכה שם שכתב דהיינו "לשם מצות המלך", ובהמשך הסוגיא מקשי' בגמ' על ב"ה דמ"ש מציצית דבעי לשמה ומשני דהתם גזה"כ הוא. הרי דלסלקא דעתך בעי בציצית דין לשמה מסברא, וזהו דמקשי' דה"נ ליבעי לשמה בסוכה. ומוכרח דהגמ' סברה דכל חפצא של מצוה בעי לשמה בעשייתה מסברא, וכדכתב הרמב"ן במלחמות כאן. אך בתחילת הסוגיא מקשי' מ"ט דב"ש, הרי דבעי קרא מיוחד בסוכה דבעי לשמה, ומוכח לכאורה דהלשמה הוי מדיני עשיית סוכה ולא רק ככל תשמישי מצוה. ועי' בברכת שמואל (גיטין סימן י).
והנה במתני' קתני לישנא דסוכה ישנה, ולא קתני בהדיא דסוכה בעי לשמה. והאחרונים נחלקו בסוכה שעשאה לשמה ושלא לשמה, ראה בשו"ע הרב בהל' סוכה דנקט דפסול, אך החזו"א כתב דפשוט דבעושה לשם חג ולשם דירה דמהני, כיון דעשאה לשם חג. עוד מבואר בכמה אחרונים בהא דסוכה שעשאה תוך ל' יום דמהני לכ"ע דהוא מדינא דסתמא לשמה. וכ"כ בחכמת שלמה בשו"ע שם ובמהר"ץ חיות בסוגין. ובסוגיא בריש זבחים לא הביאה הגמ' מתני' דידן כראיה לדין סתמא לשמה בקדשים ובגט, ועמד בזה בחכמת שלמה בשו"ע שם.
ונראה מוכרח דגם לב"ש דין לשמה הוא לייחדה למצוה סוכה דלא ליהוי כבית, ולא הוי לגמרי כדין לשמה בקדשים ודין לשמה בתפילין, דהוי חלות בדבר. משא"כ בלשמה בסוכה הוי מגזה"כ לשם חג ולשם מצות סוכה, אבל אין בה חלות בדבר. ולב"ה ליכא דין לשמה בסוכה, אלא דבעי שיהא לשם צל וכדכתב רש"י לעיל ח, ב גבי פנימית. וכן מפורש בריטב"א לפנינו, שכתב בתו"ד דרק בתשמישי קדושה כתפילין וסת"מ הוי כלשמה בקדשים, משא"כ בתשמישי מצוה כסוכה, ומפורש כדברינו. וראה עוד בזה מש"נ בספרי משא יד ח"ד בפ' אמור.
ולפ"ז נראה דאם לב"ש הוי עניינא דלשמה הרי דיני סוכה נאמרו רק על הסכך וא"כ דין סוכה ישנה פוסל רק בסכך, אבל אם הוי עניינא דלשם מצות סוכה או מצות המלך, בזה י"ל דכיון דקיום המצוה הוא גם בדפנות, יפסול גם בדפנות סוכה ישנה, כשם שהאסו"ה דסוכה נאמר גם בדפנות לשי' הרמב"ם, וכדברי השפ"א הנ"ל.
♦
אם איסור ההנאה מהסוכה הוא רק שיעור הנצרך למצות סוכה
והנה שי' הר"ת דהאסו"ה בדפנות הסוכה הוא דווקא כפי ההכרח למצות סוכה, כב' דפנות וג' טפח, או כסוכה בשיעור זע"ז. והערל"נ הקשה דניבעי לדין ברירה לקבוע מהו הדופן הנצרכת וכו'. ונראה הבאור בר"ת דאף דהדפנות אסורים בהנאה, אמנם ס"ל לר"ת דהאסו"ה הוא על הג' דפנות, אבל על יותר מכך ליכא אסו"ה, דאם נהנה ל"ה סתירה למצות סוכה, כיון דאינו בהכרח שיהיה בסוכה ד' דפנות. וההוקצה למצותו הוא דווקא עד כמה שבהכרח הוא לקיום מצות סוכה, וכר"ן ביצה שם דאף הדפנות הוצרכו להכשר הסוכה. וא"כ הוא רק עד כמה דבהכרח בעי לדפנות, ועל זה איכא להקצאה. ולכן הדופן הרביעי אינו נאסר, אף אם יש בה יותר תשבו כעין תדורו, כמו שהבאתי לעיל מהתוס' בר"ה והראבי"ה. ובר"ן בביצה שם משמע דמיירי דקודם עשה כדי הכשר סוכה ואח"כ הוסיף, דההוספה לא נאסרת, וכ"כ בדבריו בביאור הלכה בריש סימן תרלח. ומשמע דבעשה כל הדפנות יחד ליכא לדינו של הר"ת, ומשום דאז הוי הכל חפצא דסוכה ואף בעשה יותר מכשיעור. ולהכי כתב הר"ן דמיירי בהוסיף אח"כ דאינו מצטרף לחפצא דסוכה. אך בש"ר נראה דבכל גווני שרי לר"ת, ובהגהות אנשי שם בביצה שם הו"ד בביאוה"ל כתב כן גם בדברי הר"ן (אלא שכתב דבעשה בב"א מ"מ אסור מדרבנן, עי"ש).והב"י הקשה בסתירת הר"ת, דהרי איהו ס"ל דדפנות מותרות בהנאה והאסו"ה דסוכה קאי רק על הסכך, וא"כ איך חילק הר"ת על דופן רביעי וכו' [ונתכוין לקו' במהרש"א סוכה ט, א]. וכתב הב"י דהכוונה לענין יותר משיעור סכך דזע"ז וכו'. וצע"ג, דהרי אף דסוכה כשרה בז', מ"מ בעושה סוכה גדולה הרי בעי לכל הסכך, וממילא הקצה את כל הסכך למצות סוכה, ואמאי לא יאסר בהנאה. והרי אם לא יהיה סכך כשר שם לא יכול לשבת במקום זה, והוי כמו ב' סוכות דודאי דכ"א נאסרה בהנאה, וכבר עמד בזה בשפ"א.
ונראה בישוב דברי הב"י המחודשים עפ"י יסוד דברינו דהאסו"ה הוא עד כמה דמבטל מהעצים מצות וקדושת סוכה, וכמבואר בט"ז. אכן הב"י בדעת ר"ת סובר באופן יותר מחודש, דהאסו"ה הוא רק עד כמה דע"י זה שיהנה יבטל הכשרה דסוכה, ולהכי ס"ל דכיון דשייך סוכה בשיעור ז"ט תו ממילא ליכא אסו"ה על סכך יותר מז'. ואף דעושה סוכה גדולה וא"כ הקצה את כל הסכך למצות סוכה, וצריך להיות דהכל יאסר בהנאה, דלט"ז הנז' הרי כיון דהאיסור הוא מחמת ההקצאה א"כ הכא הרי הקצה הרבה סכך. וצ"ל דהב"י ס"ל בדעת ר"ת דגם האסו"ה וההוקצה למצותו הוא עד כמה שנצרך לחפצא של מצות סוכה, ובסוכה גדולה הוי רק יותר היכי תימצי למצוה, וזה לא נאסר בהנאה. דהאסו"ה הוא מחמת חלות שם שמים על הסוכה שחל על דירת סוכה, והאיסור הוא לבטל דירה שבה. וכל האיסור הוא רק אם ע"י הנאתו מבטל הכשרה דסוכה. ובזה שפיר י"ל דתליא במה שבנה בתחילה שבעה דכבר ראויה לדירת סוכה והשאר הוי כטפל. והרי בהא דמכשירין פסל כתב הרא"ש דמיירי שבנה קודם ז"ט ואח"כ הוסיף עוד סכך, ומוכח דשם דירה של סוכה חל על מה שבנה בתחילה, וא"כ אפשר דההמשך ניתר מכח טפחים אלו מדין פסל, והא דבעי' שהפסל יהא מסכך כשר היינו דאז הוי המשך הסוכה, ולכן נאסר רק ז"ט. [ואין להקשות דגם בהדס היכא דהוי יותר מכשיעור יהיה מותר להריח בו, דשאני בזה, דהכל הוא מין הדס של המצוה והוקצה למצותו].
ובעיקר דברי הר"ת הקשיתי בספרי משא יד ח"א בפ' אמור, דלכאורה גם הדופן הרביעי יאסר, דלא גרע מנוי סוכה דאסור בהנאה. דמה שביארנו דכיון דאינו הכרחי לסוכה להכי אין בזה איסור הנאה, דאינו סותר למצות סוכה, אמנם הרי גם נוי אינו הכרחי לסוכה, ומ"מ כיון דנמצא בסוכה אסור בהנאה, וא"כ גם הדופן הרביעי שיהיה אסור בהנאה. אכן נראה פשוט דשאני נוי, דהוא בכלל הסוכה עצמה, דמדין הסוכה הוא לעשות בה נוי [ול"ה רק בגדר הידור גרידא, אלא דזהו מהדין דתשבו כעין תדורו, וכמש"כ התרומת הדשן בסימן קצא, ומיושב בזה מה שהעיר בדבריו בגליוני הש"ס ואכ"מ]. משא"כ עשיית הדפנות אינה עבור נוי סוכה, אלא משום דפנות, וליכא הוקצה למצותו בזה. ולהכי ס"ל לר"ת דרק הדפנות ההכרחיים למצוה הם אסורים בהנאה, וכדפי'. ומוכרח כן גם לשיטת הרא"ש דס"ל דרק הסכך אסור בהנאה אבל הדפנות מותרין, ולכאורה אמאי גרע הדפנות מכל נוי סוכה דאסור. וע"כ דהדפנות לא שייכי לנוי סוכה, דרק מה שנוי לעיקר הסוכה נאסר בהנאה, וא"כ גם הנוי בכלל ההוקצה למצותו כסוכה עצמה ולהכי הנוי אסור בהנאה, דהנוי בסוכה הוי נוי לסוכה עצמה שהיא הסכך, ולא נחשב דהנוי הוא רק בדופן שבו נמצא הנוי, ולהכי הנוי בכלל הקצאת הסכך ליאסר בהנאה. אבל הדפנות נעשו בתורת דפנות ולא כנוי ולא הוקצה לנוי סוכה ולכך אינם נאסרים לדעת הרא"ש. ונמצא לדברינו דהדופן הרביעי אינו נאסר בהנאה מדין סוכה, והנוי דעליו ה"נ יאסר, דהוי נוי לכל הסוכה והוקצה למצות סוכה, וכ"נ במג"א בסימן תרלח ובט"ז שם (בסק"ב) עיש"ה. ובס' הישר לר"ת (הוצאת שלזינגר סימן קד) כתב דאף דתפילין אין צריכין שרטוט, אם שירטט לא פסל, כדאמרי' גבי דופן שלישית אפי' טפח וכ"ש אם יש ארבעה וכו'. ומשמע דדופן רביעית הוי הוספה בנוי דסוכה כשרטוט בתפילין. וכן בלשון הר"ן בביצה שם משמע לכאורה דהאסו"ה דדפנות הוי כדין נוי.
♦
אם האיסור הנאה מסוכה מעכב במצוות הסוכה
ויש לעיין אם האסו"ה דעצי סוכה וההוקצה למצותו, הוי מעכב בעיקר מצות סוכה, או דהוי דין נוסף דמחמת מצותו נאסר בהנאה, אבל שייך קיום מצות סוכה אף היכא דשרי בהנאה. וכבר דן בזה באב"נ (או"ח ח"ב בסימן תנט סקי"ג ולהלן סקט"ו), והוכיח מהא דממעטי' סוכה גזולה והרי אינו יכול לייחדה לשום סוכה דהוי אינו שלו. וכן הוכיח מסוכת הפקר. והסיק דע"כ דאין הקדשה לסוכה מעכב במצוות סוכה ויוצא ידי סוכה אף שאינו מתקדש עכתו"ד. אכן ברשב"א בביצה ל: כתב בתו"ד דבסוכת גנב"ך ה"נ לא יאסר בהנאה, כיון דליכא הקצאה כהקדש, ומבואר דהאסו"ה דסוכה חל ע"י יחודה למצות סוכה. ועכ"פ מבואר ברשב"א דהאסו"ה ל"ה מעכב בעיקר מצות סוכה.אמנם דברי הרשב"א צ"ע, דהא גם בסוכך גנב"ך בעי' לחדש בה דבר, וכמש"כ הרדב"ז ח"ו סימן שני אלפים נז, דגם לב"ה בסוכת גנב"ך בעי שיחדש בה דבר, וכן נקטו הפוסקים וכמובא במ"ב בשם אחרונים, וא"כ נימא דע"י שמחדש בה דבר יאסר בהנאה. ומוכרח כן מכל סוכה ישנה לב"ה, דע"כ אף דליכא עשייה חדשה נאסר בהנאה מחמת הלחדש בה דבר, וה"נ נימא בסוכך גנב"ך. ואם נאמר דהרשב"א ס"ל דלחדש בה דבר הוי רק דרבנן להיכר בעלמא, וזה לא יכול לאוסרו בהנאה, א"כ יאמר הרשב"א כן גם בסוכה ישנה דמותרת בהנאה כיון דליכא הקצאה והקדשה לסוכה. ומוכרח דבסוכה ישנה עדיף, כיון דמעיקרא בעשייתה היה כוונה לשם סוכה. ונראה דהרשב"א מביא את הראיה מסוכת גנב"ך שעשאה תוך ל' יום, דבזה א"צ לחדש בה דבר, ובזה כתב דאינה נאסרת בהנאה כיון דליכא הקצאה למצותו. ואכן יש לדון בסוכת גנב"ך תוך ל' יום לחג אם בעי' לחדש בה דבר, דכיון דהוי עשיית גוי לא שייך לומר סתמא לשמה, וכ"מ בט"ז בסימן תרלו, ועי' במ"ב (שם סק"ב וג). ובחזו"א נקט דגם בסוכת גנב"ך תוך ל' יום חשיב לשם חג, והיינו דהוי לשם חג לא מחמת דסתמא לשמה אלא דבמציאות חשיב לשם סוכה. וכ"נ ברדב"ז שם דסוכת גנב"ך שעשאה תוך ל' יום לחג א"צ לחדש בה דבר, וע"כ דל"ה מדין סתמא לשמה אלא דתוך ל' יום הוי סתמא לצרכי החג ולהכי גם בגנב"ך תוך ל' יום לא בעי לחדש בה דבר. ולפ"ז יש לישב את דברי הרשב"א דמיירי בסוכך גנב"ך תוך ל' יום, וכמש"נ.
ובשו"ת זכר יהוסף (סימן רכד) כתב דמהא דממעטי' סוכה גזולה, ותיפ"ל דאין אדם אוסר שאינו שלו, וא"כ לא יחול שם שמים על הסוכה [וכבר העיר כן האב"נ שהבאתי לעיל והוכיח דאסו"ה וש"ש בסוכה אינו מעכב במצות סוכה], וכתב דע"כ מיירי דגזל בחוה"מ, דכבר חל על הסוכה שם שמים. ולפ"ז כתב דאם אין עושין סוכה בחוה"מ מיותר קרא דלך למעט גזולה, והביא כן מתש' בר ליואי (עמוד כ), והעיר עליו דמנליה דאם לא חל שם שמים על הסוכה דמעכב הכשר הסוכה. ועי' בנזר הקודש להגר"מ רוזין זצ"ל בריש ערכין (עמוד 20) שדן בדבריו.
ובהמשך דברי הרשב"א מבואר דרק ההקצאה אוסרת ולא הישיבה בסוכה, ולכאורה לא אתי כדברי המג"א הנ"ל, והפוסקים כתבו בדעת הרמ"א סימן תרלח דנאסר רק משעת ישיבה בסוכה, ובבה"ל כתב דאם לא ישב בה ביה"ש לא נתקדשה כל היום, ותמהו דא"כ בלא ישב ביה"ש לא תתקדש אח"כ. ויש שכתב דכשמניח כרים וכסתות הוי מעשה בסוכה דזה קביעת הדיורין. ועכ"פ הרשב"א יסבור דעיקר האיסור הוא ע"י ההקצאה אם אח"כ ישב בסוכה. ועי' בעונג יו"ט (סי' ה). ובדמשק אליעזר לנכד הגר"א (בסימן תרלח) חידש דהא דבעי ישיבה בסוכה להקצאה היינו דווקא לענין הדופן הרביעי, אבל לג' דפנות המחוייב לסוכה נאסר בהזמנה. ויש לדון על דבריו, דממנ"פ אם הדופן הרביעי כיון דאינו מחוייב אינו נאסר בהקצאה, אמאי יאסר מחמת הישיבה בסוכה.
סוכה משנה לשנה צריך שנית לחדש בה דבר
והנה במ"ב בסימן תרלו (סק"ז) כתב דבסוכה משנה לשנה, כיון שעבר החג בטלה העשיה, וצריך שנית לחדש בה דבר, וסמך דבריו על המג"א (תרלח סק"ב), ובחיי אדם (כלל קמו סל"ט). ודברי המ"ב צ"ב, דלא שייכי כלל לדברי המג"א, דמיירי שם לענין איסור הנאה דעצי סוכה דתלוי בקיום המצוה, ותמה כן בעמק ברכה בדיני סוכה או"ט. אך מצאתי מפורש כמ"ב במושב זקנים לתוס' עה"ת (ויקרא כג, מב), וכן בפסקים לרבינו אביגדור שם וז"ל: "סוכה ישנה אפילו נעשית לשם מצוה אם לא נסתרה ולא חידש בה כלום אינו יוצא בה לשנה הבאה" עכלה"ק. ומבואר בדבריו דס"ל דלחדש בה דבר מעכב במצות סוכה, וכמש"כ בשבלי הלקט (סימן שלז) ובס' הפרדס לרש"י (סימן קפח) ובעיטור בהל' סוכה, ודלא כריטב"א ור"ן ריש סוכה שכתב דאינו אלא לכתחילה, וכן פסק המ"ב בסימן תרלו (סק"ד), אך מפורש בדברי המושב זקנים כדברי המשנה ברורה דבכל שנה ושנה צריך לחדש בה דבר.ונראה מוכרח בדברי המ"ב דעניינא דלחדש בה דבר ל"ה מעניינא דלשמה ושייך זה להקצאה דסוכה ולאוסרה בהנאה, וכמבואר ברשב"א ביצה הנ"ל, דאיסור ההנאה הוא ע"י שעושה לשם חג, אבל ל"ה מעניינא דלשמה, דאם הוי דין לשמה [כדמשמע לכאורה באו"ז בהל' תפילין (סימן תקלג), שכתב דלב"ה לחדש בה דבר הוי מעניינא דלשמה, דכל מצוה בעי עשייתה לשמה], בודאי לא פקע הלשמה גם בשנה הבאה. אלא דדין דלשמה לב"ש ודין לחדש בה דבר לב"ה הוי בגדר היחוד למצות סוכה. ולהכי כיון דבמשך השנה השתמש לצרכי חולין, שוב בעי לייחדה למקום מצות סוכה, ולהכי מדמים החיי אדם והמ"ב דבר זה לדברי המג"א דהאסו"ה דסוכה פוקע לאחר החג.
ויש לדון אם נאמר דהישיבה בסוכה היא המחילה ש"ש וההקצאה לסוכה וכדברי הט"ז, א"כ בנשים ועבדים שישבו בסוכה דאינו מצווה ועושה אפשר דלא חל ש"ש על הסוכה בישיבתם. ואפשר דזו כוונת המדרש שהביא הגר"א דאאע"ה קיים מצות סוכה, דהחידוש דאף דאינו חייב בסוכה מ"מ חלה על סוכתו חלות קדושת סוכה ע"י הקצאתו וישיבתו.
♦
סוכה גזולה ושאולה
בגמ' סוכה דף ט. חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה, וברש"י (ד"ה למעוטי) כתב דבעינן תעשה לך משלך, ובתוס' (שם ד"ה ההוא) הקשו דל"ל קרא לפסול סוכה גזולה תיפ"ל מדין מצוה הבאה בעבירה. והאחרונים האריכו כמה נ"מ בזה, וכגון בגוונא דלא שייך לפסול מדין מהב"ע, היכא דהוי גזילה באונס, ראה בחמד"ש. והשאג"א בסי' צט כתב דנ"מ בגזל מעכו"ם. ועי' בהגר"א (סי' תרמט ד"ה ויש) דהנ"מ לגבי אחרים, דדוקא לגבי הגזלן שייך פסול דמהב"ע, אבל לגבי אחרים שלא גזלו ליכא טעמא דמהב"ע, אבל מקרא דפוסל סוכה גזולה, מדין גזולה פסול גם לגבי אחרים דהוי כסכך פסול.והנה בהא דפוסל גזול גם בדפנות הסוכה, אף דכל פסולי סוכה כסכך המק"ט וכו' נאמרו רק לענין הסכך. וצ"ע, דמאי שנא דפסול גזול פוסל גם בדפנות. והבאתי לעיל דהכפו"ת והבכורי יעקב כתבו דשאני גזול דפסולו מצד מהב"ע, להכי שייך זה גם בדפנות דאית בהו קיום מצוה. ולכאורה לדבריהם יש לחדש דנ"מ דגזול בדפנות דיפסול רק לגבי הגזלן שעבר העבירה, ולא לגבי אחרים. משא"כ על הסכך, דאיכא לגזה"כ דפסול גזולה והוי פסול מדיני פסולי סוכה, א"כ פוסל גם לגבי אחרים.
וביאור הדבר, דבפסול גזולה איכא ב' טעמים לפסול, חדא מקרא דממעט גזולה, ועוד דפוסל מדין מהב"ע. ולפ"ז י"ל דכיון דקיום מצות סוכה הוא גם ע"י הדפנות וקרקע הסוכה. ומה"ט לשיטת הרמב"ם גם הדפנות וקרקע הסוכה אסורות בהנאה, וכמו שביאר הגר"ח ז"ל הנ"ל, וה"נ גזולה בסוכה פוסל גם בדפנות ובקרקע הסוכה מטעמא דמהב"ע דכל דשייכא למצוה פוסל בה. אלא דמ"מ י"ל דגזולה בקרקע ובדפנות יפסול רק לגבי הגזלן ולא לגבי אחרים, דכיון דפסולו רק משום מהב"ע, פוסל רק לגבי בעל העבירה, משא"כ בגזולה בסכך יפסול גם לגבי אחרים, וכדברי הגר"א הנ"ל. ונמצא חידוש לדינא, דהא דסוכה גזולה פסול גם לגבי אחרים היינו דווקא בסכך הגזול, דבזה הוי פסול בחפצא ופוסל רק בסכך ככל פסולי סוכה, ומה דפוסל גזול גם בדפנות ובקרקע הוא רק מדין מהב"ע, אך בזה יפסול רק לגבי הגזלן שעבר עבירה ולא לגבי אחרים.
ולפ"ז יש לדון דבסוכה שאולה לר"א בסוכה לא. דפוסל, אין פסולו אלא בסכך ככל פסולי סוכה, אבל אם הוי שאולה בדפנות או בקרקע הסוכה אינו פוסל, כל היכא דליכא עבירת גזילה בשאלה. ומצאתי כחידוש דברינו ביד אליהו להגר"א רגולר זצ"ל (בכתבים אות מ דף נו.) שכתב בתו"ד דפסול סוכה שאולה לר"א הוא דווקא בסכך ולא בדפנות, ומדמה לי' לדין סוכה הראויה לשבעה דפוסל רק בסכך עי' בדבריו. וכן הסיק בזה אאמו"ר הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל ראב"ד ת"א בספרו תורת הקודש ח"ב במילואים, והוכיח בהא דקראי בנחמיה פ"ז כתיבי דעשו סוכות בירושלים. וקשה לר"א אם ס"ל דירושלים לא נתחלקה לשבטים, הא הוי סוכה שאולה, כיון דהמקום שייך לכל ישראל, ואיך יוכשר לסוכה. ומצאתי שעמדו בזה בהגהות הגרא"מ הורביץ בסוכה לא, וכן המלבי"ם בנחמיה שם עי"ש. והוכיח מכאן דפסול שאולה לר"א הוא רק בסכך ולא בדפנות וקרקע הסוכה, ודין שאולה בירושלים הוי רק ביחס לקרקע.
ונראה עוד להוכיח כן מהא דאי' בעירובין מד. דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ומוקי לה התם מטעמא אחריני כר' אליעזר. ויקשה דהרי חבירו ל"ה דידי' ולכל היותר הוי כשאולה [ודוח"ל דמיירי בעושה עבדו הכנעני לדופן דאיהו בעלים עליו]. ואם נימא דאיכא פסול שאולה בדפנות ובעי לכם, איך יהני לר"א דחברו יהיה דופן לסוכה. וע"כ דעל הדפנות גם לר"א ליכא דין לכם, והיא ראיה נפלאה. ואכן בשו"ת בית יצחק או"ח הל' שבת סימן נח סוד"ה והנה העיר בעיקר הקו' דאיך מהני לר"א לעשות חברו דופן, הרי לר"א סוכה שאולה פסולה. ותי' שם דגם לר"א יוצא בסוכת השותפות וזה הוי כשותפות עיש"ה.
♦
האם יש מצווה בעשיית הסוכה
והנה מעיקר דברי ב"ש דבעי בסוכה עשייה לשמה, מוכרח דאיכא מצווה בעשיית הסוכה, ובסוכה שנעשתה מאליה פסולה. ואפשר דמחלוקת ב"ש וב"ה היא לכאורה בהך גופא אם איכא מצות בעשית סוכה, ושייך ביה דין לשמה. ואכן בכמה ראשונים משמע דבסוכה ליכא מצוה בעשייה, ומשום דקיי"ל כב"ה. וברמב"ם בהל' סוכה פ"ה ה"ט כתב: סוכה שנעשית כהלכתה מ"מ כשרה אע"פ שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת עכו"ם כו', אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה לפי שלא נעשית לצל וכו'. ומבואר דהא דסוכה שנעשית מאליה פסולה, אין זה משום דבעי עשיה בסוכה ובמאליה פסולה, דה"נ בסוכה לא בעינן לעשייתו. וכשיטת הרמב"ם נראה גם בריטב"א דף ח: שכתב כלומר ולא מהעשוי מכבר שלא לשם צל וכו', היינו דעיקר העשייה הנאמרה בסוכה הוא שיהיה לשם צל. ולפ"ז נראה דאם משכח"ל דהרוח הביא את הסכך ע"ג הסוכה ובאותה שעה חשב בעל הסוכה שתהא לצל שפיר יהני, וכן הביא בס' הסוכה עמוד תמח בשם הגרשז"א זצ"ל. ועי' באב"נ או"ח סימן תעה שכתב דמהני שיעשה קטן את הסכך ובעה"ב יחשוב לצל, כיון דליכא דין עשיה אלא דרק דיהיה לצל, ומתאימים הדברים למש"נ בשיטת הרמב"ם.אולם בשיטת רש"י מפורש בכמה דוכתי דגם בסוכה איכא האי הלכתא דבעי עשייה ובמאליה פסול. עי' רש"י יא. ד"ה אכשורי כגון החוטט בגדיש שהסיכוך היה מאליו וכו', הרי דלרש"י גם בסוכה איכא דין עשייה ובמאליה פסולה. ונשנו הדברים ברש"י בכ"ד בפירקין, ראה רש"י טז. ד"ה אלא דנעשה שם סכך מאליו, הרי דלרש"י גם בסוכה איכא דין עשייה ובמאליה פסולה. וברש"י יב. מבואר דלשם צל הוי סברא בעלמא שתהיה לשם סוכה עי"ש. ולכאורה מחלוקת רש"י והרמב"ם תלויה אם איכא מצוה בעשיית סוכה, דברש"י מכות ח. ד"ה השתא נמי מבואר דאיכא מצוה בעשיית הסוכה, וכמש"כ בטל תורה שם. וזהו כירושלמי דמברכין על עשיית הסוכה, ודלא כבבלי במנחות מב. ובתורת רפאל [לחתן הנצי"ב] או"ח סימן קיג כתב דהירושלמי שהביאו התוס' דצריך לחדש בה דבר אזיל לשיטתו דיש מצוה בעשייה. והרמב"ם השמיט הך ירושלמי לפי"מ דפוסק דאין מצוה בעשייה. ומעתה נראה דלרש"י לשיטתו דאיכא מצוה בעשייה שפיר בנעשית מאליה פסולה. אך להרמב"ם דאין דין בעשייה להכי בנעשה מאליו כשר זולת מטעם דבעי' עשייה לשם צל. ובתוס' רי"ד ע"ז כז. מהדו' תליתאי מפורש דבסוכה ליכא דין עשייה ורק דבעי' לשם צל. עי"ש שהקשה אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהוי נבילה. ותי' דדוקא בשחיטה שכל חתיכת סימנים כשרה לאכילה שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהייה הוי פסולה הילכך שחיטת הנכרי נבילה כיון דלא שייך בהני דינים, אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו הוי כשרה, וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשויה לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי וכו'. ומבואר בתוס' רי"ד להדיא כשיטת הרמב"ם, ובתוס' רי"ד הנוסח יותר דהעיקר שהסוכה "עשויה" לצל, כלומר התוצאה שהסוכה נחשבת עשויה לצל.
ונראה דבזה ניחא מה שהקשו התוס' בגיטין מה: ד"ה כל שישנו על שיטת ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה. והתוס' הקשו מסוכת גנב"ך דכשרה. אכן נראה דשאני בציצית ובאגד בלולב, דאיכא דין עשייה, להכי שייך לפסול נשים, משא"כ בסוכה, יסבור ר"ת דאין דין עשייה כלל, להכי ל"ש לפסול נשים. [ועי' ברמ"א בסי' תרמט דלולב שאגדו גוי כשר, והמג"א בסק"ח כתב דמשמע דלכתחילה לא יאגדנו גוי, כמש"כ בסימן יד גבי ציצית בנשים, אכן לענין סוכה לא כתב הרמ"א להחמיר לכתחילה, ולדברינו ניחא].
♦
סוכה שנפסלה אין הנוי נאסר בהנאה
והנה הבאתי לעיל דגם נוי הסוכה נאסר להשתמש בה שימוש הסותר למצוות סוכה, כיון דהנוי הוא בכלל מצות סוכה.ובגמ' בסוכה י: מבואר דבסוכה של זע"ז אם הניח נוי על הדופן היינו מהצד ממעטין משיעור הסוכה דהא מחמת הנוי המונח על הדופן אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו, ובמשנה ברורה בביאור הלכה בסימן תרלד ס"ג הביא את דברי הב"ח בסי' תרלט שכתב דאף דל"א כן לגבי כלים שהניחן דודאי אינן ממעטין משיעור הסוכה, שם הטעם הוא כיון דיכול להוציאן והסוכה עצמה ראויה, אבל נוי סוכה איתקצאי לכל שבעת ימי הסוכות ואי אפשר להוציאן, לכן הסוכה פסולה דאין בה שיעור סוכה דזע"ז.
וצ"ע דהרי בסוכה פסולה בודאי אין הנוי נאסר מדין איתקצאי למצות סוכה, כיון דהסוכה פסולה, והרי בתוס' ט. (ד"ה מנין) כ' דסוכה שנפלה ואינה ראויה למצוותה אינה אסורה, וא"כ כיון דע"י הנוי הסוכה פחותה משיעורה הרי היא סוכה פסולה, ושוב אין הנוי נאסר, וממילא חוזר בה שיעור זע"ז והסוכה כשרה וחוזר חלילה והוי תרתי דסתרי.
ואחרי החיפוש מצאתי בשו"ת מהרש"ם (ח"א סוף סימן א) שהביא קושיא זו שהקשה לו האדר"ת רבה של מיר בליטא [אז], ונדחק מאוד ליישב קושיא זו.
ונראה ליישב עפי"ד הרמ"א שהבאתי לעיל שכ' דרק משעה שישב בסוכה נאסרת בהנאה, והבאתי דברשב"א בביצה ל: מבואר דנאסרת משעת ההקצאה, ויש שכ' דמשעת ההקצאה נאסרת בתנאי שיהא בה אח"כ ישיבת סוכה, ולפ"ז י"ל דכשנכנס בסוכה עדיין הוי זע"ז דעדיין אין הנוי נאסר עד שישב בסוכה, וכיון דישב הוי איתקצאי ורק אז נפסלת הסוכה, דדינו דמשעה שישב תיפסל הסוכה מכאן ולהבא מחמת שאין בה שיעור סוכה ועיב"ז.
♦
סוכה גזולה כשהנגזל מחל על הגזילה אם כשר למפרע
להמבואר לעיל בדין סוכה גזולה דבפסול גזולה איכא ב' טעמים לפסול, חדא מקרא דממעט בסוכה ט. דחג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה, ועוד דפוסל מדין מהב"ע, יש לדון היכא דהנגזל מחל לגזלן אחר עשיית הסוכה, אם יהיה כאן חסרון מדין תעשה ולא מהעשוי, שהרי בשעת עשית הסוכה היה בפסול, וכיו"ב הסתפק במשנה ברורה בביאור הלכה בהל' ציצית סימן יא לגבי עשיית ציצית כשהיא גזולה ואח"כ מחל הנגזל אם יש כאן חסרון דתולמ"ה, ובמהרש"ם ח"ט סימן קסד כ' דבסוכה גזולה ומחל ליכא חסרון תולמ"ה כיון דכשירה לגבי הנגזל, וכוונתו דסוכה גזולה ל"ה פסול בחפצא להחשיבו דל"ח עשיית סוכה, ובשם הגר"ח מבריסק מובא לתרץ את קו' הראשונים הנ"ל דל"ל לקרא דסוכה גזולה פסולה ותיפ"ל דהוי מהב"ע, דהנ"מ דהפסוק בא לומר דסוכה גזולה הוי פסול בחפצא דהסוכה ויהיה בזה חסרון דתולמ"ה. ובמנ"ח סוף מצוה שכה אות טו דן בסוכה ע"ג סוכה דאם העליונה סוכה פסולה אינו פוסל את התחתונה, מהו אם העליונה סוכה גזולה, דאפשר דגזולה הוי רק פסול בקיום המצוה ואינו נחשב סוכה פסולה בחפצא להכשיר בכך את הסוכה התחתונה.ובגינת ורדים (כלל ו סי"ד) כ' לגבי ציצית מצמר שהיה בתוכה חוט כלאים, דאם הוציא אח"כ החוט ל"ה תולמ"ה, ואף דבעשייתה קודם שהוציא את החוט פשתן לא היה ראוי למצוה דאסור ללובשו, מ"מ דמי לסוכה שעליה הגג דלר"י הלבן ל"ה תולמ"ה כמובא ברמ"א בשו"ע בהל' סוכה סימן תרכו ס"ב, ויש לדון דבציצית גרע דבעי לשמה בעשייתה ואם אינו יוצא בציצית כזו לא חל עליה דין לשמה והוי פסול בעשייתה, וכיו"ב מבואר בנתיבות בהגהותיו במקור חיים בסופו על השו"ע או"ח סימן תרכו שכ' ע"ד הרמ"א שהביא את הר"י הלבן בסוכה תחת הגג ואח"כ הסיר את הגג דכשר, וז"ל ואף דבציצית אף כשהפסול בבגד הוי תולמ"ה, שאני התם דבעינן עשייה לשמה דדרשינן לך לשם חובך, וכשהבגד היה פטור ל"ה עשייה לשם חוב, משא"כ גבי סוכה דלא בעינן לשם חוב רק לשם צל דהא סוכת גנב"ך כשרה להכי ל"ה חסרון מדין תולמ"ה עכ"ל.
ומצאתי ברע"א בשו"ע בהל' ציצית סימן י ס"ה בעין הגליון שהביא את דברי הגינת ורדים והעיר בדבריו דכה"ג שהיה בו חוט כלאים ל"ה פסול בבגד עצמו אלא ישנו איסור ללובשו ומהב"ע וזה לא מחשיבו לתולמ"ה עכ"ד, ולדברי הרע"א י"ל דבסוכה גזולה ומחל הנגזל לגזלן אחר עשיית הסוכה, דלא יהא כאן חסרון מדין תולמ"ה, והיינו כיון דגזולה ל"ה פסול בחפצא אלא מדין מהב"ע וכנ"ל.
♦ ♦ ♦