נריה
בעל הנס מכיר בניסו! - על הספר 'ונתנה תֹקף: מבט תורני על מלחמת יום הכיפורים'
הרב שי הירש, נריה תשפ"ד, 439 עמ'מעט יותר מיובל שנים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את המוני בית ישראל בצהרי יום הכיפורים תשל"ד. בתודעתם של רבים, זקנים וצעירים, מתקשרת מלחמה זו לבהלה, הפתעה, מבוכה, אבדות רבות וקשות, דכדוך ושפלות. משימה שאפתנית, אך מוצדקת מאין כמותה, הציב לעצמו הגאון רבי שי הירש שליט"א בספרו החדש, ונתנה תקף: לשנות, ובעיקר לרומם, את התודעה והמבט על מלחמה זו. וכתיאורו הקולע של הגאון רבי משה צוריאל זצ"ל, שהספיק לשגר מכתב ברכה לספר בי"ב אדר תשפ"ג, כחצי שנה לפני עלייתו לגנזי מרומים (ההדגשה שלי):
טרם זכה עמנו בהכרה כללית של ההצלה הנפלאה שה' פעל עבורנו במלחמת יום הכיפורים. הרי הכלל הראשון להצליח במלחמה הוא להתקיף את המותקף בפתאומיות, כאשר אינו מוכן כלל להתמודד עם הסכמה. לא רק זה, אלא המלחמה פרצתה כאשר רובו של עם ישראל [והחיילים] היו מותשים וחלשים מפני יום הצום, יום הכיפורים. ואע"פ כן יצאנו וידינו על העליונה. צריכים לשים לב לריבוי גדול של חסדי ה'.
הספר מרכז עבודה כבירה ומעוררת השתאות של שנים רבות, בליקוט ועריכה של התייחסויות תורניות למלחמת יום הכיפורים. ההתייחסויות לקוחות מתוך אינספור מקורות מגוונים, ולמרות שלא מדובר בספר קצר, הרי שביחס לתוכנו, ניתן לקבוע שלפנינו מעט המחזיק את המרובה. לאחר שקראתי בספר, התפלאתי איך עד היום לא יצא ספר כזה.
הספר מחולק לשלושה שערים: 'שערי בינה – מבט אמוני על מלחמת יום הכיפורים' (עמ' 173-1), 'שערי ישועה – פתחי שערים להודיה על ניסי ההצלה והישועה של מלחמת יום הכיפורים' (עמ' 234-174), 'שערי תשובה – דברי חיזוק, מוסר והתעוררות לתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים' (עמ' 348-235), ולבסוף כמה נספחים חשובים המשלימים לגוף הדברים, ומפתח אישים נוח ושימושי.
ספר זה משלים לשלושת הכרכים הגדולים של 'המחזיר שכינתו לציון' שהוציא הרב שי הירש בשנת תשע"ז, שנכתבו במתכונת דומה על מלחמת ששת הימים, ומהווה מעין 'רגל רביעי במרכבה'. בספריו, משכיל הרב הירש לתאר את המאורעות גופם, שורשיהם הרוחניים, השפעתם לטווח הקצר והארוך, ופעילותם של גדולי ישראל מחוגים שונים ובאפיקים שונים בתקופת המלחמות – וכל זאת, כמעט מבלי להוסיף דברים משלו, אלא במלאכת מחשבת של ליקוט ועריכת דברי גדולי ישראל עצמם, משל היו דבריהם חלקים בפאזל, וכאילו נאמרו מעיקרא על מנת להתחבר זה לזה. ואל יהי הדבר קל בעיניכם: חיבור אחדותי ומרומם, בעל מסר מרכזי שיש בו ממשנתם-משותפותם של גדולי תורה שאחזו בדעות שונות, וספק אם שמעו או קראו זה את דברי זה, והנה הם 'מתאחדים' בחיבורנו ושותפים להעמדת המבט התורני על מלחמת יום הכיפורים. ביניהם: הרבנים הראשיים לישראל דאז, הגר"ע יוסף והגר"ש גורן; מנהיגי הציבור הליטאי דאז, הסטייפלר והגראמ"מ שך; האדמו"רים מליובאוויטש, מגור, מצאנז, מסלונים, ועוד; מנהיג הציבור הציוני דתי דאז, הרצי"ה קוק (שהיה גם מנהיגו הרוחני של 'גוש אמונים', גוף שבמידה רבה קם בעקבות המלחמה והיווה אחד מפירותיה הברוכים והבלתי צפויים, כמתואר בהרחבה בספרנו, עמ' 134-129, וגם עמ' 208); הרב שלמה וולבה, הרב זמיר כהן, הרב מנחם מנדל כשר, הרב משה צבי נריה, הרב מרדכי עטיה, הרב יהודה עמיטל, הרב משה אהרון פינטו, הרב משה יעקב רביקוב ('הסנדלר'), הרב אהרן יהודה ליב שטינמן, הרב מרדכי שרעבי, ועוד רבים וטובים.
ממכלול זה, עולה פה אחד הצבעה על ניסים רבים ועצומים בהיקפם ובחריגתם מגדרי הטבע, על השגחת ה', ועל הצורך הגדול – להתחזק בהכרה בכך, לא להתעלם, לא להפטיר כדאשתקד. לעצור להתבוננות ולהודיה,[1] ומתוך כך להתחזקות והתחדשות ביחסינו עם ה' יתברך – כיחידים וכאומה.
מלחמת יום הכיפורים היא גם המלחמה הראשונה שבה השתתפו חיילי 'הסדר' רבים כגוף מאורגן, עניין שזכה לפרק בפני עצמו (עמ' 128-118), ואף חלק ניכר מספרנו מלוקט מעדויות, שיעורים וכתבים של חיילים בני תורה שהשתתפו במלחמה וברבות הימים נודעו כתלמידי חכמים מובהקים, כגון הרב פרופ' יואל אליצור, הרב ישראל אריאל, הרב יהושע בן מאיר, הרב ישועה בן שושן, הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הרב יעקב מדן, הרב חיים סבתו, הרב ישראל רוזן, הרב דניאל שילה, ועוד.
אף השפעתה של המלחמה על תנועת התשובה, שהתעצמה מאוד בעקבות המלחמה, מתוארת בהרחבה בספר (עמ' 154-145, וכן במקומות נוספים בספר).
לאורך הספר מתוארים ניסים רבים שאי אפשר להסבירם בדרך הטבע, מכלי ראשון, ולהלן כמה ציטוטים מדגמיים:
בערב המלחמה, בכל רמת הגולן היו פרוסים רק כ-200 חיילי חיל רגלים ישראלים (ללא נשק נ"ט) – מול שש חטיבות חיל רגלים סוריות מתוגברות ביחידות קומנדו, יחידות נ"ט ויחידות סיור מובחרות – ובסך הכל כ-10,000 חיילים סורים. יחסי כוחות של 50 נגד אחד! [...] יחסי הכוחות הנוראייים רק הלכו והידרדרו במשך השעות הבאות [...] מדוע לא ירדו הסורים לכינרת? לשאלה זו אין תשובה מוסמכת עד היום. (עמ' 210-208)
שיירת טנקים ומשאיות [מצריים] נעה בכביש המוליך אל המוצב [הישראלי]. בינה לבין המוצב לא היה דבר שיכול היה לחסום את דרכה. מרחק הנסיעה היה של דקות אחדות. הילל וארי חשו בבירור, אפילו במעין השלמה, כי אלה רגעי חייהם האחרונים [...] נשמע לפתע רעם אדיר. מול עיניהם התעופפו באוויר הטנק המוביל בשיירה והמשאית שאחריו. כאשר נחתו על הקרקע, עלתה מהם להבה אדומה גדולה. ענן האבק שקע והילל וארי לא האמינו למראה עיניהם. כל השיירה סבה על עקבותיה וניסתה להימלט מהמקום, אבל באותן שניות נפתחה עליה אש כבדה מהצד המצרי שמעבר לתעלה. אש זו הדליקה משאית אחר משאית, טנק אחר טנק. השיירה המותקפת השיבה אש לצד המצרי וגרמה אבידות כבידות ליורים. כעת היו הילל וארי מבולבלים לגמרי. השיירה הייתה מצרית, והאש שנורתה לעברה גם כן הייתה מצרית! כעבור זמן לא רב נפתרה התעלומה. התברר כי שעות אחדות לאחר שהמצרים חצו את התעלה ושטפו לתוך סיני, פיזרו מוקשים לאורך הכביש המוביל למוצב, כדי שכוחות שריון של צה"ל לא יוכלו לחבור אל המוצב. נראה כי פעולה זו נשכחה מהם, או שהיה ליקוי בתקשורת בין היחידות, ושיירות המצרים עלתה בטעות על המוקשים שהניחו אחיהם [...] (עמ' 224-223)
המבנה [הסורי] היחיד שלא נפגע כלל בהפצצה היה זה שבו הוחזקו שבויי צה"ל – בלי שהמטוסים התוקפים ידעו זאת מראש. (עמ' 216)
אסיים בדברי חז"ל (נידה לא, א): 'אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהילים עב, יח-יט): 'עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם' – אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו', ופירש רש"י: 'לבדו - הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו'. הפסוק שתחילתו הובאה על ידי חז"ל, ממשיך ואומר: 'וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן', ופירוש המצודת דוד: 'וימלא כבודו – כל בני עולם יכירו כבודו. אמן ואמן – הדבר הזה יאומן, וכפל המלה לחזק הענין'. אם כן, אף שטבע העולם הוא שאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו – הכרה זו הכרחית כדי לממש את מטרת הנס, ולהביא להכרת באי עולם בכבודו של בורא העולם ומנהיגו. אם עד עתה היה בידינו תירוץ לאי-ההכרה בנסי מלחמת יום הכיפורים, הרי שפרסום הספר 'ונתנה תֹקף' שמט אותו – הוא דוחף ומכריח להכיר בכבוד ה', לשבח ולפאר, להתרומם ולהתעלות, גם מתוך מלחמת חרבות ברזל שאנו נמצאים בה ורואים גם בתוכה ישועות גדולות, אמן ואמן.[2]
♦ ♦ ♦