הרב מירון יוחאי

ביאור שקיעת החמה מראשי דקלים בדברי הגאונים

א. ביאור זמן שקיעת החמה מראשי דקלים * ב. עיקר ההלכה הוא כשיטת רב יוסף * ג. ביאור שיטת הרמב"ם כרב יוסף * ד. יישוב הוכחת הרשב"א ע"פ שיטת רב יוסף * ה. ביאור משפט קשה בראשונים * ו. ביאור פני מזרח מאדימין
בגליון פ"ו נתפרסם מאמר של הרב שמואל פרץ שליט"א בענין בין השמשות ושקיעת החמה, לאור דברי הירושלמי והבבלי, בנוסף לכמה מאמרים שנתפרסמו בעבר. ומכיון שכעת גם אני עוסק בסוגיא זו, עלו לי במהלך קריאתי כמה הערות כדרכה של תורה.
הנושא נידוש הדק היטב בספרים רבים, ובמאמרים רבים, ולכן אנסה לקצר כמה שניתן, ולא אבאר כל הנחה המוסכמת על רוב הלומדים, ומושכל ראשון.
בגמ' בשבת (לד:) איתא מח' רבה ורב יוסף בשם שמואל בבין השמשות אליבא דר' יהודה. רבה ס"ל דביה"ש מתחיל משקיעת החמה, וגם כ"ז שפני מזרח מאדימין (ולמעשה ביר רבא שהכונה למערב), והכסיף התחתון. עד שיכסיף העליון, שאז הוא תחילת הלילה בהחלט, והוא שיעור של כדי הילוך שלושת רבעי מיל.
רב יוסף ס"ל שגם לאחר שקיעת החמה אכתי יום הוא, כל זמן שפני מזרח מאדימין, והוא שיעור מועט של כשתי דקות (כדי הילוך 1/12 מיל). ולאחר מכן מתחיל ביה"ש, עד שיכסיף העליון וישווה לתחתון, והוא שיעור של כדי הילוך שני שלישי מיל.
עוד איתא שם בגמ' בשם שמואל: כוכב אחד יום, שנים ביה"ש, שלושה לילה. וא"ר יוסי בר אבין בכוכבים בינוניים. ולמעשה הורה רבא לשמשו (וי"ג לבני מחוזא): "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי – אתלו שרגא".
♦
א.
ביאור זמן שקיעת החמה מראשי דקלים
רב שרירא גאון ורב האי גאון פירשו סוגיא זו בהרחבה בתשובתם לחכמי מצרים, ונדפסה תשובתם בקובץ גנזי קדם ה'. שם מבואר, כדברי הרב פרץ, שההכספה איננה ניגוד לאדמומית השמים, אלא כניגוד להארת השמים. האדמומית היא במערב השמים, במקום שקיעת החמה, ואילו ההכספה היא במזרח השמים. בתחילה בקו האופק, ואח"כ כלפי מעלה, וכלשונם: "שנשתנה האור בקצה הארץ ובקרוב לה והכסיף, ועדיין האור בשמים לא נשתנה ולא הכסיף, ואע"פ שאין המערב אדמדם. ושלישי, הכסיף העליון והשווה לתחתון, שאף כלפי הרקיע נשתנה האור והכסיף", עכ"ל.
בביאור המושג "שקיעה", הדבר ברור בדברי הגאונים שהכונה לשקיעת גלגל חמה. אלא שיש משפט קשה בדבריהם, שהביא לכמה מחברים לחדש מהלכים שונים בדבריהם, ובכללם גם הרב פרץ במאמרו הנ"ל. לאחר שהם מבארים את מח' רבה ורב יוסף, הם מסכמים זאת כך(וחלק זה הובא גם במהר"ם אלשקר): "נמצאת חלוקת ראבה ורב יוסף משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים, כ"ז שפני מזרח שהוא המערב מאדימין, עד שיכסיף התחתון, לרב יוסף מן היום, לראבה מביה"ש וכו'".
משפט זה איננו המצאה של הגאונים, אלא הוא לקוח מסוף הסוגיא, מהוראתו של רבא למי שלא קים ליה בשיעורא דרבנן.
הרב פרץ ביאר את המושג חמה בראשי דקלים, לזמן בו גלגל חמה משתקף מאחורי ראשי הדקלים. והוא זמן מועט קודם שקיעת גלגל חמה באופק המישורי. אולם עיון בדברי רבא מעלה הבנה אחרת בביאור המושג.
הנה הרשב"א, ההולך בשיטת ר"ת בביאור שקיעת החמה וצאה"כ, כותב כי דברי רבא אלו מהווים סיוע לשיטת ר"ת, שהשקיעה באופק איננה השקיעה ההלכתית. ז"ל (שבת ל"ד ע"ב): "והיינו נמי דאמרינן לקמן א"ל רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדאיכא שמשא בריש דיקלי אדליקו שרגא, אלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן, אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא, אלא דנסתלקה זריחתה לגמרי, אפ"ה תלינן שרגא, דאכתי יממא הוא", עכ"ל.
ועל פניו, דבריו תמוהים הם מאוד, דכי אימתי שירדה החמה מכנגד האילנות, נסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי? זמן זה הוא מוקדם מעט לשקיעה באופק, ולכן מובן כי הבקיא יכול להדליק אחרי זמן זה – ולפני השקיעה באופק המישורי!
אולם המדייק בלשון הרשב"א יראה כי אין כונתו לגלגל חמה, אלא לזריחתה. ולביאור הענין ניעזר בדברי המאירי (שבת לה.), ז"ל: "מי שעומד במקום שאין יכול לעמוד על שיעור חכמים בענין הדלקת נר שבת, צריך שידליק בעוד שהשמש נראה במקומות הגבוהים", עכ"ל. הרי שתלה זאת במיקום מסוים, שבמקום זה אינו יכול לעמוד על דברי חכמים.
שזה ברור שמי שרואה את השקיעה באופק המישורי, כגון אדם הגר על שפת הים, לא שייך לתלות בו חוסר בקיאות. והניגוד של ראשי הדקלים אינו ביחס לקרקע מישורית על שפת הים, שהאופק גלוי, אלא על איזור עירוני שאינו על שפת הים ממש, שם גלגל החמה אינו נראה על פני הארץ כבר לפני ששקע במישור, שלצופה העירוני אין אפשרות לדעת מתי שוקע גלגל חמה בפועל, אלא רק לשער ע"פ ראיית זריחתה על המקומות הגבוהים – שמשם האופק פתוח למערב. וכאשר הוא רואה כי גם במקומות הגבוהים סרה זריחת החמה, אות הוא כי שקע גלגל חמה באופק המערב.
וראיתי שציינו שמציאות זו מבוארת בדברי המאירי בברכות (כז.), שכתב בביאור זמן פלג המנחה, ז"ל: "שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה, חמה מתחלת להשתקע, ואינה נראית לרוב בני אדם. אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל", עכ"ל.
ואחר העיון, נראה כי זו ההבנה הנכונה בדבריו של רבא, ואין כונתו לגלגל חמה, אלא לזריחת החמה. וזו ההבנה גם בדברי הגאונים הנ"ל: "משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים, כ"ז שפני מזרח מאדימין", שכן המחלוקת של רבה ורב יוסף איננה מתחילה מרגע ששקעה החמה ולא נראית על ראשי דקלים, אלא משקיעת החמה כשלעצמה! אין זה אלא שהגאונים מבינים כי מדובר על זמן שהוא היינו הך, ורגע שקיעת החמה מראשי דקלים ('ליכא' שמשא אריש דקלא), מקביל לרגע שקיעת גלגל חמה באופק. וביאור הענין הוא כאמור, ששקיעת גלגל חמה באופק נראית רק לצופה שאופק המערב שלו מישורי ופתוח לגמרי. אך זו מציאות יוצאת דופן, ולרוב האנשים אין האופק פתוח, מכיון שאין קרקע העולם מישורית בדקדוק. וכמעט תמיד א"א לראות את השקיעה באופק ממש.
איך אדם יכול לראות את השקיעה באופק הפתוח? יעלה על גג מקום גבוה, או ע"ג עץ גבוה, ומשם יראה את השקיעה באופק הפתוח. וכמובן שאין צריך לעלות ממש לראשי העצים ולהביט לאופק, אלא אפשר פשוט לראות אם ראשי העצים 'רואים' עדיין את גלגל חמה, כלומר האם גלגל חמה עדיין זורח עליהם. והרגע הזה הוא רגע שקיעת גלגל החמה באופק (בקירוב טוב, ולחומרא, מכיון שכשגלגל חמה מתחיל לשקוע בפועל באופק המערב, אורו כהה וכבר אינו מאיר באופן ממשי על שכנגדו, וכבר לא יראו ראשי העצים זורחים מחמתו, כפי שכתב הרב מנת בקובץ המעין י"ד. וזהו תהליך קצר של כשתי דקות).
לאור זאת, יש להבין את הוראתו של רבא לשומעי לקחו כך: אדאיכא שמשא אריש דקלא, כלומר כשהשמש זורחת רק על ראשי הדקלים, ולא על הרחובות ובתי העיר, אות הוא כי השקיעה מתקרבת ועליכם להדליק את הנר. אולם אם השמש כבר איננה זורחת גם על ראשי הדקלים, אות היא כי השמש שקעה, ושוב לא ניתן להדליק את הנר.
ממילא מובנים מאוד דברי הרשב"א, שהוכיח מכאן ששקיעת גלגל חמה באופק איננה השקיעה ההלכתית, שכן משמעות דברי רבא היא שלבקיא בשיעורי חכמים מותר להדליק את הנר גם בדליכא שמשא אריש דקלא, וזהו הרי זמן השקיעה באופק! (וכן מבואר גם בדברי רבינו ירוחם, נתיב י"ב חלק א', דף סה ע"ב. ז"ל (בשיטת ר"ת): "ואנו יש לנו להחמיר, ואסור לעשות מלאכה מתחלת שקיעת החמה, כדאמר רבא לבני מחוזא לדידכו דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, בעוד שיש חה בראשי הדקלים – הדליקו הנר", עכ"ל. הרי שהשווה את השיעורים, שקיעת החמה הראשונה, שהיא השקיעה באופק, לשקיעת החמה מראשי דקלים. וזה דלא כהבנת שו"ת לחם שלמה או"ח סימן נ"ג אות ה', שציינו אליו במהדורה החדשה, בדברי רבינו ירוחם).
♦
ב.
עיקר ההלכה הוא כשיטת רב יוסף
ולמעשה, כדי ליישב את הוכחתו של הרשב"א, יש לבאר ע"פ מה שיתבאר שאביי ורבא סבירא להו כרב יוסף, והיא השיטה העיקרית בביה"ש של שמואל.
שכן לכאו' מימרת רב יהודה בשם שמואל, כוכב אחד יום, אפשרית רק לפי מסירת רב יוסף את שיטת שמואל בבן השמשות של ר' יהודה. ואת זאת כתבו במפורש הגאונים בתשובה זו גופא, ז"ל: "ורב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אחר שקיעת החמה, מדקאמרינן בלא פלוגתא: א"ר יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום, שנים ביה"ש, שלשה לילה, ותניא נמי הכי. ואריו"ס בר ר' אבון ובאותן כוכבים שאין נראין ביום", עכ"ל.
והדבר מבואר מאליו, שכן אם מיירי בזמן בו עדיין לא שקעה חמה, מה לי לסימן זה כוכב אחד יום? חמה עדין זורחת! אין זה אלא שכונת שמואל לומר שאע"פ ששקעה חמה, אם נראה רק כוכב אחד – יום הוא!
וכעי"ז כתב גם רבינו פרחיה, ז"ל: "א"ר יהודה אמר שמואל, כוכב אחד יום. כלומר אע"פ ששקעה החמה ונראה כוכב אחד, עדיין יום הוא, ואינו ביה"ש. נוסף כוכב אחד וחזרו שני כוכבים – ביה"ש. חזרו שלשה כוכבים – לילה ודאי", עכ"ל. ולכן פסק למעשה כרב יוסף, ז"ל: "והלכה כר' יהודה לענין שבת, שממהר ביה"ש ואסור לעשות מלאכה משהכסיף התחתון, שהוא צד מזרח, כדפרישית" (גוף שיטתו שונה משאר ראשונים, ואכ"מ).
וכך הבין גם הרשב"א (כא:) בשיטת בה"ג[1], וכ"פ הר"י מלוניל (ז"ל: "הלכה כר' יהודה לענין שבת. ואסור לעשות מלאכה משהכסיף התחתון").
וכן היא גם דעתו של רבינו יונה, כפי המבואר בדברי הרשב"אב (וברא"ש סימן כ"ב), שסובר ששיטת רב יוסף היא השיטה העיקרית, אולם למעשה "לא עבדינן ביה עובדא לקולא אלא לחומרא" (וכן כתבו גם הגאונים לענין שבת). ושני טעמים מבוארים בדבריו לכך שעיקר ההלכה היא כרב יוסף. הראשון – שהלכה כרבה דוקא כשפליגי בסברת עצמם, אך לענין מסירה מדויקת יותר (שכן שניהם מוסרים שיטתם בשם רב יהודה) סמכינן ארב יוסף, בבחינת סיני.[2]
ועוד, שמוכרח בגמ' שאביי ורבא סברי כותיה, ז"ל: "והיינו כרב יוסף, דקא דאוי למערב למחזי אם פניו מאדימין ואכתי יממא הוא כרב יוסף, דאי כרבה ולמחזי אם שקעה חמה – מאי קא א"ל אביי והתניא כ"ז שפני מזרח מאדימין, והלא פני מזרח המאדימין דאידכר בבריתא אינו סימן ליום וגם לא סימן לסוף ביה"ש, דהא ביה"ש מושך והולך עד שיכסיף העליון והשוה התחתון", עכ"ל.
וזו גם משמעות דברי רב נטרונאי גאון שהביא הרב פרץ במאמרו (תשובות רב נטרונאי גאון, מכון אופק, סימן תי"ג), ז"ל: "וסימניך כותא. קא אמרין לעינין בין השמשות. ראבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח למידע אם היגיע בין השמשות. אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, פנים המאדימין את המזרח, וזה הוא מערב. וסימניך כותא, כותא הפתוחה ברוח מזרח זיוה נופל לרוח מערב. וכן ממערב למזרח, אף כאן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב, מאדימין פני מזרח, כמות חלון בבית", עכ"ל. כלומר, אביי צפה כדי לראות מתי מתחיל ביה"ש, וזה שייך רק לרב יוסף, שכן לרבה ביה"ש מתחיל כבר בשקיעת החמה במערב[3].
♦
ג.
ביאור שיטת הרמב"ם כרב יוסף
ולענ"ד גם דעת הרמב"ם היא כגאונים, שעיקר ההלכה היא כרב יוסף, וכפי שיבואר.
שיטת הרמב"ם היא ששקיעת החמה היא שקיעת גלגל החמה באופק, והאריכו בזה המחברים טובא. וההוכחה הברורה ביותר היא מהקבלת דבריו בפ"ז מהלכות תרומות ה"ב: "אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה", עכ"ל, לדבריו בפי"ד מהלכות קידוש החודש ה"ו, שם כותב הרמב"ם כי זמן ראיית הלבנה לאחר המולד הוא "לאחר שקיעת החמה בכמו שליש שעה", עכ"ל. וכן היא המציאות, שאת הירח ניתן לראות כעשרים דקות לאחר שקיעת גלגל חמה. לפני זמן זה, השמים מוארים מידי, באופן שאין הירח ניכר. ומעט לאחר זמן זה, הירח כבר שוקע באופק.
אלא שבדברי הרמב"ם עצמו יש מקום עיון בענין אחר.
בהלכות שבת ותרומות, נקט לזמן תחילת ביה"ש את שקיעת החמה (כלומר, ולא סימן שני כוכבים), ולסימן תחילת הלילה נקט ראיית ג' כוכבים בינוניים (כלומר, ולא סימן הכסיף העליון והשוה לתחתון). ולכאו' זהו המבואר בסוגיין בשבת, דאזלינן לחומרא, וחשיבנן כר' יהודה לענין תחילת ביה"ש, וכריו"ס לסוף זמן ביה"ש.
אך בהלכות קידוש החודש (פ"ב ה"ט), כתב דברים לכאו' תמוהים, ז"ל: "ראוהו בי"ד עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בלילי שלשים, בי"ד אומרין מקודש מקודש, שעדיין יום הוא. ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהן, ויעידו הם השנים בפני השלשה, ויקדשוהו השלשה", עכ"ל.
וז"ל בפיהמ"ש בראש השנה (פ"ג מ"א): "וממה שאתה צריך לדעת, שהחודש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים ותשעה ונשאר שהות ביום כדי לומר מקודש מקודש קודם צאת הכוכבים, הרי זה מותר אע"פ שכבר שקעה חמה, לפי שאין לילה אצלינו אלא צאת הכוכבים, כמו שביארנו בשני דשבת", עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו, ששקיעת החמה אינה נידונית כתחילת ביה"ש. וביותר, דבריו שם גם לא מתאימים עם סימן הכוכבים של שמואל, שכן אם ננקוט להלכה את סימן הכוכבים, הרי בי"ד יכולים לקדש את החודש גם אחר שיצא כוכב אחד, קודם שיצאו שני כוכבים. וכן הקשה ר' לוי בן חביב בפירושו (ויעו' גם בפירוש יד פשוטה).
והנלע"ד בביאור דבריו, שבאמת סבירא ליה להרמב"ם לפסוק להלכה כמסורתו של רב יוסף בשם שמואל, שביה"ש אכן אינו מתחיל בשקיעת החמה ממש, אלא מעט לאחר מכן, כדי הילוך 1/12 מיל, לאחר שתסור אדמומית פני מזרח שסביב מקום שקיעת השמש. אלא שלמעשה אין מורים כן, אלא כשיטת רבה, להחמיר להחשיב את ביה"ש משקיעת החמה ממש, וכפי שפסקו הגאונים: "אלא מיהו לענין שבת ראבה קא מחמיר, והא מילתא איסורא ודאוריתא היא". גם אכילת תרומה בטהרה הוא ענין דאוריתא, ומובן שגם בזה נורה להחמיר.
אולם, דבריו בהלכות קידוש החדש אמורים לחכמים, "דקים להו בשיעורא דרבנן", ביה"ד הסמוך המקדשים את החדש. הם יכולים לדייק ולדקדק בשיעור שקיעת החמה עד עיקר הדין, שהוא מעט לאחר שקיעת החמה, כדי הילוך 1/12 מיל, שהוא זמן שבו ניתן לראות שני כוכבים בשמים.
ואכתי טעון ביאור למה החמיר הרמב"ם ואסר עליהם לקדש את החודש לאחר שראו כוכב אחד, הרי מעיקר הדין כוכב אחד עדיין יום הוא, ורק בראיית שני כוכבים מתחיל ביה"ש.
ונלע"ד לבאר ע"פ דבריו בהלכה הקודמת, ובפירוש המשניות. דז"ל בהלכה ח': "אפילו ראוהו בי"ד וכל ישראל, ולא אמרו בי"ד 'מקודש' עד שחשיכה ליל אחד ושלשים; או שנחקרו העדים, ולא הספיקו בי"ד לומר 'מקודש' עד שחשיכה ליל אחד ושלשים – אין מקדשין אותו, ויהיה החדש מעובר, ולא יהיה ראש החדש אלא יום אחד ושלשים, אע"פ שנראה בליל שלשים, שאין הראייה קובעת, אלא בי"ד שאמרו 'מקודש' הם שקובעין", עכ"ל.
הדגשה זו, כותב הרמב"ם גם בפיהמ"ש: "וממה שאתה צריך לדעת, שהחודש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים ותשעה ונשאר שהות ביום כדי לומר 'מקודש מקודש' קודם צאת הכוכבים, הרי זה מותר", עכ"ל.
לאחר מכן כותב הרמב"ם את המקרה בו בי"ד עצמם ראו את המולד, ואז כותב כי אם כשרואים את המולד, לא נראה כוכב אחד בשמים, הרי שיש להם שהות לישב ולהכריז 'מקודש' קודם צאה"כ. ואם נראו שני כוכבים, שוב נגמר היום ובכלל ביה"ש הוא. באופן בו עם ראיית המולד רואים חכמים גם כוכב אחד, אע"פ שמעיקר הדין עדיין יום הוא, אין ודאות שיהיה סיפק בידם לקדש את החודש קודם שיראה כוכב שני, שכן בכלל הזמן בו ישבו חברי ביה"ד, וירצו להכריז 'מקודש', כבר יכול כוכב נוסף לצאת. שכן אין ודאות שהכוכב ביחיד בשמים נראה רק כעת ממש, שמא הוא כבר 5 דקות בשמים, וכעת עומד לצאת הכוכב השני.
אמנם זהו טעם "פרקטי", ולא טעם "הלכתי" יבש. ולכן מובן כי הרמב"ם לא כתב דבר זה מפורש, אלא דילג על השלב הזה, ולאחר שאמר כי קודם יציאת כוכב אחד יכולים לקדש את החודש, דילג ואמר כי בראיית שני כוכבים אינם יכולים יותר לקדש את החודש. ומה באשר לראיית כוכב אחד? הרמב"ם לא יכול לכתוב שא"א, כיון שבבחינת עומק הדין, אפשר לקדש את החודש. ומאידך, א"א להורות כן, מחשש שמא בתוך כדי שישבו לקדש – יצא כוכב שני. ולכן הרמב"ם לא כתב כן במפורש, אך מובן מדבריו בבירור שא"א לקדש בכה"ג את החודש.
וא"כ למסקנה, הרמב"ם ס"ל להלכה כשיטת רב יוסף, אך למעשה מורה כהוראת הגאונים, שבמילתא דאוריתא יש להחמיר משקיעת החמה, אם לא בבי"ד הבקיאים בדבר, שיכולים לנהוג כעיקר הדין לענין קידוש החודש בזמנו.
♦
ד.
יישוב הוכחת הרשב"א ע"פ שיטת רב יוסף
לאור זאת, ניתן ליישב את הוכחתו של הרשב"א, שכאמור אביי ורבא סבירא להו כרב יוסף, שביה"ש מתחיל לאחר השקיעה באופק, כדי הילוך 1/12 מיל, לאחר שסרה אדמומית פני מזרח. ומובן כי שיעור כה קטן איננו נתון אלא לחכמים הבקיאים, אך אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אין לאחר אחר השקיעה באופק כהוא זה, ולכם זהו זמן השקיעה מראשי הדקלים, וזו כוונת רבא.
ולכאו' הדבר מדויק גם בדברי הגאונים גופא, שמה להם להכניס שיעור זה של ראשי הדקלים, שנאמר בסוף הסוגיא ע"י רבא, לתוך דברי רבה ורב יוסף בתחילת הסוגיא? אין זה אלא שזהו אותו זמן ממש, רק בתרגום המעשי שלו, כפי שתירגמו רבא לשומעי לקחו.
♦
ה.
ביאור משפט קשה בגאונים
בהזדמנות זו אעיר על עוד פרט בדברי הגאונים, שלענ"ד יש לחדד בו את ההבנה. בהסביר הגאונים את דברי רב יוסף, כתבו ז"ל: "ורב יוסף אמר כי שלש מעלות נתן ר' יהודה. אחת לסוף היום, ואחת לבין השמשות, ואחת לתחילת הלילה. והכי קאמר: אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום שלם היום, אלא כל זמן שאדמומיתה נראית על פני מערב יום הוא".
בד"כ מפסקים את דבריהם כך: "והכי קאמר: אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום – שלם היום, אלא כל זמן שאדמומיתה נראית על פני מערב יום הוא".
אך זהו תחביר קשה, ואין זו משמעות דבריהם. ולענ"ד הפיסוק הנכון הוא כך:
"והכי קאמר: אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה – מאותו מקום (פי' מאותו רגע) שלם היום, אלא כל זמן שאדמומיתה נראית על פני מערב יום הוא". אמנם אין בזה נפק"מ לענ"ד, אך זה מוריד המון חידושים מופלגים שבנו המחברים בזמנינו, ובכללם גם הרב פרץ, על דיוק זה.
♦
ו.
ביאור פני מזרח מאדימין
לסיום, אבהיר לענ"ד את המושג "כל זמן שפני מזרח מאדימין", כפי מסקנת הגמ' שהכונה לאופק מערב, ע"פ שיטת הגאונים.
זמן זה, שיעורו הוא 1/12 מיל, כפי הנפק"מ במח' רבה ורב יוסף, וכמבואר בתשובת הגאונים הנ"ל. בתרגום לדקות, זהו פרק זמן של 1.5-2 דקות. ללא ספק פרק זמן קצר מאוד, והדבר אומר דורשני.
הרי בזמן חז"ל לא היו שעונים, ודברים היו נמדדים בשיעור מיל, שהוא 18-24 דקות. במושגים של זמנינו, יכולת דיוק ביחידות זמן כאלה, היא גסה מאוד. נדמיין שהשעה לא היתה מורכבת מששים דקות, אלא משלוש יחידות שכל אחת 20 דקות. אם האוטובוס היה מגיע בשעה 7:18, אז הייתי אומר שהוא הגיע בשעה שבע ויחידה אחת. ואם היה מגיע בשעה 7:25, ג"כ הייתי אומר כי האוטובוס הגיע בשעה שבע ויחידה אחת. אע"פ שההפרש הוא 7 דקות, הוא זניח ביחס ליחידות של 20 דקות.
אם אדם ידייק גם בימינו בצורה מוגזמת, הדבר יהיה מוזר וחריג. על דרך משל, אם המוקדן במודיעין לתחבורה ציבורית יאמר כי האוטובוס יגיע לתחנה פלונית בשעה שבע, ו-16 דקות, ו-28 שניות, הדבר יהיה מוזר וחריג. אפשר לומר כי האוטובוס יגיע בשעה 7:15, או 7:16, או 7:17, והכל קביל, כי דיוק של אוטובוסים נותן טווח סטיה רחב יחסית.
במושגים של חז"ל, 'סמוך ל' משמעותו חצי שעה, ולא סתם, מכיון שבזמן חז"ל היו רק שעוני שמש, בהם רמת הדיוק היא לא יותר מכחצי שעה. לכן, כאשר הגמ' מעמידה נפק"מ לסיום היום בין רבה ולרב יוסף, בפרק זמן של 1/12 מיל, זה דבר חריג שיש להבינו (כאמור, מיל הוא שיעור הזמן הקטן ביותר בשימוש שוטף. הבא אחריו הוא שיעור הילוך 4 אמות, שאינו מעשי. יש שעה, יש חצי שעה, יש מיל, ומעבר לזה אין שיעור, ולכן הגמ' נצרכת לומר שיעור של 'חצי שישית מיל').
ככל שהשינוי משמעותי יותר, ניתן לסמנו בבירור. לדוגמא, רגע שקיעת גלגל חמה באופק הוא כ"כ משמעותי וניכר, עד שניתן לסמנו כשיעור מסוים בתרגום לשניות. זמן המתורגם לשתי דקות, זה אומר שמלפני שתי דקות אלו, לרגע שלאחר שתי דקות אלו – יש שינוי ניכר וברור, באופן שא"א להתבלבל או להתכחש אליו. לעומת זאת, השינוי השמיימי בין הכספת התחתון להכספת העליון מתרחש לאט יותר, ולוקח לו כ-15 דקות להתרחש.
לפירוש ר"ת, השינוי המשמעותי מרגע שקיעת החמה, ועד שתסור אדמומית החמה מאופק המערב, שאורך כשתי דקות, מתרחש כשעה לאחר שקיעת גלגל חמה. בזמן זה, השינויים הם קלים וכמעט שלא ניתן להבחין בהם בעין רגילה, גם בקוי רוחב צפוניים (אפשר להתבונן בתמונות שצולמו בדייקנות, ולשכנע את עצמנו שמבחינים בשינוי בהפרש כה מועט, אך כאמור בהתבוננות פשוטה באופק המערב, אין שינוי מורגש כלל).
לעומת זאת, אם נבין את שקיעת החמה כפשוטו, שקיעת גלגל חמה, השינויים המתרחשים באופק בדקות אלו הם אכן שינויים מפליגים, וניתן להגדיר גם זמן של כשתי דקות בהגדרה מדויקת יחסית של שינוי מורגש בהחלט. ולענ"ד הביאור הוא שחוץ מגלגל חמה עצמו, יש מעין הילה מבהיקה המקיפה אותו. וגם לאחר שגלגל חמה עצמו שוקע, ההילה עדיין קיימת ומאירה בעוז. מהתבוננות במערב, ניתן לראות כי הבהקה זו קיימת כ-2-3 דקות לכל היותר, וזהו הזמן של "פני מזרח מאדימין" (הארה כללית אדומה יש לכל אורך האופק המערבי עד כשעה לאחר השקיעה, ולא לזה הכונה. בהארה קלושה זו אין שינוי משמעותי בשום פרק זמן של דקות ספורות, שנוכל לסמן כ"פני מזרח מאדימין", וכפי שנתבאר).
♦
תגובה מהרב שמואל פרץ
בס"ד לכבוד הרב שליט"א,
ראשית, יש"כ גדול שעיינת בדבריי.
באשר לדבריך, אכן מדיוק דברי הרשב"א ודברי המאירי נראה שהם סברו שהחמה מאירה על ראש הדקל שהוא המקום הגבוה שבעיר, ולא שהחמה עצמה נמצאת על ראש הדקל. אלא שהרשב"א בא להוכיח לשיטתו, שאם בשעה שהחמה זורחת על ראש הדקל, אפילו שאינה נראית לנו באופק, מי שלא קים ליה בשיעורא דרבנן ידליק, משמע שאחר ששקעה יותר מזה ואינה מאירה, מי שקים ליה שיעורא דרבנן עדיין יכול להדליק. ומזה ראייה לרבינו תם שאחר השקיעה ראשונה - יום[4].
אולם לדעת הגאונים, אם נפרש שחמה בראשי דקלים פירושו שנראית זריחתה על ראשי דקלים, כפירוש הרשב"א, יקשה לנו, איך יתכן שמי שקים ליה בשיעורא דרבנן ידליק אחר השקיעה.
ועל כרחינו שפירשו הגאונים כפשוטו, שחמה ממש נמצאת בראשי דקלים. ומי שקים ליה בשיעורא דרבנן יכול להדליק אף יותר מאוחר מזה, שהוא עוד יותר סמוך לשקיעה[5].
אמנם ראיתי שטוענים שגם זמן שהחמה מאירה על ראשי הדקלים הוא לא כל כך סמוך לשקיעה אלא יש כמה דקות הפרש, וצ"ע.
וטענתך שהגאונים פסקו להלכה כרב יוסף, היא חידוש גדול, שאענה עליו להלן ואוכיח שמדברי רב נטרונאי לא משמע כך. גם לפי דבריך קשה מה ההוכחה של הרשב"א, שהרי הרשב"א בא להוכיח כרבינו תם, ואם לדעתך זה מסתדר היטב גם עם הגאונים, אם נאמר שאין הלכה כרבה אפילו לחומרא, אז מה ראייתו של הרשב"א?
גם לפי דבריך, הפירוש חמה בראשי דקלים שהחמה זורחת על ראשי הדקלים, לא מסתדר היטב עם מה שאתה מדייק בגאונים, שמיד ברגע שמפסיקה החמה לזרוח על ראשי הדקלים, מיד מתחילה השקיעה, שהבאת בעצמך דברים אלו: "... כשגלגל חמה מתחיל לשקוע בפועל באופק המערב, אורו כהה וכבר אינו מאיר באופן ממשי על שכנגדו, וכבר לא יראו ראשי העצים זורחים מחמתו, כפי שכתב הרב מנת בקובץ המעין י"ד. וזהו תהליך קצר של כשתי דקות". ואם כן לא ייתכן שברגע שתפסק זריחת החמה על ראשי דקלים תתחיל מיד השקיעה, לדבריך, שיש הפרש של כשתי דקות ביניהם (לא ברור לי אם שתי דקות מתחילת שקיעת גלגל החמה או מסופו). ובסוף התגובה, אגב העיון בדבר כתבתי כמה דברים בעניין שיעור זמן זה שנהיו לכדי מאמר קטן, בזכות מה שכתבת על דבריי.
אך בכל אופן, לא ברור לי מה ההפרשים בין שתי האפשרויות בזמן - שאתה בא מכוח הפירוש של הרשב"א לאחר את הזמן סמוך מאוד לשקיעה. וגם אני, כשפירשתי שהכוונה שהחמה ממש בראשי דקלים התכוונתי לאחר את הזמן לשקיעה. אולם כיום ראיתי שסבורים לא כך משום מה, וראיתי בכמה מקומות שכתבו שאדרבה, אם הכוונה שהחמה נמצאת על ראש הדקל, מדובר בשיעור זמן יותר ארוך לפני השקיעה. אמנם אני סבור שלא כך, וראה בזה בסוף התגובה בעניין הדלקת נרות שבת והתמונות המצורפות שם.
בעניין פירושך על סוגיית אביי דאוי וכו', והבאת ראייה מדברי הרשב"א שכתב:
"ועוד, דסוגיין הכא כרב יוסף, דאמרינן אביי חזיה לרבא דקא דאוי למערב, א"ל והתניא כ"ז שפני מזרח מאדימין, א"ל פניה המאדימין את המזרח. והיינו כרב יוסף, דקא דאוי למערב למחזי אם פניו מאדימין ואכתי יממא הוא כרב יוסף, דאי כרבה ולמחזי אם שקעה חמה – מאי קא א"ל אביי והתניא כ"ז שפני מזרח מאדימין, והלא פני מזרח המאדימין דאידכר בבריתא אינו סימן ליום וגם לא סימן לסוף ביה"ש, דהא ביה"ש מושך והולך עד שיכסיף העליון והשוה התחתון."
הנה הרשב"א אומר שאין לפרש שרבא צפה למערב לדעת אם התחיל בין השמשות לדעת רבה, משום שאם כן כבר היה לו לבדוק אם השמש שקעה.
אלא שלפי דבריי בפירוש רב נטרונאי, שבין השמשות מתחיל מהזמן בו פני מזרח ומערב מתחילים להאדים, אין כאן טענה, שאפשר לומר שהיה האופק מוסתר מעט על ידי הרים רחוקים, והסימן לדעת שהשמש שקעה היה כאשר פני המערב מתחילים להאדים, ולכן היה צריך לצפות בתופעה זו. (כפי שהבנתי בבל ברובה מישורית, אבל אולי באופק הרחוק יש הרים גבוהים המסתירים מעט את השמש סמוך לשקיעה).
אמנם אני סברתי לחדש במאמרי שאף מעט קודם שהשמש שקעה מתחיל בין השמשות לדעת רבה, אולם כעת אחר העיון אפשר לומר כמה אפשרויות - או שהרים רחוקים היו מסתירים באופק המערבי, ולכן השתמשו בסימן פני מערב – מזרח מאדימין; או שחישבו מהזמן שהתחיל גלגל חמה לשקוע ולא מהזמן שסיים; או שחשבו את השקיעה כשתי מעלות מתחת לאופק, כפי שהיה מקובל בשעון הערבי ונהגו את הנץ ואת השקיעה על פי זה בירושלים בעבר בעוד מקומות, ואם כן גם לרבה שתי מעלות מתחת לאופק עוד לא נקראים שקיעה והשקיעה מתחילה שפני מערב מאדימין (וצריך לבדוק האם זה ייתכן מציאותית, וגם משמע שלא כולם ידעו לחשב שיעור זמן זה).
אלא שאתה טוען שאין שום הכרח לפרש כך את רב נטרונאי, ואפשר פשוט לומר שלרב נטרונאי, אביי צפה לראות אם התחיל בין השמשות של רב יוסף.
אלא שכעת עיינתי שוב בדברי רב נטרונאי, ולשון סיום התשובה אינו מותיר מקום לספק:
"אף כאן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב, מאדימין פני מזרח, כמות חלון בבית". כלומר, אותו בין השמשות שדיבר עליו רב נטרונאי קודם לכן בפשיטות, כשהוא מגיע מאדימין פני המזרח כמו חלון בבית.[6]
גם כל הטענה שאין הלכה כרבה היא צ"ע, שהרי גם במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בבין השמשות, לא נקטנו ככללי הפסיקה שהלכה כרבי יוסי, אלא החמרנו כשניהם. ועוד, שלפי זה יוצא שאביי ורבא לא החמירו כדעת רבם המובהק רבה. אמנם כך היא דעת הרשב"א, אך חידוש הוא, ומניין לנו שיסכימו הראשונים עמו כשלא אמרו זאת במפורש. וגם צ"ע מה הכריח לרשב"א לדחוק לזה. ונראה שכל מה שהביא את הרשב"א לכך הוא משום שהוקשה לו מדוע אביי צפה למערב לראות את הסימן מאדימין, ולא פשוט בדק אם שקעה החמה. ולכן יישב שרצה לראות אם נעלמה אדמומית פני מערב. אבל לפי מה שמפורש ברב נטרונאי שבדק דווקא את הסימן הזה, אמנם צריך ליישב את שאלת הרשב"א, אך אחר שידוע לנו בוודאות שכך מפרש רב נטרונאי שרצה לבדוק תחילת בין השמשות של רבה, כבר אין צורך לדחוק שאין הלכה לחומרא כרבה.
אולם אף ללא כל זה, כל דבריי שכתבתי באו מכוח קושיא גדולה שעלתה לי מלימוד הירושלמי. בברייתא המובאת בירושלמי כתוב שכשפני מזרח מאדימות, יום. בברייתא שמובאת בבבלי כתוב שבדעת רבי יהודה כשתחתית פני מזרח מכסיפות ומאבדות את אדמימותם מתחיל בין השמשות, וכשפני מזרח מכסיפות ומאבדות את אדמימותם לגמרי, לילה. וזה בשונה מהברייתא בירושלמי, שלשיטתה רק באותו זמן מתחיל בכלל בין השמשות.
כל זה לפי הפירוש הפשוט, אולם הייתה לי קושיא על כך מסוגיית אביי דאוי למערב וכו' ששם אמרו: לא פני מזרח ממש אלא פנים המאדימות את המזרח. והנה במציאות האדמת פני מזרח ומערב אינה שווה ואינה מקבילה בין מזרח למערב, לא בברייתא שבירושלמי ולא בברייתא שבבבלי לדעת רבי יהודה. ואם כן מדוע כל כך פשוט לאביי ש"לאו פני מזרח ממש".
טענות שנאמרו בעניין, כגון שגם בצד מערב יש עליון ותחתון, אינן מיישבות כלום, כי גם אם נקבל הנחה זאת (ואינה מדוייקת, שכן התופעה לא קיימת תמיד ונובעת מאדים בים או ערפל וכדומה), הרי ההכספה של התחתון והעליון בצד מערב כלל לא מקבילות, אחד להכספה של התחתון והעליון בצד מזרח.
ולאחר עיון התברר שהבבלי פירש שהביטויים תחתון ועליון כלל לא מוסבים על אדמומית פני מזרח, וזה עוד יותר חיזק את הקושיא, שהרי בפשוטו הם כן מוסבים על פני מזרח (ויש ראשונים שהבינו כך), ולמה הבבלי נטה מפשט הדברים.
ובצירוף דברי רב נטרונאי שאביי דאווי למערב לדעת אם התחיל בין השמשות, יישבתי שפני מזרח מאדימות הוא סימן לתחילת בין השמשות. ולכן פשוט לגמרא שפני מזרח לאו דווקא, כי כשפני מערב מתחילות להאדים גם פני מזרח במקביל מתחילות להאדים, והגמרא אף נתנה לכך סימן "כוותא" – חלון.
אלא שעדיין נשאר קשה, מדוע פירשו בבבלי כך ולא כפשוטו (ואם היו מפרשים כפשוטו זה גם היה מיישב את קושיית רבה ורב יוסף, שמכוחה כל אחד נדחק בכיוון אחר).
ולפי דבריך שפני מערב מאדימות הוא סימן לדעת את בין השמשות של רב יוסף בסילוקם, וזה פירוש הגמרא, יקשה מדוע כל כך פשוט לאביי שפני מזרח לאו דווקא. והלא כשמסתלקת אדמימות במזרח עדיין יש אדמימות במערב. (אולם יכול להיות שבבבל המציאות גם בזה שונה).
באשר לדבריך בפיסוק תשובת הגאונים כך: "והכי קאמר: אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה – מאותו מקום שלם היום, אלא כל זמן שאדמומיתה נראית על פני מערב יום הוא". לא הבנתי מדוע הפיסוק המקובל מוטעה, לכל היותר תוכל לומר שאפשר לפרש גם כך.
אני מבין שאתה מפרש כך את דברי הגאון, שבא לומר שאין לחשוב שכשהחמה אינה נראית לנו במקום מסויים באותו מקום תם היום (אבל במקומות אחרים לא), אין לחשוב כך אלא כל עוד שהאדמימות נראית במערב הוא עדיין יום לרב יוסף.
אך כמה קשיים יש בפיסוק שלך.
מאן דכר שמיה עניין המיקום ביחס לראות השמש, ומדוע שדווקא כאן יכתוב זאת הגאון.
הנוסח הוא "מאותו מקום" ולא "באותו מקום".
ראיות רבות יש שסיום היום אינו תלוי בכך שההרים מסתירים את השמש, ולכל הפחות היו מחמירים מחוסר ידיעה.
♦ ♦ ♦