זמן הדלקת נר שבת לדעת הגאונים, ושיעור חמה בראשי דקלים

הרב שמואל פרץ

זמן הדלקת נר שבת לדעת הגאונים, ושיעור חמה בראשי דקלים[1]

במשנה שבת פרק ב שנינו: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתן עירבתן הדליקו את הנר".
ונראה שזה היה הזמן הנהוג להדלקת הנר וכמו ששנינו בתוספתא תרומות פרק י הלכה ט: בת כהן שהיה בידה נר מלא שמן שריפה בערב שבת עם חשיכה, הרי זה נותנת לתוכו חולין כל שהן ומדלקת.^[2]
וכן נראה ממה שסיפרו בירושלמי: "מעשה בירבי אליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו, אמר לו, בני, הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת, ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. יצא לו והיה צועק ואמר, אוי לי שנטרפה דעתו של אבא, אמר לו, דעתך היא שנטרפה, דעתי היא לא נטרפה" וכו', כמסופר שם איך שנפטר (ירושלמי שבת פ"ב ה"ז).
ושיעור זמן עם חשיכה נראה כזמן הסמוך מאוד לחשיכה, אמנם יש את בין השמשות באמצע, אבל וודאי הכוונה סמוך מאוד לזמן זה. וכמו שמשמע שם בדברי הרע"ב:
עם חשיכה - כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום:
ומזה משמע שעם חשכה הוא קרוב ביותר לחשיכה, שהרי הזמן שלוקח לעשר פירות אינו רב כל כך, וודאי לא חצי שעה (אולי בזמנינו מי שלא רגיל לעשר, זה ייקח לו זמן, אבל בזמנם שהכל היו מעשרים ורגילים בזה, לקח הדבר שיעור זמן מועט, אולי פחות מדקות בודדות)^[3].
ובגמרא שבת לה ע"ב אמרו: "אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא קִים לְכוּ בְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, אַדְּשִׁימְשָׁא אַרֵישׂ דִּיקְלֵי – אַתְלוֹ שְׁרָגָא. בְּיוֹם הַמְעוּנָּן מַאי, בְּמָתָא חֲזִי תַּרְנְגוֹלָא, בְּדַבְרָא עוֹרְבֵי. אִי נָמֵי: אֲדָאנֵי". ופירשו הגאונים בתשובתם: "ליחזי אורבי. כי העורבים שבין לקיניהן עם חשיכה". אם כן יוצא שזמן זה של רבא להדלקת הנר גם נקרא עם חשיכה.
ובשו"ע פסק: "כשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה עשרתם ערבתם הפרשתם חלה הדליקו את הנר". וכתב ע"ז המשנה ברורה "סמוך לחשיכה. היינו קודם בין השמשות בעוד ודאי יום ושיהיה בו עוד שהות להוסיף מחול על הקודש, והטעם שמאחר מלישאל עד עתה כדי שלא יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות". אמנם מדבריו משמע שהיה ראוי להדליק עוד קודם, רק שאם יאמר להן קודם יאמרו שיש שהות, אך אפשר שאין דבריו מכוונים כלפי נר שבת אלא לשאר הדברים, וכפירוש רע"ב.
והנה הוספת מחול על הקודש אין לה שיעור, ושמעתי בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שלכל הפחות שלש דקות.
ומהו זמן חמה על ראשי דקלים? בשו"ע כתב: "מי שאינו בקיא בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראשי אילנות", והוסיף על זה משנה ברורה שם (סע"ק כ"ו): "ראשי אילנות – או בראשי הגגות הגבוהים"^[4].
ומהשו"ע משמע שיש השוואה בין זמן "חמה בראשי אילנות" ל"חמה בראשי דקלים", אך צ"ע מדוע שינו (עוד הטור שקדם לו) מלשון הגמרא?
ואולי הביטוי הזה השתנה מפני שלא בכל המקומות מצויים דקלים, כמובא בתוספתא (שביעית ז,יא): "סימן לעמקים דקלים", וחמה בראשי דקלים נאמר בבבל. אולם צ"ע, כי הרי לא סתם נקטו דקל, אלא משום גובהו הרב, ואם כן יש הפרש בין אילנות לדקלים (ולעת עתה לא מצאתי בחז"ל הביטוי חמה בראשי אילנות). אך מלשון המשנה ברורה משמע שראשי אילנות גם לפי השו"ע זה מסמל דבר גבוה, שהרי המ"ב משווה את זה לראשי הגגות הגבוהים. וזה כמו שמצוי בימינו, שסמוך לשקיעה באזורים הררים שלא רואים את השמש כבר, עדיין ניתן לראות שהיא נוכחת בכך שהיא מאירה או משתקפת על איזה מקום גבוה.
והנה ראיתי שכתב בספר הזמנים כהלכתם, וזה לשונו: "ונראה דלסוברים בענין בין השמשות כשיטת הגאונים – והמנהג – כוותייהו – דבשקיעה מתחיל בין השמשות, אי אפשר לדידהו לפרש כדעה השניה ד"שימשא אריש דיקלי" הוא סמוך מאוד לשקיעה, משום דא"כ תימה כיצד אמר רבא דהנך דלא בקיאי בשיעורא דרבנן ידליקו נר שבת אדשימשא אריש דיקלי, והרי אם זה סמוך מאוד לשקיעה כיצד לא חשש רבא למסור הוראה כזו לרבים והרי אם חלילא יאחרו מעט (ובפרט המדליק נרות רבים) יבואו להכשל בהדלקה בבין השמשות ולהתחייב באשם תלוי.
לכן נראה דמוכח, דלשיטת הגאונים דהמנהג כוותייהו, "שימשא אריש דיקלי" איננו סמוך מאוד לשקיעה, וממילא יוצא דהסוברים כשיטת הגאונים צריכים לסבור כדעה האחרת דהיינו כהב"ח והט"ז ד"שימשא אריש דיקלי" הוא כ-30 דקות לפני השקיעה".
ע"כ דבריו.
אלא שאחר המחילה אין הדברים נראים.
אחד, משום שהרי הגאונים אומרים מפורש בתשובתם הידועה: "נמצאת חלוקת ראבא ורב יוסף משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים כל זמן שפני מזרח שהוא המערב מאדימין עד שיכסיף התחתון. לרב יוסף מן היום לראבה מבין השמשות." הלשון "משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים" מעידה בבירור שמדובר על זמן סמוך ביותר לשקיעה.
ושנית, אין זה נכון שיבואו להדליק בבין השמשות. הרי בוודאי מדובר שכבר הכינו את הנרות עם הפתילות והשמנים קודם לכן, וכעת רק מדליקים. וכידוע מהגמרא בשבת לה: ההדלקה ציינה גם את קבלת השבת, שכל התקיעות שקדמו היו לסיים את שאר ההכנות והדלקת הנר הייתה באחרונה. ואף אם נניח שזמן זה הוא חמש דקות קודם השקיעה, יוכלו בני אדם להדליק בזמן זה בלי שיבואו להיכנס לבין השמשות.
וכאמור לעיל, שעם חשיכה הוא סמוך מאוד לחשיכה, וודאי שאין לפרש שהכוונה לחצי שעה, אלא לענ"ד עשר דקות לכל היותר.
ובשו"ע הרב סימן שס"א, ששם פוסק כר"ת, כתב "מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות ואינו יודע מאימתי יוסיף עליו צריך להסתלק מכל ספק ולקבל שבת הרבה קודם תחלת השקיעה ולכן ידליק הנרות בעוד שהשמש בראשי האילנות".
אבל בסדר הכנסת שבת שבסידור הגר"ז, ששם פוסק כשיטת הגאונים, ז"ל: "אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה האמיתית, שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל".
והנה יוצא ששיעור חמה בראשי אילנות סייומו הוא ארבע דקות קודם השקיעה כפי שנראית מראשי הרים הגבהים שבארץ ישראל. ודבריו הם על דעת רבינו תם.
פירוש המציאות של "שמשא אריש דקלא" וזמנה
מהו "אדשמשא בריש דיקלא". האם השמש עצמה גופא נמצאת בראש הדקל, או שהיא מאירה על ראש הדקל.
הנה הפשטות (בדעת הגאונים) מהלשון לעיל "ולא תראה אפילו על ראשי דקלים" ולא כתבו "ולא תאיר אפילו על ראשי דקלים", נראה יותר שהכוונה היא שהשמש עצמה נמצאת בראש הדקל. והדברים נאמרו בבבל, שהיא מישורית ועמוקה, ועצי דקל לא היו מצויים בעיר כידוע, והכוונה לעצי דקל הנראים מרחוק באופק השקיעה, וכמו בתמונות המצורפות שקיבלתי.
וכן משמע הלשון ברבינו חננאל, שכתב (בשבת לה:) "אמר להו רבא לבני מחוזא, אתון דלא קים לכו בשעורא דרבנן, אוקימנא שימשא בריש דיקלא אתלו – פירוש אדליקו, שרגא". והלשון 'אוקימנא' פירושה – העמידו, ואם כן מדובר על גוף השמש העומד בראשי הדקלים.
♦
חמה מעל ראשי דקלים
חמה מתחת ראשי דקלים
בתמונה זו ניתן להבחין בשמש שהיא מתחת לעץ האחרון באופק. אמנם כאן התמונה צולמה באיזור הדקלים עצמם, ולא בכרך בו אין מצויים דקלים, ולכן היא נראית רק מתחת ראש הדקל האחרון (גם יכול להיות שהמצלמה מופנית כלפי מעלה).
ויש מפרשים שהכוונה החמה מאירה על עצי הדקל את אורה, אך היא עצמה לא נמצאת שם ממש. כך כותב הרשב"א בחידושיו לשבת לד: ומביא סיוע לדעת רבינו תם וכותב: "והיינו נמי דאמרינן לקמן א"ל רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדאיכא שמשא בריש דיקלי אדליקו שרגא, אלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן, אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא, אלא דנסתלקה זריחתה לגמרי, אפ"ה תלינן שרגא, דאכתי יממא הוא", עכ"ל.
הלשון "נסתלקה זריחתה" מורה שפירש שהכוונה שהחמה מאירה את ראש הדקל. ומדבריו נראה גם שלמד שהשמש מאירה על ראשי דקלים והיא עצמה כבר נעלמה באופק. וכיוון שגם אחר שזריחתה מסתלקת גם כן יום, הכריח מזה כרבינו תם.
ולפי זה יוצא שאין משנה מה שנפרש, כי בין כך ובין כל יכול להתפרש על זמן קצר ביותר קודם השקיעה. וקשה לתלות את המחלוקת אימתי זמן זה בפירוש העניין.
אף בר"ן משמע שזמן זה סמוך ביותר לשקיעה. זה לשונו (שבת טו ע"א): "אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן וכו' - כבר פירשתי למעלה שאף לאחר שנסתלק השמש מעל הארץ הוא יום גמור כשיעור שלשה מילין ורביע ואותו זמן הוא ראוי לתוספת ואם רצה מוסיף כולו מחול על הקדש ואם לא רצה להוסיף ממנו אלא מקצתו רשאי הלכך מאן דקים ליה שיעורא דרבנן אפילו לאחר שנסתלק השמש מעל הארץ אם רצה להדליק מדליק ומשום הכי אמר ליה רבא לשמעיה דלדידהו דלא קים להו בשיעורא דרבנן מצוה עליהם להדליק את הנר אדאיכא שמשא אריש דקלי".
כן מוכח מדברי הרא"ה בתענית (ריש פרק ד) וברשב"א (הובא לעיל).
בספר פתח האהל (הרב פינחס איתן, קונטרס הערב שמש עמ' קכד) כתב על זמן זה: "הוא כמו ד' או ה' דקין קודם ירידת גלגל החמה" (ע"פ המאמר להלן באור תורה).
בכף החיים (סימן תרכ"ג אות ח') כתב בשם רוח חיים (פלאג'י, אות ב') שזמן חמה בראש האילנות עשרה דקין קודם שקיעת החמה, וטען עליו "נראה דהפליג על המדה דאיך אפשר להתפלל לחש וחזרה בעשרה דקים לדעת השו"ע שכתב כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה." ומכוח זה תפס הכף החיים כהט"ז. אולם יישבנו את דבריו (שהם קושיא על דברי הגאונים) להלן בעניין תפילת נעילה.
וזה לשון הרב רוח חיים: "ולפי הנראה החמה בראש האילנות הוא עשרה דקים קודם שקיעת החמה ועשרה דקים משקיעת החמה עד י"ב שעות שהוא קריאת האקשא'ם הוי עשרים דקים קודם הי"ב שעות שהוא אחר אחד עשר שעות וארבעים דקים". וכמו שכתב לעיל שם: "ואם יצטרכו לגוי להדליק יזהרו שיבוא אחר י"ב שעות אחר שכבר קרא האקשא'ם שהוא המגרעף שכן קורין במערב והוא אחר י"ב שעות מהיום".
ואם כן התברר שכוונתו לעשרים דקות קודם השקיעה בשעון הערבי דאז, וסבר שהשקיעה היא לא בשקיעת גלגל חמה באופק, אלא כל זמן שקרני השמש מאירות על כיפת הרקיע בגובה ויש את אורה בעולם (דיבר בזה במאמר אור החמה שכתב הרב אריאל יצחק הלוי ביתד המאיר, אדר א' ה'תשע"ד).
♦
דעות המקדימות את הזמן בחצי שעה קודם השקיעה
אמנם יש דעות רבותינו הראשונים והאחרונים שסברו שזמן זה הוא כחצי שעה קודם השקיעה.
בספר המנהיג הלכות תעניות בעניין תפילת נעילה, מביא שזמן זה הוא חצי שעה לפני שקיעה. אמנם אפשר לומר שזה שקיעה שנייה דרבינו תם. אך כיוון שהראייה שלו היא מהקרבת התמיד (להלן הבאנו את דבריו בשלמות בנידון על זמן נעילה), אם כן דבריו שייכים גם לשיטת הגאונים.
וכן בט"ז סימן תרכ"ג גבי תפילת נעילה כתב גם כן שהוא חצי שעה לפני שקיעה, ודייק זאת מלשון הרמב"ם והטור שכתבו "סמוך לשקיעה", וז"ל: "סמוך לשקיעת החמה והיינו סמוך ממש כי מה שכתב תחלה סמוך לשקיעת החמה היינו כמו חצי שעה קודם כמ"ש בערב פסח סמוך למנחה דהיינו חצי שעה קודם, ובאמת הוא דבר קשה למהר בתפילת נעילה כל כך".
גם הב"ח הסתמך על לשון הרמב"ם ועל ההשוואה בין הלשון של סמוך למנחה בערבי פסחים, שהכוונה לחצי שעה קודם. והב"ח כותב במפורש שהכוונה לשקיעה ראשונה.
הט"ז מדייק מהלשון סמוך לשקיעה שהובאה ברמב"ם ובטור, וכיוון שהלשון הובאה ברמב"ם אי אפשר לטעון שכוונתו דווקא חצי שעה לפני שקיעה של רבינו תם. שהדברים בנויים על הלשון "סמוך לשקיעה" שנאמרה גם ברמב"ם ולדעתו זה חצי שעה קודם השקיעה.
אלא שיש להעיר שהן הט"ז והב"ח מדייקים את דבריהם גם על פי הרמב"ם, והרמב"ם לא כתב את הביטוי "חמה בראשי אילנות", אלא רק כתב: "ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה". וגם לפי דבריהם אין לומר שהרמב"ם אומר שיש להשלים את התפילה חצי שעה קודם השקיעה. ובהכרח שכאן כוונת הרמב"ם באומרו סמוך, סמוך ממש. ואם כן פעמים משתמש בסמוך וכוונתו חצי שעה, ופעמים סמוך ממש, וזה קצת דוחק.
אך מכל מקום נראה שהט"ז והב"ח פירשו את הביטוי חמה בראשי אילנות ע"פ מה שזה נאמר ביחד עם הביטוי סמוך לשקיעה. וכיוון שסמוך לשקיעה הוא חצי שעה, ממילא תלו שזה זמן זה. אך לא נתנו כאן פירוש על פי המציאות שהכירו, אלא על פי העניין.
ועוד קשה על דבריהם, שהרי זמן הדלקת נרות שבת נאמר בו גם שיעור חמה בראשי אילנות, ומצד שני כתב השו"ע שאין להקדים לפני פלג המנחה, ופלג המנחה של השו"ע זה שלוש דקות לפני השקיעה. ואם כן יוצא שכוונת מרן עצמו הייתה לזמן הסמוך לשקיעה, ולהלן נדון בזה בנפרד.
באשר למנהיג, צריך לדעת שאם המנהיג הלך כרבינו תם, יוצא שהמציאות שהוא הכיר בזמן חמה בראשי דקלים הוא זמן הסמוך מאוד לשקיעה שלנו, והוא הסביר אותו על חצי שעה קודם שקיעה שנייה של רבינו תם. אך כיוון שהסברות שהביאוהו לזה לא קשורות במחלוקת הגאונים ורבינו תם, והן עומדות בפני עצמן, אז אין זה נפק"מ. אבל כן יש לציין שאת המציאות שפירש כך פירשו על זמן הסמוך מאוד לשקיעה.
וראיתי בספר זמנים כהלכתם שכתב שכתבו רבים ששני השיעורים הללו נכונים במציאות, שבמישור נראית השמש על ראשי הדקלים סמוך מאוד לשקיעה, ואילו במקום נמוך או באופק מוסתר נראית השמש על ראשי הדקלים כחצי שעה לפני השקיעה (עמ' רכב).
ולא הבנתי מה כוונתו למקום נמוך, שהרי בדרך כלל כל מקום מישורי הוא גם נמוך. אך על כל פנים דברי רבא נאמרו בבבל למשמשו בקודש, ובבל לידוע לי היא ארץ מישורית ועמוקה. ועל כל פנים יש לנו עדות ברורה מהגאונים שמקומם בבל, והם בעלי קבלה, שזמן זה הוא סמוך ביותר לשקיעה.
לעומת זאת, בקובץ אור תורה (הרב אריאל יצחק הלוי, שנה תשעה תקע סימן כד עמ' רצה) כתב אחרת. לדעתו, דעת הב"ח והט"ז המקדימים את זמן זה לחצי שעה קודם השקיעה, היא כפי הפירוש שחמה בראשי דקלים הוא כשהחמה עצמה נמצאת על ראשי דקלים, וזמן זה לדעתו בחצי שעה הסמוכה לשקיעה. והוא טען שדעה זו מתאימה לדעת הגאונים.
ואילו השיטה הסוברת שזמן זה סמוך מאוד לשקיעה כתב שהיא סוברת שהכוונה שאור החמה מאיר על ראשי האילנות, מפני כשהשמש סמוך לשקיעה אין קרניה על הקרקע (מפני עגילות כדור הארץ) אלא רק על מקומות הגבוהים. וטען שזה מסתדר לשיטת רבינו תם.
♦
בעניין תפילת נעילה
הנה זמן תפילת נעילה הוא נושא רחב בפני עצמו, ולעת עתה אין לי את הפנאי לעיין וללומדו כראוי, רק הואיל ויש קשר בין זמנו לענייננו - זמן הדלקת נרות שבת, אכתוב כמה דברים שעלו לי בזה.
בירושלמי ברכות הביאה הגמרא את דעת רבי יוסי שלא הוקשה תפילה לתמיד של בין הערביים אלא לקטורת. ומיד מספר הירושלמי על רבי יוסי שהיה מתפלל עם דמדומי חמה^[5], ומיד אחרי זה מספרת שם הגמרא על רב שהתפלל כשחמה ראשי דקלים. ומההקשר נראה שהביאה הגמרא סיפור זה מאחר שגם זמן זה הוא עם דמדומי חמה: "אחוי דאימיה דרב אדא הוה מצייר גולתיה דרב (בצומא רבא^[6]) אמר ליה כד תיחמי שמשא בריש דיקלי תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא, ושמש בריש דקלי תמן איממא הוא הכא, דמר רבי יוחנן האומר לצולה חרבי זו בבל שהיא זוטו של עולם" וכו'.
וכתב בעל ספר חרדים בפירושו שם: "מצייר גולתיה – שומר גלימתו שמסרה לו רב שהפשיטה מעליו כשסיים מוסף וציוהו כשיראה השמש בראש הדקלים דהיינו דמדומי חמה יתננה לו דהמתפלל צריך להתעטף בתיקון בגדיו כדאיתא בבבלי לקמן פרק אין עומדין".
"ושמשא בריש דיקלי תמן – כשהשמש בראש הדקלים בבבל שהיא בעומקו של עולם, יממא היא הכא – בארץ ישראל שהוא ברומו של עולם, למדנו דמצווה להתפלל עם דמדומי חמה הכל לפי המקום כשמתעלם מהם מיד יתפללו".
ומהירושלמי הזה משמע שחמה בראשי דקלים הוא סמוך מאוד לשקיעה, שמהלשון "יממא הוא הכא" משמע שבארץ ישראל הוא יום גמור, בעוד שבבבל הוא סמוך לשקיעה^[7].
אולם בהמשך הירושלמי שם מביא סיפור דומה "אימתי היא נעילה? רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ור' יוחנן. רב אמ': בנעילת שערי שמים. ור' יוחנן אמ': בנעילת שערי היכל. אמ' ר' יודן ענתירדיא: מתניתא מסייעא לר' יוחנן. ''בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהם ארבעה פעמים ביום. בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים. בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים'' אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום? אחוי דאימא דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא. אמ' ליה. כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב לי גולתי דניצלי נעילת שערים. מחלפה שיטתיה דרב. תמן הוא אמ'. בנעילת שערי שמים. וכה אמ'. בנעילת שערי היכל. אמ' ר' מתנה. על ידי דהוה מאריך רב בצלותיה סגין הוה מגיע לנעילת שערי שמים".
[תרגום: מתי הוא זמן הנעילה. רבותינו שבקסרין אמרו שנחלקו בזה רב ורבי יוחנן. רב אמר נעילת שערי שמיים (ונראה שהכוונה ללילה), ורבי יוחנן אמר בנעילת שערי היכל (נראה שהכוונה לשקיעת החמה). אמר ר' יודן ענתירדיא: המשנה מסייעת לרבי יוחנן, ששנינו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפילת נעילה. וכיוון שנשיאת כפיים מוכרחת להיות ביום ושערי שמים ננעלים בלילה, יוצא שלדעת רב אי אפשר לשאת כפיים בנעילה. וזה לא כמשנה.
אחי אמו של רב אדא היה שומר גלימתו של רב ביום הכיפורים. אמר לו רב: כשתראה את השמש בראש הדקלים תביא לי גלימתי שאתפלל בנעילת שערים.
ומעיר על כך הירושלמי, שזה סותר את דעתו של רב, שלעיל אמרו בשמו שזמן נעילה בנעילת שערי שמים. וכאן שמתפלל כשחמה בראש הדקלים, זה הולך לפי השיטה שזמנה בנעילת שערי ההיכל.
אמר רבי מתנה על ידי שהיה רב מאריך בתפילתו הרבה, היה מגיע לנעילת שערי שמיים.]
והרמב"ם פסק שהלכה כרבי יוחנן, שהביא בספרו הלכות הירושלמי (שהוא כעין רי"ף המביא מהירושלמי את ההלכה למעשה): "ואמתי היא נעילה רבנן דקסרין אמרין אתפלגון רב ורב יוחנן רב אמר בנעילת שערי שמים ור' יוחנן אמר בנעילת שערי היכל. מתניתא מסייעא לר' יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים. אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום".
בספר המנהיג הלכות תעניות מביא את דעת רבי יוחנן שזמן הנעילה הוא בנעילת שערי היכל, ופירש המנהיג "אחרי שמקטיר קטרת של בין הערבים ומדליק את הנרות, דתניא בפרק תמיד נשחט, אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח דכתיב בנרות בין הערבים ושלמה אז עבודת פנים ונועל את ההיכל, וביום הכיפורים אחר תמיד של בין הערבים מקדש ידיו ורגליו וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ונכנס להקטיר ולהיטיב.
ובירושלמי דפרק בא לו, הכל מודים בהוצאת כף ומחתה לאחר התמיד והתמיד קרב בט' שעות ומחצה ואחריו טובל שתי טבילות ומקדש ארבעה קידושין ויגיע לחצי שעה אחרונה דקאי שמשא אריש דיקלי, דהוא עידן צלותא דנעילה שנועל דלתי ההיכל לר' יוחנן. ואמר ר' יודן מתניתא מסייע ליה לר' יוחנן בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים אית לן למימר שערי שמים ביום, אלא נעילת שערי היכל ביום הוו דאי לרב כיון ששקעה חמה אינו יום ודאי". עכ"ד.
לסיכום דבריו. דעת רבי יוחנן שתפילת נעילה זמנה בנעילת שערי ההיכל בבית המקדש, וכיוון שההיכל היה ננעל לאחר הקטרת הקטורת, וההקטרה הייתה נעשית אחר הקרבת התמיד של בין הערביים, וזמן הקרבת התמיד בשעה תשע וחצי ואחר כך טובל ומקדש וכו', ומגיעה לחצי שעה אחרונה שאז שמשא אריש דיקלא.
אמנם בירושלמי בפרק תמיד נשחט משמע שתמיד של בין הערביים קרב עם דמדומי חמה, ואם כן אדרבה יש כאן ראייה שנעילת שערי ההיכל ממש בסוף היום. אך מאידך כתוב שקרב בתשע ומחצה וצ"ע.
אך על כל פנים לפי הירושלמי לעיל, לפירוש החרדים לעיל, יוצא שזמן זה הוא עם דמדומי חמה, ואם כן הירושלמי שואל, אם רב סבור שתפילת נעילה זמנה בזמן נעילת שמיים, שזה אומר סוף בין השמשות (כך נראה מהעניין, וראה במפרשים), ומפני מה היה מתפלל רב נעילה בזמן שחמה בראשי דקלים. ועל זה עונה הירושלמי שמפני שרב מאריך בתפילתו יוצא שסיים תפילתו עם נעילת שערי שמיים, ולכן התחיל מוקדם יותר.
וכאמור לעיל, מהגאונים ומהירושלמי לעיל משמע שזמן זה הוא סמוך מאוד לשקיעה. ונראה כאן שרב התפלל ביחידות, שהרי אם היו ציבור עמו למה שואל הירושלמי מדוע לא איחר רב על זמן זה, הרי יש חזרת הש"ץ וממילא מתעכבים, והיה צריך שהש"צ יסיים תפילת הציבור עם נעילת שערי שמים.
ובכלל צ"ע על כל זה, שאם הדין הוא לסיים את התפילה עם נעילת שערי שמיים, לעולם לא נגיע לזמן זה, שהרי חזרת הש"צ נתקנה להוציא את הרבים, ואם תפילת היחיד תסתיים עם נעילת שערי שמים תפילת הציבור תאחר זמן זה, ואם תפילת הציבור תסתיים עם נעילת שערי שמים, אז תפילת היחיד תקדים זמן זה.
ואני חשבתי ליישב שבזמנם לא היו סידורים כתובים, וידוע ש"כותבי ברכות כשורפי תורה", ובתפילות שלא היו שגורות בפי העם כיוון שאינן שכיחות נהגו ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כמו שנהוג במוסף של ראש השנה. וזכור לי שכן המנהג עד היום אצל ק"ק תימן, שאין מתפללים מוסף ראש השנה בלחש אלא הש"צ מוציא את כולם. ובזה תיושב קושיית הכף החיים לעיל, שהיא קושיא על כל הסוברים שזמן חמה בראשי דקלים סמוך מאוד לשקיעה.
ואפשר לומר - או שרב עצמו עלה שליח ציבור והתפלל את השמונה עשרה שלו בקול רם להוציא את הציבור. אך זה קצת צ"ע, שאם כן למה היה מאריך הרבה בתפילתו מפני טורח הציבור. ואולי היו מסכימים על זה. אולם נראה יותר מהעניין שהאריך בבקשות, ואם כן זה לא עניין לציבור, שהרי הגמרא נוקטת שהיה מאריך בתפילה באופן כללי.
ואפשר גם לומר, שכיוון שרב היה בקיא בברכות וכל הציבור לא, התפלל רב ביחידות בכדי לסיים עם נעילת שערי שמיים. שכיוון שאין לו אפשרות גם לשמוע חזרת הש"ץ וגם לסיים את תפילתו עם נעילת שערי שמיים, נהג כך.
♦
סתירה בשולחן ערוך לגבי זמן הדלקת נרות שבת
בשו"ע סימן תרכ"ג כתב: "זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה". ולכאורה הדעות גבי נר שבת שייכות גם כאן, שהלשון היא אותה הלשון. וכן בחז"ל הלשון היא אותה הלשון. בירושלמי ברכות גבי נעילה "שימשא בריש דיקלי" ובבלי שבת "שימשא אריש דיקלי".
ואם כן זמן חמה בראשי דקלים - אילנות נאמר כשיעור למי שלא בקיא לכוון את תחילת בין השמשות בדיוק לגבי הדלקת נר שבת, וכזמן לתחילת תפילת נעילה.
וכעת ראיתי בגליונות אליבא דהלכתא שהעירו כמה תלמידי חכמים שיש סתירה בדברי השו"ע, ובס"ד לענ"ד מצאתי ישוב לזה, וגם יצאה מזה הוכחה מהו חמה בראשי אילנות לדעת מרן השו"ע. והעתקתי את הדברים כלשונם^[8].
♦
בעניין שיעור בעוד שהשמש בראש האילנות
פסק השו"ע בסי' רס"ג סעי' ד': "אם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה". וביאר המשנ"ב דלילה היינו צאת הכוכבים. וכבר נתבאר לעיל בסי' רס"א סעי' ב' דדעת השו"ע כדעת ר"ת וסיעתו, דצאת הכוכבים היינו לאחר ד' מיל מהשקיעה הראשונה. ומבואר כאן דהמדליק קודם פלג המנחה אין הדלקתו מועילה כלום אף דיעבד, וצריך לכבות ולחזור ולהדליק ולברך. וא"כ צע"ג היאך פסק השו"ע בסי' רס"א סעי' ג' "מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות", ומשמע דמדליק בברכה כדין וכדת, והרי שעה ורביע קודם צאת הכוכבים של ר"ת יוצא לערך כמה דקות ספורות קודם השקיעה הראשונה [גם אם השעות הזמניות גדולות], ואיך יכול להדליק בעוד שהשמש בראש האילנות, שהוא זמן רב קודם השקיעה.
אולם מצינו מחלוקת בין האחרונים והמג"א לט"ז בדעת השו"ע, שפסק בהלכות יוה"כ בסי' תרכ"ג סעי' ב' "זמן תפילת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה" - המג"א והאחרונים פי' בכוונת השו"ע שצריך להתחיל להתפלל תפילת נעילה איזה זמן קודם תחילת השקיעה ראשונה, ומה שכתב שתשלים סמוך לשקיעת החמה היינו סוף שקיעה, שהוא צאת הכוכבים. והט"ז פירש את דברי השו"ע שצריך להתחיל להתפלל תפילת נעילה חצי שעה קודם שקיעה ראשונה, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעה ראשונה.
ולהט"ז ודאי קשה מה שפסק כאן השו"ע שידליק בעוד שהחמה בראש האילנות, דהוא יוצא קודם פלג המנחה. ואליבא דהמג"א ניתן לדחוק ולומר דאותן ג' דקות קודם השקיעה ראשונה דהן בתוך פלג המנחה של ר"ת, קרויות "בעוד שהחמה בראש האילנות". אולם כל זה דוחק גדול שיקרא זה הזמן "בעוד שהחמה בראש האילנות", שהרי השמש כבר כמעט שקעה לגמרי. ומסתבר שגם המג"א נתכוון שיתחיל תפילת נעילה קצת לפני זה הזמן. וגם דחוק לומר שכוונת השו"ע שידליק דווקא באותן ג' דקות מצומצמות, וצ"ע (הרב יעקב ישראל אסטיס).
וכתב על זה הגר"נ קופשיץ: כבר דשו בזה האחרונים בענין שיטת רבינו תם דהוא נגד הגמרא שהחמה בראש האילנות, אולם באמת החמה בראש האילנות היינו דזריחת החמה לא גלגל החמה, ויש שהביא ראייה מזה לשיטת רבינו תם.
עד כאן מגיליון הנ"ל.
ונראה מדבריו שסובר שזריחת החמה הוא שיעור יותר מאוחר לגלגל החמה. ואם כן יוצא שלרבינו תם חמה בראשי אילנות הוא בזמן סמוך ביותר לשקיעה, שלא יתארך משלוש דקות לפני השקיעה.
אלא שהקושיא היא שבשו"ע משמע שפלג המנחה הוא זמן קודם לחמה בראשי אילנות, שמדבריו משמע שזמן ההדלקה הוא כשחמה בראשי אילנות, אך אם רוצה להקדים לא יקדים קודם פלג המנחה. ואם נניח שחמה בראשי אילנות זה דקה לפני השקיעה, דוחק לומר שאם רוצה להקדים לא יקדים מעבר לשתי דקות לפני.
ועוד, שהרי כל הבעיה להדליק קודם פלג היא משום שאין ניכר שזה לכבוד שבת. ואם מדובר כאן על הפרשי זמן כל קטנים, דוחק לומר שמי שמדליק חמש דקות לפני הזמן המקובל להדליק אין זה ניכר שההדלקה היא לכבוד שבת.
ומור אבי אמר לי שקשה יותר מזה, שהרי מרן אומר שיכול להדליק בזמן שהתרנגולים עולים על הקורות לישון, וזמן זה הוא כחצי שעה קודם השקיעה כפי מה שבדק בתרנגולים שבביתו. ואם כן, איך אפשר להדליק בזמן שהוא קודם פלג המנחה.
וחשבתי ליישב שהרי זמן זה ניתן ליום המעונן שאין אפשרות לראות את השמש בראשי דקלים, ואם כן אפשר לומר שביום המעונן כיוון שאין דרך אחרת לדעת מתיי זמן הדלקת הנר, קבעו זמן זה, אף שהוא מוקדם מפלג המנחה (לפי רבינו תם). אמנם יש בזה דוחק, שלא מצינו שמזכירים בדין זה שאף שהוא קודם פלג המנחה, כשר כנ"ל.
ולעצם הקושיא על הסתירה בדברי השו"ע, לעניות דעתי היישוב הוא כך - פלג המנחה של רבינו תם לא חייב להיות מחושב מצאת הכוכבים שלו, הוא יכול להיות מחושב גם מתחילת בין השמשות שלו. ואם כן יש להוסיף על השלוש דקות עוד שלש עשרה וחצי דקות, ויצא שש עשרה וחצי דקות קודם השקיעה הוא פלג המנחה לרבינו תם, וחמה בראשי אילנות הוא ממש סמוך לשקיעה ראשונה ממש.
ואין בכך כלום, שהרי מרן כותב: "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש. וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה; רצה לעשות ממנו מקצת, עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות, קודם הלילה".
הרי שלדעת מרן לכתחילה אפשר לעשות מלאכות אחר שקיעה ראשונה, אולם כיוון שחמה בראשי אילנות זה שיעור למי שלא בקיא בשיעורא דרבנן, אפשר שבפועל לא נהגו לעשות מלאכה משום שלא בקיאים.
וכל הטעם שמונים פלג המנחה לרבינו תם שעה ורביע קודם צאת הכוכבים שלו ולא קודם בין השמשות שלו, זה משום שכך זה מסתדר עם עלות השחר שחל ארבע מיל קודם השקיעה. ויצא החישוב שתים עשרה שעות שוות מקביל לאותו ניגוד זמן אסטרונומי. וכך גם חצות יוצא בדיוק כשהשמש באמצע השמיים.
אלא שכתב בהגהות חת"ס על שו"ע או"ח סי' פט, שכמו שבערב ג' רבעי מיל האחרונים מהיום הוא בין השמשות, כמו כן בבוקר ג' רבעי מיל הראשונים לאחר עמוד השחר. ולפי דברי החת"ס וודאי שפלג יש לחשב מספק גם כן שעה רביע מתחילת בין השמשות דרבינו תם. אמנם לגבי תפילת ערבית וקריאת שמע (לסוברים שזמנה מפלג) אין לסמוך על כך, שהרי זה ספק פלג, אבל לגבי הדלקת נרות, שהוא משום הכר לכבוד שבת, כיוון שחוששים בשבת ומתחילים לשבות קודם בין השמשות, גם פלג המנחה לגבי תוספת שבת מתחיל מזמן זה.
היוצא שלדעת מרן השו"ע זמן חמה בראשי אילנות גם כן סמוך מאוד לשקיעה. אמנם ניתן לדחות שדעתו היא כדעת רבינו תם, אבל על כל פנים זה סימן מציאותי, ולמה לנו להמציא שיש מחלוקת בין רבינו תם לגאונים גם בסימן זה. ובפרט שכאמור לעיל מהגאונים משמע במפורש שזמן זה סמוך מאוד לשקיעה, עד שכוללים אותו ואת השקיעה ביחד "משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים".
אפשרות נוספת לתרץ היא ששעות זמניות מחושבת גם לדעת רבינו תם מהנץ עד לשקיעה. ולפי זה, גם פלג המנחה אמור להיות מחושב כך. ועל ידי זה אפשר להסביר מדוע אלו מהספרדים שמחמירים כרבינו תם בצאת שבת אינם מחמירים כמותו בפלג המנחה, ומתפללים ערבית בפלג של הגאונים, וזה לרבינו תם ברכות לבטלה. אך אם נאמר שגם לרבינו תם שעות זמניות מחושבות מהנץ לשקיעה, יש ליישב את מנהגם. גם יש לזה סמך, שרש"י על התורה אומר שהנץ זה הבוקר של התורה, ולפי זה יש לחשב מהנץ ובמקביל עד לשקיעה.
לסיכום, זמן שמשא אריש דיקלא, נאמרו בו כמה דעות בראשונים ובאחרונים - יש שהקדימו לחצי שעה קודם השקיעה, ויש שתכפוהו סמוך לשקיעה ממש. יש שסברו שהכוונה שהחמה מאירה על ראשי דקלים, ויש שסברו שהכוונה שהחמה עצמה נמצאת על ראשי הדקלים.
אולם במקומות רבים בחז"ל נראה שהוא זמן סמוך ביותר לשקיעה:
א. מצד שזמן זה מקביל לזמן הנקרא עם חשיכה, ויש ראייות ברורות שזמן זה הוא סמוך לשקיעה.
ב. לשון הגאונים ממנה משמע שזמן זה קרוב ביותר לשקיעה. וזו ראייה חזקה, כי ידוע שהגאונים דבריהם דברי קבלה, וגם מקומם בבל, שם נאמר במקור ביטוי זה (ולא מצינו בירושלמי ביטוי זה אלא רק ביחס לרב שהיה בבבל).
ג. דברי הירושלמי על רב שהיה מתפלל מנחה בזמן זה והובא אגב רבי יוסי שהיה מתפלל עם דמדומי חמה (לפירוש החרדים).
ד. מדברי מרן השו"ע לגבי הדלקת נר שבת ודעתו בעניין פלג המנחה, מוכח שגם מרן סבר שזמן זה סמוך ביותר לשקיעה.
אך על כל פנים לענ"ד אין לקשר את המחלוקת סביב הזמן הזה במחלוקת הגאונים ורבינו תם, ולטעון שהגאונים מקדימים זמן זה, הן כי כך משמע בחז"ל שזמן זה מאוחר, והן כי כך אומרים הגאונים במפורש.
♦
נספח
בעניין הזמן הנקרא עם חשיכה
במקומות רבים בחז"ל משמע ששיעור זמן זה קרוב ביותר לשקיעה, ועברתי על כמה מקומות כאלו, והרי הם:
א. שנינו בתוספתא "אמרו בית שמאי לבית הלל, אין אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה בערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו".
והנה זמן צליית ביצה כידוע היום הוא כשמונה דקות, ומסתבר שמדובר בצלייה שקודם הדלקת הנר, שהדרך הייתה להדליק את הנר באחרונה. ובכל אופן יוצא שעם חשיכה הוא קרוב ביותר לשקיעה, כשיעור זמן זה.
ב. בירושלמי הוריות פ"ג ה"ד: מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה, ונתזה צינורה שלרוק מפיו על בגדיו וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו, אותו היום ראת אימן שני בניה כהנים גדולים.
ומשמע שהיה כל כך סמוך לשקיעה שלא היתה שהות לטבול, ואף על פי ששנינו "כהנים טובלין כדרכן עם חשיכה כדי שיאכלו בתרומה לערב"^[9] (תוספתא יומא פ"ד ה"ה). ומשמע שזמן טבילת הכהנים היה עם חשיכה, ואם כן אפשר לטבול בזמן זה. מכל מקום כאן היה רחוק כנראה מהמקווה, ועד שהיה מגיע ופושט בגדיו כבר היה נכנס היום. ואילו הכהנים שטובלים בזמן זה כבר באו למקווה ופשטו את בגדיהם ומוכנים ונכנסים לטבילה עם חשיכה.
ג. וכן תוספתא יומא (פ"ד הלכה יז): חומר בשעיר שהשעיר מיד ויום הכיפורים עם חשיכה.
כלומר, השעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר רק כשמסתיים, וזה הכוונה עם חשיכה.
ד. תוספתא בבא קמא פ"ב הלכה יא: שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים. אחד רץ ואחד מהלך. שניהם רצין. שניהם מהלכין. שניהם ממשמשין. והזיקו זה את זה. שניהן פטורין. שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. איסי הבבלי או'. הרץ חייב מפני ששינה. ומודה איסי הבבלי שאם היה ערב שבת עם חשיכה פטור.
אמנם ניתן לומר שזמן זה הוא יכול להיות גם חצי שעה לפני שבת, אבל אחר שמכל המקורות שהבאנו מהם נראה שעם חשכה הוא סמוך ביותר לחשיכה, גם כאן כך הכוונה, ומסתבר לומר שכמה דקות ממש לפני שבת הן דקות לחוצות ביותר מאשר חצי שעה לפני שבת.
ה. משנה בבא בתרא פ"ה ה"ד: "חַייָב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִיפִּין. הִירְכִּינָהּ וּמִיצָּת הֲרֵי זֶה שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְװָנִי אֵינוֹ חַייָב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִיפִּין. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֵילֵי שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה פָּטוּר."
ונראה מזה שרבי יהודה פוטר את החנווני מהטפת השלוש טיפות, שהוא לכאורה זמן מועט, מפני טירדתו בגלל כניסת השבת.
ו. שנינו במדרש רבה קהלת ט ד: "אבא תחנה חסידא נכנס לעירו ערב שבת עם חשיכה וחבילתו מונחת לו על כתפו, ומצא מוכה שחין אחד מוטל בפרשת דרכים, א"ל רבי עשה עמי צדקה והכניסני לעיר. אמר אם אני מניח חבילתי מהיכן אתפרנס אני וביתי, ואם אני מניח את מוכה שחין אני מתחייב בנפשי, מה עשה המליך יצר טוב על יצר רע והכניסו למוכה שחין לעיר. ובא ונטל את חבילתו ונכנס עם דמדומי חמה, והיו הכל תמהין ואומרים זה הוא אבא תחנה חסידא, אף הוא הרהר בלבו ואמר תאמר שמא חללתי את השבת, באותה שעה הזריח הקב"ה את החמה, דכתיב (מלאכי ג') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'. באותה שעה הרהר בלבו ואמר תאמר שלא נתקבל שכרי, יצתה בת קול ואמרה לו, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך, נתקבל שכרך.
נראה מהסיפור שדמדומי חמה הוא זמן השקיעה ממש, ובוודאי עשה אבא תחנה את הכל בזריזות רבה, ולפי זה עם חשיכה הוא דקות בודדות סמוך לזה.
ז. תנחומה פרשת בא פיסקה יט: "ר' שמואל בר נחמני אמר גם אויביו ישלים זה הנחש, שכתיב בו ואיבה אשית וגו' (בראשית ג, טו), וכשהקב״ה רוצה בדרכיו של אדם הוא משלים אותו לו. מעשה בנחש אחד שהיה בא ומרתיע מן השדה, נכנס לתוך ביתו של אדם ערב שבת עם חשיכה, וראה קערה של שום שחוק נתונה על השולחן, נתן פיה עליה לאכול את השום, וכשאכלו הקיאו לתוכה, וכיסה את הקערה, כשם שהיתה מתחילה, ראה אותו נחש אחר של בית, מה עשה, הלך וגילה את הקערה, ומצאו אותה מגולה ושפכוה, מי גרם לבעל הבית הזה שלא מת, אותו נחש שגילה אותה, הוי ברצות ה' דרכי איש וגו'".
מנהגם היה לאכול שום לילי שבת כתקנת עזרא, ומשמע כאן שכבר אנשי הבית לא היו בבית אלא הלכו לבית הכנסת, שאם כן היו רואים את זה בעצמן. ואם כן, הוא גם זמן סמוך ביותר לשקיעה. (אמנם ניתן לדחות שהלכו מוקדם לבית הכנסת, אך הבאתי את זה כצירוף).
ומילת 'עם' אינה רק סמוך, אלא יכולה להתפרש גם ביחד, כמו רבי יוסי שהיה מתפלל "עם דמדומי חמה". וגם כלפי הותיקין אנו לומדים שהיו קוראין קריאת שמע עם הנץ החמה כדי שיסמכו לה תפילה, כלומר סיימו את ברכות קריאת שמע תכך להנץ החמה שמיד יוכלו להתפלל (שקודם הנץ אין להתפלל שמונה עשרה, שתפילה כנגד תמיד, ותמיד של שחר היה קרב עם הנץ החמה כמו שכתוב בירושלמי תחילת פרק תמיד נשחט (וכאן עם הנץ החמה משמעו בתחילת הנץ החמה, כמו שמשמע במדרש, הבאתי במאמר "פתרונה של סוגייה קשה בירושלמי").
♦ ♦ ♦