עשירים במקום אחר - על מילים נרדפות בתנ"ך שיש להם משמעות כפולה
אחד הכלים המרכזיים בבירור ביאורי המקראות הוא לימוד מתוך ההקשר בו נזכרה מילה מסויימת בתנ"ך, דבר שמלמד את המעיין על המשמעות שלה ועל ביאורה המדויק. מכאן ניתן להמשיך לבדוק את הביאור בשאר מקומות ולראות אם הוא מתאים גם בהם. מצוי לפעמים שמונח אצלנו כהקדמה פשוטה שביאור מילה מסוימת הוא כך וכך, אבל הבדיקה מלמדת שזו רק אחת מהאפשרויות לביאור המילה. לפעמים יש כאן הכרעה בין אפשרויות, כאשר מתברר שהמשמעות בשפת המקרא היא לא המשמעות שאנו רגילים בה, ופעמים רבות ששני הדברים אמת, והמילה משמשת בשתי משמעויות. בפרט הדבר מצוי כאשר יש קשר בין המשמעויות, ומשמעות אחת היא 'תולדה' של המשמעות הראשונה.הרגיל בעיון המקרא מכיר שהרבה מהחידושים של פרשני הפשט, הם פרי המאמץ והעמל לגלות את המשמעויות הנוספות של מילה, מלבד המשמעות שאנו רגילים לייחס לה. לפעמים הידיעה על אפשרות של משמעות נוספת בביאור המילה, מהווה פתח לביאור חדש ולהארת עיניים בעיון המקראות. ויש שאמיתתם של דברים ניכרת מתוכם, ושפתים יישק.
והנה, בלשון הקודש קיימים שרשים רבים שיש להם יותר ממשמעות אחת, כאשר פעמים רבות יש קשר בין המשמעויות השונות, והן פרי של משמעות משותפת אחת. לעיתים הקשר בין המשמעויות ברור מאליו, עד שקשה להגדיר אותן כשתי משמעויות, אך לעיתים קשה למצוא את הקשר (ולפעמים יש יותר מדרך אחת שבה אפשר לקשר בין המשמעויות השונות של אותו שורש, וכיון שכך קשה להכריע מהי המשמעות הכללית המשותפת). קושי זה משליך על הבנת המקראות, כיון שבלי קשר ברור, קשה לייחס משמעות נוספת למילה.
אין ספק שלקשיים אלו אין פתרון חד משמעי וכולל. אך פתרון חלקי קיים, לענ"ד, בדמותו של עיקרון הנרדפות הכפולה. הוי אומר, אם לשורש מסוים ייתכנו שתי משמעויות, אכן קשה לקבוע אם המשמעות החדשה שאנו רוצים ליחס לשורש זה היא אמת, ואם יש שתי משמעויות, מהו היחס ביניהם. לעומת זאת, אם מתבוננים על שני שרשים נרדפים, שלשניהם יש את אותן שתי משמעויות, המלאכה נעשית קלה בהרבה. וזאת, כי ניתנת האפשרות לאשש ולחזק משמעות אפשרית הידועה לנו מהשורש המקביל, ואף לסייע לפסול אפשרות שאינה מתאימה לאחד מן השורשים למרות שהיא מתאימה לחברו. וכל שכן כאשר מדובר בשלושה שרשים ומעלה.
כמובן, שיטה זו אינה מהווה הוכחה מוחלטת. יש הרבה שורשים בלשון הקודש שקרובים בעניינם, ולהרבה מהם יש כמה משמעויות, ומאידך יש הרבה מקראות שאפשר לפרשם בכמה דרכים, כך שהשוואות כאלו הן לא מוחלטות. אבל מכל מקום, לענ"ד, מדובר בשיטה שמגדילה בהרבה את הדיוק בהבנת שורשי לשון הקודש והמשמעויות השונות שלהם. במידה מסוימת היא יכולה לעשות את העיון בשורשי הלשון לתחום יותר 'מדויק', שיש בו הוכחות ופירכות, והיא מאפשרת לעוסקים בתחום להבחין בין רעיונות נכונים לאלו שאינם נכונים בצורה יעילה ומהירה.
ניתן להבחין בשורשים שבהם שתי המשמעויות קיימות בלשון הקודש שבמקרא. ומאידך, בשורשים שמקבילים אליהם, אחת המשמעויות קיימת רק בלשון חכמים, או רק בארמית, שהיא שפה קרובה ללשון הקודש.
יש להוסיף שחשיבות רבה נודעת למקראות שדומים מבחינת עניינם הכללי ו/או ניסוחם הכללי, אבל השורשים הוחלפו בהם. ולדוגמה, כאשר מקבילים בין השורש נשא לשורש רום, יש לנו בהם מקורות המקבילים בעניינם, וכדלהלן:
לגבי הרמת יד בשעת שבועה מצאנו וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם (דניאל י"ב ז'), ומצאנו אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנוכי לעולם (דברים ל"ב מ'). לגבי מרידה מצאנו וירם יד במלך (מל"א י"א כ"ו) ומצאנו נשא ידו במלך (שמו"ב כ' כ"א). לגבי גובה ממשי מצאנו על ההרים הרמים ועל הגבעות (דברים י"ב ב'), ומצאנו על הר גבוה ונשא (ישעיהו נ"ז ז'). לגבי גובה רעיוני של חשיבות וגדולה מצאנו כה אמר רם ונשא שוכן עד (ישעיהו נ"ז ט"ו). ולגבי הבטה מתנשאת וגאוותנית מצאנו דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו (משלי ל' י"ג). וכן על זו הדרך.
להלן ננסה להציע בס"ד כמה דוגמאות לעיקרון הנזכר: שורשים נרדפים בעלי שתי משמעויות או יותר, כאשר המשמעויות השונות קיימות בכל שורש מהשורשים הנרדפים, וניתן להבין את הקשר שבין הדברים ולראות את הסיוע שזה נותן בביאורי מקראות קשים. ירבו המעיינים ותרבה הדעת.
♦
א.
הובאה כאן דוגמא של שלושה שרשים, כאשר לכל אחד ואחד מהשלושה יש את אותן שתי משמעויות, ואשר נראה שיש בכך סיוע מסוים להכרעה בין הפירושים השונים.
שבר-טרף-פרק
שבר:
במשמעות של שבירה: ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפה (ישעיהו ל' כ"ו), הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם (תהילים קמ"ז ג').
במשמעות של חיה טורפת: ומת או נשבר או נשבה (שמות כ"ב ט'). ובלשון חכמים: על השבורה ועל השבויה ועל המתה (משנה ב"מ ז' ח').
טרף:
במשמעות של שבירה: הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו (הושע ו' א').
במשמעות של חיה טורפת: הטרפה לא ישלם (שמות כ"ב י"ב), חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף (בראשית ל"ז ל"ג).
פרק:
במשמעות של שבירה: מפרק הרים ומשבר סלעים (מלכים י"ט י"א).
במשמעות של חיה טורפת: פן יטרוף כאריה נפשי פורק ואין מציל (תהילים ז' ג'). פרק מלאה לא ימיש טרף (נחום ג' א').
והנה מפרשי הפשט תהו בפירוש הפסוק 'פורק ואין מציל', ודנו אם שורש פרק כאן הוא מלשון 'פרקו נזמי הזהב' (רש"י) ו'ופרקת עולו' (רד"ק), או שהוא 'ענין שבירה כמו ופרסיהן יפרק' (מצודת ציון). ודומה שהדימוי לשורש שבר, וכנ"ל, מסייע לפרש מלשון שבירה. והנה נוכחנו ששורש 'שבר' יש בו משמעות נלווית של טריפת טרף, ונוח מאוד לשמוע שכן הוא גם בשורש 'פרק' המקביל לו, ועיין.
וכן בלשון 'פרק מלאה' נתחבטו מפרשי הפשט בכוונת הדברים. ראה רש"י ורד"ק שפירשו שהוא גזל וראב"ע שפירש שהוא פרשת דרכים, ובמצודות פירש מלשון שבירה כמו ופרסיהן יפרק, אך לא ביאר שהוא מילה נרדפת לטרף. והנה כמדומה שכלל הדברים הנ"ל מסייע להבין שזו אכן מילה נרדפת לטרף, וחלקי הפסוק מקבילים זה לזה, כמצוי הרבה בדברי הנביאים.
♦
ב.
לפעמים קורה, שאחת מן המשמעויות היא נדירה ובלתי מצויה בחלק מהשורשים, או שמדובר בשורש שהוא באופן כללי שורש בלתי מצוי. במקרים כאלו כדי לאמת את הנרדפות יש להביא מקראות שבהם המשמעות ברורה והמקרא מזכיר שני שרשים יחדיו. כגון: על השורש רום במשמעות הסרה יש להביא את המקרא שנאמר בו הסיר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כ"א ל"א). ניתן גם להביא מקראות מקבילים כגון: על השורש דל במשמעות הגבהה יש לציין את הפסוק דלו עיני למרום (ישעיהו ל"ח י"ד). וכן יש להביא את המקראות המקבילים כגון שאו מרום עיניכם (ישעיהו מ' כ"ו), אליך נשאתי את עיני (תהילים קכ"ג א').
כדי להמחיש עיקרון זה הובאה הנרדפות דלהלן.
בדוגמה זו יתבאר שבלשון הקודש קיים קשר לשוני בין הגבהת דבר והרמתו כלפי מעלה ובין סילוק דבר, הסרתו, והעברתו ממקומו. [סיבת הדבר היא טכנית בעיקרה. דהיינו, רגילים להגביה דברים כאשר מסירים ומסלקים אותם ומעבירים אותם ממקומם. ולכן, במקום לומר שדבר הוסר ממקומו אפשר לומר שהוא הורם ממקומו. וכן על זו הדרך].
נשא-עלה-דל-רם
נשא:
במשמעות הגבהה למעלה: שאו מרום עיניכם וראו (ישעיהו מ' כ"ו), ירום ונשא וגבה מאוד (ישעיהו נ"ב י"ג), הר גבוה ונשא (ישעיהו נ"ז ז').
במשמעות העביר סילק והסיר דבר ממקומו: ישא... את ראשך מעליך (בראשית מ' י"ט). ובמקומות אחרים פעולה זו נאמרה בלשון הסרה: כמו שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי (מל"ב ו' ל"ב), ויסירו את ראשו (שמו"ב ד' ז').
עלה:
במשמעות הגבהה למעלה: מי עלה שמים וירד (משלי ל' ד'), ויעל עשנו כעשן הכבשן (שמות י"ט י"ח).
במשמעות העביר, סילק והסיר דבר ממקומו: העלו מסביב למשכן קורח (במדבר ט"ז כ"ד), נעלה העם איש מעל אחיו (שמו"ב ב' כ"ז).
דל:
במשמעות הגבהה למעלה: דלו עיני למרום (ישעיהו ל"ח י"ד). ובמקומות אחרים פעולה זו נאמרה בלשון נשיאה כמו שאו מרום עיניכם וראו (ישעיהו מ' כ"ו), אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהילים קכ"ג א').
במשמעות העביר, סילק והסיר דבר ממקומו: בארמית, דקא מדלי תכא מקמיה (פסחים קטו:) (סילקו מלפניו את השולחן הקטן שהיו רגילים לשים לפני כל אחד ואחד מן הסועדים. ובמקומות אחרים זה נאמר בלשון סילוק כמו לא מסלקי תכא מקמיה (ברכות מו:)).
רם:
במשמעות הגבהה למעלה: כאשר ירים משה ידו (שמות י"ז י"א), ירום ונשא וגבה מאוד (ישעיהו נ"ב י"ג).
במשמעות העביר סילק והסיר דבר ממקומו: הסיר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כ"א ל"א), סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיהו נ"ז י"ד).
♦
ג.
לפעמים שתי המשמעויות הן בעצם משמעות אחת, אבל בני אדם נוטים באופן טבעי להחשיב זאת כשתי משמעויות ולייחד שורש אחד לאחת המשמעויות, וכפי שיודגם בס"ד.
בנרדפות דלהלן יתבאר שהחזקת דבר ולכידת דבר הם עניינים קרובים ונרדפים בלשון הקודש, כי כאשר לוכדים דבר אוחזים אותו ומחזיקים בו.
יש גם מקרה ביניים, שבו אדם אוחז ומחזיק בכוח אדם אחר ואינו מאפשר לו להימלט, כך שלמעשה אפשר לומר שהוא לוכד אותו. כגון במקרא וירדפו אחריו ויאחזו אותו (שופטים א' ו'), רדפו ותפשוהו (תהילים ע"א י"א). וכיוצא בהם.
אחז-תפש
אחז:
במשמעות בן אדם שאוחז דבר: שלח ידך ואחוז בזנבו (שמות ד' ד').
במשמעות מלכודת שתופשת דבר ולוכדת אותו: כדגים שנאחזים במצודה... וכציפורים האחוזות בפח (קהלת ט' י"ב).
תפש:
במשמעות בן אדם שאוחז דבר: תופשי חרבות (יחזקאל ל"ח ד').
במשמעות מלכודת שתופשת דבר ולוכדת אותו: ופרשתי רשתי עליו ונתפש במצודתי (יחזקאל י"ב י"ג).
♦
ד.
פעמים רבות יש בלשון הקודש איזה דימוי ומשל מסוים שגורם לשרשים להיות נרדפים. לדוגמא: בלשון הקודש ראיה נחשבת לאור שמאיר את העיניים. ודבר זה גורם לשתי נרדפויות שונות, וכדלהלן.
[לנרדפות הראשונה יש חשיבות פחותה, כי השורש נהור שהובא כאן הוא שורש ארמי כולו ואינו נמצא כלל בלשון הקודש. אבל יש לה חשיבות עקיפה, כי היא הקדמה ופתיחה לנרדפות שהובאה אחריה].
אור-נהור
אור:
במשמעות הפוך מחושך: להאיר על הארץ (בראשית א' ט"ו), זרח בחושך אור לישרים (תהילים קי"ב ד').
במשמעות ראיה: אורו עיני כי טעמתי מעט דבש (שמו"א י"ד כ"ט) ובלשון חכמים: כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו (נגעים ב' ג'), ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה (עירובין יג:).
נהור:
במשמעות הפוך מחושך (בארמית): ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא (דניאל ב' כ"ב), וכן ויהי אור תרגומו והוה נהורא (בראשית א' ג').
במשמעות ראיה (בארמית): מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא (מכות ה.) (פירוש: מה שיכולנו לומר הוא שנחשוש לאדם שראייתו חזקה), וכן בתפילת יקום פורקן אומרים ונהורא מעליא, והכוונה ראיה טובה.
ואכן מצינו במקרא שדבר כהה פירושו דבר שהמראה שלו חשוך, כמו שנאמר כהה הנגע (ויקרא י"ג ו'), כלומר שהצבע של הנגע דהה ונחלש וכביכול הוא חשוך ואין מקור אור שמאיר אותו. ומצינו בהתאמה את הביטוי עיניים כהות על כוח הראיה שנחלש, כמו שכתוב ועיניו החלו כהות (שמו"א ג' ב'), לא כהתה עינו (דברים ל"ד ז'). ושוב רואים שמבחינה לשונית הראיה היא אור שמאיר בעיניים, ולכן כאשר הוא אינו מאיר בהן הן נקראות כהות, כי הן כמו דבר חשוך שמואר באור חלש בלבד.
ה.
אור-בר
הנרדפות דלהלן היא המשך לנרדפות הקודמת, וממנה מתבאר שבלשון הקודש עיניים שכוח הראיה מאיר אותן נחשבות לדבר שאינו כהה, ולכן הן מקבילות לדברים זכים צחים וצלולים שאינם כהים.
אור:
במשמעות צח ונקי וזך שאין בו עכירות: מצות ה' ברה מאירת עינים (תהילים י"ט ט').
במשמעות ראיה שמאירה את העינים: אורו עיני כי טעמתי מעט דבש (שמו"א י"ד כ"ט). ובלשון חכמים: כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו (נגעים ב' ג'), ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה (עירובין יג:).
בר:
במשמעות צח ונקי וזך שאין בו עכירות: הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה (שיר השירים ו' י'), נקי כפיים ובר לבב (תהילים כ"ד ד').
במשמעות ראיה שמאירה את העיניים: ואתנך לברית עם לאור גויים: לפקוח עינים עורות להוציא... מבית כלא יושבי חושך (ישעיהו מ"ב ו'-ז').
♦
ו.
לעיתים ההקבלה בין מילים נרדפות נותנת משמעות פשוטה ומובנת יותר למקראות שבין כך היו מובנים, אך היה קושי מסוים להבין מדוע המקרא בחר במילה שהיא לכאורה פחות מתאימה בהקשר הנוכחי.
כך למשל נאמר במקרא שאברהם אבינו אמר לאבימלך מלך פלישתים: ויהי כאשר התעו אותי א-להים מבית אבי ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא (בראשית כ' י"ג). רש"י על אתר מפרש שתועה פירושו נודד ממקום למקום, וזה לשונו: אונקלוס תרגם מה שתרגם ויש לישבו עוד, דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום וכו'. ובהמשך דבריו כותב רש"י: ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כ"א י"ד), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו), יתעו לבלי אוכל (איוב לח מא), יצאו ויתעו לבקש אכלם.
עד כאן פירושו של רש"י ז"ל. ולהלן יובאו שתי נרדפויות שמאירות באור חדש את דברי רש"י.
בנרדפות זו יתבאר שתועה זה יכול להיות מי שסר ונטה מן הדרך. וזה יכול להיות מי שאיבד את דרכו, ולכן הוא כביכול סר מן הדרך, כי הוא משוטט בבלי דעת ואין לו כיוון מסוים, ולכן זה דומה לאדם שסטה מן הדרך, שפעמים רבות הוא תועה ואינו יודע לאן עליו ללכת. זה יכול להורות גם על צאן שנודדות ומתפזרות לכל עבר כאשר אין להם רועה, והם משוטטות ללא כיוון או מטרה מוגדרים ותועות ומאבדות את דרכם. וזה יכול להיות על אנשים שנודדים ומתפזרים ממקום למקום.
נדח-תעה
נדח:
במשמעות סר מן הדרך הישרה: הטתו ברוב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו (משלי ז' כ"א), ויזן את יושבי ירושלים וידח את יהודה (דה"י ב כ"א י"א), להדיחך מן הדרך (דברים י"ג ו').
במשמעות מי שתעה ואינו יודע דרכו: כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים (דברים כ"ב א'). והנה, המקרא שם מדבר על מצוות השבת אבדה. ועל מצווה זו עצמה נאמר בלשון תעות, כדכתיב: כי תפגע שור אויביך או חמורו תועה (שמות כ"ג ד').
במשמעות צאן שמתפזרות ונודדות ותועות: שה פזורה ישראל אריות הדיחו (ירמיהו נ' י"ז), הפיצותם את צאני ותדיחום (ירמיהו כ"ג ב').
במשמעות אנשים שנדדו לארצות אחרות: ומכל הארצות אשר הדחתים שם (ירמיהו ח' ג'), סתרי נדחים נודד אל תגלי (ישעיהו ט"ז ג'), ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיהו י"א י"ב), אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' (דברים ל' ד'), נאום ה'... מקבץ נדחי ישראל (ישעיהו נ"ו ח'), ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כ"ז י"ג).
תעה:
במשמעות סר מן הדרך הישרה: אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח (משלי כ"א ט"ז), ומפיקודיך לא תעיתי (תהילים קי"ט ק"י), אל ישט אל דרכיה לבך ואל תתע בנתיבותיה (משלי ז' כ"ה) (המילה ישט זה מלשון סטיה מן הדרך, אלא שבכ"ד ספרים זה נכתב בשי"ן שמאלית ולא בסמ"ך).
במשמעות מי שתעה ואינו יודע דרכו: שור אויביך או חמורו תועה (שמות כ"ג ד'), תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו (תהילים ק"ז ד').
במשמעות צאן שמתפזרות ונודדות ותועות: כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו (ישעיהו נ"ג ו'), צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום (ירמיהו נ' ו').
במשמעות אנשים שנדדו לארצות אחרות: כאשר התעו אותי א-להים מבית אבי (בראשית כ' י"ג).
אבד-נדח
אבד:
במשמעות אבדה ותעיה: תעיתי כשה אובד (תהילים קי"ט קע"ו).
במשמעות בני אדם שהתפזרו ונדדו לארצות אחרות: ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כ"ז י"ג).
נדח:
במשמעות אבדה ותעיה: שור אחיך או... שיו נדחים (דברים כ"ב א'), כצבי מדח וכצאן ואין מקבץ (ישעיהו י"ג י"ד).
במשמעות בני אדם שהתפזרו ונדדו לארצות אחרות: סתרי נדחים נודד אל תגלי: יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו מפני שודד (ישעיהו ט"ז ג'-ד'), ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כ"ז י"ג).
כאמור, מן המקראות עולה באופן ברור שבלשון הקודש יש קשר לשוני מובהק בין נדודים לבין תעיה. אמנם מרבית המקראות מדברים על נדודים בשעת מלחמה, ולכן הלשון תעיה מתאימה יותר, כי אכן פעמים רבות בזמן מלחמה הפליטים משוטטים ללא מטרה מוגדרת. אבל מכל מקום בלשון הקודש כבר שייך לומר על אדם שנודד ממקום למקום שהוא תועה. וממילא המילים התעו אותי מתפרשות היטב במשמעות גרמו לי לנדוד.
♦
ז.
יש גם מקראות שנתפרשו היטב בדברי המפרשים, אך בכל אופן קשה לקורא בן דורנו להבין אותם היטב ללא שהוא יכיר את עיקרון הנרדפות. כך למשל מצינו בספר תהילים: ואני כמעט נטיו רגלי כְּאַיִן שופכו אשורי (תהילים ע"ג ב'). המילה "כְּאַיִן" שבמקרא זה מתפרשת כמו המילה כמעט, כמו שכותב ראב"ע על אתר וזה לשונו: והנה כְּאַיִן היה ראוי להיותו כמו כמעט ושפכו כמו נטיו כאשר אשורי כמו רגלי כי הטעם כפול כמשפט לשון צחות רק כְּאַיִן לא מצאנוה רק על אפס ומה שאיננו ודרך משל הזכיר לאשורים שנשפכו כמים כדרך כמים נשפכתי בעבור שלא נשאר בכלי מאומה כמו שפכו אשוריו ואין לו במה ילך.
כדי להבהיר את הדברים היטב הועתקה כאן הנרדפות.
מעט-אַיִן
מעט:
דבר שקיים מעט: יוקח נא מעט מים (בראשית י"ח ד'), עוד מעט וסקלוני (שמות י"ז ד').
בתוספת כ"ף, דבר שהיה קרוב להיות (וכביכול נשאר רק מעט זמן עד העת שבה הוא היה צריך להיות) אך לבסוף סמוך מאוד לביצועו הוא התבטל והוא לא אירע במציאות: כמעט שכב אחד העם את אשתך (בראשית כ"ו י'), כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך (תהילים קי"ט פ"ז).
אַיִן:
דבר שאינו קיים כלל, כמו: העניים והאביונים מבקשים מים וָאַיִן (ישעיהו מ"ז י"א).
בתוספת כ"ף, דבר שהיה קרוב מאוד להיות (וכביכול לא נשאר אפילו זמן מועט עד העת שבה הוא היה צריך להיות) אך לבסוף בשעת האפס, כאשר הוא כבר היה אמור להתבצע, הוא התבטל והוא לא אירע במציאות: כמעט נטיו רגלי כְּאַיִן שפכו אשורי (תהילים ע"ג ב') (פירוש: רגל נקראת גם אשור, כמו שכתוב: ויקם על סלע רגלי כונן אשורי, וחלקי הכתוב מכוונים זה כנגד זה. המילה כמעט מכוונת כנגד המילה כְּאַיִן, ומשמעותן שהמאורע של הפלת רגליו כמעט קרה במציאות. והמילים נטיו רגלי מכוונות כנגד המילים שופכו אשורי. ומשמעותן להפיל רגליים של מישהו).
♦
ח.
במקום נוסף מצינו שראב"ע נוקט לשון קצרה מאוד כאשר הוא בא לפרש פסוק על פי עיקרון זה, כי ראב"ע מניח את העיקרון הזה כהנחת יסוד. וזה לשון המקרא: סלה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי גת דרך ה' לבתולת בת יהודה (איכה א' ט"ו). וראב"ע כותב על זה וזה לשונו: סלה: מגזרת מסלה וכן גת דרך ה' מגזרת דרך רק סלה שרש אחר היה.
וזו הנרדפות.
דרך-סלה
דרך:
לחץ ורמיסה: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת (ישעיהו ס"ג ב'), ודורך ענבים (עמוס ט' י"ג).
דרך ואורח: נצב לקראתי בדרך (במדבר כ"ב ל"ד).
סלה:
לחץ ורמיסה: סלוה כמו ערמים (ירמיהו נ' כ"ו) (תדרכו אותה כמו שדורכים ערמות ענבים), סלה כל אבירי ה'... גת דרך ה' (איכה א' ט"ו).
דרך ואורח: במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לא-להינו (ישעיהו מ' ג').
וטעם הדבר, כי דרך טובה שנוח ללכת בה היא דרך שדרכו בה הרבה ורמסו אותה, עד שהיא נהייתה דרך דרוכה ומסילה סלולה.
♦
ט.
עיקרון הנרדפות גם "מייצר" מובאות דומות ומקבילות עבור מקראות שהם לכאורה יחידאיים. ועל ידי כך הוא מאשש ומבסס את פירושם.
כך למשל מצינו במקרא את המילים עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם (שמות ט' י"ז).
וכתב רש"י וזה לשונו: עודך מסתולל בעמי: כתרגומו כבישת ביה בעמי, והוא מגזרת מסלה דמתרגמינן אורח כבישא.
[במאמר המוסגר יש לציין שדברי רש"י שמקשר את המילה מסילה לשורש סלל אינם סותרים בהכרח את הנרדפות הקודמת, שבה המילה מסילה מקושרת לשורש סלה. כי שרשים שאינם שלמים יכולים להתפצל ולבוא בתצורות שונות, כגון השורשים סוב-סבב, שהם בעיקרם שורש אחד של סמ"ך ובי"ת, וכיוצא בהם. ולכן סלה וסלל יכולים להיות ביסודם שורש אחד, שעיקרו סמ"ך ולמ"ד, והמילה מסילה נגזרת ממנו].
וזו הנרדפות.
סלל-כבש
סלל:
לרמוס את הקרקע ולכבוש אותה שתהיה דרך כבושה ונוחה: העוזבים שבילי עולם ללכת דרך לא סלולה (ירמיהו י"ח ט"ו).
לשלוט בעבדים ולא לשלחם חפשי: עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם (שמות ט' י"ז).
כבש:
לרמוס את הקרקע ולכבוש אותה שתהיה דרך כבושה ונוחה: בלשון חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והייתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה אמרה לי תינוקת אחת רבי לא שדה היא זו אמרתי לה לא דרך כבושה היא אמרה לי ליסטים כמותך כבשוה (עירובין נג:).
לשלוט בעבדים ולא לשלחם חפשי: ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות (ירמיהו ל"ד ט"ז).
וטעם הדבר, כי מי שמושל בעבדו ורודה בו ומונע ממנו ללכת חפשי הוא כביכול לוחץ אותו ורומס אותו, וגם סלילת דרך נעשית על ידי זה שרומסים את הקרקע ולוחצים וכובשים אותה.
♦
י.
מתוך הנרדפויות גם מתבארים לעיתים שמות עצם מסוימים, כגון בנרדפות דלהלן.
דק-שחק-רקע-רעע
דק:
להכות מלמעלה ולרמוס ולמעוך דבר: תדוש הרים ותדוק (ישעיהו מ"א ט"ו), לא לנצח אדוש ידושנו... לא ידוקנו (ישעיהו כ"ח כ"ח), אדיקם ארקעם (שמו"ב כ"ב מ"ג), ותדושינה ותדוקינה (דניאל ז' כ"ג).
דבר דק וממותח שפרוס מלמעלה: נוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל (ישעיהו מ' כ"ב).
שחק:
להכות מלמעלה ולרמוס ולמעוך דבר: ואשחקם כעפר ארץ כטיט חוצות אדיקם ארקעם (שמו"ב כ"ב מ"ג).
דבר דק וממותח שפרוס מלמעלה: מי בשחק יערוך לה' (תהילים פ"ט ז'), עד שמים... ועד שחקים (תהילים נ"ז י"א).
רקע:
להכות מלמעלה ולרמוס ולמעוך דבר: כטיט חוצות אדיקם ארקעם (שמו"ב כ"ב מ"ג), וירקעו את פחי הזהב (שמות ל"ט ג').
דבר דק וממותח שפרוס מלמעלה: רקיע נטוי על ראשיהם מלמעלה (יחזקאל א' כ"ב), ויקרא א-להים לרקיע שמים (בראשית א' ח').
רעע:
להכות מלמעלה ולרמוס ולמעוך דבר (בארמית): תדיק ותרוע (דניאל ב' מ').
דבר דק וממותח שפרוס מלמעלה: נוטה שמים כיריעה (תהילים ק"ד ב'), אנוכי יושב בבית הארזים וארון ברית ה' תחת יריעות (דה"א י"ז א').
וטעם הדבר, כי כאשר מרדדים דבר ועושים אותו דק, מכים עליו מלמעלה ומועכים אותו ורומסים אותו.
♦
סיכום
דומה כי הדוגמאות הנזכרים לעיל יש בהן כדי להבהיר את העיקרון של נרדפות כפולה הקיים בלשון המקרא, ואת הסיוע הגדול שזה נותן להבנת מקראות שפירושם קשה או שקול. ודרך זו היא כלי נכבד היכול לסייע למעיין להכריע בפירושם. והשי"ת יאיר עיננו במאור תורתו.
♦ ♦ ♦