הרב איתמר ורהפטיג
רב קהילת מעלות דוד, אב"ד לממונות במעלה אדומים

תנאים ואמוראים כבעלי מלאכה

בשנת תשנ"ח הוציא דודי, ד"ר שילם ורהפטיג, ספר בשם תלמידי חכמים והליכותיהם, הוצאת אריאל, ירושלים.
בסוף הספר הוא תכנן להוסיף 4 נספחים, ואלו לא הגיעו לידינו. אני הוספתי נספח בשם 'תלמידי חכמים כבעלי מלאכה'.
כעת עברתי שוב על הרשימה, הוספתי ושניתי, והרי היא לפניכם.
בכמה מקומות בספרות חז"ל נזכרו תנאים ואמוראים כבעלי מלאכה. רשימה כזו מצויה בתשב"ץ (ח"א סי' קמז), ואני מסתמך בעיקר על דבריו[1]. אין כוונתי כאן למחקר בנושא, כי אם בהצגת הרשימה. הרשימה אינה ממצה וביחוד נמנעתי מלהביא חלק מן השמות המסופקים, כמו: נחוניה חופר שיחין (ב"ק נ,א), שכן אפשר שמרוב חסידותו חפר בורות לעולי רגלים, אך לא התפרנס מזה. כמו כן, ספק אם רבי יהודה בן ישעיה הבשם (תוספתא שביעית פ"ה, יב) נקרא כן על שם פרנסתו או מומחיותו, ועוד כיוצ"ב. ואף ברשימה שהבאתי חלק מסופקים, כפי שציינתי בהערות.
♦
רקע
כידוע נחלקו חכמי ישראל באשר לשאלת פרנסתם של תלמידי חכמים. האם על הציבור לפרנסם או שהם צריכים לעבוד ולא להטיל עצמם על הציבור. בספרות חז"ל אין הכרעה בנושא. יש מאמרים לכאן ולכאן, כגון:
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ב: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.
וכן באבות שם ד, ה: רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: 'וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף'. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם."
ומצד שני, יש העדפות שונות של ת"ח על פני השאר. כך, למשל, הגמ' בהוריות יג, ב אומרת כי ממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה. ובב"ב כא-כב יש הקלות רבות של ת"ח מנשיאה בעול עם הציבור[2].
נראה שכבר בחז"ל נמצא מחלוקות בנושא, ראה ברכות לה, ב; קדושין כט, א וכן פב, א.[3]
בין חכמי ישראל היה זה הרמב"ם שיצא בתוקף נגד התופעה של תורה ללא מלאכה. הוא האריך בכך בפירושו למשנה אבות ד, ו. וחזר על עיקרי הדברים בחיבורו הל' תלמוד תורה ג, י.
ואילו התשב"ץ [ח"א קמב-קמח] יצא להגן על הנוהג הקיים. ובין היתר הוא טוען שחובה על הציבור לגדל את חכמיהם ולסייע בידם. עם זאת, לקראת סיום דבריו הוא אומר [קמז] באשר לאלו שלא התפרנסו מן הציבור: "והוי יודע שכל זה היו עושים מדרך חסידות לקיים מה שנאמר יגיע כפך כי תאכל והי' אפשר לעסוק בתור' ולעשות מלאכתן[4] אבל אין כל הדורו' שוין בזה וכבר אמרו בפ' כיצד מברכין (ל"ה ע"ב) בא וראה מה בין דורו' הראשונים לדורו' האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם והאחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא נתקיים בידם לא זה ולא זה…".
ועוד הוא מוסיף בענין דורו: "אבל האידנא דשכיח שר שכחה ואנו כמלא נקב מחט סדקית ואמרי' בתמור' (י"ד ע"ב) מש"ה נכתבו הלכו' משום עת לעשות לה' ואם יתעסק אדם במלאכה אינו רואה סימן ברכה במשנתו הלכך מצאו היתר חכמי הזמן להגו' יומם ולילה בתור' ולספק מורי הוראו' בישראל ולהיות נזונין מהצבור וזו חסידו' גמורה לפי הדורו' אין נ"ל שיש איסור בדבר חלילה אפי' לדורו' הראשונים".
הכס"מ על הרמב"ם שם מצדד בדעת התשב"ץ, אבל גם הוא מסיים: "וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".
בין היתר, הרמב"ם מביא ראיה מהנהגת כמה חכמים, והתשב"ץ והכס"מ מתווכחים באשר לחלק מן הראיות.
ברשימה זו אין כוונתי לדון בגופו של ענין, אלא להציג כאמור את אותם תנאים ואמוראים שהתפרנסו ממלאכתם.
♦
תנאים
הלל היה חוטב עצים[5].
שמאי י"א שהיה בנאי, שכן מסופר כי דחפו לאותו גוי שבא להתגייר על רגל אחת באמת הבניין שבידו[6].
רבי עקיבא, התפרנס ממכירת חבילות עצים[7].
שמעון הפקולי, היה מוכר פקולי צמר גפן[8].
ר' יהודה הנחתום, נראה שזו פרנסתו[9].
ר' יהושע. על ר' יהושע נאמר שהיה פחמי[10].
ר' יהושע הגרסי. תנא פחות ידוע הוא ר' יהושע הגרסי[11].
ר' יוחנן הסנדלר עושה סנדלים[12].
ר' מאיר היה לבלר[13].
ר' יהודה, לפי התשב"ץ שם היה סבל שהעביר חביות בשכר[14].
ר' יוסי היה שלחא[15].
רבי שמעון שזורי, דמאי ד, א. לפי הרמב"ם בהקדמתו לזרעים נקרא שזורי על שם מלאכתו[16].
♦
אמוראים
שמואל ואביו סחרו בתבואת שדותיהם[17].[18]
ר' יוחנן ואילפא הגמרא מספרת על אילפא ור' יוחנן שהיו עניים מרודים. אילפא נעשה סוחר, תוך כדי עיסוקו בתורה, בניגוד לר' יוחנן שלא עשה כן עקב בת קול ששמע[19].
ר' יאשיה כיוצ"ב מסופר על ר' יאשיה שפירש לדרך ארץ מפני דוחקו, וחבירו ר' מתיא בן חרש הוכיחו. דרך ארץ – סחורה או מלאכה[20].
רב חנינא ורב אושעיא "הוו אושכפי", עושי נעלים[21].
רב הונא "דלי דוולא", היה מתפרנס משדותיו, שנזקק להשקותם תדיר[22].
קרנא היה טועם יין[23].[24]
רב יהודה היה מוכר יין[25].
ר' אבא בר חנינא היה מחייט[26].
רב פפא היה אריס.[27]
רב ביבי בר אביי, גם עליו מסופר שם שהיה אריס[28].
ר' אחא סבולא היה רועה בשכר[29].
ר' אושעיא איש טרי' היה כובס[30].
רב אדא משוחאה[31].
רבי אבין נגרא[32].
ר' יצחק נפחא, אפשר שהיה נפח[33].
רב יוסף, נושא עצים[34].
לאביי היו שדות שהשקם בלילה[35].
רבא התפרנס מעבודתו בשדה בחודשי ניסן ותשרי (קציר ובציר)[36].
רב כהנא, מפני עניותו, היה מוכר דיקולי[37].
רבי ירמיה, היו לו שדות תבואה שכנראה התפרנס מהם[38]
יוחנן חקוקאה, היו לו שדות תבואה[39].
רב יאשיה ורב עובדיה הורשו לקבוע חנות שלא בעירם עקב מעמדם כת"ח[40].
רב דימי מנהרדעא היה מוכר גרוגרות של תאנים[41]
♦ ♦ ♦