בעניין רב שלא שח שיחה בטלה – הרב יקיר יחזקאל הלוי אפלבאום
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ד) כותב: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה1 כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו (אבות א, יז) לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו (פסחים ג ע"ב) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות. ועל זה נאמר (קהלת ה, ב) 'כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים'."
הכסף משנה (שם) מביא את דברי הרמב"ם: "אמרו על רב…שלא שח שיחה בטלה", ומעיר על כך "איני יודע כעת מקומו". כלומר, לא מצאנו בשום מקום בתלמוד ובמקומות אחרים, תיעוד לכך שרב לא שח שיחה בטלה מימיו. לעומת זאת, יש מקור לכך שרב יוחנן בן זכאי במסכת סוכה כח ע"א לא שח שיחת חולין בחייו.
נסקור מספר אפשרויות שיכולות להוות את המקור והבסיס לדברי הרמב"ם.
א. מקורות מדברי הגמרא
א. כמה מפרשים2 מדייקים מהגמרא בחגיגה (ה ע"ב), שבה רב דורש את הפסוק (עמוס ד, יג) "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", אפילו שיחה יתירה שבין איש ואשתו מראים לו לאדם בעוה"ב. ומכיוון שאפילו שיחה שבין איש ואשתו מראים לו בעוה"ב, קל וחומר שיחה שבין בן אדם לחברו מראים לו. לכן, ייתכן שזהו המקור לדברי הרמב"ם, שרב לא שח שיחה בטלה. נציין, שניתן לטעון ששיחה עם נשים זה עניין שונה3 וממוקד בענייני צניעות, ואינו קשור לעניין הכללי של שיחה בטלה.
ב. יש עוד אפשרות למקור דברי הרמב"ם, והיא מהגמרא במסכת יומא (יט ע"ב): "אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה". לרבינו חננאל (שם) יש גירסה שונה, האומרת: "אמר רב כל השח שיחת חולין…". וייתכן שזהו אם כן המקור לדברי הרמב"ם, שהרי כתוב במפורש לפי גירסת רבנו חננאל שרב הוא זה שאומר שאסור לשוח שיחת חולין. נציין, על אף הדמיון בין המושגים, שהם אינם זהים ויש שונות במשמעות בין הלשון "שיחת חולין" המופיעה בגמרא, ו"שיחה בטלה" המופיעה ברמב"ם4.
ג. יתכן לחדש שמקורו של הרמב"ם נמצא במסכת מגילה (כט ע"א): "ואהי להם למקדש מעט״, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ורבי אלעזר אמר: זה בית רבינו (רש"י - רב) שבבבל". הרמב"ם במשנה תורה השמיט הלכה זו5, המשווה בית הכנסת למקדש מעט. מבלי להיכנס לשאלה מהו ביאור הפסוק, נראה שיש ראיה שזה היה דבר ידוע ומוסכם, שכך הייתה ההנהגה בביתו של רב, ובפרט התנהגותו של רב עצמו, שהיה בגדר "בית מקדש מעט". ומכאן יתכן שהבין הרמב"ם שרב לא שח שיחה בטלה מימיו.
ב. מקורות שאינם בגמרא
א. הבני בנימין (במקום ד"ה אמרו על רב וכו') כותב שהסיבה והמקור לכך שרב לא שח שיחה בטילה, הוא כיוון שכתוב על רב שלא הלך ארבע אמות ללא תורה, תפילין, וציצית. וכך הרמב"ם בעצמו כותב בהלכות תפילין פ"ד הכ"ה). בנוסף, באותו סעיף הרמב"ם עוסק באיסור לשוח שיחה בטילה עם תפילין. הרמב"ם מזכיר את הנהגותיו של רב במשנה תורה רק בשני מקומות אלו, ולא בשום מקום אחר. ניתן ללמוד מכך שכנראה הנהגות אלו קשורות אחת לשניה. הגיוני שרב לא שח שיחה בטילה, שהרי הוא תמיד היה עם תפילין, ולמד תורה.
ב. כמה מפרשים6 מציינים שהמקור לכך שרב לא שח שיחה בטילה נמצא בספר נהרות דמשק של הגאונים, שיתכן שבימיו של הרמב"ם היה נפוץ וידוע, ובספר מתוארות בין היתר את דרכי החסידות של רב, ואחד מהם הוא שרב היה מרבה בשתיקה. ואולי זהו המקור לדברי הרמב"ם.
ג. יתכן שדברי הרמב"ם היו בגדר מסורת בעל פה, שנמסרה מדור לדור, שהייתה ידועה בתקופתו של הרמב"ם.
לסיום, אציין את דבריו של הרב ברוך הלוי אפשטיין שואל בספרו מקור ברוך (ח"א עמ' 94) על נושא זה מכיוון אחר. מדוע הרמב"ם בחר ברב כדוגמא אישית שלא שח שיחה בטלה, על אף שמקורו אינו גלוי ומפורש. ולעומת זאת, על תנאים אחרים שברור ומפורש שנהגו כך, הרמב"ם לא הזכיר כדוגמא אישית, כגון: ר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר הגדול7 .
תשובתו היא, שכיוון שהרמב"ם מדגיש לא שח שיחת בטלה מימיו, ולכן, לא יתכן להביא כדוגמא את ר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר הגדול, מכיון שהם עסקו במסחר שנים רבות (עיין ראש השנה לא ע"א), וסביר להניח שכחלק מכך הם שוחחו שיחה בטלה. ולפיכך, הרמב"ם דווקא הציג את רב כדוגמא, על אף שאין מקור ברור ומפורש לכך, מכיוון שלא ידוע שרב עסק במסחר וייתכן שלא שח שיחה בטלה.
יתכן להציע שהרמב"ם בחר בכוונה תחילה ברב כדוגמא, דווקא מפני שמקורו אינו ברור, והתעסקות והתפלפלות מסביב למקור הלא ברור תגרום להגברה של התהודה של מעלה חשובה זו של "לא שח שיחה בטלה מימיו", ולהגדיל תורה ולהאדירה.
♦ ♦ ♦