ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה
על מראה פני משה רבנו, מאת חכם אלמוני משנת תער"ב
מבוא לכתב היד * פרק א: דברי התפארת ישראל וקושיות המגיד מוילקומיר * פרק ב: יתרון הצדיק המופשט מהגשמיות * פרק ג: רב שמנהיג ציבור צריך להכיר את העוה"ז * פרק ד: משרע"ה היה בקי בענייני עוה"ז * פרק ה: משרע"ה איחד חומר ורוח * פרק ו: ביאור המעשה שבתפארת ישראלמבוא לכתב היד
בגליון הקודם של האוצר פרסמתי מאמר מקיף אודות האגדה שהובאה בתפארת ישראל אודות מראה פניו של משה רבינו, ועל התנגדותו של המגיד מוילקומיר, והרחבנו מאוד במקורות ובראיות שיש בנושא.
בעקבות המאמר פנה אלי הרב יעקב משה הכהן קליין, ראש מכון 'דברי שמריה'ו יצחק' להוצאת כתבי זקינו הגאון ר' שמריה'ו יצחק בלאך זצ"ל (ראה עליו בהאוצר נב, עמ' כא), ובטוב עינו הראה לי כי בין כתבי זקינו הרב בלאך נמצא כתב יד, השונה מצורת כתבי היד של זקינו, ובו נמצא בין היתר ביאור אודות האגדה הנ"ל. הדברים מתפרסמים כעת לראשונה, באדיבותו של הרב קליין.
בסיום כתב היד נזכר שהדברים נכתבו ב"שנת תער"ב, פלאטל". כנראה מדובר בעיירה ליטאית הסמוכה לטלז. לא הצלחנו למצוא מי הוא מחבר כתב היד, ואולי בעזרת קהל הקוראים תיפתר החידה. כהשערה בעלמא אציע כי הכותב הוא הג"ר שלמה ב"ר אליעזר שקולניק, מחבר ספר תשובה שלמה, ששימש כאב"ד פלאטאל, וכארבע שנים קודם פטירתו, בשנת תרע"א, העביר את התפקיד לחתנו. כתב ידו משנת תרס"ב דומה בעיני לכתב היד שלפנינו[1].
המחבר האלמוני מסנגר על דברי התפארת ישראל וכותב כי גישתו "אינו מן הנמנעות. ואף כי לאו מר בר רב אשי חתים עלה ובכלל לא נזכר אם ממקור ישראל יצאה, אבל מאחר שהשקפה זו מצאה חן בעיני אדם גדול ובר סמכא כהתפארת ישראל, אשתדל להוכיח אפשרותה, וגם אתן מקום להחזיק שרק השקפה זו בתכונת משה היא היותר נכונה וצודקת". ובסיום דבריו: "סיפורו של התפארת ישראל אודות תמונת משה, אם כי איננו אחראין בעדה, ולאו מר בר רב אשי חתום עלה, עכ"פ איננה מוזרה כל כך, ואולי גם קרובה אל האמת באיזה צד".
לפי הסברו, תוי פניו של משרע"ה הצביעו על כך שהיו בו את כל המידות הרעות, וזאת משום שהיו למשה את כל הכוחות הגופניים "בכל תוקפם ואמיצותם". מכיון שאצל אנשים רגילים הדבר מביא ל"שאיפות טבעיות אמיצות, וממילא רעות", לכן שפטו אותו חכמי הכרת הפנים לאדם רע מעללים. אותם חכמים לא העלו על דעתם שמשה רבנו הוא מיוחד מכל בני האדם, בכך שיחד עם הכוחות הגופניים הנ"ל היה לו גם את "הכח האלהי הצפון בקרבו, השליט על כל תכונות ושאיפות גופו הטבעיים והוא מכניעם למנעם כרצונו האלהי, ככל אשר יחפוץ אם לשבט או לחסד", ובזה נתעלה משרע"ה יותר מכל הנביאים והצדיקים. "בזו צפונה סוד גדולתו, שבו התאחדו שני הקצוות חומר ורוח יחד, והיו לחטיבה אחת" "הוא היה יציר נפלא יחיד במינו, אשר בו התלכדו שתי הקצות כאחת, ולא החלישו זא"ז מאומה".
בתוך דברי המחבר האלמוני מתחדשים כמה דברים בביאור מאמרי חז"ל בנושאים שונים: א - ביאור בדברי הגמ' ב"מ ע"ה ע"ב אודות המלווים בריבית "שמשימין משה רבנו חכם ותורתו אמת". ב - ביאור ההכרח של המדרש "ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו" (לשון רש"י שמות ב, יב, ע"פ שמו"ר א, כט). ג - הסבר שיטת הרמב"ם (יסודי התורה ז, א) שביאר, בניגוד לפשט הגמ', שהנביא צריך להיות "גיבור" במידותיו, ו"עשיר" ששמח בחלקו. ד - ביאור דברי המדרש (דברים רבה יא, ד) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים - מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים". מתוך כך מביא המחבר הסבר להבדלים שהיו בין נבואת משרע"ה לנבואת שאר הנביאים. ה - ביאור קצר בדברי הגמ' פסחים קד ע"א אודות רבי מנחם בן סימאי ש"לא הסתכל בצורתא דזוזי".
כתב היד מכיל 26 עמודים, וכאן פוענחו ששת העמודים בהם מתייחס המחבר לדברי התפארת ישראל. הוספתי סימני פיסוק, חלוקה לפסקאות, כותרות, והערות שוליים.
שמואל אריה ישמח
א.
דברי התפארת ישראל וקושיות המגיד מוילקומיר
[דף 9-10 בכתב היד] אולם מה מאד נתרגש ונתפלא במצאנו רשום באיזה מקום תמונה אחרת מחיי משה, בספר "תפארת ישראל"[2]... עכ"ל התפא"י בקיצור. הרי הנהו פה מתואר בתכונה היפוכית מאשר חשבנו אנחנו במושכל ראשון.
אמנם כבר ראיתי זה כבר ספר חיבור קטן (כמדומה שבשם "כליל תפארת" יקבנו מחברו[3]) אשר נועד ביחוד להראות שגגת החלטה זו וסתירתה, והתמרמר מאד על בעל תפארת ישראל אשר הביא בספרו דברים כאלו שהם לפי דעתו כחילול הקודש, והוכיח בראיות הרבה מתלמוד ומדרשים כי משה רבינו נועד לתעודתו מראשית יצירתו והיה קדוש מבטן.
אולם לדעתי, אף שודאי זאת ההשקפה היא הרגילה אצל כל, ונחשבת כמעט בין המוסכמות שאין צריכין ראיה, מ"מ גם היפוכה אינו מן הנמנעות. ואף כי לאו מר בר רב אשי חתים עלה, ובכלל לא נזכר אם ממקור ישראל יצאה, אבל מאחר שהשקפה זו מצאה חן בעיני אדם גדול ובר סמכא כהתפארת ישראל, אשתדל להוכיח אפשרותה, וגם אתן מקום להחזיק שרק השקפה זו בתכונת משה היא היותר נכונה וצודקת. [כאן דילגנו על כעשרה עמודים, אותם לא הקלדנו].
♦
ב.
יתרון הצדיק המופשט מהגשמיות
[סוף דף 19 בכתב היד] ועתה נחקור לדעת תמונתו הרוחנית של משה רבינו ע"ה, ואם מתאימה לתכונת התורה כפי השיטה שביארנו עד כה[4].
לפי המושג המקובל ברוב האנשים, יקראו 'קדוש' להאיש המובדל מכל [דף 20 בכתב היד] שאיפות ועניינים חמריים, ואין לו שום תכונות גשמיות, ומופרד מהם בתכלית הריחוק עד שאין מכיר אותם כלל. ואמרו "למה נקרא נחום 'איש קדש הקדשים'? שלא הביט בצורת מטבע בימיו" (ירושלמי מגילה[5]), וכן רבי מנחם בן סימאי נקרא 'בנן של קדושים' לפי שלא הסתכל בצורתא דזוזי (פסחים דף קד[6]), ואף דודאי המובן הפשוט הוא שלא הסתכל בכוונה ובעין בהצורה הטבוע על המטבע מטעם חשש ע"ז (וכתוספות שם[7]) ואין להוציא מזה שלא נטל בידיו מטבע כלל, אבל לפי המבטא הרגיל דאמרי אינשי בשבחו של חסיד מצוין "שלא ידע צורת מטבע" וכנראה לקחו זאת מהמבטא התלמודי שהזכרנו, רצונם לומר שלא ראה מטבע מימיו, המובן שהיה רחוק מחמדת הממון ומהוית העולם. כן מהללים לקדוש את רך-הלב שאינו נוגע בזבוב שעל הכותל.
ובודאי יש לתאר תמונת משרע"ה, הקדוש מכל קדושים שלא קם עוד בישראל כמותו, למופשט מהגשמיות, זרים לו תכונות ורגשות שאר האנשים, כמו גאוה שנאה כעס אהבת הממון והתענוגים אימוץ הלב ועוז הרוח, וגם לא ידע מהם כלל, עד שהוא בבחינת מלאך בלא גוף.
♦
ג.
רב שמנהיג ציבור צריך להכיר את העוה"ז
אולם, תיאור זה אינו מתאים כלל לרוח התורה וליסודותיה בכלל, כמו שנבאר. הנה זאת נראה מפי הנסיון, כל רב מוכיח מורה ושופט, רק אז השפעתו גדולה על קהל עדתו שומעי דבריו, אם הוא מעורב בדעת עם הבריות, יודע כל הנעשה בתבל ובחיים, מבין כל ערמומיות בני אדם ונפתוליהם, מבין כל רגשותיהם ומאוויהם, עסקם ומשלח ידם, ואז ילכו אחרי עצתו ומדבריו לא ישנו. אבל אם המורה והמוכיח פרוש מהבלי העולם, סגור בד' אמות של הלכה, וזולתה אינו יודע ואינו חפץ לדעת, אז ימצאו מומים בכל משפטיו ופקודותיו בהנהגת העדה, וילעגו לכל דבריו באמרם: "מה לנו ולהפרוש הצילן הזה, אשר אינו מבין מאומה מכל עסקינו, והוא יורה לנו דעה בענינים אשר לא חקרם מעולם".
ומעתה, אם ראש כל המורים משה רבנו הוא מעין מלאך בלי ידיעות ורגשות אנושיים גשמיים, אף אם אמנם יכבד מאוד בעיני כל בעל נפש ובינה רחבה, אבל איך יתייחסו אליו קלי הדעת ומעטי שכל? הלא בנקל ימצאו תואנות לסור מהוראותיו ולבוז לכל הוכחותיו, אם לא ירצו בעיניהם.
[דף 21 בכתב היד] וכבר הרגישו בזה בעלי התלמוד (ב"מ דף ע"ה[8]): "ר"ש אומר: מלווי רבית יותר ממה שמרויחין מפסידין, ולא עוד אלא שמשימין משה רבנו חכם ותורתו אמת, ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שיהיה רווח בדבר לא היה כותבו". ורש"י פי' דלישנא מעליא נקט, והכוונה שאומרים משה שוטה ותורתו שקר, וכן הוא באמת הנוסחא בתוספתא, אולם המהרש"א נדחק לפרש כפשוטו. ולפי דרכנו המובן פשוט דברים כמשמען, שאותם קלי הדעת אומרים אמנם משה רבינו "חכם" הוא - פילוסוף נעלה חוקר נפלא אידיאליסט מצוין. "ותורתו אמת" - לימודיו ודעותיו הם ישרים ואמתיים מוכרחים לפי חכמת ההגיון, אבל זה בלימוד אבל לא במעשה (טעאריש אבער ניט פראקטיש[9]). דעותיו יתכנו לבני אדם כמותו, שאינם לוקחים חלק בחיים המעשיים, אולם אנו, אנשים פשוטים, רק על עסקינו נחיה, ונדע מהנסיון כי בלי ריבית אין עסק ואין שום משלח יד ואין חיים, ואילו היה גם משה סוחר ודאי לא הזהיר על הריבית.
♦
ד.
משרע"ה היה בקי בענייני עוה"ז
המורם מזה, דאף שה' נתן את התורה למשה, בכ"ז ודאי ביכר למשלוח זו איש הנודע להלוך נגד החיים, בקי בטוב משא ומתן וביחוסי איש לרעהו, למען ירצו דבריו וביאוריו, ויובנו לכל שומע.
כן היה בקי בכל מיני ברואים הנמצאים ובמבנה גויתם ואבריהם בכתבו דיני הטמאה והטהורה והמומין. אמנם אמרו (בחולין דף ס'[10]) "וכי משה רבינו קניגי או בליסטרי היה?! מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים", אבל אם גם לא יצר בעצמו את החוקים, הנה כדי להבינם ולהסדירם לאחרים נחוץ גם ידיעה הגונה בטיב בעלי החיים. וכבר רמזו זה (בחולין מ"ב[11] ובמדרש) "זאת החיה - מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה למשה", "אחז משה בכל חיה והראה לישראל זאת תאכלו וזאת לא".
כן היו אצלו רגשות מעין גאווה ועוד, בהפקידו שרי אלפים ומאות ואמר 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו'[12]. ואמנם בתלמוד (סנהדרין דף ח'[13]) "אר"ח על דבר זה נענש נענש 'ויקרב משה את משפטן לפני יי'. מתקיף לה רנב"י מי כתיב 'ואשמיעכם'?! 'ושמעתיו כתיב', אי גמירנא גמירנא, ואי לא אזלינא וגמירנא". הנה נחלקו בדיעותיהם אם יש למצוא בזה ניצוץ של גאוה. ובאמת זהו רגש של הכרת ערך עצמו, מה שאצל רוב האנשים הוא סיבה [דף 22 בכתב היד] לגאות והתפארות, אך משה רבינו ודאי לא התנשא והתגאה בזה בחשבו כי אך מתת ה' היא, וכמו שלא יתפאר הפיקח על העיוור אף במה שיודע מעלתו נגד חבירו. אבל הכרת ערך עצמו היתה נחוצה לו ובלי זה לא היה מנהל ומפקד כלל.
כן היה אמיץ הלב בדור ועוז הרוח, ובקצפו כאשר המרו את דברו הנה רגש הכעס לא זרה לו, והיה לו רגש השנאה הנקמה לענוש עוברי על דת ושונאי ישראל.
במדרש אמרו "ויפן כה וכה וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו"[14], ולכאורה אינו מובן מה הכרחם להוציא מפשוטו כמשמעו, והוא הדבר אשר התעוררו על זה: האיש האלוהים מבחר היצורים - איך יתכנו אצלו הריגה ונקמה אנושית חמרית כלשאר אנשים?! והסבירו כי רק בכח שכלו החודר ורוח הקודש שבו ראה והתבונן כי איננו איש[15] חרץ משפטו.
ועכ"פ נדע כי היו אצלו רגשות העוז והנקמה, והשתמש בהם לעת הצורך, לענינים רוחניים. ולא כהשופטים האידאליסטיים שבינינו, אשר אם כי בשכלם ובפיהם חרצו משפט מות, אין אומץ בלבם למלאת את משפטם זה חרצו בידיהם עצמם.
וכן עשה נלחם כל מלחמותיהם, ובצאתם ממצרים שהיו פחודים מצריהם הצריך לפחת בהם רוח גבורה נגד אויביהם. וכבר רמזו על זה (נדרים ל"ח) "אין השכינה שורה אלא על גיבור חכם ועשיר, מנלן? ממשה", והנה הרמב"ם (פ"ז מיסודי התורה[16]) והכ"מ הבינו "גבור במידותיו, עשיר השמח בחלקו", וכבר העיר ע"ז הכס"מ דהר"מ סברא דנפשיה קאמר אבל בגמרא מוכח דגיבור ממש קאמר. ובאמת הרמב"ם בכח הגיונו שפט ודאי אין לדרוש מעלות כאלו מכל נביא ונביא, והכריע מדעת עצמו דבשאר הנביאים יתכנו מעלות האלו בדרך מליצה והשאלה – גיבור מושל ברוחו. אמנם אצל אדון הנביאים ודאי מבורר במקראות שהיה גיבור ממש.
וכן מוכח מזה[17] שלא היה זר אצלו רגש אהבת הממון - אמנם לא במידה שכזאת אשר נדינהו אנחנו, לאהוב גם את ממון רענו - שהרי למי שהכסף והקניינים נחשבו אצלו כאין וכאפס הנה לא ישמרם, ואיך יתחזקו בידו ויהיה עשיר?!
♦
ה.
משרע"ה איחד חומר ורוח
הננו רואים עתה כי כל הכוחות הטבעיים האנושיים הכוללים כל האנשים היו אצלו, אולי עוד ביתר עוז, אולם מהצד השני [דף 23 בכתב היד] כוחותיו הנפשיים המוסריים היו בו במדה שאין דוגמתה, ונשמתו היתה כל כך נהדרה ונאצלת עד להשגת אלהות במדה כזו ש"לא קם נביא עוד כמשה", ובזו ורק בזו צפונה סוד גדולתו, שבו התאחדו שני הקצוות חומר ורוח יחד, והיו לחטיבה אחת.
ועפ"ז יבואר דברי המדרש (דברים רבה פרק יא[18]) "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים - מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים", והמכוון בזה: כל האנשים חיים ומתנהגים ע"פ טבעם אשר הוטבע בהם ביצירתם, ואנו רואים אנשים שונים בתכונות שונות, זה במידת הגאווה, זה בקפדנות וזה ברחמנות, ועוד כאלו, אבל לרוב לא ישנו את תכוננתם כליל, ואם אמנם יתגבר לפעמים – ברוב או במעוט, זה תלוי לפי התפתחות כחות שכלו ונשמתו - על תכונותיו הטבעיות כמו הגאוה הכעס הכילות וכדומה, אבל הטבעיות שבו היא מלפפתו כי ימי חייו, ולא בכל פעם ולא על נקלה יוכל להכניעה. אמנם יש לחפש ולמצוא יחידי סגולה אשר הכניעו לגמרי את כח יצרם הטבעי, ולבם חלל בקרבם, אולם אז הם שיעבדו לגמרי את חמריותם ובטלוהו כליל, עד שנהייתה אצלם הקצה השני כעצם תכונתם וכטבע שני, ולא יוכלו להתנהג ולעשות עוד דבר ע"פ טבעיותם הראשונה. וגם אותם שנתעלו במדרגה רוחנית העליונה, הנביאים, אם גם לא הכניעו כליל את טבעיותם, עכ"פ בעת השגתם הנבואה והחזיון היה אצלם אז, וגם לפניה ולאחריה, התפשטות הגשמיות. אולם לא כן משה רבינו, הוא היה יציר נפלא יחיד במינו, אשר בו התלכדו שתי הקצות כאחת, ולא החלישו זא"ז מאומה (רמב"ם שם[19], ומלבי"ם[20] בביאורו).
כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ומתבודדים, אבל במשה הכתוב אומר "ודבר ה' עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו". משה מזומן ועומד לדבר בכל עת שירצה. וכמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה להבין דברי הנבואה כשהיה עומד על רגליו, ולא נתבטלו חושיו כמנהג יתר הנביאים, רק תיכף אחר הדיבור שב אל המחנה להתעסק בענייני העם - מה שביתר הנביאים [דף 24 בכתב היד] אחרי הנבואה הם מתעלפים וסר כוחם מלעסוק במדיניות – וכוחותיו הטבעיים עמדו בתקפם ולא נחלשו כלל. אמנם היו באמנה עם הכח הרוחני האלהי, שבו וסרו למשמעתו. ו"מחציו ולמעלה אלהים" - האלהות היתה במעלה העליונה והמושלת, אבל כשהוצרך התגלה תיכף הכח האנושי ו'מחציו ולמטה איש' ככל האנשים.
♦
ו.
ביאור המעשה שבתפארת ישראל
ומעתה גם סיפורו של התפארת ישראל אודות תמונת משה, אם כי איננו אחראין בעדה, ולאו מר בר רב אשי חתום עלה, עכ"פ איננה מוזרה כל כך, ואולי גם קרובה אל האמת באיזה צד. כפי שאמרנו, רגילים בינינו להעריך את בני האדם כמות ואיכות רוחניותם עפ"י תכונותיהם הטבעיים, מה שבאמת רוב האנשים אינם מתרוממים במוסריותם למעלה מטבעם שביצירתם, והתכונות הטבעיות יש להכיר בכל מבנה הגו ועורקיו, החזק הוא הרפה, ומי שדמו רותח בקרבו מטבעו וגם אבריו בכללם מתאימים בחזקם ועוזם לרוח החיוני שבדמו, אזי יולדו בקרבו שאיפות ומאויים טבעיים חזקים אשר לא יניח וישקוט אם לא ימלאם. והכוח המוסרי ע"פ רוב הלא חלש ורפה אונים לעצור בעד תאוותו הפראית. וביותר מתבלטין תכונות אלו בעורקי ועצבי הפנים, בהקוים והנימים גם הדקים מן הדקים אשר זרועים ומתלכדים יחד. בשרטוטיהם וקמטיהם וכל תנועותיהם, אפשר להכיר את הלך רוח נפש האדם. ומי שיש לו מבט חד סוקר וחוקר וכח שופט מצוין ומנוסה בענינים אלה, יוכל להבחין ולהעריך את הנהגותיהם התמידיות ונטיותיהם, וכלשון המקרא "הכרת פניהם ענתה בם" וכו'. ולזה במשה רבינו, אשר השתלמו בו כוחותיו הגופניים בכל תוקפם ואמיצותם אפשר היה לשפוט ע"פ תמונתו החיצונית כי הוא בעל שאיפות טבעיות אמיצות, וממילא רעות, אבל לא ידעו את הכח האלהי הצפון בקרבו, השליט על כל תכונות ושאיפות גופו הטבעיים והוא מכניעם למנעם כרצונו האלהי, ככל אשר יחפוץ אם לשבט או לחסד.
♦ ♦ ♦