בעל מבשר טוב
ישראל מקדשים את התורה וקדושת ישראל למעלה מקדושת התורה[1]
הנה בתורה נקרא חג זה (במדבר כח כו): "יוֹם הַבִּכּוּרִים". ובנוסח התפילה תיקנו חז"ל לומר "חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ". וצריך להבין אמאי לא נזכר בתורה כלל ענין מתן תורה בקשר לחג השבועות.עוד צריך להבין יסוד ענין זמן מתן תורתינו, דהרי התורה הקדושה ניתנת בכל עת וזמן, שעל זה אנו מברכים בכל יום נותן התורה, כמ"ש המהר"ל על מה שאנו מברכין נותן התורה לשון הווה ולא לשון עבר "אשר נתן", כי נתינת התורה היא בכל רגע ורגע ממש. וזה לשון המהר"ל (נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ז): "תחלת הברכה אשר בחר בנו מכל העמים, כלומר כי נתן תורה על הר סיני לישראל, וסיום הברכה נותן התורה ולא נתן כמו שהתחיל, כי בכל יום הקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל דאם לא כן חס ושלום נשתכחה התורה מישראל, כי נותן התורה שם התואר ורצונו לומר: שאף בכל יום ובכל עת נותן התורה ואם לא כן היה חס ושלום נשתכחה תורה מישראל ודבר זה מבואר ליודעים. והוא נרמז במה שאמר קול גדול ולא יסף ואמרו בספרי (סוף נשא) קולו של הקדוש ברוך הוא לא פסק ובארנו זה במקום אחר". וכעין זה כתב עוד (תפארת ישראל - פרק נו).
וכיון שהקדוש ברוך הוא נותן התורה בכל יום, מהו הענין המיוחד שיש בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתינו.
עוד צריך להבין מהות חג השבועות שהוא ראש השנה, וכמ"ש במשנה (ר"ה פ"א מ"ב): "בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". ויש להבין לאיזה ענין הוא ראש השנה.
♦
ס"ר נשמות ישראל נגד ס"ר אותיות לתורה - והם משלימים זה את זה
ונראה לבאר בהקדם מ"ש אא"ז בסה"ק דברי בינה (פרשת במדבר, דף י), וזל"ק: "והנראה בכל זה, דהנה ידוע (ז"ח שה"ש עד:) ששישים ריבוא אותיות התורה הקדושה, הם כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. ונודע קושיית הקדמונים זכרונם לברכה (חסד לאברהם אזולאי, ועוד, עי' ד"ב ויחי דשע"א) שספרו ומנו את כל אותיות התורה הקדושה, ולא מצאו בה אך שד"מ אלף ואיזה מאות, ואיך יתכן זאת. ובפרט שסמכו זה המספר מתיבת ישראל, כי הוא זה ראשית תיבות: ש ששים רבוא אותיות לתורה. "אך באמת הענין בזה הוא, כי בחינת אות של התורה הקדושה, הוא כמו המלך שנותן לצבאיו אות ודוגמא, לדיע על ידו מה הם צריכים לעשות. כמו שיש לכל חיל וחיל אות מיוחד לפי עבודתו שמוטל לפניו לעשותו - כמו כן הם בחינת אותיות של התורה הקדושה, שהם בחינת רשימו עלאה (עי' זוח"ג רטו: רלח.) - למינדע על ידו בחינת העבודה אשר היא מוטלת על האיש הישראלי, השייך לפי שורש נשמתו לאותו האות - מה הוא צריך לו לעשות ולתקן בעניני הבריאה השייכה לאותה האות, והנשמה המיוחדת לזה המפעל לבררו. כי בשביל התורה ובשביל ישראל נברא העולם, כנודע זאת מספרים הקדושים.
"ובאמת לכל אות ואות הקדוש שייכים כמה וכמה נשמות, אשר יש ביכולתן לעבוד עבודת עבודה - ועבודת משא המוטל על חבירו; אם לפעמים יקרה ח"ו שחבירו יפול בנופלים, ולא יוכל לעשות פעולתו, אזי יוכל חבירו להקימו בכל הענינים. כמו שאנו רואים במנהגו של מלך בשר ודם, הנותן אות ודגל לחילותיו הרבים והמשונים זה מזה באופני פעולתה במלחמה עם אויביו - אשר לכל דגל ואות, מתקבצים ומתאספים אנשי צבא הדומים זה לזה בפעולותיהם וכוחותיהם, ומהאות הניתן להם, הם מבינים כל מה שעליהם לעשות. והם כמו איש אחד, אשר אם יפול אחד מהם הנשארים משלימים פעולתו, באופן שעבודת המלך נגמרה ונשלמה במליאותה וטובה. כי כוחות כולים שווים יחד, זה כמו זה - למלאות החסרון הנופל כידוע.
"כמו כן כביכול ברוך הוא, ראה והתקין ברוב רחמיו את בחינת אותיות התורה הקדושה במעלה נפלאה כזאת, אשר אות אחד ממנה יהיה מצרף וכולל כמה וכמה נשמות ישראל; שאם לפעמים יגרום החטא ח"ו, שימות איזה מהם בלא עתו, ולא יוכל להשלים את מה שהטיל עליו היוצר בראשית, אזי הנותרים לחיים ישלימוהו, והבן". עכל"ק.
וביאור דברי קדשו: דהנה נשמות ישראל הם כעין אותיות התורה, וכמו שהאותיות יש מהם שמורכבות משני אותיות, על דרך משל: האות ח' מורכבת היא מאות ו' ואות ז', וכמו כן האות ע' מורכבת מהאות ן' והאות ו', וכן כמה וכמה אותיות הם מורכבות משני אותיות. כמו כן נשמות ישראל מורכבות מכמה מישראל - שאם ח"ו יפול אחד מהם השני ישלימוהו.
ואמנם על ידי שהתעלו ישראל זכו לקבל התורה ממילא. שכיון שכלל ישראל מתעלים - ממילא זוכים לקבל התורה. שזהו האופן שעל ידו אפשר לזכות לבחינת מתן תורה, כמו שכתב אא"ז בסה"ק דברי בינה (שם דף ה), וזל"ק: "ובאמת עיקר התכלית של איש הישראלי הוא: שיזכה מעצמו לבחינת מתן תורה, היינו: שיקרא על שמו, והוא: על ידי שיקדש את עצמו בכל האיברים והגידים, עד שיזכה להשיג אור החכמה העליונה הגנוזה בתורה הקדושה. וזהו הבחינה נקראת מתן תורתינו, שהתורה הקדושה נקראת על שם ישראל, שהם בעצמם זכו לה, והשיגוה, כנ"ל וכו'. וכידוע אשר ת"ר אלף הוא סוד קומה השלימה. ולכן, קודם מתן תורה, נזכר מנינים רק בבחינת כלל ובדרך רמז, לפי שבחינת מתן תורה, היה על ידי התגלות קדושת נשמות ישראל, והיה מהצורך כביכול שיגלה נשמות ישראל כמה הם; כי הוא גופא בחינת מתן תורה - שעל ידי שגילה יתברך בחינת שורש נשמותיהם הקדושים של ישראל, והוציאם מן ההעלם אל הגילוי - זהו בעצם התגלות בחינת התורה הקדושה, שהוא יתברך הופיע, והאיר האור העליון מבחינת עצם קדושת התורה". עכל"ק.
ובקיצור כוונת דברי קדשו, שיסוד מתן תורה היה בזה שהשם יתברך גילה את קדושת כל נשמה מישראל. ובהתגלות קדושתם המיוחדת, בזה ממילא נגלה התורה הקדושה, והוא ניתנה בהר סיני, והוא מה שמרומז אורייתא קודשא בריך הוא וישראל חד הם.
וכח קדושת ישראל, שבכוחם להתעלות - הוא מחמת האבות הקדושים כמו שכתב אא"ז (שם דף ז), וזל"ק: "איתא במדרש רבה (עי' ילקו"ש רמז תרפד): שאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל הביאו לפני ספרי יחוסיכם ואתן לכם התורה. ולהבין זאת, איזה צורך יש בספרי יחוסן של ישראל לבחינת מתן תורה. והענין בזה כי בחינת 'יחוס' הוא השייכות והדביקות ששייך האדם לאבותיו, ובמעשיו מתייחס ומתדמה למעשיו אבותיו, כי באמת עיקר מתן תורה היתה, שהאיש הישראלי, על ידי מעשיו, יכניס בחינת קדושה בהתורה הקדושה. כי על ידי שיקדש האדם את גופו ורמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אז הדיבורי התורה שמדבר, יכולים לעורר לבות השומעים ליראתו ואהבתו יתברך. כי על ידי קדושתו הכניס קדושה בדיבורי תורה שיוכלו לעורר. וזאת היא באמת בחינת יחוסן של ישראל, שיהיו שייכים לקדושת התורה, ואדרבא יכניסו ויפעלו כח וקדושה נפלאה בהתורה", עכל"ק. והיינו: שיש כח בקדושת בני ישראל מכח אבותינו הקדושים להוסיף ולקדש התורה הקדושה בדורות שלאחר מתן תורה בהר סיני - כמו שיתבאר לקמן בעהי"ת.
וממשיך שם בד"ק, וזל"ק: "והנה באמת יחוסן של ישראל הוא שלשה אבות הקדושים, אשר הם יסוד ושורש הקודשה של ישראל. דהנה איתא (יבמות עט.) סימן לאומה הישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים. ונוכל לרמוז אותם בשורש עבודת האבות הקדושים, ביישנים הוא בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום, שהיה בו בחינת הבושה והיראה אמיתית לפני יתברך וכו'. ובחינת רחמנים הוא כנגד יצחק אבינו עליו השלום. הגם שלפי הנראה הוא בחינת גבורה ומדת הדין. אבל באמת הוא שורש בחינת הרחמנות על ישראל וכו'. ובחינת גומלי חסדים הוא כנגד מדתו של יעקב אבינו עליו השלום, אשר יצאו ממנו י"ב שבטים, שהם כנגד י"ב גבולי אלכסון הנמשכים מי"ב צירופי הוי"ה ברוך הוא - אשר בצדקתם וקדושתם ממשיכים לישראל שפע רב טוב וחסד לישראל וכו'.
"והאיש הישראלי צריך לקשר עצמו לבחינת יחוס אבות הקדושים האלו, ועל ידי זה יזכה לבחינת מתן תורה ויכניס כח הקדושה בהתורה כנ"ל. וזהו הביאו לפני ספרי יחוסיכם ואתן לכם התורה, כי על ידי הייחוס, והשייכות שיהיה להם לשורש עבודת האבות, תוכלו לזכות לבחינת מתן תורה, והבן". עכל"ק.
וביאור דברי קדשו, דהנה איתא במדרש אמר הקדוש ברוך הוא קודם מתן תורה הביאו לפני ספרי יחוסיכם, והנה באמת עשו וישמעאל הם גם כן מיוחסים, שישמעאל מיוחס מאברהם, ועשו מאברהם ויצחק, ואם כן גם להם יש שייכות לתורה.
♦
ענין היחוס השייכות לאבות
דהנה תחילת השפעת התורה הקדושה בעולם התחיל מאברהם אבינו ע"ה, כמ"ש בגמרא עבודה זרה (ט.): "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן שני אלפים תורה מאימת אי נימא ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי ופרטי דהאי אלפא הוא דהואי, אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן" וכו'.
ואם כן מי שיש לו ייחוס לאברהם, צריך להיות לו שייכות לתורה. אמנם כמו שנתבאר ענין הייחוס הוא שיש לו שייכות אליו למדותיו, וכלל ישראל המה מיוחסים שיש להם שייכות למדות האבות הקדושים שהם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים - מה שאין כן עשו וישמעאל אין להם שייכות כלל למדות האבות הקדושים.
והנה כתב אא"ז בסה"ק דברי בינה (במדבר דף ז' ד"ה והענין), וזל"ק: "והענין בזה, כי בחינת 'יחוס' הוא השייכות והדביקות ששייך האדם לאבותיו, ובמעשיו מתייחס ומתדמה למעשי אבותיו. כי באמת עיקר מתן תורה היתה, שהאיש הישראלי, על ידי מעשיו, יכניס בחינת קדושה בהתורה הקדושה. כי על ידי שיקדש האדם את גופו ורמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אז הדיבורי תורה שמדבר, יכולים לעורר לבות השומעים ליראתו ואהבתו יתברך. כי על ידי קדושתו הכניס קדושה בדיבורי תורה שיוכלו לעורר. וזאת היא באמת בחינת יחוסן של ישראל, שיהיו שייכים לקדושת התורה, ואדרבא יכניסו ויפעלו כח וקדושה נפלאה בהתורה". עכל"ק.
והיינו: שישראל מקדשים התורה. ודלא כמו שסבורים בפשיטות שרק התורה מקדשת את ישראל, אלא הוא בחינת אור החוזר. וכל מה שישראל מקדשים עצמם יותר - וכן כל יהודי יחיד שהוא אות בתורה הקדושה - מתקדשת יותר התורה הקדושה. וכן בכלליות ישראל במה שמקדשים עצמם מקדשים גם את התורה הקדושה, מכיון שישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא, ואחד תלוי בחבירו. ויוצא לפי זה בפשטות שאם ח"ו ישראל, בדור מסויים, יורדים בקדושתם, גם התורה הקדושה יורדת דרגה; דאין שיעור וסוף לדרגות הקדושה.
וכן כתב בסה"ק קדושת לוי (ריש פרשת חוקת), וזל"ק: "או יבואר זאת חוקת התורה שהתורה תהיה בבחינות מקבל, בחינת זאת, שאנו נהיה משפיעים להתורה". עכל"ק. והיינו: דלכך כתיב זאת חוקת מלשון נקיבה, שהתורה היא כנקבה שמקבלת השפעה מישראל.
וכן מקדשים ישראל בהמה לקדשי קדשים על ידי אמירה שמקדשים אותה לשמים, אף שהיתה - קודם לכן בהמת חולין בלא כל הכנה קודמת.
ואפילו ספר תורה אינו מתקדש עד שיקדשהו איש ישראל, כמו שכתב בטור (יור"ד רעד): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר תורה זה אני כותב לשם קדושת ס"ת ומספיק לכל הספר אם לא עשה כן פסול". ע"כ. הרי שהקדושה באה על ידי שישראל מקדשים אותה, שזה מעלת כלל ישראל שבכוחם לקדש התורה. וכן צריך בספר תורה עיבוד הקלף לשמה וכו'. ובכל זאת עצם קדושת הספר תורה חלה על ידי כתיבת בני ישראל.
וכמ"ש בסה"ק תפארת שלמה (מועדים - מבוא השער דף ד'), וזל"ק: "בזוהר הקדוש פרשת אחרי, כמה הרעשה אצל המתים כשבא אצלם ספר תורה הם מודיעים לאבותינו אצל מערת המכפלה והם הולכים מעולם לעולם. ואם כן מכל שכן בשעת מיתת הצדיקים כשמוליכין אותו אצל המתים לקבור אצלם. וכמאמר הש"ס במסכת מכות (כב, ב): הני בבלאי טפשאי דקיימי קמיה ספר תורה ולא קיימי קמיה גברא רבה. זהו (בראשית ה, א) ספר תולדות אדם. דקדושת האדם הוא מהנשמה שהוא מן ויפח באפיו נשמת חיים. וספר תורה נובע הקדושה מאדם הכותב. אם כן מי גדול ממי. ומהתורה גופא אדם חשוב כדאיתא במדרש רבה ששאלו לרבי שמעון בר יוחאי מי חשוב התורה, או ישראל, ואמר: כי ישראל הם חשובים, יותר שהתורה לא נבראת רק בשביל ישראל", עכל"ק.
ולפי זה שבני ישראל חשובים מספר תורה - מובן בפשיטות דקדושתם יותר גדולה מקדושת ספר תורה, שהם מקדשים גם הספר תורה והתורה הקדושה. והוא ראיה מגמרא הנ"ל במכות (כב:): "אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא". ע"כ. הרי שתלמיד חכם חשוב מהתורה הקדושה. ולהנתבאר מובן היטב, שקדושת ספר תורה נובעת מבני ישראל, ובני ישראל מקודשים יותר מספר תורה, והם מקדשים בכל דור התורה הקדושה, ולכן חשובים מהתורה הקדושה.
והוא מה שאמרו בתנא דבי אליהו (רבה פי"ד): "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה ואמר לי רבי אני רוצה לומר לפניך דבר אחד וכו', ואמר לי רבי (נ"י שני דברים יש בלבבי ואני אוהבך אהבה גמורה) שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו'. אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיה ב): קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. משל למלך שהיה לו אשה ובנים בתוך הבית, וכתב את האגרת אל המקום שאשתו ובניו שם (אלמלא אשתו ובניו של מלך שעושין לו נחת רוח בתוך הבית וכתב את האגרת ולא חזרה האגרת ביד השליח). אלמלא אשתי ובני שלי שעושין לי נחת רוח בתוך הבית החרבתי את המקום. כך אלמלא הם ישראל לא נברא העולם ונחרב העולם. לכך נאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ונאמר ה' קנני ראשית דרכו" וגו'. ע"כ.
♦
התחדשות התורה על ידי ישראל
הרי שישראל יש להם כח קדושה, שמקדשים אחרים, והוא על ידי מה שמחדשים דברים מחודשים בתורה הקדושה. כעין שמצינו בבנות צלפחד שחידשו בתורה על ידי מה ששאלו, דכתיב (במדבר כז א): "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה וגו' ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: אבינו מת במדבר וגו', ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן" וגו'. הרי דבנות צלפחד יכלו להמשיך מן השמים חלק חדש של תורה הקדושה בעניני נחלות וירושות. ומוכרח, שיכולים בני ישראל להוסיף גם בקדושת ספר תורה כמו שיכולים להוסיף חלקים בתורה הקדושה.
וכן מצינו בפסח שני שנתחדש לאחר שהיו אנשים טמאים לנפש אדם, ששאלו למה נגרע, כדכתיב (במדבר ט): "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל: ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם: וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'".
וכן מצינו שבזמן דוד המלך ע"ה נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית. כמ"ש בגמרא יבמות (עו:): "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולא ידע ליה, והכתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים. אלא אאבוה קא משאיל. ואביו לא ידע ליה, והכתיב: והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, ואמר רב ואיתימא רבי אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא. ה"ק שאול, אי מפרץ אתי אי מזרח אתי - אי מפרץ אתי מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי - חשיבא בעלמא הוי, מאי טעמא אמר ליה שאל עליה, דכתיב: וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו, וכתיב ביה בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם. א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו - שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו. מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב - מום זר מצרי ולא מצרית, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים. אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם, הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש, שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו, בעי לאכרוזי עליה, מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב יתר הישמעאלי. אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומי מהימן, והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים". ע"כ.
הרי שבכח בני ישראל להוסיף חלקים לתורה, ולגלות הלכות מחודשות שלא נתגלו עד עתה. וגם שבכח כלל ישראל לחדש חידושים בתורה עצמה, משום דהתורה היא בלי שיעור וגבול. כפירוש הבעל שם טוב הקדוש, זי"ע ועכ"י, תורת ה' תמימה משיבת נפש, שעדיין תמימה היא שלא נגע בה אדם. ויש בה דברים עמוקים לאין שיעור וגבול. על דרך משל: לאדם הנכנס לים האוקיינוס הגדול, אף שהוא נכנס לתוכו, לא שייך כלל לומר שהוא נוגע בו ויש לו בו אחיזה כלל.
והתורה היא בלא גבול ושיעור. כמ"ש במדרש (קה"ר יא ז): "כי אם שנים הרבה ישמח בשמחת התורה ויזכר את ימי החשך אלו ימי הרעה כי הרבה יהיו תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח".
אמנם בכח ישראל לחדש בכל עת ובכל דור דברים מחודשים מה שלא היו קודם לכן. וראיה לדבר ממה שאמרו בגמרא שבת (קד.): "אמרו ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו".
הרי שבזמן הגמרא נתגלו חידושי תורה שאפילו בימי יהושע בן נון לא נתגלו. והוא משום דבאמת כל אחד מישראל הוא בבחינה נעלית מאוד, אלא שצריך לגלות זאת. כמ"ש בגמרא יבמות (צב:): "אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותיה". הרי שבאמת הוא בבחינת מרגניתא תותיה, אלא שאין רואים זאת רק לאחר שמגביהים הכיסוי.
♦
כח חג השבועות יסוד ההתחדשות בתורה
וזהו יסוד חג השבועות, שהוא חג הביכורים. דבאמת התורה ניתנת בכל יום ובכל עת כמו שאנו מברכים בכל יום נותן התורה, אלא שמתחדשים בה בכל עת דברים מחודשים. כעין שאנו רואים בגשמיות שמתחדשים בה ח"ו מחלות ורפואות - כמו כן בתורה הקדושה מתחדשים בכל עת דברים מחודשים, ובחג השבועות יורד חידושי התורה הצריכים להתחדש בשנה זו על ידי מתן תורה. ולכן נקרא שבועות ראש השנה, היינו: ראש לכל חידושי התורה של שנה זו. אלא שבחג השבועות יורד בכח, ולאחר מכן בכל השנה יורד בפועל.
דכמו שאנו רואים האיך בכל זמן מתחדשים מחלות חדשות וצריכים רפואות חדשות, כמו כן ברוחניות היצר הרע מחדש בכל עת מחלות רוחניות מחודשות וצריכים רפואות מחודשות כדי להתגבר כנגד היצר הרע. והוא על ידי התורה שהיא רפואה לאדם. כמ"ש בגמרא עירובין (נד.): "אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה יעסוק בתורה. שנאמר: כי לוית חן הם. חש בראשו, יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו, יעסוק בתורה. שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהא לשריך. חש בעצמותיו, יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודה בר' חייא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו, לזה יפה ולזה קשה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. נתן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו, שנאמר ולכל בשרו מרפא. א"ר אמי: מ"ד (משלי כב יח): כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. אימתי דברי תורה נעים, בזמן שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך". כו'. ע"כ. הרי שתורתינו הקדושה היא רפואה לכל גופו.
וכן אנו מתפללים בכל יום בורא רפואות, היינו: שבכל יום הקדוש ברוך הוא בורא רפואות גשמיות ורוחניות על ידי חידושי תורה. ובדור הזה, שנתחדשו מחלות חדשות, הנה על ידי חידושי בני ישראל נבראים רפואות חדשות. כמ"ש הרה"ק מרוזין זצוקללה"ה (אבן ישראל לה., ועוד): "בכל דור מחדש היצה"ר עבירות חדשות ופגמי הנשמה נוגעים בגוף, ועל כן מתחדשים בכל דור חלאים רעים ר"ל, וכנגד זה היצר הטוב מוסיף ומחדש מצות ומעשים טובים, ונצמחים מזה התחדשות הרפואות שבכל דור. וזהו הפירוש בורא רפואות". ע"כ. והיינו: שעל ידי חידושי תורה שבני ישראל מחדשים בתורה הקדושה, על ידי זה נבראים רפואות. והיו צדיקים קדמונים שהיו אומרים בדיוק לכל מחלה - איזה חלק מהתורה הקדושה ללמוד, שהוא רפואה לזה. משום שהוא היה מסוגל במיוחד לרפאות מחלה זו.
ובזה תבין מה שמפעם לפעם מתגלים דברי תורה שהיו מכוסים, ולאחר זמן נתגלו, כעין שנתגלה הזוהר הקדוש לפני כמה מאות שנים, שהיה מכוסה זמן רב ביותר, אף שבאמת ליחידי סגולה (כהרמב"ן ועוד ראשונים) היה להם, ולא להמון העם. ונתגלה בדור מאוחר יותר.
וכן נראה בדורינו אנו מה שנתגלה מדרש הגדול שהיה ביד יהודי תימן אף שלהם היה המדרש, אולם לכלל ישראל לא היה המדרש.
והנה אף שבאמת מתחדשים בכל עת דברים מחודשים, באם אין ישראל ראויים ח"ו נגנזים דברים כעין שאמרו בגמרא פסחים (נו.): "תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו כיתת נחש הנחשת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו". הרי שירדו ישראל ממדריגתם והוצרכו לגנוז ספר רפואות.
וכן אמרו בגמרא (שם סב:): "אמר רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא". הרי שנגזו פרשיות שהיו בדורות הקודמים.
ויתר על כן מצינו שרצו לגנוז ספר יחזקאל, שנאמר בו (יחזקאל מד לא): "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים". ואמרו בגמרא מנחות (מה.): "וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים, כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי, א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך ליה ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטרפה קמ"ל וכו', אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו". ע"כ. הרי דכיון שהיו אז אנשים שהיה בכוחם לחדש, פעלו שלא יגנז ספר יחזקאל.
וכן מצינו בגמרא שבת (ל:): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה, דכתיב: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואמרי דבי רבי ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו, סופו דברי תורה דכתיב: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם אמר רבי (אליעזר) (אלעזר): כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה. ומאי דבריו סותרין זה את זה, כתיב: טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהלל. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עושה. לא קשיא טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל, זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה. ולשמחה מה זה עשה זו שמחה שאינה של מצוה וכו'. ואף ספר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו אמרי ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא הכא נמי ליעיינן. ומאי דבריו סותרים זה את זה, כתיב: אל תען כסיל כאולתו, וכתיב: ענה כסיל כאולתו. לא קשיא הא בדברי תורה הא במילי דעלמא". ע"כ.
הרי שכיון שהיו בימיהם אנשים שהיו יודעים לדרוש טעמי הכתובים, לא גנזו. אמנם בלאו הכי היו גונזים אותם משום שלא היו ראויים לחלק זה מהתורה הקדושה.
וכתב הרמב"ם (במורה) שהיו דורות שנתגלו חידושי תורה וחלקי תורה (כמו שנתבאר, שנתגלה הזוהר הקדוש ותורת האר"י ותורת הבעש"ט הק' זיעוכ"י). והיו דורות שנגנזו חלקי התורה הקדושה וכו', ע"ש. והיינו: שרואים שגילוי תורה הקדושה וגניזתה תלויה בדרגת בני ישראל, בכל דור ודור.
ולכן בחג השבועות הוא שורש גילוי של תורה הקדושה לשנה זו - לחידושי תורה של הפרט והכלל. וגם רואים בגילוי דרכי ההבנה בתורה הקדושה שהיו חילוקים והשגות ודרכים. ולדוגמא דרך האבני נזר הק' זיעוכ"י, וכן שיטת הגרח"ס וכו'. ולפניהם היה דרך הפילפול. וגם ראו בחוש בכל מדינה חכמי התורה הקדושה שהיו להם דרכים ואופנים לגילוי הבנת התורה הקדושה לדרך הפסק הלכה למעשה. וכל זה תלוי בהשפעת חג הביכורים הוא שבועות.
ויסודות הדברים מרומזים בתורת זקני בסה"ק דברי בינה (לשבועות דף צ"ב), וזל"ק: "ועשית חג שבועות וגו' מסת נדבת ידך אשר תתן וגו' (דברים טז י). דהנה מנהגן של ישראל לקרות מגילת רות בחג השבועות. והענין מזה הוא, כי בחינת מתן תורה היה לכל כלליות נשמות ישראל, בבחינת (דברים כט יד): "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וגו'". כי באמת, בכל דור ודור יוצא בעולם התחדשות התורה על ידי חכמי ישראל שבכל דור, מה שלא היה מתגלה לדורות הקודמים. אבל הם באמת נכללים כולם בשורש קדושת מתן תורה, שהוא בחינת הכלל לכל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, הכל נכלל במתן תורה.
"וזה עיקר מתן תורה, שידע האדם באמת אשר על ידי קדושת מתן תורה הוא מתחדש בכל יום. כמו שאמרו חז"ל (אבות ו ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב וכו'", היינו: שבחינת מתן תורה בהר חורב היה אז באופן הזה, אשר בכל יום ויום יהיה יציאת הבת קול שהוא ענין התחדשות התורה. ולא יחשוב האדם שאז במתן תורה נגמר הנתינה בשלימות, רק צריך לידע שכח מתן תורה מאיר ומתחדש בכל יום ויום, והוא כפי שיחדש האדם את עצמו באמת לעבודתו יתברך, כן יזכה לשמוע ולהבין התחדשות התורה המתגלה בזה היום. וכמו כן יש בכח צדיקי הדור לקרב אליהם נשמות חדשים אשר לא זכו עדיין להיות נכללים בקדושת ישראל.
"וזה הדבר נתגלה ברות הצדקת ובועז, אשר על ידיהם נתחדשה אז הלכה זו "עמוני ולא עמונית" וכו', (יבמות עו: עז.), ולא היה ביכולת להתחדש הלכה זו, עד היום הזה - ממעשה בועז ורות, שעל ידי קדושתם זכו שיתחדש זה ההלכה, ומאתם תהיה יציאת שלשלת הקדושה הזאת ממלכות בית דוד. ובזה הראה השם יתברך, אשר כח מתן תורה מתגלה בכל דור, כפי עבודתם וקדושתם של ישראל שבאותו הדור, וכפי מה שזוכים לבחינת הרחמנות זה עם זה. כי כל ענין התקרבות רות ונעמי אל בועז הצדיק, היה ההתחלה מזה על ידי כח הרחמנות וגמילת חסדים שעשה לה, כמבואר במגילה (רות ב יד). ובאמת אם היתה רות בדור שלפני בועז, לא היתה מתקרבת עדיין למדריגה נפלאה הזו, כי לא נתחדשה עדיין הלכה זו מעמוני ולא עמונית, כי אם על ידי בועז הצדיק היתה מתחדשת הלכה זו על ידי רב קדושתו הנפלאה". עכל"ק. והן הן הדברים שנתבארו.
וזהו ענין חג השבועות שהוא יום הביכורים, שביכורים הוא לשון דברים מחודשים. שאז מתחדשים דברים חדשים מה שלא היה קודם לכן, ומה שבני ישראל מוסיפים בקדושת ובחידושי תורה לשנה החדשה ניתנו בחג הביכורים, וכן ניתנו הדברים שיוכל להביאם לעולם הזה, לחדש ולהוסיף חלקי התורה הזאת, ולכן נקרא חג הביכורים לעניני התורה הקדושה, ואם כן בזה שהתורה הקדושה קוראת לחג השבועות חג הביכורים - הכוונה לנתינת התורה הקדושה ביכורי שנה זו.
יעזור השם יתברך שנזכה לקבל התורה כברכת זקני בב' ידים "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְֹמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", ונזכה לתורתו של מלך המשיח בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
♦ ♦ ♦