כולל פוניבז'
עשה דשבתון ביו"ט בהבערה ובמתוך - במשנת הגרי"ג
א.בפסחים ו, א אמר רב המוצא חמץ במועד כופה עליו את הכלי ומבערנו לערב.
ונחלקו קמאי אבות העולם בהך דינא דמבערנו לערב. דעת הרי"ף ורש"י ועוד דכל זה הוא דווקא בביטלו לחמץ מבעו"י, ואין כאן אלא דרבנן, ומשו"ה לא התירו לו לבער באיסור ביו"ט. אבל בלא ביטלו, ה"ז מבער ביו"ט עצמו. והרשב"א בתשובה ח"א סי' ע"א (וכ"ה במאירי ג"כ) הוכיחו מסוגיא דלעיל ה, ב דאמרינן בהך דרע"ק דש"מ לית ליה מתוך שהותרה וכו', הרי דלדידן דאית לן מתוך, שרי ביעור חמץ ביו"ט נמי.
אכן דעת הרמב"ם (פ"ג מחו"מ ה"ח) דאף בלא ביטל או שנתחמץ ביו"ט נמי אסור לבערנו, וכ"פ הטושו"ע בסימן תמ"ו, וכמש"כ שם המ"א וש"פ.
ובביאור הדבר דליכא "מתוך" בהך שריפת חמץ האריכו הפוסקים למעניתם. ותמצית דבריהם, דאע"ג דלרע"ק אי אית ליה מתוך היה שרי ביעור חמץ ביו"ט ואין בו משום מבעיר, מ"מ לדידן דמצוותו בי"ד היכא דבא לבערנו בט"ו ליכא מתוך ואסור. והריטב"א בפסחים דימהו למילה שלא בזמנה דאין אומרים בה מתוך להתירה ביו"ט כיון דאפשר למחר. וכעי"ז כתב בפמ"ג ע"ד המ"א שם דלא חשיב צורך היום משום מצוות ביעור חמץ, כיון דלדידן זמנו בי"ד,
אמנם עיקר הדבר צ"ב, דמאי אכפת לן דאינו צורך היום, הא עובר בעשה ובלא תעשה בכל שעה ושעה שאינו מבערנו, והשתא צורך עשה הוא, ולמה לא יבערנו? וכי גרע זה משאר צורך דאיכא במתוך, כמו לטייל או מבשל שלא לצורך אוכל נפש, דאיכא בזה מתוך, וכמפורש בסוגיא דמתוך בביצה יב, א ע"ש.
ואף לדעת התוס' (בביצה יב, א) ושאר ראשונים (בשבת קל"ג, א) דמתוך בעינן צורך היום קצת, מ"מ לא תהא כהנית כפונדקית, וכי מה גרע מצוות השבתה ביו"ט של פסח משאר צרכי הפסח, כעשיית מוגמר ומשילין פירות מגגו לרה"ר, דשרינן להו מדין מתוך. ומה"ט באמת כתבו התוס' בפ"ק דכתובות (ח, א) דאיירי סוגיין בביטל דווקא, או מטעם דמשום מוקצה העמידו חכמים דבריהם לבטל את העשה. אמנם בדעת הרמב"ם והטושו"ע דלא ס"ל הכי הדרא קושיא לדוכתא, וכבר עמדו בזה רבותינו האחרונים בדבריהם.
ועיין במלאכת יו"ט (לבעל האמרי משה ז"ל) מאות מ"ט ואילך שנתקשה כזאת על מילה שלא בזמנה, וע"ש שהאריך בזה טובא.
וכזאת יש לתמוה טובא, גם בההיא דקיי"ל (בביצה ח, ב) דשחט ציפור מבעו"י לא יכסנו ביו"ט, וכתב הרשב"א בעבודת הקודש [וכן מוכח לדעת הרמב"ם (וכמש"כ המ"ב בשעה"צ סס"י תצ"ח) דס"ל דכולא סוגיא בעפר מוכן דווקא הוא דשרינן], דאף באפר מוכן מבעו"י לא התירו לו חכמים לכסותו ביו"ט אי שחטו בעריו"ט, משום איסור טירחה ביו"ט, ע"ש בראשונים.
וזה צ"ב טובא, איזה טעם יש להפקיע מצוות כיסוי ממי ששחט מבעו"י יותר ממי ששחט ביו"ט עצמו, והלא בשניהם אין הכיסוי מעכב באכילתו ואין כאן מתיר משום שמחת יו"ט. (עי' במ"א ופמ"ג סי' תצ"ח סקכ"ה). ומה לי שחט ביו"ט מה לי שחט מבעו"י, הא תרוויהו מחוייב הוא לקיימו ולטרוח בו לקיים את העשה דכיסוי הדם. וכי כיסוי דמבעו"י טפי טירחה הוא, אתמהה.
♦
ב.
והנראה בעזה"י, עפ"י דברי רבינו הגרי"ג אדלשטיין זיע"א בשיעוריו בהאי מימרא דאמר רבא (בפסחים ה, ב שם) דש"מ מדרע"ק [דאמר דתשביתו איננו ביו"ט, דאסור משום הבערה] תלת, וכו' וש"מ הבערה לחלק יצאת. ונחלקו הראשונים בביאורו, דרש"י פירש שם (בד"ה וש"מ) דהוא מלשונו של רע"ק דאמר "מצינו להבערה שהיא אב מלאכה", אבל בדינא אין חילוק בין ללאו יצאת או לחלק ושניהם אסורים ביו"ט. והריב"א (בתוד"ה לחלק) פירש שהוא ראיה בדין, דאי הבערה ללאו יצאת איננה אסורה ביו"ט.
ובבית הלוי (ח"א סי' ט"ז) ביאר בב' אופנים - או כדברי הב"י סי' תצ"ה דשביתת בהמתו וכן מחמר לא נאסרו ביו"ט, דרק מלאכת עבודה נאסרה ולא שאר איסורים, וה"נ הבערה להך מ"ד דללאו יצאת איננה מלאכה ואינה אסורה ביו"ט. וע"ש שהקשה ע"ז מאיסור תחומין שנאסר ביו"ט. ולכן פירש באופ"א, דלהך מ"ד דאיסורא דהבערה הוא רק מהקרא דלא תבערו וכו', לכן הוא אסור דווקא בשבת ולא ביו"ט, דגזה"כ הוא "ביום השבת" ולא ביו"ט (ויו"ט לא איקרי שבת). וע"ש שהאריך בזה.
ורבינו חננאל כאן פירש דאי הבערה ללאו יצאת היתה מותרת ביו"ט, ואע"פ דהיא מלאכה, משום דעשה דוחה ל"ת [וגרע משאר מלאכות, דאיכא בהו נמי עשה דשבתון].
והקשה רבנו הגרי"ג זיע"א דדבריו צ"ב, וממנ"פ אי ס"ל דהוא מלאכה ולכן נאסרה אף ביו"ט (ודלא כריב"א הנ"ל), א"כ אף העשה איתא ביה ואין עשה דוחהו, ואי ס"ל דלא שייך לשבתון דיו"ט מאיזה טעם, אמאי איתיה בהלאו דיו"ט טפי. וגם בסברא צ"ע, מ"ט נחלק בין העשה להלאו בדבר זה,
ואמר רבינו זיע"א, דמדברי ר"ח מוכח דס"ל כדעת הרשב"א ביבמות (ו, ב) בשם רבו דליכא עשה דשבתון בלאו דמחמר, ואתי עשה ודחי ללאו דמחמר, ע"ש. וביאר המנ"ח (מ"ע כד) דדעת הרשב"א היא דגדר עשה דשבתון הוא על ענייני המלאכות דייקא, דזהו גדר השביתה שישבות ממלאכה ולא משאר מילי. ולכן כתב שם דהך פלוגתא קיימא נמי לענין תחומין, דלשיטת רבו דהרשב"א ליכא בתחומין עשה דשבתון, ולתוס' החולקים שם ה"ז בעשה נמי. ונפ"מ לענין להביא שופר חוץ לתחום ביו"ט, ע"ש שהאריך.
וזהו שכתב ר"ח דאי הבערה ללאו יצאת, אע"פ דאיהי אסורה ביו"ט כמו בשבת והיינו משום דקרא ד"לא תבערו וכו' ביום השבת" קאי על יו"ט נמי דיו"ט נמי איקרי שבת [וכפשטה דמתני' במגילה דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכנ"פ בלבד], אלא דלא שייך ביה (בין בשבת ובין ביו"ט) עשה דשבתון, דזה לא קאי אלא במלאכות ולא בשאר איסורים הנוהגים בשבת, עכת"ד והן קילורין לעינים וראויים אליו.
♦
ג.
ולפ"ז נראה דיש לדון כן גם בעיקר ההיתר דמלאכת אוכנ"פ אי הוא היתר בעיקר העשה דשבתון או דין נפרד להלאו ולהעשה שנאמרו ביו"ט.
הנה ידועים דברי הרמב"ן (פ' בא בקרא ד"אך אשר יעשה לכל נפש"), דכל מלאכת אוכנ"פ אינה בכלל מלאכת עבודה, ולכן שריא ביה מתוך, דכל שאינה בכלל מלאכת השדה לא נאסרה ביו"ט כלל ולא נאמר הלאו עליה [ובזה מבארים את דעת הרמב"ם דהוצאה והבערה שרי אף בשל בטלה ושלא לצורך כלל, דלאו מלאכת עבודה אינהו]. ולפ"ז יש להתיר כל מלאכה ביו"ט שאיננה מלאכת עבודה
ועיין בספר מלאכת יו"ט (לבעל האמרי משה זצ"ל) שנתקשה טובא, דלפ"ד הרמב"ן יש להתיר כל המלאכות שהותרו לצורך אוכנ"פ, ואע"פ שאינן לצורך אוכנ"פ כלל. וכן מה שייך להתיר מכשירין לאוכנ"פ אי מלאכת עבודה נינהו, ואי לאו מלאכת עבודה יש להתירם גם בלא זה, ולא צריך לדין הואיל, דהא אינם מלאכת עבודה. וע"ש שנסתבך בזה טובא בכל הספר.
אמנם האמת היא דכל זה הוא לענין הלאו "דכל מלאכת עבודה לא תעשו", אכן הרמב"ן גופיה הלא מייסד בפ' אמור בקרא דשבתון דגדר "עשה דשבתון" בשבת ויו"ט הוא לשבות מכל מלאכה וטורח. ע"ש שהאריך בזה (והביאו המ"מ ריש פכ"א משבת בביאור דברי הרמב"ם שם), דזהו תשבות דקאמר קרא שתהא שביתתו ניכרת במנוחה גמורה, ע"ש שהאריך. וא"כ הדין נותן דאף מלאכת אוכנ"פ תיאסר משום ביטול "עשה דשבתון".
ועכצ"ל, דמלבד הך גדר דאיננה מלאכת עבודהא, עוד איכא באוכנ"פ היתר משום צורך יו"ט ושמחת היו"ט, שהוא מכלל השביתה[1]שיהא עושה כל צורך היום שיוכל לשמוח בו כדבעי. ואדרבה, עשיית צרכי היום (שא"א להכינם מעיו"ט, עי' שבת קל"ד, א) היא מקיומי השביתה, דזהו עיקר העשה שיהא נוהג בו מנהג יו"ט ושמח הוא ובני ביתו, דהא מלאכת אוכנ"פ ביו"ט היא בגדר הותרה ולא דחויה, וכמש"כ הר"ן בביצה יח, א לענין ריבוי בשיעורים באוכנ"פ ביו"ט. וזהו פשטיה דקרא ד"אך אשר יעשה לכל נפש" וכו', דכל מאי דאיכלל ב"אוכל נפש" זהו בכלל השביתה, ואין כאן ביטול השביתה אלא קיומה ויסודה, שמכין כל צרכי אכילתו ביו"ט כדי שיאכל הוא ובני ביתו, ופשוט.
♦
ד.
ולפ"ז מבואר היטב בעזה"י ג"כ היסוד בדין "מתוך שהותרה" הנ"ל, הא דכתבו התוס' ודעימיייהו דבעינן בהו שיהא צורך היו"ט עצמו, דכל מצוות שאינן צורך היו"ט הרי הן אסורות משום ביטול "עשה דשבתון" וכנ"ל, דכל שאינן צורך היו"ט עצמו מה יתיר לעשותן.
ואיה"נ דלגבי הלאו יש להתירו, ואע"פ שאינו צורך היום, ולכך שייך לומר בזה יבוא עשה דרבים וידחה עשה דיחיד (וכן מבואר ממש"כ הרוקח בשם ר"ת לגבי שופר, הו"ד במ"א תמ"ו הנ"ל), דמשום צורך המצווה עצמה יש להתיר בכל גווני את הלאו, ואף במבשל גיד הנשה בחלב אינו לוקה מטעם זה דאינו מלאכת עבודה, וכדברי הרמב"ן פ' בא. אמנם אכתי הוא אסור מטעם ביטול העשה דשבתון, דזה איכא רק כה"ג דהוא צורך היו"ט ג"כ, דהוא מקיומי השביתה דהיו"ט עצמו, שפיר יש להתירו כמו האוכנ"פ, דגם הוא מקיומי היו"ט.
ונפ"מ לדינא בכל זה גבי נשים, דכתב המנ"ח (מ"ע רצ"ז) דלדעת התוס' בקידושין לד, א נשים ליתנייהו בעשה דיו"ט דקרא (ודלא כהחינוך). דלפ"ז בנשים הדרינן לכללא דהרמב"ן לחודא, וא"צ לכל הנך כללי דאיכא בקרא דאך אשר יעשה לכל נפש, דכיון שאינו מלאכת עבודה הוא שרי. [אמנם כבר הקשו האחרונים דלפ"ד שריפת קדשים תהא שרי בנשים, וכן בישול לגויים ולבהמה, וזה לא ייתכן, ואכמ"ל].
ולפיכך אליבא דרע"ק דקאי על הס"ד דזמן שריפת חמץ הוא בט"ו, א"כ בהכרח איכא ע"ז ג"כ דינא דמתוך להתירו, דהא הוא מקיומי היו"ט לעשות ביום זה ביעור החמץ וההשבתה. ואין כאן "ביטול עשה" דשבתון אלא "קיום העשה", דהמקיים מצוות היום זהו עניינו של יום. וכי היכא דקרבנות היום הם קיום השביתה דיו"ט וא"צ כלל דין דחיה, ה"נ שריפת חמץ אם היה זמנה בט"ו.
אבל לדידן די"ד הוא יום ההשבתה והשורף בט"ו שלא בזמנו הוא, הוא ביטל העשה דשבתון. ואע"פ דכל שעה ושעה אית ליה עשה דהשבתה ואסור לדחותו, דכל יומא ויומא זימניה הוא, מ"מ אין מה שיתיר לביטול העשה שבשריפה זו, ופשוט.
ונראה דזהו ג"כ הביאור בסוגיא דכיסוי הדם ביו"ט, דאף אי איכא דקר נעוץ ועפר תיחוח, לדעת רוה"פ, ואפילו אפר מוכן מבעו"י, כדעת הרמב"ם ודעימיה, מ"מ כל זה הוא לגבי הלאו דאיכא בהכיסוי הדם, אבל לגבי העשה דשבתון, שפירש לן הרמב"ן דזה איכא אפילו בטירחה וכנ"ל, מה יתירנו. וע"כ צריך לפרש דכיון דשחיטת חיה ועוף שרי רחמנא לעשותה ביו"ט, בהכרח דגם זה בכלל הא ד"אשר ייאכל לכל נפש", דהיינו שיעשנו כדין וכדת בכיסוי הראוי והמותר עפ"י דין תורה. ואין כאן ביטול השבתון אלא קיומה, שעושה צרכי היו"ט שצריך לעשותו עם כל פרטיו ודקדוקיו, ופשוט. וזהו מה שאמרו הפוסקים דמדינא דשמחת יו"ט יש להתיר את הכיסוי אף לאחר השחיטה.
[ולא שייך זה לדברי המהרש"א (ביצה ח, א) דאין להתיר מוקצה דאחר השחיטה משום שמחת יו"ט. דזה היתר המתחדש משום דוחקו לטלטל את המוקצה ולשחוט, ולא בשביל כיסוי גרידא. ולא שייך לדהכא, שהשמחת יו"ט לפרש באיזה דרך ישחוט חיה ועוף ביו"ט, שכולל בזה כיסוי המותר אם מדאורייתא אם מדרבנן נמי, כל שיטה כדאית לה, וז"ב].
אמנם היכא דהיה שחוט מבעו"י ובא לטרוח ולכסותו ביו"ט, וכן בנתערב לו דם בהמה עם דם הכיסוי, שצריך לטרוח בהכיסוי באופן שיש בו ביטול עשה ד"שבתון", שהוא בכל טירחא וכנ"ל, שוב הדר דינא דאסור לכסותו ביו"ט, שאין כאן מה שיתיר לבטל את העשה כמו בכיסוי של שחיטת היו"ט עצמו. ואתי שפיר היטב הדברים כפשטן ממש, דמשום טירחא דיו"ט לא אתי עשה דכיסוי הדם ומבטל לעשה דשבתון דיו"ט, ומיושב הכל על נכון בעזה"י.
[ומה שכתבו התוס' (בביצה שם) דהך איסורא דטירחה הוא מפני שהעמידו חכמים דבריהם בשוא"ת, הוא מפני שיש כאן ביטול עשה גמור דכיסוי הדם, דעד הערב לא יהא בו רושם, והיה בדין דיבוא עשה דכיסוי הדם וידחה עשה דשבתון במקום צורך מצוה (וכמו שמצינו גבי שאר שבותים שנאסרו משום השבתון (וכמש"כ הרמב"ם רפכ"א משבת), דהתירום במקום מצוה, ובפרט באיסור טירחה דתנן בהדיא דמפנים ג' וד' קופות משום האורחים ומשום ביטול בית המדרש). ונימא ק"ו לביטול עשה דכיסוי הדם שיתירוהו משום זה לאיסור טירחא, ונימא דטירחא לצורך מצוה לא נאסרה בעשה ד"שבתון", שמסרה הכתוב לחכמים איזה טירחה יש להתירה ואיזה באיסורה עומדת].
♦ ♦ ♦