הרב דוד לוי
כולל פוניבז'

שמועה ממרן הגרי"ג זצ"ל - בגדר קרבנות נזיר לשיטת הרמב"ם

א.
חקירת האחרונים בגדר חיוב קרבנות נזיר
חקרו האחרונים[1] בגדר קרבנות נזיר, שמביאם בעת תגלחתו - האם הם חלק מקבלת הנזירות, שמקבל על עצמו נזירות והנהגותיה, ובכלל זה כשיסיים את ימי נזירותו יביא את קרבנותיו. או דילמא, דאין זה חלק מקבלת הנזירות, אלא דכשמשלים את ימי הנזירות, על מנת לסיימם הוא מביא את קרבנות הנזיר.
והנה מצינו בפירוש דעת השיטה (הביאו השיטה מקובצת נזיר יא, א) דקרבנות נזיר הם מעצם קבלתו, שכתב על קושיית התוס' בנזיר (שם) כיצד אפשר להתנות בנזירות והרי ליתא בשליחות, ואם כן ליתא בתנאי (כדאיתא בכתובות עד, א). ותירץ השיטה וז"ל: "וי"ל דאיתא לנזירות ע"י שליח, דאחר יביא קרבנותיו בשבילו, ועיקר הנזירות הם הקרבנות". עכ"ל.
ומבואר שאין הקרבנות מגמר הנזירות אלא הוי מעיקר גוף הנזירות, שמקבל על עצמו להביא את הקרבנות בגמר נזירותו.
♦
ב.
ראיית מרן הגרי"ג משיטת הרמב"ם
וזכיתי להציע זאת לפני מרן רה"י הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, ואמר לי שכן מפורש ברמב"ם (נדרים א, י) שקרבנות נזיר נחשבים כדבר הנדור ואין זה כחטאת שאינה דבר הנדור. ומבואר שהקרבנות הם חלק מקבלת הנזירות.
וז"ל הרמב"ם: "החטאת והאשם אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כמו שיתבאר, לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת, או כאשם, או שאמר הרי הן חטאת, או הרי הן אשם הרי אלו אסורין, ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים, או מנחה או תודה, שהן אסורין שכל אלו באין בנדר ונדבה". [וכן מצאתי במאירי (נזיר ה, א) שקרבנות נזיר הוי דבר הנדור].
♦
ג.
ביאור הצפנת פענח בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בקרבנות נזיר
שוב מצאתי שעמד בהוכחה זו בדעת הרמב"ם, הגאון הרוגוצ'בי (צפנת פענח מתנות עניים ג, טז). ותלה זאת בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם לשיטתם במקום נוסף, דהרמב"ם סבירא ליה דקרבנות נזיר הוי דבר הנדור. והראב"ד (השגות נזירות ב, יג) מסתפק בזה. וז"ל הרמב"ם (שם): "קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים". והשיג הראב"ד: "קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה"ז נזיר ומביא קרבנותיו. א"א - דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן, היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה, ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא ור' יוחנן ורשב"ל פליגי ור' יוחנן ורשב"ל סבירא להו דאורייתא פ' יוצא דופן".
ומבאר הצפנת פענח, דהרמב"ם סבור שקרבנות נזיר הם דבר הנדור והם חלק מקבלת הנזירות. ואם כן, אם התחדש שקטן המופלא יכול להזיר את עצמו, אם כן כלול בזה שהוא גם יכול להביא את הקרבנות, שהם חלק מקבלת הנזירות. אולם הראב"ד סבור שקרבנות נזיר הם 'חוב'[2], והיינו שאינם חלק מקבלת הנזירות, אלא שחייבתו התורה בקרבנות אלו בגמר נזירותו. וזה לא שייך בקטן המופלא, שכן הוי חולין בעזרה. [וראה עוד בצפנת פענח, יסודי התורה ה, ו ובקונטרס ההשלמה, השמטה א'].
♦
ד.
הראב"ד קאי לשיטתו
מאחר שזכינו ללמוד שהראב"ד והרמב"ם נחלקו ביסוד קרבנות נזיר, והראב"ד סבור שהם חובה, יש להעמיד בס"ד שהראב"ד קאי לשיטתו במקום נוסף. הנה הגרא"ו (קובץ שיעורים ביצה אות נב) תולה את חקירתו זו בגדרי קרבנות נזיר, בפלוגתת הראב"ד והתוס'. דהלחם משנה (פ"ב מחגיגה הי"ד) הביא את דעת הראב"ד שמחלק בין האומר הרי עלי תודה על מנת שאצא בה חובת חגיגה, דמהני תנאו, בשונה מהריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני, דלא מהני תנאו (כפי שכתב הרמב"ם פ"ח מנזירות הי"ד, ולא השיגו הראב"ד). אמנם התוס' (ביצה כ, א ד"ה נזיר) סוברים שגם בנזיר יכול להתנות שיביא את קרבנותיו ממעות מעשר שני.
ומבאר הקובץ שיעורים: "ונראה טעם מחלוקת זו, דהראב"ד ס"ל, דחיוב קרבנות בנזיר, אינן ע"י קבלתו, דאין צריך אלא לקבל גוף הנזירות, ורחמנא רמי אנזיר חיוב קרבנות, ודעת תוס', דחיוב קרבנות בא ע"י קבלתו, כמו כל דיני נזיר, ולר' שמעון דס"ל (נזיר ג, ב), אינו נזיר עד שיזיר מכולן, ובאומר הריני נזיר חוץ מיין, אינו נזיר כלל, ה"ה אם אומר חוץ מן הקרבנות, אינו נזיר לר' שמעון, אבל לדעת הראב"ד, לא דמי חיוב קרבנות לאיסור יין".
אם כן נמצאנו למדים דהראב"ד קאי לשיטתו, שקרבנות נזיר אינם חלק מקבלתו, אלא הם חובת התורה עליו בגמר נזירותו. [אלא דצריך ביאור לפי זה בדעת הרמב"ם פ"ח מנזירות הי"ד, שאף הוא סובר שאינו יכול להתנות בקרבנות נזירות שיביאם ממעות מעשר שני, והלא הוא סובר שקרבנות הנזירות הם חלק מקבלתו, וצ"ע].
♦
ה.
עיון בדעת הרמב"ם בספר המצוות – שתגלחת נזיר וקרבנותיו הם מצוה אחת
אתה הראית לדעת, ששיטת הרמב"ם שקרבנות נזיר הם דבר הנדור מקבלת הנזירות. אלא שיש מקום עיון, ממה שמנה הרמב"ם (ספר המצוות עשין צג) את קרבנות נזיר ותגלחתו למצוה אחת. וביאר דבריו (עשין קיא) שבשונה ממצורע, שנמנה קרבנותיו לחוד ותגלחתו לחוד, שאחר התגלחת נשאר מחוסר כיפורים, והקרבנות הם תשלום כפרתו, כשאר מחוסרי כפרה. אולם נזיר אינו מחוסר כפרה: "ושם התבאר שנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא בכללו כלומר הגלוח והבאת הקרבן יתירו לו שתיית היין, ולא יספיק מהם האחד בלתי האחר, אבל הגלוח נקשר בקרבן והקרבן נקשר בגלוח ובקבוצם יגיע התכלית האחד, והוא שיותרו לו הדברים שהיו אסורים עליו בימי נזרו". ובשאלת רבי דניאל הבבלי (נדפס בספר המצוות שם מהדורת פרנקל), האריך לדחות את ראיות הרמב"ם, וכתב שאין שייכות בין מצות תגלחת למצות הבאת קרבנות, ומה שהוכיח הרמב"ם כשיטתו מהאומר הרי עלי לגלח נזיר, דחייב להביא קרבנותיו (נזיר יב, ב), אין הוכחה: "איני רואה דמוכח דהוו מצוה אחת. שהרי לא נתחייב האומר כך בקרבנות, אלא משום שחיוב הגילוח בא אחר הקרבנות, ולפיכך נעשה כאומר שעליו קרבנות נזיר המביאות אותו לידי גילוח, או המחייבות אותו בגילוח".
וראיתי שביארו[3] בפלוגתת הרמב"ם ורבי דניאל הבבלי, דהרמב"ם שמנה כמצוה אחת קרבנות נזיר ותגלחתו, היינו משום שהקרבנות והתגלחת חייבתו התורה לנזיר בסיום חובת הנזירות. ואילו רבי דניאל הבבלי סובר שקרבנות נזיר הם חלק מקבלת הנזירות, והתגלחת היא מחובת סיום נזירותו.
ולפי זה צריך ביאור, דאין שיטת הרמב"ם מכוונת לכאורה, דבספר המצוות שנקט שתגלחת וקרבנות הם מצוה אחת והם מחובת סיום נזירותו, ולפום ריהטא אין זה מתאים עם מה שנקט הרמב"ם שקרבנות נזיר הם דבר הנדור וחלק מקבלת נזירותו.
אמנם שמעתי מהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, דאפשר לבאר בדעת הרמב"ם שמנה את מצות התגלחת ומצות הקרבנות כמצוה אחת, שאף התגלחת היא חלק מקבלת ניהוגי הנזירות, ואף בזה יסבור הרמב"ם שהתגלחת היא חלק מקבלתו. ואם כן נמצא שהרמב"ם יסבור שקרבנות נזיר הם דבר הנדור, ואף מצות תגלחת היא חלק מקבלת הנזיר.
♦ ♦ ♦