היום טוב הגדול והצנוע - מאמר לחג השבועות

✍️ הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל | 📰 גיליון צא [סיון התשפ''ד]

חג השבועות תורה מעמד הר סיני צניעות עם ישראל

הרב אוריאל בנר

היום טוב הגדול והצנוע - מאמר לחג השבועות מהרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל

פתיחה
בימים אלו מלאו מאה שנים לפטירתו בדמי ימיו של אותו אדם גדול אשר השאיר חותם בלב גדולי ישראל ובלב מכריו. חותם מפליא בעוצמתו, בפרט כאשר מדובר באדם כה צעיר. דברי הערכה נאספו בסוף ספרו בעקבות היראה, ונזכיר רק שני ציטוטים: "הורגלנו לראות צדיקים זקנים, או אלה שלפחות כבר עברו את רוב שנותיהם. אבל איש גאון וצדיק בימי הנעורים הוויתו קשה, קשה להמצא. אין אומר ודברים לבאר גם במקצת האבדה הגדולה לכלל ישראל... לא בגליון זה יוחקו קצת מעלותיו וגדלו של האדם הגדול הזה. ספר שלם נחוץ לעשות לזכרון נשמתו" [הרא"ז מלצר עמוד רע"ג]. ו"גדלות המחשבה והתכנית של המנוח ראויה להיות נזכרת לדורות. באדם הגדול הזה נצטברו ונתמזגו כמה מעלות ותכונות בכשרון, ברגש, בזקוק המדות, בסדרנות, במבט פילוסופי, ועל הכל ביראת שמים עמוקה ובשאיפה להשפיע על כל עומק החיים. ולכן יש ויש להזכיר אותו ואת מחשבותיו הנשגבות גם אחרי עידן ועידנים" [מרן הרב קוק שם, עמ' רעב].
לפנינו מאמר שפורסם בספרו הנ"ל (עמוד רל"ד), העוסק בחג השבועות, עם מעט הערות בשולי הדברים, חלקן מחדדות את דברי המחבר, וחלקן מראות איך נקודות שעלו אצל אחרים והוסברו באופן מסוים, קיבלו פשר אחר בדברי הרב קפלן. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו ולהעלאת זכרו.
אוריאל בנר
♦
היום טוב הגדול והצנוע
לאיזה שם צנוע ופשוט זכה בלשוננו היום הגדול ביותר בתולדה האנושית -יום מעמד הר סיני "שבועות"^[1] היום טוב הבא לאחר שסיימו לספור שבעה שבועות^[2].
שלא כחגו של ניסן, העשיר, הצועד בראש, בשני שמותיו הנעלים - הגאים "חג הפסח" ו"חג המצות" אשר כל אחד מהם נושאנו הלאה מכאן, אל העולמות הנסתרים של נסים אלוקיים ביומה האחרון של הגלות הראשונה. אף שלא כהאורח הסוער של תשרי, בשמו העסיסי "חג הסוכות" המביאנו לזכרונות -משי על אהלים לבנים, או עננים לבנים.
יום אחד ויחיד [רק בגלות הוכפל] בין שני חגים ארוכים, עשירי ימים, עומד באמצע הקיץ חג השבועות הצנוע והעניו שלנו^[3].הוא בא בימי קציר חטים, כאשר בן ישראל דאז היה שב מן השדה הביתה עייף ושבע רצון, במנוחה צנועה ובשמחה צנועה, לא הרעש הגואה שביציאה העליזה מן הבית אל השדה בראשית הקציר בימי פסח, אף לא המחול הכשר הצבעוני והזוהר שבמזיגה השיכורה של יין יהודה בגנים ירוקים, בסביבות סוכות. השמחה הצנועה ביותר, של הפרי הצנוע ביותר- לחם!- חוגגת את חגה הצנוע והפשוט ביום ההולדת הגדול של התורה הצנועה, החיה את חייה הצנועים והעמוקים רק בסוד לבבות צנועים.
זהו היום טוב הגדול והצנוע של מצרכי החיים ההכרחיים לרוח ולגוף: תורה וקמח. יום טוב ללא הכנות, ללא מצוות מיוחדות. אפילו שמו אינו מספר לנו על מה שהנהו .כאומר: דע בעצמך, היזכר בעצמך...^[4]
זוכרים אתם את הפסוק?... "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב"...
כך מתחננת לפנינו התורה בכל ימות השנה.
אבל ביום ירידתה לעולמנו המאובק, אינה מדברת אלינו מאומה. נראה כאילו היא מהרהרת לה: "היום יום הולדתי -אבל אינני מספרת זאת אף לאחד בעולם. אף לא לעמי שלי. מי שהדבר נאה לו- שיזכר מעצמו ויבוא אלי ליתן ברכה^[5]. אני רק קוראת לבני עמי ישראל ונותנת להם עצה שינוחו, שיניחו ליום זה סדנא ודלפק [שאם לא כן על כרחם שלא בטובתם עלולים הם באמת לשכוח על יום זה!] ומכיון שיהיו נינוחים, הרי זה מן היושר שייזכרו מעצמם איזה יום היום בעולם. שום מצוות מיוחדות אינן נחוצות היום^[6]... שום רמז ושום הזמנה. שארים קרובים נזכרים מעצמם"...
כך כמו מהרהרת התורה.
ויהודים דאז, השארים הקרובים של רוח התורה, אמנם ידעו מעצמם מה עליהם לעשות. ללא הוראות ללא ציוויים^[7], מתיישבים לכל הלילה ועוסקים בתורה, עד אור הבוקר^[8]. עומדים ושומעים את עשרת הדברות כמו ניתנו זה עתה מהר סיני, חיים את זה בכל הלב, בכל הנשמה, בכל החוש, וכך יש בכל שנה מעמד הר סיני חדש.
אבל כבר בימי קדם קדמתה בשנים קדמוניות בימי אסא מלך יהודה נזכרו ביום זה, נזכרו מעצמם^[9]. היה זה זמן בו היו ישראל צריכים מאד לעשות תשובה ורצו מאד לעשות תשובה, ככתוב שם [דברי הימים ב ט"ו] וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה^[10]", [כלום אין זה מתאים לזמננו?] ולהלן :"ובעתים ההם אין שלום ליוצא ולבא, כי מהומות רבות על כל יושבי הארצות" [כלום אין גם זה מתאים לנו ?] ולהלן: "וכתתו גוי בגוי ועיר בעיר כי אלקים הממם בכל צרה" [כלום אין זה כמו נכתב למעננו?] אך בא הנביא וקורא ליחידים:" ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם" יש שכר לפעולת יחידים, אפילו כשהם עצמם בקוצר הראיה של צפיתם האנושית, אינם יכולים לראות זאת כה מהר. ומסופר מיד מה שלהלן: "וכשמע אסא הדברים האלה והנבואה עודד הנביא התחזק... [השומעים אתם? הדבר הראשון היה: "התחזק" זה כנראה העיקר: את עצמו, ואח"כ אחרים! את עצמו, ואח"כ לעם!] ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון... ויתקבצו ירושלם בחדש השלישי... ויבאו בברית לדרוש את ה' אלקי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות. וישמחו כל יהודה על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו [ניכר ונראה כי רק אז אפשר להיות שבעי רצון מהעבודה, רק אז אפשר לשמוח כשעושים זאת בכל הלב] ובכל רצונם בקשוהו - וימצא להם"... כך כתוב בתנ"ך. בסיון היה זה. מסתמא קרוב לשבועות, או מיד לאחר שבועות^[11] - תחת הרושם של היום הגדול והנבואה הגדולה של עודד הנביא. אספה גדולה חדשה, בסמוך ליום האספה הגדול והעתיק [יום הקהל -דברים ט' י'] קריאה חדשה של "נעשה ונשמע" ליד ההד רב -הכח מה"נעשה ונשמע" העתיק, הקיים ועומד לעולם בתולדות עמנו ועמו גם בתולדות כל האנושות.
אם כל התיאור של אותו זמן המתואר בדברי הימים, הולם היטב ובדיוק כל כך את תקופתנו הפצועה דעכשיו - מדוע לא יתאים לנו גם סופו של אותו תיאור? מדוע לא נקיים גם אנו אספת עודד כזו?
שבעה שבועות ספרנו, יום אחר יום ספרנו וציפינו, ולבסוף זכינו לחג השבועות, היום שצריך להגיע אליו, היום שצריך להשיגו, שאך מעט הוא בא לקראתך, שאינו רוצה לספר לך מאומה על עצמו, ומחכה לך שאתה תכירו בעצמך, יום ללא סמלים וללא ציונים - "כי לא ראיתם כל תמונה".
לא ראיתם שום סמל בחג השבועות הראשון ובשום חג שבועות לא תראוהו^[12]- משום שזהו החג הגדול והצנוע של ה"אני" האנושי הטהור, חגו של עם נביאים, חגם של מקבלי התורה. למי נחוץ חג כזה יותר מאשר לדורנו ?"יום הקהל" כה צנוע קורא כה סודי לאספות עודד... אימתי היה צריך יהודי ללמוד, כיצד להיות גדול באמת וצנוע באמת, יותר מאשר בזמננו שלנו.
"והמשכיל בעת ההיא ידום". שני הדברים: "משכיל" ו"ידום”, להבין הרבה ולידום הרבה ולאצור כחות למהפכה קדושה ב"אני" של עם ישראל, ה"אני" של כל האומות. הלוואי והיינו ראויים לשם זה - כשם שהנביאים היו ראויים לו - אזי היינו גם ראויים למעמד הר סיני השנתי שלנו, לחגנו הגדול והקדוש שבועות.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ יעויין המועדים בהלכה (שבועות פרק ראשון – החג): "במשנה ובתלמוד נקרא חג השבועות בשם "עצרת". שם זה מצינו במקרא רק בשביעי של פסח ובשמיני עצרת, ולא בשבועות. לראשונה אנו מוצאים השם עצרת ביחס לשבועות בתרגום אונקלוס. בפסוק "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים... בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם", מתרגם אונקלוס:... בעצרתיכון". וכבר עמד על כך בפסיקתא - זוטרתא: "אמר ר' טוביה ברבי אליעזר ז"ל: חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת, ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות, והוא לשון תרגום דאמר אונקלוס הגר בעצרתכון".
↑ רש"ר הירש (ויקרא כ"ג, כ"א) מפרש שם זה בצורה שונה: "חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של מתן התורה, אלא הוא חוגג את עשיית עצמנו ראויים לקבלת התורה. היום שלפני מתן תורה, היום האחרון של ההגבלה והפרישה –הוא היום המיוצג ביום החמישים של ספירת העומר; והוא היום שבו היה העם מוכן לייעודו הגדול –להימנות על מקבלי התורה ונושאיה. כפי שהערנו במקום אחר (אוסף כתבים כרך א עמ׳קפג והלאה) חג השבועות שונה מכל שאר החגים בכך שאינו קרוי על שם המצוות הנוהגות בעת החג; אלא הוא קרוי ״שבועות״–על שם הספירה המכינה ומובילה אליו".
↑ נדמה שכאן יש חידוש בעצם ההתבוננות, ראיית היום האחד כמבטאת צנעה וענוה.
↑ נדמה שכאן יש חידוש בעצם ההתבוננות, כאילו היום וענינו מדברים איתנו.
↑ נראה שבכך יש התייחסות לאי איזכור בפסוקים להיות החג למתן תורה, נקודה שעמדו עליה רבים. וכך הסביר זאת למשל בעקידת יצחק (ויקרא כ"ג): "לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".
↑ גם על כך עמדו, וראו למשל (המועדים בהלכה שבועות פרק ראשון –החג): "מעמד הר סיני ומתן - תורה לא נתגבשו בדמות של מצוות מעשיות מיוחדות להם. סיני ותורה הם ענין לקדושתו של החג, לערכו המהותי וצביונו הפנימי, אבל לא להלכות מוצקות ודינים קבועים. אולי כך היא המדה. אין הכלל צריך לפרט ואין העיקר זקוק לענף. אבל כך או אחרת - עובדא היא, שמלבד בתפילה ובקריאת - התורה אין ליום מתן - תורה עשין ולאוין מיוחדים".
↑ יש שבארו כעין זה את דברי התוספות בפסחים ס"ח, ב ד"ה מה ראיה שכתבו ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" הוא "לאו דוקא מקרא אלא מסברא", שלא מקרה הוא שהתורה לא ציוותה אינה השאירה מקום לתחושה הטבעית להביע את השמחה על קבלת התורה.
↑ הדגשת הרב שהמנהג הדומיננטי ביותר בשבועות, המהווה במובנים רבים את מרכזו של יום, הוא מנהג בלבד, המבטא את היענות עם ישראל לקריאתו של היו"ט הצנוע. וכתב המגן אברהם (או"ח תצ"ד הקדמה): "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה". אולם לדברי הרב קפלן יש כאן הסבר פשוט אחר, של רצון טבעי לחגוג עם התורה.
↑ לכאורה, הנביא עודד הוא זה שדחפם לכך, ומדוע נקרא הדבר ש"נזכרו מעצמם"?
↑ אגב נזכיר את דברי החיד"א (חומת אנך): "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה. אפשר דסיבת הכל הוא ללא תורה דבזמן שיש תורה אגוני מגנא ואצולי מצלא וזכות תורה לשמה מהני לידבק בה' ולעובדו כדת מה לעשות. וכמשז"ל אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין".
↑ בעמידה על הקשר בין הפסוקים בדברי הימים לחג השבועות, קדמו קודמו בראשות ביהמ"ד לרבנים בברלין, הרד"צ הופמן בפירושו לויקרא כ"ג, וז"ל: "אל זמנים קדומים יותר מוליכים רישומים אחרים. בדברי הימים ב ט״ו מסופר: "וכשמוע אסא... ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו מישראל לרוב בראותם כי ה׳אלהיו עמו, ויקבצו ירושלם בחודש השלשי... ויזבחו לה'... בקר שבע מאות וצאן שבעת אלפים, ויבאו בברית לדרוש את ה'... וכל אשר לא ידרוש לה' אלהי ישראל יומת..., וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה ובחצצרות ובשופרות". אין, איפוא, להטיל ספק בדבר, שאסיפה זו בחודש השלישי חלה בזמן חג השבועות. הרי בעת ההיא באו יראי ה׳גם בלא הזמנה מיוחדת אל המקדש, ואם ערכו באותו החודש עצמו אסיפה, הרי היה יום החג המתאים ביותר לדבר זה. ואם כל העם התאסף בחג השבועות ובא בברית לעבוד את ה׳היחיד, ונשבע ״בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות״הלא זה העלה את זכר ההתחייבות החגיגית ״נעשה ונשמע״ האם היה זה רק מקרה גרידא, שהעם נשבע שבועת-אמונים לחוק דווקא בחג השבועות, או הייתה זאת בכוונה תחילה, שבאותו יום שאי פעם ניתן החוק מה׳בהר סיני בקולות ושופרות, יחדש העם שוב את הקשר עם החוק הזה בשבועה ותרועות? יש לנו יסוד להכריע לסברה האחרונה ולראות בסיפור זה הוכחה, שערכו ההיסטורי של חג השבועות היה מוכּר כבר בימי אסא המלך." והרב נבנצל ציין (ירושלים במועדיה פסח עמוד של"ט) שבתרגום שם נאמר "בחגא דשבועייא" [על מעמדו של תרגום זה יעויין בדברי הרב רפאל פוזן - המעין ניסן תשע"ה]. אבל הרב קפלן סבור שלא היה זה בשבועות אלא בסמוך לו, וצ"ע מדוע. ושמא ההסבר הוא שנאמר שם שתקעו בחצוצרות ובשופרות, וסבור הרב שהיה איסור זה קיים כבר אז, וצ"ע.
↑ וכך כתב הרד"צ הופמן (ויקרא כ"ג): "לא הותקן לחג השבועות שום טכס סמלי להזכיר את חזיונות סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי; אלא בני ישראל ישימו על לבם כי לא ראו "כל תמונה ביום דבר ה'... בחורב מתוך האש" כדי שלא ייכשלו בהזיה לעשות פסל לדמות אלקים, אלא יזכרו את המראות הגדולות ויחוגו ביום מתן תורה את סיום הקציר, למען יודו לה' על ברכת האדמה בהביאם את הביכורים אל המקדש ויכירו כי ה' הוא האדון השליט על הכל ואותו חייבים לעבוד ואל מצוותיו צריכים לשמוע ולחזור כאילו בכל על ההבטחה "נעשה ונשמע". והרב קפלן, לדרכו מסביר אחרת.