האם חיוב ברכת התורה מדאורייתא או מדרבנן

הרב דביר אזולאי

האם חיוב ברכת התורה מדאורייתא או מדרבנן[1]

סוגיית הגמרא אם ברכת התורה מהתורה * ביאור הלימוד מקרא דכי שם ה' אקרא לברכת התורה * ג' ראיות מפשט הסוגיה שברכת התורה מהתורה * השמטת הרי"ף והרמב"ם הרא"ש והטור להא דרב יהודה * מו"מ בדעת הפר"ח והיעב"ץ שכתבו שהטור סובר שברכת התורה מהתורה * מו"מ בדעת רבינו יונה וראשונים נוספים אם סוברים שברכות התורה מהתורה * בספר הבתים כתוב להדיא שברכת התורה מדברי סופרים * דעת המאירי הרי"ד והריא"ז, הרמב"ן והחינוך, הראבי"ה הרשב"א והשיט"מ שברכת התורה מהתורה * צ"ע בדעת ספר המנהיג והאבודרהם אם ברכת התורה מהתורה * ביאור שיטת הראשונים הסוברים שברכת התורה מדרבנן לפענ"ד * דעת השו"ע הרמ"א הלבוש הדרישה הב"ח העו"ת עטר"צ הגר"א והגר"ז שברכת התורה מדרבנן * דעת הפני משה דברכת התורה מדרבנן וביאור שיטתו בהשמטת הראשונים ומו"מ בדבריו ואם האליה רבה מסכים לפני משה * דעת בעל תוס' יו"ט דברכת התורה מדרבנן ומו"מ בדבריו * דעת הזקן אהרן המבי"ט וספר חרדים והתשב"ץ וספר באר שבע ומג"א ומור וקציעה דברכת התורה מהתורה * דעת הגאון פרי חדש דברכת התורה דאורייתא ומו"מ בדבריו * דעת הגאון שאגת אריה דברכת התורה מהתורה ומו"מ בדבריו ותירוץ הצל"ח להשמטת הרמב"ם * מו"מ בדעת היד אהרן והבאר היטב ושתלי זיתים ושערי תשובה בנד"ד * מבאר דעת האחרונים רבים החולקים על הפר"ח וסוברים דברכת התורה מדרבנן * דעת אחרונים נוספים שסוברים שברכת התורה מהתורה * ביאור התורת רפאל להשמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש
סוגיית הגמרא אם ברכת התורה מהתורה
איתא בברכות (כ"א ע"א) "אמר רב יהודה^[2], מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו^[3].
אמר רבי יוחנן, למדנו ברכת התורה לאחריה^[4] מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר^[5]. ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מק"ו, ומה מזון שאין טעון לפניו ("כלומר, שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו". רש"י), טעון לאחריו ("כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת". רש"י), תורה שטעונה לפניה (מהתורה, מדרב יהודה הנ"ל. ע' להלן באורך. ד.א.), אינו דין שטעונה לאחריה. וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק"ו, ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה (כנ"ל, מהתורה מדרב יהודה. ד.א.), מזון שהוא טעון לאחריו, אינו דין שיהא טעון לפניו.
איכא למפרך, מה למזון שכן נהנה (שיש לו בסיום האכילה מזון במעיו, וגורם לו תחושת שובע, לכן ברכת המזון לאחריה מן התורה, תאמר בתורה לאחריה שלא נהנה^[6], ולכן אין ללמוד תורה לאחריה מק"ו מברכת המזון. ד.א.), ומה לתורה שכן חיי עולם (שהלומד תורה זוכה לחיי עולם הבא, ולכן חובה לברך לפניה מן התורה, תאמר בברכת מזון לפניה שהוא מביא רק לחיי שעה, ולכן אין ללמוד ברכה ראשונה לפני המזון בק"ו, מברכת התורה לפניה. ונמצא שהגמרא פורכת את שני החידושים של ר' יוחנן. וכ"כ שם רש"י בביאור הפרכא לק"ו של רבי יוחנן, שבאו לפרוך את שני חידושיו: "איכא למפרך, בתרוייהו, כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון, איכא למפרך מה למזון שכן נהנה. וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה, איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא" ע"כ. ד.א.). ועוד, תנן (גבי בעל קרי. ד.א.) על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו (ואם ברכת המזון לפניו מן התורה, כדאמר ר' יוחנן בק"ו, א"כ היה לבע"ק לברך אותה. אלא לאו ש"מ דברכת המזון לפניו אינה מן התורה, ודלא כר' יוחנן. ד.א.), תיובתא"^[7] ע"כ.
וכתב שם רש"י בביאור הלימוד מהפסוק "כי שם ה' אקרא, כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה' אקרא בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו באמן, הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף ל"ז ע"א^[8])" ע"כ.
ומבואר לפי רש"י, שהקריאה של משה רבינו בשם ה', בטרם יפתח פיו בדברי שירה להשי"ת (לימוד תורה), אותה הקריאה הייתה ברכת התורה, "אני אברך תחלה".
♦
ביאור הלימוד מקרא דכי שם ה' אקרא לברכת התורה
ומניין לנו שאותה "שירה" שקדמה לה ברכת התורה, הייתה "שירת לימוד תורה"? לענ"ד מדכתיב גבי תורה (דברים ל"א) "ועתה כתבו לכם את השירה", "למען תהיה לי השירה הזאת", "וענתה השירה הזאת לפניו", "ויכתוב משה את השירה הזאת" ועוד מקראות, ופירשו חז"ל דשירה זו היינו תורה (ע' נדרים ל"ח ע"א). וידוע שמקרא זה הוא המקור למצוות כתיבת ס"ת כולו, אלמא כל התורה נקראת שירה (וע' סנהדרין כ"א ע"ב. וע"ע ברמב"ם בהלכות תפילין פ"ז ה"א).
וע' בשיט"מ שכתב "והאי ברכה על התורה היא, מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי", ונראה שכוונתו למה שאמרו חז"ל (תענית ז' ע"א) "ואין לקח אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו".
והאבודרהם (סדר תפילות חול, ברכת המצות ומשפטיהם שער שלישי) כתב "והתורה נקראת שם ה', לפי שהיא מלמדת כבוד שמו, וכן כתוב (דברים כ"ח, נ"ח) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך".
ונראה ביאור דבריו, שהשם הוא הביטוי להופעה של הזולת, וכבודו והגילוי שלו, והתורה הקדושה כביכול היא הביטוי בעולם להופעת מציאותו וכבודו, והיינו שמו.
ובחידושי מהרש"א כתב "מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה, שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה כדאיתא במדרשות^[9], וק"ל" (וע' בעיון יעקב).
והנה מבואר מפשט דברי רב יהודה, שהחיוב לברך ברכות התורה מן התורה. ולא מצינו בסוגיה מי שחולק עליו (ולגבי דעת רבי יוחנן, ע' להלן).
♦
ג' ראיות מפשט הסוגיה שברכת התורה מהתורה
ויש לכאורה ג' ראיות שפשט כוונת רב יהודה לומר דברכות התורה חיובן "מן התורה" ממש. א. ממה שהשווה אותה לברכת המזון, שכו"ע מודו דברכה"מ מהתורה (כ"כ במרומי שדה, וכ"כ הברכ"י בתחילה, ע' להלן). ב. פשט לשון "מן התורה" משמע מן התורה ממש. ג. ממה שרבי יוחנן למד בק"ו "ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה", ובפשוטו ר"ל "טעונה לפניה" ברכה מן התורה, כדרב יהודה. ולכן סמך הש"ס את דברי רבי יוחנן לדברי רב יהודה, שהק"ו של ר' יוחנן יוצא מכוח חידושו של רב יהודה. (וכ"כ בפני משה בתחילה, וכ"כ הפר"ח והשאג"א והצל"ח והמור וקציעה ועוד, וע"ע להלן מו"מ בראיות אלו).
זאת ועוד, שנינו בברכות (מ"ח ע"ב) "ואין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה מנין, אמר רבי ישמעאל קל וחומר, על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא לא כל שכן". וגם מכאן משמע שברכת התורה מהתורה לדעת רבי ישמעאל (ועיי"ש בסוגיה בדעת תנאים נוספים).
אכן על ק"ו זה ממש, שאמר גם ר' יוחנן בסוגייתנו "תורה שטעונה לפניה, אינו דין שטעונה לאחריה", דחו אותו ואמרו "מה למזון שכן נהנה", ונדחו דברי ר' יוחנן בתיובתא. וא"כ לכאורה גם דברי רבי ישמעאל דחויים מכוח פירכא זו ממש "מה למזון שכן נהנה". שו"ר שכ"כ בשו"ת פני משה (ח"א סי' א' דף ב' מודה א'), עיי"ש. ולכן אין לנו אלא להתמקד בגוף הסוגיה הנ"ל, בביאור דברי רב יהודה ורבי יוחנן, ואם כוונתם מן התורה ממש, ואם הלכה כדעתם.
♦
השמטת הרי"ף והרמב"ם הרא"ש והטור להא דרב יהודה
אלא שלפי כל זה יש לתמוה על הרי"ף (דף י"ב ע"ב בדפי הרי"ף), מאיזה טעם השמיט את דברי רב יהודה ולא הביאם כלל. ומהשמטתו מוכח להדיא שהוא סובר שברכת התורה מדרבנן, ככל יתר הברכות. וגם את דברי רבי יוחנן השמיט הרי"ף (אך בזה טעמו ברור, מכיון שעיקר דברי רבי יוחנן נדחו בתיובתא).
גם הרמב"ם נראה בעליל שאינו פוסק שברכות התורה מהתורה^[10], שהרי בריש הלכות ברכות, מנה רק מצו"ע אחת: "והיא לברך את השם הגדול והקדוש אחר אכילה", ולא הזכיר שיש מצוה מהתורה לברך ברכת התורה^[11]. וכן בריש הלכות תפלה, ששם הביא הרמב"ם את דיני ברכת התורה (בפ"ז ה"י), לא מנה הרמב"ם מצוה לברך ברכות התורה, ומנה שם רק שתי מצוות, מצות התפילה, ומצות ברכת כהנים. גם בספר המצוות הרמב"ם לא מנה ולא הזכיר כלל את ברכת התורה^[12].
ועוד כתב בהלכות ברכות (פ"א ה"ג), שכל ברכות המצוות הן תקנה מדרבנן, ואם היה סובר שברכת התורה שונה והיא מן התורה, היה כותב זאת להדיא. ואם ברכות התורה אינן בגדר ברכות המצוות, ודינן שונה, היה הרמב"ם מבאר זאת. ומפשט דבריו בהלכות תפלה (פ"ז ה"י והי"א), משמע דגדר אחד להן עם שאר כל ברכות היום, עיי"ש היטב.
עוד כתב הרמב"ם בריש הלכות ברכות (פ"א ה"א), שברכת המזון מהתורה, ולכן כתב שם (בפ"ב הלכה י"ד) שהמסופק אם ברך ברכת המזון, חוזר ומברך ("משום דברכת המזון דאורייתא", כ"כ מרן הכס"מ, וקי"ל ספק דאורייתא לחומרא, וע' ברכות כ"א כ"א). וז"ל הרמב"ם שם "מי שאכל ושכח ולא בירך, אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו, חוזר ומברך, נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך, והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו". ואם היה סובר שברכת התורה מהתורה, היה כותב גם ש"אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך", וא"כ פשוט וברור שהרמב"ם לא פסק שברכות התורה מהתורה. וראה עוד ברמב"ם בהלכות ברכות (פ"ד ה"ב, פ"ח הלכה י"ב, ופרק י"א הלכה ט"ז), ועיי"ש היטב. וכל זה פשוט וברור בדעתו לפענ"ד^[13].
ועד נוסף על זה, השגת הרמב"ן (ראה להלן) על הרמב"ם, למה לא מנה את מצוות ברכת התורה בכלל תרי"ג מצוות, ומבואר שהוא הבין שהרמב"ם סובר שברכת התורה מדרבנן. (והערה זו כבר כתב הרב השואל בשו"ת פני משה ח"א סי' א'. ועיי"ש בתשובת הרב פני משה ראיות נוספות בדעת הרמב"ם, וע' בהערה^[14]).
גם החיי"א בנשמ"א (כלל ט' סע' א') כתב "ואף דמרמב"ם בחיבורו ותרי"ג מצות שלו משמע דלא ס"ל הכי" וכו'. וכיוצ"ב כתב הגאון היר"ח (בעל שו"ת חקרי לב) הובאו דבריו בשו"ת סמיכה לחיים (סי' א') "אבל שאר קס"ת בצבור שלא נתחייבנו בהן מה"ת, גם ברכה"ת שעליהן אינה אלא מדרבנן, ומצאתי ראיה לזה ממה שבעל הלכות גדולות והרי"ף והרא"ש השמיטו מחיבוריהם הא דאמר רב יהודה מנין שברכה"ת מהתורה" וכו'. וכ"כ גם בשו"ת שאלת יעקב (סי' א', והובא ביבי"א) בדעת הרי"ף הבה"ג הרמב"ם והרא"ש. ומדבריו למדנו שגם הבה"ג סובר כרי"ף וסיעתו. וכ"כ בשו"ת תורת רפאל (סי' א') ועוד.
וכ"כ בשו"ת אלף המגן (סי' ח' דף ל"ו ע"ד), והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה) "שהואיל והרי"ף והרא"ש אזלי בשיטת הרמב"ם בזה, שלכן השמיטו הא דרב יהודה דאמר מנין לברכה"ת מן התורה וכו', וגם בעל הלכות גדולות ורבינו אליהו הזקן, ורבי אליעזר ממיץ, והסמ"ג והסמ"ק וסיעתם, לא מנו ברכת התורה מכלל מנין מצות עשה, ומוכח דס"ל שברכה"ת מדרבנן, ומהש"ס אין הכרח ברור הלכה כמאן, ואדרבה, נתבאר לעיל שההכרח היותר ברור ונכון מהש"ס כדעת הרמב"ם, הילכך מי שנסתפק אם בירך ברכה"ת לא יחזור לברך, שספקו לקולא, כדקי"ל ספק ברכות להקל". ומדבריו למדנו שכ"ד הרא"מ בעל היראים ורבינו אליהו.
ושו"ר שכ"כ הפמ"ג בפתיחה להלכות ברכות השחר בריש דבריו, וז"ל "הברכות האלו המוזכרים בהלכה זו כולם מדברי סופרים המה, ואף ברכת התורה כנראה מהרמב"ם ז"ל להדיא בהלכות ברכות פרק ראשון כתב מ"ע אחת לברך השם הגדול והקדוש אחר אכילה, ואלו היתה ברכת התורה דין תורה היה מונה אותה, וע' א"ר (סי' קל"ט אות ז') בשם פני משה, לרמב"ן ורשב"א וחינוך ברכת התורה דין תורה, ולרי"ף ורמב"ם ורא"ש דרבנן, ובספר פרי חדש (סי' מ"ז אות א') כתב דהוה דין תורה דלא אשכחן מאן דפליג בהדיא, והמעיין ברמב"ם כאן ובהשגות הרמב"ן (אין כעת תחת ידי) מבואר להרמב"ם ז"ל ברכת התורה לפניה נמי דרבנן, מדלא מנאה במנין העשין" ע"כ.
גם הסמ"ג והסמ"ק לא מנו מצו"ע לברך ברכות התורה, משמע שנגררו כדרכם אחר הרמב"ם. וכ"כ בשו"ת דברי יששכר (סי' א' אות י') ועוד בדעת הסמ"ג, והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה) הנ"ל, עיי"ש.
גם הרא"ש (פ"ג סי' ט"ו) לא הביא את דברי רב יהודה כלל. ומהשמטתו משמע להדיא שהוא סובר שברכת התורה מדרבנן, ככל יתר הברכות^[15]. ונראה שנגרר כדרכו ברוב מקומות אחר הרי"ף.
ונראה שגם הטור (בסי' מ"ז) הלך בעקבות אביו כדרכו, דהנה הטור כתב "ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה, כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים (פ"א ע"א) מפני מה ת"ח אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה" וכו'. ומכיון שכל כוונת הטור לעורר את לב הקורא להתחזק בברכת התורה ("מאד צריך ליזהר בה"), אם הוא היה סובר שהיא מן התורה, היה פותח בזה, שהוא העיקר הגדול לחיזוק לב הקורא. וממש"כ רק ש"מאד צריך ליזהר בה" וכו', ושעל ביטולה אבדה הארץ, ולא הזכיר אפילו ברמז שהיא מן התורה, ולא הזכיר את הקרא ד"כי שם ה' אקרא" שהביא רב יהודה, מוכח להדיא שהוא סובר שברכת התורה לאו דאורייתא. כ"נ לענ"ד פשוט וברור.
ובפרט שהטור סובר (בסי' ר"ט) שברכת מעין שלש מדאורייתא, וטרח לכתוב זאת להדיא, ומדלא כתב כן (בסי' מ"ז) גם לגבי ברכת התורה, פשוט שסובר שאינה אלא מדרבנן. ושו"ר שכ"כ בשו"ת פני משה (ח"א סי' א' עמ' א' ריש עמודה ב') בדעת הטור, עיי"ש. גם מדברי היעב"ץ במור וקציעה (דלהלן) נראה שהוא מודה בדעת הטור, שהרי כתב "רבינו לא הזכיר חיובה מדין תורה", אך שוב צידד בזה, וע' בדעתו להלן.
והכי מסתברא, שידוע שאין דרכו של הטור לנטות מדעת הרא"ש הרי"ף והרמב"ם, בפרט כשכולם עומדים בשיטה אחת. כ"נ לענ"ד ברור.
♦
מו"מ בדעת הפר"ח והיעב"ץ שכתבו שהטור סובר שברכת התורה מהתורה
אולם חזות קשה ראיתי בדברי הגאון בעל פר"ח (ריש סי' מ"ז), שאחר שעמד ע"ד הפני משה (ע' להלן) שוב כתב בדעת הטור "ואולי הטור כיון שהביא ההיא דנדרים, ממילא משמע דהויא דאורייתא, ולא הוצרך לפרש יותר". והיינו שהוקשה לו כנ"ל, שהרי הטור בא לחזק לב הקורא בברכת התורה, ואם היה סובר שברכת התורה מדאורייתא, היה כותב זאת. ועל זה משיב הפר"ח, דאחר הביא שעל כך אבדה הארץ, "ממילא משמע" דהוי דאורייתא, ולכן א"צ לכתוב זאת להדיא.
ולענ"ד אחר בקשת אלף מחילות מעוצם קדושת גדולת תורתו הנוראה, דבריו אלו לענ"ד קשים לשמוע, שהרי לפנינו ראשונים רבים הסוברים להדיא דברכת התורה מדרבנן, וגם הם בודאי ראו את דברי רבינא בנדרים דהארץ אבדה על שלא ברכו בתורה תחילה. ומבואר מזה שאין שום הכרח שרבינא סובר דברכת התורה מהתורה (ע' הטעמים להלן). וא"כ מה שי"ל לדעת הראשונים הסוברים דברכת התורה מדרבנן, כך י"ל בדעת הטור. ולכן פשוט לפענ"ד שאין מזה שום ראיה בדעת הטור.
ובכלל, איך יתכן להביא דברי אגדה ("על מה אבדה הארץ") ולהשמיט דברי הלכה מפורשים של רב יהודה שברכות התורה דאורייתא, וקרא ד"כי שם ה' אקרא". וזה אין שום סברא שיעשה הטור, אם היה סובר דברכות התורה מהתורה. ולכן ברור שהטור הולך בעקבות השמטת עמודי ההוראה להא דרב יהודה. מה גם שהגאון פר"ח לא התייחס לשאר הראיות שהבאנו בדעת הטור.
ונראה שבאמת גם הפר"ח מודה שכן נראה יותר, ולכן כתב בלשון זהורית "ואולי הטור" וכו', והיינו שבאמת אין הכרח בסברא זו, אך יש לה מקום לדעתו. אמנם לענ"ד הקלה, אין שום מקום לסברא זו בדעת הטור. (וראיתי למגיה על הבאר שבע בסוטה ל"ג ע"א שגם רצה לומר שהטור סובר שברכות התורה מהתורה, וכל דבריו במחילה רחוקים מאד, ואכמ"ל).
וראיתי להגאון היעב"ץ במור וקציעה שגם התעצם לטעון כנגד הפני משה הנ"ל, שאין ראיה מהשמטת הטור (והרמב"ם) להא דרב יהודה, וכתב וז"ל "ולענ"ד אין ממש בהכרחיותיו. כי מש"כ מדלא כתב הטור אלא שצריך להזהר בה מאד והביא ההיא דרב יהודה דעל עזבם את תורתי וכו', יש להפליא הפלא ופלא עליו. אם כדבריו דמדרבנן בעלמא היא, איך יפרש דבר זה הקב"ה בעצמו, והלא כל עיקר לא חייב השי"ת אותם בברכה זו, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, הא ע"כ ההיא דרב יהודה מוכחא בהדיא דדבר תורה היא ודאי, וה"ט דלא הוצרך הטור לבאר יותר בחומרה שהיא מן התורה, שדבר זה מבואר בעצמו, שלא יעניש הקב"ה עליה אלא א"כ הזהיר, ונתכוין הטור להודיע החומר שבה יותר משאר ברכה של תורה גרידא כברכת המזון, שלא מצינו בה עונש חמור כ"כ כמו בזו. וא"ת מ"מ מפני מה לא באר היטב להחמיר בספקה. י"ל משום דלא שכיח דלא נימא אהבה רבה לפחות, ונפטר בה. מיהת, כי אתרמי בה ספיקא ממש, פשיטא דצריך לברך עליה מספק" ע"כ.
ולענ"ד כל דבריו בזה אינם מוכרחים כלל. תחילה, מש"כ ש"הקב"ה בעצמו" הזהיר, אין שום הכרח בדבריו, שמלבד שאין אלו אלא דברי אגדה, עוד בה, שגם לדרכו אפשר לדחות שעיקר הקפידא של הקב"ה הייתה על שלא למדו תורה לשמה, ומה שלא בירכו בה רק גילה על זה, וכמו שדחו דברי הפר"ח, המטה יהודה והברכ"י ועוד. או מפני שהתורה לא הייתה חשובה בעיניהם (כדכתב הר"ן נדרים פ"א ע"א בשם הר"ר יונה והובא בב"י סי' מ"ז, וע"ע להלן). אך אין ראיה שהקב"ה עצמו פירש שצריך לברך ברכות התורה, וזה לא אמר אדם מעולם.
גם מש"כ היעב"ץ שהטור לא ביאר דין המסופק אם בירך מחמת שאינו שכיח שיצטרך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, לענ"ד שכיח ושכיח, דמצוי קצת שיסתפק האדם אם בירך ברכת התורה קודם שיברך ברכת אהבה רבה וקודם שיתפלל פסוקי דזמרה, ואז יצטרך "להכריע" אם ברכת התורה מהתורה ועליו לברך מספק כדי שיוכל לומר הזמירות, שהם פסוקי תורה. ואף אי נימא דזמירות אלו שנאמרות בדרך תפלה א"צ לברך ברכות התורה עליהן (ע' בשו"ע סי' מ"ו סע' ט' ונו"כ שם), מ"מ י"א שאין ברכות אהבה רבה פוטרת אלא אם כיון לצאת בה יד"ח, וכדמוכח מדברי הר"ר יונה (ע' ביאור הלכה בסי' מ"ז סע' ז' ד"ה פוטרת, וע' בספרי דברי עני הלכות ברכות ח"ב סי' ג'), וא"כ שכיח ושכיח שהמסופק ישכח לכוין לצאת באהבה רבה, ושוב ימצא עצמו מסופק בסוף התפלה אם עליו לשוב ולברך. וכל כהאי היה לטור לבאר דבריו ולא לסתום. ובכלל, לא מצינו לשום ראשון שיכתוב להדיא שהמסופק בברכת התורה ישוב לברך.
סוף דבר, לענ"ד תמוה מאד לומר שהטור סובר שברכות התורה מהתורה, כאשר מוסכם שהוא לא הזכיר זאת, ולא הזכיר את הנפק"מ היוצאת מקביעה זו. ולכן לענ"ד אין ספק שהטור הלך בעקבות השמטת עמודי ההוראה להא דרב יהודה.
אכן מעתה באמת צע"ג מאיזה טעם הרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור דחו את דברי רב יהודה, אחרי שאין מי שחולק עליהם בסוגיה.
♦
מו"מ בדעת הר"ר יונה אם ברכת התורה מהתורה
והנה גם תלמידי רבינו יונה לא הביאו להא דרב יהודה. זאת ועוד, ז"ל תלמידי רבינו יונה בברכות (ו' ע"א ברי"ף) "אבל ברכת התורה שתקנוהו לחיוב קריאת התורה פוטרת כל היום", ומשמע קצת דהוי דרבנן. וכ"כ בדעתו בספר עינים למשפט. ואפשר שעל זה כיון מו"ר מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' כ"ז אות י') שכתב "איברא דאשכחן לכמה מרבנן בתראי דפליגי ע"ד הפר"ח והשאג"א הנ"ל, ומחזיקים בדעת הרמב"ם דברכה"ת הויא רק מדרבנן. וכמ"ש הפני משה (ח"א סי' א') דרוה"פ ס"ל כהרמב"ם דברכה"ת דרבנן^[16]. ע"ש. (וכן מוכח בתלמידי ר' יונה ברכות י"א ע"ב)" ע"כ.
♦
מו"מ בדעת ראשונים נוספים אם הם סוברים שברכות התורה מהתורה
גם בחידושי הרא"ה (ע' להלן בדעת החינוך) ובחידושי הרשב"ץ לא הביאו הא דרב יהודה. (אך ראה להלן בדברי ספר חרדים מש"כ בדעת הרשב"ץ בספר זהר הרקיע. אכן בשו"ת התשב"ץ ח"ב סי' קס"ג מבואר שהוא סובר דברכת התורה מהתורה, ע' להלן). גם בספר האגודה הושמטו דברי רב יהודה. (וע' בדק"ס).
♦
בספר הבתים כתוב להדיא שברכת התורה מדברי סופרים
ובספר הבתים (הלכות ברכות שער ראשון ס"ד) כתב להדיא דברכת התורה הוי רק מדרבנן, וז"ל "מצוה מדברי סופרים^[17] לברך על המצות, אמרו חכמים רמז^[18] לברכת התורה מן התורה מנין, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, והוקשה מצוה לתורה, שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה" ע"כ. (מקור דברי הבתים לעניין מקור דין ברכת המצוות, בירושלמי ברכות פ"ו ה"א עיי"ש. וע' לפמ"ג בפתיחה להלכות ברכות אות ט"ו, ושם כתב דהוי אסמכתא, עיי"ש).
♦
דעת המאירי והרי"ד והריא"ז שברכת התורה מהתורה
אולם רבינו המאירי מוכח שפוסק כדעת רב יהודה, ולדעתו ברכות התורה מדאורייתא ממש, שהרי כתב "חייב אדם לברך ברכת התורה קודם קריאה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, אבל לאחריה אין חייב לברך בה מן התורה אלא מדברי סופרים", וממש"כ שרק לאחריה אין חיוב מהתורה אלא מד"ס (ומקורו מהתיובתא על רבי יוחנן שסבר שלאחריה מן התורה), מוכח שסובר שברכת התורה לפניה מד"ת ממש, ודו"ק. (וקצת תימה שלא התעורר מהשמטת הרי"ף והרמב"ם, כדרכו בכמה מקומות).
וכ"כ בפסקי הרי"ד "אמר רב יהודה אמר רב, מניין לברכת התורה שהיא מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא וגו'. ואסיקנה דברכת התורה לפניה וברכת המזון לאחריו היא מדאורייתא. וברכת המזון לפניו וברכת התורה לאחריה הויא מדרבנן" ע"כ.
וכ"כ נכדו הריא"ז (ברכות פ"א אות י"ז) "וברכת התורה שלפניה היא מן התורה, כמו שמבואר לפנים בפרק מי שמתו".
♦
דעת הרמב"ן והחינוך שברכת התורה מהתורה
גם הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות בסוף מצות עשה ששכח הרמב"ם, מנה (במצוה ט"ו) את ברכת התורה לפניה שהיא מצות עשה, והביא את דברי רב יהודה בסוגיין.
וז"ל הרמב"ן שם "מצוה ט"ו שנצטוינו להודות לשמו יתברך^[19] בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו, והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה, כן נצטוינו בזו. ובשלישי שלברכות (כ"א ע"א) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ורצה ללמוד ברכת המזון לפניו שיהיה מן התורה ק"ו מזה, אמרו ומה תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה, טעונה לפניה, מזון שטעון לאחריו אינו דין שטעון לפניו, והשיבו על זה מדרך הפירכות, מה לתורה שכן חיי עולם. ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. וחפצם בזה, שכיון שבעל קרי אינו מברך לפניו במזון, והוא מברך לאחריה, נלמוד שברכה לאחריו בלבד היא מן התורה, ולפיכך אינה בטלה מפני תקנתם בטבילת בעלי קריין, ושמע מינה דקל וחומר פריכא הוא^[20]. והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא. ובגמרא דבני מערבא (ירושלמי ברכות ריש פ"ז) אמרו כתוב בתורה ברכה לפניה, ואין כתוב בה ברכה לאחריה, מה כתוב בה לפניה, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, כתוב במזון ברכה לאחריו, אין כתוב בו ברכה לפניו, מה כתוב בו לאחריו, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ומנין ליתן את האמור בזה לזה וכו'. מכלל זה מתבאר שהברכה הזו מן התורה. ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה^[21], כמו שמקרא בכורים (ע' קל"ב) אינו נמנה אחת עם הבאתן (ע' קכ"ה), וספור יציאת מצרים (ע' קנ"ז) עם אכילת הפסח (ע' נ"ו)" ע"כ. ודבריו מפורשים "שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא".
גם החינוך (מצוה ת"ל) הלך בעקבות הרמב"ן, וכתב וז"ל "וכל שאר הברכות (מלבד ברכת המזון דעסיק ביה. ד.א.) כולן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות (כ"א ע"א) והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב"ן ז"ל יחשוב אותה מצות עשה בפני עצמה. והעניין הזה שחייבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה, ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם, לפי שהוא ברוך הוא לא ישאל מן החומר לעבדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא יכיר בטובה, רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקודם קבלת התועלת יבין אותו, ע"כ יחייבנו האל להודות לפניו קודם קריאת התורה. ומודה על האמת ימצא טעם בדברי" ע"כ.
הרי שהחינוך סובר ממש כדעת הרמב"ן וסיעתו, שברכת התורה לפניה מהתורה. (ולפי האומרים שהרא"ה חיבר את ספר החינוך, צע"ק מחידושיו לברכות, שלא הביא הא דרב יהודה. וי"ל).
♦
דעת הראבי"ה והרשב"א והשיט"מ שברכת התורה מהתורה
וכ"ד הראבי"ה (מגילה סי' תקנ"ג, וראבי"ה ברכות סי' ס"ד), עיי"ש שכתב להדיא "דברכות התורה מן התורה, דאמרינן פרק מי שמתו אמר רב יהודה אמר רב" וכו' ע"כ.
וז"ל הרשב"א בברכות (מ"ח ע"ב ד"ה הא דאפליגו) "הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא, וכולהו ס"ל דהויא דאורייתא, ולא קי"ל כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה דרבנן, וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (כ' ע"ב) גבי בעל קרי, על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלומר משום דלאחריו דאורייתא, ולפניו לאו דאורייתא, וה"ה לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (כ"א ע"א), דאמרינן התם אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון, וברכת המזון לפניה מן התורה וכו', ודחינן איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה, ומה לתורה שכן חיי העולם, ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו" (וע"ע ברשב"א ברכות ל"ה ע"א ד"ה ק"ו, וד"ה ה"ג). וכיוצ"ב כתב השיט"מ לברכות (שהוא מיוחס לריטב"א, בדף מ"ח ע"ב בד"ה ק"ו).
וממש"כ הרשב"א והשיט"מ שברכת התורה שלאחריה לאו דאורייתא, משמע שהם סוברים שברכת התורה לפניה כן דאורייתא. וכ"כ הפר"ח (ריש סי' מ"ז) בדעת הרשב"א. וכ"כ המשנ"ב (סי' מ"ז סק"א) בדעת הרשב"א. ולי צ"ע בזה אם דיוק זה מוכרח ממש. שו"ר שבשו"ת פני משה (סי' א') כתב ש"אפשר שהרשב"א" סובר דהוי מהתורה, משמע דמספק"ל בזה. אכן בסוף העניין שם (בדף ב' עמודה ג') נראה שנקט כדבר פשוט בדעת הרשב"א דהוי דאורייתא, עיי"ש.
♦
צ"ע בדעת ספר המנהיג והאבודרהם אם ברכת התורה מהתורה
והנה המנהיג (דיני תפלה עמ' כ"ז) כתב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, למדנו מזה שהקורא בתורה צריך לברך על התורה. שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוות, למדנו מזה כשם שצריך לברך על התורה, כך צריך לברך על כל אחת מכל מצות שבתורה בשעת עשייתן". והמעיין יראה שאין הכרח בדעתו אם סבר דברכת התורה מהתורה או מדרבנן (ולענ"ד יותר נוטה שהיא מדרבנן, מדהשווה אותה בסו"ד לשאר ברכות המצוות. וצ"ע. וע' לפמ"ג פתיחה כוללת להלכות ברכות סע' ט"ו ד"ה גרס' בירושלמי). גם בדעת האבודרהם (סדר תפילות חול שער שלישי) יש להסתפק כנ"ל אם הוא סובר שברכת התורה מהתורה או מדרבנן, וצ"ע.
♦
סיכום שיטות הראשונים אם ברכת התורה מהתורה או מדרבנן
עלה בידינו עד כה, נחלקו הראשונים מערכה לקראת מערכה אם ברכת התורה (לפניה) מהתורה או מדרבנן. דעת הבה"ג הרי"ף הרמב"ם^[22] הרא"ש הטור^[23] ר' יונה (הרא"ה) והאגודה והבתים, והסמ"ג והסמ"ק (והיראים ורבינו אליהו), כולהו סברי דברכת התורה דרבנן^[24]. ואילו הרמב"ן והרשב"א החינוך והרי"ד והריא"ז והראבי"ה המאירי והשיט"מ (המיוחס לריטב"א) והרשב"ץ (ע' להלן בדעתו), כולהו סברי דברכת התורה מהתורה. ומעתה צ"ע במאי קמיפלגי, ומאיזה טעם השמיטו עמודי ההוראה וסיעתם את דברי רב יהודה.
♦
ביאור שיטת הראשונים הסוברים שברכת התורה מדרבנן לפענ"ד
ולפענ"ד י"ל חדא מתרי טעמי - או שהם סוברים שאף שרב יהודה אמר "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה", אין כוונתו "מן התורה" ממש, אלא שיש לה סמך ורמז בתורה, וכפי שכתב בספר הבתים הנ"ל. וכעי"ז מצינו בכמה מקומות בתלמוד שאמרו "מן התורה" והכוונה מדרבנן, אך לעולם קרא אסמכתא בעלמא (ע' בדברי הברכ"י להלן). אכן צ"ע מה הכריחם להוציא את דברי רב יהודה מפשוטם. גם קשה מהק"ו שעשה רבי יוחנן מכוח דברי רב יהודה. וגם לדרך זה, אכתי תקשי על הרי"ף והרא"ש, למה השמיטו את דבריו לגמרי, כמו שכוונתו מדרבנן, יביאו דבריו ויבארו שכוונתו מדרבנן. ודוחק לומר שהשמיטו את דבריו כדי שלא יטעה מאן דהוא לומר דהוי דאורייתא ממש, דא"כ היה להם להביא את דבריו, ולכתוב דהוי אסמכתא (וכעי"ז עשה הרא"ש בברכות פ"ו סי' ט"ז, לגבי ברכת הנהנין, עיי"ש). וע' להלן.
אי נמי י"ל דאף אם רב יהודה סבר דהוי דאורייתא ממש כפשט דבריו, מ"מ עמודי ההוראה וסיעתם סוברים דלא הוי דאורייתא. ואף שבסוגיה בדוכתא אין מי שחולק על רב יהודה, מ"מ מסוגיות אחרות נראה להם דלא הוי דאורייתא, שהרי מקרא זה ד"כי שם ה' אקרא", דרשו בו חז"ל עוד הלכות אחרות - האחת, חיוב עניית אמן, ראה במסכת יומא (ל"ז ע"א). והשניה, מצוות זימון, ראה בברכות (מ"ה ע"א, וע"ע בט"ז או"ח סי' קצ"ב סק"א). וס"ל דמסוגיות אלו נראה דדרשת רב יהודה לברכת התורה מ"כי שם", אינה עיקר, שמקרא זה נדרש למצוות אחרות.
או שמא המקרא יוצא לכוונה אחרת^[25], ראה בפירוש הרשב"ם על התורה (דברים ל"ב פס' ג') שכתב בדרך הפשט "כי שם ה' אקרא, כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו, היו מודים על האמת". ואפשר דס"ל לעמודי הוראה שכן הוא פשט הכתוב, וכל ההלכות שדרשו עליו חז"ל (ברכת התורה, אמן, זימון, ברוך הוא וברוך שמו במקדש וכו'), הכל הוא רק מדרבנן, ומדרך האסמכתאות. כ"נ לענ"ד (וראיתי שקרוב לזה כתב הנצי"ב במרומי שדה, ע' בדבריו להלן). ולהלן נדון עוד בס"ד בשני תירוצים אלו, ועוד.
והנה לפום ריהטא בתחילה חשבתי לומר תירוץ נוסף, שרבי יוחנן חולק על רב יהודה, דרבי יוחנן דסבר דברכת התורה לאחריה מן התורה מק"ו, לכאורה משמע שהוא סובר שברכת התורה לפניה אינה מן התורה, ודלא כרב יהודה, והלכה כרבי יוחנן. ואף שרבי יוחנן איתותב, מ"מ התיובתא עליו היא רק לעניין מה שסבר שברכת התורה לאחריה מן התורה, ולעניין מה שרצה לחייב ברכת מזון לפניה מהתורה, אך במה שהוא סבר שברכת התורה לפניה מדרבנן, בזה לא איתותב. ורבי יוחנן ורב יהודה הלכה כרבי יוחנן, דק"ו הוא מהא דקי"ל (ביצה ד' ע"ב) רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, כ"ש לגבי רב יהודה, דהוא תלמידיה דרב.
אולם באמת הא בורכא, דהא רבי יוחנן קאמר להדיא "תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה", ופשוט ש"טעונה לפניה", היינו שברכת התורה טעונה ברכה לפניה מן התורה כדרב יהודה, מדכתיב "כי שם ה' אקרא". וזהו מה שכתב שם רש"י "תורה שטעונה לפניה, כדאמרן", והיינו קרא ד"כי שם ה' אקרא". ובפשוטו ר' יוחנן לק"ו גמור מהתורה אתא (ע' להלן). וא"כ אדרבה, באמת מפשט הסוגיה מבואר שגם רבי יוחנן סובר כרב יהודה דברכת התורה לפניה מדאורייתא. ומעתה תגדל הקושיא על הראשונים שהשמיטו לדרב יהודה, והרי גם רבי יוחנן סובר כן (וכאמור, כל התיובתא היא רק לגבי ברכת התורה לאחריה שאינה מהתורה, ולגבי ברכת המזון לפניו שאינה מהתורה).
ואין לומר שרבי יוחנן סבר דלא הוי ק"ו גמור מהתורה אלא מדרבנן, דאם הוי רק מדרבנן, הרי כולם מודים שיש ברכה לפניה מדרבנן, כדמוכח מכמה משניות וברייתות (שו"ר שכ"כ השאגת אריה ועוד), ומאי קמ"ל ר' יוחנן בק"ו שלו. אלא ודאי שהוא בא לומר דהוי ק"ו גמור מהתורה, ועיקר סמיכתו בק"ו היא ע"ד רב יהודה דברכת התורה לפניה מהתורה.
והשתא לפי"ז גם אין לומר דהראשונים שהשמיטו את דברי רב יהודה, הוא מפני שהם סוברים דהוי אסמכתא בעלמא, דהא מדברי רבי יוחנן מבואר שהבין שרב יהודה מדאורייתא קאמר לה. ושו"ר שעמד בזה בשו"ת פני משה (סי' א' דף א' עמודה ד'), עיי"ש מש"כ לפלפל בזה. גם הצל"ח (ד"ה מנין) כתב דלא אפשר דהוי דרבנן, דהא ר' יוחנן יליף מינה בק"ו, וע' להלן.
ודוחק רב לומר שרב יהודה התכוין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ורבי יוחנן חלוק עליו וסובר דהוי דרשה גמורה מהתורה (ונדחו דבריו), והלכה כרב יהודה. כל זה דוחק. ועוד קשה קצת כנ"ל, דאף אי הוו סברי הנך קמאי דלדברי רב יהודה הוי מצוה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, עכ"פ היה להם להביא את דבריו, ולכתוב שהם מדרבנן וקרא אסמכתא. סו"ד, עדיין צ"ע למה השמיטו לגמרי את דברי רב יהודה. ועתה נפנה לעיין בדברי רבותינו האחרונים בסוגיה זו.
♦
דעת השו"ע הרמ"א הלבוש הדרישה הב"ח העו"ת עטר"צ הגר"א והגר"ז שברכת התורה מדרבנן
והנה בדעת השו"ע לענ"ד הדברים פשוטים וברורים שהוא סובר שברכת התורה מדרבנן. חדא, שבשום מקום בשו"ע לא הביא איזה רמז או נפקותא שברכת התורה מהתורה. גם בב"י (בסי' מ"ז) לא הזכיר את דעת הרמב"ן וסיעתו, ולא הביא את דברי רב יהודה כלל, ולא כתב שום רמז דהוי דאורייתא.
ולכן פשוט וברור שמרן ז"ל הולך לשיטתו בהקדמתו לב"י שכתב "ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת, נפסוק הלכה כמותם" וכו', כ"ש במקום שדעת שלושתם מסכמת, כבנד"ד, וכ"ש שראשונים נוספים עומדים בשיטתם, וכנ"ל.
ובב"י כתב מרן בשם האגור בעניין מחלוקת הפוסקים בעניין שינת יום, וז"ל "וכתב עוד האגור (סי' א') שאביו ז"ל הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע, וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות במקום שיש מחלוקת הרי זה לא הפסיד, כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל" ע"כ. ומשמע שר"ל דספק דרבנן לקולא, וספק ברכות להקל. הרי דס"ל דהוו ברכות דרבנן.
וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק י"א) בביאור דברי הב"י "שינת קבע. ע' מג"א. ע' ב"י ספק ברכות לקולא^[26]. והנה הטעם דלקולא, דברכות דרבנן, וספק דרבנן לקולא" וכו' ע"כ (המשך דברי הפמ"ג יובאו להלן בדעת המג"א). ומבואר דלדעת הב"י ברכות התורה הוו מדרבנן. וכ"כ שם בב"י ובשו"ע, שלמעשה נהגו שלא לברך לאחר שינת יום. ואם היה ספק בדאורייתא, היה ראוי להחמיר ולברך.
זאת ועוד, כתב מרן השו"ע (או"ח סי' קפ"ד סע' ד') "אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה", ולא כתב כן על שום ברכה אחרת, לא ברכת התורה ולא ברכת מעין שלש, ומוכח שהוא סובר שברכת התורה מדרבנן.
ועוד כתב יותר מזה (בסי' ר"ט סע' ג') "כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהוא של תורה". ומלשונו מוכח בעליל ש"כל הברכות" מדרבנן, כולל ברכת התורה וברכת מעין שלש, למעט ברכת המזון (כששבע, ע' בסי' קפ"ד במשנ"ב ס"ק ט"ו ושעה"צ ס"ק י"ז). ואף שמרן שם עוסק בהלכות ברכת הנהנין (וכפי שדחה הגרי"ח סופר נר"ו בקונטרס דרופתקי דאורייתא ח"א סי' ב' עמ' ט"ו), מ"מ אם הוא היה סובר שחלק מברכת המצוות דאורייתא (ברכת התורה), היה טורח לציין זאת באיזה מקום (בשו"ע או עכ"פ בב"י), ולא היה נותן מכשול בלשונו שכתב "כל הברכות". וזה פשוט ומוכרח בדעתו. ושו"ר שכ"כ כיוצ"ב כמה אחרונים בדעת השו"ע (מטה יהודה כסא אליהו מאמ"ר חיד"א ועוד), וע' להלן.
גם הרמ"א לא מצינו בשום מקום שהביא שיטה שי"א שברכת התורה מהתורה, לא בדרכ"מ ולא בהגהות הרמ"א על השו"ע. ואם הוא היה סובר שברכת התורה מהתורה, היה ראוי שיגיה כן על דברי השו"ע (או בסי' מ"ז, או בסי' ר"ט הנ"ל), ומשמע להדיא שהוא מודה לשו"ע, וסובר כדעת עמודי ההוראה דברכות התורה מדרבנן. גם הב"ח והפרישה (בסי' מ"ז) לא מצינו שהביאו את דברי רב יהודה ולא את שיטות הפוסקים (רמב"ן וסיעתו) הסוברים שברכות התורה מהתורה, ומבואר שהם מודים להכרעת הטוש"ע והרמ"א.
והנה הלבוש (סי' מ"ז סוף סע' י"ב), מלבד מה שנשמר ולא הביא דברי רב יהודה וקרא ד"כי שם ה' אקרא" והרמב"ן, עוד כתב לגבי מחלוקת הראשונים בעניין שינת יום, שי"א שיש לברך, וי"א שלא לברך "וכן נהגו, כיון דאיכא פלוגתא דרברבתא יש להקל בברכה, דברכה אינה מעכבת" (וכדברי האגור בב"י הנ"ל). ומבואר בפשיטות שהוא סובר שברכה זו רק מדרבנן^[27]. וכ"כ המאמ"ר (מ"ז סק"א) בדעתו ובדעת האגור הנ"ל "גם מדברי הרב הלבוש (לקמן סע' י"ב) משמע בהדיא דמספיקא לא מברכינן ברכת התורה, אלמא ס"ל דהוי כשאר ברכות. ותימה שלא הזכירוהו. ודברי הלבוש (שבסע' י"ב), הם דברי האגור שבב"י ע"ש" ע"כ.
וכ"כ העולת תמיד (סק"ב) "והנכון שלא להפסיק. ואם הפסיק לא יברך, מאחר דברכות מדרבנן. וע' בספר משפט צדק (ח"ב סי' ס"ב)". וכ"כ המאמ"ר (מ"ז סק"א) בדעת העו"ת "שוב ראיתי להרב עו"ת שכתב (בסע' ט') דאם הפסיק בין ברכה ללמוד שאין לו לחזור ולברך דברכות דרבנן, הרי מבואר דס"ל דברכת התורה דרבנן". ואף המשנ"ב (מ"ז סק"א) ציין לזה וכתב "ובפרט לפי מה שמצאתי אח"כ בספר מאמר מרדכי שמביא בשם הלבוש ועו"ת ג"כ דהוא מדרבנן".
גם העט"צ והנח"צ והגר"א והגר"ז (בסי' מ"ז) לא מצינו שהביאו שום שיטה דברכת התורה מהתורה (ובדעת המג"א והא"ר והפמ"ג ראה להלן).
נמצא עד כה, שהשו"ע הרמ"א הלבוש הב"ח הדרישה העו"ת העט"צ הגר"א והגר"ז, כולהו ס"ל דברכת התורה מדרבנן. (ולהלן יתבאר שכ"ד אחרונים רבים, ומהם מטה יהודה כסא אליהו החיד"א מאמ"ר יפה ללב ועוד).
♦
דעת הפני משה דברכת התורה מדרבנן וביאור שיטתו בהשמטת הראשונים ומו"מ בדבריו ואם האליה רבה מסכים לפני משה
והנה הגאון רבי משה בנבנשת^[28] בשו"ת פני משה (סי' א') גם סובר דברכות התורה מדרבנן. ושם האריך בסוגיה זו, וכתב שלמעט דעת הרמב"ן והחינוך "ואפשר הרשב"א", כל שאר הראשונים סוברים דברכות התורה מדרבנן (הראשונים דלעיל שגם סוברים כרמב"ן, נעלמו מעינו הבדולח, וחלקם לא היו תח"י). ושם עמד באורך על השמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש את דברי רב יהודה ודברי רבי ישמעאל הנ"ל, וכתב ליישב טעם השמטה זו בכמה דרכים^[29].
תחילה כתב (דף א' עמודה ד') שקשה לומר שהם למדו שכוונת רב יהודה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, שא"כ איך רבי יוחנן למד בק"ו (מהתורה) מרב יהודה, אלא ש"מ דרבי יוחנן הבין שכוונת רב יהודה דברכות התורה (לפניה) מהתורה, ומזה למד בק"ו לברכת התורה לאחריה. וזו כוונת הרמב"ן הנ"ל.
אך שוב כתב, שהן אמת שכך הוא פשט הגמרא, ושכן למד הרמב"ן, מ"מ ע"כ ששאר הראשונים חולקים בזה. ולכן כתב (דף ב' ריש עמודה א') דיש ליישב באחד משני פנים - או דס"ל דבאמת כוונת רב יהודה ורבי יוחנן דברכת התורה מדאורייתא ממש, כפשט השמועה, אך מכיון שכל התנאים בפרק ג' שאכלו (ברכות מ"ח ע"ב) שסוברים שברכת התורה מהתורה, לא הביאו קרא ד"כי שם ה' אקרא", מוכח דלא סברי כרב יהודה, ולכן "נתחכמו רבוותא אילין לדחותם מהלכה". והיינו דמוכח דרבי ישמעאל דסובר ברכת התורה מהתורה לפניה ולאחריה מקל וחומר, ולא הביא קרא ד"כי שם ה' אקרא", מכך נראה "דדריש ליה לדרשה אחריתי, דהא אשכחן בדברי חז"ל מאן דדריש להך קרא דהבו גודל לדרשה אחריתי (לזימון ולעניית אמן ועוד, כנ"ל. ד.א.), א"כ רבי ישמעאל נמי ה"נ דמוקי קרא דהבו גודל לדרשה אחרת, מדקמהדר לאתויי ברכת התורה מק"ו, ואי הוה ס"ל דהך דרשה דרב יהודה וכו', מה לו לרבי ישמעאל ולצרה הזו לאתויי מק"ו דמזון, והאי ק"ו מפריך וכו', אלא משמע מהכא דרבי ישמעאל לית ליה בקרא דהבו גודל דרשת רב יהודה, וכן שאר תנאים דפרק ג' שאכלו דאית להו לברכת התורה שהיא מן התורה, מייתו לה משאר קראי, ולא העלו על שפתם הך קרא דהבו גודל, משמע דלית להו נמי דרשה דרב יהודה בקרא דהבו גודל, דאינהו דרשי ליה לדרשה אחריתי, וכיון שכן, אדחייה לה מימרא דרב יהודה מקמי אלין אריוותא ר' ישמעאל וחבירו הנזכרים" עכ"ל. (ודברי רבי ישמעאל עצמו דברכת התורה מהתורה מק"ו, נדחים מכוח התיובתא שאמרו בסוגיין לר' יוחנן^[30], ודברי חבריו התנאים שם נדחים מכוח מה דקי"ל ברכת הנהנין לפניה דרבנן, עיי"ש בפני משה. וע"ע ברא"ש ברכות פ"ו סי' ט"ז).
ולפענ"ד צ"ע בדבריו, דאם כדבריו שדברי רב יהודה נסתרים מחמת דברי התנאים דלהלן, א"כ מדוע שתק הש"ס מלהקשות "מיתיבי" לרב יהודה. ואם כדבריו שיש בזה סתירה גמורה כ"כ, עד שדברי רב יהודה נדחים לגמרי, א"כ היה לש"ס להקשות "מיתיבי" מכל הנך תנאי, ולדחות את דבריו ב"תיובתא", כמו שהקשו ודחו את דברי רבי יוחנן בתיובתא. אלא ע"כ שהתלמוד אינו רואה סתירה בין הני תנאי לרב יהודה, יהיה הטעם אשר יהיה. ולכן צל"ע בתירוץ זה.
ונראה שזו כוונת הפר"ח שכתב לדחות את דברי הפני משה וז"ל "גם מה שרצה הרב הנזכר (הפני משה) לדחות הני מימרי דאמוראי מכח דאיכא תנאי בפרק שלשה שאכלו (מ"ח ע"ב) דלא סבירא להו הכי, לאו מילתא היא, דהא איכא תנאי התם דסבירא להו כוותייהו ומצו למימר אנן דאמרינן כי האי תנא, ואנן אית לן למיפסק כאמוראי, שיש להם כח לפסוק אפילו נגד סתם מתניתין, ולא לדחויי מימרת אמוראי מכח תנאי, וזה פשוט".
וכיוצ"ב כתב היעב"ץ במור וקציעה (סי' מ"ז) לדחות את דברי הפני משה, וז"ל "הנה חשב לדחות בקש חומה בצורה כקיר נטוי גדר הדחויה, ולא בקנה המדה, במח"כ אין זה מדה בתורה, ובפירוש אמרו שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות, אין מונין להם אלא אחד, מיהת אחד מונין להם, ואין דוחין אותן במקום שאין חולק בדין עצמו, וכל התלמוד מלא מאלה, מר מייתי לה מהכא ומר מהכא, כמו שהיא סוגיא ידועה בתלמוד לרוב" ע"כ.
וכתב שם הפני משה (דף ב' עמודה ב' ד"ה הפן הב') ליישב באופן נוסף (וכתב שם שיש קשר בין שני התירוצים "הפן השני הוא יותר בקצרה, ואפס קצהו נוגע קצת בפן הראשון"), דכל הנך רבוותא דסברי דברכת התורה שלפניה מדרבנן, סברי הכי משום דסתמא דמתניתין דפרק מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) דבעל קרי מהרהר בק"ש ואינו מברך ברכות ק"ש לפניה ולאחריה, ס"ל "דברכת ק"ש ברכות התורה חשיבי, דהא ק"ש קריאת התורה היא, וא"כ גם ברכותיה ברכות התורה חשיבי, ומה גם דאיתא בסוף פ"ק דברכות (י"א ע"ב) דאם בא לקרות אחר ק"ש דאינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה, ע"כ. מכאן משמע דברכה שלפני ק"ש ברכת התורה חשיבה, ואפ"ה בעל קרי אינו מברך לפניה, דברכות דרבנן וכו'^[31], וכפי זה ברכות ק"ש ברכות ת"ת חשיבי, ואפ"ה אית ליה לתנא דמתנ' דפרק מי שמתו דבעל קרי אינו מברך לפניה, וה"ט, דברכות דרבנן, א"כ מהכא הוכיחו כל הני רבוותא לברכת התורה, ואפילו שלפניה דרבנן הם שחכמים תקנו לברך על התורה, וכפי זה לדעתם מכח הך מתנ' דבעל קרי הנז', ההיא דרב יהודה דהבו גודל אסמכתא היא (בזה יישב את הקושיא למה לא עשו בש"ס מיתיבי ותיובתא לרב יהודה מהך משנה דבעל קרי, דהש"ס עצמו ידע דכוונת רב יהודה לומר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ד.א.). ומאי דהוה מייתי מינה רבי יוחנן לברכת המזון שלפניה בק"ו, על האמת ההוא ק"ו מדרבנן, וכמו שכבר צדדתי לעיל וכו', וכדאשכחן בכמה דוכתא (ק"ו דרבנן. ד.א.)" וכו' עכ"ל.
והיינו דההכרח של הראשונים לומר דברכת התורה מדרבנן, הוא מכוח הדין דבעל קרי שמהרהר בק"ש ואינו מברך לפניה, ואם ברכת התורה הייתה מהתורה, היה לחכמים להתיר לבע"ק לברך ברכות ק"ש שהן כברכות התורה, לפני שקורא ק"ש בהרהור. (וע' להלן שקרוב לזה כתבו ליישב את דעת הרמב"ם בשו"ת שאגת אריה, והצל"ח בסוגיין).
אולם גם על תירוץ זה קשה לי. חדא, דהא מרן הב"י סובר (בסי' מ"ז סע' ד') דהמהרהר בד"ת אינו צריך ברכת התורה, וא"כ לדעתו אין שום ראיה שברכת התורה מדרבנן, דאימור דמה שלא הצריכו לבעל קרי לברך ברכות ק"ש, משום דאינו קורא ק"ש אלא משום דמהרהר. וא"כ איך יפסוק מרן כדעת עמודי הוראה, כשהראיה לשיטתם בסוגיה היא נגד הפסק שלו.
ושו"ר שכן הקשה היד דוד (זינצהיים, ברכות כ"א ע"א, מהדו"ב) על הפני משה, וז"ל "והנה הרב פני משה הביא ראיה דברכת התורה מדרבנן, מדאמרינן במתניתין דבעל קרי אינו מברך לפניה ולאחריה, והרי ק"ש תורה היא, ואהבה רבה ברכת התורה, ויוצא בה ידי ברכת התורה כדאיתא לעיל ספ"ק, וא"כ איך יקרא ק"ש בלא ברכת התורה, ע"ש, והרב פר"ח לא השיב על ראיה זו. אמנם לכאורא קשה על הרב פני משה דמאי קשיא ליה, דהא קי"ל בשו"ע (סי' מ"ז סע' ד') דהמהרהר בדברי תורה א"צ לברך, וא"כ שפיר קתני מתניתין דאינו מברך לפניה" ע"כ.
ושוב כתב לבאר את דברי הפני משה וז"ל "אמנם קושייתו נראה דהיא למ"ד דהרהור כדבור דמי, דהא דפסק בשו"ע דהמהרהר א"צ לברך, היינו משום דפסק דהרהור לאו כדבור דמי, אבל לרבינא דאמר הרהור כדבור דמי, קשה למה לא יברך. ולפ"ז צ"ל דס"ל לרבינא דברכת התורה לאו מדאורייתא היא, ולפ"ז להפוסקים דהרהור כדבור דמי חוץ מק"ש דלא יצא, משום דכתיב ודברת בם, מיהו לענין זה הוה כדבור דהוה כלומד וחייב לברך ברכת התורה, וא"כ בע"כ מתניתין ס"ל דברכת התורה אינה מן התורה" ע"כ. ולענ"ד יש לדון בראיה זו, וראה מש"כ בזה באורך בשאגת אריה (סי' כ"ד), ואכמ"ל.
ואף היד דוד גופיה סיים שם וכתב "מיהו רב יהודה אפשר דס"ל כהנהי תנאי דס"ל לקמן בפ"ג שאכלו דברכת התורה מן התורה, ודלא כמתניתין, ואע"ג דהם אמרו לימודים אחרים, עכ"פ בעיקר הדין אין להקשות עליו, כיון דתנאי מסייעי ליה" ע"כ. וזה כעין דברי הפר"ח, דאין לדחות את דברי רב יהודה ממתני', דמצי סבר כהנך תנאי.
והגאון יעב"ץ במור וקציעה כתב להקשות על תירוץ זה של הפני משה, וז"ל "וכתב וז"ל "עוד האריך הרחיב בדוחקים עצומים להעמיד דעתו ודמיונו בענין זה, לקיים היות ברכות התורה מדרבנן מההיא (ברכות פ"ג מ"ד) דבעל קרי אינו מברך לפניה, וה"ט דברכות דרבנן, א"כ מהכא הוכיחו רבוותא לבה"ת ואף שלפניה דרבנן. אלו דבריו. ולענ"ד ליכא הוכחה לגמרי, די"ל מתנ' מיירי בשכבר ברך ברכות, ואב"א שכבר קרא, והכין אוקימנא לה בלח"ש (שם) אליבא דחדא גרסא" ע"כ. ולענ"ד הוא דוחק עצום, דהרי התנא בא ללמד מה מותר ומה אסור לבעל קרי, ולומר שהתנא סבור שמותר לבעל קרי לברך ברכות התורה ("מיירי כשכבר ברך ברכות"), והוא לא נחית לבאר זאת, הוא דוחק עצום.
עוד כתב שם היעב"ץ "ואיברא אליבא דאידך גרסא, ולר"א דס"ל אפילו בדלא קרא עדיין מיירי, ואפ"ה אינו אלא מהרהר, מ"מ לא מוכח מידי מהתם דאיכא למימר לעולם אפילו ברכה דלפני ק"ש דאורייתא, ומה שבבע"ק לא התירו לו להרהר בהן למר כדאית ליה משום דהרהור לאו כדבור, וא"כ אינו חייב בברכתה, שאין חיוב ברכה על התורה אלא על הקורא בה^[32], כמ"ש (דברים ל"ב, ג') כי שם ה' אקרא וגו'. ואף למ"ד כדבור דמי, מיהא בעינן כדאשכחן בסיני, ש"מ דלא לגמרי כדבור הוי, משו"ה שרי ב"ק כר"א, ומה"ט גופיה א"צ ברכה, כ"ש לפי מאי דקיי"ל כר"ח דלאו כדבור דמי דראיה זו כל עקרה טעותא היא והדרא, עאכ"ו שאין זו ראיה לבה"ת גמורה וללמוד גמור וקריאה ממש ודוק" ע"כ. וזה כעין מה שהקשינו בס"ד, שאין ראיה לחייב ברכה מן התורה בהרהור. וכ"כ אחרונים נוספים, ואכ"מ.
זאת ועוד קשה לי בתירוץ הפני משה, אם הק"ו של רבי יוחנן הוא ק"ו ללמוד שיש מצוה לברך לפני המזון מדרבנן, ולכן גם הברכה שלאחרי הלימוד מק"ו היא מדרבנן, תמוה מה צורך יש באותו הק"ו, והרי ידוע ומוסכם מכמה משניות וברייתות שיש לברך לפני האכילה מדרבנן, וגם ידוע ומוסכם שיש לברך אחרי הקריאה בתורה בציבור. ואם רצה רבי יוחנן לחדש ברכה מדרבנן ליחיד לאחר הלימוד בק"ו מדרבנן, אכתי תיקשי מה רצה ללמד שיש חיוב מדרבנן לברך לפני המזון, הא חיוב זה ברור ומוסכם מכמה משניות וברייתות. ושו"ר שכעי"ז הקשו הפר"ח השאגת אריה ואחרונים רבים, ע' להלן.
גם הגאון מהר"ח אבולעפיה בספר מקראי קדש (הלכות תפלה ריש פרק י"ג דף קכ"ד, ובעמ' שט"ו במהד' מכון המאור תשנ"ג) כתב להשיב ע"ד הפני משה בקצרה, עיי"ש. (אך לא ראיתי גילוי בדעתו אי סבר מהתורה או מדרבנן, עיי"ש). גם הגאון רבי יוסף רפאל חזן בעל חקרי לב כתב לדחות את דברי הפני משה באורך בתשובת סמיכה לחייים לנכדו מהרח"פ (סי' ב' דף ט"ו עמודה ג' ועמודה ד', ודף ט"ז ע"א), עיי"ש באורך.
סוף דבר, דברי הפני משה בישוב דעת עמודי ההוראה דחוקים מאד לענ"ד. וע' להלן תירוצים נוספים להסבר השמטת עמודי ההוראה וסיעתם להא דרב יהודה.
והנה בספר אליה רבה (סי' קל"ט סוף סק"ז) הביא את תורף דברי הפני משה בקצרה וז"ל "וכתב בתשובת פני משה (ח"א סי' א') ברכה אחרונה לכולי עלמא דרבנן. ראשונה, לרמב"ן (ספר המצות עשין ט"ו בהוספות הרמב"ן) ורשב"א (ברכות מ"ח ע"ב ד"ה הא) וספר החינוך (מצוה ת"ל) דאורייתא, ולרי"ף ורמב"ם ורא"ש (שו"ת כלל ג' סי' ח') דרבנן". ולענ"ד אין הכרע מה דעת הא"ר גופיה, אם מהתורה או מדרבנן.
♦
דעת בעל תוס' יו"ט דברכת התורה מדרבנן ומו"מ בדבריו
והנה הגאון בעל תוס' יו"ט בספרו מעדני יו"ט על הרא"ש (ברכות פ"א סי' י"ג ס"ק ק') כתב להכריע דברכת התורה מדרבנן, וז"ל "כמו שנתקנה ברכה לאחריה. כלומר, ואילו שלא בצבור לא נתקנה לאחריה. וצריך טעם למה לא נתקנה ברכה לאחריה גם ליחיד הלומד. והב"י (בסי' מ"ז) כתב שהרשב"א תירץ דהלימוד מצוה היא ואין מברכין על מצות לאחריה, כדאיתא בפרק בא סימן (נדה נ"א ע"ב), משא"כ הקריאה שבצבור שהיא מתקנת משה ועזרא, ועל התקנות מברכין לפניהם ולאחריהם, כדמברכין בהלל ובמגילה, ע"כ. וכתב הב"י דאפילו אם היו מברכין על המצות לאחריהם, ל"ק, דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה, ואין שעה שאין חייב לעסוק בתורה, לא שייך לברך לאחריה, עכ"ל. ואע"ג דשינה הוי הפסק וצריך אח"כ לברך כמ"ש רבינו לעיל, וא"כ כשהולך לישן היה מן הראוי שיברך לאחריה, אם היו מברכין על המצות לאחריהם, מ"מ לא קשיא, דשמא לא יוכל לישן, ונמצא שעדיין חייב ללמוד, הלכך לא יכלו לתקן ברכה אחרונה כלל (כ"כ הפר"ח הנ"ל בסו"ד. ד.א.). מ"מ קשיא לי הסוגיא בפרק שלשה שאכלו (דף מ"ח ע"ב) ברכת התורה מנין, אמר רבי ישמעאל ק"ו, על חיי שעה מברך, פירוש בה"מ, כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, על חיי עולם הבא לא כל שכן, רבי חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל אומר משום ר' ישמעאל, אינו צריך, הרי הוא אומר על הארץ הטובה אשר נתן לך, ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה, והשתא כי היכי דבה"מ דמיניה יליף בין בק"ו בין בגזירה שוה מיירי לאחריו, ה"נ ברכת התורה לאחריה, וקרא ודאי לא קמיירי בקריאה שבצבור, שאינה אלא תקנה כדאמרן, ועל כרחך מיירי בלימוד בעלמא, ולמה לא תקנו ברכה. וצריך לומר דאסמכתא נינהו, ואקריאה שבצבור קיימי, וכן נ"ל, משום דהשתא לא תקשה מהך סוגיא אסוגיא דפרק מי שמתו (דף כ"א ע"א), דגרסינן התם אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת, וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, א"ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וכו' ק"ו, ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה וכו', איכא למיפרך, מה למזון שכן נהנה, וה"נ אק"ו דר' ישמעאל דבפרק שלשה שאכלו הו"ל למיפרך הכי, אלא ודאי דאה"נ דמצי למיפרך, אלא מכיון דלאו ק"ו דמדאורייתא הוא, דהא דוקא בצבור אמרו ואינה אלא תקנה, הלכך לא חש הגמרא לפרש, וסמך אסוגיא דפרק מי שמתו. ומהשתא הג"ש נמי אינה אלא אסמכתא בעלמא, ולעולם דוקא בציבור אמרו, ומדרבנן בעלמא" עכ"ל. והיה ראוי להאריך ולדון בכל דבריו, אלא שאכמ"ל.
והניף ידו שנית בספרו דברי חמודות (ברכות פ"ח סי' ה' אות כ"ט), וכתב וז"ל "ולא בירך. וכן אם הוא מסופק אם בירך אם לא, צריך לברך מספק כדמוכח מפסק השאלתות שכתב רבינו (בפ"ג סי' ט"ו) דכל ברכות דרבנן אי מספקי ליה אי אמרן אי לא אמרן, א"צ לחזור, ש"מ הא דמדאורייתא צריך לחזור. ובה"מ דאורייתא היא, ורבינו כתב בפ' דלעיל (סי' כ"א) דברכה מעין שלשה נמי דאורייתא, וכתבתי בזה בספר מעי"ט (בפ"ק סי' י"ד) דלהר"ר יונה ליתא. וגם כתב הב"י (סי' קפ"ד וס"ס ר"ט) דלהרמב"ם נמי ליתא. עוד שם (פ"א בסי' י"ג ס"ק ק') הוכחתי דברכות התורה אינן מדאורייתא, ושהסוגיות דפרק ג' שאכלו ודפרק מי שמתו דמייתי להו בק"ו וג"ש אינם אלא בדרך אסמכתא בעלמא" ע"כ.
וכ"כ עוד בספרו תוס' יו"ט מגילה (פ"ד סוף משנה א', וציין אליו בעינים למשפט בסוגיין) "וטעמא נ"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו (דף כ"א ע"א) ופרק שלשה שאכלו (דף מ"ח ע"ב), ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ"ק דברכות (סי' י"ג)" ע"כ. ומבואר שהוא סובר שכל הסוגיה לאסמכתא בעלמא. אכן גם עליו יש להעיר כפי שהעיר הפר"ח הנ"ל, ואכמ"ל.
♦
דעת הזקן אהרן המבי"ט וספר חרדים והתשב"ץ וספר באר שבע ומג"א ומור וקציעה דברכת התורה מהתורה
ובשו"ת זקן אהרן (הלוי, סי' ס') כתב וז"ל "אם לא יברך הוי קורא בתורה בלא ברכה וקרינן עלה דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי, ואמר בנדרים אמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחלה. ועוד שברכת התורה לפניה דאורייתא, כדאמר בפרק מי שמתו (כ"א ע"א) מנין לברכת התורה לפניה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ולאחריה אתיא מק"ו מן ברכת המזון שטעונה לאחריה אע"פ שאינה טעונה לפניה" עכ"ל. ומשמע שהוא סובר דברכת התורה מהתורה (ושם קאי אקריאת התורה בציבור. וכדעת הבאר שבע דלהלן). וכ"כ בדעתו מרן החיד"א במחב"ר (סוף אות א'), ובכה"ח (מ"ז אות ב'), עיי"ש. (אלא שתימה לי על הזקן אהרן שלא התעורר מהשמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש).
והנה לעיל הבאנו את דעת המבי"ט בספרו קרית ספר (תפלה פרק י"ב) ובספרו בית אלוהים (פרק ס"א, ושער התפלה פרק י"ט) דברכת התורה מהתורה אפילו לדעת הרמב"ם, עיי"ש.
וכ"כ עוד בספרו קרית ספר (תפלה פרק י"ד), והפליג שם לומר שגם יש חיוב דאורייתא בעניין אמן על ברכות שהן מהתורה, כגון ברכת המזון וברכת התורה (לדעתו). עיי"ש שכתב "ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאוריתא, כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חיוב לענות אמן מדאוריתא, מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל, דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו, הבו גודל, והיינו בעניית אמן" (וראיתי שציין לדבריו הפמ"ג בסי' רט"ו א"א סק"ו). ולענ"ד דבריו בדעת הרמב"ם קשים מאד, ע' בהערה לעיל.
והנה בספר חרדים (מצו"ע פרק ד' אות י"ג) כתב "מצות עשה לברך על התורה לפניה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ממנין תרי"ג לרמב"ן ורשב"ץ" ע"כ. ונראה שהוא נוקט כדעת הרמב"ן וסיעתו, דברכת התורה הוי מהתורה. ונראה שמה שהפנה לרשב"ץ, כוונתו לספר זהר הרקיע, ושם בזהר הרקיע (במצוה כ"ד, מצוות ת"ת) הביא את דברי הרמב"ן וכתב וז"ל "והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה לברך על התורה לפניה מן התורה וכו', וכתב הרז"ל שאין ראוי למנות הקריאה עם הברכה מצוה אחת" וכו'. אך לא ראיתי שם שום גילוי שכן היא דעתו, והוא רק ציין לשיטת הרמב"ן. והגאון שעליו נסובים דברי הרשב"ץ, לא מנה את מצוות ברכת התורה.
אולם בספר עינים למשפט (ברכות כ"א ע"א) הפנה למש"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קס"ג^[33]), וז"ל שם "ודין קריאת התורה מ"ע מן התורה היא, וא"צ זה לפנים, שאפילו ברכת התורה לפניה היא מן התורה, כדאמרינן בפרק מי שמתו (כ"א ע"א), א"ר חסדא מנין לברכת התורה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, והרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו הכניסה במנין המצות" וכו' ע"כ. ושו"ר שגם ביביע אומר (ח"ג או"ח סי' כ"ז אות י') ציין לתשב"ץ כאן. ומכאן אכן משמע להדיא דדעת הרשב"ץ גופיה דהוי מצוה מן התורה. ואפשר שהחרדים כיון על תשובה זו של הרשב"ץ. וע"ע בפסקי הרשב"ץ לברכות (ל"ה ע"א עמ' ר"ט).
אכן צ"ע מדברי התשב"ץ עצמו (בח"ב סי' רס"א), שכתב "ואין זה נשבע לבטל את המצוה שהקריאה בצבור מתקנת סופרים היא, ושבועה חלה על מצות דרבנן", וצ"ע. ושמחתי מאד כשמצאתי לאח"ז שכבר גדולי האחרונים עמדו בסתירה זו בתשב"ץ. ע' למרן החיד"א בברכ"י (בסי' קל"ה אות א'), והגאון בעל חקרי לב בשו"ת סמיכה לחיים (סי' ב' דף י"ג עמודה ג ד"ה הנה מבואר, ועמודה ד' שם ד"ה והנ"ל). וע' מגילה (י"ז ע"ב) ברש"י ותוס' וריטב"א, וע"ע בשו"ת סמיכה לחיים (סי' א'), ובשו"ת משכנות יעקב (סי' ס"ג), ובספרו שו"ת קהלת יעקב (סי' ג'), ובשו"ת משיב דבר (ס"ס ט"ז), ובספרו העמק דבר בהרחב דבר (פרשת משפטים פרק כ"ד פס' י"ב). ובשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה). וע' בדברי הבאר שבע דלהלן. וצ"ע.
עכ"פ בדעת החרדים עצמו, איני יודע אם בא להורות ולפסוק כדעת הרמב"ן (ונפק"מ שבספק יחזור לברך, וכהכרעת הפר"ח והשאג"א), או אפשר שרק בא לומר שלדעת הרמב"ן וסיעתו יש בזה מצוה מהתורה, אך לא נחית להורות שכן הלכה, וצ"ע בדרכו בספרו הנ"ל. ויותר נראה שהוא סובר שברכה"ת מהתורה.
וז"ל הגאון באר שבע בסוטה (מ"א ע"א ד"ה ומה שכתב וזו) "ומה שכתב וזו אינה אלא משום כבוד הצבור וכו' ולברך אחרת משום כבוד הצבור לא תקון רבנן כו', אין לו קיום והעמדה כלל ועקר מפי גמרא ערוכה בפרק מי שמתו (ברכות כ"א ע"א), דגרסינן שם אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת, מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר (דברים ל"ב, ג') כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, א"ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה בקל וחומר מן המזון וברכת המזון לפניה בק"ו מן התורה וכו', ומסיק שם בגמרא מה לתורה שכן חיי עולם. והכי איתא בירושלמי דמגילה פרק הקורא עומד (הלכה א'). הרי קמן מבואר באר היטב דברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור היא מן התורה, שהרי עיקר הקרא (דברים ל"ב, ג') כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו דיליף מיניה, מיירי בצבור כדפירש רש"י שם בהדיא, וכדאיתא ביומא פרק אמר להם הממונה (ל"ז ע"א) ובריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ה ע"א). ועוד, שהרי מלשון רב יהודה מרא דשמעתא גופיה משמע בהדיא דמיירי בצבור, מדקאמר "לפניה", דאלו ביחיד לא שייך לומר לפניה, כיון שאינו מברך לאחריה כלל, וכיון שעיקר ברכת התורה לא ילפינן שהיא מן התורה כי אם מקריאת הצבור כמו שנתבאר, הלכך אע"ג שכבר בירך ברכת התורה שחרית ביחיד, אפ"ה חייב מן התורה לחזור לברך ברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור, ודוקא ברכה אחרונה תקון רבנן, וגם זו לא משום כבוד הצבור חס ושלום, אלא מפני כבוד התורה כמו שתקנו למפטיר בנביא שמברך לאחריה, וכן כתב בהדיא הרמב"ן ז"ל במנין המצות עשה (מצוה ט"ו), ועיין חינוך (מצוה ת"ל), וכן כתב בקרית ספר (הלכות תפלה פי"ב) וז"ל ברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה, נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה ולהכי לא באה במנין, אבל היא מדאורייתא כו' עכ"ל. וכן כתב (הקרית ספר) בהלכות נשיאות כפים (שם בהלכות תפלה פי"ד) וז"ל ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאורייתא, כגון ברכת המזון וברכת התורה, שהוא חייב לענות אמן מדאורייתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל, דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גודל, והיינו בעניית אמן, עכ"ל. ולא כמו שעלה על דעת החכם הזה, דגם ברכה ראשונה על קריאתה בצבור תקנוה רבנן אם כבר בירך ברכת התורה שחרית, והא ליתא, אלא אפילו אם כבר בירך ברכת התורה שחרית, אפילו הכי חייב מן התורה לברך ברכת התורה על קריאתה בצבור, כיון שעיקר קרא כי שם ה' אקרא וכו' קאי על קריאתה בצבור כמו שנתבאר" עכ"ל. (ועיי"ש בדברי המגיה מש"כ בדעת הטור, וי"ל ע"ד).
ועוד כתב שם הבאר שבע לעיל מינה (ל"ג ע"א ד"ה כל התורה) "כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פירש רש"י (ד"ה כל התורה) לקרות בבית הכנסת. וכן פירש בפרק הקורא למפרע (מגילה י"ז ע"ב) ובפרק היה קורא בתורה (ברכות י"ג ע"א), והקשו שם התוס' (מגילה שם ד"ה כל התורה) עליו, שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, לבד מפרשת זכור ופרשת פרה אדומה דהוי דאורייתא, ופירשו בענין אחר, דהכי קאמר כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויים כאן במשנה, אי נמי מיירי בפרשיות המחוייבים לקרות דאורייתא, כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה. וקשה לי טובא על דבריהם, חדא שאין הלשון כל התורה כולה משמע הכי. ועוד שאין קושייתן נופלת על רש"י לבד, אלא גם על הגמרא ערוכה בפרק מי שמתו (ברכות כ"א ע"א) אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת, מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר (שם ל"ב, ג') כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. והשתא קשה, שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, והיכא יליף מקרא ברכת התורה לפניה, דהיינו כשקורא בבית הכנסת דבהכי מיירי דוקא, דאלו ביחיד לא שייך לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, אלא מאי אית לך למימר, דאע"ג שלא חייבתו התורה לקרות בבית הכנסת, מ"מ אם הוא רוצה מעצמו לקרות בבית הכנסת, אז חייבתו התורה לברך לפניה, כדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו, כמו גבי ברכת המזון שחייבתו התורה לברך אחר המזון אם הוא רוצה לאכול, אבל הוא אינו חייב לאכול כדי לברך ברכת המזון, וכמו ברכת להתעטף בציצית, הכי נמי הכא. ובזה נתקיימו דברי רש"י. כן נ"ל" ע"כ.
הרי דפשיטא ליה, דברכת התורה לפני הקריאה בציבור היא מצוה מן התורה, וזו כוונת רב יהודה הנ"ל. דלדעתו רב יהודה על קריאה בתורה בציבור מיירי, מדאמר "לפניה". וכל עיקר המקרא "הבו גודל", לדעתו אין לו קיום אלא בציבור (וזה כדעת התשב"ץ בתשובה הנ"ל ח"ב סי' קס"ג והזקן אהרן). ולענ"ד יש לדון בדבריו, אלא שאכמ"ל. וע' להלן בהשגת הפר"ח והברכ"י על הבאר שבע. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ז') מש"כ בדעת הבאר שבע.
אכן י"ל דגם לדעתם ז"ל (התשב"ץ הזקן אהרן והבאר שבע), ברכות התורה של הבוקר שכל אדם מברך לעצמו, אינם מן התורה כלל, דלדעתו רק בציבור חייבה תורה לברך ברכות התורה לפי הקריאה בציבור. ואף שלא חייבה התורה לקרוא בתורה בציבור, מ"מ אם רצו לקרוא (כ"ש אחר שמשה ועזרא תיקנו), עליהם לברך ברכות התורה מהתורה.
ודברי הבאר שבע הובאו להלכה במג"א בקצרה (בסי' קל"ט סק"ה) וז"ל "מברכין לפניה. כתב באר שבע דף צ"ח (סוטה מ"א ע"ב ד"ה לפי) דברכה שלפניה הוי מדאורייתא ע"ש. ונ"ל דמ"מ אם בירך על התורה שחרית, יוצא י"ח, ובצבור נתקנה משום כבוד צבור כמ"ש ס"ח" ע"כ.
ונראה שהמג"א מסכים לדברי הבאר שבע שיש ברכה מהתורה, אלא שמחדש שמי שכבר בירך ברכות התורה בבוקר, יוצא מהתורה, ואז ברכתו בציבור לכו"ע הוי דרבנן, ודלא כמש"כ הבאר שבע לעיל מינה "הלכך אע"ג שכבר בירך ברכת התורה שחרית ביחיד, אפ"ה חייב מן התורה לחזור לברך ברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור". אך נקוט מיהא דדעת המג"א גופיה, דברכה אחת ביום (שחרית או בציבור) הוי מהתורה, ודו"ק.
וכ"כ שם הפמ"ג בביאור דברי המג"א וז"ל "מברכין. ע' מג"א. ע' א"ר כאן (סק"ז) בשם תשובת פני משה (ח"א סי' א'), לרמב"ן (ספר המצות עשה ט"ו בהוספות הרמב"ן) ורשב"א (ברכות מ"ח ע"ב ד"ה הא דאפליגו) וחינוך (מצוה ת"ל) דין תורה, ולרי"ף ורמב"ם ורא"ש (שו"ת כלל ג' סי' ח'^[34]) דרבנן. והמג"א הסכים לכאורה דדין תורה, אבל חולק עם הבאר שבע בבירך בשחרית דלכולי עלמא דרבנן, כמו שכתב המחבר (בסע' ח'), ע' פר"ח (אות ח'). וע' א"ר (סי' ק"מ אות ג', וסי' קמ"ד אות ג'), יע"ש. ותבין קישור המג"א, דאע"ג דברכת התורה דין תורה, מ"מ אם סיים כהוגן יצא, ולא תימא שאני ברכות הפירות דרבנן, ע' סי' ר"ט אות ג' ובתוס' ברכות (י"ב ע"א ד"ה לא) דספק דרבנן לקולא, י"ל נוסח הברכה ג"כ אין מן התורה" ע"כ.
ונראה שזו כוונת הערוך השולחן (בסי' מ"ז סע' ב') שכתב "וכל הגדולים הסכימו לדבריו" של הרמב"ן דברכת התורה מהתורה, ובמוסגר ציין לפר"ח ולמג"א ולשאגת אריה. ובתחילה חשבתי שיש בדבריו ט"ס במה שציין למג"א, שלא מצאתי למג"א שכתב שברכות התורה מהתורה. אכן לאחר העיון נראה שכוונתו למג"א הנ"ל (בסי' קל"ט סק"ה). ואכן בספר ערוך השולחן מהד' עוז והדר, הפנו לדברי המג"א כאן (קל"ה סק"ה). ושו"ר שכבר היעב"ץ במור וקציעה כאן בסו"ד, הפנה למג"א הנ"ל.
וראיתי בערוך השולחן שם במהד' עוז והדר שהפנו עוד למג"א בהלכות ברכת התורה (בסי' מ"ז ס"ק י"א), ולדברי הפמ"ג שם ע"ד המג"א. והנה המג"א שם קאי על מש"כ השו"ע שיש מחלוקת הפוסקים אם הישן ביום חוזר ומברך, וכתב שם המג"א "שינת קבע. ול"ח (דברי חמודות ברכות פ"א אות ע"ז) כתב שרבו מהר"י גינצבורג נהג לברך כשישן ביום". וביאר שם הפמ"ג את טעמו של מהר"י גינצבורג, וז"ל "שינת קבע. ע' מג"א. ע' ב"י (שם) ספק ברכות לקולא. והנה הטעם דלקולא, דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא, משא"כ ברכת התורה כפי מה שכתב הפרי חדש הביאותיו לעיל (משבצות זהב אות א' ד"ה כתב) דלכמה פוסקים הוה דין תורה, א"כ יהיה ספק לחומרא, כמו ספק בירך ברכת המזון, וזה דעת רבו מהר"י גינצבורג ז"ל. ובפרט חמורה מאוד ברכת התורה, וע' נ"ץ (עטרת צבי ס"ק י"ט)" ע"כ.
הרי שלדעת הפמ"ג, גם כאן המג"א פוסק כמ"ד ברכות התורה מהתורה. ולענ"ד דברי הפמ"ג בביאור סברת המג"א ומהר"י גניצבורק אינם מוכרחים כ"כ. ואפשר שמהר"י גינצבורג סובר דהוי דרבנן, ואפ"ה דעתו לברך בישן ביום, אחר שכן דעת רוה"פ וכן נוטה הסברא הפשוטה (דגדר ברכות התורה כברכת המצוות, וממילא שינת יום הוי הפסק), אך לא מטעם דהוי מהתורה, שהרי אין לכך שום רמז. (ובאשל אברהם כתב שאפילו למ"ד ברכות התורה מהתורה, אין לברך ביום, עיי"ש, אלמא שאין לתלות מחלוקות אלו זו בזו, והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סי' ה' אות א'. אך בסוף אות ב' שם העיר בזה כעין סתירה בדעת האשל אברהם, וצ"ע).
תדע, דעת הרא"ש דברכת התורה מדרבנן, ואפ"ה פסק לברך בישן שינת קבע ביום. אמנם מדברי המג"א הנ"ל (בסי' קל"ט סק"ה) יש ראיה לכאורה דפסק דברכת התורה מהתורה, וצ"ע.
אכן הגאון פר"ח (או"ח סי' קל"ט סע' ח') כתב להשיב ע"ד הבאר שבע, וז"ל "דמשום כבוד התורה נתקנה. כתב בספר באר שבע בחידושין (לפרק היה מביא) דף נ"ח (סוטה מ"א ע"א ד"ה לפי) דאע"ג שכבר בירך ברכת התורה בשחרית ביחיד, אפילו הכי חייב מן התורה לחזור ולברך ברכת התורה לפניה על קריאתה בציבור והאריך בזה, וטעות הוא בידו, דהא עיקר קריאה בספר תורה בציבור לא הויא אלא תקנתא כדאיתא בסוף פרק מרובה (בבא קמא פ"ב ע"א), ובירושלמי פרק הקורא עומד (מגילה פ"ד ה"א) וכן כתב הכסף משנה בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו) דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ושני וחמישי דתקנת משה היא שאינה מדברי סופרים, ושוב מצאתי לו בריש פרק ואלו נאמרים (סוטה ל"ג ע"א ד"ה כל) שכתב דהוי דומיא דברכת המזון, שאם הוא רוצה לקרות מעצמו בבית הכנסת חייבתו תורה לברך, וגם זה אינו כלום אלא בכל גוונא מדרבנן היא" ע"כ.
וכן הסכים עמו מרן החיד"א בברכ"י (או"ח סי' מ"ז אות ח'), וכתב "שהרי קריאת התורה בציבור תקנה היא, ולאו מדאורייתא, כמו שהסכים הרב פר"ח גופיה לקמן (בסי' קל"ט), ודחה דברי הרב באר שבע שכתב דהוי דאורייתא. ובאמת שנראים דברי הפר"ח שם. ומה שהביא משם הרב ב"ש שאם הוא רוצה לקרות בעצמו בציבור חייבתו תורה לברך אינו מחוור. וכבר דחה דבריו הרב פרי חדש. וכן משמע" וכו'.
והנה גם הגאון היעב"ץ במור וקציעה התעצם להוכיח שברכות התורה מהתורה. ותחילה כתב לדחות את כל דברי הפני משה הנ"ל. וגם בדעת הטור יצא להתווכח עם הפני משה, ולעיל הבאנו את דבריו בדעת הטור, וכתבנו להשיב עליהם לפי הנראה לענ"ד, עיי"ש.
גם בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה) האריך לדחות את דברי היר"ח (להגאון בעל חקרי לב) שהובאו בשו"ת סמיכה לחיים (סי' א'), ששם החזיק בדברי הבאר שבע, והיבי"א הנ"ל האריך להשיב ע"ד ולהוכיח דברכות התורה בציבור מדרבנן, עיי"ש.
ועתה נביא את המשך דברי המור וקציעה שם, ומה שכתב לדחות את דברי הפני משה, וז"ל "והנה מסיים שם בעל הספר בפרט הלז, ז"ל העולה מהמקובץ בברכת התורה שלפניה במחלוקת היא שנויה, דלרובא דרובא דרבוותא הרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור וזולתם היא מדרבנן וכו'. אמנם במחילת כבודו הפריז על המדה, שאין אפילו אחד מכל אלה שיאמר כן בפירוש, אטו אשינויא ניקו ונסמוך לעקור דבר מן התורה, חס לן למימר הכי, ואין לנו לחלוק את השוין מסברת הכרס בלי יסוד מוסד, ואפילו מן הרמב"ם ז"ל אין ראיה ברורה שיסבור כן בהחלט, אדרבה יש להסב דעתו ג"כ אל דעת הרבים המחזיקים בפשטה דסוגיא דגמרא בשני מקומות בלי חולק. ועמ"ש בלח"ש פרק ואלו נאמרין (סוטה פ"ז מ"ז), ובהגהות לספר היד בברכות המלך ודוק. עוד הארכתי בזה בתשובה לרל"נ, ואין לחדש דבר מעתה נגד הברור בתלמוד" ע"כ.
ולענ"ד אחר המחילה, מלבד שכבר מצאנו לחד מן קמאי (ספר הבתים) שכתב להדיא דברכת התורה מדברי סופרים, עוד בה, שהשמטת ג' עמודי הוראה דברי רב יהודה דברכת התורה מהתורה, מוכיחה כשני עדים דסברי מרנן דברכות התורה לאו מהתורה.
ובפרט מש"כ בדעת הרמב"ם שיש להסב דעתו אל דעת המחזיקים דברכות התורה מהתורה, לענ"ד אין יוצאים יד"ח בהסבה כזו, דאין שום שמץ או רמז לומר כן בדעת הרמב"ם, וכבר לעיל הוכחתי דהרמב"ם אית ליה דברכות התורה מדרבנן. ובפרט שעיקר ראיית היעב"ץ מהא דנדרים, נדחו קראו לה לפי פירושו של הרמב"ם עצמו, וכפי שנבאר להלן.
גם מש"כ "ואין לנו לחלוק את השוין מסברת הכרס בלי יסוד מוסד", לענ"ד השמטה של גמרא מפורשת בלי חולק, היא ממש "יסוד מוסד" מאין כמוהו. ויסוד מהדעת, לא מסברת הכרס.
ומש"כ היעב"ץ שם בסו"ד "לכן לבי אומר בטח הלכה למעשה דספקה להחמיר. ולא גרעא עכ"פ מברכה רביעית דברכת המזון דבפירוש איתמר דמדרבנן היא, ואפ"ה חוזר בספק בירך. ועוד ק"ו, מה אם חיי שעה משתבח קב"ה בישראל, שמדקדקין על עצמם לברך על כזית, ש"מ דשפיר דמי לאחמורי בברכת המזון (משם למדתי ג"כ לברכת מעין ג', כמ"ש בס"ד בלח"ש רפ"ז דברכות), א"כ לחיי עולם עאכ"ו" ע"כ.
ואיני מבין דבריו - מה עניין ברכה רביעית, דיש לה גדר מיוחד דתקנו אותה כברכת המזון, מפני שהיא טפלה לה ונספחת אליה, וכדי שלא יזלזלו בה תיקנו שחוזר גם עליה, לעניין מחלוקת הפוסקים אם ברכת התורה מן התורה או מדרבנן. ואיך בא להכריע במחלוקת זו, מכוח דין מסויים שכתבו הפוסקים בברכה רביעית, ומהו לשון "ולא גרעא". מה גם שגם בברכה רביעית אין הדין מוסכם שחוזר, ע' בחזו"ע טו"ב וברכות (עמ' ר"כ עד רכ"ד), וע' בספרי דברי עני (ח"ב סי' ה' עמ' ק"ט וק"י ובהערה מ"ו שם).
ומש"כ "מה אם חיי שעה משתבח קב"ה בישראל, שמדקדקין על עצמם לברך על כזית, ש"מ דשפיר דמי לאחמורי בברכת המזון". הנה אין לדמות תקנת חכמים מוגדרת ומוסכמת, שיש לברך ברכת המזון מכזית אף כשלא שבע, למחלוקת הפוסקים אם ברכת התורה מהתורה או מדרבנן. ומה הכרעה היא זו.
ומש"כ עוד היעב"ץ "וכן עוד ראיה גמורה מהא דאיפליגו אמוראי בנוסח ברכתה (ברכות י"א ע"ב), ומסקינן הילכך נימרינהו לכולהו, ואי איתא דמדרבנן בעלמא היא כשאר ברכות, היכי מחמרי בספקה. הא קי"ל ספק ברכות להקל מה"ט, והיכא אשכחן דכוותה להרבות שלש ברכות על דבר אחד, אלא ע"כ אין זו דומה לשאר ברכות, זו ראיה חשובה שאין עליה תשובה. ולכן פשוט בעיני שאם נסתפק אם אמר בה"ת קודם אה"ר, חוזר ואומר, ולא גרע מספק אמר אמת ויציב שחוזר ואומר. וע' מג"א סימן קל"ט (סק"ה) בשם באר שבע" עכ"ל.
ולא זכיתי להבין גם דבריו אלו, דהא גם לגבי מודים דרבנן בסוטה (מ' ע"א) אמר רב פפא "הלכך נימרינהו לכולהו", וכי נוכיח מזה דמודים דרבנן הוי דאורייתא. וכ"ה בברכות (ס' ע"ב) גבי ברכת אשר יצר "אמר רב פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות", וכי ברכת אשר יצר דאורייתא. וכ"ה במגילה (כ"א ע"ב) גבי ברכה אחרי מגילה, ובברכות (נ"ט ע"א) גבי ברכת הקשת, ובתענית (ו' ע"ב) גבי ברכת הגשמים, ועוד. אלא לאו ש"מ שאין מזה שום ראיה, אלא העיקר הוא כמו שכתב הר"ן בפסחים (כ"ג ע"א בדפי הרי"ף, בשם החכמים ז"ל) גבי הסבה דרבנן "הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא". הכא נמי, דכיון דאפשר להחמיר בקל, שהוא רק נוסח ברכה, ולהוסיף כמה תיבות בתפלה, להכי החמירו בו לכתחילה, ולא משום שהוא מן התורה. וזהו הטעם בכל הברכות הנ"ל.
ואחר מעט התבוננות זכיתי להבין את כוונת היעב"ץ, שדעתו להוכיח ממה שתקנו שלש ברכות (ולא ממה שהחמירו להוסיף בנוסח הברכה), כדכתב "ואי איתא דמדרבנן בעלמא היא כשאר ברכות, היכי מחמרי בספקה, הא קי"ל ספק ברכות להקל מה"ט, והיכא אשכחן דכוותה להרבות שלש ברכות על דבר אחד". וזו אכן ראיה גדולה לכאורה.
אכן לאחר העיון בס"ד גם על זה יש להשיב. דבאמת אף שברכת התורה מדרבנן, מ"מ החמירו בה מפני חשיבות וערך התורה הקדושה, וכמו שמצינו כמה ברכות דרבנן על מצוה אחת (על מילה, על מגילה ועוד), כך תיקנו גם לברכת התורה. אך לא מטעם דהוי דאורייתא. והמתבונן שם בסוגיה לא ימצא שום רמז שטעם המסקנה "הלכך לימרנהו", הוא מחמת דהוו דאורייתא. ועיי"ש בתלמידי רבינו יונה שכתבו שתיקנו ג' ברכות כנגד מקרא משנה ומדרש, ולר"ת דהוו ב' ברכות, תקנו כנגד תורה שבכתב ותורה שבע"פ. אך אין שום רמז שטעם החומרא משום הספק, ומשום ספק דאורייתא לחומרא. כ"נ לענ"ד. וע"ע בערוך השולחן (מ"ז סע' ה') שכתב לבאר למה תיקנו ב' או ג' ברכות לתורה, עיי"ש. ולאח"ז ראיתי שגם הגאון מליסא עמד בזה, וכתב לבאר (קצת בדרך דרוש) למה תיקנו ג' ברכות לתורה, ע' בהקדמתו לספרו נחלת יעקב עה"ת.
העולה מכל האמור, דעת הזקן אהרן, המבי"ט, ואפשר ספר חרדים, והתשב"ץ, וספר באר שבע, ומג"א ומור וקציעה דברכת התורה מהתורה. אלא שדעת הזקן אהרן ובאר שבע והתשב"ץ דרק ברכת התורה על כל קריאה בתורה בציבור היא מן התורה, אך ברכת התורה שמברך כל יחיד לעצמו, אינה מן התורה כלל.
♦
דעת הגאון פרי חדש דברכת התורה דאורייתא ומו"מ בדבריו
והנה הגאון בעל פרי חדש הסכים בדעתו הרחבה דברכת התורה דאורייתא. ותחילה הביא את דברי רב יהודה ורבי יוחנן, וכתב שמדברי שניהם עולה דברכת התורה דאורייתא. ושוב הביא את דברי הפני משה הנ"ל, וכתב לדחות את דבריו בתוקף, עיי"ש. (וע' מש"כ לעיל לדון במש"כ הפר"ח בדעת הטור).
ושוב כתב הפר"ח וז"ל "זאת הסוגייא מוכחת בהדיא דברכת התורה לפניה הויא דאורייתא, ואע"ג דבריש שלשה שאכלו (ברכות מ"ה ע"א) מפיק ר' אבהו ברכת זימון מהאי קרא דהבו גודל, י"ל דאסמכתא בעלמא היא. אי נמי אנן מפקינן ליה מגדלו לה' אתי (תהלים ל"ד, ד'), כדמסיק רב אסי (שם) ורבי בברייתא (שם מ"ח ע"ב) וכו', אלא ודאי דהך סוגייא הוא יתד בל תמוט דס"ל דברכת התורה לפניה הויא דאורייתא" ע"כ. וזה היפך מש"כ לעיל, דעמודי ההוראה וסיעתם ס"ל, דמכיון דדרשו חז"ל קרא ד"כי שם ה' אקרא" להלכות אחרות, לכן יצא להם דליתא לדרב יהודה. והפר"ח ס"ל להיפך, דעיקר המקרא בא לברכת התורה כרב יהודה, ושאר דרשות (זימון ועניית אמן) הוו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
ואנא דאמרי, השמטת עמודי ההוראה את דברי רב יהודה, מוכיחה דס"ל איפכא, דאם איתא דהוו סברי כפר"ח, לא היו משמיטים דברי רב יהודה. ושו"ר שכ"כ הכסא אליהו (סי' מ"ז סק"א), ע' להלן. ולכן ע"כ דבהא פליגי קמאי - עמודי הוראה ס"ל דעיקר המקרא כולו אסמכתא בעלמא, והיינו שכל הג' הלכות שלמדו ממנו חז"ל (ברכת התורה, זימון ועניית אמן), כולהו אסמכתא בעלמא נינהו, ואילו הרמב"ן והחינוך והפר"ח וסיעתם ס"ל איפכא, דעיקר המקרא נאמר לעניין ברכת התורה, ושאר הלימודים הוו אסמכתא. ואיני יודע אם יש הכרעה במחלוקת זו, אך נראה לענ"ד שזהו יסוד מחלוקתם.
ועוד כתב הפר"ח "וכן מוכח מהא דגרסינן בהפועלים (בבא מציעא פ"ה ע"ב) ובאלו נדרים (פ"א ע"א) והביאו הטור על עזבם את תורתי, אמר ר' יהודה אמר רב שלא בירכו בתורה תחילה, אלמא דברכת התורה לפניה הויא דאורייתא. ואולי הטור כיון שהביא ההיא דנדרים ממילא משמע דהויא דאורייתא ולא הוצרך לפרש יותר" ע"כ (ע' מש"כ לעיל להשיב ע"ד הפר"ח במש"כ בדעת הטור).
ולענ"ד מש"כ שמדברי הגמרא בפרק הפועלים ובאלו נדרים מוכח דברכת התורה מהתורה, לענ"ד אין בזה שום הכרע. דמלבד שאין אלו אלא דברי אגדה, עוד בה, דאפ"ל דרב יהודה לשיטתו אזיל, בפרט לראשונים דגרסי בדרב יהודה בסוגיין "אמר רב יהודה אמר רב". אך לדעת עמודי הוראה, כי היכי דאין הלכה כדבריו בברכות, כך אין הלכה כדבריו בפרק הפועלים ובאלו נדרים. (אכן ראה בשאגת אריה להלן דחיה לסברא זו).
זאת ועוד, יש פירושים אחרים לדרב יהודה אומר רב "שלא ברכו בתורה תחילה", ולדרכם אין לזה שייכות לעניין ברכת התורה. (וע' להלן בדברי השאגת אריה שכתב ראיה זו בסגנון אחר).
ועוד כתב הפר"ח "וכיון דהרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות, עשה טו) ובעל החינוך (מצוה ת"ל) והרשב"א ז"ל בחידושיו לפרק ג' שאכלו (ברכות מ"ח ע"ב ד"ה הא דאפליגו) סבירא להו דהוייא דאורייתא וכמו שכתב הרב הנזכר ז"ל (הפני משה), ולא אשכחינן מאן דפליג עלייהו בהדיא. והך סוגייא דמייתינן מוכחא הכי בלי ספק מילתא דפשיטא דהכי נקטינן, ונפקא מינה למי שספק לו אם בירך ברכת התורה או לא שחייב לחזור ולברך כל הברכות אף על גב דליכא מדאורייתא אלא ברכה אחת" ע"כ. ואיני מבין איך התעלם מהשמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ואף שרמז לזה וכתב "לא אשכחינן מאן דפליג עלייהו בהדיא", כאילו אומר, לכאורה כן אשכחן מאן דפליג, והיינו כל הראשונים שהשמיטו דברי רב יהודה, אך באמת אין הכרח מהשמטה זו לומר דפליגי, אחר שלא כתבו להדיא דברכת התורה דרבנן. כך נראה בכוונת הפר"ח. ולענ"ד גם דברים אלו קשה לשמוע, דבשלמא אם היה מבאר לנו את טעם השמטתם, הוא ניחא, אך מאחר שלא מצא שום טעם נכון להשמטתם, א"כ ברור לענ"ד שהם סוברים שברכת התורה דרבנן.
בפרט שכן מצינו מי שחלק בהדיא, והוא בספר הבתים (הלכות ברכות שער ראשון ס"ד) שכתב להדיא דהוי דרבנן, וז"ל "מצוה מדברי סופרים לברך על המצות, אמרו חכמים רמז^[35] לברכת התורה מן התורה מנין, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו", ופשוט וברור שכ"ד עמודי הוראה וכל סיעתם.
זאת ועוד, סו"ד הפר"ח יוכיחו שלא כדבריו, שהרי סיים דבריו וכתב "מילתא דפשיטא דהכי נקטינן, ונפקא מינה למי שספק לו וכו' שחייב לחזור ולברך". והרי זהו עיקר הנפק"מ אם ברכת התורה דאורייתא או דרבנן, וא"כ כמו שהפר"ח שסובר שברכת התורה דאורייתא טרח לכתוב נפק"מ זו, א"כ מינה נשמע גם, שכל ראשון שלא טרח לכתוב נפק"מ זו (ולא כתב דהוי דאורייתא, ולא הביא את דברי רב יהודה וקרא ד"כי שם ה' אקרא"), אין זה אלא מטעם שהוא סובר שברכת התורה מדרבנן. וזה נראה לי ברור ואמת בס"ד.
אכן במש"כ הפר"ח לדחות את דברי הפני משה, בזה מודה אני לו שדברי הפני משה דחוקים מאד בסוגיה. וז"ל הפר"ח שם "ובאמת דכד ניים ושכיב אמרינהו רב (הפני משה. ד. א.) להני מילי. חדא, דכי מייתי ר' יוחנן ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מק"ו, הכי מייתי, ומה מזון שאין טעון לפניו מדאורייתא, טעון לאחריו מדאורייתא, תורה שטעונה לפניו מדאורייתא, אינו דין שטעון לאחריה מדאורייתא, אלמא דברכת התורה לפניה הויא דאורייתא. ותו, דמאי בעי ר' יוחנן לאתויי בברכת המזון לפניה מדרבנן, דהא בריש כיצד מברכין גרסינן (ברכות ל"ה ע"א) תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ומשנה שלימה שנויה (שם) שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ותו, היכי אמרינן (ברכות כ"א ע"א) דהא דתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו הויא תיובתיה, אדרבא הויא סיעתיה, דדוקא גבי בעל קרי אינו מברך לפניו, מכלל דברכה לפניה הויא מדרבנן, אלא ודאי דהך סוגייא הוא יתד בל תמוט דס"ל דברכת התורה לפניה הויא דאורייתא" ע"כ. ואנא דאמרי, בפשוטו אכן כן מוכחת אותה סוגיה, אך עמודי הוראה שהשמיטוה, ע"כ סברי דברכת התורה הוי דרבנן, יהיה הטעם אשר יהיה.
עוד כתב שם הפר"ח לדחות את דברי הפני משה (בתירוצו להשמטת עמודי ההוראה ב"פן השני") "גם מה שרצה הרב הנזכר (הפני משה) לדחות הני מימרי דאמוראי, מכח דאיכא תנאי בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח ע"ב) דלא סבירא להו הכי, לאו מילתא היא, דהא איכא תנאי התם דסבירא להו כוותייהו, ומצו למימר אנן דאמרינן כי האי תנא. ואנן אית לן למיפסק כאמוראי, שיש להם כח לפסוק אפילו נגד סתם מתניתין, ולא לדחויי מימרת אמוראי מכח תנאי, וזה פשוט" ע"כ. וגם בזה מודה אני לו שדברי הפני משה דחוקים, וכ"כ היעב"ץ ועוד, ולעיל כבר הקשיתי עליו כיוצ"ב.
ולכן עדיין צ"ע בטעם השמטת עמודי ההוראה את סוגיא דברכת התורה מהתורה. וע' להלן. והנה ראיתי לכמה מרבותינו האחרונים שעמדו ע"ד הפר"ח וכתבו להשיב ע"ד, וראה להלן.
♦
דעת הגאון שאגת אריה דברכת התורה מהתורה ומו"מ בדבריו ותירוץ הצל"ח להשמטת הרמב"ם
והנה בשו"ת שאגת אריה כותב דברים דומים מאד לדברי הפר"ח הנ"ל, אלא שמה שהפר"ח כותב בפשיטות, השאגת אריה כותב בחריפות ובפלפול כדרכו. אך המעיין בדבריו יראה ששני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן א"צ לכפול את הדברים. ואין לי אלא להעיר בקצרה בדבריו.
תחילה אומר, שהשאגת אריה הביא רק את דעת הרמב"ן דס"ל דברכת התורה מהתורה, ודעת הרמב"ם דס"ל דברכת התורה מדרבנן (והתעלם מדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו להא דרב יהודה), וכתב להצדיק את דברי הרמב"ן דברכת התורה מהתורה. ואת דעת הרמב"ם כתב לבאר, דס"ל דלדרכו דפסק (ברכות פ"א ה"ז) דהרהור כדבור, א"כ לדרכו כיון דברכת התורה מהתורה, היה ראוי להתיר לבעל קרי לברך ברכות התורה או ברכת אהבה רבה שהיא כברכת התורה, דהקורא ק"ש כקורא בתורה. ואף שבעל קרי קורא רק בהרהור, מ"מ הרי לרמב"ם הרהור כדיבור, וא"כ היה ראוי להתיר לו לברך ברכות ק"ש. ומדלא התירו לו, ש"מ דברכת התורה דרבנן. והמעיין יראה שזה ממש כתירוצו השני של הפני משה. והשאגת אריה שם כתב באורך לדחות סברא זו מכמה פנים, עיי"ש בעומק פלפולו, ואכמ"ל.
וראיתי לצל"ח בברכות (כ"א ע"א) שעמד בהשמטת הרמב"ם, וכתב וז"ל "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו'. הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות בסוף מצות עשה חשיב מצות ששכח הרמב"ם, ושם (מצוה ט"ו) חישב ברכת התורה לפניה שהוא מצות עשה, והביא ראיה מסוגיא זו. והמגלת אסתר כתב שדעת הרמב"ם שהדרשה כאן היא אסמכתא, ע"ש^[36]. ואני אומר שאף שעל מה שאמר מנין לברכת התורה לפניה מן התורה יש לפרש דלאו דוקא קאמר, דמצינו כיוצא בזה בבבא בתרא (דף קמ"ז ע"א) אמר רב מנין למתנת שכיב מרע מן התורה וכו', וע"ש בתוס' (בד"ה מנין) וכו', מ"מ כאן בשמעתין א"א לומר כן, דאם עיקר מימרא זו היא אסמכתא, גם כל הני ק"ו דיליף ר' יוחנן הכל אסמכתא נינהו, ואיך מותיב מדתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ונשאר בתיובתא (ואם רבי יוחנן בא לומר דמברך ברכת המזון לפניה מדרבנן, מה קושיא מבעל קרי שאינו מברך לפניו, הא ברכות דרבנן בעל קרי אינו מברך. ד.א.), אלא ודאי שכל הך סוגיא מן התורה ממש הוא. ואף דאיתותב ר' יוחנן בהני ק"ו דיליף זה מזה, אבל עיקר מימרא דרב יהודה דקאמר ברכת התורה שהוא מן התורה, לא איתותב, והדרא קושיא לדוכתא על הרמב"ם.
ונראה שהרמב"ם לשיטתו שפסק (הלכות ברכות פ"א ה"ז) בהך דלעיל בפלוגתא דרבינא ורב חסדא אם הרהור כדיבור דמי כרבינא, והיינו דרבינא הוא בתרא והוא חתם הש"ס עם רב אשי, ולרבינא ממילא נדחה הך דרב יהודה שאמר שברכת התורה הוא מן התורה, דהרי במשנתינו שנינו בעל קרי וכו', וסתם בעל קרי מקרה לילה הוא, וא"כ עדיין לא בירך ברכת התורה, וכשהוא מהרהר ק"ש בלבו, כיון שהרהור כדיבור דמי א"כ הרי הוא קורא בתורה, דאטו ק"ש לאו תורה היא, וא"כ צריך לברך ברכת התורה או לפטור באהבה רבה. ואי ס"ד דברכת התורה לפניה היא מן התורה, א"כ למה אינו מברך לפניה, אלא ודאי דברכת התורה היא מדרבנן" ע"כ. וזה ממש כעין תירוץ השאגת אריה והפני משה (בתירוצו השני) ברמב"ם.
ולפענ"ד מכמה טעמים אין ליישב כן את דעת הרמב"ם, כמו שיראה הרואה (וגם כפי שהשיב ע"כ השאגת אריה גופיה), ואכמ"ל. ובפרט, שלדרכם קשה למה הגמרא לא דחתה את דברי רב יהודה מכוח משנת בעל קרי. זאת ועוד, לשיטתו אכתי תקשי לן דעת הרי"ף והרא"ש, דהם לא מצינו שסברי דהרהור כדיבור, והדרא קושיא לדוכתא, למה השמיטו להא דרב יהודה. ויותר נראה שהרי"ף והרא"ש השמיטו לדרב יהודה, מאותו טעם של הרמב"ם.
ובסו"ד שם כתב השאגת ראיה להביא עוד ראיה דברכת התורה מהתורה, מהא דרב יהודה דעל מה אבדה הארץ, שלא ברכו בתורה תחילה. אלא שסגנון דבריו קצת שונה מדברי הפר"ח הנ"ל, וז"ל שם "וה"נ מצינן למידק מהא דפ"ב דנדרים (דף פ"א ע"א) דאמר התם וכו', א"ר יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, וש"מ דברכת התורה דאורייתא, דאי מדרבנן, הא אמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג ע"א) דאנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, וירמיה קדים להו כמה דרי, ובימיו עדיין לא נתקן. אלא שזה יש לדחות, דברכת התורה כבר התקינו בימי ירמיה, אלא שהם תיקנו נוסח שלהם, וה"נ אמר התם תקנו קידוש, והרי קדוש היום הוי מה"ת, אלא ע"כ הם תיקנו נוסח של קידוש. והכי נמי אמר בפרק שלשה שאכלו (מ"ח ע"ב) משה תקן להם ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים, אע"ג דכולהו מדאורייתא כדאמר התם. אלא וודאי הנוסח שלהם אינהו תיקנו. מ"מ נראה מדנענשו עונש גדול כ"כ דעל דבר זה אבדה הארץ, ש"מ דברכת התורה הוי מה"ת, דאי מדרבנן לא היו ראוין לעונש גדול כ"כ. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ז דסוטה (דף מ"א ע"ב ד"ה אותו) גבי הא דאמרו ישראל לאגריפס המלך אחינו אתה, ואמרינן שם באותו שעה נתחייבו ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס, והוכיחו התוס' התם שלא היה ראוי למלכות מדין תורה, אע"פ שהיתה אמו מישראל, דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש כזה, וה"נ דכוותיה. ואע"ג דלא דמי קצת כ"כ להא דאגריפס, הדבר מוכרע מעצמו, דאי ברכת התורה אינה אלא מד"ס, אין ראוי לעונש גדול כ"כ דאבידת הארץ, ומדאמר רבינא שהוא בתרא מ"מ אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם משום שאין מברכין בתורה תחלה, ומייתי לה מהא דר"י א"ר, דש"מ דבה"ת הוי מה"ת לראיה לדבריו, אלמא ס"ל דבה"ת הוי מה"ת, והאי רבינא הוי סוף הוראה ובתראה שהרי סידר הגמרא את דבריו שם אחר דברי רב אשי שאמר התם משום דקרו לאינשי חמרי, וכיון דס"ל לרבינא בתראה דבה"ת הוי מה"ת, הא וודאי קי"ל כוותיה לגבי רבינא קמאי דפרק מי שמתו דס"ל דבה"ת לאו דאורייתא הוא, ואפילו שאר אמוראי התם במסכת נדרים לא פליגי עליה בהא, אלא דיהבי טעם אחר לסיבה זו שאין ת"ח מצויין לצאת מבניהן ת"ח, אבל בהא דברכת התורה דאורייתא לא פליגי עליה, הילכך נקטינן דבה"ת הוי מה"ת, ובספק בירך ספק לא בירך חוזר ומברך" עכ"ל.
ומבואר למסקנת דבריו, שהראיה שרוצה להביא מהא דעל מה אבדה הארץ, היא רק מכך שרבינא שהוא בתרא סובר דאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, ו"אי ברכת התורה אינה אלא מד"ס, אין ראוי לעונש גדול כ"כ דאבידת הארץ". ולעיל הקשיתי בדברי הפר"ח שאין להביא ראיה מהא דנדרים, דאפשר דרב יהודה לשיטתו אזיל. ונראה שהשאגת אריה בא ליישב דחיה זו, וכותב שרבינא דהוא בתרא הכי ס"ל, ולא תימא דרק רב יהודה לשיטתו אזיל, ודו"ק.
אכן אכתי י"ל לענ"ד דאין אלו אלא דברי אגדה, ואין להביא ראיה מדברי אגדה לדברי הלכה. ואף שהתוס' בסוטה נראה שכן הביאו ראיה מדברי אגדה לדברי הלכה בעניין זה, מ"מ השאגת אריה עצמו כתב שיש לחלק בזה בן דברי התוס' לנד"ד, "ואע"ג דלא דמי קצת כ"כ להא דאגריפס". ונראה שהחילוק הוא ששם בסוטה הסוגיה עוסקת קצת בהלכה, והיינו באיסור חנופה, משא"כ הסוגיה בנדרים, כולה שם עוסקת בדברי אגדה, כ"נ לענ"ד.
זאת ועוד, כאמור, יש פירושים אחרים בביאור הא ד"לא בירכו בתורה תחילה". ע' באליה רבה (מ"ז סק"א) שכתב "וראיתי בכנסת הגדולה פירש על תלמידי חכמים, שאין עושין כבוד לתורה ואין עולין ראשונה לקרות בתורה", וכן הובא בפמ"ג (א"א בהקדמה לסימן). ולפי"ז אין שום ראיה לברכת התורה דנד"ד. וע"ע להלן בדברי המטה יהודה במש"כ לדחות ראיה זו בטוטו"ד.
♦
מו"מ בדעת היד אהרן והבאר היטב ושתילי זיתים ושערי תשובה בנד"ד
והנה בספר יד אהרן (אלפאנדארי, סי' מ"ז הגהות טור אות א') כתב "אם ברכת התורה הויא מדאורייתא או מדרבנן, ע' בספר פני משה (ח"א סי' א'). והפר"ח ז"ל (אות א') כתב דכיון דהרמב"ן והרשב"א וספר החינוך ס"ל דהויא דאורייתא, הכי נקטינן. ונפק"מ שאם נסתפק אם בירך אם לאו, חוזר ומברך כל הברכות, אע"ג דליכא מדאורייתא אלא בררכה אחת" ע"כ. ומשמע קצת דהוא נוקט כדעת הפר"ח, שהביא את דבריו בסוף. אכן אי"ז מוכרח כ"כ בדעתו, ואפשר שאינו אלא מראה מקום. ועיי"ש ביד אהרן מהדו"ב (מכון הכתר) בקונטרס פסיקה מתוך הספר יד אהרן (עמ' ס"א והלאה), ואכמ"ל.
והגאון באר היטב (מ"ז סק"א) צדיק עתק כל דברי היד אהרן כדרכו, עיי"ש. וגם בדעתו יש להסתפק אם בא לפסוק כדעת הפר"ח, או רק מראה מקום הוא לו. וצ"ע. גם בספר שתילי זיתים (מ"ז סק"א) הביא לדברי הפר"ח, וצ"ע אם בא לפסוק כמותו.
וז"ל השערי תשובה (סי' מ"ז סק"א) "ליזהר. עבה"ט. וע' בשאגת אריה (סי' כ"ד) שהוכיח דברכת התורה דאורייתא. ושם (בסי' כ"ה) כתב דמ"מ אם נסתפק אם אמר ברכת התורה אם לא, יברך אלא אשר בחר בנו, שהוא מעולה שבברכות, וזה דלא כמ"ש בשם פר"ח ויד אהרן. אך במח"ב דעתו דשב וא"ת עדיף, ובספק לא יחזור ויברך, והביא ראיה מלשון הרמב"ם, וכתב שכ"כ במטה יהודא ע"ש. וע' בברכ"י דאפילו להפוסקים בנסתפק חוזר ומברך, מ"מ באשה אע"פ שגם היא מברכת בה"ת, אם נסתפקה אינה חוזרת לברך שנית ע"ש". ונראה קצת שהוא מסכים לדעת החיד"א במחב"ר דלא הוו דאורייתא, ושמספק אינו חוזר ומברך, ובפרט באשה, ודו"ק.
♦
מבאר דעת האחרונים רבים החולקים על הפר"ח וסוברים דברכת התורה מדרבנן
והנה מצאנו לכמה מגדולי האחרונים שכתבו לחלוק בהדיא ע"ד הפר"ח הנ"ל. ונביא את תמצית דבריהם בדרך קצרה, ונדון בדברות קדשם.
וזה יצא ראשונה. הגאון רבי יהודה עייש בספרו מטה יהודה (סי' מ"ז סק"א) הביא את דברי הפר"ח, וכתב שהמעדני מלך כתב דברכת התורה מדרבנן (דבריו הובאו לעיל), והסוגיה בפרק מי שמתו הוי ילפותא לאסמכתא בעלמא. וכתב וז"ל "והנראה לענ"ד דאע"ג דהרב פר"ח הראה פנים מהך סוגיה דברכת הלימוד הוייא דאורייתא, מ"מ קשיא לי לשיטתו מהסוגיה גופה דבעי למילף בק"ו ברכת התורה לאחריה, דאיך נילף על ברכה דלאחריה, והא לא אשכחן ברכה לאחריה בלימוד, כמו שכתב מרן לקמן בשם תשובת הרשב"א ז"ל דלא אשכחן שום ברכה אחר עשיית המצוות, או מהטעם שכתב מרן יע"ש, דאע"ג דאיתותב ק"ו כדאמר התם תיובתא, מ"מ היינו לעניין הילפותא דלא נילף מהק"ו, אבל הדין דין אמת דמברכין דומיא דברכת המזון לפניו, דאע"ג דאיפריך הק"ו הדין דין אמת, וצ"ע ליישב לשיטת הפר"ח. וע' בספר מקראי קודש ריש פרק י"ג מהלכות תפלה (דף קכ"ד)" עכ"ל.
ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו, דבין אם נאמר שרבי יוחנן קאי לברכות התורה שבציבור (כדעת הבאר שבע הנ"ל וסיעתו), ובין אם נאמר דמיירי על ברכות התורה של כל יחיד (כפשט השמועה וכסתימת רוב הפוסקים), איני רואה התחלה לקושייתו. דאם מיירי על ברכת התורה שבציבור, ר' יוחנן קמ"ל טובא, דסד"א דברכה שלאחריה שבציבור הוי דרבנן (כרב יהודה דרק לפניה הוי מהתורה), וקמ"ל דהברכה שלאחריה בציבור הוי דאורייתא, מכוח ק"ו. ובין אם נאמר דרבי יוחנן מיירי על ברכת התורה של כל יחיד, מ"מ כוונתו ללמוד שיש חיוב מן התורה לברך לאחר הלימוד בסוף היום. ואף ש"לא אשכחן ברכה לאחריה בלימוד", כוונת רבי יוחנן לחדש ברכה כזו, מכוח ק"ו דאורייתא. וזהו כל עיקר חידושו.
ובפרט לא הבנתי את דברי המטה יהודה, במה שמביא ראיה לדבריו מהרשב"א ומהב"י שכתבו שאין לברך אחר הלימוד, שהלא הם כתבו דבריהם להלכה, אחרי שדברי רבי יוחנן נדחו בתיובתא, ועל זה באו להסביר מהו טעם התלמוד שעשה תיובתא לר' יוחנן וסובר שלא תיקנו ברכה לאחר הלימוד. אך רבי יוחנן כל עיקר כוונתו לחדש היפך זה, והיינו שמכוח הק"ו שלו הוא רצה לחדש ברכה חדשה, ועל כל עיקר זה נדחו דבריו בתיובתא. והדברים לכאורה פשוטים, ולכן לא זכיתי לירד לסוף דעתו של המטה יהודה בזה.
והתימה לי שגם מרן החיד"א בברכ"י (סי' מ"ז אות ח') כתב ממש כעין דברי המט"י, אך הוא ז"ל ביאר את דבריו קצת יותר, וז"ל "תו ק"ק על הרב פר"ח דמהך סוגייא מוכח דרבי יוחנן פשיטא ליה דמברכין על התורה לאחריה, ועשה לו למודים מברכת המזון, אלא דהש"ס נתמ'ה וסליק את לימודי'ו, דאיכא למפרך, ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, תיובתא. ומשמע דהש"ס לא פליג אלא על לימוד ר' יוחנן, לא אעיקר ברכת התורה לאחריה. ומוכח דאיירי בברכת התורה כשקורא בס"ת בציבור, דאי איירי על ברכת התורה שאדם מברך על לימודו, הרי אין מברכין על ת"ת לאחריה. וכבר הרשב"א בתשובה (ח"ז סי' תק"מ) טעמא טעים בזה, והביאו מרן בב"י בסי' זה, וגם מרן נ"ט אחרינא, ע"ש. ומאחר דאיירינן בהך סוגייא בברכות כשקורא בציבור, א"כ מוכרח לפרש בסוגייא כדפרשינן, דלא הוו ברכת התורה הללו אלא מדרבנן, שהרי קריאת התורה בציבור תקנה היא, ולאו מדאורייתא" וכו'. והרי ברור שכל עיקר כוונת ר' יוחנן ללמוד ולחדש ברכה אחרי הלימוד, אלא שכל עיקר חידוש זה של רבי יוחנן נדחה בתיובתא. ולא שרק "לימוד ר' יוחנן" נדחה בתיובתא ו"לא אעיקר ברכת התורה לאחריה", אלא פשוט לענ"ד שכל עיקר חידושו שבא לחדש שיש לתקן ברכה לאחריה מק"ו, נדחה בתיובתא. וה' יאיר עיני להבין דברות קדשם.
אכן המעיין בדברי החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' מ"ז אות א') יראה שדעתו היא שר' יוחנן לא בא לחדש ברכה לאחר הלימוד בלומד ביחיד, אלא לומר שיש ק"ו (לאסמכתא מסברא בעלמא) לדין הידוע והמוסכם שהקורא בתורה בציבור, מברך לאחריה. עיי"ש שכתב לכן להדיא "ועוד אני אומר דהכא כבר ידענו ונהגנו לברך על המזון לפניו ועל התורה לאחריה כמו שכתבתי על ברכי דבקריאה בצבור מיירי וכבר דבר זה מוסכם ונמצא דאין אנו באים לחדש דבר מעתה רק דרבי יוחנן קאמר דיש ללמוד זה מק"ו". אכן על זה קשה לי, מה הוסיף הק"ו ומה צריך לו. וי"ל. וע"ע להלן בדברי החיד"א.
והנה ראיתי לפמ"ג בספרו רא"ש יוסף (ברכות כ"א ע"א) שכתב "מנין לברכת התורה לפניה וכו' ותיובתא רק להמוציא שאין מהתורה, הא ברכת התורה לפניה לא איתותב עכ"פ, ופירכא מיהא איכא לאחריה" ע"כ. והיינו שאפילו דברי ר' יוחנן לא נדחו לגמרי, שבמה שהניח שברכת התורה לפניה מהתורה, לא נדחו דבריו.
ושוב כתב המטה יהודה "ואף שאין בידינו להכריע (בראיה במחלוקת הראשונים אם ברכות התורה מהתורה. ד.א.), מ"מ כיון דכתב השו"ע (או"ח סו"ס ר"ט) דכל הברכות אם נסתפק אם בירך או לאו אינו חוזר ומברך חוץ מברכת המזון שהיא מן התורה יע"ש, ומוכח דס"ל דליכא שום ברכה מן התורה ואפילו ברכת התורה. ונפק"מ בנסתפק דאינו חוזר ומברך, ודלא כפר"ח (ושוב כתב להשיג בפרט על מש"כ הפר"ח שחוזר על כל הברכות אף שאחר ברכה אחת השאר דרבנן. וכאמור, השאגת אריה סי' כ"ה גם סובר שחוזר רק על ברכה אחת, והיא ברכת "אשר בחר בנו". ד.א.)" ע"כ. ובזה דבריו ברורים, שמסתימת דברי השו"ע מוכח להדיא דברכת התורה אינה מן התורה, וכנ"ל (ודלא כגריח"ס הנ"ל).
ושוב כתב המט"י לדחות את ראיית הפר"ח דברכת התורה מהתורה דהארץ אבדה על שלא ברכו בתורה, וכתב וז"ל "אחר המחילה לא מכרעא, דהתם עיקר העונש הוא על מה שהיו עסוקין בתורה שלא לשמה וכדיפירש הר"ן בשם רבינו יונה וכו', אלא שמכח הברכה מתגלית כוונת אותם הלומדים דכשראינו בם שאינן מברכין, ידענו דלא היה הלימוד של תורה לשמה, ובהכי ניחא דלא תיקשי מהכא להנך פוסקים דס"ל דברכת התורה אינה אלא מדרבנן, משום דאין הכונה שם אלא על לימוד התורה שלא היה לשמה" עכ"ל.
ולענ"ד דבריו בזה מסתברים מאד, דאפילו אם נאמר דברכת התורה מהתורה, מ"מ עיקר הקפידה הייתה מצד שלא למדו לשמה, ושלא העריכו את התורה כראוי (ולא מצד עצם ביטול מצוות הברכה), כדכתב שם הר"ן בנדרים (פ"א ע"א ד"ה דבר) בשם הר"ר יונה במגילת סתרים (והובא בב"י ריש סי' מ"ז) "שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם". הרי שמתוך "שלא היו עסוקין בה לשמה" (שהוא עיקר החסרון), לכן "היו מזלזלין בברכתה". וא"כ נראה לפי"ז שאין הכרעה מכאן אם ברכת התורה מהתורה או מדרבנן. דאף אם ברכת התורה היא רק מדרבנן, מ"מ אפשר שמכיון ש"שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ", מאחר "שלא היו עוסקים בה לשמה", ע"ז מצא הקב"ה מקום לקפידא, ואפילו אי נימא דרבנן הם שתיקנו את הברכות. כ"נ לענ"ד.
וראיתי שגם מרן החיד"א כתב כיוצ"ב בברכ"י (סוף אות ח') עפ"ד הר"ן הנ"ל, שמה שלא ברכו בתורה תחילה, אינו סיבת הקפידא, אלא רק סימן שלא כיבדו את התורה ולא למדו לשמה. ושוב אין נפק"מ ואין ראיה אם ברכת התורה מהתורה או מדרבנן. וז"ל "גם מה שהוכיח הרב פרי חדש דברכת התורה מדאורייתא מדאמרינן בנדרים (פ"א ע"א) על שלא בירכו בתורה תחילה. לפי מ"ש הר"ן (שם) בשם רבינו יונה והביאו מרן הב"י, אין ראיה, דאלימוד שלא לשמה ועלבון תורה קפיד" ע"כ.
וכ"כ החיי אדם בנשמת אדם (כלל ט' סע' א') להשיב ע"ד הפר"ח בזה, וז"ל "אך מה שהביא הפר"ח ראיה מדקאמר הקב"ה להא מילתא, כדכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", דהיינו שלא ברכו בתורה, מוכח שהיא דאורייתא, יש לדחות לפי מה שכתב ר' יונה הביאו הב"י מדלא ברכו מפני שלא חשיב בעיניהם לברך, וא"כ אין ראיה" ע"כ.
ועוד כתב שם הברכ"י לדחות ראיה זו בדרך נוספת, וז"ל "גם לפי מה שפירש הרמב"ם בספר פאר הדור הנדפס מחדש (בסי' מ"ב. ובמהד' בלאו, בסי' קל"ט. ד.א.), והובא באסיפת זקנים מציעא (פ"ה ע"ב), אין הוכחה, דאקריאת ספר תורה איירי", והיינו דהקפידא הייתה מצד מה שכיבדו כהן ע"ה ולא ת"ח.
והנה יש כמה נוסחאות בדברי תשובת הרמב"ם הנ"ל. וז"ל הרמב"ם שם, לפי מה שהביא בשיט"מ בב"מ שם "אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. מה שפירש לנו זה הוא, שהנמנע מלעלות לספר תורה הוא אסור, והיו תלמידי חכמים רובם קשה עליהם התנועה לעלות לספר תורה והיו נמנעין מלעלות. והנראה לי בפירוש דבר זה הוא בהפך, והוא שהדבר האסור הוא היות איש תלמיד חכם נמצא שם ועולה לפניו כהן עם הארץ או מי שהוא גרוע ממנו בחכמה וקורא תחלה ולהיות שהם מיעטו כבוד תורה ואין קורין תחלה בתורה אלא קורא אחר פחות מהן לקו רובם שאין תורה יוצאה מבניהם לפי שמה שאמרנו כהן ראשון וכו', אין כל זה אלא בשוין, וממה שיסייע את הפירוש הזה הוא היות בעל המאמר הוה רב, ובפירוש אמרו רב קרא בכהני לפני שמואל. הרמב"ם בתשובת שאלה מועתק מלשון ערבי" ע"כ.
וקרוב לזה כתב הרמב"ם גם בפיה"מ לגיטין (פ"ה משנה ח'), עיי"ש, והובא גם בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' ר"ד). והמהדיר לרמב"ם שם (בלאו) כתב שכיוצ"ב כתב ר' יהודה הברצלוני בספר העתים (עמ' רס"ג), והמהרש"א בנדרים שם, עיי"ש.
וביאור העניין פשוט, דהרמב"ם והעתים ומהרש"א וסיעתם מפרשים, דהארץ אבדה על מה שהתלמידי חכמים לא ברכו וקראו בתורה תחילה, אלא נתנו לכהן ע"ה לברך ולקורא בתחילה, לפניהם, ויש בזה עלבון לכבוד התורה שע"ה מתכבד לפני ת"ח (ולא מצד ברכות התורה כלל). ופירושם מדוייק היטב בלשון הגמרא שאמרה "שלא ברכו בתורה תחילה", ומשמע שלא בירכו על קריאת התורה "תחילה", ולא כתוב "שלא ברכו על התורה בתחילה" וכד', דמשמע לפני הקריאה. וכך דייק הגאון מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרס דרופתקי דאורייתא (ח"א סי' א' עמ' ח' ד"ה ודע). ויש בזה פגם וחסרון גדול בכבוד התורה, ועל זה אבדה הארץ. ועיי"ש בהערת המהדיר לרמב"ם פאר הדור (הערה ח') מש"כ בזה באורך.
וזה מה שרמז בקיצור באליה רבה (סי' מ"ז סק"א) שכתב "וראיתי בכנסת הגדולה פירש על תלמידי חכמים, שאין עושין כבוד לתורה ואין עולין ראשונה לקרות בתורה", וכן הובא בפמ"ג (א"א בהקדמה לסימן). ולפי פירוש זה שיוצא מדברי הרמב"ם גופיה (שסובר שברכת תהורה מדרבנן), אזלא לה ראיית הפר"ח והשאגת אריה והיעב"ץ.
גם בספר יד דוד בברכות (זינצהיים, כ"א ע"א^[37]) כתב להשיב ע"ד הפר"ח, וז"ל "מנין לברכת המזון לפניה מן התורה. הרמב"ן בתוספותיו לעשין (סי' ט"ו) תפס למימרא דרב יהודה להלכה ומנאה במנין המצות, וכן דעת הרב החינוך. ובשו"ת פני משה (ח"א סי' א') האריך להוכיח דשאר הפוסקים חולקים על זה, או דס"ל דהך דהכא גופא אסמכתא היא, או מפני דשאר תנאי לקמן בפרק ג' שאכלו חולקין על זה, וע' בפר"ח (סי' מ"ז) שהאריך בזה להשיג עליו, והמעיין יראה כי יש להשיב עליו, ובפרט כי וודאי לא נראה דרבי יוחנן הוה בעי למילף ברכת המזון לפניה דיהיה מן התורה ממש" ע"כ. ואיני יודע למה כתב שלא נראה שרבי יוחנן בעי למילף דיהא מן התורה ממש, ובפשוטו זה מה שבא לומר, ואדרבה, תמוה לומר שבא לומר דהוי דרבנן, אחרי שזהו דין ידוע, אלא לאו ש"מ שבא לחדש דהוי מן התורה. ושוב כתב שם לדון בראיית הפני משה מהא דבע"ק אינו מברך לפני ק"ש, וע' לעיל.
והגאון הנצי"ב מרומי שדה (ברכות כ"א ע"א) גם כתב לדון אם ברכת התורה מהתורה, וכתב לחזק את דעת הרמב"ם דהוי מדרבנן, וז"ל "אמר רב יהודה אמר רב מנין לברהמ"ז וכו', מנין לברה"ת שהוא מהתורה. הנה הרמב"ן בספר המצות (עשה ט"ו) הוכיח מכאן, דברה"ת הוא מצות עשה, כמו ברכת המזון. ולא הוכיח מהלשון שהוא מן התורה, דזה אינו הוכחה כלל, כמו שמצינו במסכת מו"ק (דף ה' ע"א) מנין לציון קברות שהוא מהתורה, ובב"ב (דף קמ"ז ע"א) מנין למתנת שכיב מרע שהוא מהתורה (וזה כדברי הצל"ח והברכ"י הנ"ל וסיעתם. ד.א.). אבל ההוכחה היא מדאסמיך לברהמ"ז (שכמו שברכת המזון מהתורה גם ברכת התורה מהתורה, מדכרכם רב יהודה יחד. ד.א.). איברא הוכחה זו אינה אלא לשיטת הרמב"ן, דס"ל ברהמ"ז של כזית וכביצה הוי מן התורה כידוע, אבל אנן קי"ל שהוא מדרבנן, אלא אסמכי אדאורייתא, וה"נ בברכת התורה. ובאמת מוכח הכי מדאיתא כמה דרשות מקרא דכי שם ה' אקרא ביומא (ל"ז ע"א), ולהלן (דף מ"ז ע"א), וכי כל הני מצות עשה נינהו. ותו, דלהלן (דף מ"ח) יליף לברכת התורה מדרשה אחרת. ובמד"ר (פרשת נצבים) מדכתיב ברוך אתה ה' למדני חוקיך. ואיתא בירושלמי, כל מילי דאית ליה קריין סגיאין, אין זה מחוור, משו"ה שיטת הרמב"ם מחוורת שאינו מהתורה ממש" ע"כ.
ואיני מבין דבריו, מניין לו שרב יהודה שאמר "מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה", כוונתו למי שאוכל כזית וכביצה. ובפרט שרב יהודה הביא לקרא ד"ואכלת ושבעת וברכת", הרי משמע דמיירי במי ששבע, לא במי שאכל רק כזית או כביצה. וצ"ע.
ומש"כ "דלהלן (דף מ"ח) יליף לברכת התורה מדרשה אחרת". בתחילה חשבתי שהוא רוצה לרמוז למש"כ הפני משה, שמדברי רבי ישמעאל וסיעתו משמע דדרשי קרא ד"כי שם ה' אקרא" שלא כדרשת רב יהודה. וע' לעיל. אכן יותר נראה שר"ל דגם לרב יהודה ברכת התורה מקרא ד"כי שם ה' אקרא" אסמכתא, דהא ראיה שכל חכם מיתי ליה מקרא אחריתי, ומזה משמע שאי"ז דין תורה גמור הנלמד מפסוק אחד. וזהו שסיים בדברי המדרש רבה, שגם משם משמע דהוי אסמכתא, דהא מייתו לה מקרא דספר תהלים, ופשוט דלא הוי דאורייתא. וזהו שסיים "ואיתא בירושלמי, כל מילי דאית ליה קריין סגיאין, אין זה מחוור", כלומר, שדין שחז"ל הביאו לו הרבה מקראות, ש"מ ש"אינו מחוור", כלומר אינו מהתורה, וכל המקראות לאסמכתא בעלמא (וצ"ע מקור ירושלמי זה). כ"נ ביאור דבריו.
אכן בעיקר דבריו שכותב שלדעת הרמב"ם וסיעתו כוונת רב יהודה לאסמכתא, כבר לעיל כתבנו כיוצ"ב. אלא שדברי ר' יוחנן בק"ו שלו קשה להולמן לפי"ז, וכנ"ל. וע"ע בדברי הברכ"י להלן.
גם הגאון מהר"א ישראל כתב בספרו כסא אליהו (סי' מ"ז סק"א^[38]) להשיב ע"ד הפר"ח, וז"ל "ולענ"ד הוא דהדין עם הרב פני משה דהויא מדרבנן, כיון דג' עמודי ההוראה לא הביאו הך סוגיא דפרק ג' שאכלו שהביא הרב פר"ח, משמע דלא סברי הכי דהויא מדאורייתא כי אם אסמכתא בעלמא, באופן דהלב מהסס בזה, וא"כ מי שנסתפק לו אם בירך ברכת התורה או לא, לא יחזור לויברך מספק" וכו' עכ"ל. ואף שדבריו פשוטים לענ"ד במש"כ בדעת עמודי ההוראה, מ"מ מש"כ דהך סוגיא הוי אסמכתא בעלמא, בזה אין דבריו פשוטים כלל, וכמבואר לעיל.
גם מרן החיד"א בברכ"י (סי' מ"ז אות ח'), ובספרו מחזיק ברכה (סק"א וסק"ב^[39]) כתב לדחות את דברי הפר"ח. וז"ל בברכ"י שם "אשה שנסתפקה אם בירכה ברכת התורה, נראה דלא תברך מספק. אף לדעת הפר"ח שהסכים דמי שנסתפק אם בירך ברכת התורה יחזור ויברך, כיוון דלדעת הרמב"ן (בסהמ"צ שכחת העשין מצוה ט"ו) והרשב"א (ברכות מ"ח ע"ב) והרב החינוך (מצוה ת"ל) הויא דאורייתא. והכי מוכח בהדיא מסוגיית פרק מי שמתו (כ"א ע"א), והיא יתד בל תמוט דברכת התורה דאורייתא, ע"ש באורך. מ"מ אשה בכל אלה לא סגי לה לחייבה וכו', והוא פשוט מאד. איברא דמ"ש הרב פר"ח דמסוגיית מי שמתו מוכחא בהדיא והיא יתד בל תמוט דברכת תורה מדאוריתא. לפום ריהטא לא מכרעא. דמאי דאמרינן מניין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם וכו'. אין ראיה מדקאמר מן התורה דהוי דאורייתא, דכבר כתבו התוס' בבתרא (דף קמ"ז ע"א ד"ה מנין) בכיוצא בזה דמן התורה לאו דוקא, והוא אסמכתא. ומה גם במאי דקמן דאיידי דברכת המזון לאחריה דנקט ברישא, קאמר לה" ע"כ.
ובא בזה להשיב על סברת הנצי"ב הנ"ל וסיעתו, דמדסמך רב יהודה ברכת התורה לברכת המזון משמע דכי היכי דברכת המזון מן התורה (לכו"ע), ה"ה ברכת התורה מן התורה כדעת הפר"ח. ועל זה דוחה הברכ"י דאדרבה, ברכת התורה מדרבנן, ורק מפני ש"במקרה" ("איידי") רב יהודה סמך את דבריו גבי ברכת התורה לברכת המזון שהיא מן התורה, לכן "נאלץ" לומר שגם ברכת התורה היא "מן התורה" (מאחר שיש לה סמך מן התורה), דומיא דברכת המזון דנקט ברישא, אך לא שבאמת היא מן התורה. ולענ"ד דבריו בזה מחודשים, וצ"ע.
ושוב האריך הברכ"י לבאר את המשך הסוגיה והיינו הק"ו דר' יוחנן, וס"ל דגם כוונת ר' יוחנן בק"ו לברכת התורה לאחריה היינו ק"ו מדרבנן. וכתב לבאר וז"ל "וממאי דא"ר יוחנן למדנו דברכת התורה לאחריה מברכת המזון מק"ו וכו', אין ראיה (דברכת התורה מהתורה כפר"ח. ד.א.), דאיכא למימר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והכי פירושה, ומה מזון שאין טעון לפניו מדאורייתא טעון לאחריו מדאורייתא, תורה שטעונה לפניה מדרבנן, ועשו מעלה רבנן לתורה לתיקוני ברכה לפניה, אינו דין שטעונה לאחריה מדרבנן, כברכת מזון דמאורייתא טעון לאחריו, דמדאורייתא שמעינן לרבנן, ומדרבנן שמעינן לדאורייתא. ולא איצטריך לפירושי דברכת התורה דרבנן, דזה היה פשוט אצלם בלי ספק דברכת התורה דרבנן. אלא דבעי לאתויי בכל חדא דטעון ברכה לפניו ולאחריו, מעין ברכתו המפורשת, ברכת המזון מדאורייתא, וברכת התורה מדרבנן. ומאי דקאמר ומה תורה שאין טעונה לאחריה אפילו מדרבנן, מזון שהוא טעון לאחריו מדאורייתא, אינו דין שיהא טעון לפניו מדאורייתא, דמתקנת רבנן בתורה שמעינן לדאורייתא" עכ"ל. ודבריו קצת קשים להבין לחומר הנושא, ואפרש את דבריו באר היטב בס"ד.
והנראה בזה בכוונת החיד"א, דר' יוחנן שבא ללמוד ולחדש שתי הלכות מכוח הק"ו (ברכת המזון לפני אכילה, וברכת התורה לאחר הלימוד), כוונתו ללמוד הלכה אחת מק"ו גמור מהתורה, והלכה שניה לק"ו בעלמא מדרבנן. והיינו דהק"ו ללמוד לברך על תורה לאחריה, אינו ק"ו גמור, אלא רק ק"ו דרבנן ("תורה שטעונה לפניה מדרבנן"), אך הק"ו ללמוד ברכת המזון לפניו הוי ק"ו גמור ("מזון שהוא טעון לאחריו מדאורייתא, אינו דין שיהא טעון לפניו מדאורייתא").
ומה שאמר ר' יוחנן "ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה", כוונתו לומר, שכמו שבמזון יש ברכה לאחריו, ראוי שיהיה גם בתורה ברכה לאחריה, מק"ו, שהרי תורה חמורה ממזון, שהרי תורה מברך לפניו (מדרבנן), משא"כ מזון שאינו מברך לפניו (מהתורה). וא"כ מדתורה חמורה (שמברך לפניה), ראוי להחמיר בה ולברך גם לאחריה, בק"ו ממזון שאינו חמור (שאינו מברך לפניו מן התורה), ובכל זאת מברך לאחריו (מן התורה), ולכן ראוי לברך אחר לימוד תורה. אך האי כדיניה והאי כדינה. מזון לאחריו מן התורה, וברכת התורה לפניה ולאחריה מדרבנן.
ואם תאמר, איך למדו מזון שהוא מן התורה לברכת התורה שהיא מדרבנן, ולא דמו זה לזה. על זה משיב "דאיכא למימר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכו', דמדאורייתא שמעינן לרבנן, ומדרבנן שמעינן לדאורייתא". כלומר, "מדאורייתא שמעינן לרבנן", שכמו שמברך אחר מזון (מדאורייתא), ראוי לברך אחר תורה מדרבנן, היינו מק"ו דרבנן. "ומדרבנן שמעינן לדאורייתא", שכמו שמברך מדרבנן לפני תורה, ראוי לברך ברכה מדאורייתא לפני מזון, מק"ו גמור שהוא מדאורייתא.
ואם תאמר, והרי לשון "קל וחומר" שאמר ר' יוחנן משמע בפשוטו דהוי דאורייתא. ואם כדברי הברכ"י שהק"ו ללמוד ברכת התורה לאחריה מברכת מזון לאחריו, הוא רק ק"ו מדרבנן, למה לא פירשו כן להדיא בש"ס. על זה משיב "ולא איצטריך לפירושי דברכת התורה דרבנן, דזה היה פשוט אצלם בלי ספק דברכת התורה דרבנן". כלומר, שכ"כ היה פשוט לש"ס שברכת התורה מדרבנן (וקרא דרב יהודה אסמכתא בעלמא), עד שלא ראו שום צורך לפרשו.
ומש"כ "אלא דבעי לאתויי בכל חדא דטעון ברכה לפניו ולאחריו מעין ברכתו המפורשת, ברכת המזון מדאורייתא, וברכת התורה מדרבנן". כלומר, שכל עיקר חידושו של ר' יוחנן להשוות את המזון לתורה ואת התורה למזון, וללמד שבשניהם מברך לפני ואחרי, אך כל אחד כדינו, מזון לפניו מהתורה, כמו שמזון לאחריו מן התורה. לכן הק"ו כדי לחדש ברכה לפני המזון הוא ק"ו גמור מן התורה, אך ברכת התורה לאחריה מדרבנן, כמו שברכת התורה לפניה מדרבנן (וזה היה פשוט בלי ספק עד שלא הוצרכו לומר, כנ"ל). ולכן הק"ו לברכת התורה לאחריה הוא ק"ו מדרבנן, דכל אחד כדיניה, "מעין ברכתו המפורשת".
ומש"כ עוד "ומאי דקאמר ומה תורה שאין טעונה לאחריה אפילו מדרבנן, מזון שהוא טעון לאחריו מדאורייתא, אינו דין שיהא טעון לפניו מדאורייתא, דמתקנת רבנן בתורה, שמעינן לדאורייתא". ר"ל "ומה תורה שאין טעון לאחריה אפילו מדרבנן", והיינו שאילולי הק"ו ממזון שיש ללמוד לברך מדרבנן לאחריה לימוד תורה, אך תורה לפניה חייב לברך מדרבנן (מאסמכתא ד"כי שם ה' אקרא"). וא"כ מזון שמברך לאחריו מהתורה במפורש, ראוי לחייב לברך לפניו מהתורה, מק"ו גמור. ומש"כ "דמתקנת רבנן בתורה שמעינן לדאורייתא", היינו דמתקנת רבנן לברך לפני הלימוד, מאסמכתא ד"כי שם ה' אקרא", שמעינן שיש ללמוד ק"ו גמור לברך לפני המזון, וכמבואר.
אכן כל דרך זו שכתב הברכ"י, אחהמה"ר קצת רחוקה ומפולפלת לענ"ד הקלה. וכן ראיתי להגאון היר"ח בעל חקרי לב שכתב בשו"ת סמיכה לחיים (סי' ב' דף ט"ו עמודה ד' ד"ה לדידי) שכתב ע"ד החיד"א כאן "ולדידי דרך זה בש"ס דחיק ואתי מרחיק, דכל כי האי היה לו לש"ס לבאר, ולא ראיתי כהנה בש"ס דכוותה" כו', עיי"ש עוד שכתב לסתור את כל דברי הברכ"י (בד"ה ואה"מ אין).
בפרט קשה לי מש"כ "ולא איצטריך לפירושי דברכת התורה דרבנן, דזה היה פשוט אצלם בלי ספק דברכת התורה דרבנן". ותמוה לי איך דבר כזה יהיה כ"כ פשוט, והרי כו"ע מודו דאיכא כמה תנאי (בדף מ"ח) דסברי מרנן דברכת התורה מן התורה. וכל כי האי הו"ל לש"ס פרש ולא לסתום, בפרט שהאמורא דרכו לפרש ולא לסתום^[40], בפרט שיש ג' מקומות "לטעות" שברכת התורה מהתורה וכנ"ל (הלשון "מן התורה", ההקשר עם ברכה"מ, ופשט הק"ו שעשה ר' יוחנן). והראיה דלא הוי מילתא דפשיטא בלי ספק, שכמה מגדולי רבותינו הראשונים היה פשוט להם להיפך מהסוגיה, שברכת התורה מן התורה בלא ספק. ולכן קשה לשמוע שהש"ס היה כ"כ פשוט לו דהוי דרבנן, כשבפשוטו נראה שכ"כ פשוט לש"ס דהוי דאורייתא. וצ"ע.
וגם עדיין קשה לי אפילו לפי דרכו, למה הרי"ף והרא"ש לא הביאו את דברי רב יהודה, ויכתבו דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ודוחק לומר משום שגם להם היה כ"כ פשוט כמו לש"ס שברכת התורה מדרבנן ("ולא איצטריך לפירושי דברכת התורה דרבנן, דזה היה פשוט אצלם בלי ספק דברכת התורה דרבנן"), שהפוסקים דרכם לפרש דבריהם (אף יותר מהאמוראים) ולא לסתום. וצ"ע.
ומש"כ שם הברכ"י "תו ק"ק על הרב פר"ח דמהך סוגייא מוכח דרבי יוחנן פשיטא ליה דמברכין על התורה לאחריה, ועשה לו למודים מברכת המזון, אלא דהש"ס נתמ'ה וסליק את לימודי'ו" וכו', כבר את הבאתי דבריו לעיל (שכתב כמו המטה יהודה), וכתבתי מה שיש להעיר עליהם לענ"ד. ובסו"ד שם בברכ"י שם השיב ע"ד הפר"ח מהא דנדרים, והבאנו את דבריו לעיל.
וע' להגאון מהר"י טייב בערך השלחן (ריש סי' מ"ז) שהקשה ע"ד הברכ"י, אמאי נקטה הגמרא תורה לפניה, הא כל המצוות מברך לפניהן ולא לאחריהן.
וראיתי להמהדיר לברכ"י שם (באות ו') שכתב ליישב וז"ל "ולענ"ד לא ק"מ, דמה ענין ברכת המזון לברכת המצוות. ובדווקא פריך מברכת התורה, שאף היא בחלקה האחרון ברכת השבח וההודאה, וכמ"ש כאן במחב"ר (אות א' סוף ד"ה ולדידי), ברמז. ובלאו הכי לק"מ, כיון שרוצה גם ללמוד לתורה לאחריה, "ופתח ואמר למדנו תורה לאחריה ממזון וכו' ומזון וכו' מתורה", ובשאר ברכות המצוות אין ברכה לאחריהם. ועוד הקשה ממה שאמר "ומה תורה שאין טעונה לאחריה", והרי לקורא בתורה יש ברכה אחריו. ולק"מ כמ"ש רבינו, דלא דחתה הגמרא כן משמע דיש ברכה אחריה. ותו אדמותיב מלשון זה, לסייעיה ממ"ש בתחילת דבריו "למדנו ברכת התורה לאחריה" וכו'. דמאי "למדנו" דקאמר. וכי מברכים אחר לימוד תורה. א"ו ר' יוחנן אדרב יהודה שאמר מנין לבה"ת לפניה וכו' קאי, והוסיף שלאחריה למדנו בק"ו מברכת המזון, ודו"ק כי קצרתי. וראה כל סוגיא זו בירושלמי דמגילה (פ"ד ה"א), ושם מוכח יותר דעל ברכות קריאת ספר תורה מיירי, דהא קאי על מתנ' דהקורא בתורה, וכן סוגית הגמ' שם עלה קאי, ע"ש" ע"כ. ויש לפלפל בזה, ואכ"מ.
והנה מרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (מ"ז אות א' ואות ב') שב וכתב לדחות את דברי הפר"ח (אלא ששם נשא ונתן כדרכו עם הגאון מאמ"ר דלהלן). ועיקר דבריו שם נסוב על מש"כ שהק"ו של ר' יוחנן (לעניין ברכת התורה) הוא ק"ו מדרבנן, ושם האריך לדון אם זו דרך התלמוד לעשות ק"ו בדרבנן. והמאמ"ר (סי' מ"ז) כתב להוכיח שאי"ז דרך התלמוד, והמחב"ר השיב על דבריו. וע"ע למאמ"ר בספרו דברי מרדכי מש"כ עוד לדון בזה על דברי החיד"א, והדברים ארוכים מאד, ואכמ"ל.
ובסו"ד שם כתב המחב"ר וז"ל (סוף אות א' ואות ב') "ויראה המעיין להרב מר וקציעה שם ולהרב שאגת אריה דסברי דברכת התורה דאוריתא. והרב מר וקציעה דחה כל דברי הרב פני משה, ומסקי דאם נסתפק אם בירך ברכת התורה צריך לברך. וכן הסכים הרב פר"ח. וכן דעת הרב מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן דברכת התורה מדאוריתא, ע"ש (בסי' ס'). לדעת הרבנים הנזכרים דצריך לברך ברכת התורה בנסתפק אם בירך, עדין יש לחקור מה יברך, ולדעת הרב פר"ח יברך כל הברכות, ולדעת הגאון בשאגת אריה לא יברך אלא אשר בחר בנו דהיא מעולה שבברכות ע"ש" ע"כ.
וסיים החיד"א הפסק שלו בזה וז"ל "ולענין דינא נ"ל דשב ואל תעשה עדיף, ואם נסתפק אם בירך ברכת התורה לא יחזור לברך, דפשט דברי הפוסקים משמע דליכא ברכה מדאוריתא אלא ברכת המזון, ולקצת פוסקים גם ברכה מעין ג', וראיות הרבנים הנזכרים המעיין יראה דיש לדחותם, וכבר כתבתי קצת בברכי יוסף בזה ע"ש. ולשון מרן לקמן (סי' ר"ט סע' ג') כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף חוץ מברכת המזון מפני שהוא של תורה עכ"ל, ומשמע דגם ברכת התורה מדרבנן. וזה כלל גדול, ספק ברכות להקל. והן עתה נדפס ספר מטה יהודה להרב מהר"י עייאש וראיתי להרב ז"ל שהסכים כן דלא יברך מי שנסתפק. ושם ראיתי שכיונתי קצת לדעתו דעת עליון במה שכתבתי על הפר"ח בברכי יוסף, וע"ש מה שהביא משם הרב מעדני מלך שכתב דהך סוגיא דילפינן ברכת התורה מהכתוב וברכת התורה לאחריה בק"ו מהמזון קאי על ברכות של קריאת התורה בספר תורה דעיקר התקנה אינה אלא מדרבנן והנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו עכ"ד, וזה כמש"כ בעניותנו בברכי יוסף בס"ד" עכ"ל.
אמנם ראיתי להגאון חקרי לב בתשובת סמיכה לחיים (סי' ב' דף ט"ו עמודה ג' ד"ה והנה וד"ה ולדידי) שכתב לדחות את דברי הברכ"י, עיי"ש ואכמ"ל.
גם הגאון מאמ"ר (מ"ז סק"א, ובדברי מרדכי שם באורך) דעתו למעשה דברכות התורה מדרבנן, וכתב לדחות את דברי הפר"ח, שכך כתב וז"ל "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד הרב פר"ח ז"ל האריך להוכיח דברכת התורה מדאורייתא, וסיים דנ"מ למי שנסתפק אם כבר בירכה אם לא שצריך לברכם כולם מספק אף על גב דליכא אלא חדא מדאורייתא ע"ש הטעם. ולפק"ד נראה דאם כבר בירך אהבת עולם וקרא ק"ש, שוב לא יברך אותה, דהא כבר כתב מרן ז"ל לקמן בשו"ע (מ"ז סע' ח') דיש להסתפק אם סגי בקורא ק"ש אם לא ע"ש, נמצא דיש כאן ס"ס, ספק אם בירכה אם לא, ואת"ל שלא בירכה, שמא יצא באהבת עולם. ואעפ"י וכו', ובס"ס אף בשל תורה אזלינן לקולא. ועוד, שהרי הרב פני משה ס"ל דברכת התורה הויא דרבנן, ואף שהרב פר"ח ז"ל האריך להשיג עליו, מ"מ שערי תשובה לא ננעלו, ודבריו אינם מוכרחים וכו'. ולכן אני אומר דאף אם לא בירך אהבת עולם ונסתפק אם בירך ברכת התורה אם לא, אין לו לחזור ולברכה מספק, אלא יכוין ליפטר באהבת עולם, ולרווחא דמילתא ילמוד מעט אחר התפילה שאז פטור מלברך ברכת התורה לרוב הפוסקים כמו שנכתוב לקמן (סע' ז'), ומאחר שיכול ליפטר עצמו, למה לו ליכנס בספק ברכות. והרב פר"ח ז"ל לא נחית לכל זה, מפני שהוא ז"ל לשיטתיה אזיל דלקמן (סע' ז') פסק דברכת אהבת עולם אינה פוטרת אלא הלימוד שלומד אחריה מיד, אבל לא לימוד כל היום כולו, וגם נחלק על מרן ז"ל (בסע' ח') וכתב שאין כאן ספק י"עוש, ומש"ה כתב בסתם לפי שיטתו דאם מסופק אם בירך ברכת התורה אם לא שחייב לחזור ולברך מספק, אבל לפי דעת מרן ז"ל הנכון כמ"ש. ואף הרב פר"ח אלו הוה ס"ל כמרן ז"ל (בסע' ז' וסע' ח') נראה שהיה מודה למ"ש, וכן עשיתי מעשה וסמכתי אני בעצמי על חילוקים אלו" ע"כ.
ושוב כתב שאח"ז נדפסו דברי מרן החיד"א בבררכ"י, וכתב לדון בהם באורך וכו'. ובספרו דברי מרדכי האריך מאד בכ"ז, וכתב להשיב על כל דברי החיד"א במחב"ר הנ"ל במש"כ לדחות את דבריו. ועיקר הויכוח שם נסוב על השאלה, אם יש מקום לפרש דהק"ו של רבי יוחנן בסוגיה הוא ק"ו מדרבנן, ומעין מה שדנו הפני משה והפר"ח והדברי חמודות והיד דוד והצל"ח והנצי"ב וכל הנ"ל. ומכיון שהדברים יגיעים וארוכים, א"א להביא את הכל. עכ"פ מסקנת המאמ"ר גופיה דלמעשה ברכות התורה מדרבנן, ומי שמסופק לא יחזור לברך, וכ"כ באריכות בספרו דברי מרדכי, עיי"ש.
גם הגאון מהר"י טייב בערך השולחן כתב לפלפל בנדון זה, אם הק"ו דרבי יוחנן הוי ק"ו גמור מהתורה או לא, עיי"ש, וכתב להתווכח עם הברכ"י ועוד. וכתב לדחות מש"כ המטה יהודה בשם המעדני מלך, אך בהגהותיו תיקון ערך השולחן שם סיים שמצא ללחם חמודות עצמו שכתב דהוי אסמכתא. ונראה שזו מסקנתו.
והנה הפמ"ג כתב בזה בכמה מקומות כדרכו, ובתחילה לא ראיתי בדבריו שום הכרעה, אלא רק דן וכתב כדרכו את הנפק"מ אם ברכת התורה מהתורה ומדרבנן. ואציין לדבריו בקצרה. ע' בפמ"ג (סי' מ"ז משב"ז סק"א), ועוד כתב בזה הפמ"ג (שם משב"ז סק"י). ועוד כתב בזה הפמ"ג בפתיחה להלכות ברכות (סוף אות א', ואות ה', ואות ט"ו וט"ז). אולם לאח"ז מצאתי לו שכתב בפתיחה להלכות ברכות השחר "והנה מאחר דמחלוקת הוה תו הוה ספק ברכות לקולא ואין מברך אם ספק לו, דשמא ברכת התורה הוה דרבנן וכאמור". וע"ע לו בספרו רא"ש יוסף (ברכות כ"א ע"א), ואכמ"ל.
וכ"כ לדון באורך הגאון רבי שלמה דאנה בעל שלמי תודה, הובא בועד לחכמים (נדפס בשו"ע אוצרות ספרד עמ' רל"ד), עיי"ש, כי אכמ"ל יותר.
גם הגאון רבי יהודה עלי כתב בספרו קמח סולת (דיני ברכות השחר ד"ה ברכת התורה) דלמעשה יש להורות כחיד"א וסיעתו דברכות התורה מדרבנן, שכן דעת מרן בסי' ר"ט, ושהמסופק לא יחזור לברך, עיי"ש.
והגאון מהר"י אלגאזי בשלמי ציבור (דיני ברכת התורה אות ט"ו) העתיק את דברי הפר"ח, אך המגיה שם, הרב בנו מהרי"ט אלגאזי, העתיק להלכה את דברי המטה יהודה והמחב"ר שלמעשה לא יברך מספק, שכן דעת מרן ז"ל בסי' ר"ט נראה דסובר דברכות התורה דרבנן, וסיים "ודלא כהפר"ח ז"ל".
גם בספר יפה ללב (ח"א סי' מ"ז אות א') כתב "מי שנסתפק לו אם בירך ברכות התורה אם לא, לא יחזור ויברך מספר. כן הוא הסכמת האחרונים" (והפנה למטה יהודה מ"ז סק"א, למחב"ר שם סק"ב, לכסא אליהו שם סק"א, למאמ"ר שם סק"א, ולפמ"ג בפתיחה להלכות ברכות אות א' ואות ה'), וכתב "ודלא כמש"כ הרב באר היטב בשם הרב פר"ח והרב יד אהרן" ע"כ. וסיים שם שהנכון לברך בהרהור (או בדרך אחרת, עיי"ש), כדי לחוש לדעת הסוברים דהוי מהתורה, עיי"ש. הרי מבואר שפסק לדינא דברכת התורה מדרבנן, וכדעת רוה"פ.
גם בשו"ת ישיב משה (ח"ב סי' נ"ו) ובספר בן איש חי (וישב אות י"ב) פסקו למעשה דברכת התורה מדרבנן, והמסופק לא יחזור לברך מדינא, עיי"ש. וז"ל הבן איש חי "מי שחטפתו שינה בתוך ברכת השחר אז כל ברכה שהוא מסופק בה אם בירך או לאו, לא יברך מספק, ואפילו אם הוא מסופק בברכת התורה, ועכ"פ יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בתוך הברכה". וכ"כ השדי חמד (במערכת אנינות אות ט"ז) שבמקום ספק בברכה"ת שב ואל תעשה עדיף. (וע' בשד"ח פאת השדה מע' ב' אות ל"ג, והובא ביבי"א).
גם הגאון כף החיים (מ"ז אות ב'. ואות נ"ב, וסי' קל"ט אות כ"א) סיכם הדעות והאריך בזה, וסוף דבר העלה כדעת רוב האחרונים דמספק לא יחזור לברך, עיי"ש (אלא שכתב שהטוב למצוא שביל עוקף, ע' להן).
וכ"כ הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב או"ח סי' ל"ט) "דעת מרן ז"ל (בסי' ר"ט סע' ג') דגם ברכה"ת דרבנן היא כיע"ש (עי' להרב כה"ח ריש סי' מ"ז בשם הפ"מ דדייק כן), וכן דעת הרבה פוסקים, וכ"ד החיד"א במחב"ר (סי' מ"ז סע' ב') ע"ש. וא"כ כל ספק שיהיה בזה, אמרינן סב"ל כשאר ברכות דעלמא, ולא דמיא לברהמ"ז".
וכן פסק למעשה מרן הראש"ל זצ"ל בספרו הליכות עולם (ח"א עמ' נ"ז, וישב סע' ז') "ומי שנסתפק אם בירך ברכות התורה, לא יברך מספק, שאף לענין ברכת התורה י"ל סב"ל. אבל יברך בלי שם ומלכות או יכוין לצאת י"ח בברכת אהבת עולם, וילמד מעט מיד אחר תפלת שמ"ע, או ישמע ברכת התורה מאחר", וע"ע מש"כ בזה בקצרה בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' כ"ז אות י'). והניף ידו בשלישית ביביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה'), עיי"ש, ובהערה שם (באות ג') כתב "והנה בספר ילקוט יוסף ח"א (עמ' נ"ה), פסקתי בקצרה כדברי הגאון בעל שו"ת פני משה (סי' א'), והגאון מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (סי' מ"ז), ומרן החיד"א במחזיק ברכה (שם) שברכת התורה הויא מדרבנן, ובנסתפק אם בירך ברכה"ת או לא בירך אינו חוזר ומברך מספק, דספק ברכות להקל. וכדעת הרמב"ם" וכו'.
וביבי"א שם (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה) כתב סברא נוספת שהמסופק אם בירך שלא יחזור לברך, וז"ל "ועוד דהוי ספק ספיקא. שמא בירך ברכה"ת, ושמא הלכה כהרמב"ם וסיעתו שברכה"ת מדרבנן והו"ל ספקא דרבנן לקולא, וכמ"ש הש"ך יו"ד (סי' ק"י כללי ס"ס אות ט"ז) שכל שיש ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן אזלינן לקולא. ע"כ. וכדבריו פסק בספר תהלה לדוד (ר"ס מ"ז) שמכיון שבמסופק אם בירך ברכה"ת יש ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן, אזלינן לקולא. וכמ"ש הפוסקים בכללי ספק ספיקא, ע"ש" ע"כ. ובסו"ד בהערה שם כתב "ומ"מ כשיאמר ברכת אהבה רבה יכוין ג"כ לצאת ידי חובת ברכה"ת. (וכמ"ש המאמר מרדכי סי' מ"ז, ובשו"ת דברי יששכר ס"ס א'), כדי לצאת י"ח רוה"פ דס"ל דהרהור לאו כדבור דמי" ע"כ. ושו"ר שכבר בספר תורת רפאל דלהלן כתב כן (בסי' א') בסו"ד, ע' להלן.
העולה מהאמור עד כה, שבנוסף לכל הפוסקים הנ"ל, מצאנו שדעת אחרונים רבים שברכת התורה מדרבנן, ורובם כתבו לדחות את דברי הפר"ח, ומהם המטה יהודה, החיד"א, היד דוד, הפמ"ג, הנצי"ב, הכסא אליהו, מהרי"ט אלגאזי, קמח סולת, ערך השולחן, יפה ללב, ישיב משה, בן איש חי, שדי חמד, כף החיים, שואל ונשאל, יביע אומר ועוד ועוד.
♦
דעת אחרונים נוספים שסוברים שברכת התורה מהתורה
אולם ראה בשו"ת חקרי לב (או"ח סי' ט') שכתב "דכיון דברכת התורה הוי מדין תורה", ועיי"ש, והניף ידו שנית בספר סמיכה לחיים (סי' א' מנכדו מוהרח"פ, וסי' ב' מהיר"ח), עיי"ש.
גם הגאון חיי אדם (כלל ט' סע' ח', ונשמת אדם כלל ט' סע' א') פסק כשאגת אריה והפר"ח, וכתב "ספק אם בירך, חוזר ומברך כדין ספק דאורייתא לחומרא (ובתשובת שאגת אריה סי' כ"ה כתב דלא יברך רק ברכה אחת והיא אשר בחר בנו כו' שהיא מעולה שבברכות)" ע"כ. וכ"כ הגאון מליסא בדרך החיים (סי' ל"ג סע' ו'), ושם ציין לשאגת אריה.
וכ"פ המשנ"ב (מ"ז סק"א), שכתב וז"ל "ע' בשאגת אריה (סי' כ"ד) דמסיק שברכת התורה הוא מן התורה, ולכן אם נסתפק לו אם בירך ברכת התורה חוזר ומברך. ומ"מ כיון שהוא לו ספק לא יברך אלא ברכת אשר בחר בנו, שהיא המעולה שבברכות כדאיתא בגמרא (י"א ע"ב). ועיין בשע"ת (סק"א) שהביא בשם קצת אחרונים דסוברין דמספק לא יחזור ויברך, ובאמת קשה מאד לסמוך עליהם אחר דהרבה ראשונים (הלא המה הרמב"ן והחינוך והרשב"א בפרק ג' שאכלו) סוברים דברכת התורה הוא מן התורה, וידוע שעונש מי שאינו מברך על התורה גדול מאד. אך אם נזכר זה לאחר התפלה שכבר בירך ברכת אהבה רבה, אפשר דיש להקל בזה אפילו אם לא למד תיכף לאחר התפלה (פמ"ג בפתיחה להלכות ברכות השחר). ואם יכול לבקש מאחר שיוציאנו בברכות התורה, או שיכוין לכתחלה בברכת אהבה רבה לפטור וללמוד תיכף לאחר התפלה, מה טוב. ובפרט לפי מה שמצאתי אח"כ בספר מאמר מרדכי (סק"א) שמביא בשם הלבוש (סע' י"ב) ועו"ת (סק"ב) ג"כ דהוא מדרבנן, בודאי צריך ליזהר לכתחלה לעשות כן. וברכת התורה בצבור לכו"ע דרבנן משום כבוד הצבור, שהרי כבר בירך בשחרית (אחרונים)" ע"כ. ובשעה"צ (סק"א) ציין לפר"ח וחיי"א ודרך החיים הנ"ל.
ובמחלוקת הפר"ח והשאגת אריה אם יברך כל הברכות או אחת, הכריע במשנ"ב לברך אחת כשאגת אריה ודרך החיים וחיי"א, וכמו שכתב בשעה"צ (סק"ב). וכ"פ רוב ככל האחרונים שפסקו דברכת התורה מהתורה, שיברך רק ברכה אחת, כשאג"א ולא כפר"ח. וכ"פ למעשה הערוך השולחן (סע' ו', ועיי"ש מסע' א' עד סע' ו'). וכן עיקר, דלגבי הברכות האחרות שהן לכו"ע מדרבנן (אחר שבירך ברכה אחת ויצא מהתורה למ"ד דאורייתא), הדרינן לכלל סב"ל.
וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח השמטות סי' י"ט אות א'), ושם אחר שהביא את מחלוקת המשנ"ב עם הכה"ח והבן איש חי, כתב ש"מזה מבואר דדעת המקובלים, מצות ברכת התורה היא מהתורה, דוגמת מצות ציצית ותפילין ושאר מ"ע". ואיני יודע אם דבריו מוכרחים לפי הקבלה. וע"ע מש"כ בזה בחידושי הר צבי על התורה (מכון הרב פראנק, תשמ"ו, פרשת האזינו ריש עמ' קס"ו), ושם רצה ליישב את השמטת הרמב"ם, ולענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל. וע"ע בשו"ת משכנות יעקב (סי' ס'), ובמש"כ להשיב ע"ד בערוך השולחן הנ"ל (וציין אליהם ביבי"א).
וראיתי להגאון מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרס דרופתקי דאורייתא (ח"א סי' ב' וסי' ג', עמ' ז' עד עמ' י"ח) שהאריך בנד"ד. ועיקר דבריו שם הם שנים - תחילה הביא אחרונים רבים (רובם הובאו לעיל) דסברי מרנן דברכות התורה מהתורה. ושנית כתב, שלדעתו אין הכרח לומר בדעת הרמב"ם הרא"ש הטור והשו"ע דברכות התורה מדרבנן. זהו קוטב דבריו שם. ולענ"ד כנגד האחרונים שהביא שברכות התורה מהתורה, עומדים אחרונים רבים יותר שסוברים דברכות התורה מדרבנן. ועל הנחתו השניה יש להשיב, וכפי שהוכחתי בס"ד בראיות גדולות, שכל הראשונים שהשמיטו את דברי רב יהודה ור' יוחנן, פשוט שהם סוברים שברכת התורה מדרבנן, וכפי שכתב כן להדיא בספר הבתים. ולכן לא ראיתי שום הכרח בדבריו.
אגב, עיי"ש בהקדמה (סוף עמ' ה') שכתב שדבריו "אינם להלכה פסוקה, דלא באתי אלא לעורר לב המעיין", משמע שלא בא להורות כן נגד דעת רוב ככל הפוסקים. ובאמת קשה להניח שבא לחלוק להלכה ולמעשה על מרן החיד"א והבן איש חי וזקנו הכה"ח וכל סיעתם, ואי"ז דרכו. אלא צ"ל שכתב את דבריו בלימוד, ולא בתורת הכרעה למעשה. וע"ע בספר המפתח (רמב"ם מהד' פרנקל, אהבה, עמ' מ' ד"ה בכל יום, ועמ' נ"א ד"ה וחוזר ומברך).
העולה מהאמור כאן, דעת החקרי לב, החיי אדם, הגאון מליסא בדרך החיים, המשנ"ב, ערוך השולחן, הישכיל עבדי לדעת המקובלים, כולהו ס"ל דברכת התורה מהתורה, ובספק חוזר ומברך ברכה אחת (אשר בחר בנו).
♦
ביאור התורת רפאל להשמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש
והנה ראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ג' בהערה) שכתב בשם הגאון רבי רפאל שפירא מוולוזין תירוץ נוסף להשמטת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש וסיעתם להא דרב יהודה דברכת התורה מהתורה. וז"ל היבי"א שם "יש לסמוך דבריו ביתר שאת, ע"פ מה שהעיר לנכון בשו"ת תורת רפאל (סי' א'), שהגירסא בספר בית נתן ובדקדוקי סופרים בשמעתין דברכות (כ"א ע"א) אהא דרב יהודה הנ"ל, מתיבי וכו', ועוד תנן בעל קרי מהרהר בלבו (ק"ש. ד.א.) ואינו מברך (ברכות ק"ש. ד.א.) לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, תיובתא. ולפי הנראה שכן היתה גירסת הרמב"ם, ומפרש שהתיובתא קאי נמי על עיקר מימרא דרב יהודה דס"ל דברכה"ת הויא מה"ת, ופריך ליה מרישא דמתניתין, דאם איתא דברכה"ת מהתורה, א"כ כיון שהוא קורא ק"ש ממילא הוא מחוייב גם בברכות התורה מהתורה, והיה לו עכ"פ לברך אהבה רבה כדי לצאת בה ידי חובתו מהתורה. וכבר הקשו כן הצל"ח (בברכות כ"א ע"א) והשאגת אריה (סי' כ"ד), והוכיחו מכאן כדברי הרמב"ם שאין הלכה כרב יהודה^[41]. ולפי הגירסא הנ"ל, זו היא באמת קושית הגמרא, וכיון דמסיק ליה בתיובתא, שפיר פסק הרמב"ם דברכה"ת מדרבנן. ע"ש. וע"פ האמור ניחא ג"כ מה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש דברי רב יהודה דאמר דברכה"ת מדאורייתא^[42]. והרי זה כמבואר" עכ"ל.
וז"ל הדק"ס שם "ועוד תנן, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון וכו', תיובתא".
ומבואר מזה, דלדברי התורת רפאל, לפי גרסת הדק"ס וספר בית נתן, מה שהקשו הפני משה והשאגת אריה והצל"ח על שיטת מ"ד ברכת התורה מהתורה ממשנה דבעל קרי למה לא מברך ברכת התורה, והרי התירו לבעל קרי כל מצוה דאורייתא כברכת המזון, אלא לאו ש"מ דברכת התורה מדרבנן ככל הברכות שבע"ק לא מברך אותם. ולעיל הקשיתי על דבריהם, שאם כן למה הש"ס גופיה לא הקשה כן על רב יהודה. ולפי גרסה זו לק"מ, שבאמת הגמרא עצמה הקשתה כן על רב יהודה, ולכן נדחו דבריו בתיובתא.
ועיקר החידוש בגרסה זו, שהמיתיבי בסוגיה הוא ממשנה ד"בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפניה ולאחריה", וזו קושיא לעצם הדין שחידש רב יהודה שברכת התורה לפניה מהתורה, ולא כגרסה לפנינו שהקושיא היא מהא דתנן "על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו", שזו קושיא רק למה שחידש ר' יוחנן בק"ו, שיש לברך ברכת המזון לפניו מהתורה מק"ו.
אלא שעדיין קשה לי בתירוץ זה, שהרי כל הנחת יסוד הקושיא היא שאף שבעל קרי קורא ק"ש רק בהרהור, אפ"ה יש חיוב לברך ברכת התורה על הרהור בד"ת, ומזה שאינו מברך ברכת התורה או ברכת אהבת עולם לפני שקורא ק"ש בהרהור, ש"מ שברכת התורה מדרבנן, ותיובתא דרב יהודה. אולם כאמור מרן השו"ע פסק (בסי' מ"ז סע' ד') שהלומד ד"ת בהרהור אינו מברך ברכת התורה (והסבירו האחרונים את הטעם, דברכת התורה ילפינן מדכתיב "כי שם ה' אקרא", דמשמע דיבור ולא הרהור). וא"כ לדברי השו"ע לכאורה אין מקום להתחלת הקושיא הנ"ל למה לא התירו לבעל קרי לברך ברכות התורה קודם ק"ש, מפני שק"ש בהרהור אינה מזקיקה ברכת התורה. ונמצא שהתירוץ הנ"ל אינו מיישב את דעת השו"ע, שמוכח שהשו"ע לא למד כך בדעת הרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור.
ובפרט אם נאמר שקריאת שמע דהוי מצוה דאורייתא אינה בכלל "לימוד תורה" לדין ברכות התורה, אלא היא כמו תפלה ומצוה. וכפי שאמרו חז"ל בברכות (י' ע"ב) שגדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מקורא בתורה, ומשמע קצת דק"ש לאו תורה היא. וע' מש"כ בזה בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה' אות ה'), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ה'), ובשו"ת דברי יציב (או"ח סי' נ"א אות א'), ובדברי תלמידו מו"ר הגר"א וייס שליט"א במנח"א עה"ת (מהדו"ב דברים סי' פ"ח). וע"ע בספרי דברי עני הלכות ברכות (ח"א סי' ג' עמ' נ"ו והלאה). והשו"ע גופיה (בסי' מ"ז סע' ח') כתב ד"ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה מיד בלי הפסק". וטעם הספק, שיש צד לומר שק"ש אינה תורה אלא כתפלה, עיי"ש בב"י ובמשנ"ב (ס"ק י"ז). וכתב שם המשנ"ב שכ"פ הגר"א והא"ר בשם פוסקים רבים, שק"ש לאו תורה היא לעניין זה.
וא"כ בשלמא לדעת הרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור, היה אפשר לומר שהם סוברים דיש חיוב ברכות התורה גם על הרהור (כדעת הגר"א וסיעתו), ושק"ש יש לה דין תורה ממש לעניין הלכות ברכת התורה (שלא כדעת הפוסקים הנ"ל במשנ"ב ס"ק י"ז). אך השו"ע שפסק להדיא שאין חיוב ברכות התורה על הרהור, והעלה צד גמור שהקורא ק"ש אינו צריך לברך ברכות התורה לפניה, לכאורה אין מקום לתירוץ התורת רפאל. ולכן עדיין צ"ע בזה.
ושוב עיינתי בתורת רפאל שם, וראיתי לו שעמד בקושיא זו ממש, ונביא את תורף דבריו בקצרה, שהוא האריך שם מאד, כדרכו הקדושה.
והנה שם (דף א' עמודה ב ד"ה אמנם) הקשה בעצמו על גרסת הדק"ס, שלכאורה אין קושיא על רב יהודה ור' יוחנן ממשנה דבעל קרי, דאפשר שהם סוברים דהרהור לאו כדיבור, ולכן אין להקשות עליהם ממשנה דלא התירו לבעל קרי לברך ברכות התורה, דהרהור לאו כדיבור. ובפרט שמצינו להדיא דר' יוחנן סובר כן בשבת (ק"נ ע"א) דהרהור לאו כדיבור (ועי"ש שחיזק הקושיא), "וא"כ מאי פריך לדידיה מהך משנה דבעל קרי".
ושוב הביא שם את מחלוקת הגר"א (מ"ז סק"ב וסק"ט) והשאגרת אריה (סי' כ"ד) אם לימוד תורה בהרהור מזקיק ברכת התורה למ"ד הרהור לאו כדיבור, וכתב (בד"ה ומ"מ) לחזק את דעת השאגת אריה דברכת התורה דמשה ובנ"י היה על דיבור ולא על הרהור, כמו שכתוב "ותשמע הארץ אמרי פי" (וע"ע במנחת אשר עה"ת מהדו"ב דברים סי' צ' אות ב'). עיי"ש שכתב (דף א' עמודה ג' ד"ה ומעתה) "ומעתה הדרא הק' לדוכתא, דהאך מקשה לרב יהודה ור' יוחנן מהמשנה דבע"ק, דילמא ס"ל כמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי, ומש"ה אינו מחוייב לברך ברכת התורה על הרהור". וזה כעין מה שהקשיתי, רק שאני הקשיתי לדעת השו"ע, והוא בגודלו מקשה בגוף הסוגיה.
ושוב כתב (שם ד"ה מיהו), דבירושלמי (והגר"א בשנות אליהו כתב שגם דעת הבבלי כן) מבואר שבעל קרי קורא ק"ש בדיבור ממש, והברכות מברך רק בהרהור. וכתב (שם ד"ה ומעתה) שלפי"ז שפיר מותבינן לרב יהודה ור' יוחנן מהמשנה דבעל קרי, דכיון דקורא ק"ש בדיבור, אם ברכות התורה מהתורה, היה ראוי להתיר לו לברך ברכות ק"ש בדיבור, לא רק בהרהור. אלא לאו ש"מ דברכות התורה לאו דאורייתא, ולהכי מסקינן בתיובתא (לגרסת הדק"ס הנ"ל).
אכן שוב כתב שם (דף א' עמודה ד' ד"ה והנה) שאף אם נפרש כפשט הבבלי שבעל קרי קורא ק"ש בהרהור, לא בדיבור, עדיין יש לבאר את התיובתא על רב יהודה ור' יוחנן. דהנה בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) מבואר דלמ"ד ברכות התורה מהתורה, ה"ה לכל ברכות המצוות, דיש היקש בין תורה למצוה, "הקיש תורה למצות, מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה", ומשמע דהיינו היקש גמור מהתורה. ואף שבבבלי (ברכות ט"ו ע"א) מבואר דברכות המצוות דרבנן, הוא משום שזו דעת רב חסדא והוא סובר שברכת התורה דרבנן, אך למאן דאית ליה ברכת התורה מהתורה (רב יהודה ור' יוחנן), גם ברכת המצוות מדאורייתא, מהיקש מצוות לתורה.
וכתב (שם ד"ה לפ"ז וד"ה מעתה) לפי"ז, דאף לדעת הסובר שהרהור תורה אינו מצריך ברכה, שהרי משה ובנ"י למדו בפה כנ"ל, וא"כ למ"ד הרהור לאו כדיבור, לא מצי להקשות ממשנה דבעל קרי, "מ"מ כיון דכל המצוות ילפינן מברכות התורה מהקישא, א"כ כיון דמקיים מצוות עשה דלימוד בהרהור וכמוש"כ הגר"א שם בביאורו (שזה פשוט שאף לדעת השו"ע שהלומד תורה בהרהור אף שאינו מברך ברכות התורה, מ"מ פשוט ומוסכם שמקיים בזה מצוות ת"ת, וכמו שלמ"ד בברכות י"א שלמדרש אין מברך ברכות התורה, פשוט שהלומד מדרש מקיים שפיר מצוות ת"ת, אלמא לאו הא בהא תליא. ד.א.), אם כן לא גרע משאר מצוות דמחוייב לברך עליייהו מהתורה, כמו שכתבתי" (וכתב שם להסביר שזהו טעמו של הגר"א, עיי"ש). ומעתה אפילו אם נפרש המשנה דבעל קרי דמ"ש שם מהרהר בלבו קאי על ק"ש, מ"מ שפיר מקשה הגמרא מינה לרב יהודה ולר' יוחנן דס"ל דברכות התורה מהתורה, דא"כ אמאי לא התירו לו להרהר נמי בברכת התורה כמו ק"ש וברכה"מ. דכיון דברכת התורה הוי מהתורה, הרי כל ברכות המצוות נמי הוי מהתורה, דילפינן מהיקשא. א"כ כיון דמהרהר בק"ש ממילא נתחייב בברכת התורה מדין ברכת המצוות דהוי ג"כ מהתורה כמש"כ" עכ"ל.
וסיים שם דטעמו של הרמב"ם והכרחו, דכיון דקי"ל דברכת המצוות מדרבנן, א"כ ממילא גם ברכות התורה מדרבנן, וכמו שביאר, ולכן פסק הרמב"ם דברכת התורה מדרבנן.
ובסו"ד שם (דף ז' עמודה ד' ד"ה ולענין) כתב וז"ל "ולענין דינא בספק אם בירך ברכת התורה, הנה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שלא הביאו בהלכותיהן הא דבר יהודה דברכת התורה מהתורה, נראה דס"ל ג"כ כדברי הרמב"ם ז"ל, וכן הטור בסי' מ"ז לא הביאו, ובסי' ר"ט העתיק לשון הרמב"ם ז"ל דכל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך או לאו אינו מברך וכו', משמע דגם ברכת התורה בכלל, וכ"פ בשו"ע שם, והילכך אם נסתפק אם בירך ברכת התורה יכול להקל ולסמוך על דברי הני רבוותא ז"ל שלא לחזור ולברך, משום דספק ספיקא הוי, חדא, דילמא כבר בירך ברכת התורה, ועוד דילמא הוי ברכת התורה מרבנן, וכה"ג ס"ס הוי, כמו שכתבו הפוסקים, ע' ש"ך בכללי ס"ס סי' ט"ז" עכ"ל. וכבר לעיל הבאנו שהסברא הנ"ל של הס"ס, כתבה היבי"א הנ"ל. (אכן עיי"ש בדרופתקי דאורייתא שם עמ' ט"ז ד"ה ומה שסיים, וי"ל ע"ד).
והנה אף שהמעיין בדבריו יראה שלכאורה יש לדון על קצת דבריו, בפרט צל"ע מה שמניח שם שהבבלי סובר בקושייתו כירושלמי שברכת המצוות מהתורה, ועוד יש לדון בדבריו ואכמ"ל, מ"מ מכיון שבא ליישב גרסה בכת"י (דק"ס ובית נתן), ודבריו מתיישבים על הלב ומובנים בסברא (והראיה, שכמה מגדולי האחרונים חשבו ליישב כן מדעתם), ובדבריו הרווחנו יישוב לקושיא עצומה על גדולי הראשונים, למה השמיטו דברי רב יהודה, לכן נלענ"ד שיש לקבל את דבריו. (אכן מוכח מהקושיא הנ"ל בגמרא לפי גרסת הדק"ס, שק"ש נחשבת כדברי תורה לעניין זה, דאל"ה, לא הוה קשיא מידי על רב יהודה ור' יוחנן).
♦
סיכום והעולה לדינא מכל האמור
א. בסיכום הסוגיא מתבאר, שנחלקו הראשונים מערכה לקראת מערכה אם ברכת התורה מהתורה, מדכתיב "כי שם ה' אקרא", או שמא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ונפק"מ עקרית, במי שמסופק אם בירך, אם חוזר ומברך או לא, וגם נפק"מ לכוונה שעל האדם לכוין.
ב. לפי מה שעלה בידינו, דעת הבה"ג הרי"ף הרמב"ם^[43] והרא"ש וסיעתם, דברכת התורה מדרבנן. ודעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א והחינוך וסיעתם, דברכת התורה מדרבנן. ונראה שאם נעמוד למניין, הכף נוטה מעט לדעת הסוברים שברכת התורה מדרבנן^[44], אך למעשה נלענ"ד דנד"ד חשיב כ"מחלוקת שקולה" בראשונים^[45].
ג. דעת השו"ע והרמ"א ורוב האחרונים^[46] דברכת התורה מדרבנן, אכן מאידך מצינו לרבים מגדולי הפוסקים האחרונים^[47] שפסקו כמ"ד דברכת התורה מהתורה.
ד. המעיין יראה שרוב מניין ובניין גדולי ספרד^[48] פסקו דברכת התורה מדרבנן, ושעכ"פ למעשה מספק אינו חוזר ומברך. ובגדולי אשכנז נראה שעל אף שהרוב סוברים שברכת התורה מדרבנן, מ"מ בדעתם נראה שהמחלוקת שקולה^[49] (פחות או יותר).
ה. והנה אף שפשוט ש"אין בידינו להכריע" (לשון המט"י הנ"ל^[50]) מחלוקת זו בראיה, מ"מ לאחר העיון לענ"ד ניתן לומר שמפשט הסוגיות (ברכות כ"א ע"א, ומ"ח ע"ב) נראה שברכת התורה מהתורה. ואף שנאמרו באחרונים כמה דרכים ליישב את שיטת הסוברים שברכת התורה מדרבנן, מ"מ כל דבריהם לא נתחוורו לי בעניותי כדי הצורך. אכן לא משום זה יש בידינו לדחות ח"ו את שיטת רוב בניין ומניין מרבותינו הראשונים, ולכן נשאר הדבר תלוי ועומד בלא הכרעה ברורה ("מחלוקת שקולה").
ו. אכן למעשה, לנו בני ספרד יש לילך בתר רבותינו בעלי השו"ע, ורוב ככל רבותינו האחרונים שברכת התורה מדרבנן. ובפרט שכ"ד הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שהם גדולי רבותינו בכל מקום.
לעומת זאת, אצל בני אשכנז נראה שהמנהג פשוט כמ"ד ברכת התורה מדאורייתא (כהכרעת המג"א ושאג"א וחיי"א ודה"ח ומשנ"ב וערוה"ש ועוד, שהם רבני אשכנז היותר מובהקים), ונפק"מ שמעיקר הדין חוזר ומברך בספק. ולמנהגם יברך רק ברכת "אשר בחר בנו"^[51]. ולמעשה ראה פירוט הדין להלן.
ז. אמנם מכיון שלכו"ע ברכות התורה חמורות מאד, ומאידך, לכו"ע איסור ברכה שא"צ גם חמור מאד, לכן לדינא יעצו אחרונים רבים^[52] שלמעשה יש למצוא "שביל עוקף" למחלוקת גדולה זו, והמסופק אם בירך ברכת התורה, ינהג כפי שנבאר בס"ד.
ח. אם בא לו הספק אם בירך ברכות התורה קודם שהתחיל התפלה, יברך כל ברכות התורה בלי שם ומלכות, וגם יכוין לפטור עצמו בברכת "אהבת עולם" ("אהבה רבה" לנוסח אשכנז), וילמד מעט תורה, מיד אחרי תפלת עמידה. והטוב ביותר שיראה לשמוע את הברכה ממי שמברך באופן ודאי, ויאמר לו שיכוין להוציאו, ואף הוא יתכוין לצאת בברכתו (ע' או"ח סי' רי"ג סע' ג').
ואם בא לו הספק כשהוא עומד באמצע התפלה אחר ברכת "אהבת עולם", אחר התפלה יברך בלא שם ומלכות. ויותר טוב שישמע את הברכה מאחר שמברך בלא ספק, ויצא יד"ח בברכתו וכנ"ל.
ט. ומי שמסופק אם בירך ואינו יכול לשמוע את הברכה מאחר, ולא כיון לצאת בברכת אהבת עולם, באנו לגוף המחלוקת הנ"ל. ולמעשה בן ספרד לא יברך בעצמו כלל (אלא בלא שם ומלכות כנ"ל), ובן אשכנז יברך בעצמו^[53] רק ברכת "אשר בחר בנו". כ"נ לענ"ד בס"ד.
♦ ♦ ♦