ברכת כהנים ללא תפילת לחש - בירורים בדברי האחרונים

הרב עידוא אלבה

ברכת כהנים ללא תפילת לחש - בירורים בדברי האחרונים

בגיליונות הקודמים [פה, פז ופט] ביארתי שיש ג' תנאים להגדרת התפלה כדין חזרת הש"ץ:
א. אמירת כל התפלה בקול רם באופן שמי שטעה או אינו בקי יוכל לצאת בה.
ב. החזרה תיאמר רק כשיש ציבור שחייבים לאומרה, דהיינו שיש ששה מתוך העשרה שמתפללים ביחד בלחש, או בשעת הצורך כשלא אומרים לחש וחזרה, צריך לפחות חמישה שמתחילים להתפלל יחד עם החזן עד שמסיימים עימו האל הקדוש.
ג. צריך תשעה שמכוונים לחזן לענות אמן או שמתפללים עימו. ויש מקילים שדי בששה, וי"א שבדיעבד תיחשב חזרה גם בלא כוונה של השומעים.
אמנם גם בלי התנאים האלו יכול אחד שלא התפלל לומר תפלה עם קדושה כשג' ראשונות נאמרות בקול רם, אך זו אינה חזרת הש"צ, אלא תפילה בשביל קדושה. עיקרי הדברים בוססו על סוגיות הבבלי והירושלמי והראשונים. ועתה נוסיף דברים מתוך עיון נוסף בדברי הרדב"ז והאחרונים.
♦
א.
ביאור דברי הרדב"ז
בגליון פז הבאתי ודנתי על דברי הרדב"ז, אך כאן אחזור לדון בדבריו, בתוספת כמה דברים. בשו"ת רדב"ז חלק ד סימן רמא כתב:
"שאלת על הענין אם היו שם עשרה שכל א' מהם התפלל ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה, אם יכולין לחזור ולהתפלל ולומר קדיש וקדושה (ע.א כלומר לפרוס על שמע, שהוא אמירת קדיש ברכו ויוצר אור עם קדושה^[1]), דדילמא לא נחלקו תלמידי רש"י ז"ל ור"ת ז"ל אלא למר כששמעו התשעה קדיש וקדושה ולמר, עד דאיכא ששה שלא שמעו, והשאר שמעו ויצאו, אבל היכא ד(התפללו ו)לא שמעו ולא יצאו ידי קדיש וקדושה, לעולם אימא לך ש(אפילו כל העשרה התפללו,) חוזרין ומתפללין לצאת ידי קדיש וקדושה:
תשובה. לכאורה היה נראה לומר כן (ע.א שכשהתפללו כולם ביחיד יוכלו לומר קדיש ברכו ויוצר אור עם קדושה) מדיוק הלשון שאמרו בשם רש"י תלמידיו שאפי' בשביל א' פורסין על שמע שאעפ"י שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה ואפי' קרא הוא עצמו את שמע (ע.א כלומר אפילו אם זה שפורס להם כבר קרא את שמע וממילא שמע קדיש ברכו וקדושה), אפי' הכי יכול הוא לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה, וכן כתוב במסכת סופרים 'ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו, ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו^[2] ואומר קדיש או ברכו, וענו אלו אחריו אמן, יצא ידי חובתו'. אבל ר"ת לא היה נוהג כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, והביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים ואין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה, רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות וגו', ויש אומרים בששה שברכו ששית היא, ומפרש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו, דאלו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו. עד כאן. וא"ת תקשי ליה האיך דמסכת סופרים, לא קשיא דאין ראוי לעשות כן לכתחלה בפחות מששה, אבל אם עברו ועשו יצא זה היחיד ידי חובתו. ומכל מקום מתוך הלשון הזה שכתב 'ששמעו קדיש או קדושה' (ע.א ולא אמר שהתפללו ביחיד), טעמא ששמעו כבר ויצאו ידי קדיש וקדושה בעינן אחד למר וששה למר, אבל לא יצאו כבר (ע.א בשמיעת קדיש ברכו וקדושה, אלא רק התפללו ביחיד), אפי' כל העשרה (ע.א התפללו ביחיד), חוזרין ומתפללין לצאת ידי חובת קדיש וקדושה.
אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא, דכיון דהתפללו כל אחד לעצמו פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת מזון, וכיון דפרח מינייהו אף על גב שאחר כך נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה דהא לא מחייבי תו. וכ"ת ליהוי (הפריסה על שמע כ)תפלת נדבה ואין חידוש גדול מקדיש וקדושה וברכו, לא קשיא דאין צבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין צבור מביאין קרבן נדבה ותפלות כנגד קרבנות תיקנום^[3], ולישנא דנקט ששמעו קדיש קדושה וברכו (ע.א ולא אמר "שהתפללו" שגם בזה פוקעת החובה, שכן לדעת הרדב"ז גם מהמתפללים ביחיד פוקעת החובה) לרבותא נקט, לא מיבעיא היכא דהתפללו ולא שמעו, דפשיטא דיחיד חוזר ומתפלל לרש"י, וששה לר"ת, דהא אכתי כולהו לא יצאו ידי קדיש וקדושה ומצו לאיצטרופי, אלא אפילו היכא דכבר יצאו (ע.א כלומר ששמעו קדיש ברכו וקדושה)^[4] הוה אמינא דלא מצטרפי בהדי יחיד למר ובהדי ששה למר, קא משמע לן דאפילו הכי מצטרפי. אבל היכא דהתפללו כל העשרה למר והחמשה למר^[5], ודאי אינם חוזרים להתפלל דכבר פרח מינייהו קדיש וקדושה שהרי באותה שעה יחידים היו.
תדע שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות תפלה וז"ל ואפי' היו מקצתם שכבר התפללו ויצאו ידי חובתם משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו עכ"ל. משמע דתלי טעמא בתפלה לא בשמיעת קדיש וקדושה, דאם רוב העשרה התפללו אף על גב דהתפללו ביחיד שלא שמעו קדיש וקדושה אין חוזרים ומתפללין. וכי תימא שהרב ז"ל חולק^[6], הא ליתא שהרי בהגהה על המיימוני כתוב וכן אומר רבינו יהודה בשם ר"ת שאין מתפללין תפלה אחרת אלא אם כן יש שם ששה שלא התפללו, וכן יש במסכת סופרים וכו', משמע דכולא מלתא תליא בתפלה. ואם עדיין הלכה זו רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו שאם כבר התפללו אין חוזרין ומתפללין כלל. ולא כתבתי זה לומר שהלכה רפויה היא בידי כי אדרבה אני אומר שאם חזרו והתפללו הוו ברכות לבטלה, דבשלמא היכא דאיכא מי שלא התפלל הוא מתפלל והאחרים עונין אמן, ואף על גב דקי"ל דאפי' אחד מאותם שכבר יצאו יכול לחזור ולהתפלל, וכדאמרן לעיל (ע.א "אפילו קרא הוא עצמו את שמע")^[7], סוף סוף איכא בהדיה מי שעדיין לא יצא ידי תפלה. וקי"ל בכל המצות אעפ"י שיצא מוציא, וטעמא משום ישראל ערבים זה בזה. אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפלה נמצאו ברכות לבטלה". עכ"ד.
כתבתי בירחון האוצר גליון פז עמ' קטז שחלק מאחרונים התיחסו רק לריש דבריו, שהיכא שכולם התפללו לא יכולים לומר ברכות ותפלה בשביל מי שלא שמע כי פרח מנייהו קדיש וקדושה, ולא התיחסו לסוף דבריו שאם הוא פורס על שמע בשביל אחרים צריך שיהיה איתו מי שעדיין לא התפלל שהוא מוציאו, ובלא זה היא ברכה לבטלה. אך גם המביאים את סוף דבריו הבינו מהם רק שהוא בא להוסיף שאם עושים תפלה אחרי שפרח מינייהו החובה יש חשש ברכה לבטלה, ולא התייחסו לכך שמדבריו בסיפא עולה שלעולם (גם כאשר יש כאן מי שלא פרחה ממנו החובה של הקדיש והקדושה, כי הוא לא התפלל), כדי שאדם שכבר התפלל יוכל לברך ולהתפלל להשלים לאחר קדיש ברכו יוצר אור וקדושה בעינן שבברכה שהוא אומר יוציא ידי חובה לפחות אדם אחד בעצם הברכה, שאם לא כן הויא ברכה לבטלה. מה שאמר הרדב"ז שאם יש אחד שלא התפלל יכול אחד שהתפלל לומר בשבילו את סדר התפילה בתוך עשרה, לא נקט "אחד" בגלל שיטת רש"י, שהרי בשאלה הקודמת בסימן רמ הכריע כר"ת שצריך ששה. אלא הוא אומר כאן תנאי לקיום דין פורס על שמע, שהרשות לעשות סדר כזה היא דוקא כשיש שומע שיוצא בברכה. ולדבריו, אם בא לעשות תפילה בשביל קדושה של שמו"ע, הוא רק באופן שיש שומע שאינו בקי, שיוצא בתפילתו^[8].
וכתבתי שכדבריו אלו נראה לענ"ד מרש"י על הגמרא במגילה, והרא"ש והרשב"א והר"ן בחידושיו ועוד ראשונים דאזלי בעקבות רש"י, ומפרשים ד"עובר על התיבה" של המשנה היינו ש"ץ בעלמא, שהוא המתפלל כסדר תפלת הציבור שאחרי הלחש אומרים חזרה.
מדבריהם, לדעתי, יש ללמוד כסברת הרדב"ז, כי בין אם נפרש שהם מדברים על מי שרוצה לשמוע קדיש וברכו מפני שהוא מאחר כדעת הרדב"ז, ובין אם נפרש שהם מדברים גם על מי שרוצה לשמוע קדיש וברכו כי הוא כבר התפלל, בכל אופן חזינן שלדעתם אין לפרש שרוצה לשמוע קדושה שבתוך שמו"ע, כמו בדין פורס על שמע. ונראה שהוא מפני שמשמעות המשנה היא שמדובר באחד שעושה בשביל אחרים, כפי שאמר המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ועובר על התיבה, שיש כבוד לעשות תפקיד זה בשביל אחרים. והנה בפורס על שמע בברכת יוצר אור עבור אחרים מובן דשפיר יוכל לעשות זאת, אף שהוא כבר יצא, כי הוא מוציא כל מי שרוצה לצאת בברכתו. ולכן אם יש אחד שלא שמע, שישמע את הברכה מהפורס, שפיר יצא ידי חובתו. וזה מצוי, כי כך היו עושים בזמן הראשונים שהש"ץ היה אומר את הברכה וכולם יוצאים בה. אך בתפלה, כל הבקיאים שיודעים להתפלל חייבים להתפלל בעצמם, ואף אם יש מי שאינו בקי, הוא לא יצא בתפלה כזו שאינה תפלה בציבור. ולכן לא פירשו עובר על התיבה בתפלה בשביל לשמוע קדושת שמו"ע.
אמנם לפי מה שהביאו תוספות שתלמידי רש"י הוכיחו שאפשר לומר גם ברכת יוצר אור וגם תפילה בשביל מי שמאחר מתפלה שמונה עשרה בעלמא כשכולנו בקיאים, אפשר לכאורה להסיק דסברי שאפשר לומר תפלת שמו"ע גם כשאין שם מי שאינו בקי, כמו שאומר לגבי תפלת חזרה שהיא כנדבה הנעשית אף שכולנו בקיאים. אך הר"ן לא הביא כלל את הדברים האלו. וגם תוספות ורא"ש (בתירוץ השני) שהביאו ראיה זו דוחים אותה, שהתפלה שאנו עושים כשכולם בקיאים נאמרת בשביל חובת תפילת הציבור בקדושה ומודים, שהיא אינה יכולה להאמר בציבור כראוי באופן אחר. וגם י"ל שהתפלה אצלנו נאמרת כי תקנו לעשות זאת להוציא מי שאינו בקי, ותקנה לא זזה ממקומה. ולא ברור שתלמידי רש"י עמדו על דעתם בראיה זו, ועל כל פנים, למעשה אין מתפילת שמונה עשרה בעלמא כל ראיה שאפשר לומר תפלה לאחר שיצא בה בשביל אחד שלא התפלל, ולכן הרדב"ז לא מתחשב בזה.
ונמצא דמסתבר שהרא"ש והרשב"א סברי כרדב"ז, שמדובר באדם שבא לומר קדיש ברכו וברכת יוצר אור עם קדושה בשביל אחד שלא שמע והוא יוצא בברכתו, ורק מפני שהוא יוצא בברכתו יכולים לעשות זאת. ומסתבר שכן הוא הדין לפי שיטת הרמב"ם והגאונים, שלא הוזכרה אצלם אפשרות של פורס על שמע במובן שאדם שכבר התפלל אומר ברכות ותפלה עבור מי שלא שמע דברים שבקדושה, וכיון שלפי כל הני ראשונים לא מצינו ברכה כזו, יש חשש ברכה לבטלה^[9].
ונמצא שדברי הרדב"ז לענין זה שפרח מינייהו קדיש וקדושה נאמרים כטעם נוסף, שיש בו בכדי למנוע מאמירת סדר התפילה עבור מי שכבר התפלל, גם אם לא יהיה חשש ברכה לבטלה. כגון לרבינו תם היכא שהששה שלא שמעו מורכבים מחמישה שלא התפללו ולא שמעו, ואחד שהתפלל ולא שמע, לדעת הרדב"ז אותו אחד שהתפלל אינו יכול לומר את סדר התפלה. אף שיש כאן ששה שלא שמעו קדושה והפורס על שמע מוציא בברכת יוצר אור את אלו שלא התפללו, מכל מקום אינו יכול לעשות זאת, כיון שממי שכבר התפלל פרחה חובת דברים שבקדושה, אבל באופן שנשאל הרדב"ז שכולם התפללו, הוא רק טעם נוסף, שהם אינם יכולים לומר קדיש וברכו ויוצר אור גם משום שאין מי שיוצא בברכה זו וגם משום שפרחה מהם החובה.
הרדב"ז אומר שהמנהג כדבריו שאין עושים סדר של קדיש, ברכו וקדושה אם כבר התפללו. אך יש להעיר שלגבי ברכו וקדיש, כתב מהר"ם מינץ בדיני קדישים סי' פ שאבלים "פורסי' על שמע בבקר בקדיש בערב על פתח ב"ה ". ועולה מזה שבאשכנז נהגו שגם מי שכבר שמע, יכול לאומרם בשביל מי שלא שמע אחרי התפילה, ובדרך כלל היה אומרם האבל^[10]. אבל אין זה סותר לעיקר דברי הרדב"ז, כי בברכו וקדיש בלבד אין חשש ברכה לבטלה, ואולי אף לדידיה רשאי לאומרם בפני עצמם, ומה שאמר הרדב"ז שאסור הוא בגלל ברכה של יוצר אור, שבה קיימת סברת הרדב"ז שכיון שפרחה החובה אין חובה, ולא מצינו שחז"ל תקנו השלמה אלא באופן שמוציא אחד שלא בירך בברכתו, ואם אינו מוציא בברכת תפילתו אף אחד, היא ברכה לבטלה.
ב.
ביאור דברי המג"א בסי' סט, ד
כתב השולחן ערוך סימן סט סעיף א:
"אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה... לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה... וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע.
הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק, אף על פי שכבר התפלל, אבל האחרים יכולין להפסיק אח"כ".
השו"ע מדבר באנשים שהתפללו ביחיד ורוצים להשלים בציבור מה שלא שמעו, וכתב שמלבד קדיש ברכו ויוצר אור אומרים את התפלה עבור מי שלא שמע קדושה, אך אומרים אך ורק ג' ראשונות (והוא על יסוד המנהג בימי הגאונים שכתב רב האי גאון המובא בב"י סי' רלב, ונפסק שם בשו"ע סע' א. וכן משמע מהטור סי' סט, וכן הבין הגר"א בדעת הטשו"ע כמובא לקמן). והרמ"א חולק ואומר שאחרי ג' ראשונות הש"צ ישלים (על פי המנהיג המובא בב"י, וכן דעת הריטב"א), והוסיף דעכ"פ "האחרים יכולים להפסיק", כלומר הקהל אינו צריך להשאר אחרי ג' ראשונות (והוא על פי מהרי"א המובא בב"י).
ונראה הטעם שגם אלו שלא שמעו יכולים ללכת, שהתפלה בשביל האנשים שלא שמעו אינה אלא כדי שישמעו קדושה, ואינה בגדר חזרת הש"צ^[11]. ועל כן בתפילה כזו הסברה הפשוטה היא שאף שנוקטים כרמ"א להשלים את התפלה, ראוי שינמיך קולו אחרי ג' ראשונות, שהרי תפילת יחיד נאמרת בלחש.
והנה על מה שאמרו שמתפללים ג' ברכות וקדושה בשביל המאחר כתב המגן אברהם ס"ק ד:
"[א] וקדושה. וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל א' שלא התפלל (ד"מ, ב"י^[12], פסקי רקנ"ט בשם שאלתות^[13], וד"מ {צ"ל ור"ט}יד ואגודהטו והג"מ פ"חטז. וכ"כ הרמב"ם וסמ"ק דלא כר"י מינץ).
[ב] מיהו נ"ל דאם אין שם ו' (י"ג י', ויבואר בהמשך) שלא התפללו לא יתפלל הש"צ בלחש, רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדושה.^[14][15][16]
[ג] וכתב בכ"ה בשם רדב"ז ח"א סי' רמ"א שאם כולם התפללו ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה, אין חוזרין ומתפללים לצאת ידי קדיש וקדושה".
פיסקה א מתייחסת לשו"ע והרמ"א שדיברו היכא שמי שלא שמע קדיש ברכו וקדושה כבר התפלל, ולא ציינו מה הדין כאשר בא לשמוע מי שלא התפלל. עיקר דבריהם הם על סמך מחלוקת תלמידי רש"י ור"ת שמובאת בתוספות במגילה כג ע"ב, אם בשביל לפרוס על שמע צריך ששה שלא שמעו או די באחד שלא שמע. והטור הוסיף שהפורס יאמר גם תפלה, והר"ן כתב שמדובר שאלו שלא שמעו כבר התפללו. אך בשורש הדברים בתוספות במגילה נחלקו בענין קדיש וברכו ויוצר אור ולא דברו להדיא על תפלה, ולא אמרו שמדובר כשהם התפללו. כיון שהם לא דברו על תפלה יש מקום לומר שתפלה שאני, כמו שמובא בדרכי משה אות ג ממהר"י מינץ סי' טו "דלא יכולים לחזור ולהתפלל (כלומר להוסיף אחרי פריסת שמע גם להתפלל ג' ראשונות בקול רם), אלא אם כן היו שם עשרה שלא התפללו^[17], ודוקא בפריסת שמע פליגי הגאונים אי בעינן עשרה (הכוונה שנחלקו כמה מתוך העשרה בעינן) דלתפלה בעינן י' שלא שמעו". וכתב הדרכי משה על דבריו "אבל מדברי ב"י ומה שכתבתי לעיל משמע דאין לחלק בין תפלה לפריסת שמע, וכן נראה דהכל הוא דבר שבקדושה ואין לחלק ביניהם", ולא ביאר להדיא היכן כתוב בפוסקים דלא כמהר"י מינץ, לכן בא המג"א להשלים מה שלא התפרש בדברי הד"מ,, והביא מקורות שמתפללים את כל התפלה, גם בשביל אחד שלא התפלל, ולא כדברי ר"י מינץ שהצריך עשרה שלא התפללו לתפלה. ןנראה שהמילים "כל התפלה" פירושן כל סדר התפלה ולא רק קדיש וברכו, והוא לא נכנס למחלוקת אם כדברי השו"ע בתפילה אומר ג' ראשונות, ואם כדברי הרמ"א, שישלים את כל התפלה, ואפשר שהוא הבין שהרמ"א רק משלים לדברי השו"ע ואינו חולק, עכ"פ נראה שגם לפי הרמ"א לא צריך שישלים אותה בקול רם, ולכן המג"א אינו אומר שישלים בקול רם^[18].
ויש לעיין במה שציין בסוף דבריו שכ"כ הרמב"ם והסמ"ק, היכן מצינו שהרמב"ם מתיר לומר תפילה בשביל אחד? גם הסמ"ק הביא מחלוקת אם בעינן ששה או אחד ולא כתב בזה הכרעה שדי באחד. על כן נראה לי שבתחילה הביא המג"א מי שכתב כך להדיא, ומהמילים "וכ"כ הרמב"ם והסמ"ק" הוא כעין משפט חדש, וכוונת המג"א שכ"כ הרמב"ם וסמ"ק בעצם הענין שלא בעינן עשרה שלא התפללו, שאף שדבריהם לא מפורשת ההכרעה שדי באחד, עכ"פ הם דלא כמהר"י מינץ שמצריך י'. ואפשר ללמוד מדברי הרמב"ם שלא צריך י' שלא התפללו כי הוא כתב בפ"ח ה"ד "וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו." ואם בשביל תפילת ציבור בעלמא די בששה שלא התפללו, מסתבר שכך הוא בתפילה בשביל לשמוע קדושה.
ובפיסקה ב כתב המג"א שלמרות שיכול לומר תפלה בשביל קדושה גם בשביל יחיד, כיון שבסופו של דבר כל היכא אין ששה שלא התפללו, התפלה נאמרת רק בשביל קדושה, לכן נראה לו שיאמר רק תפילה אחת מיד בקול רם ללא לחש.
והא דתפילה כזו היא רק בשביל קדושה הוא כפי שעולה מדברי השו"ע והרמ"א, שעליהם מוסבים דברי המג"א, שיכולים ללכת אחרי ג' ראשונות כי אין זו חזרת הש"ץ. ומה שכתב שהאופן בו היא חזרת הש"צ הוא היכא שיש "ששה שלא התפללו" נראה שהוא כדברי הרמב"ם שהזכיר לפני כן בדבריו "והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו".
אך אכתי יש לעיין, כיון שהמג"א מציין לב"י, ודאי אינו חולק על השו"ע אלא קאי גם על דברי השו"ע, כלומר שכשאין ששה שלא התפללו הוא גם כשאותם יחידים כבר התפללו ביחידות והם באים להתפלל בבית כנסת כדי לשמוע קדיש ברכו וקדושה דשמו"ע, ולא כדברי הרדב"ז. א"כ למה כשיש חמישה שעדיין לא התפללו כלל, ממליץ המג"א שלא יתפללו תחילה בלחש, מה ההפסד בזה שיתפללו ויאמרו שוב קדושה ותפלה בשביל קדושה כדברי השו"ע^[19]?
ודוחק לומר שלפי המג"א בתפילה בשביל קדושה, אינו רשאי להגביה קולו מעבר למה שנצרך, ולפיכך הוא אומר שעדיף שלא יעשו תפילת לחש, כדי שלא יטעו להגביה את הקול בחזרה כל התפילה. דכיון שהמג"א לא הזכיר כלל את ענין הנמכת הקול אחרי ג' ראשונות, לא נראה שהנימוק לדבריו הוא הצורך בהנמכת הקול.
כמו כן דוחק לומר שטעמו הוא משום שבתפילה בשביל קדושה אין ש"צ מוציא את מי שאינו בקי, והוא אומר שלא יעשו תפלה לחש ואחר כך חזרה כדי שלא יבואו לחשוב שמוציא בזה את שאינו בקי, כי גם ענין זה שמי שאינו בקי לא יצא בתפלה כזו לא הוזכר במג"א.
על כן נראה שדבריו יובנו לפי דבריו בסימן קכד, ג דהא דבעלמא הש"צ מקדים את תפלת הלחש כתפלה נוספת אינו משום שהתפלה הראויה יותר היא תפלת הלחש (כמו שכתב הא"ר שם), כי אין גריעות בהגבהת הקול כשהיא לצורך, אלא שמה שהחזן מקדים תפלת לחש הוא כדי להסדיר את תפילת הש"ץ שמעלתה גדולה יותר. והוא כדברי הגמרא בראש השנה לד ע"ב שר"ג אמר שתפילת הציבור היא כדי להסדיר את תפילתו, ומשמע שתפלת החזן גם לפי חכמים היא כדי להסדיר את התפילה. וכן מצינו שהתוספות (ברכות דף כט ע"א ד"ה מפני שיכול) אמרו על תפלת החזן "ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו". ובארתי בחלק ג' של המאמר (גליון פט עמ' רמז) שלדעת המג"א היא סברה מוסכמת בין לחכמים ובין לר"ג שמעלה עשו לחזרת הש"ץ בגלל חשיבותה להסדירה תחילה. ולפי זה מובן דכיון שתפילה בשביל קדושה שחסרה ליחידים אינה חזרת הש"ץ, א"צ בהקדמת התפלה בלחש, וכוונת מג"א ללומר מסברה שלכתחילה לא יעשה תפלה ללא צורך. אמנם המג"א לא כתב שאם התפללו לא יוכלו להתפלל, והוא משום שהשו"ע פוסק שגם אחד מאלו שהתפללו יכול להתפלל. ולכן נראה שאם כבר התפללו תחילה בלחש, בדיעבד יוכלו לעשות תפילה בקול רם כדי לשמוע קדושה.
ומכל מקום, אף שהמג"א לא התייחס לשאלה האם להגביה קולו אחרי ג' ראשונות, כיון שהוא מבאר שכשאין ששה שלא התפללו התפילה היא רק בשביל קדושה, נראה שאין להגביה קולו אחרי ג' ראשונות, דכיון שאינה חזרת הש"צ, שיש מעלה לכל מי שלא שמע לשמוע, מה תועלת יש בהגבהה זו? ויתכן שאף אסור לו להגביה את קולו, גם משום שהגבהה הותרה רק לצורך, וגם כדי לא להכנס לספק האם לענות אמן על יחיד שמגביה קולו בתפילתו^[20].
כמו כן, כיון שהוצאת אדם שלא בקי על ידי תפלה בציבור היא חידוש הנובע מכוחה של תפלה בציבור, שבו כל אחד שמכוון לש"ץ מקיים בשמיעה את מצוות הציבור, כיון להבנת המג"א כשאין ששה שלא התפללו אין זו חזרת הש"ץ, מסתבר שמי שאינו בקי לא יצא בתפלה כזו^[21].
רק בפיסקה ג הביא המג"א את דברי הרדב"ז שאם כולם התפללו אין חוזרים ומתפללים כלל, ונראה שהוא ידע שזה בניגוד לשו"ע דנקט שגם אם כולם התפללו, כל היכא שיש אחד שלא שמע יכולים להתפלל, וגם מי שכבר התפלל יכול מדינא להתפלל בשביל זה שהתפלל ולא שמע. אך הביא דבריו כי כנה"ג הביאו, ולמעשה כך נהגו. ולפי דבריו בחמישה שלא התפללו, העומדים להתפלל בתוך עשרה, לא רק מומלץ להם שלא יאמרו לחש ואחר כך חזרה, כפי שכתב בתחילה, אלא אסור להם לומר תחילה תפילה לחש ואחר כך חזרה.
אך מדברי השבות יעקב (ג, ג) נראה שיש לו הבנה אחרת במג"א. הוא דן על אנשים שמגיעים לביתם אחרי תפילת ערבית של הציבור ורוצים לכנס אנשים כדי להתפלל עמם בביתם, ונשאל אם יכולים להתפלל בכה"ג "כיון שיש בתוכם מי שעדיין לא יצאו ידי תפלה" [מלשון זו מתבאר שהשאלה היא על מה שהצטרפים כבר התפללו, והם אלו שאומרים קדיש וברכו בשביל אלו שלא שמעו תפלה כי המאחרים אינם רגילים להתפלל לפני הציבור]. וכתב: "הא מלתא כבר אמורה ומבואר בסימן ס"ט לענין פריסות שמע דאפילו בשביל א' שלא שמע מותר לפרוס על שמע, וכתב המ"א וז"ל וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל א' שלא התפלל, אף שמסיק שם דאם אין שם וי"ו שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש ע"ש, וכן כתב בכ"ג בשם תשובת רדב"ז ח"א סימן רמ"א ע"ש, מ"מ עיינתי בגוף תשובת רדב"ז בסוף מסקנת דבריו מבואר כל שיש שם איזה אנשים שלא יצאו ידי תפלה מותר לחזור ולהתפלל, אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפלה נמצאו ברכה לבטלה עכ"ל. ודוחק לומר דלשון כולם דנקט שם בתשובה כוונתו רובם ככולם ע"ש בתשוב' באורך ... ועוד אני אומר דבתפלת ערבית שאין הש"ץ מתפלל בקול רם כלל ולדעת הרמב"ם בפ' יו"ד מה' תפלה בתפלת ערבית אם ספק לו אם התפלל או לא ונזכר באמצע תפלה אינו פוסק כיון דבלאו הכי תפלתו רשות והוא כמו נדבה, יש לסמוך בזה בצירוף דעת שאר פוסקים שכתבתי".
נראה שהוא הבין שבדברי המג"א פיסקה ב מצורפת עם פיסקה ג, ומהן עולה שלמסקנת המג"א לא די באחד שלא התפלל כדי לפרוס על שמע ולומר בשבילו שוב תפלה, כפי שכתב בשו"ע והוא הסכים לו בתחילה, אלא צריך ששה שלא התפללו. ולכן יש מדברי המג"א ערעור על היכולת של אלו שהתפללו כבר ערבית לומר קדיש וברכו (וכנראה כוונתו גם קדיש שלפני שמו"ע ולאחריו) בשביל אחד או אף חמישה שלא התפללו. אך הוא מסיק שיכולים לעשות זאת, גם משום שמסוף דברי הרדב"ז משמע שדי באחד שלא התפלל כדי לומר בשבילו, ולא כהבנת המג"א, וגם משום שלפי הרמב"ם בתפילת ערבית רשאים לומר תפלה כנדבה. וכוונתו היא שגם אם ננקוט כמג"א, בערבית הקדיש וברכו שהם חוזרים ואומרים יכולים להיחשב כנדבה.
ונראה שהשבו"י הבין דהמג"א פירש במה שהביא מהרדב"ז שאם כולם התפללו ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה, אין חוזרין ומתפללים לצאת ידי קדיש וקדושה, שהוא הדין אם רובם התפללו אין חוזרים ומתפללים, שכן בעלמא אמרינן רובו ככולו. ועל פי הבנה זו ברדב"ז כתב המג"א שאם יש פחות מששה, לא יתפללו לחש ואחר כך חזרה, כי כשאין ששה אין זו פריסת שמע שבה מי שכבר התפלל יכול לחזור להתפלל, אלא יאמר מיד תפילתו בקול רם כדי שמכל מקום יוכל לומר בתפילתו קדושה. אך הוא אומר דמעיון ברדב"ז נראה שאין זו כוונת הרדב"ז, דהוא כתב בסוף דבריו שיש בעיה רק היכא שכולם התפללו, ושפיר יכולים לפרוס על שמע כשיש אחד שלא התפלל.
וחזינן מדבריו שהוא הבין שאמירת הדברים שאומרים בציבור על ידי אדם שכבר התפלל בשביל מי שלא שמע היא תפלה, ולכן הוא מקשר זאת לדברי הרמב"ם שבתפלת ערבית אפשר להמשיך את התפלה כנדבה. אך לענ"ד הביאור בדברי המג"א שפיסקה ב' חולקת על פיסקה א', והיא נכתבת על פי האמור בפיסקה ג' אינו נראה בלשון המ"א, דמשמע שבפיסקא ב' בא רק לומר מסברה דבר שמוסכם על החכמים שהביא בפיסקה א^[22]. וגם נראה רחוק לומר שהמג"א דייק מהרדב"ז שלפריסה על שמע בעינן דוקא ששה שלא התפללו, כשהדבר אינו כתוב במה שהוא מצטט ממנו.
ובאשל אברהם בוטשאטש (סימן סט) כתב באופן אחר. ותחילה יש לדעת שפירוש הא"א מלוקט מדברים שכתב בפעמים שונות ולא ברצף אחד, וגם בנידון דידן יש לפנינו ליקוטים שונים. עכ"פ מכללות דבריו עולה שהא"א הבין שכוונת המג"א באומרו שכשאין ששה שלא שמעו קדושה לא יאמרו לחש, שלא יאמרו לחש וחזרה בקול רם, אלא "רק יתחיל מיד בקול רם", כלומר החזן יתחיל מיד בקול רם, אבל ינמיך את קולו אחרי ג' ראשונות. ואין זה נובע מהבנה שכך צורת התפלה כשעושים תפילה בשביל קדושה, אלא מכך שזו צורת התפלה הנעשית בדרך כלל כשממהרים, ויכול להסתפק בזה בתפילה שמטרתה העיקרית היא שמיעת הקדושה. וטוב שכך יעשה כשאין ששה כדי לחוש למי שסובר שאין לומר תפלת חזרה בשביל פחות מששה שלא שמעו. דאף שלא עושים כדבריו ואומרים תפילה בקול רם עד קדושה גם בשביל פחות מששה, בהמשך התפלה חוששים לדבריו ולא אומרים בקול רם, אף שמפסידים בזה קצת לשיטת הסוברים שאומרים בשביל מי שהתפלל ולא שמע את כל התפלה בקול רם, ובכך היו מרויחים ענית אמן לברכות.
בליקוט הראשון הוא מתייחס למנהג שנהגו עתה במקומו, בניגוד לדברי המג"א, שכשיש רק אחד או פחות מששה שלא שמע קדושה מתפללים לחש, ואחר כך אומר אחד מאלו שלא שמע קדושה את כל התפילה בקול רם. וכתב, כדרכו ללמד זכות על מנהגים, די"ל שאמנם אינו כהמלצת המג"א, אך אינו ממש מנוגד למג"א, די"ל שכונת המג"א באומרו שלאיתחיל מיד בקול רם ואחר כך ינמיך קולו רק שאין חסרון כל כך להפחותים מששה שנחסר להם מהחזרה, כיון שעל כל פנים עכשיו אומרים קדושה גם בשביל אחד שלא שמע קדושה, וכנהוג לומר עד האל הקדוש בקול רם ומשם עד לבסוף בלחש, והרי כולם ישמעו על כל פנים קדושה עכשיו. אך כולי עלמא מודים שיש מצוה באמירת החזרה לשמוע סיומי הברכות ולענות אמנים על כל פנים, ולכן גם למג"א כשיש ו' שלא שמעו כל החזרה אומרים בשבילם את כל החזרה. גם בלאו הכי אין דברי המג"א ז"ל בזה מוכרחים, שהרי קיימא לן הלכה רווחת שפורסים שמע בשביל שיש שם אחד שלא שמע... ודברי המג"א ז"ל הם רק עצה טובה קא משמע לן כשאפשר בנקל כדי לחלוק כבוד גם לדיעות שסבירא להו שאין די באחד בזה, ועכ"פ כל החזרה יש בה מצוה ודאי, וכוונתו רק כששמעו כולם כל החזרה והאחד שלא שמע גם שנחסר לו שמיעת החזרה כיון שישמע קדושה אין זה חסרון כל כך לו, כיון שהרבה פעמים כשנחפזים אומרים קדושה בקול רם. כן יש לומר לזכות על המנהג^[23].
בליקוט השני כתב שלמעשה לא נהג בעצמו לומר הכל בקול רם כשאין ששה, במצב שאותו הוא מתאר וז"ל: "היום התפללתי בנחוצה .., וכבר התפללו שם פעם אחת, והיה לי ספק אם (באלו שמתפללים עימי עתה) יש רוב מנין שלא שמעו תפלת י"ח עדיין (כי כבר התפללו שם ציבור פעם אחת), לזה אמרתי בקול רם רק עד האל הקדוש כי כבר שמעתי אני תפילת י"ח מחזן דציבור שהתפללו קודם. גם היה לי ספק אולי לא יהיו י' דצייתי לנכון מצד שהתפללו כמה זה מוקדם וזה מאוחר ובעת החזרה התפללו כמה ואנשים היו מעט כמעט מנין מצומצם. ונראה שגם שנהגינן לומר ברכו על פי אחד שלא שמע, אין לנו אלא מה שמצאנו שהונהג, משא"כ לגבי תפלת י"ח בחזרה הוא לא מצוי, ולא שייך מנהג בזה לומר החזרה משום מיעוט מנין שלא שמעו חזרת תפלת י"ח, וכעת הכל בקיאים וע"י המנהג אין חשש ברכה לבטלה עוד כמו שכתבתי במקומות רבים, משא"כ בזה שאין מנהג ידוע".
כאן מבואר שעל אותו מנהג שהזכיר בליקוט הראשון כתב שהוא אינו מנהג ידוע, אך בכל זאת הוא כמתנצל על כך שלא נהג כך מפני שכך נהגו במקומו. וביאר שאצלו הדין היה שונה בגלל המציאות המיוחדת שתיאר, שהוא כבר שמע חזרה ואולי גם האחרים שמעו, וגם היה לו ספק אם יש י' דצייתי, ולכן התפלל מיד עד קדושה בקול רם, ולא סיים בקול רם.
ובליקוט שלישי כתב: "כשיודע קודם התחלת הלחש שאין שם רוב מנין שלא שמעו קדושה וחזרת התפלה, טוב יותר שלא לומר התפלה רק פעם אחת עד האל הקדוש בקול רם. וכשלא ידע והתחיל בלחש אין נכון להתחיל מאמצע ברכה מאתה גבור בקול רם, ואומר ב' פעמים התפילה על ידי אחד שלא שמע קדושה לבד היטב".
כאן מבואר שהורה שלכתחילה אם יודע שאין ששה שלא שמעו קדושה יאמר את התפלה רק פעם אחת ובקול רם עד הקדושה, אך בדיעבד, כשאין ששה שלא התפללו וכבר התחילו להתפלל בלחש, יאמר אחד שלא שמע קדושה את התפלה בקול רם אחרי הלחש אע"פ שהוא כבר התפלל בציבור. כלומר, שלכתחילה ינהג כמג"א, אך בדיעבד כשכבר התפללו לחש ויודע שאין ששה שלא שמעו קדושה, ינהג כשו"ע שיכולים לומר, והמתפלל יהיה זה שלא שמע, שהרי עדיף שזה שלא שמע הוא יעבור על התיבה.
ובליקוט רביעי כתב שוב שיש מקום לומר שכל היכא שיש כאלה שלא שמעו יאמרו את כל החזרה, כפי המנהג שהזכיר בליקוט הראשון, והסתפק לגבי דין עשרה דצייתי באופן כזה די"ל דצריך אחד שישמע כל הברכות "שעי"ז יש מקום להחזרה בדרך הואיל אלו לא התפלל עדיין היה יכול לצאת ידי חובת תפילה בכך, ואולי א"צ בשום אופן רק לענות אמנים":
ועוד כתב "ובמה שכתבו האחרונים (דהיינו המג"א. ע.א) שלומר חזרת התפילה צריך להיות רוב עשרה שלא שמעו קדושה, י"ל שמצטרף בכך גם שומע שבחדר הסמוך לשם, כי בגוף ההלכה הרי קיי"ל גם בשביל אחד אומרים. ואולי גם בשביל רוב עשרה שבחדר הסמוך אומרים גם אם בבית הכנסת הק' גופה אין גם אחד שלא שמע, וכ"ש בקדושה וברכו בשביל אחד בחדר הסמוך":
ונראה שהא"א מבין שמהדין לא רק כשיש ששה שלא שמעו קדושה הויא חזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי, ולכן גם כשיש רק חמישה או פחות שלא שמעו קדושה יכולים לומר את כל התפלה בקול רם כדי להשלים להם אמנים של חזרת הש"ץ. כיון שלדעתו מדינא די באחד שמכוון לברכותיו ומי שאינו בקי יצא בזה, הוא אומר, שדי בכך שיכולים לשמוע מחדר אחר.
אך קשה לי, שלדבריו עיקר חידושו של המג"א הוא שאחרי ג' ראשונות ינמיך קולו, אף שלפי אלו שציין בתחילת דבריו אומרים בשביל אחד שלא שמע את כל התפלה בקול רם. ומלבד הדוחק בעצם הרכבת הדעות באופן כזה, קשה לכלול זאת בדברי המג"א. ועוד, שהמג"א תולה את הענין במה שהתפלה היא רק בשביל קדושה ונראה להדיא שאינו מדבר מצד חשש לדעות שלא פסקו כמותן. ונראה שבחקירה אם מי שלא שמע צריך להיות באותו חדר אין נפקא מינה לדידן, שנוהגים כרדב"ז שאותו שלא שמע הוא החזן, ונראה שאחרים מצטרפים כדין שמצריכים בקדיש, ואותם עונים צריכים להיות באותו חדר.
והיעב"ץ במור וקציעה סימן סט כתב מה שכתב המג"א "שאם אין שם ששה שלא התפללו, לא יתפלל הש"ץ בלחש", היינו שאין שם ששה שהתפללו ולא שמעו דבר שבקדושה, דהיינו שאם יש שם ששה שהתפללו ולא שמעו, פשיטא למג"א דכשהחזן יורד לפני התיבה והוא מתפלל כדרכו בצבור, לחש ואחר כך חזרה, ואע"פ שהחזן כבר התפלל יאמר תחילה בלחש. אך אומר המג"א שכל זה כשיש ששה שלא שמעו, אבל כשאין ששה כאלו אומר רק תפילה אחת.
וכן עולה לדעתו מדברי המג"א בס"ק ט', שעל מה שכתב הרמ"א שכשיש כמה מנינים יכול החזן במנין השני לעמוד באותו מקום שהיה המנין הראשון, הביא המג"א את דברי הלבוש "אפי' החזן הראשון". וכוונתו שהחזן הזה של המנין השני הוא יכול היה להיות אפילו החזן שהיה בתחילה המנין הראשון שכבר התפלל בתחילה, ומבין היעב"ץ דכוונתו היא שהחזן הזה אומר שוב תחילה תפלת לחש, כמו בכל מנין, גם היכא שמתפללים בשביל אנשים שכבר התפללו לא שמעו. וביאר טעמו שיכול לומר שוב תפלת לחש, דהוא כי היכי דחזינן דש"ץ אף על פי שיצא בלחש חוזר בקול רם כדי להוציא, וכל דמתרמי ליה צבורא ואפילו זימני טובא נמי עביד הכי, הוא הדין שיאמר תפלת לחש.
[אך העיר בעצמו שההיקש לחזן בעלמא אינו מוכרח^[24], וגם דבר זה שמתפלל לחש תחילה לא נזכר בפירוש בדברי הגאונים והפוסקים אשר הובאו ביתה יוסף. ולכאורה משמע קצת איפכא, דנראה דהיא גופה רפיא בידייהו ז"ל, רצוני שאפילו להוציא בקול רם בלבד, לא ברירא כולי האי היכא דכבר יצא המוציא. דוק בדבריהם"].
ומכל מקום, כתב דהאמת שבניגוד לדברי המג"א נראה דאפילו אם חוזר התפלה בשביל היחיד, למאן דסבירה ליה שאומר בשביל יחיד, אין לחלק בזה, דכיון דאע"ג דאיהו נפיק ליה, אפ"ה חוזר לתפלת לחש, וצ"ל דכל בי עשרה צריך להסדיר תפלתו מתחלה, א"כ גם כשמתפלל בשביל היחיד, כיון שצריך הוא להתחיל ולגמור סדר קדושה דיוצר וק"ש עם ברכותיה (כנראה כוונתו באופן שהוא צריך להתפלל עבורם גם את ק"ש וברכותיה, שאינם בקיאים לומר ברכות בעצמם), עדיף טפי להתפלל ג"כ תפלה דלחש משום מסמך גאולה לתפלה, אף על פי שכבר יצא הוא. וסיים "אכן בשבת וי"ט כה"ג, בין שחוזר ומוציא ליחיד, בין לרבים שלא יצאו עדיין ידי תפלת צבור, אינו חוזר לתפלה דלחש, דכיון דלא מצי לצלויי נדבה בשבת לא יכנס לספק מאחר שכבר יצא. ואפילו הוצרך לחזור להתפלל בשביל צבור אחר שלא התפללו עדיין, שאע"פ שמתפלל כל הסדר אינו מוכרח להתפלל בלחש, ומשום מסמך גאולה לתפלה נמי לית לן בה כולי האי בכה"ג מטעמא דהירושלמי דלא קפיד בשבת אמסמך גאולה לתפלה".
וכן כתב בשאילת יעב"ץ סי' כא.
אך לענ"ד מסתבר שהמג"א כתב אם אין ששה מתפללים, כלשון הד"מ והרמב"ם שהזכיר לפני כן בדבריו, ולא קאי על "ו' שלא שמעו", וכוונתו שכשראו לפני תחילת שמו"ע שאין ששה שלא התפללו לא יתפלל בלחש, כי הוא אינו עושה בתפילה שלאחר הלחש חזרת הש"ץ אלא תפילה בשביל קדושה, וכל היכא שהתפילה רק בשביל קדושה אין צורך לעשות תפלת לחש תחילה. גם בס"ק ט הוא לא אומר שזה שכבר התפלל יתפלל שוב תפילת לחש לפני שעובר על התיבה בשבילם, שכיון שכבר התפלל אין לו צורך להסדיר תפילתו. וכל שכן כאשר יש יחיד שלא התפלל, שהחזן אומר את תפילתו רק בשביל לזכותו בקדושה, לא שייך שיאמר הש"צ לפני כן תפילת לחש.
ואכן ברכ"י קכד, ד השיג על דבריו של היעב"ץ, וכתב שראיותיו אינן מכריעות.
והבאר היטב סט, ב, ומחצית השקל סט, ד ושערי תשובה (נה ט) גרסו במג"א "אם אין י' שלא התפללו"^[25]. ויש לעיין על מה פרשוהו. אם הכוונה שלא יעשה לחש לפני חזרה אלא בעשרה שמתפללים עימו, משום שבלא עשרה מתפללים אינה תפילת הציבור, אינו מובן, מנין לו להצריך עשרה מתפללים נגד הרמב"ם שדי בששה בלא כל ראיה? על כן נראה שלפי גרסה זו כוונת המג"א היא שכדי לחוש למהר"י מינץ, רק אם יש עשרה שלא שמעו חזרה יאמרו תפלת לחש, לפני התפלה הנאמרת להשלמה עבור מי שלא שמע חזרה. אך גם זה אינו מובן, גם משום שלשון המג"א מורה שהוא בא להגיד דין מוסכם מצד זה שהתפלה הזו אינה נאמרת אלא בשביל קדושה. ועוד, דמסתבר שגם אם יש י' שלא שמעו כשהחזן התפלל אין צורך בלחש לפני התפלה, כי אין צורך בהסדרה, היות שהוא כבר התפלל. וכן כתב הא"ר (מובא לקמן) שלעולם אין מתפלל בלחש אם הש"ץ כבר התפלל, וכן הסיק במגן גבורים אלף המגן קכד, א שאפילו כשיש עשרה שלא שמעו לא יאמר לחש לפני החזרה.
והנה כבר הזכרתי בחלק ב של המאמר שבשיירי כנה"ג בריש סימן קכד כתב: "נשאלתי אם מתפללין בחזרה כל עוד שאין שם מנין שלא התפללו, כמנהג קצת חכמים בעיניהם (ע.א שלא רוצים להתפלל כל עוד שאין מנין שלא התפללו)". והסיק: "כיון דאיכא רובא שבעבורם יכולין לפרוס על שמע ולומר קדיש וקדושה וברכו, יכולין גם כן לומר תפלה בחזרה ולענות אמן. ודקדקתי כן מלשון הרמב"ם בפ"ח ובפ"ט". וכוונתו לפ"ח ה"ד, שם מבאר הרמב"ם כיצד היא תפלת הציבור ומדבר על ששה שלא התפללו שאומרים את התפלה בתוך עשרה בקול רם.
ויש לדון האם כנה"ג מדבר בתפילה בעלמא כשלא התפללו ובאים לומר לחש וחזרה, או שמדובר בתפילה בשביל השלמה למי שלא שמע. ואם מדובר על תפלה בעלמא, האם הוא הבין מהרמב"ם שבשביל שתהיה תפלה לכתחילה די בכך שהם רוב שבעבורו יכולים לפרוס על שמע, דהיינו גם כשלא כל הששה מתפללים, אלא שעכ"פ יש שם ששה שלא התפללו?
ונראה לענ"ד שמהלשון "אם מתפללים בחזרה", וכן ממיקומו של הדיון בסי' קכד ברור שהשאלה היא על מי שרוצה לקיים מניין בעלמא ואין שם עשרה שבאים עתה להתפלל, כי חלק מהציבור כבר התפלל או רוצה להתפלל במקום אחר, שהרי אם הדיון על תפלה עבור מי שלא שמע קדושה היה צריך לדון על זה בסי' סט, ולהביא מה שכתבו שם הטור והשו"ע. והשאלה היא האם בכה"ג יאמרו תפלה לחש וחזרה או שיאמרו תפלה אחת עם קדושה, כפי שטענו המתחכמים בעיניהם שכך צריך לעשות. ועל כך משיב כנה"ג שאף שאין עשרה יכולים להתפלל כך לכתחילה, שהרי כך עולה מהרמב"ם בפ"ח.
אלא שעדיין צריך להבין, דמשמע לכאורה ממה שאמר "כיון דאיכא רובא שבעבורם יכולים לפרוס", משמע שדי שיהיו ששה שלא התפללו גם אם לא מתפללים עכשיו ביחד, כמו שדי בזה לענין פריסה על שמע לרבינו תם. ומנין לו שכך דעת הרמב"ם?
והנה עולת תמיד [סק"א] כתב על דברי השו"ע יחזור שליח צבור התפלה "פירוש אף על גב דכבר התפללו קצת מהם בצבור, כיון דאיכא רובא שלא התפללו עדיין בצבור, וזה פשוט, וכ"כ בשיירי כנסת הגדולה [הגהות טור אות א]". וממה שהדגיש "בציבור" משמע שהבין שהכה"ג מדבר כשהבאים כבר התפללו ביחיד, ובאים להשלים על ידי אנשים שהתפללו בציבור, והיא תפלה להשלמת דברים שבקדושה בשביל אותם ששה שהתפללו ביחיד ולא בציבור, ולא כפי שביארתי.
אך האליה רבה קכד, א השיג על העו"ת: "ותימא על פשיטותיה, דהא הבאתי בסי' נ"ה ס"ק ז' תשו' רדב"ז דאף שכולם לא התפללו בצבור, כיון שהתפללו כולם ביחידות אינו חוזר ומתפלל. ועיינתי בשיירי כנסת הגדולה וראיתי שיש לפרשו בשלא התפללו כלל אפילו ביחיד עי"ש. ואעפ"י שכתבתי לעיל [שם] דאפילו בשביל אחד שלא התפלל חוזר התפלה, נראה דהיינו לדידן דפורסין שמע אפילו בשביל יחיד כדלעיל סי' ס"ט^[26], אבל שיירי כנסת הגדולה קאי אליבא דרמב"ם דדוקא בשביל רוב שלא שמעו פורסין שמע ודו"ק. ונראה דאף לדידן יש חילוק, דאם איכא רובא שלא התפללו מתפלל הש"ץ בלחש וחוזר בקול רם, אבל בשביל יחיד אינו מתפלל בלחש אלא בקול רם. ונראה שאם הש"ץ התפלל כבר, לעולם אין מתפלל עתה בלחש, ועיין מג"א סי' ס"ט [סק"ד]":
ונראה כוונתו לתמוה על העולת תמיד איך הוא מפרש את כנסת הגדולה על היכא שאותם ששה התפללו ביחיד, שהרי בכה"ג יש לפחות ספק אם יכולים לומר חזרה לפי כנה"ג, שהרי הביא את תשובת הרדב"ז ממנה עולה שהיא ברכה לבטלה. ולכן כתב שיש לפרש את כנה"ג כשלא התפללו ביחיד. אבל הוסיף הא"ר שבאמת לדידן דפורסין בשביל יחיד יכול לומר לחש וחזרה גם בשביל יחיד שלא התפלל, אך שיירי כנה"ג אזיל לפי הרמב"ם שמצריך ו' שלא שמעו, ולכן הוא מצריך ששה. ומדבריו עולה שלמד מסיום דברי כנה"ג שהתפלה מוגדרת כתפלת ציבור כשיש ששה שלא התפללו גם אם לא מתפללים כולם יחד כמו בפריסת שמע. וכתב שגם לדידן, דלא פוסקים בזה כרמב"ם, מכל מקום יש לעשות מיד תפלה בקול רם. ונראה שכ"כ מצד החשש לסברה דבעינן ששה שלא התפללו כדי לעשות חזרה (וציין עיין מג"א, כי שם לא משמע שמצד זה הוא אומר כך, כדביארתי לעיל). וקשה, שאם כן עדיין לא מובן ממנין למד כנה"ג שלדעת הרמב"ם די בששה לפרוס על שמע, כאשר הרמב,ם מדבר על תפלה בעלמא.
גם הגרח"פ (כף החיים טו, מח, ורוח חיים סי' קכד אות א) וכפי שהסביר דעתו בנו היפה ללב (מסודר ביפה ללב בהוצאת מכון הכתר בסימן קכד אותיות ג, ד) נקט שאמנם כנה"ג מדבר על תפילה בעלמא, אך מלשון כנה"ג "שבעבורם יכול לפרוס על שמע" יש ללמוד דהגדרת הנצרכים כדי לקיים תפילת חזרת הש"ץ, היא כמו בדין פריסה על שמע, דהיינו שדי בכך שיש ששה שלא שמעו. ועל כן לשיטתו שני אנשים שהתפללו בלחש בתוך עשרה מצרפים ארבעה שלא התפללו עדיין כלל, וגם לא מתפללים עכשיו, ויחד עם ארבעה אחרים שהתפללו את כל התפלה, יכולים לומר תפילת חזרה שדינה כחזרת הש"ץ בעלמא^[27]. ונראה שסבר שהיא תיחשב לתפילה גמורה מפני שהיא נאמרת בשביל אלו שהתפללו עכשיו בבית הכנסת מתוך כוונה לומר לחש וחזרה, ולא רק בשביל אנשים שהתפללו ביחיד ולא שמעו קדושה.
אך הרב אברהם הכהן בספרו טהרת המים (שיירי טהרה מערכת הפ' אות כט) אינו סובר כך. הוא למד מלשון כנה"ג הנ"ל שמדמה את הענין לדין פורס, להסביר שהרמב"ם מדבר שם על תפלה הנאמרת כהמשך לפריסת שמע בשביל מאחרים, ולשיטתו היא אינה בכל מעלות התפלה בציבור כיון שלדעתו תפלה בציבור גמורה היא רק בעשרה מתפללים^[28].
ולענ"ד נראה שהרמב"ם מדבר על תפלה גמורה, כי בתחילת פ"ח מדובר על תפילה בעלמא, שמעלתה היא כשהיא תפילת הציבור, ובהלכה ד הוא בא לפרש מהי תפילת הציבור הנ"ל שמדובר בה על תפילה גמורה. והוא אומר שיש לתפלה זו את כל מעלות תפלה בציבור גם לתפלת הלחש שלה. ומסתבר שכך הבין בעל כנה"ג, ולכן הוא מביא ממנו ראיה לסתור את המחזרים אחרי עשרה מתפללים לתפלה בעלמא^[29].ומה שנקט כנה"ג בלשונו "כיון דאיכא רובא שבעבורם יכולין לפרוס" הוא משום שדעת כנה"ג היא כפי שכתב הכס"מ, שמקור דברי הרמב"ם בצורך בששה הוא ממ"ס מדין פורס על שמע שהוא בששה. ולמד הרמב"ם ה מה התם שישה, הכא נמי בתפילה די בששה, אבל לא התכוון לדמותו לענין זה שדי בששה שלא שמעו גם באופן של שנים שהתפללו ומצרפים ארבע שלא התפללו וארבע שהתפללו ושמעו הכל. אלא מדובר בדוקא בששה שלא שמעו ובאים עתה להתפלל כהלכה, ולא רק לשמוע דבר שבקדושה.
ועכ"פ נראה שגם אם דברי כנה"ג יתפרשו כפי שהבינו הגרח"פ ובנו, אינו נכון להסיק כן לדינא.
הגר"ז בשולחן ערוך הרב סי' סט הביא בסעיף א את פירוש השו"ע לדין הפורס, שהוא מה שאומר אחד בשביל אלו שלא שמעו דברים שבקדושה, ואח"כ בסעיף ב את פירוש הגאונים והרמב"ם: "שהפורס על שמע הוא כשעדיין לא קראו קריאת שמע וברכותיה שאז אומר אחד מהם קדיש וברכו ומברך ברכות שמע והם שומעין ועונין אחריו אמן ויוצאים ידי חובתן, ופורס הוא לשון פרוסה והצעה, והוא כנוי לכל מה שפורס ומסדר לפני קריאת שמע (ואחריה), דהיינו קדיש וברכו וברכות קריאת שמע, כי הוא יברך הזבח תרגומו ארי הוא יפרוס זבחא".
ובסעיף ה כתב: "אעפ"י שאפילו יחיד שהתפלל כבר בפני עצמו אלא שלא שמע קדושה יכול לירד לפני התיבה ולחזור ולהתפלל כל התפלה בשביל הקדושה", מכל מקום אם לא התפלל עדיין אין לו להתפלל בלחש תחלה אלא א"כ יש ששה שהם רוב מנין שלא התפללו עדיין שאז הם כמו צבור גמור ומתפללים בלחש תחלה, ואח"כ חוזר אחד מהם התפלה בקול רם אם יש ט' שישמעו ויענו אמן^[30], אבל בפחות מששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש תחלה אפילו הש"ץ הוא מאותן שלא התפללו עדיין, אלא יתחיל מיד בקול רם שהרי עיקר הכוונה הוא בשביל הקדושה (ומטעם זה לא יאמר בקול רם אלא עד האל הקדוש ולא יותר שלא התירו להשמיע קולו בתפלתו אלא בחזרת הש"ץ בלבד, וזה אינו ש"ץ כיון שאינו רשאי לחזור התפלה, ואינו מתפלל אלא פעם אחת בשביל חובת עצמו בלבד)".
מבוארת בדבריו ההבחנה שביארתי בתחילה בין תפלת חזרת הש"ץ בעלמא, שהיא כשיש ששה שלא שמעו ומתפללים לחש תחילה בעשרה, לבין תפילת העובר על התיבה, שאינה חזרת הש"ץ אלא להשלים קדושה שלא שמע. ועל כן הוא מסיק בפשטות שלא יאמר בקול רם אחרי קדושה. אך הוא גם כותב שאינו רשאי לחזור התפלה, וזה לא כפי שפירשתי לעיל שלפי המג"א זו רק המלצה משום שאין צורך בתפלה להסדרה. ונראה שדעת הגר"ז היא שאסור לו להתפלל לכתחילה בלחש כיון שהוא יכול להתפלל מיד בקול רם עד הקדושה, ואין צורך בתפילת לחש.
דבר זה שהמתפלל בשביל קדושה לא יאמר את המשך התפלה בקול רם, כתבו גם הביאור הלכה סי' סט ד"ה ישלים מדעת עצמו. ובערוה"ש (סעיף ט) הוסיף שכיון שרק בזמן אמירת הקדושה הוא כחזן, יאמר ואתה קדוש ולא נוסח לדור ודור (שאומרו החזן בנוסח אשכנז) ששייך לש"ץ בחזרה, וזו אינה חזרה. אך הגרשז"א בהליכות שלמה (תפלה ט, י) כתב שיאמר לדור ודור, כי עכ"פ הוא אומר קדושה בציבור, וכן שמעתי ממו"ר הרב אליהו, וכן נראה מהמשנה ברורה קכד, ט לגבי המתפלל עם החזן תפלה אחת דכתב שיאמר עם החזן לדור ודור, אף דכתב שם בביאור הלכה שהחזן אומר רק ג' ראשונות בקול רם וזו אינה חזרה.
והחילוק שכתב בין תפילה בשביל יחיד בעשרה לתפילת הציבור מבואר גם בחיד"א בשו"ת חיים שאל חלק ב סימן לה "דכשפורס על שמע בשביל יחיד לא אהני אלא שיכול לומר ברכו וכו,' אבל ודאי אינו חשוב כמתפלל בצבור אלא הוא יחיד המתפלל אלא דעבדי ליה תקנת' בשביל קדיש וברכו". וכעין זה כתב בשו"ת והשיב משה סי' ו.
אם כן המג"א, הגר"ז, החיד"א, המ"ב וערוה"ש, נוקטים שגדר חזרת הש"ץ הוא כפי שעולה מהרמב"ם שצריך שיהיו ששה מתפללים מתוך העשרה, ובלא זה אינה אלא תפלה לשמיעת קדושה, ולכן אין מגביהים את הקול לאחר ג' ראשונות.
♦
ג.
שיטת הפר"ח והגר"א
הפרי חדש סימן סט סעיף א דן על דברי תלמידי רש"י שכתבו לומר פריסת שמע ותפלה כנדבה בשביל המאחר, וז"ל: כתבו התוספות (מגילה כג ע"ב ד"ה ואין פורסין) "ותלמידי רש"י כתבו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע, ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותו שלא שמע, כמו שאנו רואים שליח צבור שאעפ"י שהתפלל כבר הי"ח ברכות בלחש חוזר ומתפלל בקול רם, ואעפ"י שכולנו בקיאין עכשיו, מכל מקום י"ל דאין זו ראיה כל כך דשאני הי"ח ברכות שהרי אם היה מתפלל בתחילה בקול רם (עיין בתוספות ברכות דף כ"ט ע"א ד"ה מפני שיכול וכו' בסופו –[^[31]]) שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח צבור במקום קדושה ומודים עד כאן.
ומוכח מתוך דבריהם דשליח צבור מוציא אפילו הבקי מידי תפילה. וליתא, דהא אסקינא בסוף מסכת ראש השנה דאפילו דאיכא עשרה בתפילה אין שליח צבור מוציא את הבקי ידי חובה, ולכן אין ראוי שיפרוס על שמע ויעבור לפני התיבה אלא אותו שלא יצא, וכדמוכח בהדיא במסכת סופרים [פ"י הלכה ז]. והא דמייתי ראיה מהא דחוזרים ומתפללים בקול רם אעפ"י שכולנו בקיאים, לאו ראיה היא, דמכל מקום עיקר התקנה לא היתה אלא להוציא את שאינו בקי, ואי אכשור דרי ונתחכמו אפילו הכי התקנה לא זזה ממקומה".
וצריך לבאר מה שכתב שמוכח מתוך דבריהם דשליח ציבור מוציא אפילו הבקי מידי תפלה, מהדברים של מי הוא מוכח כך, ומנין הסיק כך?
ונראה לי דכוונתו שכן מוכח מתלמידי רש"י דקשה ליה מדוע לפי תלמידי רש"י מותר לחזור על התפלה למרות שכולם בקיאים שהתפללו. הרי אלו ברכות שאינן צריכות? על כן נראה לו שהם הבינו שאנו נוקטים כר"ג, שהש"צ מוציא גם את הבקיאים, אף שבדרך כלל הם מתפללים תחילה להסדיר את תפילת החזן, מכל מקום חוזרים על התפלה גם בשביל הבקיאים, שכך היתה התקנה לר"ג שאם יש בקי שרוצה לצאת בה יצא בה. ואף על פי שאיננו יודעים על בקי מסויים שרוצה לצאת, רשאים לומר בשביל מי שרוצה לצאת, למרות שכולם כבר יצאו בחובת התפילה. וה"ה שרשאי לומר תפילתו בשביל בקי שהתפלל ולא שמע קדושה. ועל זה הוא תמה, דהא לא קיי"ל כרבן גמליאל? ואמנם התוספות השיבו על הראיה מחזרה בעלמא, די"ל שאנו עושים חזרה היות וקשה לכוון לקדושה ומודים כשמתפללים ביחד, ולפי דרכם שפיר י"ל שאנו עושים כחכמים. אך אומר הפר"ח שכדי להעמיד את מנהגנו לא צריך לזה, שכן י"ל בפשטות שאנו מתפללים להוציא מי שאינו בקי, כי התקנה לחזור בשביל להוציא מי שאינו בקי לא זזה ממקומה.
אלא שלענ"ד אין הכרח שתלמידי רש"י נוקטים כרבן גמליאל, כי אף שמהתשובה שהביאו תלמידי רש"י במחזור ויטרי נראה שהם מבינים שאנו אומרים תפלה זו כרשות^[32], הם אמרו רק שהוא ענין מיוחד שרשאים לומר תפילה בשביל קדושה, שחביבה עלינו. ועכ"פ מסקנת הפר"ח היא שאין ראיה לומר תפלה גם בשביל מי שכבר התפלל ממה שאנו חוזרים על התפלה, כיון שאנו מתפללים מפני שכך תקנו להתפלל כדי להוציא מי שאינו בקי, ותקנה לא זזה ממקומה. וכיון שראיתם נדחתה העיקר כדברי הדוחים שאין ראוי לפרוס על שמע אלא אותו שלא יצא.
ויש לשים לב שהוא כתב שלא יפרוס אלא אותו שלא יצא, ולא כתב כלשון תוספות אותו שלא שמע, ואולי כתב כן לפי המנהג שהפורס שעובר על התיבה הוא רק מי שלא התפלל.
ובביאור הגר"א (סט, א) על מה שהביא השו"ע שצריך לחזור אחרי ו', כתב: "צריך כו'. כמ"ש בספ"י דמ"ס וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונ"ט לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' וי"א אפי' בששה עד ברכו, ופי' תוספת דל"פ את"ק ואמתניתין אלא דמיירי כאן כמה יהיו אותן שלא שמעו":
ועל מה שכתב שאם אינם, אפי' בשביל יחיד, כתב: כ"כ התוס' וש"פ בשם תלמידי רש"י שכ' בשם רש"י, וכן מסיים שם במ"ס ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו ובין קדיש, ולאחר התפלה עומד א' מאלו ויאמר ברכו או קדיש וענו אחריו יצא, ור"ל תשעה שאפילו בשביל א', ואמר עשרה, שיש עוד א' שלא שמע - יכול לפרוס א' מאלו עשרה, והביאו ראיה מש"ץ וירד לפני התיבה ואמרינן בסוף ר"ה לר"ג להוציא אפילו הבקי ואף שהש"ץ כבר התפלל, ומ"ש במ"ס בתחלה רבותינו שבמערב כו' היינו אפילו אין בכולם רק שבעה וחולק על הת"ק וכ"מ הלשון שם שאמר וא"א כו' רבותינו כו' מ' דפליגי וכן הסכים הרא"ש אלא שר"ת לא רצה לסמוך ע"ז כפי פי' במ"ס כנ"ל לכן כ' בש"ע וצריך כו' ואם אינם כו' דדברי רש"י הם עיקר וכן הסכימו הפוסקים:
ועל מה שכתב השו"ע "ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא", כתב הגר"א: "ומ"מ אם כו'. לפי שתוס' חולקין ג"כ על ס' זו וכתב שאין ראיה מתפלת י"ח, וע' ברא"ש שם, וצ"ע שם":
ועל מה שאמר השו"ע שיאמר רק ג' ראשונות כתב הגר"א: "אתה קדוש. כ"כ הטור, ור"ל שמסיים שם שאין עובר לפני התיבה אלא משום קדושה, אלא שמסיים הברכה, וכמו בפריס' שמע, אבל ספר המנהיג כ' שישלים כל התפלה, וכן כ' בהג"ה למטה".
ועל דברי הרמ"א שישלים את כל התפלה כתב "ספר המנהיג כנ"ל וכן מ' פשטא דאין עוברין, דכאן ל"ק פרס".
ועל מה שהוסיף הרמ"א "כל שכן אם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה שישלים תפילתו אע"פ שיצטרך לקרוא אחר כך ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה" ציין "שם (הכוונה מהרי"א) מסתפק בזה, ואף שבמתניתין מ' כן, וכמו שהקשה בירושלמי למה חלקן לתרתי, ומשני שאם התחיל כו', שם איירי שהתפלל כבר, ועמ"א".
לגבי דעת תלמידי רש"י שמי שלא שמע יכול לצאת אפילו על ידי מי ששמע והתפלל, הגר"א מפרש פירוש מחודש במה שאמרו במ"ס פ"י ה"ו:
"ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש, ולאחר התפילה עמד אחד שלא שמע בפני אילו (הגר"א גורס עומד אחד מאלו), ואמר ברכו או קדיש, וענו אילו אחריו, יצא ידי חובתו". שלכאורה "או עשרה" מיותר. הגר"א מסיק מזה חיזוק לתלמידי רש"י, שכן הוא מפרש דלצדדים קתני, מדובר כאן או בתשעה ששמעו, ובא אחד שלא שמע ואומר בפניהם, או באופן אחר בעשרה, דהיינו כשבנוסף לתשעה ששמעו יש עוד אחד שלא שמע, והוא עצמו לא אומר קדיש וברכו ועומד אחד מאלו התשעה ששמעו ואומר בפניו קדיש וברכו. ויוצא לפי דבריו שהסיפא יכולה להתפרש כשתי הגרסאות. אם גורסים "עמד אחד שלא שמע בפני אלו", זה מוסב על האופן שיש תשעה ששמעו והם לא אומרים בעצמם, אלא עמד אחד שלא שמע ואמר בפניהם. ואם גורסים "עומד אחד מאלו", זה מוסב על הדין בעשרה כשאחד מהתשעה ששמעו אומר בפני העשירי שלא שמע ואינו רוצה לומר בעצמו.
אך לענ"ד יש להשיב דלכאורה נוכל לומר גם שתשעה ועשרה הוא כמו שאומרים ארבעה חמישה בלי לדייק, והם באותו מצב, וזה שלא שמע הוא עומד ביניהם. ואולי לפי שהתשעה אינם יכולים לשמוע כשהם בפני עצמם אלא אם היו בעשרה, נקט גם עשרה. כלומר, או שאותו אחד שלא שמע בא בפני תשעה מתוך העשרה ששמעו או שנשארו כל העשרה ששמעו בתחילה קדיש וברכו בהיותם בתפלה, ובא אותו אחד לומר בפניהם. ובאו"ז הל' קריאת התורה סי' קפד כתוב "במקום שיש שם תשעה ששמעו" ונראה שלא גרס "או בעשרה".
ולגבי הלימוד של תלמידי רש"י מתפלת י"ח לדידן, נראה שאף שגם הגר"א הזכיר את ר"ג כמו הפר"ח, הוא אינו נוקט כהפר"ח, שתלמידי רש"י אמרו שמה שאנו עושים בכל תפלה, הוא על פי דברי רבן גמליאל שמתפללים אף להוציא את הבקי, שהרי הגר"א אינו דוחה את דברי תלמידי רש"י כמו הפר"ח. אלא נראה ששהגר"א כותב "ואמרינן בסוף ראש השנה לרבן גמליאל להוציא אפילו הבקי ואף שהש"צ כבר התפלל", כתוספת חיזוק בעלמא, שמצינו גם לפי שיטת ר"ג שאפשר לברך בשביל מי שיכול לומר בעצמו את התפלה, אף שהמוציא כבר התפלל. ועל כל פנים בנידון דין זה אפשרי גם לדעת חכמים.
ומה שכתב על דברי השו"ע שאם יכול לומר בעצמו עדיף, שהוא משום שהתוספות חולקים על היכולת לומר בשביל אחר כשאותו אדם יכול לומר בעצמו, זה פירוש מחודש בשו"ע, כי בבית יוסף מבואר שמה שהעדיף שמי שלא שמע יאמר בעצמו, הוא משום שלדעתו בעלמא בברכות עדיף שיאמר המחויב בדבר בעצמו. ונראה שהגר"א לא רצה לפרש כך את דעת השו"ע, משום שלדעת הגר"א אין דין כזה בברכות בעלמא^[33]. ולכן כתב טעם אחר, שיש לחוש לתוספות שחולקים לא רק בשאלה אם צריך אחד שלא שמע או ששה שלא שמעו אלא גם על מה שאומרים תלמידי רש"י שאחד שהתפלל יכול לפרוס על שמע ולהתפלל בשביל מי שלא שמע. ולדעת תוספות אם זה שהתפלל יאמר בשביל אחר ברכה כשאינו יוצא בגוף הברכה הוי ברכה לבטלה, ולא דמי לשמו"ע בעלמא, וכפי שכתב הרא"ש.
ומה שסיים הגר"א אחרי דברי התוספות והרא"ש "וצ"ע שם", יש לפרש בכמה פנים. אפשר לפרש שצ"ע מה הרא"ש מפרש במה שכתוב במ"ס "או בעשרה", שמזה הביא הגר"א ראיה לעיל לפירוש רש"י. ועוד יש לפרש שהצ"ע הוא על הטעם שכתבו הרא"ש והתוספות לדחות את ראית תלמידי רש"י, משום שלא היו צריכים להגיע למה שכתבו ששמו"ע בעלמא נאמר כדי שיצטרפו כראוי לקדושה ומודים, אלא יכלו להגיד את הטעם הפשוט יותר לחזרה, המובא בפר"ח, שתקנה לא זזה ממקומה. ועוד יש לומר שכוונת הגר"א במילה "שם" היא על תלמידי רש"י, שכדברי הרא"ש צ"ע איך הביאו את הראיה משמו"ע כשאין זו ראיה^[34].
ומה שאמר שמהמשנה משמע שישלים את התפלה, מדלא קאמר "פורס על התפילה לפני התיבה", הוא לשיטת הר"ן המובאת בשו"ע שדין עובר על התיבה הוא במי שמתפלל עבור המאחר או המתפלל ביחידות שלא שמע קדושה. אך לפי התוספות והרא"ש המפרשים שעובר על התיבה הוא ש"צ בעלמא, אין מזה כל ראיה.
ומה שאמר על דברי הרמ"א "כל שכן אם לא התפלל", שמהרי"א מסתפק בזה, נראה לי פירושו, שמהרי"א מסתפק אם יש רשות לדלג בתפילתו מברכת יוצר לשמו"ע מפני שהוא מתפלל את כל התפלה שלא כסדרה. ומדין פורס ועובר על התיבה שבמשנה לפי פירושה בר"ן שהובא בשו"ע, אין ראיה שזה מותר, שכן לפי הר"ן מדובר בה על המשלים קדושה דיוצר אור ודשמו"ע לאחר שהתפלל ביחידות, והחזן מדלג בשבילו היות והוא כבר התפלל, ואם כן לא מדובר על מי שמדלג בתפילת חובה שלו. ועל כן יתכן שאדם שעדיין לא התפלל, עדיף לו לומר כסדר ולא לדלג, כמו שכתב המג"א בס"ק ו'.
ולמסקנה נראה שגם הגר"א נוקט כדעת הפר"ח שאין ראוי שיפרוס על שמע אלא אותו שלא שמע מדפירש את היש אומרים שבשו"ע שזה טעמם. ונמצא שהפר"ח והגר"א נוקטים במקצת כמו הרדב"ז שרק זה שלא שמע יפרוס על שמע. אך הם לא אמרו שאם הוא כבר התפלל ביחידות פוקעת יכולתו לפרוס על שמע, אלא טעמם הוא שיש לפקפק בראיות של רש"י לכך שיכול לומר גם מי שהתפלל בשביל זה שלא שמע. אמנם אם ננקוט שהתוספות מבארים את דין פורס בפריסה עבור מאחרים, ולא בפריסה עבור אנשים שכבר התפללו, יצא שלמעשה זו דעת הרדב"ז.
♦
ד.
הדיון על טעמו של הרדב"ז והמנהג כדברי הרדב"ז
כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן סט, ובעקבותיו המג"א בס"ק ד כתבו בשם הרדב"ז אך ורק מה שכתב "שאם כולם התפללו ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה אין חוזרין ומתפללים לצאת ידי קדיש וקדושה". אך הא"ר נה, ז הביא גם את סוף דבריו בענין החשש לברכה לבטלה, וסיים "עיין לקמן בב"י סי' סט וצ"ע". ובסימן קכד, א נראה שנוקט שאין אנו פוסקים כרדב"ז, וכ"כ בסימן סט, ד בשם תוספות יום טוב והר"ש שיכולים לעבור על התיבה גם לאחר שהתפללו. וכתב "אנחנו שנוהגים לפרוס אחר התפלה בשעת יציאת מבית הכנסת, א"כ אם לא שמע כבר מש"ץ התפלה צריך נמי הפורס לירד לפני התיבה. וע"ל סי' נ"ה [א"ר] סק"ז מ"ש בשם רדב"ז דאם אין אחד שלא התפלל כלל אינו יכולין לחזור ולהתפלל עי"ש. ואולי שאני בזה דאגב פריסת שמע מתפללין נמי אבות וגבורות וקדושה וכו' וצ"ע".
ונראה מדבריו שבפריסה היו אומרים רק קדיש וברכו גם עבור אלו שהתפללו ביחיד, ותמה שלפי השו"ע יכולים גם לומר ג' ברכות, ולמה לא עושים כן. ואי משום דברי הרדב"ז אולי י"ל שהרדב"ז דיבר כשאומרים רק תפלה בשביל מי שלא שמע, ושאני בזה שאגב פריסת שמע י"ל דגם הרדב"ז מודה שאפשר. אך לענ"ד מעיון ברדב"ז נראה שהוא קאי על האופן שדברו תלמידי רש"י ור"ת שהוא בפריסה על שמע. ואכן גם הא"ר סיים בצ"ע, ולמעשה גם הוא וגם התוספות יום טוב לא כתבו שנוהגים כך, אלא שלפי השו"ע והרמ"א יכולים לעשות כך.
הדגול מרבבה ורע"א העירו שדברי הרדב"ז האלו הם דלא כשו"ע סי' סט שאומרים גם אם התפללו, ונראה שכך הבין גם המג"א, אך הוא הביא את הרדב"ז לומר שיתכן כדבריו. ויוצא מדבריו שנכון יותר שרק מי שבעצמו לא התפלל יאמר קדושה.
אך היעב"ץ במור וקציעה סימן סט דחה את דברי הרדב"ז שפרח מנייהו חובות הציבור, שאין ראיה מדין ברכת המזון, דמה שבזימון לאחר שבירכו ביחיד לא מזמנים הוא משום שאין זימון למפרע, ואינו נוגע לנידון ברכות קריאת שמע ותפילה. וכן דחה מה שדייק הרדב"ז כדבריו שרק אם לא התפללו כלל עושים תפלה של עובר על התיבה למאחרים מלשון הרמב"ם, דאין הכרח לפרש כך ברמב"ם (וכבר כתב כך הרדב"ז עצמו שמהרמב"ם אין הכרח).
ולענ"ד יש להשיב על השגת המו"ק, שי"ל שהדמיון לברכת המזון אינו מדין זימון עצמו, אלא מהמושג "פרח מנייהו" שמוזכר שם, כפי שביארתי במאמר בגליון פז.
והחיד"א במחזיק ברכה אורח חיים סימן סט ס"ק א כתב על דברי היעב"ץ:
"וק"ק דדחה דברי הרדב"ז והו"ל להקשות עליו דמוכח מדבריו דהוא כתב כן אליבא דרש"י ורבינו תם והרי הר"ן כתב בשם רש"י והביאו מרן בב"י הפך דבריו, וכן ראיתי בשבלי הלקט כ"י שבלת כו שכתב וז"ל מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל... וכן כתב הרב המאירי בפסקי מגילה דף י"ט ע"א בשם יש מי שפירש".
ולענ"ד יש להשיב על שאלתו שכל ענינו של הרדב"ז הוא לחלוק על הר"ן, והוא לא כתב כך בגלל רש"י אלא שיש מקום לומר כך ברש"י, וכוונתו לרש"י על הגמרא, וכנראה אינו כרש"י בתשובה.
ובערוך השולחן (סימן סט סעיף ה) כתב לדחות את הראיה של הרדב"ז מברכת המזון באופן אחר "ואיני רואה שום דמיון זל"ז דהתם זימון ליכא בלא ברהמ"ז ולכן בלא ברהמ"ז ליכא זימון, משא"כ קדיש וברכו יש גם בלא תפלה כמו בברכת התורה, וגם קדושה אם ישמע כמה קדושות מחויב לענות, וא"כ למה לא יעשו כן". ולכן ביאר מה שנוהגים כרדב"ז שאין עושים פריסה על שמע ותפילה בשביל אחר, הוא לחוש למה שנראה מהגאונים והרמב"ם.
ועל השגתו על הרדב"ז לענ"ד יש להשיב, שנראה דעיקר דברי הרדב"ז לא נאמרו על קדיש וברכו לכשעצמם, אלא הם נאמרים על קדיש וברכו וקדושה. כלומר, לענין אמירת הסדר שאומרים עם הקדיש וברכו והקדושה שכולל ברכת יוצר אור. ואומר הרדב"ז שהחיוב והמצוה לומר בסדר זה פקע ממי שכבר התפלל, וכן אומר הרדב"ז שמי שכבר התפלל אינו יכול לומר ברכה שאין מי שיוצא בה, כי דין פורס על שמע של המשנה לא חידש אפשרות כזו. ובאמת ערוה"ש בעצמו אומר טענה דומה, שלפי פירוש הגאונים והרמב"ם למשנה במגילה אין מקור לדין פורס על שמע ועובר לפני התיבה בשביל מאחר, וממילא נראה שרק המאחר בעצמו, שאינו מוסיף ברכה, יכול לאומרם, כפי שנהוג.
ובשו"ת חת"ס סימן יז הביא את דברי הרדב"ז "דכיון דהתפללו כל א' בפ"ע פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון, וכיון דפרח מינייהו אף על גב דאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל קדיש וקדושה דהא לא מיחייבי", ודן על דבריו בפלפול:
"הנה לא כתב בבהמ"ז דפרח זימון מינייהו דלא מיירי בה"ג (ע.א כוונתו לדחות הבנה שהלימוד הוא מעצם הדין שכתוב עליו בגמרא פרח זימון מנייהו, שהוא דין בדיני זימון, ומסברת הדמיון החיצוני בלבד לא שייך כ"כ לדמותו לתפלה, כמו שכתב המו"ק), אלא בתפלה כתב דפרח חיובו מינייהו, וכוונתו כי היכי דג' שאכלו ונתחייבו בזימון ואירע שנתפרדו וברך כל אחד לעצמו ושוב נזדמנו יחד, אין שום ס"ד בעולם שיחזרו ויברכו בהמ"ז כדי לזמן, דכיון דבשעה שברכו כ"א לעצמו לא היה שייך זימון כיון שלא היו שלשתן יחד, וגוף מ"ע של בהמ"ז יצאו ידי חובתן, ורק הזימון שהוא כמו עטרה לראש בהמ"ז אותו לא יצאו ידי חובתן, לא נאמר שיחזרו כל בהמ"ז כדי לעטרו בזימון (ע.א שנתחייבו בו מעיקרא, כי) בהמ"ז אין כאן, זימון אין כאן, והיינו אין זימון למפרע, וה"נ בשעה שכל אחד התפלל לעצמו לא היה שייך חיוב קדיש וברכו וקדושה רק שהוא עטרה לתפלה, וכיון שכבר התפללו גוף התפלה, שוב לא נאמר שיתפללו תפלה שלימה לבטלה כדי לעטרה בקדיש וקדושה, זהו סברתו, ובסוף התשובה מסיים שהוא ברכה לבטלה ממש^[35] וסברא נכונה וישרה היא:
וכדי ליישב דברי הר"ן שבב"י רס"י ס"ט שכ' פירש"י י' בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר עכ"ל, ובטור כתב ע"ז עוד דמתפללין גם אבות וגבורות וקדושה, י"ל בשלמא בהמ"ז הלא בהמ"ז ברך כראוי רק שלא עטרו בנברך וכיון שיצא ידי חובת העיקור אין זימון למפרע, אבל בתפלה כיון שלא אמר שום קדושה ולא קדיש, דקדושת יוצר ביחיד לאו כלום היא למאן דס"ל אין אומרים אותו ביחיד, ובתפלת י"ח לא אמרו כלל (קדושה. ע.א) הרי חסר מגוף התפלה, לכן יחזרו ויתפללו בעשרה. זהו נ"ל סברת הר"ן.
ולפ"ז תינח למאן דס"ל דכל פריסת שמע דעלמא היינו ברכה ראשונה שביוצר כדי לומר קדושה בציבור, ומכ"ש הסוברים דמתפללים גם ג' ראשונות, א"כ ס"ל דקדושה הוא מעיקור חיוב, אם כן אין דמיונו של רדב"ז עולה יפה, ומשו"ה פסק ש"ע כר"ן אפילו עשרה שכולם התפללו ביחיד יחזרו ויאמרו ברכה ראשונה יוצר אור וגם יכולים לומר ג' ראשונות וקדושה בציבור, אך למ"ש רמ"א למנהגינו שאין פריסת שמע אלא ברכו, ומה שמשיבים ברוך ה' המבורך סגי ולא קפדינן אקדושה כיון שכבר אמרו ביוצר ביחיד תו לא קפדינן, א"כ ברכו לתפלה לא הוה אלא כמו נברך לבהמ"ז וכיון שכל העשרה יצאו ידי חובת התפלה וקדושה שוב אין ברכו למפרע, וע"כ העתיק מג"א דברי הרדב"ז וכן עמא דבר, וכן סיים הרדב"ז שם וז"ל, וכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, והמנהג שאם כבר התפללו אין חוזרים ומתפללים יע"ש".
והנה מה שאצלנו החזן אינו אומר תפלה בשביל המאחר שלא התפלל אלא רק המאחר בעצמו אומרו, לא הוצרך החת"ס לבאר. ונראה דלזה י"ל שהוא על פי דברי השו"ע שעדיף שהבקי יאמר בעצמו. אלא שדבריו באו לישב מדוע אנו נוהגים כרדב"ז שמי שכבר התפלל ביחידות אינו אומר בעצמו תפלה בשביל הדברים שבקדושה שלא שמע, למרות שהשו"ע אינו נוקט כרדב"ז, והרמ"א לא פליג עליו. והוא תולה מחלוקת זו במחלוקת אם לומר קדושה בתפילת יוצר ביחיד, וכתב דלדידן שאומרים קדושה ביחיד, והפורס על שמע אינו אומר ברכת יוצר אור אין לדחות את ראית הרדב"ז מהזימון, ועל כן למנהגנו יש לננקוט כרדב"ז וכן עמא דבר.
אך לענ"ד יש דוחק באופן תליית הדברים זה בזה מכמה וכמה טעמים. ראשית, תפלה אינה דומה לברכת המזון, שבברכת המזון לא מצרפים לזימון מי שלא אוכל, ואילו בתפלה מצרפים מי שלא מתפלל. ועוד שקדושה אינה סוג של עיטור, כמו הזימון שכל ענינו הכנה לברכה. ונראה שלכו"ע קדושת שמו"ע היא חלק עיקרי בתפילת הציבור, ולקדושה של יוצר יש ערך של קדושה של יוצר ולא כקדושת שמו"ע. ועל כן לפי דרכו היה יותר הגיוני לנקוט כשו"ע שגם אם אמר קדושה של יוצר אור, יצטרפו כדי שישמע קדושה של שמו"ע, והכי חזינן שאצל השו"ע אמירת קדושה ביוצר בעשרה היא דבר הנתון במחלוקת, וכאן כתב דין זה בלא מחלוקת, כלומר גם אם אמר קדושה של יוצר ביחיד יחזור ויאמר תפילה בשביל קדושה של שמו"ע, והרמ"א הסכים עם השו"ע^[36].
אמנם לפי מה שביארתי בדעת הרדב"ז, הדמיון אינו לזימון בברכת המזון, אלא לעצם הסברה של פרח חיוב מהם, ששורשה במשנה במיטה שפרחה טומאתה. ולדעתו ה"ה כאן, שאחרי שהפקיע עצמו מחובת תפילת הציבור, חובת אמירת הדברים שבקדושה אינה חוזרת. ועוד והוא ההעיקר שדעת הרדב"ז היא כמשמעות הרבה ראשונים, שלא מצינו בדין פורס אפשרות לומר ברכות שאינו מחויב בהן כשאין מי שיוצא בברכותיו, ועל כן מסתבר לחוש לדעתו.
ואכן הראיתי בגליון פז עמ' קכב שנהגו באשכנז עוד בימי הדרכי משה והלבוש כדברי הרדב"ז שלא לעבור על התיבה בתפילה ולא לומר ברכת יוצר אור בשביל מאחרים. וגם אחריהם, רק מי שלא התפלל היה אומר את תפילתו בקול רם עד ג' ראשונות, כפי שכתב בעטרת זקנים סימן סט ס"ק ב שיכול להתפלל "אותו שעדיין לא התפלל. וכן ראיתי נוהגין, ממ"ו הגאון הגדול מוהר"ר יהושע ר"מ דק"ק קראקא (בעל המגיני שלמה)".
והרב מרדכי כרמי במאמר מרדכי סי' סט, ו כתב על דברי השו"ע בפורס על שמע: "דלא שמענו ולא ראינו מנהג דין זה עתה, אלא רק למי שלא התפלל עדיין, דאז אפילו הוא יחיד שלא התפלל, ויש תשעה שהתפללו כבר ויצאו י"ח, הרי זה אומר קדיש וברכו וקדושה".
וכן פסק הבא"ח בפרשת תרומה וברב פעלים ב, כו, הן מחמת ספק ברכות להקל והן מחמת המנהג.
והמשנה ברורה סימן סט ס"ק א כתב: "עמא דבר כהרדב"ז. אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה, אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם, דבכה"ג לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו דהרי בשביל עצמו אומר, וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד (אלף המגן א), וה"ה דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו וכדלקמיה בשו"ע, דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה, כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]".
המשנה ברורה מתייחס לדברי הרדב"ז שאין לומר תפלה בשביל מאחר אלא היכא "דאיכא בהדיה מי שעדיין לא יצא ידי תפלה", ומוציאים אותו מחמת דין ערבות, אך הוא לא הבין אותו כפי שפירשתי לעיל, אלא כותב שלפי דבריו אם יש אחד שלא התפלל יכול אחר גם לעבור בשבילו על התיבה עבורו, וכפי שכתב השו"ע, דהיינו שהוא יאמר בשבילו את התפלה למרות שהשומעו אינו יוצא ידי חובה בתפלה עצמה.
אך לענ"ד הרדב"ז אינו נוקט כדעת השו"ע, והוא התכוון לומר שאם יש מי שלא התפלל, יוכל אחד שהתפלל לפרוס על שמע בשבילו ויוציאנו בברכת יוצר אור, כיון שעדיין לא התפלל והוא חייב בה, אבל בתפלה אינו מוציא את הבקי אלא רק את מי שאינו בקי, ואינו יכול לעבור לפני התיבה עבור הבקי, כיון שאינו מוציאו ידי חובת תפלה.
ובסק"ח כתב המ"ב: "עיין בהג"ה בסמוך שמסיים כל התפלה ג"כ, ועיין לעיל בסק"א דדעת הרדב"ז דאין לנהוג דין עובר לפני התיבה אא"כ יש בהם עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין. וכתב המ"א מיהו נ"ל דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה, ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש, אבל כשיש רוב מנין הם כמו צבור גמור ועיין בבה"ל".
והביאור הלכה סימן סט סעיף א ד"ה אומר אבות, אחרי שהזכיר את דברי המג"א הנ"ל, כתב: "ובדיעבד אם לא היה רוב מנין והתפללו הי"ח בלחש (ע.א ובעת התפלה היה מנין בבית הכנסת, כמבואר לקמן בדבריו), אם יכול אח"כ הש"ץ לעבור לפני התיבה צ"ע. דלפי דעת השו"ע דפוסק בריש הסעיף דאפילו אם התפללו מתחלה כ"א ביחידי יכול אח"כ אחד לעבור לפני התיבה, פשוט דכ"ש בזה (ע.א שהיה מנין ביחד מהתחלה, ויותר שייך בזה גדר של תפילת ציבור), כי מיבעי לי לפי דעת הרדב"ז דנהגינן כוותיה כמו שכתבתי במ"ב סק"א אם פליג ג"כ בזה, דזה יחשב רק תפלת יחיד (ע.א כיון שלא התפללו ששה ביחד, הוי ליה כהתפללו ביחיד ואין להם יכולת לומר קדושה, כי פרח מינייהו החיוב לומר קדושה) או דילמא דבזה עדיף כיון דבעת התפלה היה מנין בבהכ"נ, וגם מכיון שנתקבצו לעשרה היה עליהם חיוב קדושה קודם שהתחילו להתפלל, וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק א' בסופו, עיין שם דעל הכל היה החיוב (ע.א כוונתו למה שכתב דהיכא "דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה כל ישראל ערבים זה בזה", ולהבנתו הכוונה היא שחובת התפלה בקול רם בשביל הקדושה מוטלת על היחיד שלא התפלל, וכיון שכל ישראל ערבים בשבילו יכול גם אדם שהתפלל לומר תפלה שלמה עבורו, למרות שהמוציא כבר התפלל. ואומר המ"ב שכמו כן י"ל בנידון זה, כיון שהיתה חובה על היחידים הללו בתחילה לשמוע קדושה, חובה זו לא פקעה אחרי שהתפללו, כיון שהם לא התפזרו, ויכול גם אחד שהתפלל הכל לומר תפילה בשביל חובת הקדושה של היחידים), ותדע דלהרדב"ז דס"ל דפרח מינייהו חיובא דקדושה לאחר שהתפללו, הא דאנו עושין תמיד חזרת הש"ץ אף דאנו בקיאין, ולפי דברי התוס' במגילה הטעם הוא משום קדושה, ע"כ היינו משום דבעת שנתקבצו העשרה ביחד היה עליהם חיוב קדושה, וא"כ ה"נ בענינינו, ומצאתי בשו"ע של הגר"ז (ע.א. אינו ברור מדבריו^[37]) דמיקל בזה בדיעבד, ומ"מ יש לדחות דאפשר דהוא אזיל רק לפי דעת השו"ע כי לא הזכיר דעת הרדב"ז, אבל למנהגינו דנהגינן כהרדב"ז כמו שכתב החתם סופר צ"ע".
כוונת המ"ב שדברי המג"א שכל היכא שאין ששה שלא התפללו ואינם חייבים כציבור רגיל ולא עושים תפלת לחש וחזרה, על פי דרכו של השו"ע אינם אלא עצה לכתחילה, דכיון שיכולים לשמוע קדושה בתפלה אחת, ואין לתפילה כזו דין חזרת הש"ץ, למה יעשו תפילה לפני החזרה. ועל זה קאי המשנה ברורה לדון - אם תפלה, כפי שהוא מתאר, יכולה להעשות בשביל הקדושה אף שאינה חזרת הש"צ גם אליבא דהרדב"ז^[38]. על יסוד מה שכתב הרדב"ז שיש על היחיד חובת שמיעת קדושה וכל ישראל ערבים בשבילו, מצדד הביאור הלכה שאולי גם הרדב"ז מודה שאפשר לומר בכה"ג תפלה בשביל חובת הקדושה שלו. ואף שהרדב"ז אמר שכשהתפללו פקעה החובה, הוא דן לומר שחובה זו אינה פוקעת כל עוד שלא התפזרו, ולפיכך יכולים לומר תפלה עם קדושה עבורו, ואין זו חזרת הש"ץ אלא תפלה בשביל קדושה שהיא חובת היחיד. המשנה ברורה משאיר זאת כספק משום שעכ"פ הרדב"ז אומר שכשהתפללו ביחיד פוקעת החובה, ולא מפורש בדבריו שהגורם לכך שהיא לא פוקעת בתפלת ציבור בעלמא הוא מפני שלא התפזרו כפי שהוא מצדד.
אך כל זה לפי מה שהוא הבין ברדב"ז, שבשביל אחד שלא התפלל ולא שמע קדושה אפשר לומר תפלה שלמה אף שאינו יוצא בה, אך לפי מה שביארתי לעיל בדעת הרדב"ז שאין כלל אפשרות שאדם שכבר התפלל יאמר תפילה בשביל יחיד שלא שמע כשאינו יוצא בגוף התפלה, אין מקום לספק של הביאור הלכה^[39].
ויש להוסיף שאף שלפי הרדב"ז לא עושים תפילה בשביל יחיד כאשר המוציא כבר התפלל, מכל מקום בשביל ציבור מותר, כמו שעושים בחזרת הש"ץ בעלמא. על כן אם יש ציבור שמתפללים ששה ביחיד ומתוך כך חייבים בחזרת הש"ץ ואין להם חזן, יוכל אחד שכבר התפלל לומר להם חזרה, כיון שהוא מוציאם ידי חובת חזרת הש"ץ. כפי שעולה מדברי הבית יוסף והדרכי משה בסי' רכו, שכאשר הש"ץ השתתק, יכול לעמוד תחתיו גם מי שלא כיוון לכל התפלה מתחילה והוא מברך בשביל הציבור, למרות שאין עליו חיוב חזרת הש"ץ^[40].
♦
ה.
ששה או תשעה מתפללים, שאחרי תפילתם מביאים השלמה אינם יכולים להתפלל שוב
אחרונים רבים דנו בתשעה או ששה, או אף פחות מששה, שהתפללו בבית כנסת, ואח"כ באו אנשים להשלים את המנין, האם באופן כזה יכולים לומר חזרת הש"ץ. חלקם התירו זאת גם לפי הרדב"ז, וחלקם התירו מפני שאינם נוקטים כרדב"ז. ולפי שהוא ענין מצוי, ויש אחרונים שמביאים מקורות שלאחר העיון בגוף המקורות עוסקים בענין אחר, ראיתי לנכון לפרט את הדברים כפי הבנתי.
ואקדים שלפי מה שהראיתי שלרדב"ז לעולם כל עוד שאינם ציבור של ששה המתפללים בתוך עשרה כל אדם שכבר יצא בה ידי חובה, פשוט שאינו יכול לומר תפלה שאין אדם שיוצא בתפלה. והרואה יראה שכל הדיון של האחרונים הוא לפי הטעם שאמר דפרח חובה מנייהו, שעל זה יש לדון האם גם באופן שהתפללו תשעה בבית הכנסת וחשבו שהם עשרה, או שעכ"פ חשבו להשלים מנין, או שעכ"פ בפועל השלימו אחר כך מנין, פקעה חובה מינייהו, ובפרט היכא שכך נהגו.
חיי אדם (כלל ל סעיף ג) כתב: "אם התפללו כל אחד ואחד ביחיד ואחר כך נזדמנו יחד, אסור לומר קדיש וקדושה, שכבר פרח מהם חיוב זה. ולכן צריך ליזהר מה שנוהגין לפרוס על שמע ולומר קדיש וברכו שיהיה על כל פנים אחד שלא התפלל עדיין, דאם לא כן איך יאמר ברכו ואין א' שיברך^[41]. אבל אם יש א' שצריך להתפלל, אזי נוהגין לפרוס על שמע אפילו מי שכבר התפלל, אבל יותר טוב שזה שצריך להתפלל יפרוס על שמע".
הוא פוסק למעשה כדברי הרדב"ז, אך הוסיף בתחילת דבריו על דברי הרדב"ז "אחר כך הזדמנו יחד", ומזה אפשר להבין שאם התפללו ביחידות במקום אחד הדין שונה, ואולי בכה"ג יש אופן שלא פוקעת מהם חיוב קדיש וקדושה. אך יותר נראה שאינו מתכוון לדקדק בזה, אלא נקט את האופן המצוי המנוגד לדברי השו"ע. וכן כתב הרב חפוטא (מובא בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ב סימן סט) שהחיי אדם בהוה נקט שאח"כ נזדמנו יחד, ושכך נראה ממה שהמשיך שם "ולכן צריך ליזהר וכו' שיהי' עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין", והיינו שרק באופן שיש אחד שלא התפלל יוכלו לומר^[42].
ובשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ט) נשאל על מנהגבקהלה אחת שאם יש ששה בבית הכנסת מתפללים בלחש ואחר כך מביאים ארבעה להשלים ואומרים חזרה. וכתב שהם יכולים לומר תפלה בקול רם, אף שלכאורה לפי הרדב"ז פרחה החובה מינייהו, כי סברת הרדב"ז אינה ברורה, והחת"ס כתב שהעיקר כרדב"ז רק במקום שלא נהגו כשו"ע, ועל כן אם נוהגים שכשיש ששה קוראים לארבעה להשלים, שיש סברה לחלק בזה, "יניח להם מנהגם"^[43].
ובשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן ז) תמה על זה, שמאחר שהמנהג כרדב"ז, אין לחלק מסברה ללא הוכחה, ונראה שגם תשעה שהיו בבית כנסת וצירפו אחד מבחוץ אחרי תפילתם אינם יכולים לומר תפלה, כי כל עוד שאינם עשרה הרי הם יחידים^[44]. והביא שבשו"ת קרן לדוד סי' ט"ז דן בהיכא שהתחילו את תפלת הלחש בעשרה, ויצאו חלקם באמצע הלחש וגמרו בלי עשרה, ואח"ז באו אחרים להשלים את המנין, האם יכולים לחזור בקול רם. וכתב מסברה דבאופן כזה יכולים לומר חזרה, דכיון שהיו עשרה כשהתחילו בלחש והיה חיוב עליהם, החיוב הזה לא פרח רק אין יכולים להתחיל שוב בלי שישלימו את החסרים מפני שבאמצע יצאו, וכיון שעתה יש עשרה ואפשר לקיים חיובם מתפללים בקול רם, וכתב כמדומה שכן נוהגין. משמע דבלא שהיו עשרה בהתחלת הלחש, פשיטא ליה דאין מתפללין בקול רם כיון דלא הי' חיוב עליהם. [ויש להוסיף על דבריו, שכדברי הקרן לדוד דלעולם בעינן לפחות ששה שהתפללו ביחד בתוך עשרה בתחילה, כתב גם בשו"ת שרגא המאיר ד, כט].
ועוד כתב המשנה הלכות (שם) שלולי דמסתפינא היה אומר שהרדב"ז דיבר דוקא היכא שהיו עשרה בבית הכנסת ובכל זאת התפללו ביחיד, שאז שייך הדמיון לפרח זימון מיניהו^[45]. ולפי זה אין מחלוקת בינו לשו"ע, שדבר בהתפללו לגמרי ביחידות, שאז לא שייך פרחה מהם חובתם. אך הסיק שכיון שהאחרונים לא העמידו כך את דברי הרדב"ז, אין לחלק בזה, ואין לומר תפלה נוספת בקול רם אלא אם התפללו לפחות בתחילה עשרה כדברי הקרן לדוד הנ"ל.
ובתוך דבריו כתב המשנה הלכות שבארץ צבי סי' לט יש סימוכין לסברה שכתב שאין מחלוקת בין הרדב"ז לשו"ע, אך לענ"ד הארץ צבי מדבר על ענין אחר לחלוטין.
בשו"ת ארץ צבי (חלק א סימן לט) דן בששה שהתפללו בתוך עשרה ואחד מהם שכח טל ומטר האם יוכלו לומר חזרה, ובתחילה כתב די"ל שבנידון כזה גם הרדב"ז מודה דאף דהש"צ התפלל בלחש מ"מ לא היה כוונתו אז לצאת ידי חובה רק להסדיר תפלתו כי הי' מחשבתו לחזור התפלה בקול רם, וא"כ לא יצא ידי חובת תפלה בתפילת לחש, ואף אם מצוות אינן צריכות כוונה לכתחילה בעינן כוונה כרבינו יונה רפ"ק דברכות, וי"ל דמותר לחזור ולעשות המצוה בשביל לכתחלה ואפי' בברכה כמ"ש הברכ"י (סי' ער"ב) לענין קדוש ביין מגולה: והוסיף שבנידון דידן יש עוד סניף לפי המבואר בתוס' ברכות (כו ע"ב) בשם הר"י דאף השוכח טל ומטר או יעלה ויבא אף דצריך לחזור ולהתפלל מ"מ ייד"ח גוף התפלה, ומ"מ צריך לחזור כדי לקיים גם מצות הזכרת המאורע, ולפ"ז בנ"ד הוי שפיר כאלו כל הששה התפללו בלחש תפלה הגונה ושפיר דמי לחזור התפלה בקול רם.
ועוד כתב טעם נוסף להקל בנידון זה, ובו הוא מסביר את סברת הרדב"ז, וז"ל: "ועוד יש לומר טעם דהנה הרדב"ז כ' דכיון דכל אחד התפלל ביחידות פקע חובת קדושה מינייהו כעין דאמרי' בסי' (קצ"ד) בג' שאכלו ובירכו לעצמן פקע חובת זימון מינייהו ולכאו' אין מובן כלל הדמיון דהתם אין זימון למפרע משא"כ כאן לעולם מצוותו בכך שמתחלה יתפללו כל אחד לעצמו ואח"כ יחזור הש"צ התפלה, ואני אמרתי טעם אחר דחזרת הש"צ וקדושה הוא רק פרט מצות שמו"ע והידור מצוה אליה ובשבת (קל"ג ב) דציצין שאין מעכבין אם פי' אינו חוזר עליהם וכשלא פי' חוזר עליהם ודוחה שבת כמו גוף המילה, וה"נ אם התפללו ציבור ביחד ע"ד שיחזור הש"ץ התפלה חשיב שלא נגמר עדיין המצוה כיון שע"ד כן התפללו שיחזור הש"צ התפלה, אבל אם התפללו כל אחד לעצמו חשיב כפירש ועקרו רגליהם משמ"ע, ושוב לא ניתן לדחות איסור לא תשא בחזרת הש"ץ. שו"ר סמך לדבריי בח"ס (סי' י"ז) שביאר ד' רדב"ז דקדושה הוא עטרה לתפלה כמו זימון עיין שם, ויש להוסיף ביאור לדבריו לדעת הרמב"ם דאפי' בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבים, וכ' השאג"א (סי' נו"ן) דלא שייך הידור מצוה רק כל זמן שלא פירש, וה"ה בנ"ד כיון שהוא רק עטרה לשמו"ע, לא שייך הידור זה רק כל זמן שלא פירש, והיינו שהתפללו בציבור והי' דעתם לחזור השמו"ע, משא"כ בהתפללו ביחידות ועקרו רגליהם שלא היה דעתם לחזור השמו"ע, ולפ"ז בנ"ד שהי' דעתם לחזור התפלה שהרי סברו שיש ששה מתפללין, שוב לא מיקרי פירש ומותר לחזור התפלה ודו"ק: אך לענ"ד גם מטעמא קמא לבד יש להקל, ולפ"ז גם בזה שלפעמים כשיש ו' אנשים מתפללים ואיש א' מאריך בתפלתו ואין רואה והעולם עומדים בתפלת י"ח ואיש הלזה עדיין עומד באמצע פסד"ז, נלענ"ד ג"כ להקל דמ"מ יוכל הש"ץ לחזור התפלה כיון דהוא סבור שיש ששה שמתפללים נמצא שלא נתכוון לצאת ידי חובה רק להסדיר תפלתו".
ולענ"ד יש להשיב על הטעמים שכתב. על הטעם הראשון שלא פקעה המצוה מהש"צ כי לא יצא ידי חובה כשהתכוון רק להסדיר תפילתו, יש להשיב דנראה שכאשר הש"צ מסדיר את תפילתו בלחש הוא מתכוון גם לצאת ידי חובה במה שהחכמים חייבוהו. וחובת התפלה המוטלת עליו לכתחילה היא תפילת לחש שאין להגביה בה קול אלא לצורך, ולכן הוא מתכוון לצאת ידי חובה ויוצא ידי חובה גם במידה שבסוף לא יתפלל את חזרת הש"צ. ודבר מצוי הוא שבתחילה עומד להיות חזן ולבסוף נותנים לאדם אחר להיות החזן, כגון באבל. ולא עולה על הדעת שהשתא נאמר שהראשון לא יצא ידי חובה. על כן, רק כשיש ששה שהתפללו יחד בתוך עשרה כתקנת חז"ל, לא פוקעת חובת חזרה, ואין להתפלל תפילת חזרה כשאין חובת החזרה על הציבור. ועל הטעם השני שכתב בביאור טעם הרדב"ז, לענ"ד יש להשיב בקיצור שיש כאן הוספת טעמים שלא נכתבו, ולא נראה כן מדברי הרדב"ז ומדברי החת"ס. ועל הטעם שכתב לסמוך על דברי התוספות בברכות, מלבד שאין דברי התוספות מוסכמים, הרי הכא עכ"פ חייב לחזור ולהתפלל, וחכמים מחשיבים את תפילתו כאילו לא התפלל. וכן העיר בילקוט יוסף סימן צ סעיף ט הערה יד, אם כי הוא לא ראה את הארץ צבי.
על כן נראה בנידון השאלה שדן בה הארץ צבי, שלא יכולים לעשות חזרה כי לא היו ששה מתפללים בתוך עשרה, אלא שאם מי שטעה תקן את טעותו בתפלה תוך כדי זה שהחמישה עדיין מתפללים, כיון שהוא כמאריך בתפילתו שהתחיל איתם, שפיר דמי להיחשב כששה שהתחילו להתפלל ביחד. ובשו"ת מורשת משה (סי' ג' ) כתב שאם נתוועדו להתפלל עשרה ויצא אחד מהם, ורוצים להשלים באחד, אולי יש מקום להקל כיון שבזה ליתא מנהגא שהוא מילתא דלא שכיחה, אך יותר נראה לו שדינו שוה ליחיד.
והרב זלמן סורצקין במאזנים למשפט (א, ז) דן בענין אלו שרוצים לצרף אחרי שהתפללו בלא מנין, וכתב לדחות מה שכתב החת"ס בביאור סברת הרדב"ז שמכל מקום לא דמי לזימון. ולמעשה צידד להקל בימינו שיש חשש שכשלא יתפללו במנין יפסיקו לבא, כיון שאולי היכא שהם מצפים לעשרה לא שייך בזה פרח מינייהו גם לרדב"ז ויוכלו לומר חזרה. אך כתב שאם אפשר, עדיף שיתפלל אחד שעדיין לא התפלל. ושם (חלק ב סי' כד) הביא בנו של הרב זלמן סורצקין שהרב עקיבא סופר, צאצא החת"ס, כתב להשיב על דברי תמיהתו על דברי הרדב"ז, שמכל מקום סברת הרדב"ז נכונה, שכיון שהתפללו ביחידות בפועל פרח חיובא מינייהו. ובנו של המחבר העיר על זה שעיקר השגת הרב סורוצקין היא שהדמיון לזימון שכתב הח"ס כהסבר לדברי רדב"ז אינו דמיון נכון. עכ"ד. ולענ"ד יש להעיר על דבריו, שאכתי לעיקר החידוש שאפילו לרדב"ז בכה"ג שהיכא שמצפים למנין לא פרח החיוב מינייהו, לא הובאה ראיה מספקת.
והרב דייטש (פרי השדה ח"ב סי' צז) והגר"ח נאה (שנות חיים י ציון כט) כתבו שאפשר לצרף ארבעה אחרי התפלה, אך לא הביאו ראיה שאפשר לעשות כך למי שחושש לדברי הרדב"ז. הרב דייטש כתב רק שאין לדמותו למי שאומר קדיש בלא לשמוע את הלימוד. והגר"ח נאה כתב להקל בזה כי דימה אותו לדברי החיד"א בקשר גודל סי' יח. והמעיין יראה שאינו דומה, כי החיד"א מדבר על חזרת הש"ץ בעלמא^[46], וכאן אנו מדברים על תפלה בשביל קדושה.
והרב מסעוד הכהן בפרחי כהונה (סימן מ) כתב שיכולים לומר תפלה עם קדושה מפני שכן דעת מרן השו"ע, אך הוסיף שבאופן כזה כיום לא יאמרו הבאים קדיש וברכו, אלא יסמכו על מה שיאמרו בסוף התפלה כמנהג. גם הוא לא נוקט נימוק שאפשר לעשות כך גם לפי הרדב"ז.
ובקונטרס התשובות (יאנובסקי, סי' טו) דן במנין שיצא אחד מהם ביוצר אור, ובא אחר אחרי שגמרו שמו"ע, וכתב שיכולים לעשות חזרה אף לפי הרדב"ז, כיון שלא היה ניכר שהם חושבים להתפלל בלא מנין. וצירף לזה את שיטת יש אומרים במאירי שכיון שהתחיל יוצר אור יוכל לומר גם חזרת הש"ץ.
ומבואר שהסברה להקל היא במקרה מיוחד שלא היה ניכר שהם חושבים להתפלל בלא מנין, והצירוף של היש אומרים במאירי קשה, כיון שכל הפוסקים לא נקטו כך.
ובספר מחשבות בעצה (סי' כו) חילק בזה באופן אחר. הוא דן האם מי שבא לבית הכנסת, שהוא מקום קבוע לתפלת הציבור, מחוייב לחזר אחרי עשרה ולומר בתפילתו קדושה, והביא את דברי רש"י מגילה כד ע"א לגבי המפטיר בנביא שנותנים לו זכות להיות עובר על התיבה שכתב רש"י בד"ה הוא עובר לפני התיבה – "להוציא את הצבור בקדושה שבתפלה". ודייק מדוע לא כתב להוציא את שאינו בקי, כפי שאמרו בגמרא ר"ה לד ע"א, וכתב שעל כן צ"ל שהוא מפני שבמגילה מדובר כשמאחר בא לבית כנסת, והשמיעתנו המשנה שהיותו במקום בו מתאספים בקביעות עשרה מחייבו לחפש אחרי שמיעת קדושה. ועוד פירש מה שאמרו חכמים לר"ג שתפילה היא בשביל מי שאינו בקי, ותמה הפמ"ג במש"ז ריש סי' קכד על הסוברים שגם כשכולם בקיאים צריך לומר חזרה משום הקדושה, למה לא השיבו חכמים משום קדושה. ולפי האמור, שיש חובה לחזר על קדושה, י"ל דזה כלול בתשובתם, דהכוונה היא שעושים זאת בגלל חובה. וכפי שיש חובה לעשות חזרה בשביל להוציא מי שאינו בקי, כך יש חובה למי שבא לבית הכנסת לחפש עשרה כדי להשלים את שמיעת הקדושה שלא יכול היה לומר בתפילתו כשעשאה ביחידות. ולפי זה פירש שאין מחלוקת בין הרדב"ז לשו"ע, כי י"ל שבשו"ע מדובר כשהתפללו יחידים בבית כנסת ולכן אומרים תפלה בשביל קדושה, כי הבאים לבית כנסת חייבים לחזר על אמירת תפילה בשביל הקדושה, ואילו הרדב"ז מדבר כשהתפללו יחידים בביתם, וכשאדם נמצא בביתו אין עליו חובה לחזר על עשרה לשמיעת קדושה כפי שאמרו בברכות דף ז ע"ב טריחא לי מילתא.
ומבואר שאצלו הסברה להקל בזה היא בכל היכא שבא לבית כנסת, ולאו דוקא כשהתפללו וחשבו שיבואו אחר כך עשרה.
ולענ"ד יש להשיב על דבריו. על מה שדייק מרש"י במגילה, קשה, דאם רש"י בא לומר שכאן מדובר במאחר, למה רש"י כתב כך רק בדף כד, ולא על המשנה בדף כג, ששם עיקר הדין, ושם הוא פירש רק שמדובר בשליח ציבור. ולפיכך נראה שלפי רש"י המשנה לא מדברת במתפלל עבור המאחר אלא בשליח ציבור בעלמא. ולפי שהדבר הכי נכבד בתפלה הוא הקדושה, נקט שמפצים את המפטיר בנביא שיקבל את הכבוד הכי גדול.
ועל מה שדייק מתשובת חכמים בגמרא ר"ה שהתפלה היא להוציא את שאינו בקי, דמדלא אמרו שהיא בשביל הקדושה משמע שכלול בדבריהם גם שיש חובה להוציא בקדושה מי שבא לבית כנסת, ומזה הסיק שיש חובת קדושה על היחיד שהתפלל בבית הכנסת, יש להשיב שהדברים נראים רחוקים מפשט הגמרא. ואף אם נאמר כדבריו שיש חובת שמיעת קדושה, י"ל שהיא מוטלת על הציבור. ובפשטות י"ל שמה שלא הזכירו חכמים את הקדושה הוא מפני שזו תשובה לר"ג במהלך המשא ומתן, וכוונתם שהם מודים שש"צ מוציא את הבקי, ואינם סוברים כדבריו שכשם שמוציא את מי שלא בקי הוא מוציא את הבקי.
ועל מה שכתב שהרדב"ז אינו חולק על השו"ע אלא מדבר במציאות שונה, יש להשיב דנראה ממה שהרדב"ז מצטט את לשון תלמידי רש"י ור"ת כפי שהם כתובים בר"ן, שהוא בא לחלוק על הר"ן שהעמיד את דבריהם בעשרה שהתפללו, והר"ן הוא מקורו של השו"ע, ועל כן אין להעמידם במציאויות שונות. וכן נראה שעיקר סברת הרדב"ז היא שכיון שהתפללו ביחיד בזמן שבו יכלו להתפלל בציבור, הפקיעו מעצמם את חובת הציבור, ואינו תלוי בהיותם ביחיד בביתם או בבית כנסת. ועוד, והוא העיקר, שכל האחרונים האלו מתייחסים למה שאומר הרדב"ז שפקעה החובה, ולא שתו ליבם לסברת הרדב"ז שמי שכבר התפלל אינו יכול להתפלל שוב בשביל קדושה אלא אם יש מי שיוצא בברכותיו, כי לא תקנו דין כזה בפורס על שמע, וכפי שהראיתי בדבריו שזו כוונתו, ושבאמת כן נראה בדעת הראשונים שלא רצו להעמיד את דין עובר על התיבה במתפלל עבור מאחר.
ובעטרת ארי (סי' לג) דן על היכא שהתפללו ששה בלא עשרה, ורק בשעת החזרה יש להם י'. וכתב שיש מקום לתלות דין זה בשאלה האם ששה שמתפללים בתוך עשרה נחשבים כמתפללים תפלת ציבור בלחש, כפי שמשמע מהגר"ז והמשנה ברורה בסי' סט, או שגדר תפילת ציבור בלחש הוא רק כשיש עשרה מתפללים, כפי שנמסר בשם הגר"ח והחזו"א. דאם נאמר כהגר"ח והחזו"א דלא הוי תפילת ציבור, אפשר לומר שמה שלפי הרדב"ז לא פוקעת חובת החזרה מששה שהתפללו הוא מפני שדעתם בזמן תפילת הלחש להתפלל אחר כך בעשרה עם חזרה. וא"כ גם אם לא התפללו בתוך עשרה, יכולים לעשות חזרה, כי עתה יש להם י', והיתה דעתם שיבואו ארבעה לחזרה.
אך לענ"ד אין יסוד להניח שדעתם להתפלל עם חזרה תגרום לכך שלא תפקע מהם החובה. זאת, גם משום שאינם יכולים לדעת בודאות שיהיו עשרה, וגם משום שבפשטות מה שלא פוקעת החובה כשהם מתפללים ששה בתוך עשרה הוא משום שזו צורת התפלה שתקנו חז"ל בלחש וחזרה. וגם לשיטת הגר"ח והחזו"א, כשיש ששה מתוך עשרה שמתפללים הוא מה שתקנו חכמים כדי שיהיה אפשר לעשות חזרה. ובלאו הכי נבאר לקמן שלא נוקטים להלכה כהגר"ח והחזו"א.
וכה"ח סי' סט (אות א) כתב שאמנם המנהג הפשוט שלא לומר קדיש וקדושה אלא מי שלא התפלל, כדברי המאמר מרדכי, אבל "אם הם ששה או ז' נוהגים להתפלל כל העמידה בלחש, ואח"כ מביאים ג' מן השוק אעפ"י שכבר שמעו אותם הג' ויצאו ידי חובה כדי לקיים מצות חזרת העמידה וקדושה ועניית אמן ומודים דרבנן, ואם בשחרית כדי לקיים מצות ברכת כהנים, אבל אם אין ששה שלא התפללו לא יתפללו בלחש כדי לעשות אחר כך חזרה רק יתחיל מיד בקול רם כמו שאמר המג"א ועיין הגר"ז אות ה (שהביא את דברי המג"א, ופירש שזו אינה חזרה אלא תפילה בשביל קדושה, ולכן לא יגביה קולו אחרי ג' ראשונות)^[47]". ועוד כתב כף החיים (אות ז) לפרש את דבריו באות א, שיש לתמוה על הרדב"ז במה שכתב על פי רש"י ותוספות, והלא הם מדברים על אחד שלא שמע או ששה שלא שמעו, ומשמע שמדובר כשכבר התפללו. והביא גם את דברי החיד"א במחב"ר כתב "דברי הרדב"ז תמוהים דכל הפוסקים הם היפך דברי הרדב"ז והיה ראוי לפסוק כדברי מרן, אלא שכבר כתבנו שלא נהגו לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשביל יחיד אלא דוקא הוא עצמו, ברם נפקא לן לדידן דאם יש ששה שהתפללו ביחיד כל אחד בפני עצמו^[48] דיכולין לומר חזרה אחר כך בצירוף ד' מן השוק שכבר שמעו ודלא כהרדב"ז, ואין לומר בזה סב"ל כיון דלדברי האר"י חזרה צריכה כמו תפלת לחש, וא"כ כל אדם מחויב לעשות תיקון זה, ולקיים מצוות חזרת העמידה וקדושה ועניית אמן על ברכות י"ח ומודים דרבנן ואם בשחרית ברכת כהנים. וכיון שאפשר לתקן לדעת מרן - יתקן, דאפשר גם לאר"י כצ"ל, ועוד בלאו הכי סברה זו של הרדב"ז דחו אותה". כלומר, שגם בלי להתחשב בדברי האר"י על מעלת הדברים, עכ"פ מותר לעבור על התיבה באופן זה, כי אם שוקלים את דברי מר"ן כנגד הרדב"ז יש לפסוק כמרן, כי את סברת הרדב"ז יש לדחות.
ובישכיל עבדי (ח"ה סי' יא) כתב כדברי כפה"ח לגבי ששה שהתפללו לבד בבית הכנסת, והתנה זאת בכך שעכ"פ אלו שהתפללו לא המשיכו מאשרי ואילך. ונראה טעמו דרק כך עדיין שייך חזרה גבייהו, והאמת היא שכך כתב כפה"ח בעצמו בסי' קכד, ס"ק ח"י.
אך יש להשיב על דברי כפה"ח והישכיל עבדי. דנראה שמה שרצו להרויח חזרת הש"ץ וברכת כהנים, שגדולה חשיבותם לפי האר"י, לא הרויחו, מפני שגם אם נדחה את סברת הרדב"ז, התפלה שעושים עבור יחיד או ששה שלא שמעו לשיטת השו"ע אינה חזרת הש"ץ, אלא היא לכל היותר בגדר "עובר על התיבה" של הר"ן, כלומר שהיא תפילה הנאמרת בשביל יחידים שישמעו קדושה אחרי שכבר התפללו בלחש כמו שכתב המג"א. והסברה שבדעתם לצרף לא פוקעת החובה מועילה נמי רק כדי להשאיר את האפשרות לומר תפלה בשביל קדושה, על כן אין לה את מעלות חזרת הש"ץ, שאין חובת הרבים לעשות חזרה אלא כשיש רוב עשרה שרוצים להתפלל יחד. וגם נראה שבאופן כזה שהוא מתפלל בשביל היחידים שלא שמעו קדושה, הוא אינו מוציא בתפילתו מי שאינו בקי, כיון דלא חשיב תפלת הציבור^[49].
ולעצם השגת כפה"ח על דברי הרדב"ז יש להשיב שמלשון רש"י ור"ת שמדברים על אחד שלא שמע, אין להוכיח שהכונה למי שהתפלל ביחידות ולא שמע, אלא כתבו את הענין שבשבילו הוא רוצה לשמוע כי הוא לא שמע. ועל מה שהקשה החיד"א השבתי לעיל.
♦
ו.
דברי הגאון הרב עובדיה יוסף
הגרע"י בספרו הליכות עולם פרשת תרומה, שהודפס בשנת תשס"ב (אמנם היסוד נכתב בימי בחרותו, אך לפנינו יש רק מה שיצא לאור בשנת תשס"ב) כתב בפסק למעלה בהלכה יא: "אם לא היה מנין בתחילה, והתפללו ביחידות, ושוב נוספו עליהם אנשים, עד שבסיום תפילתם נמצא שיש להם מנין, אם רצו להתפלל תפלת חזרה, ולומר קדושה, הרשות בידם".
וביאר טעמו בהערות, דאמנם דעת הרדב"ז שהובא שם בבא"ח אות טז שאינם יכולים להתפלל חזרה שפרח מינייהו קדיש וקדושה וחזרה, אולם רבים מהאחרונים חולקים וס"ל דאנן אתכא דמרן סמכינן, וכמ"ש החיד"א במחזיק ברכה (לענ"ד יש להשיב על שאלת החיד"א כנ"ל, והחיד"א רק הקשה ולא קבע הלכה), וכ"כ בפתח הדביר סי' קלב דף קלח ע"ד שהעיקר כמרן במחלוקתו עם הרדב"ז (לענ"ד פתה"ד לא כתב כך)^[50], ושכן כתבו הרב בגדי ישע^[51], ומקור חיים של הרב יאיר בכרך סי' סט (לענ"ד המקור חיים לא כתב כך)^[52], וכן כה"ח דחה את דברי הרדב"ז ופסק כדברי מרן השו"ע, מאחר שהאחרונים דחו את דברי הרדב"ז, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל, כיון שלדעת האר"י החזרה צריכה כמו תפלת הלחש (אלו דברי כפה"ח, אך הגרע"י בעצמו לא נקט שהיא תפלה שיש לה מעלת חזרה, כפי שיובא לקמן). ובשו"ת מלמד להועיל סי' ג כתב שהגר"ז ודרך החיים וערוה"ש פסקו כמרן (לענ"ד ערוה"ש אינו נוקט כמרן)^[53]. ובשו"ת מהר"ם שיק נסתפק בזה, ושאל את רבו החתם סופר, והשיב לו שהמנהג כרדב"ז, וכן בספר טהרת המים (שיורי טהרה מערכת ה סוף אות כ) כתב ג"כ כדברי הרדב"ז^[54], וכ"כ בשו"ת משיב דברים או"ח סי' כט^[55]. ובספר מחשבות בעצה חילק בזה שהרדב"ז מיירי שהתפללו ביחידות כל אחד בביתו ואח"כ בא מנין, אבל אם התאספו בבית הכנסת שהוא מקום תפלה מצטרפים, ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג, ג, ובשו"ת קרן לדוד, ובשו"ת פרי השדה, ובשו"ת קונטרס התשובות, והגרא"ח נאה פסק כדעת מרן.... ולענין הלכה הסומך בזה על דעת מרן לא הפסיד, וכדברי כל האחרונים הנ"ל".
ומשמע דעיקר טעמו הוא דברי השו"ע דנקט בדין עובר על התיבה כשיטת הר"ן שאפשר לעשות תפילה בשביל קדושה אף בשביל יחידים שהתפללו, ומצרף לזה את סברת המחשבות בעצה, ועוד אחרונים שכנראה עומדים בבסיס דברי כפה"ח שכשדעתו לצרף לא פוקעת החובה גם לדעת הרדב"ז. ונראה שגם אם נאמר שלפי המחשבות בעצה יש לזה דין חזרת הש"ץ, הגרע"י לא נתן חשיבות מיוחדת לדברי המחשבות בעצה. וכפי שנראה להלן בתשובות נוספות הוא מביא עוד אחרונים שגם כשאמרו שיכולים לאומרו התיחסו לזה כדין פורס על שמע ועובר על התיבה של הר"ן, ולכן נראה שמה שכתב בהלכה למעלה "להתפלל תפלת חזרה ולומר קדושה" בכוונה לא כתב סתם לומר חזרה, וגם לא כתב לומר ברכת כהנים, דכוונתו במילה חזרה לאפוקי שלא יובנו דבריו על אמירת ברכת יוצר אור בשביל הקדושה, אבל יכולים לחזור על התפלה בשביל קדושה, והוא כדין הפורס. ואף שהוא סובר שמדינא אין לחוש לרדב"ז, כפי שעולה מתוכן הביאור למטה, כתב רק שהסומך בזה על מרן לא הפסיד, דהיינו במתפללים שלאחר תפילתם הצטרפו לעשרה אם ירצו יוכלו לנהוג כך, לומר לך שמכל מקום שרק בזה יכולים לעשות כך אבל נהגו שאם התפללו יחידים בביתם ביחידות לא עושים את דין הפורס על שמע עם תפלת חזרה וקדושה. אמנם לכאורה נראה שאינו מונע מהם לומר את כל התפילה בקול רם כי לא הבהיר שאחרי ג' ראשונות ינמיך החזן את קולו, ובכל אופן נראה שלדעתו לא יאמרו ברכת כהנים גם אם יתפלל את כל התפלה בקול רם מפני שעיקר טעמו הוא דעת השו"ע, ולשו"ע אין זו חזרת הש"ץ, וממילא אין אומרים בה ברכת כהנים, ובזה יש לחוש לברכה לבטלה.
התיחסות נוספת של הגרע"י לענין זה נמצאת בהסכמה לספר מים טהורים של הרב מסעוד מהדאר. שם בסי' ח דן הרב מסעוד על שבעה אנשים שהגיעו לבית כנסת, וכיון שלא היה מנין עמדו להתפלל שמו"ע, אך לפני שהתחילו נכנסו עוד שלשה, מה יעשו. ובהקשר לזה התחיל לדון במחלוקת השו"ע והרדב"ז, והקשה מדעתו על הרדב"ז מה שהקשה כפה"ח, שמלשון רש"י ור"ת משמע שלא מדובר במי שלא שמע ועוד לא התפלל. ואח"כ הביא שאכן כפה"ח כתב להקשות על הרדב"ז, אבל ציין בס"ק שהמנהג כוותיה במי שהתפלל יחיד בביתו. אך נפקא לן לדידן שאם יש ששה שהתפללו כל אחד בפני עצמו דיכולים לומר חזרה אחר כך בצירוף ד' מן השוק, ולא חישינן לב"ל, כיון שלדברי האר"י כל אחד חייב בחזרה ואפשר שגם להאר"י כצ"ל, וכנגד האר"י לא אמרינן סב"ל. אך ציין על זה שראה בגליון הספר שבישיבת מהרי"ח תמהו בזה על דברי כפה"ח, איך 'האפשר' שכתב על דברי האר"י יהיה לודאי ולא נחוש בזה לספק ברכות, וסיומה של התשובה שם חסר^[56].
ועל זה העיר הגרע"י "ומה שהסתמך על דברי הכף החיים (סי' סט אות ז') שסברת הרדב"ז, שאם התפללו כל אחד ביחידות פרח מינייהו דין קדיש וקדושה וברכו, שסברא יחידאה היא, ונגד דעת מרן הש"ע, ושאין לחוש לסברא זו מטעם סב"ל הואיל ולפי דעת האר"י יש צורך גדול בחזרת התפלה וכו'. הנה בשו"ת רב פעלים הביא להלכה דברי הרדב"ז הנ"ל... גם בשו"ת חתם סופר העלה כדעת הרדב"ז, וסיים שכן עמא דבר. ע"ש. גם בשו"ת מהר"ם שיק כתב במסקנתו ששאל לרבו החתם סופר, והשיב לו שהמנהג כדעת הרדב"ז. והביא דבריו בשו"ת הר צבי ח"א סי' נא. וכ"כ הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים, שהדבר מוכרח כדעת הרדב"ז. ובהערות איש מצליח (סי' יא עמ' יח) כתב, דנראה שמנהג זה נולד מתוך פירוש רש"י במגילה שפירש, מנין הבא לביהכ"נ לאחר שקראו הצבור את שמע וכו'. ע"ש. ומשמע דבמנין שעוד לא התפללו קאמר. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת מהרש"ג ח"א, ובשו"ת משיב דברים, ובשו"ת מנחת אלעזר, ובשו"ת מחשבות בעצה, "ובמקום אחר כתבנו עוד בזה ואיכמ"ל"^[57]. דברים אלו נכתבו בשנת תשמ"ד, אך הספר יצא לאור בשנת תשמ"ח.
ונראה שעיקר כוונת הגרע"י להעיר בזה על מה שהביא המחבר מכפה"ח שאפילו התפללו כל אחד ביחידות פרח דין קדיש וקדושה מינייהו, והשמיט את המילה "ששה" כי כוונתו להתייחס למה שעולה מזה לכאורה שאפילו כשהתפללו בביתם כפה"ח אינו מקבל את הרדב"ז. בעוד שלדעת הגרע"י, בזה שהתפללו כל אחד ביחידות אנו חוששים לרדב"ז. ולא נכנס לפירוט שעכ"פ כשיש ששה שמתפללים בבית הכנסת כשדעתם לצרף יש להקל, כי גם הרב מסעוד לא נכנס לדון בחילוק זה. ולענין זה הגרע"י מסתפק בציון לדברי מהרש"ג ומחשבות בעצה שמחלקים בזה, ושבמקום אחר האריך בזה, והוא מה שכתב בהליכות עולם או מה שכתב בתשובה נוספת.
ואכן יש תשובה כת"י נוספת המובאת בילקו"י סי' סט, אלא שיש בה שינויים במהדורות השונות.
במהדורת תשמ"ה הביא הרה"ג יצחק יוסף (בדיני קריאת שמע סעי' כח בהערה) את התשובה הזו אך לא הביא את תחילת התשובה, ובמהדורת תשנ"ג הביא חלק נוסף מתחילתה, וגם יש בה שינויים במילות הקישור של המשפטים. מכל מקום, התשובה במהדורת תשנ"ג מתחילה בהבאת המשנה ופירוש רש"י במגילה כג, כשהוא נוקט דכוונת רש"י שפורסים לעשרה שכבר התפללו ביחידות, רק שלדעת רש"י אומרים רק ברכת יוצר אור, דברכת יוצר היא ברכה אחת, ואילו היו מצריכים אותם לומר קדושה שבעמידה, היו צריכים לחזור ולברך ג' ברכות, ולכן הסתפקו בברכת יוצר. אמנם יש אומרים דדי בששה או שבעה שלא התפללו כדי לפרוס על שמע, ואין צריך שיהיו עשרה שלא התפללו. ודלא כמ"ש רש"י הנז'. וכן דעת התוס' ורבותינו הצרפתים שם. וכן דעת הרמב"ם. וכן פסק מרן בשלחן ערוך. אולם במגן אברהם מביא את תשובת הרדב"ז דפליג על מרן. וכן פסקו האחרונים, כאשר יבואר. ואף שהגאון היעב"ץ במור וקציעה חולק על הרדב"ז, וכן בשו"ת חתם סופר מיישב את דברי הרדב"ז, מכל מקום כיום אין פורסים על שמע לומר קדיש וברכו וברכת יוצר."אך הח"א (חיי אדם)^[58] מחלק בדברי הרדב"ז, דאיירי בעשרה שכל אחד התפלל ביחידות, דשוב אין להם לסדר חזרת הש"צ. [אבל בנידון הנ"ל שמלכתחלה עמדו להתפלל על מנת להצטרף אחר כך עשרה, לא פרחה מהם חובת קדושה ויוכלו לחזור אחר כך התפלה בצבור. (לענ"ד המוסגר זו תוספת של הרב יצחק יוסף)]"^[59]. אחרי כן מובא המשך שצוטט במהדורת תשמ"ה: "והנה בשו"ת הרדב"ז כתב... והביאו המגן אברהם. וכתבו על זה הדגול מרבבה, וכן בחידושי הגאון רבי עקיבא איגר שם, שדבריו הם נגד דברי מרן השלחן ערוך שם, שמקורם מהר"ן והטור שם, שלדעתם רשאים לחזור התפלה ולומר קדושה וכו'. וכתב בשו"ת רב פעלים כיון שלענין ברכות קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, לכן יש להורות כדברי הרדב"ז...
והגאון החתם סופר כתב להסביר המחלוקת הנ"ל... וקצת קשה, שהרי גם מרן סובר שקדושת יוצר נאמרת ביחיד מעיקר הדין, וכמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סימן ז' אות ב'), וגם עיקר החזרה משום הקדושה של התפלה שהיא לעיכובא, (עיין בשו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן יג), ואין לה דמיון לזימון של ברכת המזון. ואף גם זאת שאין שום דמיון בין הזימון שנתקן בתחלת ברכת המזון, ואם בירכו ברכת המזון בלי זימון, הרי אין זימון למפרע, אבל חזרת השליח צבור נתקנה לאחר תפלת הלחש, דכיחידים דמו, עיין ראש השנה לד: ובשו"ת בית דוד חלק אורח חיים סימן תיז), ועיקרה כדי לומר קדושה ביחד עם הצבור, כמו שכתבו במחזור ויטרי (סימן מד), ובשבולי הלקט (סימן כו). וכן כתב בבית יוסף (סימן קכו) בשם הכל בו. ואם כן גם כשכבר התפללו ביחידות, כיון שחזרו ונצטרפו ונעשו מנין, יכולים עדיין לומר החזרה עם הקדושה. ועדיין יש מקום לפסוק בנידון דידן כמרן השלחן ערוך לחזור התפלה בשביל הקדושה. וצ"ע. ואחר כך מביא מה שהקשה המחב"ר על הרדב"ז שאיך כתב את דבריו לפי רש"י כשבתשובת שבה"ל מבואר שלרש"י מדובר גם כשהתפללו, וכתב "מכל מקום להלכה נראה שהעיקר כדברי מרן השלחן ערוך שפסק כדברי הראשונים. וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל... גם הגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג כתב, שהסברא שכתב החתם סופר אליבא דהרדב"ז, אינה סברא ברורה... ולכן במקום שנהגו כהשלחן ערוך, יש להניחם במנהגם. ועוד יש סברא בנידון דידן, שהואיל והיה שם רוב מנין, ומתחלת התפלה היה בדעתם לקרוא מעוברי דרכים ולצרפם למנין עשרה כשיגיעו לחזרת השליח צבור, יש לומר שאף החתם סופר יודה לזה, שמעולם לא פרח מהם חוב תפלת צבור. ע"ש. וכן כתב בשו"ת קונטרס התשובות (סימן טו). ע"ש^[60]. גם בשו"ת מחשבות בעצה (סימן כו) כתב לחלק בזה, שהרדב"ז לא כתב כן אלא באופן שהתפללו בביתם ביחידות כל אחד ואחד בפני עצמו, ואחר כך נצטרפו למנין, אבל אם התאספו להתפלל בבית הכנסת שהוא מקום תפלה, ויש עליהם חיוב להתפלל עם חזרת השליח צבור, אף אם התפללו ביחידות מפני שלא היה להם מנין, כשיצטרפו אליהם למנין יכולים לחזור התפלה עם הקדושה... ועל כל פנים בצירוף הסברות הנ"ל יש להורות להלכה כדברי מרן השלחן ערוך, שפסק כדברי רבותינו הראשונים הנ"ל, שיכולים לומר חזרה וקדושה. וכן דעת הרה"ג רבי יעקב חיים סופר בספר כף החיים, לפסוק בזה כדברי מרן השלחן ערוך, ושלא כדעת הרדב"ז, וכתב שאין לומר בזה ספק ברכות להקל, כיון שחזרת השליח צבור יש לה חשיבות מיוחדת... [ועיין להרה"ג רבי משה קלירס בשו"ת מורשת משה. וע"ע בשו"ת משנה הלכות. ובשו"ת הר צבי. ובחזון איש (סי' יט אות ז'). ע"ש^[61]]. [לפיכך הנכון כמו שכתבנו בפנים להלכה ולמעשה, שיכולים לומר חזרה וקדושה, וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו (לענ"ד המוסגר זו תוספת של הרב יצחק יוסף)]^[62]".
ונראה שהדגש בתשובה זו שונה מבהליכות עולם, שכן שם הדגיש שהעיקר כשו"ע, ופירט יותר את הסוברים שהעיקר כשו"ע, ואילו כאן הדגיש ופירט את צירוף הדעות שאם היו מתחילה בבית הכנסת ובאו על דעת להתפלל בעשרה, הרדב"ז מודה. אך עכ"פ המסקנה זהה למה שכתב בהליכות עולם בהלכה למעשה שאם התפללו על דעת לצרף ורוצים בכך, יכולים לומר חזרה וקדושה. ומשמע בלא ברכת כהנים. וכן שיחידים שהתפללו בביתם לא יוכלו לומר כלל.
וכן הוא בתשובת הגרע"י שו"ת יביע אומר (חלק י סימן נה אות ט), בהשגה על דברי הרב פעלים, וגם שם לא אמר שדינו כחזרה ממש, והוסיף שבשו"ת תורת יקותיאל (חאו"ח סי' לב) תמה על הרדב"ז, והסיק למעשה כסברת המהרש"ג שבכהאי גונא שמצפים לעשרה גם החת"ס יודה שמעולם לא פרחה מנייהו חובת תפלת החזרה של הצבור לומר קדושה וברכת כהנים^[63]. ושכן כתב הרב תהלה לדוד (סי' סט סק"ב)^[64]. ושו"ת משנת בנימין (זילברברג סי' צב), ושכן הורה פעמים רבות^[65]. וכן פסק בשו"ת שם משמואל הלר בקונטרס דברי אברהם (סי' א^[66]).
ולגוף הדברים יש להעיר על מה שכתב במשא ומתן על דעת הרדב"ז, דצ"ע מאי שנא מחזרה בעלמא, שאין חובת התפלה בשביל הקדושה פוקעת כשהתפללו בלחש, אף שהיא נחשבת תפילת יחידים.
ולענ"ד יש להשיב, דבחזרת הש"ץ בעלמא זה גוף תקנת חז"ל לאופן שבו עושים תפילת ציבור, ואינו דומה להיכא שהתפללו ביחידות, דלא עשו כפי שתקנו חכמים לציבור ולכן הפקיעו את עצמם מחובת הציבור. גם יש להעיר על מה שכתב הגרע"י שעיקר החזרה הוא בשביל הקדושה, שלענ"ד לפי השו"ע בסי' קכד עיקרה הוא לקיום את תקנת תפלת הציבור שבה יוצא ידי חובה מי שאינו בקי.
וגם מה שהביא את מה שהקשה החיד"א במחב"ר על הרדב"ז איך כתב דבריו על פי רש"י, כשהר"ן כותב בשם רש"י לא כך, יש לישב דהרדב"ז כותב לפי רש"י הנמצא לפניו, ולא הכריע שזו דעתו, אלא שיש מקום לפרשו כך. ובאמת מרש"י על הגמרא נראה כהבנת הרדב"ז, כי הוא לא העמיד את עובר על התיבה במתפלל עבור שמיעת קדושה, וכן כמה ראשונים נוקטים כרש"י שמדובר על ש"ץ בעלמא, ומסתבר שמי שלא מעמיד את דין עובר על התיבה במתפלל בשביל לשמוע קדושה (במאחר או במי שהתפלל ורוצה להשלים קדושה) סובר שיש קושי להעמיד באופן זה, כי אי אפשר לומר תפלה באופן שאינו מחויב בגוף התפלה ואינו מוציא אדם אחר בתפילה. החיד"א לא דחה מחמת הקושיה את הרדב"ז, אלא רק הקשה על מה שכתב כן בשם רש"י. ולמעשה מסתבר שגם הוא ידע שהמנהג הוא כפי שכתב המאמר מרדכי שרק מי שלא התפלל פורס על שמע ועובר על התיבה. והסברה שהיכא שבא לבית הכנסת על דעת להתפלל בעשרה הדין שונה לגבי פקיעת החובה לא הוכחה. וגם כל הסברה לחלק ולומר שכשבא לבית כנסת הדין שונה, מועילה רק כדי לומר שאולי באופן זה לא פוקעת חובת הקדושה. אבל אכתי לפי מה שביארתי על סוף דברי הרדב"ז לא מצינו שעוברים על התיבה בשביל מי שלא שמע, אלא בתור תפילת ציבור או כשיש אחד שיוצא בתפילה זו, ואם לא כן הוי ברכה לבטלה.
והרב דוד יוסף בהלכה ברורה (סט סוף אות ב) כתב שנראה שדעת אביו הגרע"י בתשובה שבילקו"י לפסוק כשולחן ערוך אפילו התפללו כל אחד בפני עצמו ביחידות, וכך פסק בהלכה ברורה שאפילו התפללו עשרה בביתם ואחר באו לבית הכנסת יאמרו חזרת הש"ץ. וכך הבין הרב משאש (שמ"ש ומגן ג, יח, כ, כא).
בעוד שאחיו הגאון הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף כתב: "צבור שהתפללו בבית הכנסת בלי מנין, וכשסיימו תפלת שמונה עשרה הגיעו אנשים נוספים לבית הכנסת ונעשו מנין, רשאי לומר חזרה עם הקדושה וברכת כהנים".
וביאר במהדורת תשנ"ג בהערות שהוא אומר גם לברך ברכת כהנים מכיון שיש לחלק בין דין פורס על שמע לדין עובר על התיבה, וחילוק זה מבוסס על מה שכתב המחשבות בעצה כשהם באים לבית הכנסת ולא היה מנין יש עליהם חובת תפלת חזרה עם כל פרטיה, ולכן אומר גם חזרת הש"ץ עם ברכת כהנים. ועולה מדבריו שכוונת אביו להכריע למעשה כמחשבות בעצה. ומה שכתב בהסכמה למים טהורים שנוהגים כרדב"ז הוא לענין יחידים שלא באו להתפלל בבית כנסת שפורס על שמע עם תפילה וקדושה שלאחריה מנמיך החזן את קולו, ורק בזה נהגו כרדב"ז.
והרב משאש (שמש ומגן ח"ג, יח, כ, כא) חלק על הרב יצחק יוסף, ולדעתו כוונת הגרע"י בתשובה בכת"י שהעיקר כשו"ע לומר תפילה כדין פורס ג' ראשונות בקול רם אפילו בהתפללו יחיד בביתם, אבל בהסכמה למים טהורים הגרע"י חזר בו ונקט שהעיקר כרדב"ז, וכך דעת הרב משאש, לכן גם בבאים לבית הכנסת ומתפללים שהצטרפו לעשרה אחרי תפילתם לא יאמר אחד מהתפללים חזרה, אלא אם אחד מהמצטרפים לא התפלל הוא יהיה עובר על התיבה לומר ג' ראשונות בקול רם.
ולענ"ד העיקר בכונת הגרע"י כפי שביארתי לעיל, ולמעשה אין הבדל בין תשובותיו. איני מקבל את דברי הרב דוד יוסף, כי בדברי הגרע"י בהליכות עולם בהלכה למעלה ובתשובה כת"י מפורש שהיקל לומר חזרה וקדושה רק בצירוף הדעות, דהיינו שגם העיקר מדינא כשו"ע וגם בגלל הסברות של האחרונים שהרדב"ז מודה כשדעתם להצטרף לעשרה לאחר התפלה. והוא לא היקל ליחידים שהתפללו בביתם לומר חזרה נגד המנהג, כמפורש גם בדבריו בהסכמה למים טהורים.
וגם איני מקבל את דברי הרב יצחק יוסף, שכן הגרע"י לא הזכיר כלל שלפי המחשבות בעצה יש כאן דין חזרת הש"ץ לכל דבר, וגם לא נקט שדבריו עיקר, אלא רק צירף את דבריו לדברי המהרש"ג ודעמיה. גם בדברי המחשבות בעצה לכשעצמם לא כתוב שזו היא חזרת הש"ץ של תפילה בעלמא, אלא שהוא חידש שלא פוקעת חובת היחיד לשמוע קדושה, כי היא מוטלת עליו משעה שבא לבית הכנסת. ומכל מקום יש להעיר על הגרע"י, שמשמעות לשונו להתיר לומר את כל התפלה בקול רם, בעוד שגם לשיטת מרן שאפשר לומר תפלה בשביל היחיד, לכל הפחות יש לחזן להנמיך קולו אחרי ג' ראשונות. ובאמת דעת מרן גופיה היא שאין החזן אומר בתפילה בשביל קדושה, אלא ג' ראשונות בלבד ושותק. וזו לענ"ד קושיה על דבריו, שאיך נאמר בזה שאנן אתכא דמרן סמכינן, שאם כך אין לחזן לומר אלא ג' ראשונות. וגם אם נאמר שעכ"פ בזה אין המנהג כוותיה אלא כרמ"א, עכ"פ עיקר הסמיכה על מרן בטלה, ובכל אופן אכתי יש לחוש לסוברים שבתפלה בשביל קדושה בלבד יש הכרח שהחזן ינמיך קולו אחרי ג' ראשונות, כפי שכתבו הגר"ז והמשנה ברורה, ולכן הנכון הוא לומר להם שלא יתפללו בצורה כזו.
ז.
דעות נוספות בענין צירופים לתפלת החזרה
הרה"ג מצליח מאזוז בשו"ת איש מצליח (סימן יא) דן במה שנהגו בתוניס שחמישה שהתפללו ביחיד בבית כנסת בתוך תשעה כי לא היה להם מנין, ואחר כך בא השישי ומתפלל עמהם, אומרים שפיר חזרת הש"ץ. וכתב להצדיק את המנהג, אף שבאמת המנהג כרדב"ז שלא עושים חזרה על ידי מי שהתפלל כאשר כולם התפללו. ושורש המנהג לדעתו הוא ממה שרש"י במגילה פירש שמדובר במנין הבא לבית הכנסת לאחר שקרא הצבור את שמע. ומשמע דבמנין שעוד לא התפללו קאמר^[67].
וכתב שכשיש חמישה שהתפללו ביחד ולא היה מנין, והשישי שמשלים למנין מתפלל עתה עמהם, יכולים לומר חזרת הש"ץ, דאפילו הרדב"ז מודה בזה. "דהתם קאמר טעמא משום דכיון דהתפללו ביחידות פרח מינייהו קדיש וקדושה. וזה שייך במי שלא הצטרף לציבור והתפלל אדעתא דיחיד. אבל הכא אדרבא הוא מצטרף לציבור בכל היכולת לענות עמהם קדיש וקדושה בתפלתו. (ועיין כיוצא בזה להחיד"א בחיים שאל ח"א סי' ע"ה בד"ה עוד הביא וכו', מה שהשיב על דברי הרב פנים מאירות ח"א סי' נ"ז. וכאן אפילו הרב פנים מאירות מודה וכמובן פשוט)".
אך קשה לי על דבריו, מה מועיל רצונו להצטרף של זה שבא רק אחרי שחמישה התפללו בפני עצמם, ואפילו אם יבוא כשהם עדיין מתפללים, כבר פקעה מהם חובת התפלה בשביל לומר קדושה, ואיך יחזור זה שכבר התפלל ויתפלל שוב. ואינו דומה לנידון של החיד"א בחיים שאל, שהוא במי שמתכוון לברך בעצמו אחרי שמיעת הזימון, ולא לשמוע את הברכה מהמזמן, כפי שראוי מדינא דגמרא לעשות, דכתב שאינו מפקיע בזה את עצמו מעצם קיום מצוות הזימון, כי הוא רוצה לברך בזימון ומברך בעצמו רק כדי שיוכל להתכוון יותר. ואילו כאן מדובר אחרי שכבר התפללו בעצמם והפקיעו עצמם מהחזרה במה שהתפללו ביחיד במקום בציבור. ומכל מקום, אין מקור בגאונים וברמב"ם, וברא"ש וברשב"א, לתפלה חוזרת בשביל שמיעת קדושה בלבד כשלא התפללו מתחילה ששה בתוך עשרה, ועל כן אין מקור גם לאפשרות של תפלה כזו. ועוד, שלפי האמור בכל אופן אינו אלא תפלה בשביל קדושה, ובאופן כזה אין להגביה קולו אחרי ג' ראשונות, ואין ברכת כהנים.
ומכל מקום, לפי מה שביארתי על הדין דבעינן תשעה מכוונים לחזרה, שעיקר התשעה המכוונים היינו שמשתתפים עם החזן, העומד להתפלל עם החזן יכול להיחשב כאחד מתשעה העונים. וזה מה שהציעה הגמרא בראש השנה לד ע"ב לעשות כששאלה "למה ציבור מתפללים", דהיינו כפי שפירש הרמב"ם למה הם מתפללים בפני עצמם כשהם יכולים להתפלל עם החזן. ובגלל הקושי שיכוונו כולם ממש מילה במילה לחזן, מסתבר שכוונת הגמרא היא שיתפללו עימו בג' ראשונות עד סיום האל הקדוש יחד איתו (נראה שגם בתוך הג' ראשונות אין חיוב לסיים מגן אברהם ומחיה מתים בדיוק באותו רגע שמסיים החזן), והויא תפילת הציבור עם חזרה גם אם לא אומרים את כולה מילה במילה עם החזן, כפי שאנו נוהגים. ואולי אף אם לא התחילו עימו כי חיכו לקדושה ואחרי ג' ראשונות התחילו, כפי שנוהגים על פי הרמ"א, יועיל להיחשב כמכוונים לש"צ, כי בתחילה עונים, ואחר כך מתכוונים להתפלל ולהשתתף עימו. אך יותר טוב שבמקרה כזה, שהם צריכים להיחשב כעונים, יתחילו עם החזן כדי שיהיו עימו לפחות בג' ראשונות. וכ"כ הרב כלפון הכהן (ברית כהונה מערכת ח' אות ח) שמעשים בכל יום שמועיל מה שאחד "מתפלל עם החזן" להחשיבו כמכוון^[68]. וכ"כ בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ג סימן יח שאם יש ט' מן העשרה, שכולם התפללו עכשיו תפילת י"ח, ורק העשירי לא התפלל עמהם, שעסק בברכות ק"ש, ורוצה להתפלל עם הש"ץ, מעשים בכל יום שמצטרף כדי לומר החזן החזרה, ולא הוו ברכותיו לבטלה. והנה המעשים בכל יום הוא שאין המתפלל עם הש"ץ מכוון תפילתו ממש מילה במילה עם השליח ציבור, על כן מובן מהמעשים בכל יום שזה מועיל גם כשלא מתפלל עם הש"ץ מילה במילה..
והרב מרדכי אליהו (מאמ"ר לימות החול יא, הלכה ח וכן יח, ד) כתב: "אם היו פחות מעשרה והתחילו את תפלת י"ח ביחידות, ותוך כדי הצטרפו עוד אנשים והשלימו לעשרה - לא יאמרו חזרת הש"ץ".
מבואר שפסק כדעת הבא"ח (תרומה טז), אך שינה את לשונו שכן הבא"ח כתב "ובעודם מתפללים עמדו אחרים להתפלל עמהם". וכתב הרב יצחק חזן (מובא באור תורה ניסן תשנו סי' עו^[69]) שמשמעות דבריו היא שגם אם עמדו הנוספים להתפלל עם אלו שהתחילו לפניהם לא יוכלו להתפלל חזרה. וזה קשה, כי בכל תפלה אין כולם מתפללים כאחד, ולמה לא יכולים להתפלל כשיש עשרה מתפללים חלק מהתפלה ביחיד. ונראה שהרב אליהו שינה את לשונו, כי הוא מפרש שכוונת הבא"ח באומרו "עמדו אחרים להתפלל" שהם רוצים עתה לעמוד להתפלל עמהם בחזרה, אבל עדיין לא התפללו איתם, ולכן כתב הרב אליהו שהם רק השלימו. ומכל מקום, ממה שנקט "והתחילו" (גם זה אינו לשון הבא"ח), משמע שחלות חיוב החזרה כשהם ששה תלויה בהיותם ציבור בתחילת התפלה, דהיינו דבעינן שיתחילו ששה ביחד בתוך עשרה כדי שתיחשב תפילת ציבור למרות שאינם עשרה. ועל כן אם התחילו ביחידות, והיו אנשים שנכנסו בינתיים, אף שבסופו של דבר התפללו ששה בתוך עשרה, לא יועיל להחשיבם כמנין.
וראיתי שהרב משה קלירס בשו"ת מורשת משה (חלק אורח חיים סימן ג') שגם הסתפק האם הגדרת ששה מתפללים כמנין היא על ידי התחלת התפלה בלבד, והסיק "ומסברא נראה דאזילנן רק בתר התחלת התפילה"^[70]. וכן ראיתי באיש מצליח אות ז', שהביא העתק מירחון "עולת חדש" שכתבו דאם הששי בא באמצע תפלת לחש של החמשה אינו מצטרף.
ונראה שהמקור שאם ההתחלה היתה כפי שנדרש הויא תפילת הציבור הוא ממה שאמרו בירושלמי במגילה פרק ד הלכה ד: "אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר". והוא מפני שעכ"פ ששה מהם התחילו ביחד, ומזה חזינן שבתפילה שאינה כולה בעשרה מתפללים הענין תלוי בהתחלה אם התחילו ביחידות, ועל כן גם אם מצטרפים להם אנשים תוך כדי התפלה עד שיש עשרה, מתחילה חל עליהם שם של תפילת יחיד.
אך עכ"פ ממה שכתב הגר"מ אליהו "והשלימו לעשרה" ולא כתב "והתפללו עמם", משמע שהוא מסכים לדברי הרב חזן שאם התחילו ביחיד ובמשך התפלה נכנסו אנשים עד שהתפללו עשרה ביחד חלק מהתפלה, שפיר הויא תפילת הציבור. כיון שעכ"פ בחלק מתפילת הלחש יש עשרה מתפללים. ודרך התפלה היא שאין כולם אומרים את תפילתם ממש ביחד. ועל כן יחול עליהם חיוב חזרת הש"ץ^[71].
ולפי זה נראה שאם היו בתחילת התפלה ששה בתוך עשרה, ואחר כך יצאו ובאו אחרים, שפיר יחשבו לציבור ויוכלו להשלים אחר כך על ידי אחרים (כמו שכתבו בקרן לדוד סי' טז ושו"ת שרגא המאיר ד, כט הנ"ל). והעוזבים אינם בכלל עוזבי ה' אם הם ידעו מראש שיהיה להם עשרה. שכל מה שאמרו על העוזבים שיכלו הוא מפני שהם גורמים שימשיכו את הדבר שנאמר רק בציבור בלי עשרה, ומחסרים בצורת אמירת הדבר שבקדושה^[72]. אך בתפלת לחש ממילא אין מתפללים ביחד את כל התפילה מילה במילה, והיוצאים גם לא מזיקים בכך שאי אפשר להמשיך את הדבר שבקדושה הבא, כאשר הם מניחים שיבואו אחיהם או הם עצמם אחר כך להשלים את המנין. ולכן אינם גורמים לשכינה להסתלק. ולפי זה נראה שאין גריעות בערכה של התפלה בציבור בשעה שבחלק מהתפילה אין במקום עשרה, כיון שבתחילה היו עשרה וששה מהם התחילו ביחד.
וממה שמותר להם להמשיך נראה שאם היו עשרה ויצאו ונשארו ששה, התפילה היא עדיין בגדר תפילת ציבור, כדברי החזו"א או"ח קלז, ה שכתב שיש לתפילה כזו דין תפילה בציבור להוציא את היחיד ידי חובתו^[73]. וכן כתב שבט הלוי (ח"ד סי' ז) שממה שיכולים להמשיך את החזרה מוכח שמכל מקום למעשה באופן זה השכינה אינה מסתלקת, כיון שהתחילו בעשרה. אמנם הביא שם שמדברי הנו"ב (אבהע"ז נו) עולה שהוא הבין שאין השראת שכינה בזמן זה שאין בו עשרה, אלא שמותר להם להמשיך, מפני שכל ענין העשרה להשארת שכינה אינו לעיכובא^[74]. אך הראיה היחידה שהביא לזה הנו"ב היא מדין פדית עבד שצ"ל בעשרה, ולדעתו נקבע שבענין זה אין העשרה לעיכובא. וראיתי שבספר כתר המלך הל' תפלה פ"ח ה"ו הביא את דברי הנו"ב, והסיק שאינו נכון, כי הוא הוכיח שגם בפדיה של עבד העשרה הוא לעיכובא. ולכן חזרנו לסברה הפשוטה, שמה שמקילים ביצאו הוא משום שמכל מקום כשהתחילו בעשרה, השכינה לא מסתלקת.
ומכל מקום, אין היתר להתחיל לכתחילה חזרה על דעת זה שאחד יצא ויגמרו את החזרה בתשעה, וכן לגבי קריאת התורה. אלא שלגבי מה שאומר הרמ"א שיכולים לומר גם קדיש תתקבל, על זה י"ל שכיון שאין כאן ברכה, מותר. ודברי הרמ"א אינם מוסכמים. ואם יודעים שהיוצא ישאר עד סוף החזרה או הקדושה כשמתפללים תפילה אחת, יכולים להתחיל אף שיודעים שאחרי התפלה יצא אחד מהם ויצטרכו לומר קדיש בתשעה. אך יותר טוב, אם אפשר, שיאמרו קדיש מיד סמוך אחרי התפלה בעשרה, והתכוונו שיעלה גם כחצי קדיש וגם כקדיש שלם. וגם לספרדים נכון לעשות כך. אמנם עדיין יש פגם בזה לאשכנזים, כיון שאם לא אומרים קדיש מיד אחרי שמו"ע בכוונה שיעלה על כל מה שצריך היו יכולים לומר גם חצי קדיש וגם קדיש שלם. אך עכ"פ נראה שעדיף לעשות כך, כדי שלא יהיה בחשש של "עוזבי ה' יכלו".
♦
ח.
פקפוק נוסף על האומרים תפילה ג' ראשונות וג' אחרונות בלבד בקול רם
כתבתי שלענ"ד אין לומר ברכת כהנים כאשר אומרים תפילה באופן של ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם כיון שאינם מגביהים את הקול בכל התפלה, יוצא שתפלתם היא תפילת יחיד. ויש להוסיף ולהעיר שיש שאלה האם בתפלה כזו מותר לענות אמן על הברכות האחרונות, כיון שיש ספק אם לענות אמן על ברכות שמו"ע של יחיד, כאשר לפי הדין הוא צריך להנמיך קולו^[75]. ואף שהוא מנהג קדום לעשות כך במנחה, אפשר שכאשר התחילו מנהג זה עשו כך כדי שיכרעו כולם ביחד במודים, וכיון שהיה בזה צורך הותר להגביה את הקול, ממילא יכלו לענות אמן. אך היום, שחלק גדול מהציבור ממהרים יותר ומסיימים לפני החזן, כיון שאין כאן דין חזרה יש ספק האם יכולים לענות אמן על ברכותיו. וזה כמובן נוסף על מה שכתבתי שבכה"ג יש ספק גדול האם אפשר לעשות ברכת כהנים.
♦
ט.תפילה וברכה שחלקה באמירה וחלקה שמיעה
המקור לכך שיש שייכות לחזרת הש"צ גם כתפילה הלכה למעשה גם בשביל הבקיאים הוא מסוגית המתפלל וטעה בתפילת ראש חודש בגמרא ברכות כט ע"א. עתה, כשאני מסיים את סדרת מאמרי בנידון, התחדשו לי בזה דברים, ולכן אחזור לדון בזה^[76].
בה"ג בהלכות ברכות פרק רביעי (וכן הוא בהלכות פסוקות הלכות שבת) איתא: "והיכא דטעה יחיד ולא אדכר דראש חודש בין בצפרא בין במוספי בין במנחתא הדר מצלי בין איתיה לשליחא דציבורא ובין ליתיה. אם איתיה לשליחא [דציבורא] ואזיל מכוין דעתיה עליה בכולה תפילה מרישה ועד סופה נפיקי ואי לא לא נפיק ובעי למהדר צלויי".
ועל פי זה כתבו התוספות בברכות כט ע"ב ד"ה טעה: "טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה - ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד, אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ, מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אף על פי שהוא בקי".
וברא"ש מסכת ברכות פרק ד סימן יד: "נזכר אחר שומע תפלה אינו חוזר דהא שמיע ליה מש"ץ וכן כתב בה"ג שאם שכח אדם יעלה ויבא או כל דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרינן בשילהי ר"ה (דף לד ב) כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואף על גב דאמרינן התם דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות אריסי דאניסי וטרידי אבל דעיר לא היינו היכא דלא התפלל כלל אבל היכא שכבר התפלל מוציא את הבקי וכן פי' בשאלתות דרב אחאי".
ובשאילתות (פרשת ויצא שאילתא כב) הובא דין זה אחרי הדין שטעה בשאלה בברכת השנים לבתר שומע תפלה צריך למיהדר, דכתב "אבל בעשרה לא צריך למיהדר דשמע משליחא דציבורא".
ויש לציין שאצל בה"ג דין זה נאמר באופן כללי על הטועה ואמר שצריך לשמוע מראש ועד סוף, ואילו בשאילתות דין זה נאמר אחרי דין הטועה שעוד לא סיים את תפילתו ולא כתב לשמוע מראש ועד סוף. ואפשר להבין שלדעת השאילתות כיון שלא סיים את תפילתו ישמע רק מאותו מקום שטעה.
ובהגהות רע"א על השו"ע קכד, י (מובא בהוצאת פריימאן) כתב: "עיין בלשון תוספות והרא"ש דמשמע להדיא אף היכי דלא גמר תפילתו, ואין צריך לחזור לראש התפלה, אלא חוזר לרצה, מכל מקום אינו חוזר (לרצה), וישמע מהש"ץ כל התפלה. ובכהאי גונא לכאורה מפסיק מיד ואינו גומר תפילתו, כיון דרצונו לצאת בשמיעה מהש"צ, ממילא מה שגומר תפילתו הוי ברכה לבטלה. ועיין בתשובות בית יהודה או"ח סימן לג (שגם הוא דייק כך מהתוספות). ולענ"ד בכהאי גוונא היכי דאין צריך לחזור לראש רק לרצה אפשר דימתין עד שיגיע ש"צ לרצה, ומשם ואילך יכוון לתפלת הש"צ, ואין צריך לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו". עכ"ד רע"א. יש בדבריו שני חידושים. האחד, שהתקנה לשמוע מהש"צ נאמרה גם כשלא סיים את כל התפלה, והוא מה שכתב דכך משמע להדיא מהתוספות. והשני, שאמנם מהתוספות משמעשישמע מהש"צ את כל התפילה, שהרי הביאו את דברי בה"ג לשמוע כל אות מהתפלה, וביותר משמע כך מהרא"ש שהביא בשם בה"ג לשמוע את כל התפלה מתחילתה, אך הוא סובר שאפשר לתקן באופן שזה ששכח יעלה ויבא ואמר חלק מהתפלה בעצמו עד רצה בצורה מתוקנת, שרק מרצה ואילך ישמע מהחזן.
ומסתבר שאין כוונת רע"א לחלוק על בה"ג, אלא שהוא מפרש שכוונתו לחזור על הכל דוקא כשסיים את כל התפלה, ובשאילתות שמדברים באופן שלא סיים את התפלה, יפרש רע"א שאכן באופן כזה לא חוזר מתחילת התפלה.
ונראה שרע"א אזיל לשיטתיה לגבי קידוש, שכתב (בשו"ת רע"א מהדו"ק סי' ז) שאפשר לשמוע את תחילת וסיום התפילה מאחר, ולומר את אמצע הברכה בעצמו. הרב פעלים (ח"ד או"ח לג) והחזו"א (או"ח כט, ו) תמהו על דבריו בענין הקידוש מהמבואר בשו"ע בסי' קצד שאין לחלק ברכה אחת של ברכת המזון לשני אנשים. אך כתבו שו"ת מנחת שלמה (א, סי' כ) והקהלות יעקב (סי' יא) ליישב, שהתם מדובר שהמברך בעצמו אינו אומר ברכה שלמה, וסובר רע"א שכאשר המברך בעצמו אומר ברכה שלמה, שפיר השומע יוכל לצאת על ידו באופן ששומע את כל תוכן הברכה ואומר רק את ברוך אתה ה' או להיפך.
וראיתי שמתחבטים מה דעת המשנה ברורה בזה, על כן אסדר את הנלענ"ד.
בביאור הלכה (בסימן קכד יכון דעתו) הביא את דברי רע"א, אך מפקפק בחלק השני של דברי רע"א שיוכל לצאת בלי לשמוע את החזן מתחילה ועד סוף. וכתב על זה "ועיין בר"ן ומלחמות סוף ר"ה במה שהביאו מירושלמי ויש לחלק". והיינו שלפי פירוש הר"ן והמלחמות, הירושלמי בר"ה אומר ששליח ציבור מוציא במלכויות זכרונות ושופרות רק היכא ששומע את תפילת החזן ממגן אברהם ועד סוף בשים שלום, ובא להשמיענו שאין לצאת רק בחלק מברכת הש"ץ. אמנם שם מיירי שרוצה לצאת בברכות האחרות במה שהתפלל לפני כן ז' ברכות, ואינה ממש אותה תפילה. וכנראה לכן אומר המ"ב יש לחלק, דאולי דוקא התם, שאין ללקט חלק מהתפלה ממה שאמר בתחילה וחלק ממה ששומע עכשיו.
ובשער הציון קכד ס"ק מז דן על מי שיוצא בתפילת שליח ציבור, מה יעשה כשאותו ש"צ מנמיך את קולו במודים, וכתב אפשר שיאמר אלו התיבות בלחש בפני עצמו, דומיא דמה שמקל הפמ"ג לענין מגילה לומר בעצמו איזה תיבות בלחש. ונראה שכתב "אפשר" משום דיש לחלק בין מגילה לתפילה, שמדובר בה בברכה, ולא פסיקא ליה סברת רע"א לומר כך גם בברכה. אך כיון שאין לו תקנה טובה יותר, כתב "אפשר" שיעשה כך.
ובמ"ב סי' קפג ס"ק כו כתב לגבי אנשים שדברו בשעה ששמעו את ברכת המזון, דאם לא גמר עדיין המברך, חוזרים המסובין ומברכים בעצמם ממקום ששמעו. וקשה, דאם אינו נוקט כרע"א איך יועיל להם להשלים? ואולי אפשר לומר שמדובר בשלא חיסרו את עיקר הברכה.
ובסי' קא (ביאור הלכה ד"ה והאידנא) כתב לגבי אדם שאחרי שסיים ברכת מגן אברהם, ובעומדו אצל אתה גבור נזכר שלא כיוון בברכה, שימתין לחזרת הש"ץ ובה יכוון לברכת החזן, וכשיגיע ש"ץ לאתה גבור יאמר בעצמו, והוא כסברת רע"א. וצ"ל שסמך עליו מפני שפשטות הרמ"א היא שבכה"ג בכל אופן ממשיך בתפילתו.
ובסי' רעא ס"ב ד"ה דאיתקש הביא את דברי רע"א בתשובה לגבי קידוש וכתב "דוחק לחלק הברכות לחצאין". ומבואר דלא פסיקא ליה כרע"א.
ובסימן קכו (ביה"ל ואם היה בשלוש) לגבי דין ש"ץ שטעה ומעמידים אחר תחתיו בג' ראשונות, דכתב השו"ע שזה שעומד תחתיו צריך להתחיל מתחילת ג' ראשונות, הביא הביה"ל שמרע"א והנשמת אדם עולה שאם השומע כיון לברכת הש"ץ מתחילת הברכה א"צ להתחיל מראש, ורק הסתפק אם יוכל גם להתחיל מאמצע ברכה. אך בסימן קכו ממילא לא מדובר שהעומד יצא בברכת הש"צ, שהרי לא ידע שהחזן יטעה, ולא כיוון לצאת בה. ולכן אינו דומה לנידון דידן.
לכן נראה להסיק שכשמדובר בעיקר הברכה חלקה בשמיעה וחלק באמירה לא פסיקא ליה למשנה ברורה כרע"א, ולמעשה קשה לסמוך על ברכה כזו^[77].
ואין להוכיח כדברי רע"א ממה שמצינו בברכת המזון שיכול לברך ברכה אחת ולשמוע את השניה, מאחר שמבואר בשו"ע סי' קצד, דבברכה"ז יש אפשרות לברכה אחת בלבד, כמו שמצינו שברכת הזן בלבד פוטרת תמרים (שו"ע רח, יז), ותפלה שאני.
השלמי ציבור (דף קיח בדפוס סלוניקי. עמ' רפו בהוצאת אהבת שלום) דן במי שטעה במשיב הרוח ומוריד הגשם ונזכר בהאל הקדוש, וכתב שמהתוספות והרא"ש נראה שרשאי להמתין בתוך תפילתו ולשמוע מהש"ץ, אך רבינו יונה אינו סובר כך, דהא כתב שאפשר לשמוע מש"צ רק אחרי שהביא את הדין שאם טעה וסיים את התפלה בלא לתקן חוזר לראש, משמע שאם הוא באמצע התפלה לא מועיל לשמוע מהש"ץ (אח"כ כתב שאולי אינו הכרח גמור מרבינו יונה, אך בפשטות נראה שאכן רבינו יונה במכוון סידר כך את הדברים).
כפה"ח אות נז כתב שאם נזכר ששכח יעלה ויבא לפני שסיים את התפלה יחזור לרצה, ולא יסמוך על החזן, כדי שלא יהיו ברכות שבירך מתחלת העמידה עד אחר מודים לבטלה. נראה מדבריו דפשיטא ליה שלא תועיל כוונה לש"צ רק מרצה, שאם הכוונה לש"צ היא רק מרצה, למה הוא חושב שברכותיו הראשונות יהיו לבטלה. אלא ודאי כוונתו שלא ישמע את התפלה מתחילתה מהש"ץ, כשהוא עדיין לא סיים את התפלה כי בזה יחשיב את מה שהתפלל עד מקום הטעות כברכה לבטלה. ונמצא שלמעשה הוא נקט כדיוקו של השלמי ציבור מרבינו יונה שאין כל אפשרות לתקן על ידי שמיעת החזן כשלא גמר את תפילתו, אלא שהטעם שכתב בזה שלא יהיו הברכות הראשונות לבטלה אינו שייך בנידון של השלמי ציבור, שהתם ממילא מה שאמר בתחילה הוא לבטלה שהרי צריך לחזור לראש.
והרב מרדכי אליהו במאמ"ר טז, ס כתב: "אינו יכול לשלב תפילתו בחזרת הש"צ, כגון שנזכר אחרי רצה שטעה אינו יכול להמתין שם לחזרת הש"צ ולכוון לצאת בה ידי חובה, אלא יחזור לברך עלינו". ובציונים כתב לעיין בשלמי ציבור ובביאור הלכה ד"ה יכוון. ונראה לי שכוונתו שיש לנקוט כך מפני שרבינו יונה המובא בשלמי ציבור אמר לתקן רק אם גמר את התפלה. והוא נוקט כטעמו של השלמי ציבור שהבין שהאפשרות לסמוך על הש"ץ נאמרה רק כשסיים את תפילתו, כי אחרת זה נראה כשילוב חזרת הש"ץ בתוך התפלה שהתחיל להתפלל בעצמו, שהרי הברכות שהתפלל תחילה עד מקום הטעות היו כהלכה. ואין זה מטעמו של כפה"ח, דבאמת הן לא הופכות להיות לבטלה, כי בשעה שאמר אותן התכוון לומר תפלה כהלכה. והוא כמו אדם שספר את העומר בברכה ואחרי כן שכח לספור יום אחד, דאין ברכותיו הראשונות הופכות להיות ברכה לבטלה. וכדי שלא תאמר למה לא יחכה וישמע מהש"ץ רק את החלק מהמקום שטעה, דבזה אינו גורם לכך שהברכות הראשונות שאמר יחשבו ברכות לבטלה ציין לביאור הלכה שמפקפק בסברת רע"א שישמע מברך עלינו והלאה, כי נראה מהראשונים בראש השנה שאין אפשרות לתפלה שחלק מהברכות שלו וחלקה מברכות הש"צ.
ובתנא דבי אליהו תשפ"ד חודש ניסן כתב שאם טעה בחוה"מ יש קצת ספק אם חוזר על יעלה ויבא, לכן אם סיים תפילתו ונזכר ששכח יעלה ויבא, יתפלל על תנאי נדבה, או שישמע מהחזן.
♦
סיכום
תפילת הציבור עם חזרה נאמרת רק כשיש ששה שמתפללים יחד בתוך עשרה. בלא זה אפשר לומר רק תפלה המוגדרת כתפלת יחיד, דבשביל קדושה שבה מנמיך קולו אחרי ג' ראשונות. תפילת יחיד כזו יכולה להיאמר רק אם יש מישהו שיוצא בה ידי חובתו, ולכן תשעה שהתפללו יחד בבית כנסת אינם יכולים לאחר סיום תפילתם לצרף מי שלא התפלל עמם כדי לומר קדושה כאשר הוא לא היה בבית כנסת בשעה שהתחילו את תפילתם^[78]. כמו כן, חמישה שהתפללו בתוך תשעה ובא עשירי לאחר שסיימו ורצה להצטרף עימם אינם יכולים לומר תפלה בשביל קדושה על ידי מי שכבר התפלל, ויש בזה חשש ברכה לבטלה. במקרים אלו יכולה להיאמר תפילה בשביל קדושה אך ורק כשיתפלל לפני הציבור רק מי שעדיין לא התפלל, וינמיך קולו אחרי ג' ראשונות, כי זו תפילת יחיד הנאמרת בשביל לומר קדושה ולא חזרת הש"צ. אי אפשר לעשות ברכת כהנים במצבים אלו^[79].
♦
ונסכם כמה מהדברים שהתחדשו והתבררו מתוך כלל המאמר בד' חלקיו:
א. שמיעת חזרת הש"צ בימינו חשובה כמו בימי חז"ל, ויש לה מעלות עצומות. היא עיקר תקנת התפלה ובזכותה ישראל מנצחים את אויביהם, וחשיבותה כהקרבת קרבן. מי שמכוון בעניית אמן לחזרה כראוי הוא כמתפלל שתי תפילות נוספות, והיא מועילה גם לזכות את הציבור כולו שאינו מתפלל מאונס, כגון החילים שמחרפים את נפשם בעבורינו.
ב. ש"צ מוציא בתפילתו יחיד שטעה בתפילתו ומכוון לצאת בברכת הש"צ, וכן את מי שלא כיוון בתפילה ראשונה בברכת אבות, כי "בצבור חשיב צירוף כאילו הוא מוציא בפיו", וזה חלק מהותי מתקנת חזרת הש"ץ, שהיא חובה גם בימינו.
ג. נשיאת כפים נאמרת דוקא בתוך תפילת הש"צ, שגם היא כהקרבת קרבן שעליה נאמר לכהנים "לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", ומקיימים בה מצוה דאורייתא לברך ולהתברך, וגם מכוחה מתברכים גם אלו שלא שומעים מאונס.
ד. גם כאשר עושים תפילה אחת, דהיינו שהציבור מתפלל עם החזן שאומר את כל תפילתו בקול רם, חשיב תפילת החזן כחזרת הש"ץ. הציבור יכולים לומר איתו מילה במילה את כולה (התימנים נוהגים שמסיימים כל ברכה לפניו, להמתין לסיום הברכה ולענות אמן). וכן יכולים להקפיד על אמירה עם החזן רק בג' ראשונות ואחרי ג' ראשונות להתפלל יותר מהר מהחזן ולסיים לפני מודים, כדי לענות למודים ולברכת כהנים, וכדרך כל תפלה בציבור שאין אומרים כולם מילה במילה ביחד. אמנם כל זה בדיעבד ושעת הדחק או בצורך מיוחד. לכתחילה תקנו שהש"ץ והציבור מתפללים ביחד בלחש, ואחר כך החזן אומר את התפלה, ואין לשנות תקנה זו ללא סיבה חזקה.
ה. שעת הדחק יכולה להיות מבחינת זמני התפילה או חוסר סבלנות של הציבור. או כשנראה לפי הערכת הש"צ שלא יהיו תשעה עונים אמן לכל ברכה במקומה בסוף הברכה לפני שהש"ץ אמר מילה מהברכה הבאה.
ו. כשהוא שעת הדחק וישנם כהנים, יאמרו את כל התפלה בקול רם, אך אם אין כהנים נהגו להנמיך את הקול לאחר ג' ראשונות אעפ"י שבואן כזה אין זו חזרת הש"צ, עושים כך כדי למעט מהבלבול של המתפללים עם החזן.
ז. כהן שנשא כפיו בתפילת שחרית חייב לברך בתפילת מוסף, ורק אם מגיע לתפילת שיחרית נוספת אינו חייב לעלות לדוכן ויצא מבית הכנסת^[80].
ח. המתפלל חלק מתפילתו עם הציבור או עם הש"צ נחשב במעלת מתפלל בציבור, אם כי עדיף שיתחיל עמם בלחש.
ט. כדי ליצור את גדר תפילת הציבור שבה עושים לחש וחזרה, צריך ששה שיתפללו ביחד מתחילת התפילה בתוך עשרה.
י. מי שמתכוון לצאת בברכת החזן צריך לשמוע את כל מילות התפלה המעכבות, ולכרוע בברכת אבות ומודים ואח"כ לפסוע ג' פסיעות. אם החזן מנמיך קולו במודים, אפשר שיאמר בעצמו את התיבות שאינו שומע מהחזן, ובכל אופן יצא, כי את עיקר תוכן הברכה וסיומה הוא שומע מהחזן.
יא. המאחר שהגיע כשהציבור נמצאים בתפילה (ובשחרית הוא כבר אמר ברכת ק"ש), ואינו רוצה להמתין ולשמוע דברים שבקדושה לפני תפילתו מחמת קוצר הזמן וחשש הפסד תפילת הציבור, יכול להתפלל בעזרה, ובאופן כזה אינו חייב להמתין לשמיעת קדושה ולשאר דברים^[81].
יב. אדם שאיחר והגיע כשהציבור נמצאים בלחש או בחזרה אם נשאר בבית הכנסת ויכול לסיים את תפילתו לפני שיגיעו לקדושה יתפלל עמהם. ואם הוא חושש שלא יוכל לסיים עד קדושה, ימתין לקדושה ויתחיל את תפילתו לאחר אמן דהאל הקדוש, אעפ"י שכתוצאה מזה לא יגיע עם החזן למודים ולקדיש. ואם ירצה להיות יותר מתואם איתם, יוכל להתחיל תפילתו מתחילה עם הציבור מילה במילה עד האל הקדוש, ואחר כך ישתדל להיות עם החזן בשומע תפלה ובמודים ולסיים לפני ברכת כהנים.
יג. ציבור שמתפללים תפילה אחת, ראוי גם לאשכנזים לנהוג כספרדים, שמתחילים עם החזן ואומרים עמו מילה במילה בסוף הברכות, וכן בקדושה עד סיום מדויק עם החזן בברכת האל הקדוש, ולא ימתינו לקדושה לפני תחילת התפילה.
יד. המאחר שבא לתפילה אחרי קדושה רשאי לצאת להתפלל בעזרה כנ"ל, אך אם אינו רוצה לצאת או שאינו יכול, ימתין ויתחיל להתפלל רק אחרי ענית אמן של שומע תפלה, ואז יתחיל את תפילתו ה' שפתי תפתח ויכרע בברכת מגן אברהם כאשר שליח ציבור אומר מודים, או שיתחיל את תפילתו אחרי עניית מודים.
טו. המאחר שאינו יכול להספיק לסיים את תפילתו לפני שמיעת קדיש, כגון בשחרית שבא אחרי מודים והציבור אינו מאריך אחרי התפילה בתחנון, או כשבא בתפילת ערבית, ואינו רוצה לצאת לעזרה, צריך להמתין עד הקדיש. אך יוכל להתחיל להתפלל עם הציבור, אם יודע שישמע עכ"פ קדיש של סוף התפלה. על כן במקרה שאם ימתין בתפלת לחש לשמוע את הקדיש (תתקבל) שסמוך לתפלה, לא יספיק לשמוע קדיש שבסוף התפילה, אינו חייב להמתין לשמוע את הקדיש שאחרי התפלה. וכן אם כבר שמע קדיש אינו חייב להמתין לקדיש.
טז. ואם בא לתפילת מנחה אחרי חזרת הש"צ, ומתפללים ערבית מיד אחרי מנחה כך שיודע שאם ימתין לקדיש יפסיד את תפילת ערבית עם הציבור, עדיף שיתפלל בעזרה, ולא יפסיד תפילה בציבור כדי לשמוע קדיש.
יז. המתפלל ששומע קדיש בתוך תפילת לחש שלו, עדיף שישתוק וישמע את הקדיש, אך אם הוא רוצה להמשיך להתפלל בגלל החשש לבלבול בתפלה או על מנת שיוכל לסיים לפני קדיש בתרא וכך יוכל לענות איש"ר, רשאי להמשיך בתפלה.
יח. מי ששומע חזרת הש"צ, ורואה שהציבור גדול וקול החזן חלש וחלק מהציבור אינו יכול לשומעו, יכול לעמוד ולהתפלל בעצמו בפני אלו שלא שומעים את החזרה^[82].
יט. לכתחילה יש לחוש לסוברים דבעינן עשרה גם לקדושת יוצר אור, ועל כן ישתדל לאומרה עם הציבור שעונים לחזן, ואם לא שמעה בציבור, אף שהוא אומרה בטעמים, ישתדל להשלים את אמירתה עם הציבור במנין אחר. וכן הוא בכל חובות ציבור שבסדר התפלה, שכשלא שמען, אם יכול ישתדל ללכת למנין נוסף להשלימם.
כ. כשיש ששה שלא התפללו, אפשר לומר תפלה וחזרה בתוך עשרה, וכן הדין גם בתפילת ערבית. והעיקר הוא שיהיו עשרה במקום לכל הפחות בתחילת תפלת שמו"ע כדי שתיחשב תפלת ציבור.
כא. בגלל חשיבות החזרה אין למנות לכתחילה לש"ץ נער צעיר שלא ידוע אם הביא שתי שערות, אלא צריך שיראו לו גם תחילת סימני זקן עליון. ולכתחילה ראוי שהש"צ יהיה אדם שהתמלא רוב זקנו. ונראה שכן הוא בתפילת ערבית של שבת שיש בה מעין שבע.
כב. אין חשש ברכה לבטלה באמירת ברכו את השם המבורך, שכן אינו אומר כמטבע ברכה ברוך אתה ה', ולכן שפיר נהגו כשאין מנין לומר לפני תפלת ערבית את ברייתא דפרקי היכלות חיה אחת וכו' בשם השם.
כג. כשמתפללים תפלה אחת עם החזן לא חייבים לומר מילה במילה את כל התפילה, אלא העיקר שבג' ראשונות יאמרו איתו ביחד כדי לומר קדושה במקומה, ואחר כך יאמרו עימו או ימהרו ויסיימו לפני שומע תפלה, כדי להספיק לענות על אמן זו ומודים וברכת כהנים.
כד. אדם ששומע ברכה כדי לצאת בה על ידי אחר תוך כדי מחשבה על דברים אחרים, אבל עכ"פ התכוון וחשב גם על זה שהוא שומע ברכה וענה אמן בלא כוונה, יצא ידי חובה. אך לפי הרבה פוסקים צריך שעכ"פ ידע על איזה ברכה הוא עונה אמן ויכוון בה.
כה. אדם שרוצה לצאת ידי חובת תפלה בברכות התפלה של הש"ץ, כי אינו בקי או שטעה, יש אומרים שיצא אפילו לא היה במחשבתו כלל מהי הברכה שמברך המברך, ויודע רק שהוא שומע תפלת שמו"ע, ושמע הכל. אך לכתחילה צריך לשמוע את כל הברכה לענות אמן ולכוון לכל ברכה מהי, כדי שלא תהיה אמן יתומה.
כו. אין חובה על כל יחיד לכוון בחזרת הש"ץ כמו שמכוונים בברכה שרוצים לצאת בה, ואף אם יענה אמן בלא שידע על איזה ברכה הוא עונה, ואין תשעה שמכוונים כוונה גמורה, הויא חזרת הש"צ, אלא שלכתחילה נכון וראוי לכוון בחזרה כפי שמכוון בתפילתו.
כז. גם לענין עניה לקדיש וברכו שצריך ששה עונים, די בכך שעונים ויודעים שעונים אמן שבו מקדשים את שם ה', ואין זה מעכב שיבינו בדיוק מה הם עונים.
כח. כשיש ספק אם תשעה עונים אמן, לא יאמר חזרת הש"ץ, אלא יתפלל עד קדושה ואחר כך בלחש. אבל כשמשער שעונים ויש ספק בכוונתם בלבד, שפיר יאמרו חזרה.
כט. לכתחילה צריך לחכות עד שיהיו תשעה עונים לחזרה, ואם ידע מראש שלא יוכלו להמתין לאחד שמאריך בתפילתו, יעשה תפלה אחת. כך דעת הבא"ח. אך מי שאינו עושה כך יש לו על מה שיסמוך, ובכה"ג שאומרים את כל התפלה בקול רם ויאמרו ברכת כהנים. ואין צריך לעשות תנאי שאם אין תפילתו כחובת חזרה תהיה זו תפילת נדבה.
ל. ששה מתפללים מתוך עשרה הם כמנין. על כן גם בתפילת ערבית די בששה מתוך עשרה. וכן המנהג שאותם ששה מתוך עשרה ממשכים גם לקרוא בתורה.
לא. בענית האמן לכתחילה יש להבין את המשמעות של כל ברכה עליה עונים ולכוון בבקשה לבקשה ובשבח לשבח, אך מדינא די בכך שבאופן כללי יודעים שהם בתפלה וחושבים שאמת היא מה שמברך המברך כשעונים את האמן. ובכל אופן, לגבי חלות דין חזרת הש"ץ, אפילו לא מכוונים גם לזה הויא חזרת הש"ץ.
לב. מי שלא התפלל ורוצה לצאת ידי חובה בברכת החזן, צריך לכוון לכל מה שאומר החזן. ומצוה מן המובחר שכל מי ששומע חזרת הש"ץ יכוון לכל מילה.
לג. תשעה אנשים יכולים לומר ביחד קדיש, ואף שאין ששה שעונים.
לד. אם התחילו תפילה בלי עשרה, ומצטרפים להם אנשים תוך כדי התפלה, כשהמצטרפיםאינם מתפללים איתם לא יוכלו לומר חזרה. אבל אם הנכנסים מתפללים עמם, עד שבמציאות היו עשרה מתפללים ביחד (ולא די בזה בששה), חל עליהם דין תפילת ציבור וחיוב חזרת הש"ץ.
לה. כאשר ששה מתפללים בתוך עשרה ובשעת החזרה הנוספים שמשלימים לעשרה ממתחילים להתפלל אחרי שסיימו הששה את תפילתם, יתחילו את תפלתם עם החזן את התפלה, ושפיר תיחשב חזרת הש"ץ.
לו. אם היו ששה שמתפללים בתוך עשרה, וחמישה סיימו מהר יותר ויצאו מבית הכנסת, ושוב חזרו, תיחשב כתפלת ציבור. וכן אם היו ששה מתפללים וארבע מצטרפים היו בתחילת התפלה ואחר כך יצאו, תיחשב כתפילת ציבור, כיון שבתחילת התפלה היו עשרה.
לז. אם היו ששה שמתפללים בתוך עשרה, ואחד מהם טעה בתפלה באופן שצריך לחזור עליה, יכולים לעשות חזרה רק אם תקן את טעותו בתפלה תוך כדי זה שחלק מהחמישה עדיין מתפללים, כיון שהוא כמאריך בתפילתו שהתחיל איתם. אבל אם כולם סיימו אינם יכולים לעשות חזרת הש"ץ.
לח. כשמתפללים ערבית בששה ומצרפים ארבעה שכבר התפללו, נראה שמותר לארבעה האלו לצאת מהציבור בתוך התפלה, ולחזור אחר כך לקדיש, שכן אחרי שהתחילו בציבור נחשבת התפלה כולה כתפלת ציבור. ואין זה בכלל מה שאמרו בירושלמי ועוזבי ה' יכלו, וגם לא פוגמים בזה במעלת תפלת הציבור.
לט. אין להתחיל תפלת חזרה בעשרה אם יודעים שבאמצע יצא אחד מהם ולא יהיו עשרה, אך גם לאחר שיצא אחד הש"צ מוציא את הציבור את מי שאינו בקי או מי שטעה.
מ. אם היו עשרה ויצא אחד, אין איסור על אדם נוסף לצאת כשנשארים ששה.
מא. כאשר אדם רוצה לצאת אחרי חזרה ולפני קדיש יאמרו קדיש מיד אחרי התפלה לפני שהוא הולך, ויתכוונו שיעלה להם גם כחצי קדיש וגם כקדיש שלם.
מב. אפשר לומר קדיש גם כאשר כל השומעים שעונים אינם מבינים מה נאמר בקדיש, וכדי שלא תהיה אמן יתומה לכו"ע צריך שהעונים יכוונו לפחות בסוף הבקשה או השבח שהם מבקשים או משבחים במה שנאמר בקדיש. ואינו מעכב את אמירת הקדיש.
מג. דעת הבא"ח שהמתפלל לחש ששומע קדושה יפסיק רק אם משער שהחזן מכוון להוציא מאמירת קדוש וברוך אנשים שעדיין מתפללים. ואם אפשר, טוב לומר לחזן לפני כן שיכוון על המאריכים.
מד. הטועה בתפלה, כגון ששכח יעלה ויבא ונזכר במודים, אינו יכול להמתין ולצאת בתפילת הש"צ, אף אם ישמע מתחילה ועד סוף, אלא יחזור לרצה.
מה. אם היו עשרה, ואחד עבר ויצא באמצע החזרה כך שאין סיכוי להשלים, מותר גם לתשיעי לצאת. והחזן מוציא בברכה אע"פ שאין עשרה, אם בתחילה היו עשרה.
מו. אין להתחיל לכתחילה חזרה על דעת שאחד יצא באמצע ויגמרו את החזרה בתשעה, וכן לגבי קריאת התורה. אלא שלגבי מה שאומר הרמ"א שיכולים לומר גם קדיש תתקבל, על זה י"ל שכיון שאין כאן ברכה, אם יודעים שהיוצא ישאר עד סוף החזרה או הקדושה כשמתפללים תפילה אחת, יכולים להתחיל אף שיודעים שאחר התפלה יצא ואחר כך יאמרו קדיש בתשעה. אך יותר טוב אם אפשר שיאמרו קדיש מיד סמוך אחרי התפלה בעשרה.
מז. בהלכות שנצרך רוב, בדרך כלל לא בעינן רובא דמינכר, אלא אם התפרש הדבר בחז"ל. על כן גם לענין קיום מצוות תרומה מדאורייתא נראה שדי בכך שרוב הידועים כיהודים נמצא בארץ כדי להתחיל לחוש לסברות שתרו"מ הם חיוב דאורייתא.
♦
דרך קצרה להבהרת החידושים במאמרי מתוך סיכום התייחסותי במאמרים אלו לפסקי המשנה ברורה, הגרמ"א והגרע"י
פסקיו של בעל המשנה ברורה
היסוד הראשון שביררתי במאמרי הוא שכדי שיחול דין חזרת הש"ץ צריך שכולה תהיה בקול רם, ועל כן אין לעשות תפלה אחת עם ברכת כהנים כשהחזן מנמיך קולו בברכות האמצעיות, כי אין לה דין חזרת הש"ץ. יסוד זו מבואר בדברי המשנה ברורה (סימן קכח ד"ה בפחות, וביה"ל סי' רלב ד"ה השליח) שקובע שרק לתפלה שנאמרת כולה בקול רם יש דיני חזרה לענין ברכת עננו וברכת כהנים.
ואמנם בבאור הלכה סימן קכד סעיף ב דן בטעם מה שכשעושים תפלה אחת מנמיך החזן את קולו אחרי ג' ראשונות וכתב בטעם המנהג "משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול". ולכאורה יש רווח בתפילה בקול רם שבכך מקיים חזרת הש"ץ. אך י"ל שזה לא חשיב ליה כרווח, מכיון שבסופו של דבר אינה חזרת הש"ץ באופן שאמרו חכמים לעשות לכתחילה, דהיינו בלחש ואחר כך חזרה.
היסוד השני הוא שכדי שיחול דין חזרת הש"ץ צריך ששה שהתפללו לחש בתוך עשרה, גם הוא עולה מדברי המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' סט ד"ה ישלים) שיחיד שאומר את תפילתו בתוך עשרה כדי לומר קדושה אינו רשאי להגביה קולו אחרי ג' ראשונות, והוא משום שתפלה כזו אינה חזרת הש"צ. ולכן לא יאמרו בכהאי גוונא ברכת כהנים (ולא כפי שיש נוהגים לעשות בתפלה בהר הבית).
ובענין היסוד השלישי הוא שכדי שיהיה דין חזרת הש"ץ צריך תשעה מכוונים לברכת הש"צ, כפי שכתב השו"ע קכד, ד יש לדון על דעת המ"ב בהקשר לדברי הרמ"א קכד, א. קלב, א שבשעת הצורך יכולים לומר כולם ביחד החזן והקהל תפלה אחת, למרות שאין תשעה או ששה מכוונים לברכות. המשנה ברורה כתב (בסימן קכד, י. על פי המג"א וא"ר) שזה מפני שהוא מתפלל רק פעם אחת, ולכאורה כוונתו שלא אכפת לן שאינם מכוונים מפני שאינה חזרת הש"צ שרק לגביה הצריכו תשעה מכוונים, אך המ"ב (בביה"ל סי' קכד, רלב כנ"ל ביסוד הראשון) מסכים שלתפילה זו יש דין של חזרת הש"צ, ואיך נחשיבה כחזרת הש"ץ כשאין מכוונים לענית אמן?
אלא צריך לומר שכוונתו שהיא חזרת הש"צ, מפני שעכ"פ יש תשעה שמשתתפים בחזרת הש"ץ, ומה שצריך תשעה עונים בפועל הוא רק כדי שלא יראה ברכה לבטלה, ואין זה מצד שכוונת המתפללים מגדירה את התפלה כחזרת הש"ץ, ועל כן גם בזה דבריו עולים בקנה אחד עם דברי^[83].
אך לגבי התנאים כדי לומר תפלה בשביל קדושה בלבד, יש הבדל בין מסקנתי לדברי המשנה ברורה. המשנה ברורה (סט, א וביאור הלכה ד"ה אומר) הבין שהמנהג שאין אומרים תפילה בשביל קדושה בלבד על ידי מי שכבר התפלל, הוא רק מצד סברת הרדב"ז שלאחר תפילה ביחידות פוקע החיוב לומר קדושה. ולכן הסתפק במצב שהתפללו יחידים בבית כנסת מתחילה בלחש בתוך עשרה, שאולי יוכלו לומר תפלה בג' ראשונות בקול רם בשביל שמיעת הקדושה, גם למאי דקיי"ל שיש לחוש לרדב"ז, כי אולי באופן כזה לא פוקעת מהם חובת קדושה. אך אני הראיתי שלפי הרדב"ז חז"ל לא תקנו אפשרות להתפלל שוב בשביל השלמה למי שלא שמע קדושה, וכל ענין תפלה בשביל שמיעת קדושה אפשרי רק באופן שיש מי שיוצא ידי חובה בברכות, ועל כן יש בזה חשש ברכה לבטלה. וכן עולה מדברי ערוה"ש בסי' סט, ה שאין אפשרות לעשות תפלה כזו, אף שאין לה דיני חזרת הש"ץ וינמיך קולו אחרי ג' ראשונות.
♦
לפסקיו של מו"ר הרב מרדכי אליהו
במאמר זה זכיתי לברר הרבה מדברי מו"ר הרב מרדכי אליהו בכתב ובעל פה. ומהם:
א. אין להתחיל תפלה חזרה לכתחילה אלא כשמשער שיהיו לה תשעה עונים. אך בדיעבד הויא תפילה ויכולים כהנים לישא בה כפיהם.
ב. אין לבטל חזרת הש"ץ של לחש וחזרה אם יש תשעה עונים, גם אם הם לא כ"כ מכוונים, כל עוד שאין ודאות שלא עונים אמן.
ג. המאחר לתפילה ומצא את הציבור בחזרה אינו חייב להמתין עד שמיעת הדבר שבקדושה, והוא יכול לצאת להתפלל בעזרה, ואם הוא נשאר בבית כנסת, לאחר שהמתין לדבר אחד אינו צריך להמתין לדבר נוסף.
ד. כשהוא בתפילה ושומע קדושה, אינו יוצא בשמיעת הש"ץ, אם הש"ץ לא מכוון להוציאו.
ה. מי שטעה בתפילתו טעות שחוזרים עליה, עליו לחזור ולתקן מיד. אך אם סיים את התפלה יכול לקחת סידור ולכוון לצאת על ידי הש"צ.
ו. יחיד המצטרף לחזרה ימתין לשמיעת ג' ברכות ראשונות, ורק אחר כך יתחיל, בעוד שציבור שמתפללים כולם ביחד עדיף שיתחילו כולם יחד עם החזן.
אך בעניין האפשרות לומר תפלה עם ברכת כהנים כאשר רק ג' ראשונות וג' אחרונות נאמרות בקול רם, לפי מה שכתוב בשו"ת הרב הראשי, לדעת הרב אליהו מי שרוצה יכול לנהוג כך. אך יש לציין שבמאמ"ר הלכות שבת ח"א פרק כו הלכה מו לגבי תפילת מוסף כתב שיש הנוהגים להתפלל תפילת מוסף ללא חזרה, או שאומרים בקול רם עד קדושה, והנכון הוא להתפלל לחש וחזרה ובזה יזכו גם בברכת כהנים. ומשמע שאם מנמיכים קולם, אף אם יגביהו אחר כך, לא יוכלו לעשות ברכת כהנים, וכן נראה ללענ"ד העיקר כפי שעולה מדברי המשנה ברורה הנ"ל שאין לעשות כך כי אין זו חזרת הש"צ. ועל כן כשיש דחק או צורך לעשות תפלה אחת, יעשו תפלה אחת כשהחזן יאמר את כל התפלה בקול רם.
♦
לפסקיו של הגאון הרב עובדיה יוסף
אתייחס כאן למה שכתב בהליכות עולם. מדבריו בפרשת ויחי אות ג עולה שמותר להתחיל חזרת הש"ץ כשיש ארבעה שעדיין מתפללים, ולא נראה לענ"ד להתירו לכתחילה, מאחר שבפשטות הוא שלא כדברי מרן בסי' קכד, ד. ואין ראיה לזה מדבריו בסימן נה שאפשר לצרף מי שמתפלל או ישן, שכן שם מדובר בהלכות קדיש. אלא שמכל מקום בדיעבד, כשכבר התחילו, תפילתם תפילה ויעשו בה ברכת כהנים.
ובענין מה שהצריך (תרומה אות ב) ידיעה ללא ספק שאלו שלא מתפללים מכוונים לחזרת הש"ץ בהבנה של כל ברכה ואמן, לענ"ד נראה כדברי הבן איש חי שדי בכך שיש ספק אם מכוונים. וכך מסתבר, שאין לתלות את דין החזרה באומדן דעת מה חושבים המתפללים, ואם נלך לפי דרכו של הגרע"י לכאורה כמעט שלא נוכל לעשות חזרה כי גם המוחזקים כיראים הרבה פעמים לא מכוונים בחזרה.
ועל מה שהתיר (תרומה אות יא) לאנשים שהתפללו בבית כנסת בלא מנין לצרף לעשרה אנשים מבחוץ כדי לעשות חזרת הש"צ, הערתי שלא נראה כך היות ולא נהגו בזה כשו"ע שאין עושים תפילה בשביל אמירת קדושה כאשר מי שעובר לפני התיבה כבר התפלל. וביארתי שהמנהג הזה מיוסד הן על דברי הרדב"ז, כפי מה שעולה מהרא"ש שפירש עובר לפני התיבה לענין ש"צ בעלמא ולא לענין מי שמתפלל עבור מי שלא שמע קדושה, והן לפי מה שמשמע מהגאונים והרמב"ם, שמפרשים גם את דין פורס על שמע בתפילה רגילה, וכדברי ערוה"ש. ועל כן אין מקור מוכרח מהמשנה והגמרא לאפשרות של תפילה חוזרת בשביל מי שלא שמע קדושה, ולא נהגו כשו"ע. ועוד, שגם לפי השו"ע לא אומרים באופן כזה תפלה שלמה אלא ג' ראשונות בלבד. עכ"פ גם לשיטת הגרע"י אין לתפלה זו דיני חזרת הש"צ ואין בה ברכת כהנים, ולא כפי שהבין הגר"י יוסף.
[השלמות ותיקונים למאמרים בענין ברכת כהנים ללא תפלת לחש, יובאו בעזרת השם בגליון מנחם-אב].
♦ ♦ ♦