הרב חיים טולידאנו והרב משה חיים בן דוד
ירושלים

אחיזת ספר תורה שאינו מכוסה

הצגת הנושא
במסכת מגילה (לב, א): 'אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום'. במאמר זה יתבאר בסייעתא דשמיא, שנחלקו הקדמונים בהבנת מאמר זה, ושתי דעות בדבר: א. יש סוברים, שהאיסור הוא לגעת בספר התורה ללא מטפחת. ב. יש סוברים, שאסור לאחוז את ספר התורה כאשר הוא ערום וגלוי, אף אם האוחז אינו נוגע ביריעות הספר עצמן.
כפי שיתבאר בהמשך, שתי שיטות אלו משליכות גם על מנהגי הגבהת הספר כדי להראות את הכתב לציבור, שלפי השיטה הסוברת שחל איסור לאחוז ספר תורה כאשר הוא גלוי, יתכן שאין להגביה את הספר כאשר הצד האחורי של היריעה גלוי לכל.
♦
פרק א - בירור שיטת רב עמרם גאון בעניין אחיזת ספר תורה ערום
סוגיית הגמרא
במסכת מגילה (שם): 'אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום... אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא משמיה דרבי ינאי רבה, מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה'.
לכאורה נשנו כאן שני דינים: א. אין לאחוז ספר תורה ערום, כלומר, בלא מטפחת. ב. אין לגלול את ספר התורה סביב המטפחת, אלא יש לגלול את המטפחת סביב הספר תורה (ראה רש"י שם; ר"י מלוניל שם, מאירי שם, ועוד).
אולם מדברי הגאונים נראה שיש שייכות בין שתי ההלכות הללו, ויתכן גם ששתיהן נועדו למנוע מצב שבו הספר גלוי לעיני כל ללא מטפחת, וכפי שיתבאר.
♦
ביאור רב עמרם במאמר: "מוטב תיגלל מטפחת"
כמקור לכך שחל איסור לראות את ספר התורה גלוי ללא מטפחת, יש להביא את דברי ספר העיתים (סימן קפו) בשם רב עמרם גאון, בביאור דברי הגמרא 'מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה'. ואלו דבריו: 'א"ר ינאי בר בריה דר' ינאי סבא משום ר' ינאי רבה, תגלל המטפחת ואל תגלל ספר תורה. ופריש מר רב עמרם, הגולל ספר תורה גוללו במטפחת, שלא יגללנו ערום. ואם תאמר, נכנסת המטפחת בין גויל לגויל ונגללת עם ספר תורה, וצריך להוציאה מבין הגוילין, ויש בכך לספר תורה כעין בזיון, מוטב תגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה. ובמקום אחר נאמר בשמו, כיון שגולל ספר תורה מתגלה, ואל יגלול [לכאורה צ"ל: ואלא יגלול, וכיו"ב] אותו במטפחת, ולא יראה ערום. ולא יחוש שמא תגלול המטפחת עם הספר ושמא תקרע, דשמא ישמיט אותה ויהיה בזיון לספר תורה, אלא תגלול המטפחת עם ספר תורה ויוציאה בידו ואל יגלה'. [נראה שלפי הפירוש השני הגירסא היא: 'ואל יגלה ספר תורה' (וכגירסא שהביא שם בהמשך בשם רב האי גאון)].
נראה שביאור דעת רב עמרם [על כל פנים לפי הפירוש השני[1]] הוא כך: יש איסור שספר התורה ייראה לעיני הכל. וכיון שבשעת הגלילה צריכים להרים אותו מעל התיבה, והספר עלול להיראות לעיני הציבור, לכן צריך לגלול את ספר התורה עם מטפחת, כלומר, יש להקיף את הספר במטפחת מכל עבריו וכך לגללו, ובאופן זה לא ייראה הספר לעיני הציבור. ולמרות שעל ידי זה נגללת המטפחת עם הספר, מכל מקום מוטב שתיגלל המטפחת עם הספר מאשר שייגלל הספר תורה לעצמו בעודו ערום.
♦
בירור המציאות ומהות האיסור
יש לחדד, שלמרות שגם בשעת הקריאה הספר גלוי במידה מסוימת, מכל מקום אין בכך חסרון: א. בשעת הקריאה רואים בעיקר את הכתב, ושאר חלקי הספר כמעט שאינם נראים. ומאחר שהכתב עומד לקריאה, אין כל חסרון בכך שהוא גלוי. ב. יתירה מזו: יתכן שלפי שיטת רב עמרם אכן יש להקפיד לכסות את הספר גם בשעת הקריאה, ולהותיר גלוי רק את החלק העומד לקריאה. [כפי שראיתי, מנהגם של בני תימן, שגם בשעת הקריאה היריעה מכוסה מלמעלה במטפחת מלמעלה ולמטה, ורק הכתב נשאר גלוי. ונראה שהטעם הפשוט לכך הוא מפני כבודו של הספר].
נקודה נוספת שיש להדגיש בעניין זה, שלמרות שבזמן הגמרא היה נהוג לתת את הספר בתוך תיק (ראה מגילה כו, ב), מכל מקום לשיטת רב עמרם יש לגללו יחד עם מטפחת, כי יש חשש מצד זה שהספר יישאר גלוי בזמן שמתחילת הגלילה עד נתינת הספר בתיק[2]. [ומעניין להשוות זאת עם מנהג בני תימן, לגלול את הספר מחוץ לתיקו למעלה מחלל התיק דווקאג].
בעיקר[3][4]ההנחה, שיש חסרון בכך שהספר גלוי לעיני כל, יש להביא כמה אסמכתאות. ראשית, לגבי כלי הקודש נאמר (במדבר ד, כ): 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו' (וראה יומא נד, א). ובפשטות משמע, שטעם האיסור הוא מצד כבוד כלי הקודש (כך נראה בספר יראים השלם, סימן שנב)[5]. [אולם יש מפרשים, שהטעם לאיסור זה אינו מצד כבוד הכלים, אלא כדי שלא יבואו הלויים לסייע בעבודת הכהנים (ראה שו"ת דברי מנחם חלק א שאלות ותשובות סימן טו אות ד; שם סימן יז, אות ט)].
וכן נאמר (שמואל א, ו, יט) לגבי ארון הברית: 'ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה". וכתב הרד"ק (שם יג): 'וישמחו לראות - עד שמרוב שמחה פרצו לראות בארון ופתחו וראו מה שבתוכו, לפיכך נענשו, כמו שכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו'. [ויש לצרף לכך את דברי הרד"ק (שם יט), שלפעמים לשון ראייה מתפרשת במובן ביזיון. ומכך ניתן ללמוד, שבמקרים רבים עצם הראייה נחשבת כביזיון].
מכל האמור נראה, שכבודו של דבר יקר הוא להיות מוסתר ומוצנע. ויתכן, אם כן, שגם לגבי ספר תורה הקפידו חז"ל שלא ייראה הספר גלוי לעיני כל, כי כבודו להיות נסתר ומוצנע. וזה יסוד שיטת רב עמרם, וכאמור[6].
♦
היחס בין שני המאמרים בגמרא לפי שיטת רב עמרם
לשיטת רב עמרם מבואר, שיש שייכות בין שני המאמרים במסכת מגילה שם, ששניהם עוסקים בעניין ספר תורה ערום. ועדיין ניתן היה לומר, שאיסור אחיזת ספר תורה ערום מתפרש, כמקובל, לאסור נגיעה בספר ללא מטפחת (ראה רש"י שבת יד, א, ד"ה ספר, ובשאר ראשונים שם, וכן בפוסקים, אורח חיים, סימן קמז). אלא שנאמרו כאן שתי הלכות: א. אין לגעת בספר תורה ערום. ב. אין לראות ספר תורה ערום.
אך בכמה מקורות נראה יתירה מזו, שלפי דעת רב עמרם, המימרא השנייה אודות המטפחת והספר, מפרשת את המימרא הראשונה אודות האוחז ספר תורה ערום, וכפי שיתבאר.
בהלכות פסוקות מן הגאונים (קראקא תרנ"ג, סימן קפח): 'רב עמרם. והא דאמרינן (מגילה לב, א) מוטב תגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה, משום דאמרי רבנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, אלא גוללו במטפחת שלו'. [אולם כאן לא מבואר האם מדובר על איסור נגיעה או על איסור החזרת הספר כשהספר ערום].
בפירוש ר"י אלמדארי (מגילה שם) כתב: 'ערום. בלא מיטפחת, ל"א בידים ערומות שהספר מטמא בידים [-לכאורה אין הבדל מהותי בין שתי הלשונות]. ור"ח פירש, ערום שהספר תורה ערום, שלא יגלול הספר תורה בלא מיטפחת. [-כלומר, לפירוש ר"ח כוונת הגמרא כדברי רב עמרם גאון הנ"ל, שאסור שהספר יהיה ערום בשעת הגלילה, ולכן יש לגללו במטפחת]. ורב עמרם גריס, ואל יגלה ספר תורה, ופירש, דהכי קאמר, הגולל ספר תורה ערום נקבר ערום, אלא גוללו במטפחת. ואם תאמר, אם כן נכנסת המפה בין גויל לגויל ונגללת המטפחת עם הספר תורה וצריך להוציאה ביד מבין הגוילין והוה ליה בזיון לספר תורה, ויש לומר, מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלה ספר תורה, עכ"ל'. ולכאורה, הלשון 'הגולל ספר תורה ערום נקבר ערום', מיוסדת על מאמר רבי פרנך. באופן, שהמימרא השנייה מפרשת את המימרא הראשונה אודות איסור אחיזת הספר ערום, כאיסור לאחוז את הספר כאשר הספר ערום. ויש אזהרה מיוחדת על שעת הגלילה, לגלול במטפחת, כדי שלא יהא אז הספר ערום.
ולפי פירוש רב עמרם נראה, שהטעם שנקט רבי פרנך, שאסור לאחוז ספר תורה ערום, למרות שעיקר כוונתו שהספר עצמו לא יהיה ערום, הוא מפני שמצוי לפעמים שבשעת אחיזה הספר ערום, כגון בשעת הגלילה וכדומה, ולכן נקט דווקא שהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, כי זו המציאות השכיחה שבה באה הלכה זו לידי ביטוי.
♦
משא ומתן בדעת רב עמרם על פי סוגיית הגמרא במסכת שבת
לכאורה יש לתמוה על פירוש רב עמרם גאון, מסוגיית הגמרא במסכת שבת (יד, א): 'תנא, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום'. משמע, שדברי רבי פרנך עוסקים באיסור נגיעה בספר ללא מטפחת. ואם תאמר, שדבריו עוסקים באיסור החזקת ספר תורה כשהספר ערום וגלוי, אם כן, לכאורה אין בזה סיבה לטמא את הידים. שהרי לא טמאו אלא ידים הבאות מחמת ספר, כשהכוונה בפשטות לידים שנגעו בספר עצמו. ואילו באיסור החזקת הספר גלוי, אין משמעות מיוחדת לנגיעה בגוף הספר. ולמרות שבדברי רבי פרנך נאמר 'האוחז ספר תורה', כבר הקדמנו שלפי רב עמרם גאון, בפשטות הסיבה שנקטו לשון אחיזה, היא מפני שבשעת אחיזה שכיח שהספר יהיה ערום מכיסויו.
ואף אם נאמר שיש קפידא מיוחדת על האחיזה עצמה, מכל מקום, ראשית, אין הכרח שיגע ביריעות עצמם, ויכול להיות שיאחז את הספר בעמודיו [מסקנת הפוסקים שאין איסור נגיעה בעמודים (ראה משנה ברורה, סימן קמז, ס"ק ב)]. שנית, באחיזת הספר ערום יתכן שלא יגע אף בעמודי הספר, שהרי אפשר שיאחז את הספר במטפחת, ושאר הספר יהיה גלוי. ונמצא, שטומאת הידים אינה קיימת ברוב המקרים שבהם הספר גלוי. [ודוחק לומר, שכל העובר על איסור החזקת הספר ערום ייטמאו ידיו].
מאידך גיסא, יתכן שתהיה טומאת ידים גם כאשר הספר מכוסה היטב, שהלא יתכן שהספר יהיה מכוסה לגמרי, לבד ממקום הקריאה, ובכל זאת יגע בו וייטמאו ידיו. ונמצא, שאיסור החזקת הספר ללא כיסוי, אין מתקשר כלל לאופנים בהם נטמאות הידים.
ונראה ליישב בפשטות, שאמנם בוודאי מאמר רבי פרנך מתפרש על איסור אחיזת הספר כשהוא ערום ללא כיסוי. ולשון המאמר מוכחת עליו, שאסר אחיזת ספר ערום, ולא נגיעה בספר, שאם כן היה לו לומר, שהנוגע בספר ללא מטפחת נקבר ערום. [ולא מסתבר שנקט זאת, כדי שתהא לשון נופלת על לשון]. וביאור סוגיית הגמרא במסכת שבת הוא, שיש ללמוד ממאמר רבי פרנך, שספר תורה צריך להיות דבר הרחוק מתפיסת האדם, שהרי מטעם זה נאסר אפילו שיזון עיניו ממנו, ואם כן, מטעם זה גם אין ראוי לגעת בו. ולכן טמאו את הידים הבאות מחמת ספר, כדי שלא ימשמשו בספרים. ונמצא שהגמרא הביאה את דברי רבי פרנך כסמך בלבד, ולא שדבריו עוסקים בנגיעה בספר ממש[7].
אופן נוסף ביישוב הקושיא במסכת שבת, יש ללמוד מדברי המרכבת המשנה (שאר אבות הטומאה ט, ה) שכתב: 'ופשוט לדעתי דרבנו מפרש מלתא דרבי פרנך, דאסור לאחוז הספר תורה אפילו על ידי הפסק מפה דלא נגע בגויל, אלא שהספר תורה ערום בלא מטפחת, דגנאי הוא לספר תורה כשהוא ערום. וזה מדוקדק בלשון האוחז ספר תורה ערום, דלא נקיט הנוגע בספר תורה ערום... ובזה מובן הא דקאמר בגמרא, הא תו למה לי, פירוש, כיון דסתם ידים גזור ברישא, בלא זה אין נוגעין תרומה אלא אחר נטילה, ומה הועילו חכמים בתקנתן דגזרו על ידים דספר כי היכי שיעשה מטפחת, דכיון דבלא זה צריך נטילה לתרומה שוב לא יזהר במטפחת'.
ומבואר בדבריו, שפירש בשיטת הרמב"ם שאיסור החזקת ספר תורה ערום, עניינו שלא להחזיק את הספר ערום ללא כיסוי. ונראה מדבריו, שביאור סוגיית הגמרא לשיטתו הוא, שתקנו טומאה לידים כדי שיעשו מטפחות לספרים כדי שיוכלו לגעת בהם, וממילא יהיו הספרים מכוסים במטפחות[8].
♦
הצעת ביאור בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם (בפירוש המשניות ידים ג, ג) כתב, שגזירת ידים הבאות מחמת ספר, היא חלק מגזירת טומאת ספרים עצמם [שהיא כדי שלא יניחו תרומה אצל ספרים, כמבואר בשבת שם], ולא מטעם איסור הנגיעה בספרים. וכך משמע מדבריו בחיבורו (שאר אבות הטומאה ט, ה). וכך נקטו בדעת הרמב"ם במרכבת המשנה (שאר אבות הטומאה ט, ה), בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא, אורח חיים, סימן ז), ובשו"ת הגרע"א (קמא, סימן נח). אלא שתמהו על כך מסוגיית הגמרא בשבת שם, שמבואר שטעם הגזרה הוא משום מימרת רבי פרנך (וראה במרכבת המשנה שם, ובשו"ת נודע ביהודה שם, ביישוב שיטת הרמב"ם).
ושמא יש ליישב באופן מחודש, שהרמב"ם פירש את סוגיית הגמרא במגילה כשיטת רב עמרם, שהמימרא השנייה מפרשת את המימרא הראשונה, ודברי רבי פרנך עוסקים בהחזקת ספר תורה כאשר הספר גלוי [וכפי שנקט המרכבת המשנה שם בדעת הרמב"ם][9]. ולפי זה סבר הרמב"ם שנחלקו הסוגיות בהבנת דברי רבי פרנך. לפי סוגיית הגמרא בשבת, מתפרשים דבריו על איסור נגיעה בספר ללא מטפחת, ואילו לפי סוגיית הגמרא במגילה מתפרשים דבריו על האיסור לאחוז את הספר כאשר הספר ערום. וכיון שכך, סבר הרמב"ם שהעיקר כסוגיית הגמרא במגילה, ודחה את הסוגיא בשבת מההלכה, ופירש טומאת ידים הבאות מחמת ספר באופן אחר[10].
אולם יש לדון ביישוב זה, כי הנה לשון הרמב"ם (ספר תורה י, ו) היא: 'ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום'. וכתב בשו"ת מהרי"ט (חלק א, סימן קלו): 'והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ספר תורה... ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום. ויש שהבינו מדבריו, כשהוא ערום, מפרש דערום קאי לאדם האוחז בו, מדשינה והוסיף בלשון. והקשתי עליהם מדמייתי לה בפרק קמא דשבת הא דרבי פרנך אגזרה דידים הבאות מחמת ספר תורה שמטמאות את הידים, אלמא מחמת ספר תורה נגעו בה שלא יאחזנו בידיו. ועוד אם כן נימא ערום לא יאחז ספר תורה, כדתנן ערום לא יתרום. אלא נראה לי שהרמב"ם מפרש דלא יאחז ספר תורה אפילו על ידי עמודים כשהספר תורה ערום, שמא יגע בו. ודייק ליה מדתני האוחז, ולא תני הנוגע'.
ומבואר בדברי המהרי"ט, שיש שפירשו בשיטת הרמב"ם, שאסור לאחוז את הספר כאשר האדם ערום. והמהרי"ט עצמו דחה זאת, לפי שפירוש זה אינו מתיישב עם סוגיית הגמרא בשבת.
וראיתי בפירוש רבי ישמעאל בן חכמון למסכת מגילה שם (נדפס בקובץ חצי גבורים, כרך ח, עמ' קלו), שנקט שלפי דעת הרמב"ם, האיסור הוא לאחוז את הספר תורה כאשר האדם ערום. [וראה עוד שו"ת הרדב"ז (חלק ב, סימן תשעא)]. לפירוש זה, אין מקום לכל הדברים האמורים. אולם, צריך עיון לפי דרכו, כיצד מתיישבים הדברים עם סוגיית הגמרא במסכת שבת, וצ"ת.
♦
פרק ב - בירור שיטת קדמונים נוספים
בירור שיטת רב האי גאון
בספר העיתים (שם) כתב: 'ורבינו האיי כתב האי שמעתא משבשתא היא, אית דגרסי, תגלול המטפחת ואל יגלה ספר תורה, ומפרשו בה שגוללין מטפחת עם ספר תורה בסתר שלא בפני הצבור עד סוף הפרשה שהן עומדין לקראה, שכשפותחין אותו ופותחין בפרשה וגוללין עד סופה אין ספר תורה נגלה, והכי קאמר, תגלל המטפחת עם ספר התורה ואל יגלה ספר תורה'.
פירוש דבריו, שהיו נזהרים בשעת הקריאה, כשמוציאים את הספר מתיקו, שלא יתגלה הספר לעיני העם, ולכן היו גוללים מטפחת עם הספר לאורך כל הפרשה, כך שבמהלך הקריאה כולה הספר יהיה מכוסה, ולא ייראה לעיני העם.
[יש כמה אופנים לבאר מנהג זה: א. אפשר היו נותנים את המטפחת בצד החיצוני של הכתב. וצריך ביאור, הלא ממילא בשעת הקריאה הצד החיצוני של הספר מונח על הבימה ומכוסה על ידה. ב. אפשר שהיו נותנים את המטפחת בצד הפנימי על גבי הכתב, וגוללים אותה תוך כדי קריאה. וצריך ביאור, שאם כן המטפחת כמעט אינה מכסה כלום (מלבד את הכריכה השמאלית), ויותר היה ראוי להניח מטפחת בשעת הקריאה על הכתב, ולכסות מעט מהכתב לפי הצורך. אבל כשגוללים במטפחת את כל הפרשה כולה, קשה לכסות את הכתב שקורא בו. ג. אפשר שהיו נותנים את המטפחת מבחוץ, והמטפחת היתה נקפלת מעט לצד הפנימי ומכסה את הגליונות. ולפי זה, עיקר התועלת היא לכסות את הגליונות שלמעלה ולמטה. וכל הפירושים הללו צריכים ביאור].
לפירוש זה מבואר, שהמימרא השנייה מלמדת, שיש להיזהר שהעם לא יראו את הספר, וכדעת רב עמרם. אבל לא מפורש שזו גם כוונת המימרא הראשונה אודות האוחז ספר תורה ערום.
עוד כתב בספר העיתים שם בשם רב האי גאון: 'ואית דגרסי מוטב תגלה מטפחת, ואל תגלול ספר תורה. ולפום הדין גירסא דמיא לפלוגתא של רישא, דאמר כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. וקאמרינן עלה, דהיכא דלא מיתקן ספר תורה בשושיפא [-מעין שמלה (ראה תרגום אונקלוס דברים כב, יז)] דמיכסי בה, מוטב להיות ספר תורה מגולה מן המטפחת, ולא יגלל ספר תורה ותמנע קריאתו'.
ביאור דבריו לענ"ד, שעניין כיסוי הספר אינו מעכב את הקריאה, ולכן אם אין לספר מטפחת, מוטב תגלה מטפחת. כלומר, מוטב שיהיה הספר מגולה מן המטפחת, ואל יישאר ספר תורה גלול - שלא יקראו בו.
לפי פירוש זה, המימרא השנייה עושה 'פלוגתא' וחלוקה במימרא הראשונה, שלא נאסרה אחיזת ספר תורה ערום אלא כאשר יש מטפחת, אבל כשאין מטפחת אין הדבר מעכב. ויש מקום לפרש לפי זה בשני אופנים: א. החסרון בהעדר המטפחת הוא מצד זה שהספר גלוי, וכמו בפירושו הראשון (וכדעת רב עמרם). וכך משמע מלשונו: 'מוטב להיות ספר תורה מגולה מן המטפחת'. ב. החסרון הוא מצד הנגיעה בספר ללא מטפחת. וכפירוש ראשון נראה עיקר.
ויש להסמיך לזה מה שכתב בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות לולב עמ' קס): 'ונשאל מרבינו האיי לענין מי שנהגו להוציא ספר תורה מן תיקו בשעת סיום ביום טוב האחרון של חג. והשיב אין נוהגין אצלנו כן... ואי משום אבל בזכירת פטירת משה עושין מותר, והוא שלא יראה ספר תורה ערום'. ומבואר בדעת רב האי גאון, שיש איסור ש'יראה ספר תורה ערום'. [וכנראה כוונתו היא שצריכים להוציא את הספר מתיקו כשהוא עטוף במטפחת]. ויסוד דבריו, כפי הנראה, בפירושו (הראשון או גם השני) לדברי הגמרא במגילה הנ"ל.
♦
בירור שיטת בעל הלכות ספר תורה
בהלכות ספר תורה (גנזי מצרים, עמ' 46-47) מובא: 'ולעיניין כבוד ספר תורה גרסינן בפרק בני העיר, אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן, כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה... ועל הא שמעתא דר' פרנך סמכי רבנן דגזרי על הידים הבאות מחמת ספר תורה, והיא גזירה אחת משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. ובמסכתא דשבת בפרק יציאת השבת גרסינן התם (שבת יד, א), והספר, ספר מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, אמר רב משרשיה, בתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקאתו לידי פסידה גזרו ביה רבנן ט[ומא]ה. וידים מפני שהידים עסקניות הן. [אמרו] אף הידים הבאות מחמת ספר תורה פוסלות את התרומה, מאי טעמא משום דר' פרנך, דאמר ר' פרנך כל האוחז וכו'. ובפרק בני העיר גרסינן אמר ר' ינאי בר בריה דר' ינאי סבא משמיה דר' ינאי רבה, מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלה ספר תורה. ופירש מר רב הונאי בר יוסף, דקאמרינן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, אלא גוללו במטפחת. ואם תאמר, נכנסת המטפחת בין גויל ונגללת עם ספר תורה, וצריך להוציאה בידו מבין הגוילין, ויש לו לספר תורה כען ביזויין, מוטב שיגלל מטפחת ואל יגלה ספר תורה. ושמעת מינה דעיקר גזירה משום כבוד תורה הוא ומשום חיבתה. ולא מיבעיא ספר תורה דאסור למינקטיה ערום, אלא אפילו כל כתבי הקדש מטמאין את הידים... ולא מיבעיא כתבי הקדש למטמא את הידים, אלא אפילו הגיליון שבספר נמי מטמא את הידים... ואפלו תיק שלספר תורה והתיבות נמי מטמא את הידים, ואסור [לאחזם] ערום. ובתוספתא דר' חייא משכחת לה, דתניא (תוספתא ידים ב, יב) תיק שלספר ותיבה שלספר ומטפחות ספר... טהורות מטמאות את הידים'.
והנה, בדברי בעל הלכות ספר תורה מבואר, שהמימרא השנייה מפרשת את המימרא הראשונה.
ויש לפרש את דבריו בשני אופנים: א. כוונת הגמרא במימרא הראשונה היא לאסור את הנגיעה בספר ללא מטפחת. ובמימרא השנייה נוסף האיסור לגלול ללא מטפחת, מצד חשש נגיעה [ולפי זה, מבואר שיש איסור נגיעה בספר גם בשעת הגלילה, ולא כאלו שנהגו להקל בדבר, וכמבואר לעיל].
ב. כוונת הגמרא במימרא הראשונה היא לאסור את ראיית הספר ערום, ובמימרא השנייה הוסיפה הגמרא, שיש לגלול עם מטפחת, כדי שלא ייראה הספר בשעת הגלילה [וכפירוש רב עמרם].
והנה, מחד גיסא, גירסתו היא: 'ואל יגלה ספר תורה', משמע שהאיסור הוא כשהספר עצמו ערום. מאידך גיסא, מהמשך דבריו נראה, שהאיסור הוא בנגיעה, שהרי בכל מהלך דבריו הזכיר רק את איסור הנגיעה. [ואף למד מכך שיש איסור לגעת בתיק ובתיבות, ואיסור זה בוודאי אינו קשור לכך שהם מגולים. ועיקר מה שכתב, שיש איסור לגעת בתיבות ובתיק הספר, צריך עיון. ובפרט, שאם נכונה ראייתו מהתוספתא, יעלה בידינו שאסור לגעת גם במטפחות הספר (עיין בתוספתא שם). ועל כרחך, שאין ראייה מטומאה לאיסור, כי יש דברים המטמאים את הידים מצד קדושתם, אבל אין איסור לגעת בהם. והשווה ביאור הגר"א (סימן קמז, ס"ק א) לגבי עמודים, שאין ראייה מטומאה לאיסור].
♦
ביאור שיטת בעל ספר האשכול
כתב בספר האשכול (אלבק, הלכות קריאת התורה, דף סט, א): 'א"ר פרנך א"ר יוחנן, האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה. הלכך אין שליח צבור רשאי להפשיט ספר תורה בצבור משום כבוד צבור'. נראה לכאורה, שאיסור אחיזת הספר ערום אוסר על הפשטת הספר ערום בפני הציבור. וזאת, כשיטת רב עמרם, שהמימרא על האוחז ספר תורה ערום מתייחסת לאיסור שהספר תורה יהא ערום.
לפי דבריו בהמשך, העוסקים בשאלה אם מותר לגלול הספר ממקום למקום בציבור, נראה שגם הפשטת הספר שהוא מדבר בה, היא הפשטה לצורך גלילה, שלצורך הגלילה ממקום למקום צריך להפשיט את הספר, להוציאו מתיקו ומטפחותיו, ולגללו. (וראה בדברי המהדיר שם, שהציע להוסיף בדברי האשכול את איסור הגלילה בציבור, להבנת קשר דבריו. ולעניות דעתי, לפי פירושנו אין בזה הכרח).
ויש לעמוד בדבריו על כמה נקודות. ראשית, צריך ביאור במה שכתב: 'משום כבוד צבור', ולכאורה יותר היה לו לומר, משום כבוד התורה, ולא משום כבוד ציבור. וצריך לומר, שיש תוספת חומרא בפשיטת הספר בציבור, מפני כבוד הציבור. כלומר, יש אמנם מקרים שצריך שיהא הספר ערום, כגון כשגוללים אותו שלא בציבור. ובכל זאת מקפידים שהדבר ייעשה ביחידות, ולא בציבור. והטעם בזה, שבמקום שיש מעמד נכבד, ראוי שלא יראו את הספר כמות שהוא, אלא בצורה מכובדת. והמגלה את הספר בציבור, מלבד זה שהוא מזלזל בכבוד התורה, שרבים רואים את הספר גלוי, הוא מזלזל גם בכבוד הציבור, שמראה שאינם חשובים בעיניו, ואין המעמד בו הם נמצאים נכבד בעיניו, כדי לדאוג שהספר ייראה בו רק בתפארתו ובהדרו.
נקודה נוספת. בגמרא (סוטה לט, ב): 'ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד צבור'. ופירשו הראשונים (ראה רש"י ומאירי שם), שצריך להחזיר את ספר התורה לפני הסרת הבגדים מעל גבי התיבה, כדי שלא לעכב את הציבור. ולכאורה דברי האשכול מבוססים על מימרא זו בגירסא אחרת, וצ"ת.
ויש להעיר עוד, שבספר האשכול במקום אחר כתב (הלכות ספר תורה דף נט, א-ב): 'וגרסינן בפרק קמא דשבת (יד, א), ידים הבאים מחמת ספר בו ביום גזרו, משום דר' פרנך א"ר יוחנן, כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום... וכל כתבי הקדש ואפילו תפלין ומזוזות מטמאין את הידים, ואפילו מגלת אסתר מטמאה את הידים. ואתשיל מקמי מר רב האיי ז"ל אי הלכתא כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה את הידים, או לא. והשיב למאי הלכתא אצטריך לכון הלכה, מי אית לן השתא טומאת ידים ותרומה וקדש, אלא בדין הוא דלית הלכתא כשמואל דאיתוקם כיחידאה, והלכתא כסתם מתניתין, ולא עוד אלא שכל ישראל חשבין לה בהדי כתבי הקדש. והאי דפריש מר רב האיי ז"ל דלית הלכתא כשמואל דברים נכוחים. אלא מאי דאמר למאי הלכתא אצטריכא לכון הלכה, ומי אית לן השתא טומאת ידים, לעולם אצטריכנין להלכתא, דאי מגלת אסתר מטמאה את הידים מצילין אותה מפני הדליקה, ועוד אי אמרת מטמאה את הידים הויא לה כשאר כתבי הקדש ונהגינן בה קדושה כשאר כתבי הקדש שאסור לאוחזן ערומים. והכי אמר רב נטרונאי ז"ל שכל כתבי הקדש כספר תורה ומטמאים את הידים ואין נוגעין בהן אלא במטפחות'. ומבואר, שהוא נקט שההלכה של האוחז ספר תורה ערום מתייחסת לאיסור הנגיעה בכתבי הקודש ללא מטפחת. ולכאורה אין הדברים עולים בקנה אחד עם דבריו כאן, שאיסור אחיזת הספר ערום מתייחסת למציאות שבה הספר ערום ללא כיסוי. וצריך ליישב זאת, כדרך שיישבנו לעיל את שיטת רב עמרם עם סוגיית הגמרא במסכת שבת.
♦
בירור שיטת רבי ישמעאל בן חכמון
בפירוש רבי ישמעאל בן חכמון למסכת מגילה שם (נדפס בקובץ חצי גבורים, כרך ח, עמ' קלו) כתב: 'והאוחז ספר תורה ערום. פירשו בו רבותינו המפרשים, האוחז ספר תורה בלא מטפחת. והר"ם במז"ל (ספר תורה י, ו) כתב ולא יאחוז הספר כשהוא ערום. והוא האמת, שזה דרך בזוי הוא, לא דרך כבוד [-אולי כוונתו, שהוא דרך ביזוי ולא העדר כבוד בלבד, ולכן נקבר ערום]... אמר רבי ינאי בריה דרב ינאי סבא משמיה דרב ינאי רבה, תיגלל המטפחת על הספר פעם או שתים על ספר תורה עד שיתכסה כולו, ולא יגלל ספר תורה בלא מטפחת, שאין זה כבוד לו שיגלל בלא מטפחת. וזה סיוע למה שכתב הגאון בהאוחז ספר תורה ערום שהאוחזו הוא שהוא הערום, לא הספר'.
מבואר בדבריו, שהוא פירש את המימרא השנייה באופן חדש, שבאה לחייב את גלילת הספר במטפחת כדי שיתכסה כולו, ולאסור את הגלילה ללא מטפחת.
ומבואר בדבריו, שהוא נקט בפשטות, שאם כוונת רבי פרנך לאסור את אחיזת הספר כשהספר ערום, הכוונה היא לאסור שיהיה הספר גלוי, וכעין פירוש רב עמרם. [ולא לאסור את הנגיעה, כפירוש שאר ראשונים]. ומזה הוכיח כפירוש הרמב"ם [לפי הבנתו], שכוונת רבי פרנך היא לאסור את אחיזת הספר כאשר האוחז ערום, שאם לא כן המימרא השנייה אינה מוסיפה על המימרא הראשונה, שהרי בשתי המימרות מבואר, שאסור שהספר ייראה ערום.
ונראה מלשונו, שהמימרא השנייה באה לחדש שאין להשאיר את הספר גלוי לאחר הגלילה, אלא לכסותו היטב במטפחת. ואין הקפידא על שעת הגלילה עצמה, אלא על הכיסוי שלאחר הגלילה [וכפי שנראה בדעת רב עמרם, שחשש לגילוי שבשעת הגלילה עצמה]. ואולי דבריו מתייחסים למקרה שהספר כרוך במטפחת בלבד, ואינו ניתן בתוך תיק, וצ"ת.
♦
פרק ג - הדרך הראויה לקיום מנהג הגבהת ספר תורה
תמיהה במנהג הגבהת ספר תורה לשיטת רב עמרם וסייעתו
במסכת סופרים (פרק יד, הלכה יג): 'מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביה ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב'.
ויש לעיין, לפי שיטת רב עמרם, שאסור שהספר יהיה ערום ואפילו בשעת הגלילה, אם כן, כיצד מותרת הגבהת הספר להראותו לעם. הלא מפשט לשון מסכת סופרים משמע שבשעת ההגבהה הספר אינו נמצא בתוך התיק [כמנהג בני עדות המזרח כיום], שאם כן אינו יכול לגלול את הספר עד שלושה דפים. ונמצא לכאורה, שבהגבהת הספר הוא מגולה כמו בשעת הגלילה.
ואפשר לומר, שמנהג מקומו היה, שהיו מכסים את הצד החיצוני של הספר במטפחת. ועל ראיית הכתב לא הקפידו, שאדרבה זו מטרת ההגבהה, להראות את הכתב לרבים.
ואכן, יש קהילות שנהגו לכסות את הצד האחורי של הספר תורה ביריעה, ונראה שמקובל היה בידם שטעם המנהג הוא כדי שלא ייראה הספר ערום בשעת הגבהתו. ראה בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח, סימן לה): 'לרב אחד. אשר למנהג ביוצאי מרוקו לעטוף את הספר תורה בבד על הקלף בכדי שלא ירימו את הספר תורה ערום, ועתה בבואם לארץ ומתפללים עם הספרדים מארצות שונות שלא נהגו בכך, ומאחר שדבר זה שנהגו מקשה עליהם כאן, לזאת לוחצים עליהם שאר המתפללים לבטל מנהג זה, אף שהספר תורה הוא משתייך לאחד מעולי מרוקו'. נראה מדברי הרב השואל שנקט, שטעם הכיסוי בבד הוא כדי שלא יהא הספר ערום בשעת ההגבה. אולם הרב המשיב שם כתב על דבריו: 'הנה המנהג הזה ישנו גם בכמה קהלות של הספרדים. וטעם המנהג לא בשביל זמן ההרמה של הספר תורה, דבהרמה לא אוחזים הקלף אלא העמודים של הספר תורה. אמנם הוא רק מפני זמן הברכה של הקריאה, שמן הדין צריך העולה לאחוז בשתי ידיו ביריעות הספר תורה', עיין שם. ולפי זה הסיק, שאין צורך לעטוף את הספר מבחוץ, אלא העיקר הוא למצוא דרך לאחוז בספר בשעת הברכה ללא נגיעה ביריעות.
♦
הצעה שמנהג ההגבהה לא היה נהוג בבבל
יתכן ליישב באופן נוסף, כי הנה מנהג ההגבהה מקורו הוא בארץ ישראל[11]. ויתכן ששם אכן לא הקפידו על ראיית הספר ערום בשעת הגלילה, והוא הדין בשעת ההגבהה[12]. אבל בני בבל והנמשכים אחריהם, נזהרו בדבר, ולא היו מגביהים את הספר באופן שצדו החיצוני נראה לכל. וזו שיטתו של רב עמרם[13].
ויש להוסיף, שזהו השורש למנהג עדות המזרח, שמגביהם את הספר בתוך תיקו. כי הנה כידוע יש חילוקי מנהגים באופן שמירת ספרי התורה. ובאופן כללי, מנהג בני אשכנז בימינו הוא לעטות את הספר במעיל בד, ומנהג בני ספרד הוא להחזיק את הספר בתוך תיק עץ וכדומה. מנהג בני ספרד כיום הוא, שאין מוציאים כלל את הספר מתוך תיקו, אלא גם גוללים אותו בפנים. ההשערה המקובלת שהמנהג בספרד בעבר היה, שהספר היה מונח בתוך תיק של עץ, אבל בשעת קריאת התורה היו מוציאים את הספר מתוך התיק, ולאחר מכן גוללים אותו ומכניסים אותו לתיק (ראה ר"ן מגילה יא, ב מדפי הרי"ף, ד"ה הגולל). אבל בדורות מאוחרים יותר, קבעו שהספר יישאר תמיד בתוך התיק (ראה קובץ ישורון, כה, עמ' תרג ואילך). ויתכן שאחד הגורמים לכך שהתקבל שלא להוציא את הספר מתוך תיקו, הוא כדי להיזהר באיסור ראיית הספר ערום, ובפרט בשעת הגבהתו[14].
כמו כן יש להזכיר, שמנהג תימן הוא, שמגביהים את היריעות על ידי מטפחת כאשר הספר עדיין בתוך תיקו, באופן שרק הכתב נראה ולא הצד האחורי, דהיינו היריעות. הטעם הפשוט לכך, הוא מפני חשש לנפילת הספר חלילה[15]. אך אפשר שהצטרף לכך החשש מפני ראיית הספר ערום.
♦
בירור דברי הבית יוסף בעניין מנהג אשכנז להגביה ספר תורה ערום
והנה, הבית יוסף (סימן קמז) כתב: 'אסור לאחזו ספר תורה בלא מטפחת, דא"ר פרנך א"ר יוחנן, כל האוחז ספר תורה ערום וכו'... וכתב המרדכי (מגילה סימן תתלד) כל האוחז ספר תורה ערום, נראה לי, דהני מילי בידים סתם, אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן, ע"כ. ואפשר שעל זה סומכים האשכנזים שאוחזים ספר תורה ערום בשעה שמגביהים אותו להראות הכתב לעם'.
והדרכי משה שם תמה, שלא ראה מנהג זה. ויש שפירשו את כוונת הבית יוסף על פי דברי שו"ת מהרי"ט (חלק א, סימן קלו), שיש לאסור אחיזת הספר ערום בשעת הגבהתו, אף שאינו נוגע בגוף הספר, שמא יגע בו. וזהו שהעיר על שיטת בני אשכנז, שהיו מגביהים את הספר כשהוא ערום, ולא חששו שמא יגע בו.
ובספר מרכבת המשנה (שאר אבות הטומאה ט, ה), אחר שהאריך לחדש שכוונת רבי פרנך היא לאסור החזקת ספר תורה ללא כיסוי, כתב: 'ובזה מובן מה שכתב הבית יוסף אורח חיים סימן קמז: ואפשר שעל זה סומכים האשכנזים שאוחזין בספר תורה ערום בשעה שמגביהין אותו להראות הכתב לעם. ותמה עליו בדרכי משה, ואני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה ביניהם, אלא אדרבה נזהרים שלא לגע בספר תורה ערום, ע"כ. ולפמ"ש, יפה כתב הבית יוסף, דאע"ג דנזהרים מנגיעה ערום, מכל מקום אוחזין אותו ערום, ובמקום אחר הארכתי'.
והנה, למרות שאין נראה לפרש כך בכוונת הבית יוסף, שאם האיסור הוא בכך שהספר ערום ללא כיסוי, אם כן מה מועילה נטילת ידים. ועוד, שלא מסתבר שהבית יוסף נקט בפשטות כפירוש הגאונים, שנראה שלא היה ידוע כל כך בימיו. אך מכל מקום למדנו מדברי המרכבת המשנה, שלפי פירוש הגאונים יש חסרון במנהג ההגבהה של בני אשכנז. אם כי להלכה נראה לצדד, שגם לשיטת הגאונים, כיון שיש צורך להגביה את הספר לפי שעה כדי להראות את הכתב לעם, אין להקפיד כל כך על כך שהצד האחורי של הספר גלוי, כיון שיש טורח לכסותו באותה שעה.
♦ ♦ ♦