בדין ברכת העץ על השוקולד, וברכת שהכל על הבמבה והפופקורן
א.איתא בגמ' ברכות (לח.) תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא. ופרש"י טרימא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. והב"י (סי' רב) כתב דמשמע מדבריו שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בורא פרי העץ, ושכן נראה מדברי הטור וכ"כ בתרומת הדשן (סימן כט). אבל הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ד) כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהם ועשאם כמו עיסה[1] מברך עליהם תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. עכ"ד. ובסימן רד הביא הב"י לתרומת הדשן (סי' כט) שכתב דגודגדניות שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי ומערבים בהם דבש ותבלין יש לברך שהכל משום דמרש"י משמע שפרי שמרוסק הרבה ברכתו שהכל. וכתב עליו הב"י: ואין דבריו נראין בעיני, שאם רש"י פירש דטרימא הם תמרים שכתשן קצת, כבר נתבאר בסימן רב דלהרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ד) אפילו מיעכן ועשאן עיסה מברך בורא פרי העץ. עכ"ל. ומבואר בדבריו שהוא מבין בדעת הרמב"ם שכתב 'ועשאן עיסה' שזה כולל אפילו ריסוק גמור עד שנימוח, שהרי נדון תה"ד קאי על גודגדניות שנמוחו בבישול.
מיהו יש להעיר על הב"י, דמנין לו שלשון הרמב"ם שכתב עיסה כוונתו שגם נימוח, שהרי עיסה היא דבר מוצק. ויתכן שהרמב"ם יסבור דבנימוח מברכים שהכל. וידידי הרב עמנואל מולקנדוב הי"ו בספרו תורת הקדמונים (ח"א סי' לח) הביא ראיה לזה מספר השלחן (הל' סעודה שער ג) שכתב כלשון הרמב"ם 'עיסה' ואח"כ כתב שאם אין בהם מראה תמרים מברך שהכל. וא"כ אפשר לומר כן גם בדעת הרמב"ם. וע"ש שהביא כמה פוסקים שכך הבינו ברמב"ם.
♦
ב.
אמנם מצאנו לכמה מרבוותא שכתבו במפורש שאע"פ שכתשן הרבה ועשאן כמים אפ"ה מברך עליהם בפה"ע. ז"ל המכתם (ברכות לח.): פי' שמסירים גרעיני תמרים ואחר כותשין אותן הרבה ועושין אותן כעין מרקחת מברכין עליו בפה"ע ע"כ. וכ"ה בספר הבתים (שער ז) תמרים שמיעכן ביד ועשאן מי מרקחת. ובספר הנר (סוף עמ' עו) כתב בשם רב האי גאון וז"ל תמרים מבושלות וטרופות בלובן ביצה ולשין אותן בקונבס וכיו"ב (אולם בספר הנר שם חלק ע"ז דזה נחשב שכר). וכ"כ הרמב"ן (בחולין קכ:) וז"ל ובטרימא בפה"ע, וטרימא היינו תמרים שחוקין וגומעין אותן. וכ"כ הרשב"ץ (בברכות ל"ח) כדברי הרמב"ן. וכ"ד ראב"י אב"ד בתשובה (סי' ע"ט) וז"ל מאי דאמרינן דדובשא דתמרי זיעה בעלמא, מים לבדן, שאין גוף הפרי נמחה לתוכן אבל אם גוף הפרי נמחה לתוכן ונעשה דבש מברכין עליו כפרי עצמו ע"כ.
וכן מוכח נמי מהא דאיתא בגמ' (ברכות לט.) מיא דכולהו שילקי כשילקי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה. ופרש"י: מיא דסלקא: תבשיל של תרדין. וכ"כ האו"ז (הלכ' סעודה סי' קעא) פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק אף על פי שאין באלו מים כ"א מרק וטעמם ירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן ולא אמרינן דזיעה בעלמא נינהו. וכ"כ בספר המאורות וז"ל: פירוש המים שנתבשלו בהם וקבלו הטעם, וכל שכן מי סחיטתן, כולהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה דמיא דכולהו שלקי כשלקי. וכ"כ בספר המכתם וז"ל: פי' הראב"ד ז"ל לא תימא מי סחיטתן, אלא אימא המים שנשלקו בהן, כיון דנתנו טעם במים הרי הן כגופן. וכ"כ הראבי"ה (סי' ק"ח) וז"ל: ויש מפרש בסוחט השילקי חיים, ויש מפרש שנסחטו מעצמן בהתבשלם במים. וכ"כ בספר הפרדס (שער חמישי) וז"ל: וכן אותן משקין של בשמים שקורין בלע"ז שרא"ב אם הן מתוקין לחיך נראה לי דמברכין בורא פרי האדמה, דקיימא לן בפרק כיצד מיא דכולהו שלקי כשלקי, ועוד שמשימין בו סוכרי, ולדעת הרב בעל הלכות גדולות והגאונים ז"ל ראוי הוא לברך עליו בורא פרי האדמה... ואחר מכן ראיתי שכתב כן רבינו משה בר' שניאור ז"ל. וכ"כ בספר הפרנס (סי' שפב) וז"ל: מים שנתבשלו בו כל מיני ירקות מברך עליהן פרי האדמה. והובא דין זה בשו"ע בסימן רה ס"ב. ועיין בהערה[2] מדוע ברכת השכר היא שהכל, ובהערה[3] שיטה אחרת בראשונים בפירוש מיא דשלקי.
♦
ג.
כמו כן מצאנו לכמה ראשונים שכתבו שאם רסקם לגמרי ברכתם שהכל, אך אפשר לפרש בדבריהם שמדובר בריסוק שנמוח המביאו לכעין פנים חדשות. הנה הרא"ה בספרו פקודת הלויים (ברכות לח.) כתב לגבי הטרימא וז"ל: ושמעינן מינה דטעמא (דטרימא) משום דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן, לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקים היוצאים מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינם כמותם ואין מברכין עליהם אלא שהכל". עכ"ל. והעתיקו באלאשבילי (ברכות לח.). ואפשר לומר דמש"כ ריסוק שעברה צורתן, היינו שינוי מהותי כעין משקים או מרקחת. וכ"כ בספר השלחן (הלכ' סעודה שער ג) וז"ל: בד"א בשיש בהם מראה תמרים, וכמו שאמרו בפירורי לחם שמברך עליהם המוציא כשיש בהם תואר לחם. אבל כשאין בהם מראה תמרים אין מברך עליהם אלא שהכל, לפי שאין זה דרך חשיבותן. עכ"ל. וכ'כ הר"י מלוניל (ברכות כז. מדפי הרי"ף) וז"ל: ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי כדאמרינן, גבי פרורין, והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. מברכין עליה ב"פ העץ מאי טעמא דבמלתיהו קיימי כדמעקרא. עכ"ל. הרי שדימו את דין התמרים שאין בהם מראה תמרים לפירורי לחם שאין בהם תואר לחם, והיינו שינוי מהותי, ולא רק צורתה, כי על שינוי הצורה אמרינן במילתייהו קיימי. ומש"כ ספר השלחן שכשאין בהם "מראה תמרים" מברך שהכל, צ"ל שכונתו לומר שריסקו לכעין דבש תמרים (סילאן), ולא לכעין ממרח תמרים של ימינו.
גם רבינו אשר מלוניל בספר המנהגות (דף לד.) כתב וז"ל: ושוכר (סוכר) איכא מן דאמר מברך עליה בורא פרי העץ, ותמא הוא יותר משמע שיברך עליו שהכל כמו בדבש תמרים, מפני שאין מראית התמרים בו, כדאמרינן בפרימא פי' תמרים מרוסקין דלא מברכין אלא שהכל ולא מברכין בורא פרי העץ אם אין הפרי קיים במראיו. עכ"ל. והנה מש"כ שפרימא (טרימא) מברכים שהכל, לכאורה קשה, דגמ' מפורשת היא שמברכים העץ. ואולי יש להגיה בדבריו, אך נראה שעיקר כונתו לומר שעל הסוכר יש לברך שהכל כמו בדבש תמרים, שהרי דוקא בפרימא מברכים העץ משום שהפרי קיים, משא"כ בדבש הזב מהתמרים שמברכים שהכל. והיינו משום שהדבש הוי שינוי מהותי מהפרי ולא דמי לטרימא דבמלתייהו קיימי ורק לבשו צורה אחרת. ואם כנים אנו בזה, יש לומר כן גם בדעת רש"י (וכפי שהבינו הב"י והתה"ד הנ"ל אות א), דדוקא בריסוק המביאו לפנים חדשות לא מברכינן העץ.
♦
ד.
ולפי הראשונים הנ"ל שסוברים שבטרימא מברך העץ אפילו נימוח כעין מרקחת, וכן הראשונים שסוברים דמיא דשלקי הוא כפשטו, יש לומר שעל פירות שנסחטו יש לברך על מימיהם העץ. אלא שלכאורה יש להקשות עליהם מהא דאיתא בגמ' (לח.) ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר. ע"כ. ונמצא א"כ שמר בר רב אשי סובר כרבי יהושע שמי פירות הוי כזיעא בעלמא, וברכתם שהכל כדין דבש תמרים.
וראיתי לרשב"א שכתב בשם הראב"ד דטעמא דרבי יהושע (מבואר בחולין קכ:) משום גזירת הכתוב דגמר תרומה מבכורים מה בכורים משקה היוצא מהם כמותן דכתיב אשר תביא מארצך, אף תרומה נמי, ומה משקין דקדשים בתרומה תירוש ויצהר (משקים שמקדישים ומפרישים אותם לתרומה שרי רק בתירוש ויצהר) אין, מידי אחרינא לא, אף משקין היוצאין מהן כמותן (יין הזב מהענבים, ושמן הזב מהזיתים) תירוש ויצהר אין, מידי אחרינא לא. ונמצא א"כ דטעמא דרבי יהושע לאו משום זיעא אלא משום גזירת הכתוב. ותירץ, דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה (א"ה: היינו שזב מאליו לא ע"י כתישה וסחיטה) אבל היכא דכתשן לא, דעיקר הוי, ולא גרע ממיא דסילקא. עכ"ד. ומשמע שהוא סובר שמר בר רב אשי סובר כרבי יהושע אך לא מטעמיה. ולכאורה כן מוכח ממה שאמר כן רק על דבש תמרים, ולא בכללות על כל מי פירות, וע"כ דס"ל יש חילוק בין דבש דהוי זיעא בעלמא לבין משקין שהוא מגוף הפרי.
והרשב"א (הביאו בב"י ובשו"ע סי' רב ס"י) חלק על פירושו של הראב"ד ותירץ באופן אחר. וז"ל: ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא ע"י שליקה, מי שליקתן כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקי' ולא למסחטי' אלא למיכלי' בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהן כהן, והא דקא כאיל הכא ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעין קאמר כרמונים וענבים וכיוצא בהן. ע"כ. נמצא שאף שהרשב"א פליג על הני רבוותא דלעיל, מ"מ הוא מודה שפרי שרגילים לסוחטו ברכתו בפה"ע (וכ"כ הב"ח והט"ז ( סי' רב ס"ק ח) עטרת זקנים (סי' רב ס"ק ד) ועוד, בדעת הרשב"א). וכ"כ המאירי (ברכות לח.) וז"ל: ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים. וכ"כ התרומת הדשן (סי' כט) הנ"ל שאחר שדייק מרש"י גבי טרימא דבמרוסק הרבה מברכים שהכל, הקשה מדין המלתא דברכתה אדמה (ברכות לו:) ופרש"י (יומא פא:) בשמים כתושים בדבש, משמע שאף מרוסק ביותר נשאר בברכתו. וכתב וז"ל: וי"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים, מש"ה חשיבין קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק. ואף על פי שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר. עכ"ל. ואם היה רואה את דברי הרשב"א היה שש לקראתם.
וכן נלע"ד לומר בדעת הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ב) שכתב וז"ל: הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים. ע"כ. ולקמן (הלכה ד) כתב: ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן. עכ"ל. והדברים קל וחומר, אם ירקות שדרך לשלקן מברך בורא פרי האדמה, פירות שהדרך לסוחטן לא כל שכן? וא"כ ע"כ לומר שמש"כ לעיל מינה שהסוחט פירות מברך עליהם שהכל היינו בפירות שאין דרך לסוחטן.
וכן נלע"ד להוכיח ממש"כ הרמב"ם (פ"ח ה"ה) לחלוק על הגאונים שכתבו לברך על הסוכר ב"פ העץ, וז"ל: ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל. עכ"ל. ובביאור דבריו נלע"ד לומר דבתחילה כתב שאינו פרי, ואח"כ הוסיף שאין לומר שהסוכר עצמו הוא פריו, משום דלא גרע הסוכר מדבש תמרים. ומשמע שאם באמת היה פרי גמור שממנו מפיקים את הסוכר, גם הרמב"ם יודה שברכתו העץ כיון שדרכו בכך, וכדין השלקות. אמנם הכסף משנה כתב שכוונת הרמב"ם שאפילו אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ, לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו'. אך לענ"ד קשה לפרש כן, כי פשטות לשון הרמב"ם שכתב "שלא יהיה דבש אלו הקנים" מורה שהוא המשך למש"כ קודם לכן שאינו פרי ואינו טעם אחר. שאם כדברי הכסף משנה היה לרמב"ם לכתוב "ואפילו אם היה פרי", כנלע"ד.
♦
ה.
כל קבל דנא מצאתי למרדכי (סימן קכה) שכתב וז"ל: מיא דכולהו שלקי כשלקי פי' בין אם סוחט המשקה מהם בין אם בישלן במים ודוקא ירקות שהמשקה שיוצא ממנו עיקרו לטבול בו קאי וחשיב מאכל כמקודם דהא אמרינן פ' חבית (שבת קמד.) משקה הבא לאוכל כאוכל דמי אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדין אחר סחיטתם לשתיה מתחלה מברך שהכל נהיה בדברו ואחר כך בורא נפשות רבות. וכן פירש ר"י בריש פסחים דמיא דסילקא משבח. עכ"ל. כמו כן מצאנו לרא"ה בספרו פקודת הלויים (ברכות לח.) וז"ל: ושמעינן מינה דטעמא (דטרימא) משום דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן, לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל ולבסוף ולא כלום. וזו בנין אב למשקים היוצאים מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינם כמותם ואין מברכין עליהם אלא שהכל". עכ"ל. והעתיקו באלאשבילי (ברכות לח.). ומבואר דס"ל שעל מי פירות מברך שהכל.
ולכאורה יש להקשות על סברתם מהא דאמרינן בברכות (לו.) קמחא דחיטי, רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ורב נחמן אמר: שהכל נהיה בדברו. אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה דרב יהודה, דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה; דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, אלמא אע"ג דאשתני במלתיה קאי, הא נמי, אע"ג דאשתני במלתיה קאי. מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא, הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת. וכתב הרי"ף: ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. והקשה הרא"ה על הרי"ף, דבגמ' מבואר להדיא דהטעם משום דאית ליה עילויא אחרינא, ולא משום דלא רגילי אינשי, וודאי שגם לרב נחמן קמח חזי לכוס, דאל"כ היה לו לומר משום דלא חזי לכוס ולא משום דאשתני. וסיים וכתב: וכל היכא דאשתני ואית ליה עלויא אחרינא ועומד לכך ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכוותא בהא ודאי נפק ליה ביני ביני מתורת פרי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עלויא. עכ"ל. ולכאורה קשה, דמשמע מדבריו שאם לא היה לו עילויא אחרינא היתה ברכתו האדמה, ולכאורה מה זה שונה ממש"כ הרא"ה עצמו (הובא לעיל) גבי הטרימא שאם נתרסק לגמרי עד שעברה צורתן ברכתן שהכל, והא התם ראוי לאכילה ואין לו עילויא אחרינא. ונמצא לכאורה שדבריו סתרי אהדדי.
ומש"כ להקשות על הרי"ף, נלע"ד לומר דאף דהקמח במילתיה קיימי (כדין הטרימא), מ"מ מכיון דלא רגילי אינשי לאוכלו מחמת שהשתנה לריעותא ירד דרגה. ולכן אפילו לא היה לו עילויא אחרינא ע"י אפיה היתה ברכתו שהכל, כיון שאינו דומה לשמן זית שלא ירד ע"י השינוי. ומה שאמרה הגמ' הכא אית ליה עילויא אחרינא, אין לדייק שאם לא היה לו עילויא אחרינא היתה ברכתו בורא פרי האדמה, דזיל בתר טעמא, שמכיון שאין רגילות לאוכלו ירד ממעלתו. ונמצא א"כ שהרי"ף ביאר את דברי הגמ' שאמרה אית ליה עילויא, פירושו שכעת ירד ממעלתו. משא"כ אם היה ראוי, גם רב נחמן מודה שנשאר בברכתו כיון דבמילתיה קאי אע"פ שהשתנה מאד, וכדין שמן זית[4]. ונלע"ד שמכאן ראיה ברורה לדעת רב האי גאון המכתם הרמב"ן הרשב"ץ הראב"ד וספר הבתים שהבאנו לעיל (אות ב) בדין הטרימא, שאפילו נתרסק לגמרי ועשאו מרקחת במלתיה קיימי, שהרי קמח הוי שינוי צורה וריסוק גמור, וכל שראוי לאכילה לא אבדה ברכתו, בין לרב יהודה בין לרב נחמן.
נמצא א"כ שדין ברכת שמן זית (וכן ברכת היין, שגם עליו מברכים בורא פרי הגפן) תיובתיה דהמרדכי הרא"ה והאלאשוילי, והוא בנין אב לכל הפירות המרוסקים לגמרי הראויים לאכילה דחשיבי במלתייהו קיימי ולא ירדו מברכתם הראויה להם. וליישב דבריהם נלע"ד לומר שהם סוברים כהרשב"א הנ"ל, וכל דבריהם היו בפירות שאין רגילות לסוחטם, כגון תותים ורימונים דחשיבי זיעא בעלמא וברכתם שהכל כדין דבש תמרים, משא"כ פירות שרגילים לסוחטם, דינם כשמן זית וברכתם העץ.
♦
ו.
והנה הרא"ש בברכות (פרק ו סי' יב) כתב שמי פירות חשיבי זיעה ודינם כדבש תמרים שברכתו שהכל, והביא ראיה מהגמ' בפסחים (כד:) דאמרינן התם "אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ואילו מתותים תאנים ורמונים לא. מאי טעמא, אמר אביי משום דזיעא בעלמא הוא. ומשמע דדוקא זיתים וענבים חשיבי משקה". ובהמשך דבריו כתב הרא"ש (סי' יח) דמי פירות לא דמו למיא דשילקי לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי, וכ"כ הטור בסי' רה. והדברים צריכים הבנה, דהמוחש לא יוכחש שבמי פירות יש יותר טעם הפרי מאשר במי שלקות ששם יש רוב מים[5]. ואין לומר דס"ל כהרשב"א ששלקות דרכן בכך, שהרי כתב טעם אחר, ובהמשך דבריו כתב דאפשר שאם בישל פירות יברך על מימיהם העץ, והרי לדעת הרשב"א ברכתם שהכל כי אין דרכן בבישול. ועיין בחזו"א (או"ח סי' לג אות ה) שכתב: "ואפשר דליכא דפליג עליה דהרשב"א, ולמעשה צ"ע", אך לפי מה שבארנו נראה דהרא"ש פליג.
כמו כן יש להקשות על ראייתו של הרא"ש מהגמ' בפסחים ממש"כ שם התוס' ד"ה אלא הכא, דבחולין (קכא.) יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר, וא"כ אמאי איצטריך למימר הכא דזיעא בעלמא הוא? ותירצו דלא איצטריך גזירת הכתוב למעוטי שאר משקין דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה להם ליחשב משקין שלהן כפרי אלא זיעה בעלמא, ולהכי איצטריך גזירת הכתוב להחשיבם כפרי. ולהכי אמרינן בשמעתין דזיעה בעלמא הוא, מיהו תימה אמאי אמר זיעה בעלמא, והא טעם כעיקר דאורייתא. עכת"ד. ולפי מש"כ שגם תירוש ויצהר חשיבי זיעה, נמצא שלענין ברכות היה לנו לברך על שמן זית שהכל, ומדחזינן שמברכים עליו בורא פרי העץ (וכן יין, שהוא חשוב ותקנו לו ברכה מיוחדת, מ"מ לא היה להכניס בנוסח הברכה 'בורא פרי' שהרי אינו פרי, והיה לתקן נוסח כעין ברכת המוציא, כגון: 'המוציא יין מן הגפן) משמע שלא מדמים דיני ברכות לערלה ביכורים ותרומה, דהתם גזירת הכתוב הוא וכדעת הראב"ד שהביא הרשב"א הנ"ל, ובפרט לפי מה שסיימו דהוי טעם כעיקר. ובשלמא לגבי ערלה שכתוב מפורש שאינו לוקה יש למצוא יישוב, אך לגבי ברכות ודאי דחשיב גוף הפרי דבמילתייהו קיימי וכדין שמן זית.
והנה השו"ע בסימן רה (סעיפים ב-ג) כתב שעל מי שלקות מברך האדמה ומי סחיטתן שהכל. ובסי' רב הביא הב"י את מחלוקת הרא"ש והרשב"א ולא הכריע, וגם בשו"ע (סעיף י) הביא את שתי הדעות ולא הכריע (ובסעיף יא כתב שירא שמים יחשוש לדעת הרא"ש לענין ברכה אחרונה מעין שלש). אך לאור האמור לעיל נראה שמכיון שהרא"ש והטור יחידים נגד כל הני רבוותא, והחילוק שכתבו בין מי שלקות למי פירות אינו מובן ונראה ששאר הראשונים לא יסכימו לו, אין לומר בזה סב"ל.
בסיכום: פירות שנתרסקו ביותר אך לא השתנו מהותם וטעמם, כמו ממרח תמרים סלט אבוקדו ופירה, לכו"ע במלתייהו קיימי ויש לברך עליהם כברכתם. ואם נתרסקו והשתנו מהותם וטעמם, כגון שהפכו להיות כעין מרקחת או מי פירות, נחלקו הראשונים אם ירדו מברכתם, וסב"ל. אך אם דרך העולם לרסקם או לסוחטם, כגון מיץ תפוזים, יש לברך העץ, משום דחשיב במילתייהו קיימי ולא יצאו מתורת פרי, וכדין שמן זית ויין שמברכינן "בורא פרי", כנלע"ד. ועיין בהערה[6] מש"כ בדעת החזו"א.
♦
דין ברכת השוקולד
לאור הנ"ל נראה שיש לברך על השוקולד העץ, אע"פ שטוחנים אותו לאבקה, מ"מ מכיון שזה עיקר ייעודו ודרך אכילתו חשיב קאי במילתיה, ודמי להא דאיתא בברכות (לו:) אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי שריא (משום בשולי גויים, רש"י), ומברכין עליה בורא פרי האדמה. ופרש"י: המלתא, ליטואר"יו בלעז, וביומא (פא:) פירש: הימלתא, ליטוריג"ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש. ובלעזי רש"י כתבו: ליטוארי"א letuarie) letuarie, תרגום: דייסה לתרופה, העשויה מעשבים ממותקים. ומבואר בגמ' שם שהוא זנגביל. וכ"כ הב"י בסי' רג, וכתב דקמ"ל דמשום דנתרקח בדבש לא נשתנית ברכתו. והביא דין זה בשו"ע (סעיף ו).
אלא שראיתי בכף החיים (סימן רג ס"ק כא) שהביא לשל"ה (שער האותיות, אות קו"ף, קדושת האכילה) שכתב: "זהו מיירי בחתיכות גדולות שמטגנים בדבש, והזנגביל גופו הוא המרקחת". וכ"כ עוד השל"ה בספרו עמק ברכה (ברכות הנהנין עמ' מז) דאיירי בחתיכות גדולות והזנגביל הוא המרקחת. ולכאורה יש לתמוה, שהרי הב"י שם (סימן רג) בעצמו העלה פירוש זה ואח"כ סתרו דמדברי הטור סי' רד משמע דהומלתא הם בשמים שחוקים. וכן הבין התה"ד (סי' כט) שהזכרנו לעיל. ובפרט שהטור בסימן רג כתב בשם הר"מ מרוטנבורג דעל בשמים שחוקין מעורבין יחד בסוכרא מברכין בפה"א כמו הומלתא, והביאו בשו"ע (סי' רג סעיף ז) וז"ל: בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר, הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים. וכבר תמה הבאור הלכה (סי' רג) ד"ה על זנגביל, על העמק ברכה וז"ל: ולא הבנתי דהלא מבואר לקמיה בס"ז דבשמים שחוקים וכו' והיינו אף כששחוקים לגמרי, ואפילו למאן דמחמיר בתמרים שעשאן כעין עיסה שאבד ברכתו הקודמת וכמבואר בסימן רב ס"ז בהגה, אפ"ה לענין בשמים מודו דאף כשנימוח לגמרי אפ"ה מברך ברכתו הקודמת, הואיל דאורחייהו בהכי לכתוש לגמרי וכמבואר בתה"ד סי' כט. עכ"ל. ודבריו האחרונים הם החילוק של הרשב"א שכיון אליו תה"ד, והובאו דבריהם לעיל (אות ג).
ולפ"ז יוצא שהשוקולד המופק מפולי הקקאו יש לברך עליו העץ. ואע"פ שנתרסק ביותר מ"מ במילתיה קיימי. ואע"פ שפולי הקקאו אינם ראויים לאכילה כמות שהם מחמת מרירותם, מ"מ דינם כפירות שראויים לאכילה רק אחר בישול, שמברך עליהם כברכתם הראויה, כמבואר בשו"ע (סי' רב סעיף יב). ואף שיש בשוקולד רוב סוכר, מ"מ הרי לדעת הגאונים ברכת הסוכר ב"פ העץ (אך כיום מפיקים סוכר מסלק, ולשיטתם יש לברך האדמה). ואף להרמב"ם שחולק וסובר שברכתו שהכל, והכי קיי"ל, מ"מ בנדו"ד הקקאו הוא העיקר, וכמבואר בסי' רב (סעיף ג) ששמן זית שעירב במי סילקא אם חפץ בשמן כגון לרפואה מברך העץ, אע"פ שהוא המעט, כיון שהוא עיקר אצלו. ולפ"ז יוצא שעל השוקולד יש לברך העץ כי הוא העיקר אע"פ שהוא המיעוט. אך על משקה קקאו הנקרא שוקו וכן על משקה הקפה יש לברך שהכל, כי דעת האדם על שתיית המים והחלב, והקקאו והקפה באים רק להטעימם. מיהו נראה שאם שותה את הקפה לא מחמת צמאון אלא לעורר את נפשו ע"י סגולת הקפאין, יצטרך לברך ב"פ העץ.
ושו"ר בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן צא) שכתב לדמות את דין השוקולד לדין בשמים שחוקים (סי' רג סעיף ז) הנ"ל, והוסיף: והפליאה היא ביותר על אחינו הספרדים שנוהגים כהמחבר (סי' רב סעיף ז) לברך בפה"ע גם על תמרים שנתמעכו ונשתנה צורתן, ונשאר בזה בצע"ג. ע"ש. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' כז אות ב) הביא הרב השואל שדעת הגרש"ז אוירבאך והגריש"א לברך העץ, ומש"כ הרב שבט הלוי ליישב את מנהג העולם שמברכים שהכל, יש להשיב עליו ע"פ המבואר לעיל. וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ו (סי' לח) שדעת הרב השואל שם, הרב יהושע נוייברט מח"ס שמירת שבת כהלכתה, שיש לברך על השוקולד האדמה או העץ, והרב המחבר כתב ליישב את מנהג העולם לברך שהכל. והניף ידו שנית בח"ח (סי' כב), ושם כתב שמכיון שהסוכר הוא הרוב והשוקולד מיעוט, וטעמו מר ואינו ראוי לאכילה, אין לברך עליו העץ, וכבר כתבנו לעיל לדחות טענות אלו. ובשו"ת אור לציון כתב שעץ הקקאו היה בעבר עץ סרק ורק כיום רגילים לטעת אותו ויש להסתפק אם השתנה דינו לעץ פרי וסב"ל. ולכאורה דבריו קשים, דלמה לא יחשב פרי, אחר דאחשבינהו בני האדם? ואין לנו לדחות ברכה מבוררת מחמת חשש זה.
בסיכום: מנהג העולם לברך על השוקולד שהכל, אך לענ"ד נראה שנכון יותר לברך עליו העץ, וכ"ד הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכן נטתה דעתו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
♦
דין ברכת הבמבה
כתב רבינו יונה (ברכות כו . מדפי הרי"ף) והפת שעושין מקטניות כגון פת של פולין וכיוצא בו נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל שאין דרך לעשות פת כל כך מהקטניות כמו מהאורז והדוחן ולא דיינינן להו מזונות. וא"ת ולמה לא יברך על הפת של קטניות ב"פ האדמה כמו שמברך על הקטניות ואם תאמר מפני שנשתנה, למעליותא אישתנה דמעיקרא קטניות והכא פת, ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד דכיון שנשתנה ויצא מתורת פרי אין אנו יכולין לומר עליו בפה"א וברכת הפת אין אנו יכולין לומר ג"כ אלא בחמשת המינין, על כן אנו מברכין עליו הברכה שכוללת הכל ואפי' הפת, כדתנן (מ.) ועל כולם אם אמר שהכל יצא, נמצא שמפני שהגיע לשם פת חל עליו ברכת שהכל שכוללת הפת אף על פי שהיא גרועה. ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהיא פרי ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לפיכך גרע מהברכה שלו. עכ"ל.
ובביאור דבריו נלע"ד לומר שבתחילה כתב שפת קטנית חשיב השתנה לעילויא, וע"ז היה צריך לתרץ שמפני מעלתו ירד. אך בתירוץ השני תירץ דבאמת פת קטנית השתנתה לגריעותא, כיון שאין דרך אכילת הקטנית בכך. וכן מוכח מדברי האורחות חיים (הל' ברכות אות ה) שהביא לדברי רבינו יונה, וכתב בתירוץ השני וז"ל: או נוכל לומ' כי באמת נשתנה לגריעותא אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועתה יצאו מתורת פרי ובאו שלא כדרך הנאתן ונשתנו לגריעותא הלכך בדין הוא שירדו מברכתן ולפיכך מברכין עליהן שהכל. עכ"ל. נמצא שרבינו יונה כתב שני תירוצים שהם אחד, דהטעם שמברכים שהכל הוא משום שפת חשיבא גריעותא כי אין דרך אכילת קטנית בכך, ואת"ל שהשתנה לעילויא, אעפ"כ ברכתו שהכל כיון שיצא מתורת פרי.
ונראה שדבריו מיוסדים ע"ד רב נחמן בברכות (לו.) שסובר שעל קמח חיטים מברך שהכל כיון דאית ליה עילויא אחרינא, והיינו שירד ממעלתו, וכמש"כ הרי"ף דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. ולא דמי כלל לדין ההמלתא (ברכות לו:), שהם בשמים שחוקים מרוקחים בדבש דאמרינן בגמ' שברכתה האדמה, והובא דין זה בב"י ובשו"ע סי' רג (סעיפים ו-ז), ומבואר שם שאף שנטחנו הבשמים לגמרי לא אבדו ברכתם. דשאני קמח חיטה וקמח קטנית שאין רגילות לאוכלם כמות שהם אפילו ע"י דבש, אלא רק ע"י שינוי מהותי ע"י האור, ופנים חדשות באו לכאן, ולכן יצאו מכלל פרי וירדו מברכתן. משא"כ בשמים שחוקים שנאכלים כמות שהם ע"י מיתוק הדבש, לא אבדו ברכתן כי לא שינו את מהותם אלא רק צורתן השתנתה, ובזה אמרינן דבמילתייהו קיימי. וגם לא דמי לפירות שטובים חיים ומבושלים שמברכים עליהם ברכתם, כמבואר בשו"ע סי' רב, דהתם ניכרים הם גם לאחר הבישול ובמילתייהו קיימי, משא"כ הכא שפנים חדשות באו לכאן.
ונראה שכל זה אמור אף בקטניות שדרך העולם לעשות מהם פת, דהא איתא בגמ' (ברכות לז.) דלדעת רב ושמואל אורז ודוחן מברכים עליהם שהכל. ואע"פ שהגמ' הקשתה עליהם מן הברייתא דמברכים עליהם מזונות, ונשארה בתיובתא, מ"מ נוכל ללמוד לגבי שאר קטניות, שאע"פ שיש רגילות לעשות מהם פת כמו האורז[7], שברכתם תהיה שהכל כיון שאינם מחמשת המינים. דכל מה שהגמ' הקשתה על רב ושמואל הוא משום שאורז זיין, ולא משום שרגילים לעשות ממנו פת, כמבואר בספר הפרדס (שער ראשון) ושלטי הגבורים (ברכות כו. מדפי הרי"ף).
ולפי הנ"ל יש לומר שקמח תירס שרגילים לעשות ממנו הרבה מאכלים, כגון קורנפלקס ומיני חטיפים כגון במבה וכדו', יש לברך עליהם שהכל, דדינם כדין פת קטנית שברכתה שהכל.
וראיתי לרשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א שכתב בספרו עין יצחק (כללי ספק ברכות עמ' תקעה) שאחר בירור במפעל אמרו לו שהתירס שממנו מייצרים את הבמבה הוא מין מיוחד[8] שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא והוא נועד רק לטחינה, וכתב עפ"ז שכיון שכך דרך אכילתו יש לברך ע"ז האדמה. וכתב לדמות דין זה למש"כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טז ח"ב דף קמג טור ב) קורא שהוא מלולב שהוא רך ולולבי גפנים ושקדין רכים, פירוש מתוקים, מברכין שהכל נ"ב, שאין נוטעים אותם האנשים על דעת לאכלן כך, אלא כשיגמרו הפרי. אבל אם היו נוטעים אותם האנשים על דעת לאכלן כך רכין כמו מין אילן שנוטעים אותו על דעת לאכל העלין והתמרות רכין מברך ב"פ האדמה כך פשוט. עכ"ל. וא"כ גם כאן, כיון שתירס זה נוטעים אותו לאכילה ע"י זה שטוחנים אותו ומתפיחים אותו ע"י האור, יש לברך עליו כברכתו. עוד כתב שם שכן מבואר בתרומת הדשן (סי' כט) שבשמים כתושים המעורבים בדבש מברכים עליהם כברכתם כיון דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק, ומשו"ה חשיבי במילתייהו קיימי. והביא שכן כתב המג"א (סי' רב ס"ק יח), ושכן משמע בשו"ע הגר"ז בכמה מקומות שכל דבר שדרכו בריסוק מברכים עליו כברכתו.
והנה רבינו ירוחם דיבר על גדר פרי, וזה כעין דין הצלף המבואר בשו"ע סי' רב (סעיף ו). אך בנדו"ד אין לנו ספק שמדובר בעיקר הפרי, וכל ענין הנדון הוא אם ירד מברכתו עקב השינוי שנעשה בו, וע"ז דן התה"ד. והמג"א העתיק את דברי התה"ד ומן הסתם זהו מקור הגר"ז. וכבר כתבנו לעיל (אות ד) שחילוק זה כבר כתבו הרשב"א בדין מיא דשלקי, דהטעם שמברכים עליהם האדמה הוא משום שדרכם בכך, משא"כ מי סחיטת פירות, דחשיבי זיעה, כיון שאין דרך לסוחטם. והבאנו שכן י"ל בדעת הרמב"ם. והביא הב"י לרשב"א בסימן רב ובשו"ע סעיף י בדעה ראשונה. אך כל זה נכון לגבי פירות, אך קטניות שעושים מהם פת, דין אחר להם וכמש"כ לעיל. כמו כן יש להעיר אם ע"ז סמיכתו, לכאורה יש לו גם להורות שעל מיץ תפוזים יש לברך ב"פ העץ, וכמו שכתבנו לעיל.
ומה שכתב שם (עמ' תקעו) שאין זה ענין לפת קטנית, כי הקטניות ראויות למאכל גם בלי ריסוקן, ולא נעשו כלל לשם ריסוקן. משא"כ גרגירי התירס, שהוא מזן מיוחד ואינם ראויים לאכילה כלל רק ע"י ריסוקן וניפוחן. כבר כתבנו לעיל שטענה זו נסתרת מדברי רב ושמואל שאמרו לברך על האורז שהכל למרות שיש רגילות לעשות ממנו פת. ואע"פ שהאורז ראוי לאוכלו גם ללא ריסוק, ותירס מזן זה אי אפשר, מ"מ הצד השוה שבהם הוא שיש דרך לעשות מהם פת, והוא העיקר, וכדי לחלק ביניהם יש להביא ראיה ברורה.
עוד כתב שם (עמ' תקעו) שהיה במפעל וראה שטוחנים את התירס טחינה גסה ומזלפים עליו מעט מים ואבקת אפיה, אך לא עושים ממנו עיסה. ואח"כ מכניסים גרגירים אלה לתוך צינור שיש בו מאה מעלות חום הגורם לגרגירים אלה להתקבץ יחד ולהתנפח וכך נוצרת צורת הבמבה. ומה שגרעינים אלו נקלים בתנור מה בכך אחר שלא נעשו עיסה. עכ"ד. ולכאורה כיון שנקלים הגרגירים בתנור דמי לקמח קליות, דאיתא בשו"ע שברכתו שהכל[9]. כמו כן, אע"פ שאין כאן עיסה אין זה אומר שאין לו דין של פת, דכיון שעל פת קטנית מברכים שהכל משום שהשתנתה ע"י האור, ה"ה נמי בנדו"ד, וודאי דלאו במילתיה קיימי, דהמוחש לא יוכחש שפנים חדשות באו לכאן.
♦
דין ברכת הפופקורן
לאור הנ"ל יש לדון גם בברכת הפופקורן, שעשוי ג"כ מתירס מיוחד שאינו ראוי למאכל ע"י בישול אלא לעשיית פופקורן ולקמח תירס. והנה רוב אחרוני זמנינו כתבו שיש לברך ע"ז ב"פ האדמה. ובטעם הדבר כתב בשו"ת אור לציון ח"ב (פי"ד הערה יא) דחשיב צורתו קיימת אף שהחליף צורה, שהרי זו היא הצורה של תירס התופח בחום. וכתב כן ע"פ שיטתו שעל פרי שנתמעך ביותר יש לברך שהכל מדין סב"ל, ואעפ"כ הפופקורן חשיב במילתיה קיימי כיון שכך דרך קלייתו ואכילתו. ובספר ברכת השם (פ"ז הערה 116) הקשה על האור לציון, דקשה לומר דחשיב צורתו קיימת, דמה לי התרסק מה לי תפח, הלא בשני האופנים אבדה צורתו הטבעית. וכתב שם שהטעם הוא שמכיון שגרעיני התירס נזרעו במיוחד כדי לאוכלם ע"י קלייתם, אין בזה חסרון של שינוי מראה, כי זו היא דרך אכילתם, ודומה לשמן זית שמברכים עליו העץ אע"פ שהשתנה, משום שנוטעים את הזיתים לצורך השמן ואורחייהו בהכי. והביא שכ"כ גם התה"ד (סי' כט) הנ"ל לגבי הומלתא שאע"פ שהשתנתה מראיתה מברכים עליה כברכתה וטעמא משום דאורחייהו בהכי. עכ"ד.
אך לענ"ד קשה על דבריהם, משום דהכא איירינן בשינוי צורה שנעשה ע"י האור, ודמי לפת קטנית שאע"פ שרגילים לעשות ממנה פת אעפ"כ ברכתה שהכל, כיון שנעשה שינוי מהותי ע"י האור ופנים חדשות באו לכאן. משא"כ בשמן זית, השמן שנסחט מהפרי הוא אותו שמן שהיה בפרי ולא נעשה בו שום שינוי זולת הפרדתו מהפרי. וכן המלתא שנתרסקה לא נעשה בה שינוי מהותי, אלא רק שינוי צורה. ואע"פ שמוסיפים לה דבש כדי לרקחה, מ"מ בה עצמה לא נעשה שום שינוי. משא"כ בפופקורן שנעשה בו שינוי מהותי בגופו ופנים חדשות באו לכאן, דמי טפי לפת קטנית.
ושו"ר בספר שערי עזרא בצרי (ח"א סי' יד) שכתב לברכת הפופקורן שהכל ודימהו למחלוקת בדין הטרימא, וכיון דהכא השתנה לגמרי סב"ל. וכ"כ הרב גדליהו אקסלרוד אב"ד חיפה בקובץ תורני 'הברכה' תמוז תשס"ט, שלדעת הרמ"א שדבר שהשתנה לגמרי מברכים שהכל ה"ה לפופקורן. אך לפי מש"כ לעיל אין זה קשור למחלוקת בדין הטרימא, ולכו"ע יש לברך שהכל, כיון שהשתנה ע"י האור, וכדין פת קטנית שאין בו מחלוקת.
בסיכום: חטיפים העשויים מקמח תירס כגון במבה וכן קורנפלקס יש לברך עליהם שהכל וכן מנהג העולם. ולגבי ברכת הפופקורן מנהג העולם לברך האדמה, אך נראה יותר שברכתושהכל.
הנלע"ד כתבתי והשי"ת יעב"א.
♦ ♦ ♦