הרב יחיאל אומן

בעניין המנהג בקר"ש בסיום התענית לפני צאת הכוכבים

מנהג רבים להתפלל בסיום התעניות כעשרים דק' אחרי שקיעת החמה, שהוא בספק לילה (לפי מה דמשערי' ביציאת כוכבים בפועל, ומוסכם בזמנינו שבזמן זה אין עדיין כוכבים ברקיע, ולרוב הדעות הוא בין 30-40 דק', כדלקמן), וא"כ יש לברר את ההנהגה הראויה.
♦
ענף א' - דברי הראשונים בק"ש מבעוד יום
הנה הראשונים בריש ברכות עמדו על המנהג שהיה בימיהם, שהתפללו מבעוד יום[1], וטרחו הראשונים לבאר על מה סמכו, ונביא את דבריהם, והעולה לדינא בע"ה.
♦
א. שיטת רש"י ורבנו יונה – אין מכוונים לצאת
ברש"י פתח לה פיתחא להאי פרשתא, וכתב: "... ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן - לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו – יצא".
ורבנו יונה סבר ג"כ כרש"י, דקורא ק"ש עם הציבור ומכוון שלא לצאת ידי חובה, אבל לא ניחא ליה לסמוך על ק"ש שעל המיטה מפני כמה טעמים [א' – דק"ש על המיטה קורא אותה אחר אכילה ושתיה, וק"ש של חיוב צריך לקרותה קודם אכילה לכתחלה. ב' – דק"ש שעה"מ מתוך שחושב שאינה אלא להבריח המזיקין בלבד[2], ע"כ פעמים שאינו חושש ואינו קורא אותה, או שאינו מכוין לצאת בה ידי חובה מן התורה, ג' - אפילו בלא זאת הכוונה, צריך כוונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא[3], ובאותה שעל מטתו אינו מכוין על זה וכו', ע"ש].
ולכן כתב תר"י: "אלא כך הוא הענין, שבבית הכנסת יקרא קריאת שמע עם ברכותיה ויתפלל, ולא יכוין לצאת ידי חובת ק"ש באותה הקריאה[4], אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, ויוצא ידי קריאת הברכות, ואח"כ כשיהיה בביתו קודם שיאכל אחר יציאת הכוכבים יקרא אותה, ויתכוין לצאת בה ידי חובה, ויקרא כולה במורא ובכוונת הלב וכו'".
אמנם בפשטות לא מיירי רבנו יונה על הקדמה מקודם לשקיעת החמה, שהרי בהמשך דבריו הקשה איך אפשר לומר את הברכות שזמנן בלילה, ותי' "שאע"פ שאינו לילה ממש מפני שלא יצאו הכוכבים, אפ"ה כיון ששקעה חמה (היינו שקיעה ראשונה, כמו שביאר במקו"א וכדעת ר"ת) והוי לילה לענין תפלה של ערבית, הכא נמי דיינינן ליה לילה לקריאת הברכות, ויכול לומר גולל אור מפני חשך"[5].
ועי' בשעה"צ (סק"ו) שכתב דמתחילת דברי תר"י משמע דאם אמר את הברכות קודם שקיעה חוזר ומברך, אך מסוף דבריו שכתב דהוא דומה לתפלה של ערבית, ואם כן כי היכי דלענין תפלה בודאי יצא מפלג המנחה ולמעלה, הכי נמי לענין ברכות בדיעבד[6].
♦
ב. דעת ר"ת – סמכי' על רבי יהודה דמפלג המנחה לילה
אמנם בתוס' דחו את דעת רש"י שבק"ש שבביהכ"נ אינו יוצא, ומג' טענות: א' – דאנו קורין על המיטה רק פרשה אחת, ב' - שאיננו אומרים אותה בברכותיה בזמנה, ג' – דק"ש שעל המיטה אינו אלא בשביל המזיקין[7].
ולכן פי' ר"ת, דעיקר הק"ש היא מה שקורין בביהכ"נ, ואע"פ שקורין אותה מבעו"י, מ"מ מהני, דקי"ל כרבי יהודה שמפלג המנחה הוי לילה, וכדאמרי' (לק' כז:) 'השתא דלא אפסיק הלכתא... דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד'.
והרא"ש והרשב"א הקשו, דאע"ג דמאי דאמרי' 'דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד' פי' מי שירצה יעשה הכל כרבי יהודה או הכל כרבנן, אבל לא שיתפוס קולא של שניהם, ואילו אנן מקילי' כתרוויהו, דלענין תפלת המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין פעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה, ואילו לענין ק"ש חשבי' ליה לילה כמו ר' יהודה, והוי כמו שדרה וגלגולת, שהם תרי קולי דסתרי אהדדי? ומ"מ תירצו הרא"ש והרשב"א את דעת ר"ת, דלענין תפלה דרבנן הקלו גם בתרתי דסתרי אהדדי[8] [והלח"מ (פ"ג ה"ב) נקט גם בדעת הרמב"ם דלא קפיד בתרתי דסתרי, כיון שהיא רשות, ע"ש שדייק כן בלשונו].
אמנם בשאג"א (סי' ג') הקשה על זה, דהניחא בתפילה דרבנן, אבל בק"ש דאורייתא, כיון דמספקא לן מספיקא אית לן למיזל לחומרא? וע"כ כתב דהתו' לטעמייהו אזלי, דס"ל דהלכה כמ"ד ק"ש דרבנן. ולפ"ז תמה אמאי סמכו רוב האחרונים ע"ז, ואנן נמי סמכי' עלה לסמוך על ק"ש מפלג המנחה ואילך, הא קי"ל דק"ש דאוריי'.
אבל יש לתרץ את קושייתו (וכן נתבאר במעדני יו"ט, ונתפרש יותר בפמ"ג סק"ב), שאותם הנוהגים כן הם סומכים דנקטי' עיקר כדעת ר' יהודה, ולכן גם לגבי ק"ש דאורי' קרינן מפלג המנחה כוותיה. אלא דלענין תפלת מנחה שהיא דרבנן עבדי' כרבנן, וע"ז אמרי' משום קולא בדרבנן.
ולשיטתם כתבו התוס' לקמן (כו:), על הגמ' בחולין ביעקב אבינו דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, וכתבו "ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה ניחא, ויפה מנהג שלנו דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת". והיינו דמיעקב אבינו שתיקן תפילת ערבית מוכח דטוב וראוי לעשות כמותו ולהתפלל מבעו"י קצת[9].
♦
ג. דחיית הראשונים לר"ת
והנה בדברי ר"ת נתבאר שהוא נקט בפשיטות דרבי יהודה גם לענין ק"ש אמר, וכן הבאנו לעיל מהתוס' בדף ב: שכתבו דר"י לא דרש ובשכבך לזמן שכיבה[10].
אמנם הרא"ש והרשב"א חלקו על דבריו, דמה שאמר ר"י דזמן תפילת ערבית מפלג המנחה ואילך, לא מפני שהוא לילה קאמר, אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום, ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן, ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין, אבל ודאי אינו לילה, "שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל, והיאך הוא לילה וזמן שכיבה"[11].
וכן הביא הב"י דדעת כמה גדולים דלא יצא ידי חובתו בקריאת בית הכנסת, ולכן דחה את דברי המרדכי בשם ראבי"ה שנקט כר"ת, וכתב "דהמחמיר לקרות קריאת שמע ולהתפלל בלילה (ואינו מתפלל עם הציבור) - מיחזי כיוהרא... אלא אם כן הורגל בפרישות בשאר דברים". וכתב ע"ז הב"י: "דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובתו בקריאת בית הכנסת, לא מיחזי כיוהרא, וע"כ אפילו במקום שנהגו הציבור לקרות קריאת שמע מבעוד יום יש לכל אדם לעשות בענין שיקרא קריאת שמע בעונתה".
וכ"כ הגר"א, דמוכח במשנה שבדין זה לא פליגו תנאי שזמן ק"ש מתחיל רק משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וכדאיתא בירושלמי שהקורא אפי' בבין השמשות צריך לחזור ולקרותה. וכתב על דברי ר"ת "דכבר חלקו עליו כל הפוסקים". והביאו בשעה"צ, וכתב דלכך א"צ אפי' להתנות שיצא על הצד שהוא לילה, דדברי ר"ת נדחו.
♦
ד. דעת ר"י דמקדימין את זמן ק"ש
ובתוס' הקשו ג"כ על ר"ת דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי, ולכן כתבו בשם ר"י: "שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק"ש מצאת הכוכבים... וסמכו על הני תנאי דברייתא, אף על גב דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני'".
והוסיפו הראשונים דאף על פי שאין הלכה אלא כסתמא דמתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, מ"מ לענין תפלה הקלו. וכמש"כ הטור "מתוך הדוחק נהגו כן וכו', וע"כ סמכו על הני תנאי דברייתא אף על גב דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני'".
וסים הטור: "ומ"מ גם לפר"י אין למהר לקרותה כ"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים, כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא".
ועי' בפנ"י שכתב, דלדעת ר"י לא קשה איך עבדי' תרתי דסתרי, שהרי זמן ק"ש ותפילה אינו זמן אחד, וא"כ לגבי ק"ש סמכי' רק על הני תנאי, ולגבי תפילה מקילין בתרתי דסתרי. (ועוד העלה לחלק בין ק"ש לערבית, דזמן תפלת ערבית תליא בהקטרת איברים ופדרים, שאין לה קבע לא לפניו ולא לאחריו, ולא שייך בזה תרי קולי, אלא לפירוש ר"ת שתולה בענין זמן ק"ש).
אמנם בשו"ע לא נקט כדעת ר"י, ואולי טעמו משום דסבר כר"ת דסומכין על ההקדמה לשקיעה ראשונה, וזה לא מסתבר דהוי זמן שכיבה.
והנה בשאג"א סי' ג' הכריח דגם רש"י מודה לר"י לגבי שאר פרשיות, שהרי קי"ל דבספק דאו' צריך לקיימו עם הדרבנן, ולכן ספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותיה. וא"כ ה"ה לגבי ג' פרשיות, דאם קורא פרשה א' מספיקא אחר צה"כ, בע"כ צריך לחזור ולקרות אפי' והיה אם שמוע וויאמר אע"פ שאינן אלא דרבנן. וא"כ הא דסגי בקריאת פרשה ראשונה על מטתו לרש"י, צ"ל שהוא מטעמא דבשאר פרשיות דרבנן סמכינן על שאר תנאי דמקדמי ק"ש לצה"כ (וחלוק מספק קרא ק"ש, דיש צד שלא קרא גם את הברכות, אבל כאן לגבי הפרשיות מקילין שכאילו ודאי קראן).
והטעם שלא רצה לפרש כר"ת דסמכי' על רבי יהודה, צ"ל שהוא משום דמיירי כאן ג"כ לגבי ג' פרשיות של ק"ש, שבזה חלקו הראשונים על ר"ת דרבי יהודה לא הקל בזה. ולכן אף שגם תי' ר"י דחוק לסמוך על תנאים שלא נפסקו, מ"מ בשעה"ד סמך עליהם לכה"פ לגבי הדרבנן (ועי' לקמן שהבאנו מהפנ"י ונחל"ד שהוכיח מלשון רש"י דודאי לא לכתחילה נתכוון).
♦
ה. דעת ר' האי גאון, לקרוא בלא ברכותיה
וברא"ש הביא את דעת ר' האי גאון, שנשאל האם עדיף להתפלל ק"ש וברכותיה בציבור ולחזור ולקרות ק"ש לבד או שמא יתפלל רק שמו"ע בציבור ויחזור אח"כ ויקרא ק"ש וברכותיה. והשיב דק"ש בברכותיה בזמנה עדיף מלסמוך גאולה לתפילה דערבית, ולכן יתפללו עם הציבור שמו"ע לבד, ואח"כ יקראו ק"ש בברכותיה.
והיינו דהוה פשיטא ליה לרה"ג דתפילה בציבור עדיפא על סמיכת גאולה לתפילה דערבית, ולכן כתב דיתפלל עתה בציבור ואח"כ יקרא את הברכות.
וכן פסק המג"א בסי' רל"ו סק"ג, דהמוצא ציבור שכבר אמרו ברכות ק"ש ועומדים לפני התפילה, יתפלל עמהם ויקרא את הברכות אח"כ.
ועי' ג"כ בפמ"ג בסי' ק"ט (הובא בביה"ל שם) שכתב את סדר המדריגות מה עדיף ממה. ובשחרית כתב דסמיכת גאולה לתפילה עדיפה על תפילה בציבור, ואפי' על קדיש וקדושה שעדיפים מתפילה בציבור. אולם במעריב כתב שתפילה בציבור עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה.
♦
ענף ב' - דברי הפוסקים בק"ש, ובאכילה לפניה
א. דעת השו"ע כרבנו יונה
הנה נתבאר לן עד עתה ג' דרכים בראשונים בהנהגה למעשה בקריאת שמע לפני צאה"כ: א. לפי רש"י ורבנו יונה אינו יוצא יד"ח, וע"כ בתחילה קורא בברכותיה (יתכן דדוקא אחר שה"ח) שלא בתורת חובה, ואח"כ יקראנה עוד פעם (או בק"ש שעל המיטה או קודם לכן). ב. לפי ר"י ור"ת יש לסמוך שיוצא בק"ש שבבהכ"נ (או מצד רבי יהודה, או משום אידך תנאי שמקדימים מעט), וע"כ א"צ לקרותה אח"כ עוד פעם (אא"כ לרווחא דמילתא). ג. ולר' האי אינו יוצא וגם ברכות אין יכול לומר, אלא יקראנה בלי ברכותיה, ואח"כ ישלים את הברכות.
ולמעשה, השו"ע (בסי' רל"ה ס"א) כתב מתחילה בפשיטות דהזמן הוא אך ורק מצה"כ, "ואם קראה קודם לכן, חוזר וקורא אותה בלא ברכות". ואח"כ כתב: "ואם הצבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום, יקרא עמהם קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם, וכשיגיע זמן, קורא קריאת שמע בלא ברכות". והיינו לכאו' כדברי רבנו יונה, דבק"ש שבבכה"נ לא יצא, וגם לא יסמוך על ק"ש שעל המטה כרש"י, אלא יקרא מיד בצאה"כ.
[אמנם בט"ז הקשה, דאם פסק השו"ע כהתר"י, היה לו להזכיר כאן שיתכוין בבה"כ שלא לצאת י"ח במה שקורא שם ומתפלל, ועל כן כתב "דלפי הנראה דהרב בש"ע חזר בו מכל הדרכים שנזכרים בב"י, ובחר לו דרך זה שבבית הכנסת יקרא ויתפלל במתכוין לצאת ולרווחא דמילתא יקרא פעם שני בלא ברכה בצאת הכוכבים", ע"ש. ובפמ"ג תמה על תמיהתו, ונקט ג"כ דהשו"ע כרבנו יונה, וכמשנ"ת].
ובמג"א ג"כ כתב את הטעם דלא יסמוך על ק"ש שעל המטה, משום ב' טענות רבנו יונה: א. דאין מכוונים לצאת יד"ח בק"ש שעל המטה, ב. שאוכלין לפני כן.
והמ"ב (סקי"ב) הביא דיש נוהגין כדעת רה"ג ששותקין עד שמו"ע, ואח"כ קורין ק"ש בברכותיה. וסיים: "ואשרי המתפלל מעריב בזמנו בציבור". ובביה"ל הביא מהמעשה רב שכתב דמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד, מאשר קודם זמנה בציבור [ועי' אג"מ (או"ח ס') דמי שאינו נוהג גם בשאר דברים כהגר"א אין לו לנהוג כאן כמוהו].
♦
ב. מסקנת המג"א לענין ק"ש, ולענין אכילה
אמנם כתב אח"כ המג"א: "והעולם נהגו עכשיו כר"ת שיוצאין בק"ש שקראו בבה"כ אעפ"י שהוא מבע"י קצת". וכתב המחצה"ש שבא ליישב בזה את קושיית רבנו יונה על רש"י דאין מכוונין בק"ש שעה"מ, ויישב המג"א שבאמת סומכין בזה על ר"ת דיוצאין בק"ש דבהכ"נ.
והמשיך המג"א: "אבל כל אדם יחמיר לעצמו ויקרא על מטתו כל הק"ש ולפחות ב' פרשיות ויכוין לצאת בה (ובקיץ יזהר לקרותה אחר צ"ה), ואף על פי שאוכל קודם יצא כמ"ש רש"י". וביאר המחצה"ש שבא ליישב בזה את הקושיא הב' של תר"י שאוכלין לפני ק"ש שעה"מ, והיישוב ע"ז הוא דכיון שהוא בתורת חומרא אין חשש שאוכלין לפניה, וכדמוכח ברש"י שלא חשש לקו' התר"י (ובתוס' גם מדוייק כן, שאע"פ שהקשו על רש"י, מ"מ לא הזכירו קושיא זו, וכן הוכיח הט"ז).
וכן כתב הט"ז, דהדרך המובחר היא לעשות כרש"י, דהיינו לסמוך על ק"ש שעל מטתו. וכתב דבזה אין חשש שישכח, כיון דיש אז התעוררות לקרות מפני המזיקין ובזה אין אדם עשוי לשכוח.
♦
ג. הסתירה במג"א ויישוב המחצה"ש ויד אפרים
והנה במחצה"ש הקשה סתירה גדולה בדברי המג"א, שכאן הסיק דאין חשש אם אוכל קודם ק"ש, ואילו בסי' רס"ז (סק"ב) דחה את דברי הב"י שנקט ג"כ שאפשר לאכול, דראייתו מרב דצלי של שבת בע"ש ובודאי גם קידש ואכל. אבל דחה המג"א לא ראה מ"ש הרא"ש דרב קרא ק"ש אחר צ"ה, ומה שאכל קודם ק"ש היינו שהתחיל לאכול חצי שעה קודם זמנה. וסיים: "ועכ"פ הנוהגים להתפלל ערבית בע"ש מבע"י - מ"מ כשיגיע חצי שעה סמוך לזמן ק"ש אסורין להתחיל לאכול, דהם לא נפקי כלל בק"ש דיממא". הרי דשם אסר לאכול אע"פ שקראו מבעו"י, ודלא כדבריו כאן.
ויישב המחצה"ש (בסי' רל"ה, וכ"כ היא"פ ברס"ז), בדיוק לשון המג"א, שכתב "ועכ"פ הנוהגים להתפלל ערבית בע"ש מבע"י וכו'", דבא לומר דבשלמא אותם הנוהגים בכל השבוע כרבי יהודה ומקדימים להתפלל מפלג המנחה, לדידם באמת שרי לאכול, כיון דאינן קוראין שוב אלא בתורת חומרא. אבל בסי' רס"ז מיירי באותן שבכל השבוע נוהגים כרבנן, ורק בע"ש מתפללים מבעו"י משום הוספה מחול על הקודש (וכמו שהאריך בסק"א לבאר את מקום הנהגה זו), ממילא הם לא נפקי כלל במה שקוראין מבעו"י, ואסורין לאכול.
ועי' במ"ב בסי' רס"ז (סק"ו) שהביא תחילה את דעת המג"א שם שאם אין עד הלילה חצי שעה יש ליזהר שלא להתחיל לאכול, ואח"כ כתב: "מיהו הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך". וציין מקורו בשעה"צ מדה"ח שסמך על הט"ז, וכתב ע"ז השעה"צ: "אכן לפי מה שכתב היא"פ... אפשר דגם הט"ז יודה בזה". והיינו כנ"ל, דרק מי שנוהג כל השבוע כרבי יהודה יכול לאכול [ובסי' רל"ה סקי"ט כתב: "... מותר להם לאכול קודם שיקרא שנית שהרי עכ"פ כבר קרא, ומ"מ בהגיע זמן צה"כ ממש נכון ליזהר גם בזה"].
אמנם לכאו' היא פליאה עצומה בדברי המ"ב, שאם הוא נוקט כהיא"פ, א"כ היה לו לחלק כן גם בסי' רל"ה. ואף שי"ל דבסי' רל"ה מיירי מסתמא באותן שנוהגין כן כל השבוע, ובע"כ דסומכין על ר"ת. אמנם בשעה"צ מקודם לכן כתב באופן ברור דר"ת יחידאה הוא, ולא סמכי' עליו (ולכן אף לא הצריך לעשות תנאי בק"ש דבהכ"נ שמא יוצא בה כר"ת, אלא סתם דיכוון בודאי שלא לצאת, וכמו שבי' שם), וא"כ איך יאמר לגבי אכילה דסמכי' על ר"ת שיצא יד"ח ק"ש.
♦
ד. ביאור בדברי הט"ז דלא חשש שישכח
ובאמת, בדברי הט"ז מבואר דמה שהתיר לאכול מקודם, אינו משום שסמך על ר"ת, אלא כמו שביאר בסו"ד, דבק"ש שעל המטה לא חיישי' שישכח.
ויש לבאר את דבריו. הנה לכאורה יש לשאול לפי דבריו, א"כ מ"ט תקנו רבנן איסור אכילה קודם ערבית, והרי כל אדם קורא ק"ש על מטתו. אבל התירוץ הוא כפי שנתבאר במקור הדין בגמ' "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה", ומבואר דהחשש הוא משום שינת קימעא.
ולפ"ז יש לבאר היטב, דדוקא משום שכן הוא החשש, לכן לא סמכו על ק"ש שעל המטה, שהרי כשאדם הולך לישן קימעא איננו קורא ק"ש קודם לכן, וזה שייך דוקא כשעדיין לא התפלל. אבל אם כבר התפלל הרי אין חשש זה, שמן הסתם לא ילך לישון אלא שינת קבע, ובודאי יקרא ק"ש לפניה ויצא בזה.
[ואף שיש לשאול, מדוע לא נאסור משום האכילה עצמה שאסרו לפני התפילה? אמנם צ"ל דדמי לאכילה בסמוך למנחה גדולה, שקי"ל דאסרו רק סעודה גדולה, כיון דבסעודה קטנה אין חשש שיימשך כ"כ, וה"ה באכילה אחר צאה"כ אין חשש שיימשך, וצ"ע].
♦
ענף ג' – ברכות ק"ש קודם הזמן
ונמצא העולה עד עתה – דלמעשה נקטו השו"ע והפוסקים עיקר שאין לסמוך לקרות ק"ש לפני צאה"כ, וכמו שנתברר ברוב הפוסקים[12] ששיעורו היום כ-40 דק' אחר השקיעה, והקוראים קודם לכן בע"כ נצרכים לנידון הראשונים הנ"ל (וכ"כ בס' בין השמשות להגרי"מ טוקצינסקי, שהמנהג בירושלים להתפלל קודם הזמן נמשך ממנהג העתיק הנ"ל). וכפי שנתבאר, דעת השו"ע להלכה לקרות ק"ש וברכותיה בלא לצאת יד"ח ק"ש, ויחזור ויקרא אח"כ. אמנם באמת גם דרך זו לא מרווחת היא, וכמו שיתבאר.
♦
א. ברכות ק"ש מבעו"י, דברי הרשב"א
הנה נתבאר לן בדברי רש"י, שהרוצה להתפלל עם הציבור מבעו"י, יקרא עמהם ק"ש בביהכ"נ שלא בתורת חובה (וברבנו יונה הוסיף שיכון שלא לצאת, כמבואר לעיל), ואח"כ בלילה יקרא שוב לצאת יד"ח. ולכאורה קשה, כיון דלדעת רש"י זמן זה הוא בודאי יום, א"כ איך אפשר לברך ברכות ק"ש, השייכות לק"ש של הלילה?
וכן נשאל הרשב"א (בתשו' סי' מ"ז) "תימה הוא, שאם כן למה קורין אותה בברכותיה, דהא אכתי לא מטא זמניה, ועברינן משום בל תשא?" ותירץ הרשב"א דברכות ק"ש הן ברכות שנתקנו בפ"ע, וסידרו חכמים לומר אותן ביחד עם הק"ש, ולכן אפשר לומר אותן גם כשאינו יוצא יד"ח ק"ש.
והביאור בזה, שעיקר תקנת ברכות ק"ש הוא ב'סדר תפילה', שראו חכמים ביחד עם יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות בק"ש וזכירת יצ"מ, שיאמרו עמם את הברכות שבהן פירוט השבחים הנ"ל והרחבתם[13]. (ולכך אפשר לומר אותן גם אחרי סוף זמן ק"ש, שזמנן הוא עד סוף זמן תפילה).
ולכן כאשר הגיע כבר זמן התפילה, אף שזמן ק"ש עדיין לא הגיע, מ"מ אפשר לומר את הברכות מדין 'סדר התפילה'. וכמפורש במשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד", ופי' בגמ' דהיינו שלא הפסיד את הברכות, שקוראן אף אחר זמן ק"ש עד סוף זמן תפילה, ומוכח מזה שברכות ק"ש תלויות בסדר התפילה (וכמו שביאר הגר"א בסי' נ"ח, הובא במ"ב סקכ"ה).
ומה שאפשר לומר את הנוסח 'אשר בדברו מעריב ערבים" וכו', ביאר תר"י: "שאע"פ שאינו לילה ממש מפני שלא יצאו הכוכבים, אפילו הכי כיון ששקעה חמה והוי לילה לענין תפלה של ערבית, הכא נמי דיינינן ליה לילה לקריאת הברכות, ויכול לומר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור".
♦
ב. שיטת ר' האי גאון דאין מברכין
אמנם ר' האי גאון בודאי לא סבר כסברא זו שברכות ק"ש הן ברכות השבח, שהרי דעתו היא דאין לברך את הברכות מבעו"י. ולכן יוותר על סמיכת גאולה לתפילה, ויתפלל שמו"ע לבד עם הציבור, וכשיגיע הזמן יאמר ק"ש וברכות.
וכן הביא בשו"ת פרי יצחק (סימן א') מהרמב"ן והאו"ז, דסברו דברכת אהבת עולם הוי ברכת המצוות של ק"ש, ורק יוצר אור הוי ברכת השבח. והוכיח כן גם מדברי הרא"ש בשם ר"ע שצריך לברך אקב"ו על קריאת שמע כשקורא על מטתו, ומוכח דבכל ברכות ק"ש מונחת גם ברכת המצוות[14].
וגם בדעת רש"י ורבנו יונה שחלקו עליהם מוכח שזהו בדיעבד, וסברו דעדיף להתפלל כסדר ברכות ק"ש ואח"כ תפילה, אע"פ שהברכות אינן כתקנן, אבל בודאי שעדיף טפי לברך את הברכות בזמן קיום המצוה.
ודבר זה מוכח ברבנו יונה שם, שאחרי שצידד כרש"י שיקרא עם הברכות, הביא אח"כ את דעת ר"ה גאון שיקרא בלי הברכות. ולבסוף כתב "ומי שירצה להחמיר על עצמו - יכול לעשות בדרך אחרת יותר נכונה, שיקרא בבית הכנסת ק"ש והברכות בלא חתימה ופתיחה ויתפלל עם הצבור, ואותה התפלה יתפלל על שם חובה... ואח"כ בביתו יקרא ק"ש אחר יציאת הכוכבים בברכותיה בפתיחות וחתימות, ויחזור ויתפלל לשם נדבה, ובזה יהיה הכל מתוקן, שאותה שבב"ה תהיה לעמוד בתפלה מתוך ד"ת, ואח"כ קורא ק"ש בעונתה וסומך גאולה לתפלה". ובב"י הביא את דבריו, וכתב ע"ז את דברי הכלבו והטור בסימן רל"ד בשם הרא"ש, שאין להתפלל תפלת נדבה אלא אם כן יהא מכיר עצמו זהיר וזריז ואמיד בדעתו לכוין בתפלתו מראש ועד סוף בלא היסח דעת, וסיים "ולענין הלכה נקטינן שצריך לקרותה אחר צאת הכוכבים ויעשה אחד מהדרכים הנזכרים".
ומכל מקום הא נתבאר לן, דגם עצה זו של רש"י ורבנו יונה היא בדיעבד גדול, וטפי הוה ניחא לרבנו יונה שיתפלל פעמיים מאשר שיעשה כדרך זו.
♦
ג. הזכרת יציאת מצרים חיובה, וזמן קיומה
ועוד חסרון שקיים למי שמתפלל מוקדם, לגבי הזכרת יצי"מ. שהנה ברש"י ובתר"י נתפרש דרק פרשה ראשונה צריך לחזור ולקרות בלילה, וביאר הרשב"א, שכיון שפרשה ב' דרבנן, לכן
סומכים לענין זה על מה שאמרו בבית הכנסת.
ולכאו' צ"ע, דהלא דין הזכרת יצי"מ בלילה לכו"ע הוי דאורייתא, כדאיתא במשנה "מזכירין יצי"מ בלילות", ודרשה בן זומא מריבוי 'כל ימי חייך'.
אכן ביארו הפר"ח (סי' ס"ז) והשאג"א (סי' ג') דמן התורה יוצאין בהזכרת יצי"מ כל דהוא, ותקנת קריאת פרשת ציצית דרבנן, וכמבואר בגמ' לקמן (דף כא) "ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט אמת ויציב דאוריי' הוא", מפני הזכרת יצי"מ שבו.
אמנם בסי' ח' האריך השאג"א לגבי זמן הזכרת יצי"מ דאורייתא, ופשיטא ליה דזמן חיובה אינו תלוי בזמן שכיבה, כשאר הק"ש, אלא הוא חיוב עצמי המחויב ביום ובלילה. וממילא נאמר בזה הכלל דמתני' בכל דבר הנוהג בלילה דמשעת צה"כ הוי לילה ולא קודם לכן, כדאמרי' בספ"ב דמגילה (דף כ). ואפי' אם הזכיר בבהש"מ פשיטא ליה דלא יצא י"ח, וצריך לחזור ולהזכיר בלילה וודאי, כיון דבהש"מ ספיק' הוא, הא קי"ל ספיק' דאוריי' לחומר'.
וביאר שם השאג"א, דאפי' להני תנאי דמקדמי זמן ק"ש של ערבית קודם לצה"כ, ה"מ ק"ש דלא כתיב בה לילה אלא בשכבך, וס"ל להני תנאי דבשעוריה דכל חד וחד ה"ל זמן שכיבה אף על גב דאכתי לא עייל לילה. אבל גבי הזכרה, דכתיב כל ימי חייך ימי חייך אלו הימים כל לרבות את הלילות, א"כ לא מטי זמן הזכרה עד צה"כ. דמקמי הכי לאו לילה הוא. ע"ש מה שהקשה על התר"י שלא הצריכו לחזור על פרשה ג' בלילה.
ולמעשה המ"ב (רל"ה י"א, וסי' ס"ז ג') הביא את דברי השאג"א, דירא שמים יקרא בלילה כל ג' פרשיות.
ועיין בבי' הגר"א בסי' מ"ו שכתב דאין ראוי לומר ברוך שם אחר ק"ש שקודם התפילה. וטענתו השניה היא מצד זה שמחמת זה אינו סומך גאולה לתפלה, וכוונתו היא דכשם שסמיכת גאולה לתפילה אינה מתקיימת בהזכרת יצי"מ בעלמא, אלא בהזכרה בברכות ק"ש כתיקון חז"ל, כך מי שמקיים את הברכות אבל אינו מקיים אותן כתיקונן לומר אותן עם הק"ש דחיובא, גם בזה אינו נחשב לו שסמך גאולה לתפילה.
ובפרי יצחק ונחלת דוד נתבאר דכך היא דעת תוס', שהקשו על רש"י דלשיטתו אין סומך גאולה לתפילה, ולכאו' מאי קשיא להו, והרי לדברי רש"י אנו סומכין הגאולה לתפילה בברכות ק"ש? אלא ע"כ דמכיון שאינו זמן ק"ש, אין זה נחשב 'סמיכת גאולה לתפילה'.
♦
ד. האם להעדיף אכילה לפני ערבית
ויש עוד להאריך ולדון האם ראוי בשביל חומרא זו להעדיף אכילה קודם ק"ש, דלפי פשטות המ"ב בהעמדת שומר אין בזה חשש. אמנם בשם הגריש"א הביאו להחמיר בזה שלא לסמוך על שומר לגבי ק"ש של ערבית (ועי' ג"כ בתשובות והנהגות ח"א סי' פ"ו שהוכיח דגם להמתירים שומר הוא רק לצורך מצוה. ולכן כתב דראוי לקרות ק"ש, ולהתנות שאם יקרא ק"ש אח"כ אינו רוצה לצאת יד"ח).
והנה ראיתי בס' אבני ישפה (ח"ה סי"ד) שכתב להתיר לאכול בסיום הצום לפני התפילה, וגם אם יפסיד תפילה בציבור, ע"פי דברי הרמב"ם (שהובאו בסי' פ"ט ס"ד), דהצמא והרעב הרי הוא בכלל חולה שרשאי לאכול קודם שחרית (והשו"ע כתב "אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה", וכמו שביאר הטעם בב"י דהאידנא איננו מכוונים). ומבואר דבשביל הכונה בתפילה מתירים לו איסור שנאמר עליו 'אותי השלכת' (דהיינו שאין זה רק מעלה, אלא העובר על זה מזלזל בתפילה), וא"כ כ"ש שנעדיף את הכונה מתפילה בציבור שהיא רק מעלה בתפילה.
אמנם לענ"ד יש לדחות את הטענה, דהלא נתבאר שם דאכילה לצורך רפואה איננה בגדר 'דחייה' של האיסור, אלא דכל האיסור הוא דרך גאוה, ולרפואה איננו דרך גאוה. וממילא גם מי שצמא ורעב כ"כ שאינו יכול לכוון, אין באכילתו משום גאוה. אבל להפסיד תפילת ציבור לא שמענו.
וגם עצם הדין שהוכיח דשרי לאכול לפני מעריב, כמו דשרי לפני שחרית, יש לחלק בין הדברים - דבשחרית שאין הטעם משום שמא ימשך, אלא משום גאוה, בזה התירו באופן הנ"ל, אבל במעריב שהטעם הוא משום שמא ימשך, מי יימר דמחמת הכונה מתירים לו לאכול, והלא אם יימשך, כלל לא יתפלל.
ולכאו' הדרך המובחרת היא לטעום מעט בסיום הצום, וכמו שהכריע המג"א להתיר טעימה (ודלא כתרוה"ד), ובזה יוכל להתפלל ערבית בזמנה כראוי [אמנם עי' א"ר תרצ"ב שהחמיר בתענית אפי' בטעימה משום שמא ימשך, אבל אח"כ כתב דממהרי"ל לגבי תענית בכורים מוכח דלא חייש להא].
♦
סיכום ודינים העולים
א. שיטת רש"י ורבנו יונה דאינו יוצא יד"ח בק"ש דביהכ"נ, אלא רק לעמוד בתפילה מתוך ד"ת (ובשעה"צ דייק בדברי תר"י דיתכן דדוקא אחר שה"ח אפשר לקרוא הברכות). וכתב רש"י דסמכי' על ק"ש שקורא על מטתו. ותר"י הקשה כמה קושיות, וכתב דצריך לקראה עוד פעם לשם מצות ק"ש.
ב. ר"ת הקשה על רש"י, ופי' דבאמת יוצא בק"ש שבבהכ"נ, ומטעם דסמכי' על רבי יהודה דזמן מעריב מפלג המנחה, וגם לגבי ק"ש סמכי' עליה (וגם במקום תרתי דסתרי כתבו הרא"ש והרשב"א דמקילין בדרבנן, ובשאג"א הקשה מק"ש שהיא דאורייתא. אמנם היישוב נתבאר בפמ"ג ומעי"ט דסברו לעיקר כר"י). וגם ר"י סבר דיוצאין, אבל לא משום שיטת רבי יהודה (דהא הוי תרתי דסתרי), אלא משום הנהו תנאי דמקדמי זמנה מקודם צאה"כ (וכתב הטור דלשיטתם הוי זמן מועט קודם צאה"כ). וכן בב"י הביא דעת הרבה ראשונים שדחו דעת ר"ת, דרבי יהודה רק לגבי תפילה אמר ולא לגבי ק"ש. וכ"כ הגר"א, והביאו בשעה"צ, דר"ת יחידאה הוא.
ג. דעת רה"ג דק"ש בברכותיה בזמנה עדיף מלסמוך גאולה לתפילה דערבית, ולכן יתפללו עם הציבור שמו"ע לבד, ואח"כ יקראו ק"ש בברכותיה.
ד. השו"ע פסק דיקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל עם הציבור, ואח"כ יחזור ויקרא ק"ש כשיגיע זמנה. ובפשטות היינו דעת תר"י (וכ"כ הפמ"ג). והמ"ב הביא יש נוהגין כרה"ג. ובביה"ל הביא בשם מעשה רב שכתב דמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד, מאשר קודם זמנה בציבור.
ה. המג"א סיים דהיום נהגו כר"ת, ולכן אין חוששין לטענת תר"י שאין מכוונים, וכן במה שאוכלין קודם אין חשש לפ"ז, וכ"כ הט"ז. אמנם בסי' רס"ז כתב המג"א דחצי שעה סמוך לצאה"כ אסור להתחיל לאכול, וסותר לדבריו הכא. ויישבו המחצה"ש והיד אפרים דהתם מיירי במי שנוהג תמיד כרבנן, ורק בשבת מקדים משום תוספת, שהוא אינו יכול כלל לסמוך על ר"ת, אבל מי שנוהג כל השבוע כר"י, יכול לסמוך על ר"ת ולהקל גם לענין אכילה. (אמנם בדעת השעה"צ קשה, שמחד כתב דאין חוששין לר"ת, אפי' לא להצריך תנאי לרווחא דמילתא, ומאידך כתב דאין חשש באכילה כהמג"א).
ו. בט"ז מבואר דטעם שיכול לאכול, משום שבודאי יזכור לקרות ק"ש על מטתו. ונתבאר החילוק בין מי שלא התפלל מעריב דחיישי', מכיון שאינו עשוי לקרות ק"ש לפני שינתו שהיא שינת עראי, משא"כ כשכבר התפלל, שמן הסתם יקרא ק"ש לפני מטתו.
ז. ברשב"א ביאר את הטעם שאפשר לומר את הברכות גם כשאינו יוצא יד"ח ק"ש, כיון דהן נתקנו בפ"ע ולא רק על הק"ש (וכמו שנתבאר שהן חלק מסדר התפילה). אמנם ר' האי גאון לא סבר כן, ולכן דעתו שעדיף לוותר על סמיכת גאולה לתפילה, בשביל שיוכל לומר ברכות ק"ש בלילה. וכן הביא הפר"י מהרמב"ן ואו"ז דאהבת עולם הוי ברכת המצוות, וכ"מ ברא"ש. וגם בתר"י מוכח דברכות בלא ק"ש של חובה הוי דיעבד, ולכן כתב דרך יותר מובחרת שיקרא בתחילה רק ק"ש לבד ויתפלל, ואח"כ יחזור ויקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עוד פעם. הרי דהעדיף להצריכו תפילת נדבה, ובלבד שיברך על ק"ש דחובה.
ח. עוד חסרון הוא מצד הזכרת יצי"מ, שבשאג"א הוכיח שזמנה הוא דוקא בלילה ממש, וכן הביא המ"ב דיר"ש יחזור ויקרא כל ג' פרשיות. ובגר"א בסי' מ"ו נתבאר (ומבואר כן גם בתוס') שבכה"ג הוי חסרון בסמיכת גאולה לתפילה, כיון שאינו בא מתוך ברכות ק"ש של חובה.
♦ ♦ ♦