כולל פוניבז'
ביסוד איסור חמץ שעבר עליו הפסח
איתא בגמ' בפסחים (דף כט) דשיטת ר' שמעון דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח נאסר גם אחר הפסח בהנאה מטעם קנסא הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא.ולכאורה זהו עונש על האדם שעשה איסור ועבר על בל יראה, ולכן נענש שמפסיד את החמץ. ומטעם זה אסרו חכמים להשתמש בחמץ.
וקשה, דמבואר ברמב"ם (פ"א חמץ ומצה ה"ד) ובשו"ע (תמח ס"ג) דאף כשלא ביער את החמץ בשוגג או באונס נאסר החמץ לאחר הפסח. וכתב המ"מ דמקורו מהסוגיא בפסחים שישראל שלוה מהנכרי מעות והנכרי לקח משכון חמץ והניחו בביתו, דאם נשארה הבעלות של ישראל, זהו אסור כדין חמץ של ישראל שאסור לאחר הפסח.
וקשה, דלענין איסור מעשה שבת הדין הוא דהמבשל בשבת בשוגג נאסר למבשל עד מוצ"ש, ולאחרים מותר מיד. וחזינן דאדם שעשה עבירה בשוגג לא קנסו אותו לעולם אלא רק לשבת עצמה, שזהו זמן האיסור התם קנסו. (ולדעת התוס', וכן פסק הגר"א, דמעשה שבת בשוגג מותר גם למבשל מיד, דלשיטתם ההלכה כר"מ, וכתב המשנ"ב (שיח סק"ז) דבמקום הצורך יש לסמוך על זה.) וא"כ קשה מדוע לענין חמץ קנסו אף על שוגג שייאסר לאחר הפסח.
ועוד קשה, דכתב הבה"ל (שיח ס"א) דבמלאכה דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד, דמותר אפילו למבשל אף בשבת עצמה. ולענין חמץ דעת רעק"א, הובא במשנ"ב תמח סקכ"ה, דאף כשעשה ביטול חמץ, אם לא ביער בשוגג נאסר החמץ לאחר הפסח.
ועוד קשה, דכתב הבה"ל (שיח ס"א) דבמוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג מותר אפילו למבשל בשבת עצמה. והרי בחמץ לא נשתנה החמץ מכמות שהיה ואפילו הכי קנסו.
ועוד קשה, דכתב הר"ן בפסחים דמוכח מהגמ' בחולין דף ד שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר אף לאחרים. וקשה, אם זהו קנס על החטא, מדוע נענשים האחרים, ואילו המבשל בשבת במזיד מותר במוצ"ש לאחרים.
ויש ליישב דגדר איסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו עונש על החוטא, אלא שחכמים קבעו שמאריכים את איסור חמץ והוא נאסר גם לאחר הפסח. והטעם שתקנו כן הוא כדי שאנשים לא ישאירו את חמצם לאחר הפסח.
ולכן אף בשוגג ואונס נאסר, דהוא חמור יותר מהלכות מעשה שבת, דהתם זהו עונש, ואילו בחמץ חכמים הרחיבו את איסור חמץ שיאסור אף לאחר פסח. וטעם התקנה זהו קנס, אבל גדר התקנה הוא שאיסור חמץ נמשך. ומיושב מדוע אסור אף לאחרים ולא רק למי שהשהה מלבער. אבל חמץ של נכרי, שכלפיו אין את הטעם שעבר על בל יראה, התם לא קבעו שאיסור חמץ נמשך.
ובנוסח אחר י"ל דחמץ בפסח, שהיה חיוב לבערו מן העולם, א"כ מה שהוא קיים בעולם אחר פסח זהו נגד התורה. וכל קיומו בעולם זה נגד התורה, ונאסר מדרבנן לקבל הנאה מדבר שקיומו נגד התורה. משא"כ חמץ של נכרי, אין קיומו נגד התורה.
(ואף לדעת חכמים שסוברים שחמץ ביעורו בכל דבר כתב בחידושי הגרש"ר פסחים סימן ב' שהחמץ בחפצא טעון ביעור, ואינו רק הלכה על הגברא שלא יחזיק חמץ. והראיה היא דמבואר בירושלמי דחמץ שנעשה סרוח באמצע פסח, אמרינן דכיון שנתחייב בביעור תו לא פקע. ולכן חמץ מוגדר שכל קיומו בעולם נגד התורה.)
ובמשנ"ב תמט סק"ה מביא את מחלוקת האחרונים במוצא חמץ אחר פסח ויש ספק אם נפל מישראל או מגוי. דעת הב"ח והמג"א ומקור חיים דאסור, ואילו דעת הט"ז להקל. וקשה לדעת האוסרים, הרי ספק דרבנן לקולא.
וי"ל דלנתבאר דגדר האיסור הוא מכח איסור חמץ, א"כ הרי זה כהרחבה של איסור תורה, ולכן סברי שבספק יש לאסור.
ובמשנה בפסחים דף י מבואר שאם לא בדק במועד יבדוק לאחר המועד, ופירשו התוס' שהכוונה שיבדוק אחר פסח שמא יש לו חמץ שנאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח. וקשה, דטעם הבדיקה כתבו התוס' בפסחים דף ב דהוא משום שהחמירה התורה לעבור בבל יראה החמירו חכמים לבערו אפילו שכבר ביטלו. וכאן, דאחר פסח כל החשש הוא שיאכל איסור ואין בל יראה, מדוע חייבו לבערו. אבל לנתבאר י"ל דזהו איסור ששייך לעיקר איסור חמץ, ולכן חייבו לבערו מן הבית.
ובירושלמי פסחים פ"ב ה"ב כתב דאם אדם הפקיר חמצו קודם פסח ולא ביערו דעת ר' יוחנן דנאסר אחר פסח. והטעם הוא שחששו שיעשה הערמה, ובפשטות הכוונה היא שחששו שישקר ויאמר שהפקיר. ולכן אף שהפקיר אם לא ביער נאסר. וכן פסק השו"ע תמח ס"ה.
ובשו"ת רעק"א סי' כג כתב דאם ביטל ולא ביער, הרי זה נאסר אחר הפסח, משום שחכמים חייבו לא לסמוך על ביטול אלא לבער, ועוד דשמא לא ביטל בלב שלם. וקשה, מדוע לא אומר את הטעם של הערמה. ויש ליישב דהירושלמי איירי כשהפקיר, ואילו הרעק"א דן על ביטול. ושמא כשעשה ביטול זהו עדיף, שהפקיע מהחמץ תורת מאכל. וכדעת המהרי"ק שביטול דומה לדין כופת שאור שייחדו לישיבה, וכלל אינו עוד חמץ. ולכן התם קשה, שיועיל ביטול שלא ייאסר. ועל זה כתב שחכמים כן חייבו שיבערו. וטעם הירושלמי שיש הערמה זהו טעם דווקא שלא מועיל להפקיר.
ואדם שעשה ביטול חמץ ולא ביער את החמץ מחמת שהיה אנוס מלבערו, ואיכא תרתי לטיבותא - דעת החק יעקב שאכן לא נאסר אחר הפסח, ודעת רעק"א בתשובה כ"ג שנאסר. וכתב הבה"ל בסעיף ג' שבמקום הפסד מרובה יש להקל.
והטעם להקל הוא שכשעשה ביטול ועבר רק איסור דרבנן כשלא ביער, בזה לא קנסו שוגג אטו מזיד. ועוד י"ל דאין כאן חמץ שמחויב בחפצא לבערו מהעולם, דאחר ביטול כתבו התוספות שזהו רק דין שמא יבוא לאוכלו. ולא נחשב כדבר שקיומו הוא נגד התורה.
וסברת האוסרים היא דחכמים חייבו את החמץ בביעור. וביותר לדעת רש"י והר"ן שהחשש הוא שמא לא ביטל בלב שלם. ועוד, דלירושלמי זו תקנה להתעלם מההפקר משום חשש הערמה. ולכן נקט רעק"א דאף בזה החמץ אסור בדיעבד. ולפי מה שנתבאר דאינו קנס אתי שפיר, דאף שזה מדרבנן בכל זאת מחמירים.
וחמץ נוקשה מבואר בשו"ע סימן תמ"ז דמותר לאחר הפסח משום שמן התורה אין חיוב לבערו.
וקשה, דחמץ של ישראל המופקד אצל נכרי, אם נשאר בבעלות הישראל הרי הוא נאסר לאחר פסח, אף שאין איסור בל יראה מדאורייתא על חמץ שמונח לא בבית הישראל, לדעת הר"ן והרמב"ן .
ויש לחלק בין חמץ שמחמת החפצא הוא חמץ גרוע שאינו אסור מהתורה, לבין חמץ גמור שחסר בתנאי שיעמוד בביתו של הישראל.
ואתי שפיר לנתבאר שגדר האיסור הוא שהרחיבו את איסור חמץ. ולכן חמץ נוקשה, שזהו חמץ גרוע, לא גזרו. משא"כ בחמץ גמור שלא נמצא בבית ישראל, אסרוהו.
♦ ♦ ♦