דיני יו״ט שני של גליות לבני א״י הבאים לחו״ל ודעתם לחזור - חלק ב

הרב יואל הלוי ראזנער
מח"ס מנחה עריבה
ברוקלין נ. י.

דיני יו"ט שני של גליות לבני א"י הבאים לחו"ל ודעתם לחזור - חלק ב[1]

ענף ד - הבאים מא"י לחו"ל ע"מ לחזור ושוהים בחו"ל זמן מרובה האם נעשה עי"ז כבן חו"ל להצריך לעשות יו"ט שני
א. בדברי האבנ"ז דבשוהה בעיר י"ב חודש דינו כאנשי העיר אפי' בדעתו לחזור
יש לחקור לגבי מי שבא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור לא"י, אבל הוא שוהה בחו"ל לזמן מרובה כשתיים ושלש שנים, אם הוא נעשה עי"ז כבן חו"ל להצריך אותו לעשות יו"ט שני. וראיתי בשו"ת שרידי אש סימן נ"א שכתב בשם שו"ת אבנ"ז שמי ששהה במקום החדש י"ב חדשים צריך לנהוג כמקום החדש, וחיליה ממשנה דב"ב כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש. והוא תמה עליו, שדין המשנה הוא רק לענין מסים וארנונות שבזה י"ל שדינו כאנשי העיר אבל לא לענין מנהג איסור והיתר, אבל אח"כ ראה באוצר הגאונים לפסחים שהביא בשם הגאונים כסברת הגאון בעל אבני נזר וכן הביאו ראייתם ממשנה ב"ב הנ"ל. זת"ד.
וכן ראיתי בשו"ת בצל החכמה סימן ס' אות ב שהביא כן בשם האבנ"ז. וכ"כ בשו"ת ארץ צבי (סימן מ"ב ד"ה שו"ר) בשם האבנ"ז דעיקר פלוגתת אביי ור' אשי הוא קודם היותו שם י"ב חודש, אז תלוי בדעתו לחזור לר"א, אבל אחרי היותו שם י"ב חודש אפי' דעתו לחזור, דינו לגמרי כמקום שהלך לשם עי"ש.
וכל זה הוא כשגגה שיצאה מאת השליטים. דמעולם לא עלה על דעת האבנ"ז דבשוהה בעיר י"ב חודש דינו כאנשי העיר אפי' בדעתו לחזור. והאבנ"ז שם באות כ"ז קאי על מה שהביא באות כ"ו את דברי הר"ן, דבאין דעתו לחזור דאף דדינו כמקום שהלך לשם, מ"מ אם יצא חוץ לתחום העיר פקעי מיניה חומרי מקום שהלך לשם, משום דעדיין נחשב קצת כמקום שיצא משם. וע"ז כתב האבנ"ז באות כ"ז דאם שהה במקום החדש י"ב חודש, בכה"ג כיון דאין דעתו לחזור למקום שיצא משם, נחשב לגמרי כמקום שהלך לשם. וכן מבואר שם באמצע דבריו, וז"ל דלאביי דאינו מחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ולעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שיצא משם מפני המחלוקת, וכי לית ליה לאביי כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש וכו' אלא ודאי דאף אביי מודה בזה דאם כבר נשתקע שם דדינו כאנשי העיר לגמרי ולא נקרא זה הולך ממקום שעושין רק בשעה שבא לשם, בזה ס"ל לאביי דאפי' אין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם עכ"ל.
יבאר דהאבנ"ז מיירי באין דעתו לחזור אבל לא בדעתו לחזור
המדקדק בדבריו יראה דכל הוכחתו היא רק לאביי, והלא היה יכול להקשות גם לרב אשי דס"ל דבדעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם, וכי לית ליה לר' אשי כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש. אלא הדבר פשוט דלרב אשי לא קשה, דמתני' כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש מיירי באין דעתו לחזור, אבל בדעתו לחזור מודה מתני' דאפי' שוהה בעיר י"ב חודש דאין נעשה כאנשי העיר. ועפי"ז מסיק האבנ"ז דאף להר"ן דס"ל דבאין דעתו לחזור עדיין דינו קצת כמקום שיצא משם, מ"מ מודה בשהה י"ב חדש דנעשה לגמרי כמקום שהלך לשם, דמדמה אין דעתו לחזור לאביי לאין דעתו לחזור לפי שיטת הר"ן. אבל בדעתו לחזור, לית דין ולית דין דלעולם דינו כמקום שיצא משם אף בשהה זמן מרובה.
ומש"כ האבנ"ז באות כ"ח וז"ל אלא ודאי דבנשתקע ממש לית מאן דפליג דהרי הוא כאנשי העיר לגמרי וכמתני' דב"ב רק בתחילת ביאתו פליגי דהיינו קודם שנשתקע שם י"ב חודש ורב אשי סובר דאף באין דעתו לחזור סגי עכ"ל. מ"ש דבנשתקע ממש לית מאן דפליג, ר"ל דאביי אינו חולק על רב אשי דבכה"ג באינו דעתו לחזור דינו לגמרי כמקום שהלך לשם, אלא פליגי קודם שנשתקע י"ב חודש, דרב אשי ס"ל דאפ"ה כיון דדעתו להשתקע דינו לגמרי כמקום שהלך לשם, ואביי ס"ל דלא מהני דעתו להשתקע עד שישתקע ממש.
ואח"כ באות ל' תמה האבנ"ז על המהרי"ל שהביא המגן אברהם סימן תס"ח דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם שנים ושלש שנים דנקראים דעתם לחזור. והקשה האבנ"ז מהא דחמרת וגמלת שהביא שם בבא בתרא דאם נשתהו שם שלשים יום הרי הם כאנשי העיר ואף דחמרת וגמלת סופם לחזור למקומם ואע"פ כן נקראים יושבי העיר עי"ש. הרי דברים ברורים דממתני' כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש לא קשה כלום על מהרי"ל, דמתני' מיירי באין דעתו לחזור. לכן באות כ"ז לא הקשה על מהרי"ל, ורק מהא דחמרת וגמלת, דדעתם לחזור, מזה הקשה על המהרי"ל. ותירץ האבנ"ז דכמו שמחלק הגמ' שם בין מי שנקרא בני העיר למי שנקרא יושבי העיר, כמו"כ יש לחלק לענין דעתו לחזור, דאפי' דעתו לחזור עדיין נחשב יושבי העיר אם נשתהה שם ל' יום, אבל לא נחשב כבני העיר אף אם שהה י"ב חודש, אם דעתו לחזור. והביא ראיה לדבריו מדברי הריטב"א במסכת סנהדרין עי"ש.
הרי דברים ברורים דהאבנ"ז מסכים לדברי מהרי"ל דאף בשהה יותר מי"ב חודש אם דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם.
♦
ב. בדברי השרידי אש דהביא מתשובת הגאונים דמוכח משם דאפי' דר במקום החדש י"ב חודש או יותר דבכל ענין דינו כמקום שיצא משם
ומה שהביא השרידי אש ראיה לדבריו מדברי תשובת הגאונים המובא באוצר הגאונים פסחים נ"ב, הנה משם מוכח להיפך. הנה הדברים מובאים גם בספר מעשה הגאונים סימן מ"ז וגם בתשובת גאוני מזרח ומערב סימן ל"ט. ונעתיק את לשונו וז"ל ובני אפריקא שנשאו נשים בא"י ודרו בה אם עדיין לא שהו שם שנים עשר חודש בא"י חייבין לשמור שני ימים טובים כבמקומן שכך שנו חכמים כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדשים, ואם שהו י"ב חודש מכאן ואילך אע"פ שדעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים לשמור יום אחד עד שחוזרין למקומן, שכך אמרו חכמים כי סליק ר' זירא וכו' רבא אמר אפי' מבבל לא"י שוות כהדדי ונותנין עליו חומרי בבל וחומרי א"י הני מילי היכא דדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוי, מכאן למדנו שמבבל לא"י שחשובה בבל שיש בה שתי ישיבות אם דעתו לחזור אעפ"י ששהה שם שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן, ואם אין דעתו לחזור עושה כא"י בין להקל ובין להחמיר שהלכה כרבא, ואפריקא בא"י לא חשיבה הלכך בין שדעתו לחזור ובין שאין דעתו לחזור עושה כא"י עד שיחזור לארצו ולמקומו עכ"ל.
וראיתי בהגהות המדפיס בתשובת גאוני מזרח ומערב דהגאון הזה ס"ל כשיטת התוס' וסיעתם דמתני' פרק מקום שנהגו לצדדין קתני דאם אין דעתו לחזור דינו כמקום שהלך לשם ואם דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם. ולענ"ד אין דבריו נכונים, שהרי כתב דמבבל לא"י אם דעתו לחזור עושה כחומרי שתיהן, ולשיטת התוס' אם דעתו לחזור א"צ להחמיר חומרי מקום שהלך לשם. אלא נראה דהגאון ס"ל כתירוץ השני שתירצו התוס' מס' חולין דף י"ח ע"ב, דמה שמחלק הגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור הוא רק בין א"י לבבל או מבבל לא"י, אבל מבבל לבבל או מא"י לא"י אין חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אלא בכל ענין צריך לעשות כחומרי שני המקומות אם שניהן חשובים זה כזה. אבל לא כמו שביאר הפר"ח סימן תס"ח את דברי התוס' דבכל ענין צריך תרתי לטיבותא שלא יהא צריך לנהוג חומרי שני המקומות.
אלא יש שלש מדרגות זו ע"ג זו לענין חשיבות א) שאר ארצות ב) בבל ג) ארץ ישראל. דבהולך משאר ארצות לא"י, כיון דא"י חשוב הרבה מאד משאר ארצות, סגי בחדא לטיבותא, ונוהג כא"י בין לקולא ובין לחומרא בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור. ומבבל לא"י, כיון דבבל חשוב יותר משאר ארצות, אף שאינו חשוב כ"כ כמו א"י מ"מ יש לו איזה חשיבות כלפי א"י, ע"כ צריך תרתי לטיבותא בהולך מבבל לא"י. היינו לבד מה שא"י חשוב יותר מבבל, צריך גם שיהא אין דעתו לחזור כדי שיהא יכול לנהוג כא"י בין לקולא ובין לחומרא. אבל אם דעתו לחזור צריך לנהוג גם כחומרי בבל. אבל אינו יכול לנהוג כקולי בבל אף שדעתו לחזור, כיון דמ"מ א"י חשוב יותר מבבל. אבל בהולך מא"י לבבל, אם דעתו לחזור הלא איכא תרתי לטיבותא, דא"י חשוב טפי וגם דעתו לחזור, לכן יכול לנהוג כקולי א"י, וזהו מ"ש בסוגיא דפסחים, וכ"ש דצריך לנהוג כחומרי א"י. ומא"י לבבל ואין דעתו לחזור, לכאורה צריך להחמיר גם כחומרי א"י. ובהולך מא"י לשאר ארצות, בדעתו לחזור פשיטא שנוהג כקולי א"י, אבל אין דעתו לחזור יש להסתפק אם נוהג כקולי א"י.
הרי דברים ברורים בדברי תשובת הגאון, דאפי' אם דר במקום החדש י"ב חודש או יותר, דבכל ענין דינו כמקום שיצא משם היכא דדעתו לחזור, כמ"ש וז"ל מכאן למדנו שמבבל לא"י שחשובה בבל שיש בה שתי ישיבות אם דעתו לחזור אעפ"י ששהה שם שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן. אלא דלענין שאר ארצות לא"י, דשם אין חילוק בין דעתו לחזור או לא, שם ס"ל דדינו כמקום שיצא משם רק עד שנים עשר חודש, משום דהוא ס"ל דמשאר ארצות לא"י לא מהני דעתו לחזור. וממילא לשאר פוסקים דלא ס"ל כמ"ש בתשובת הגאון הזה, וס"ל דאין חילוק בין א"י לבבל ולשאר ארצות, ובכל ענין הדבר תלוי בדעתו לחזור או אין דעתו לחזור, וממילא דס"ל דמהני דעתו לחזור לנהוג כקולי מקום שיצא משם אף בשוהה שם י"ב חודש. ומה שהחמיר הגאון בהולך מבבל לא"י לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אף בדעתו לחזור, הוא אף בפחות מי"ב חודש, משום דבבל חשובה, ובזה לא קי"ל כוותיה. אבל בזה דס"ל דאף בשוהה כמה שנים מהני דעתו לחזור, ע"ז אין שום חולק.
♦
ג. ביאור שיטת הרדב"ז והכלבו דבשוהה זמן מרובה במקום החדש ודעתו לחזור צריך להחמיר כחומרי שני המקומות
והנה בשו"ת הרדב"ז סימן ע"ג מביא את שיטת הכלבו שכתב דבשוהה זמן מרובה במקום החדש ודעתו לחזור צריך להחמיר כחומרי שני המקומות. וז"ל קולי מקום שיצא משם יש פוסקין שלעולם אינו נהוג אותם אם אין דעתו לחזור מיד ואע"פ שדעתו לחזור לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עכ"ל. [ודברים אלו מובאים גם בב"י סימן תצ"ו בשם ארחות חיים, וידוע דכל דברי הכלבו הוא קיצור מן הארחות חיים, אלא דבארחות חיים יש חיסור הלשון מחמת טעות המעתיקים. ועיין באחרונים שם מה שרצו להגיה בדבריו, והאמת היא דצריך לתקן את דברי הארחות חיים ע"פ דברי הכלבו.] וכתב הרדב"ז דעפי"ז מיושב תמיהת התוס' דמתני' פרק מקום שנהגו תנן דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם במה מיירי, דאם דעתו לחזור נוהג רק כמקום שיצא משם, ואם אין דעתו לחזור נוהג רק כמקום שהלך לשם. והתוס' תירצו דלצדדין קתני. אבל הרדב"ז כתב דבדברי הכלבו האלו מתורץ, דמתני' מיירי דאין דעתו לחזור מיד אלא לאחר זמן, דאז נותנין עליו חומרי שני המקומות. והנה הרדב"ז זכה לכוון לדברי המאירי וספר המכתם, שכתבו להדיא דמחמת קושיית התוס' חדשו דבר זה לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט.
שיטת המאירי וספר המכתם כשיטת הכלבו ושורש דבריהם הוא ליישב את הדיוקים במתני' דסתרי אהדדי
וז"ל המאירי פסחים נ"א (ד"ה ודברים) א"כ במה אמרו במשנתינו נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום וכו' ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום, נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בני העיר בקצת ענינים, וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלושים וראוי לחומרי שני המקומות וכו' וזה ענין משנתינו עכ"ל. ולכאורה היה נראה מפשטות לשונו דנותנין עליו חומרי שני המקומות מעיקר הדין. אבל לא מצית למימר כן, דכיון דמפרש כן מתני' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם, ומפורש במשנה הטעם ואל ישנה אדם מפני מחלוקת, מבואר מזה דחומרי מקום שהלך לשם אינו אלא מפני מחלוקת, אבל מעיקר הדין נוהג כקולי מקום שיצא משם. וכן מבאר המאירי במתני' וז"ל ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירוש אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוה עושה מלאכה והם אינם עושים והן בטלים ועוסקים בצרכי יו"ט מבזים אותו ומעמעמים עליו עכ"ל.
הן אמת דלשיטת הרמב"ן, כמו שמבארים את דבריו במהר"ם חלאווה ובחידושי רבינו דוד, מיירי מתני' בין שדעתו לחזור בין שאין דעתו לחזור, והא דקאמר הטעם מפני המחלוקת קאי רק על הגונא שדעתו לחזור. וכן צ"ל לשיטת התוס' דלצדדין קתני, והא דאמר נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מיירי שאין דעתו לחזור, והא דקתני ואל ישנה אדם מפני המחלוקת הוא בבא בפנ"ע ומיירי בדעתו לחזור, דבאין דעתו לחזור הרי אסור מעיקר הדין. וכן כתב בספר ראש משביר פסחים נ"ב.
אבל לשיטת המאירי א"א לומר כן, דהוא ס"ל דמתני' מיירי רק בחד גוונא, שדעתו לחזור לאחר ל' יום, וע"ז קאמר דאל ישנה מפני המחלוקת. משמע דמעיקר הדין דינו כמקום שיצא משם. ואין לומר דהסיפא דאל ישנה מפני מחלוקת מיירי שדעתו לחזור פחות מל' יום, דלפי שיטת המאירי כל שדעתו לחזור תוך ל' יום אין בזה כלל חשש מחלוקת, כמבואר בדבריו, שכתב וז"ל הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי המקום כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתינו סתם נאמרה. וכן מבואר שם בד"ה (ויש דברים) שכתב על הא דרמי בר כחלי שאמר חוץ לתחום אכלתינהו כתב וז"ל ושיטתינו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים יום ואע"פ שאכילתו היה בתוך שלושים יום. מבואר מזה דאם היה מתעכב שם פחות משלשים יום היה מותר לאכול אף בתוך התחום.
וכ"כ בספר המכתם וז"ל ויש ששואלין וכו' א"כ מתני' היכי מיתרצי וכו' אית דמתרצי דכי אמרינן דהיכא דדעתו לחזור עושה כמקום שיצא משם בין לקולא ובין לחומרא הני מילי כשדעתו לחזור מיד וכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחזור עושה כמקום שהלך לשם בין לקולא ובין לחומרא הני מילי בשאין דעתו לחזור לעולם לדירה, אבל בשאין דעתו לחזור מיד אלא לאחר זמן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור שם אבל לא קולי כיון שאין דעתו לחזור מיד שם, וכן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שמשתהה שם ואין דעתו לחזור מיד אבל לא קולי, ועל זה הוא ששינו במשנתינו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי משום שהלך לשם אבל לא קולי עכ"ל.
וכנראה דמשם לקחו הארחות חיים והכלבו שיטה זו לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט. וכתב הרדב"ז וז"ל נמצאת למד לפי דרך זה שהבאים מא"י ואין דעתם לחזור וכו' הרי הם כבני מצרים לכל דבריהם מדינא, ואם דעתם לחזור לאחר זמן היינו מתני' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת, ל"ש בצינעה ול"ש בפרהסיה ואם דעתם לחזור מיד נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא וכו' עכ"ל. והחת"ס בחידושיו פרק מקום שנהגו משבח שיטה זו, דעפי"ז מיושב קושיית התוס'. והוסיף הסבר וז"ל ותרי גווני דעתו לחזור איכא א' מי שדעתו לחזור מיד כרבב"ח סגי ליה בצינעה וכיסוי, אך מי שדעתו לעכב זמן רב כגון בחורים בישיבה ובעלי חנות המשתהים על איזה שנים ודעתם לחזור לבסוף עיקר דינם כבמקומם, ומפני מחלוקת, כחומרי מקום שהלכו לשם ולא סגי להו בצינעה עכ"ל. והסבר הדברים נראה כמו שביאר מהרשד"ם סימן ט"ו את שיטת הרמב"ם, דבאין דעתו לחזור אסור אפי' בצנעה מפני המחלוקת, משום דבזמן מרובה א"א שלא יתודע ויבוא לידי מחלוקת. ה"נ י"ל כן בביאור שיטת הכלבו והרדב"ז, דמשו"ה בשוהה בזמן מרובה אף בצינעה איכא חשש מחלוקת, לכן אסור אף בצינעה אף שדעתו לחזור, אבל עיקר דינו הוא כמו מקום שיצא משם.
♦
ד. יחקור לפי שיטת הכלבו והרדב"ז בשוהה זמן מרובה ודעתו לחזור מה דינו לענין תפילה האם מתפלל תפלה של יו"ט או תפלה של חול
ומעתה יש לחקור לפי שיטת הכלבו מהו הדין לענין תפלה. היינו מי שבא מא"י לחו"ל ושהה בחו"ל לזמן מרובה, דהדין הוא לפי שיטת הכלבו דצריך להחמיר ביו"ט שני שלא לעשות מלאכה אפי' בצנעה, האם מתפלל תפלה של חול ומניח תפילין או דנימא מאחר דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אפי' בצנעה יתפלל תפלה של יו"ט ולא יניח תפילין.
יסודו של הרדב"ז דהיכא דצריך להחמיר כמקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת א"כ לענין תפלה אזלינן בתר עיקר דינו
ודבר זה יש לפשוט מדברי הרדב"ז, שהניח יסוד דכל היכא שמעיקר הדין דינו כמקום שיצא משם ורק צריך להחמיר כמקום שהלך לשם מפני המחלוקת, אז לענין תפלה אזלינן בתר עיקר דינו. הנה מתחילה דן הרדב"ז לשיטת התוס' והראשונים דנהוג מנהג חול בצנעה, מהו הדין לענין תפלה. וכתב וז"ל ולענין תפלה צריך לדעת אי הוי מילתא דמפרסמא ודומיא למלאכה או אי הוי מילתא דצנעה ודמיא לאכילה, ונראה לי דהוי מילתא דצינעה מכ"ש דאכילה וכו' תפלה שהוא בלחש ואין אדם מכירו אם מתפלל י"ח או שבע ודאי דהוי מילתא דצנעה וכ"ש אם מתפלל בביתו, הילכך כיון שדעתו לחזור יתפלל י"ח במקומו וכן המנהג, תו איכא טעמא אחרינא שאם יתפלל לא נמצא שקרן בתפלתו ויוצא ידי חובתו, דאפי' בשבת אם מתפלל י"ח יצא, אבל אם מתפלל שבע נמצא שקרן וכו' ועוד דלא יצא ידי חובתו בשבע דאטו מפני המחלוקת נאמר לו שיתפלל תפלה שאינו יוצא בה ידי חובתו עכ"ל. כל זה כתב הרדב"ז לפי שיטת הראשונים דבצנעה נוהג כמנהג חול. ואח"כ מביא הרדב"ז את שיטת הרמב"ן, דס"ל דאף בדעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אף בצנעה, דהא דאמר במתני' דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אסור אפי' בחדרי חדרים. ומסיים הרדב"ז וז"ל ואפי' לפי שיטה זו רואה אני שיתפללו הבאים מארץ ישראל י"ח כמנהג מקומם חדא שאין זו קולא, ועוד שכבר נהגו כן ולא ראינו שום מחלוקת, ועוד אם מתפלל שבע נמצא שקרן בתפלתו, ועוד כיון שדעתו לחזור לא יצא ידי חובתו בתפלת שבע וכדכתיבנא, ולכל שאר הדברים הרי הוא כיו"ט גמור עכ"ל. ודברי הרדב"ז האלו נתקבלו בכל הפוסקים, כהמבי"ט והמג"א וכל הפוסקים אחריהם, בלי שום חולק. והעיד הרדב"ז שכן היה המנהג הקדום.
הרי מבואר דאף היכא שצריך להחמיר אף בצינעה, מ"מ כיון דטעם החומרא הוא רק מפני המחלוקת, ע"כ לענין תפלה אזלינן בתר עיקר דינו ומתפלל תפלה של חול. א"כ ה"ה לשיטת הכלבו דס"ל דשוהה במקום החדש זמן מרובה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אף בצנעה, מ"מ כיון דבעצם דינו הוא כמקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת, א"כ לענין תפלה מתפלל תפלה של חול.
♦
ה. ביאור דברי הרדב"ז שאם מתפלל י"ח לא נמצא שקרן בתפלתו ויצא ידי חובתו דאפי' בשבת אם התפלל י"ח יצא
ובדרך אגב נלענ"ד לבאר מש"כ הרדב"ז בתחילה שם לפי השיטות דמתפלל תפלה של חול מחמת שהוא בצינעה. וז"ל ולענין התפלה צריך לדעת אי הוי מילתא דמפרסמא ודומיא למלאכה או אי הוי מילתא דצנעה ונ"ל דהוי מילתא דצינעה וכו' תו איכא טעמא אחרינא שאם מתפלל י"ח לא נמצא שקרן בתפלתו ויצא ידי חובתו דאפי' בשבת אם התפלל י"ח יצא אבל אם מתפלל שבע נמצא שקרן שאומר את יו"ט מקרא קודש הזה וחותם מקדש ישראל והזמנים וכו' ועוד דלא יצא ידי חובתו בשבע דאטו מפני המחלוקת נאמר לו שיתפלל תפלה שאינו יוצא בה ידי חובתו עכ"ל. ותמה המנחת יצחק ח"ד סימן ג' אות ל"ד על מש"כ הרדב"ז דאפי' בשבת אם מתפלל י"ח יצא, הרי הדין גבי שבת דלא יצא אלא אם מזכיר של שבת ביעלה ויבא, א"כ הכא דמתפלל של חול ואינו מזכיר כלום משל שבת הרי אינו יוצא ידי חובתו. וכן תמה בספר איש מצליח סימן מ'.
ונלע"ד נראה כונת הרדב"ז דעיקר נידון הרדב"ז הוא רק אם הוא שקרן בתפלתו, דזה פשיטא דכיון דדעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם והרי הוא יוצא ידי חובתו בתפלת חול. אלא שהיה מקום לומר דמאחר דמחויב מטעם מחלוקת לנהוג כמנהג יו"ט, א"כ בזה שמתפלל של חול הרי הוא שקרן בתפלתו שעושה אותו היום חול, והרי הוא צריך לנהוג באותו היום קודש. וע"ז אמר שאינו שקרן בתפלתו, כיון דגם בשבת ויו"ט הרי הוא יוצא ידי חובתו בתפלת י"ח, נמצא דמה שמתפלל של חול אינו אומר שקר בתפלתו. ואף דשם צריך להזכיר של שבת, הרי כאן אינו מחויב כלל להתפלל של יו"ט, דדינו כמקום שיצא משם ויוצא ידי חובתו לגמרי בתפלת חול, אלא לענין שלא יהא שקרן בתפלתו קאמר הרדב"ז, שכיון דיוצא בשבת בתפלת חול נמצא דתפלת י"ח אינו סתירה לקדושת יו"ט, ולכן אינו שקרן בתפלתו.
ביאור דברי הרדב"ז דלענין מלבושי יו"ט חשש למחלוקת ולענין תפלה לא חשש למחלוקת
עוד הקשה במנחת יצחק שם, דלגבי מלבושי יו"ט אף שאינו חיוב גמור כתב שם הרדב"ז דשייך מחלוקת דכיון שכל בני העיר לובשין בגדי יו"ט מטעם שחייב אדם לכבד השבת ואם הוא לא יעשה כן איכא מחלוקת. א"כ מכ"ש לענין תפילה, דאף דבדיעבד יוצא אדם אף בשבת בתפלת י"ח, מ"מ לכתחילה צריך להתפלל של יו"ט וא"כ איכא מחלוקת.
ולענ"ד נראה לומר בכוונת הרדב"ז, דהנה לכאורה דבריו צריך ביאור למה הוצרך להוסיף טעמים על מה שצריך להתפלל תפלת חול, הלא כבר כתב דתפלה הוי מילתא דצנעה ובצנעה הרי נוהג מנהג חול. אלא נראה שכוונת הרדב"ז היא דלכאורה היה מקום לומר דכיון דלענין מלאכה צריך לנהוג מנהג יו"ט אף בצינעה, א"כ כדי שלא לעשות תרתי דסתרי לא יהא רשאי להתפלל תפלת חול, וכיון דנוהג מנהג יו"ט בשאר עניינים יהא נוהג מנהג יו"ט גם בענין תפלה אף שהוא בצינעה. וע"ז קאמר הרדב"ז דמה שמתפלל תפלת חול אינו סתירה למה שנוהג מנהג יו"ט לענין איסור מלאכה, דהרי גם בשבת ויו"ט אם התפלל תפלת י"ח יצא ידי חובתו, וגם לא הוי שקרן בתפלתו לכן אינו בגדר תרתי דסתרי. אבל לא חזר בו הרדב"ז ממה דאמר מעיקרא דתפלה הוי בצנעה. ע"כ אף דלענין מלבושי יו"ט שהוא בפרהסיא ודאי איכא מחלוקת, אבל לענין תפלה של חול ליכא חשש מחלוקת כלל כיון שהוא בצינעה, ומ"מ אף בצינעה הוצרך למש"כ דיוצא ידי חובתו בתפלת חול.
ובזה מיושב מה שנתעורר המנח"י באות ל"ו על טעם הג' של הרדב"ז דאטו מפני המחלוקת נאמר לו שיתפלל תפילה שאינו יוצא ידי חובתו, וכתב דזה תלוי במה שדנו הפוסקים אם נוהג כמקום שהלך לשם מפני המחלוקת אף להקל. אבל י"ל דבאמת כאן ליכא חשש מחלוקת דתפלה הוי בצינעה, אלא דהיה ס"ד שיהא נוהג מנהג המקום מטעם מחלוקת אף בצנעה מטעם שכתבנו, ובזה מסיק הרדב"ז דלהקל לא אמרינן כן.
♦
ו. מש"כ הארץ צבי דלפי שיטת הרדב"ז והכלבו בשוהה זמן מרובה מתפלל תפלה של יו"ט הוא לא ראה מקורן של הדברים
וראיתי בשו"ת ארץ צבי סימן מ"ב דנשאל באחד שבא מא"י לחו"ל ושהה כמה שנים בחו"ל מה דינו והשיב דכיון דרדב"ז והכלבו מספקא ליה אם בעי דעתו לחזור מיד או לא, והפר"ח פשיטא ליה דלא בעי דעתו לחזור מיד לא שבקינן ודאי דהפר"ח מחמת ספיקו של הרדב"ז וכלבו, אמנם אחר זמן רב מצא בספר חסד לאברהם אזולאי מעין ג' נהר י"ד דל"ח דעתו לחזור רק אם דעתו לחזור מהרה יעו"ש וידוע דרב גובריה מאד גם מצא בשאילת יעב"ץ סימן קס"ח ד"ה כיוצא בו דפשיטא ליה דלזמן מרובה ל"ח דעתו לחזור יעו"ש. ודבריו תמוהים לענ"ד, ונראה דהארץ צבי לא ראה את מקורן של דברי הכלבו, שהוא מדברי המאירי וספר המכתם, דשם מבואר להדיא דאף אחר זמן מרובה מה שצריך להחמיר כמקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת.
שוב כתב הארץ צבי דמש"כ בתשובתו הראשונה דכלבו והרדב"ז ספוקי מספקא להו מדאזלי הכא והכא לחומרא אין הכרח אלא י"ל דיש לו ב' מהותין כמו שמצינו בכמה מקומות כמו גבי חציו עבד וחציו בן חורין ועוד כמה מקומות, ה"נ י"ל דאם דעתו לחזור לאחר זמן מרובה י"ל ב' מהותין מצד ודאי, ודינו בין כבן חו"ל ובין כבן א"י, ומתחילה חשב דכונת הכלבו הוא משום ספק מחמת שלא ראה שום פוסק לפסוק כן להדיא, אבל אחר שראה דברי היעב"ץ והחסד לאברהם קרוב בעיניו דגם הכלבו והרדב"ז מצד ודאי פסקו כן.
ועפי"ז מסיק (בד"ה והדרן) דכיון שיש עליו ב' חומרות, חומרת חו"ל חומרות יו"ט, נראה דא"צ להתפלל י"ח, דסו"ס כיון שיש עליו גם חומרת יו"ט ומשום כבוד יו"ט לא אטרחוה רבנן, ע"כ יתפלל של יו"ט, גם בברהמ"ז צריך להזכיר של יו"ט וכו' כי לעשות להיפך להתפלל שמו"ע ברכות הוא חומרא דאתי לידי קולא, דאולי א"צ להתפלל והוי ברכה לבטלה. ע"כ אין עצה אחרת יותר מחוורת מזה. זהו אפי' היכא דמתחילה בא ע"ד לחזור מיד אלא שנשתהה אח"כ זמן מרובה, אבל היכא דגם מעיקרא לא היה דעתם לחזור לאלתר, בזה ברור לו דצריך לנהוג לגמרי כבני חו"ל כדעת החל"א והיעב"ץ והמלחמות זת"ד.
ומהתימא, דהרי בדברי הרדב"ז שהבאתי מבואר להדיא דכיון שדעתו לחזור אף לאחר זמן מרובה דינו בעצם כמקום שיצא משם, ורק מפני המחלוקת צריך להחמיר גם כמקום שהלך לשם, וכ"כ החת"ס. ובאמת כן היא משנה מפורשת פרק מקום שנהגו דלפי שיטה זו מיירי מתני' בהכי, וקתני אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וממילא מה שכתב הארץ צבי דאינו צריך להתפלל תפלת י"ח דמשום חומרת יו"ט לא אטרחוה רבנן, זה אינו, כיון דעיקר דינו כבן א"י שפיר אטרחוהו רבנן, א"כ אם מתפלל תפלת יו"ט הוי כשקרן בתפלתו כמו שכתב הרדב"ז. וגם מה שכתב דאם יתפלל י"ח אפשר דהוי ברכה לבטלה, זה אינו, כיון דעיקר דינו הוא כבן א"י.
מש"כ החסד לאברהם דצריך דעתו לחזור מהרה הוא כשיטת הרדב"ז והכלבו
ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי החסד לאברהם, הלא החסד לאברהם לא מיירי כלל מדין תפלה, ואה"נ דמשמע מדבריו דהחומרא אינה מחמת ספק, אבל מסתמא כוונתו לדברי הכלבו. והנה ז"ל החסד לאברהם מעין ג' נהר י"ד ודע כי היוצא מארץ ישראל לחו"ל ע"ד לחזור במהרה באופן שהניח אשתו ובני ביתו שבארץ ישראל בן אדם כזה לא תתפשט ממנו נפשו דיצירה אמנם גם מתלבש נפש אחרת דעשייה, לכן חייב לשמור הרגלים והמועדים בחו"ל כמו בזמן שהיה בארץ ישראל הואיל ודעתו וכונתו לחזור עכ"ל.
ובאמת בדפוס לבוב הנוסח ודע כי היוצא מארץ ישראל לחו"ל ע"ד לחזור באופן שהניח אשתו וכו' ולא כתב כלל תיבת במהרה. ובדפוס חדש שהוגה ע"פ איזה כת"י ראיתי ודע כי היוצא מארץ ישראל לחו"ל ע"ד לחזור מהרה והניח אשתו ולא כתב כלל תיבת באופן. ובדפוס ווילנא ובדפוס אמשטרדם כתב תיבת מהרה וגם תיבת באופן. ואני ראיתי את הכת"י של החסד לאברהם, וכתב שם איזה תיבה וקשה לעמוד על הכונה, אבל תיבת במהרה לא כתב שם. וכנראה שנתקשו המדפיסים בהבנת תיבה זו, ויש שפענחו "במהרה" ויש שפענחו "באופן". ואני חושב שכתב שם ודע כי היוצא מארץ ישראל לחו"ל ע"ד לחזור בתוכה.
אבל אפי' לפי הגירסה בדפוס ווילנא שכתב "במהרה", אה"נ מבואר מדבריו דאם שוהה בזמן מרובה בחו"ל אין לו קולא של בן א"י, אבל לא כתב כלל דאז דינו לגמרי כבן חו"ל, אלא ס"ל דחייב לעשות יו"ט שני אף בצנעה. ומסתמא כוונתו לדברי הכלבו דבשוהה זמן מרובה נותנין עליו גם חומרי חו"ל. והנה כעת כבר נדפס ספר הלבוש בהוצאה חדשה, ונדפס שם הגהות מוהר"א אזולאי, שהוא המחבר הספר חסד לאברהם, ושם בסימן תצ"ו ס"ק ז' כתב וז"ל ולענין קולי מקום שיצא משם כתב הרדב"ז ז"ל לא שרו אלא בצנעה ובדעתו לחזור מיד ומה נקרא מיד כל שבא לקנות סחורה וכו' עכ"ל. הרי דכל מקור דבריו בחסד לאברהם לקח מדברי הרדב"ז בשם הכלבו.
וראיתי בשערי יצחק כלל ד' אות ג' דלכאורה מדברי הכלבו משמע דצריך להחמיר כחומרי מקום שהלך לשם לא מצד המחלוקת אלא מצד ודאי דלא כהחת"ס. והביא ראיה לדבריו מדברי מורו הארץ צבי שכתב דהכלבו והרדב"ז מצד ודאי פסקו כן, אבל שוב חזר בו דמפורש בהרדב"ז כדברי החת"ס דאם דעתו לחזור אחר זמן מרובה צריך להחמיר כחומר מקום שהלך לשם רק מצד מחלוקת, ותימא על הארץ צבי שלא הרגיש בזה.
♦
ז. בענין מה שכתב הארץ צבי דהיעב"ץ דפשיטא ליה דלזמן מרובה לא חשוב דעתו לחזור
עוד כתב שם הארץ צבי וז"ל גם מצאתי בשאילת יעב"ץ סימן קס"ח (ד"ה וכיוצא) (וד"ה ובענין) דפשיטא ליה דלזמן מרובה לא חשוב דעתו לחזור עכ"ל.
הנה המעיין והמדקדק היטב בדברי השאילת יעב"ץ יראה דלא כתב כן, ונעתיק את לשונו. הנה ז"ל היעב"ץ (בד"ה ובענין) היורדים מא"י לחו"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא וכו' ולענין צינעה הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור דאיהו דמצי עביד בצינעה ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור ואצ"ל שנים פשיטא דלא מיקרי דעתן לחזור לענין זה, אלא ע"כ חייבין בחומרת בני חו"ל גם בצינעה ולכל דבר מנהג המקום וכו' בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם וא"א להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע וכו' אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעה אם אין דעתם לחזור מיד וכ"ש לכל מידי דפרהסיא עכ"ל.
ואחר שהאריך היעב"ץ בכמה פרטי דינים כתב וז"ל ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה או זווג ודאי חשוב אין דעתו לחזור אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל כי לא לאדם דרכו צא ולמד מיעקב אבינו שלא ירד להשתקע עכ"ל.
ביאור דברי היעב"ץ שיש שני סוגים של שוהה זמן מרובה - א' ביודע מתי יחזור וב' באינו יודע אם יעלה בידו שיחזור
הנה מבואר בדברי היעב"ץ האלו שיש שני סוגים אנשים היוצאים מא"י לחו"ל לזמן ארוך א) השלוחים היורדים מא"י לחו"ל לצורך עניי א"י ומתעכבין שם ימים או שנים. ב) פנוי או נשוי היורד לחו"ל למצוא זווג או פרנסה ודעתו לחזור לא"י לאחר השגת מבוקשו.
והנה בסוג הא', לענין השלוחים היורדים מא"י לחו"ל לצורך עניי א"י, כתב דאע"ג דדעתן לחזור "לא מיקרי דעתן לחזור לענין זה". ר"ל כלפי מה שהתירו קצת פוסקים דאם דעתו לחזור דמותר לעשות מלאכה בצינעה, לזה קאמר דלענין זה לא מיקרי דעתן לחזור אלא אם חוזר מיד, אבל אם מתעכב זמן הרבה אסור לעשות מלאכה אפי' בצינעה. וכה"ג כתב היעב"ץ לעיל מזה בד"ה וצ"ע במאי קמיירי וכו' ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי ומתעכבין בחו"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם עכ"ל.
אבל בסוג הב', אלו שבאים לחו"ל למצוא מחיה או זווג, כיון שאינו ידוע להם מתי יחזרו ואינם יודעים באמת אם יעלה בידם שיחזרו, בזה ס"ל שאינם כלל בגדר דעתו לחזור, כיון שהם עצמם אינם יודעים אם יחזרו ומתי יחזרו. ומשמע מדבריו דסוג הב' אינם נקראים דעתם לחזור בין לקולא ובין לחומרא, ואינם צריכין לנהוג אפי' כחומרי המקום שיצא משם.
וזהו כוונתו לעיל מזה (בד"ה וכיוצא) שכתב וז"ל ואצ"ל כמעשה שהיה [אצל הגאון מהר"ם חגיז ז"ל] שכבר עמד בחו"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק חו"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב ונשתהה כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום, וכי כל השנים ההם יהיה דינו כמו שדעתו לחזור א"כ כלנו דעתינו לשוב לארצינו אל אחוזת אבותינו עכ"ל. היינו מי שרואה ששוהה זמן הרבה מאד בלי שום חשבון אימתי יחזור אינו בגדר דעתו לחזור והוי כסוג הב' שזכר לקמן. אבל בסוג הא' דבא לזמן ארוך ויודע בודאי שיחזור אחר שיגמר הענין שבא לסיבתו, בזה ס"ל להיעב"ץ להדיא דנותנין עליו דיני מקום שהלך לשם רק לחומרא אבל לא לקולא. כמ"ש להדיא דלא מיקרי דעתן לחזור "לענין זה", משמע דרק לקולא לא מיקרי דעתו לחזור.
והנה נמצא דהיעב"ץ בסוג הא' לא חידש כאן שום שיטה חדשה, דהדבר ברור דמקור דברי היעב"ץ הוא מדברי הכלבו, שהיה לפניו בשעה שכתב תשובה זו, שהרי הביא את דברי הרדב"ז סימן ע"ד כמה פעמים בתשובתו זו, והרדב"ז מביא את דברי הכלבו ופסק כוותיה דבדעתו לחזור לאחר זמן ארוך צריך לנהוג גם כחומרי מקום שהלך לשם. ומשו"ה לא טרח היעב"ץ אפי' לבאר מאין לקח לחדש דבר זה, וכתב לפי תומו כדבר פשוט מאד. וגם מדברי הארחות חיים שהביא הב"י סימן תצ"ו מוכח כן, וידוע דהכלבו הוא קיצור מן הספר ארחות חיים. ועיין במור וקציעה סימן תצ"ו מה שמגיה בדברי הא"ח, דבתחילה דיבר מדין חומר מקום שהלך לשם, ואח"כ כתב וחומרי מקום שיצא משם יש פוסקים שלעולם נוהג אא"כ אין דעתו לחזור לעולם. משמע מזה דלענין חומרי מקום שהלך לשם שזכר הא"ח לעיל שנוהג אם אין דעתו לחזור, בזה סגי אם אין דעתו לחזור מיד, ומשמע מסתימת דבריו שמסכים לדברי הא"ח, לכן כתב בפשיטות כן בשאילת יעב"ץ. ואף שהפר"ח בסימן תס"ח חולק על הכלבו לא ראה היעב"ץ את דבריו. אכן בסוג הב', שאינו מבואר בשום מקום דנקרא אין דעתו לחזור, בזה האריך היעב"ץ לבאר סברתו.
מש"כ היעב"ץ דבזמן מרובה לא חשוב דעתו לחזור מיירי באינו יודע אם יעלה בידו שיחזור
ומעתה מה שכתב ארץ צבי דהיעב"ץ בד"ה (ד"ה וכיוצא) (וד"ה ובענין) פשיטא ליה דלזמן מרובה לא חשוב דעתו לחזור הוא ערבוב שני דברים נפרדים, דבד"ה כיוצא דמיירי בסוג הב' פשיטא ליה דלא מיקרי דעתו לחזור, אבל בד"ה ובענין דמיירי מסוג הא' מיקרי אין דעתו לחזור רק לחומרא ולא לקולא. ואם כונת הארץ צבי דבנידון שלו היה דומה לסוג הב', א"כ איך הביא ראיה לדבריו מדברי הכלבו דמיירי מסוג הא'. ואולי כונתו בדרך כ"ש, דאם סוג הא' לא מיקרי דעתו לחזור, כ"ש סוג הב'. ואף שיש נפ"ק גדולה ביניהם, מ"מ האר"צ לשיטתו בדעת הכלבו דיש לו חומרי מקום מצד ודאי ולא מטעם המחלוקת, א"כ לא מצא נפק"מ ביניהם רק לענין תפילין והוא החמיר להלכה לענין תפילין. אבל למש"כ בנידון הכלבו שדומה לסוג הא' ס"ל גם להיעב"ץ, וגם הכלבו דהא חייב להחמיר בחומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת, א"כ לענין תפלה מתפלל כמנהג חול. וגם האר"צ עצמו הודה דלדברי המג"א סימן תס"ח בשם מהרי"ל דבסוג הא' אף לזמן ארוך דינו כמו שדעתו לחזור.
♦
ח. בדברי המנחת יצחק דלהיעב"ץ בשוהה זמן מרובה דינו כמקום שהלך לשם אף לקולא
וראיתי במנחת יצחק סימן ד' אות נ"ג שהביא את דברי השאילת יעב"ץ שהעתקתי לעיל, שכתב וז"ל אבל ההולך להתגורר שם ימים רבים ומתרחק משם והלאה כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י אע"ג דדעתייהו ודאי למיהדר משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור ואצ"ל שנים פשיטא דלא מיקרי דעתן לחזור לענין זה, אלא ע"כ חייבין בחומרת בני חו"ל גם בצינעה ולכל דבר מנהג המקום ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא ל"ש יחיד או רבים וכו' וכ"ז אליבא דכו"ע איברא לעניותן הוה מסתברא וכו'. וכתב עליו המנח"י וז"ל וזה יותר משיטת הרדב"ז דהוא ס"ל כן רק לענין לנהוג כחומרי ב' המקומות ובחומרא דאתי לידי קולא צריך לנהוג כמקום שיצא משם, ולהיעב"ץ נראה דבכה"ג דינו לגמרי כאין דעתו לחזור לכל דבר מנהג המקום כמבואר עוד שם בדבריו, והערוך השלחן אף דלא ציין להשאילת יעב"ץ דבריו המה כעין הכרעה על השאילת יעב"ץ דלא מהני ימים או עשור רק אם דעתו להתעכב שנה אבל זה שלא ככל הפוסקים הנזכרים לעיל דס"ל אם בודאי יחזור העיקר אצלו כבני א"י עכ"ל.
ולענ"ד הדבר תימא, היכן מצא בדברי השאילת יעב"ץ דס"ל דאם דעתו לחזור אחר זמן ארוך, דינו כאין דעתו לחזור אף לענין חומרא דאתי לידי קולא. הלא היעב"ץ ברור מללו, דקאי על מש"כ בתחילה (והמנח"י לא העתיק את תחילת דבריו) שכתב ולענין צינעה הוא דמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור דאיהו דמצי עביד בצינעה ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור. וע"ז קאמר השאילת יעב"ץ משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור ואצ"ל שנים פשיטא דלא מיקרי דעתן לחזור לענין זה. ר"ל לענין מה שכתב לעיל דמותר לעשות מלאכה בצינעה לענין זה לא מיקרי דעתן לחזור, ואין זכר לדבריו דמיירי מחומרא דאתי לידי קולא. וכנראה דהמנח"י דייק מדבריו אח"כ שכתב "אלא ע"כ חייבין בחומרת בני חו"ל גם בצינעה ולכל דבר מנהג המקום", מדכתב לכל דבר מנהג המקום הבין המנח"י בכונתו שצריך לקיים את כל המנהגים, אף אותן שהוא חומרא דאתי לידי קולא. ולא אוכל להבין איך יכולים לומר כן, דא"כ אף מה שהוא קולא לגמרי צריך לקיים, וזה ודאי אינו, שכתב להדיא דחייבין רק "בחומרת" בני חו"ל, וחומרא דאתי לידי קולא אינו בכלל זה [ובכלל להתפלל תפלה של חול ושלא להניח תפילין יותר מתאים להיקרא קולא דאתי לידי חומרא, א"כ ודאי שאין זה בכלל דברי היעב"ץ שכתב רק דחייבין בחומרת בני חו"ל]. ומש"כ היעב"ץ לכל דבר מנהג המקום, נראה כונתו דלא רק חומרת חו"ל לענין יו"ט שני חייב, אלא חייב בכל החומרות שנוהגין בני המקום ההוא, כגון אם נוהגין החומרא שלא לעשות מלאכה בערב פסח או כגון החומרא שמוזכר במג"א סימן תס"ח ס"ק י"ב לענין בדיקות הריאה וכיו"ב. ע"ז כתב היעב"ץ דאם אין דעתו לחזור מיד, אלא אחר זמן ארוך חייב בכל חומרי מקום ההוא בין לענין יו"ט שני בין לענין שאר מנהגים.
עוד יש לפרש את דבריו גם לענין יו"ט שני עצמו, דבתחילה כתב דלענין מלאכה בצינעה חייבין בחומרת בני חו"ל, וקאי אדלעיל דמיירי ממלאכה. ואח"כ כתב דה"ה לכל שאר דברים, כגון שצריך לעשות עירוב תבשילין וכיו"ב, אבל מחומרא דאתי לידי קולא לא מיירי היעב"ץ כלל. תדע שהרי המנח"י עצמו הודה וכתב דהיעב"ץ החמיר יותר משיטת הרדב"ז בשם הכלבו, דהוא ס"ל כן רק לענין לנהוג כחומרי שני המקומות אבל לא לקולא. א"כ איך כתב היעב"ץ וסיים בסוף דבריו וכל זה אליבא דכו"ע, והרי דבריו נגד הרדב"ז שהיה לפניו באותה שעה. וגם איך כתב ע"ז ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא, למה לא יהא רשאי לסמוך על הרדב"ז. וגם למה לא כתב שהוא חולק על הרדב"ז בשם הכלבו, ומהו הטעם שהוא חולק עליהם, והרי מבואר מכל דבריו שהוא דבר פשוט ומוסכם. וע"כ הדבר פשוט דהיעב"ץ והרדב"ז אמרו דבר אחד, והיעב"ץ מיירי רק מחומרא, ולא מחומרא דאתי לידי קולא, דלענין קולת חו"ל מודה היעב"ץ דצריך להחמיר כמקום שיצא משם. ואם כונת המנח"י למה שסיים היעב"ץ לענין פנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנסה וכו', כבר ביארנו דזה דין בפנ"ע ואינו קשור עם הדין שכתב לעיל לענין הבא לחו"ל לזמן ארוך ודעתו ודאי לחזור.
ומה שכתב המנח"י וכפי הנראה דלזה כוון הברכי יוסף סימן תצ"ו אות ז' שכתב בזה"ל ובספר שאילת יעב"ץ האריך בפרטי דיני א"י וחו"ל וארחי ופרחי ורוצים להתישב מחדש ורצה לעקר כמה הלכות שנהגו והורו רבנן קשישאי ומנהג שלוחי א"י כתוב בספרי אחרונים והכי נהוג כמה גדולי הדורות שלפנינו בשליחתם עכ"ד. היינו דלפי הבנת המנח"י חולק הברכ"י על היעב"ץ רק על הא דס"ל להיעב"ץ דדינו כבן חו"ל אף לענין חומרא דאתי לידי קולא. אבל לפמ"ש זה אינו, דבחומרא דאתי לידי קולא, כגון להתפלל תפלת יו"ט, מודה היעב"ץ דדינו כמקום שיצא משם. רק הברכי יוסף חולק על מש"כ היעב"ץ דאותן השלוחים היורדים מא"י לחו"ל לצורך עניי א"י ומתעכבין שם ימים או שנים דצריך להחזיק יו"ט שני אף בצינעה לא רק לענין למלאכה. אלא אפי' לענין שאר דברים כגון שצריכין לעשות עירוב תבשילין, ע"ז חולק הברכי יוסף וכתב שזהו נגד מה שהורו רבנן קשישאי וכתוב בספרי האחרונים דאפי' מתעכבין שם ימים או שנים אינם צריכין להחזיק יו"ט שני בצנעה לבד מלאכה שא"א בצינעה, אבל לענין שאר דברים בצינעה דינו כבן א"י. וכן לענין הבדלה, לפי דעת היעב"ץ א"צ לעשות הבדלה במוצאי יו"ט הראשון, כיון שאסור במלאכה אף בצינעה, אבל מנהג השלוחים הוא כדעת מהר"ם חגיז שעושים הבדלה.
♦
ט. ראיה מדברי היעב"ץ דאף בשוהה זמן מרובה מתפלל תפלה של חול וגם דמעיקר הדין היה מחויב בהבדלה
וכן מוכח להדיא בהמשך דברי היעב"ץ, דבסוג הא' דהיינו השלוחים היורדים מא"י לחו"ל לצורך עניי א"י ומתעכבין שם ימים או שנים, הוא מסכים עם המנהג שהיה נפוץ בימיו דהיו מתפללין תפלת חול. וז"ל היעב"ץ ונוראות נפלאתי על מ"ש מהר"ם חגיז בספרו לקט הקמח שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן חו"ל בליל מוצ"ש שביעי של פסח שבן א"י צריך להבדיל ובן חו"ל צריך לקדש ואין להם אלא כוס אחד וכו' ולפי"ד וכל עיקר שהניח יסוד שבן א"י צריך להבדיל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא אבל בר מכל דין אפי' יהבינא ליה טעותא דצ"ל דהוי מדמי לה לתפלה דס"ל להאחרונים דצינעה הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת ויו"ט ובני אדם אינם מרגישין בו משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה ולא דמא להא תמה על עצמך מאחר שאסור מלאכה בכל אופן א"כ מה לו להבדיל עכשיו אפי' בתפלה שיבוש הוא ועבירה בידו כלום מבדיל משום מלאכה והלא עדיין פורש ממלאכה וכו' אף כי להבדיל פ"ב על הכוס הוא בעיני כאוכל שום וכו' ונ"ל דבר נידוי המבדיל בפרהסיא עכ"ל.
ודבריו צריכין ביאור, הלא הקדים בעצמו דבפרהסיא אסור לד"ה, א"כ משמע דדברים שבצנעה מותר לו לעשות, וא"כ הרי צריך להבדיל משום דברים שבצנעה. ע"כ נלענ"ד כיון דע"פ רוב הנהו דנחתין מא"י לחו"ל היו באים לשם לזמן ארוך, א"כ לד"ה אסור בצנעה. וכמעט לא מצוי בימים ההם הבאים מא"י לחו"ל שיהיה דעתו לחזור מיד, דסתם אורחים שהיו רגילים לבוא הם השלוחים שהלכו לצורך עניי א"י, והן היו רגילין לשהות כמה שנים בחו"ל. ובפרט לפמ"ש שם (בד"ה ובענין) דמשפרשו לדרך רחוקה מהלך חודש ימים תו חייבין בחומרי המקום אפי' בצינעה, ולא משכחת לה מי שדעתו לחזור מיד אלא ההולכים לארצות הקרובות לא"י כמו מצרים וסוריא וכיו"ב. והיעב"ץ מיירי מהמדינות שהיה שוכן בתוכן, שהן ארצות הרחוקות מא"י, דלדעתו כל האורחים שהיו באים שם היו חייבים להחזיק יו"ט שני אף בצנעה. אבל מ"מ זהו דוקא לענין מלאכה וכיו"ב, אבל לענין תפלה שהוא חומרא דאתי לידי קולא דאינו יוצא תפלתו בתפלת יו"ט, ודאי דמודה היעב"ץ שמתפלל תפלת חול. דהרי כל דברי הכלבו דחייב בחומרי המקום אפי' בצנעה בשוהה בזמן ארוך הוא רק מפני המחלוקת, וע"ז כתב הרדב"ז שאם יתפלל של חול לא נמצא שקרן בתפלתו ויוצא ידי חובתו, אבל אם מתפלל שבע נמצא שקרן וכו' ועוד דאטו מפני המחלוקת נאמר לו שיתפלל תפלה שאינו יוצא בה ידי חובתו, לכן לא שייך להחמיר אף בצינעה להתפלל תפלה של יו"ט. ולכן הסכים היעב"ץ דלענין חיוב תפלה דדינו כמקום שיצא משם, עכ"פ בצינעה. וגם הסכים למ"ש מהר"ם חאגיז דלכאורה אין לו לפטור מחיוב הבדלה, משום דלחומרא דינו כמקום שיצא משם. לכן בא היעב"ץ בהמצאה חדשה, דמ"מ אין לו חיוב להבדיל, דכלום מבדיל משום מלאכה והלא עדיין פורש ממלאכה. והיינו כיון דאסור במלאכה אפי' בצנעה, משום דאין דעתו לחזור אלא אחר זמן ארוך, א"כ ליכא עליו חיוב הבדלה. ובפרהסיא ניתוסף איסור לעשות הבדלה משום מחלוקת, אבל בצנעה ליכא איסור מפני המחלוקת, כמו גבי תפלה, אלא שפטור מהבדלה מטעם הנ"ל. עכ"פ מוכח מדברי היעב"ץ דאפי' למי שדעתו לחזור רק אחר זמן ארוך, מ"מ מתפלל תפלה של חול.
♦
י. ביאור דברי היעב"ץ במעשה דמהר"ם חאגיז שקראוהו לעלות לתורה ביו"ט שני ולא רצה לעלות והיעב"ץ חלק עליו רק מחמת שלא היה יודע אם יעלה בידו שיחזור
עוד יש ללמוד כן מדברי היעב"ץ שם (בד"ה כיוצא) שהביא שם מעשה שהיה למהר"ם חגיז שקראוהו לעלות לתורה ביו"ט שני שאצלו היה יום חול ולא רצה לעלות כיון דאינו מחויב בקריאת התורה אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. והיעב"ץ השיג עליו - א' משום דהוי בפרהסיא ממילא מחויב לעלות לתורה ב' משום שהסכימו גדולי האחרונים דגם בת"צ למי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה. ועוד שהוא בר חיובא משום דהוי בפרהסיא. ועוד משום לא תתגודדו, ומסיים היעב"ץ ואצ"ל כמעשה שהיה שכבר עמד בחו"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק חו"ל ונשתהה כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו וכי כל השנים הרבות ההם יהיה דינו כמי שדעתו לחזור א"כ כלנו דעתינו לשוב לארצינו. משמע להדיא דרק בעובדא שלו, דשהה הרבה שנים בחו"ל בלי שום חשבון אימתי יחזור, וע"ז כתב דמחויב בקריאת התורה משום דא"א לומר דבשנים רבות ההם יהיה דינו כדעתו לחזור. והלא היה יכול לומר רבותא טפי, דאם אין דעתו לחזור מיד מחויב בקריאת התורה של יו"ט אף שלא שהה שנים רבות, וכסתם שלוחים ששוהים כמה חדשים או שנים. והלא מדייק היעב"ץ וכתב דאצ"ל כמעשה שהיה ששהה בחו"ל כארבעים שנה, משמע דבאופן שהיה רגיל בימים ההם תלוי במחלוקת האחרונים הנ"ל. וע"כ דלענין קריאת התורה מודה היעב"ץ דאף בשוהה זמן ארוך דינו כמקום שיצא משם, עכ"פ בצינעה, ואינו מחויב בקריאת התורה. וכן כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל סימן י"ג דהיעב"ץ מודה דלכתחילה לא יעלה לתורה רק אם כבר קראוהו יעלה משום דהוי בפרהסיא אבל בצנעה אינו מחויב בקריאת התורה משום דלא שייך בזה מחלוקת. רק בעובדא דמהר"ם חאגיז ששהה שנים הרבה בחו"ל בלי שום חשבון אימתי יחזור, בזה ס"ל דלא נחשב כלל כמו שדעתו לחזור ומחויב בקריאת התורה, אבל במי ששוהה זמן ארוך ודעתו לחזור מתפלל תפלה של חול ופטור מקריאת התורה אף לפי דעת היעב"ץ.
דברי הברכי יוסף בשם כמה אחרונים דאף בשוהה זמן מרובה כיון דעתו לחזור פטור מקריאת התורה ביו"ט שני ומישיבת סוכה בשמיני עצרת
וכן כתב בברכי יוסף סימן תצ"ו אות י' דהשלוחים הבאין מא"י לחו"ל דנו הלכות קטנות והבני חיי והבית דוד אם יכולים לעלות לתורה ביו"ט שני אבל כלם הסכימו דפטור מקריאת התורה אלא שנחלקו אם יכול לעלות לתורה אע"פ שהוא פטור. והנה ודאי דמיירי הברכי יוסף מסתם שלוחים ששוהים כמה שנים בחו"ל, כמו שהיה הסדר בימים ההם. וכן לענין ישיבה בסוכה כתב הברכי יוסף סימן תרס"ח דפטור מישיבת סוכה בשמיני עצרת, רק אם מתאכסן אצל בן חו"ל ישב בסוכה כיון שהוא בפרהסיא. משמע דודאי דבצינעה פטור מישיבת סוכה.
♦
יא. הוכחה מדברי מהר"ם חאגיז ומהיעב"ץ והרדב"ז דאף בשוהה זמן מרובה פטור מהמצות שנוהג ביו"ט שני
וכן יש להוכיח מדברי מהר"ם חגיז בספרו לקט הקמח, דבהלכות יו"ט העתיק את דברי הרדב"ז שנקט להלכה כדברי הכלבו, וז"ל שם ומי שדעתו לחזור מיד נוהג קולי מקום שיצא משם בצנעה אבל אם דעתו לחזור לאחר זמן כגון שבא לישא וליתן ולהרויח אפי' שלא עקר דירתו מן המקום אשר היה שם בראשונה אינו נוהג קולי מקום שיצא משם אפי' בצנעה אבל נהוג חומרותיו כל [שלא] עקר דירתו עכ"ל. וא"כ קשה מדידיה אדידיה, למה ס"ל דשלוחי א"י פטורים מקריאת התורה ביו"ט ב', כמו שמבואר בהעובדא בהלכות קטנות מה שאירע לדידיה שלא רצה לעלות לתורה ביו"ט ב' כיון שהוא פטור בדבר אף ששהה בחו"ל זמן מרובה, ואפי' היעב"ץ לא חייבו אלא משום בפרהסיא, אבל בצנעה לית דין ולית דיין שהוא פטור. וכן מבואר בעובדא דמהר"ם חגיז המבואר בלקט הקמח הלכות קידוש דף ל"ג ע"ב והביאו היעב"ץ, בדין בן א"י שנמצא עם בן חו"ל בליל מוצאי שביעי של פסח שהבן א"י צריך להבדיל והבן חו"ל צריך לקדש ולא היה לפניהם אלא כוס אחד, ומבואר שם דזה פשיטא דשלוחי א"י פטורים מקידוש ביו"ט ב' ומסתימת הדברים מיירי אף בשוהה זמן מרובה כמו סתם שלוחים בימים ההם ואף בשאילת יעב"ץ שם שהתווכח עם מהר"ם חגיז אם הבן הא"י צריך להבדיל, אבל זה פשיטא ליה דא"צ לקדש, ומסתמא משמע אף בשוהה זמן מרובה, אלמא דאף שנוהג חומרי מקום שהלך לשם מ"מ אינו מחויב לקדש.
ונראה לענ"ד לומר דלפי"מ שביאר הרדב"ז דאף לשיטת הכלבו דבשוהה זמן מרובה אסור אף בצינעה, הטעם הוא רק מפני המחלוקת זה שייך רק בדבר שהוא בשב ואל תעשה, היינו איסור עשיית מלאכה, אסור אף בצינעה. אבל שיהא מחויב לעשות כמנהגיהם בקום ועשה מטעם מחלוקת זה לא שמענו. וגדולה מזו כתב מהר"ם חגיז בהלכות קטנות שם, דאף בקראוהו לעלות לתורה ביו"ט שני שיעלה לתורה מטעם פרהסיא, אבל לא יברך אלא החזן יברך במקומו. הרי דאף היכא דמחויב מטעם מחלוקת עכ"פ בפרהסיא, אינו מחויב לברך בקום ועשה, וכ"ש היכא שהוא רק בצינעה שאינו מחויב לנהוג במצות היום ביו"ט שני בצינעה.
וכן יש להוכיח מדברי הרדב"ז עצמו לענין תפלה, דאחר שהביא את שיטת הרמב"ן דכל היכא שאסור מפני מחלוקת אף בחדרי חדרים אסור, כתב וז"ל ואפי' לפי שיטה זו רואה אני שיתפללו הבאים מארץ ישראל י"ח כמנהג מקומם חדא שאין זו קולא, ועוד שכבר נהגו כן ולא ראינו שום מחלוקת, ועוד אם מתפלל שבע נמצא שקרן בתפלתו, ועוד כיון שדעתו לחזור לא יצא ידי חובתו בתפלת שבע וכדכתיבנא עכ"ל. ולכאורה למה לא יצא ידי חובתו בתפלת שבע, למה לא נימא דמחויב להתפלל שבע מעיקר הדין כיון שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת. ולמה נימא שהוא שקרן בתפלתו, הלא יש לומר כיון שיש אצלו חיוב יו"ט אפי' בצנעה מפני המחלוקת יוכל לומר יום חג השבועות או חג המצות, שהרי מחויב להחזיק יו"ט אף בצינעה. וע"כ דזה פשיטא שלא חל עליו דין יו"ט כיון שהוא רק מפני המחלוקת אינו אצלו יו"ט באמת. ואם אומר בתפלתו שהיום הוא יו"ט הרי הוא שקרן. וגם פשיטא דאינו מחויב להתפלל של יו"ט מחמת חומרי מקום שהלך לשם כיון שהוא דבר של קום ועשה, אלא דהיה מקום לומר דגם תפלה של חול לא יתפלל דהרי בזה נוהג מנהג חול בקום ועשה. ע"ז אמר דכאן אין לנו עצה אחרת, דסו"ס מחויב הוא בתפלה, ובתפלת שבע הרי אינו יוצא ידי חובתו, וא"כ אין לו עצה אחרת אלא להתפלל תפלה של חול אף שנוהג מנהג חול בצנעה.
♦
יב. ראיה מדברי הרמב"ם דבשב ואל תעשה ליכא חשש מחלוקת כשהוא בצינעה
ויש ללמוד יסוד זה לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה מדברי הרמב"ם הלכות שביתת יו"ט פ"ח הלכה כ', שכתב וז"ל ההולך ממקום שעושים למקום שאין עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת עכ"ל. והובא בש"ע סימן תס"ח סעיף ג' והנה לפי מה שביארו הרבה מפרשים שיטת הרמב"ם, ה"ה מהרשד"ם והפר"ח וכ"כ בחק יעקב שם, דהרמב"ם מיירי כאן באין דעתו לחזור, ומשו"ה צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אפי' בצנעה, דבאין דעתו לחזור יש לחוש יותר מפני המחלוקת לכן אסור אף בצנעה, אבל בסיפא מיירי בדעתו לחזור אז א"צ לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אלא בפרהסיא, אבל בצנעה יוכל לנהוג כקולי מקום שיצא משם. וא"כ ברישא דאסור לשנות אפי' בצנעה, קשה מה דאמר הרמב"ם ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ומשמע מזה דבצינעה בתוך ביתו מותר להראות בעצמו שהוא בטל מפני האיסור, הלא באין דעתו לחזור צריך לנהוג כמקום שהלך לשם אפי' בצינעה. וע"כ דיש חילוק גדול בין שב ואל תעשה, שזה אסור אפי' בצינעה, לכן ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אסור לעשות מלאכה אפי' בצנעה, אבל להיפך, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לענין שיהא מחויב בקום ועשה לעשות כמנהג המקום שהלך לשם אפי' בצינעה זה לא אמרינן. לכן מותר ליבטל ממלאכה בצינעה.
ויש ראיה לזה מדברי הגמ' דלפי מה שביאר הגר"א דמקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הגמ' פסחים נ"א ע"ב מהא דאמר רבא אין בזו משום שינוי מחלוקת מאי קאמרת הרואה אומר מלאכה אסורה מימר אמרי מלאכה אין לו שהרי כמה בטלני הוי בשוקא. והנה ודאי דמיירי גם היכא דאנשי ביתו יודעין דאית ליה מלאכה ואינו עושה מלאכה מחמת האיסור, אלא כיון דהרואה אינו יודע מותר. הרי בפירוש דאינו מחויב בקום ועשה לעשות כמנהג המקום היכא שהוא בצינעה.
עוד יש לומר שהטעם דאינו מחויב במצות של יו"ט שני, כגון ישיבת סוכה ותפלה של יו"ט וקידוש על הכוס וקריאת התורה ואכילת מצה וכיו"ב בצינעה, משום דבאמת כיון שדעתו לחזור דינו בעצם כבן א"י, ולא חל עליו כלל דין יו"ט אלא צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת. א"כ בשלמא איסור מלאכה שייך לנהוג אפי' שלא חל עליו דין יו"ט, אבל במצות מעשיות לא שייך לנהוג, אלא א"כ מחויב הוא בדבר אבל לא שייך עליו החיוב לישב בסוכה כשאינו מחויב בדבר, דזהו חוכא וטלולא והוי אצלו כמו שיושב בסוכה באמצע השנה, או כמו שאכל מצה אחר הפסח, ואין בזה שום סרך מצוה ולא חייבו חכמים מפני המחלוקת לעשות פעולות שוא. וא"כ אפי' נימא דבדברים אחרים חייב לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם, אף בקום ועשה, זהו לענין מנהגים ששייך לעשותם בתורת נדבה, או שמנהג המקום להחמיר כאיזה שיטה ומנהג המקום שיצא משם אינו כן, י"ל דמ"מ חייב לנהוג כמקום שהלך לשם מפני המחלוקת, אבל גבי מצות מעשיות שצריך שיהא חל עליו חלות מצוה, לא שייך לומר כן.
♦
יג. יבאר דכיון דשוהה זמן ארוך החיוב רק מפני המחלוקת א"כ שוה דינו לשיטת הרמב"ן דאף בשוהה זמן קצר אסור בצנעה ומ"מ פטור מכל המצות שנוהג ביו"ט שני
ובאמת לפי מה שביררנו דכל חומרת הכלבו אינה אלא מפני המחלוקת, א"כ כל החילוק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן אינו לענין שצריך להחמיר גם בצינעה. וא"כ הרי בלא"ה דעת הרמב"ן במלחמות דבכל מקום שצריך להחמיר מפני המחלוקת צריך להחמיר אף בצינעה והביאו הרדב"ז. א"כ הרי ליכא שום נפק"מ במה שמחמרינן כהכלבו או לא, דהרי לשיטת הרמב"ן אף בזמן קצר אסור בצינעה, וחוץ לתחום מותר אף לדעת הכלבו אף בשוהה זמן ארוך, כמו שהבאתי לעיל מדברי המאירי. והפר"ח שמפלפל בדינו של הכלבו אזיל לשיטתו, שפסק מעיקר הדין דאינו נוהג חומרי מקום שהלך לשם בצינעה לכן הוצרך לפלפל מהו הדין בשוהה בזמן ארוך. אבל למעשה בלא"ה החמיר הפר"ח סימן תצ"ו ס"ק ג' כהרמב"ן, ועי"ש שהוא מפרש כן את דעת המחבר. א"כ לא ניתוסף שום חומרא מצד דברי הכלבו. וגם המג"א, אף שבסימן תס"ח הוא מקל דבצינעה נוהג כקולי מקום שיצא משם, מ"מ לענין יו"ט שני של גליות כתב בסימן תצ"ו בשם בעל המאור דאע"ג דבשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנעה, הכא כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בה גדר. א"כ לענין יו"ט שני הרי אין שום נפק"מ בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן הרבה, כיון דבלא"ה אסור אף בצינעה. וחזינן דאפי' הפוסקים שהחמירו לאסור אף בצינעה, מ"מ נקטו בפשיטות דאינו מחויב לקיים את המצות של יו"ט שני, כגון לעשות קידוש או לאכול מצה או לישב בסוכה, וע"כ הוא מטעם שכתבנו. א"כ ה"ה בשוהה זמן ארוך בחו"ל, דלא ניתוסף צד חומרא מחמת שיטת הכלבו.
וכן מבואר להדיא בחיי אדם הלכות יו"ט כלל ק"ב סעיף ג', וז"ל בני א"י שבאו לחו"ל אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני דאע"ג דבשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצינעה מלאכה שאני, וכו' ועוד כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בה גדר. וממשיך בסעיף ד' וכשחל יו"ט שני בער"ש מותר לבשל לשבת בלא עירוב, ובליל שני של פסח לא יברך הברכות שמברכין על הסדר ולא קידוש ולא אשר גאלנו ולא על הלל ולא על מצה ומרור ויאמר הגדה כקורא בתורה וכו' "ואם הוא בחדר בפנ"ע לא יסדר הסדר כלל" עכ"ל. הרי דאף שמחמיר כחומרי מקום שהלך לשם אפי' בצינעה, מ"מ כתב דאין צריך לעשות הסדר כלל היכא שהוא בצינעה. וע"כ דהוא מטעם שכתבנו, דלא שייך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם במצות שאינו מחויב בהן.
בדברי השערי יצחק שפסק בשוהה זמן ארוך דיתפלל תפלת יו"ט
וראיתי בשערי יצחק כלל ד' אות ה' שדן אם צריך להחמיר כדברי הכלבו דבשוהה זמן ארוך נוהג כחומרי מקום שהלך לשם אף בצינעה. וכתב וז"ל הרי לנו מערכה מול מערכה וקשה להכריע בזה ואם נידון להחמיר כאן וכאן כתב בתשו' ארץ צבי סימן מ"ב כיון דיש עליו חומרי חול וחומרי יו"ט דאין צריך להתפלל תפילת י"ח וע"כ יתפלל תפילת יו"ט וגם בברכת המזון צריך להזכיר של יו"ט היינו יעלה ויבא ובכל זאת הכריע שם דיניח תפילין בלא ברכה בצנעה משום חומרת א"י ולענין עירוב תבשילין כיון דמחמרינן דדינם כבני חו"ל יהיה צריך עירוב תבשילין וכמובן גם בפסח יאכל גם בסדר ליל שני מצה ומרור, אבל בלי ברכה ולענין הבדלה נראה ג"כ דנכריע יותר כמ"ש בשאילת יעב"ץ דלא צריך לעשות הבדלה במוצאי יו"ט הראשון עכ"ל.
אבל לפי מש"כ כל דבריו אינו. ותמהני, שהרי הוא עצמו הביא לעיל את דברי הרדב"ז והחת"ס, שהם דלא כדברי מורו, וכתבו מפורש דטעם הרדב"ז והכלבו דבדעתו לחזור אחר זמן ארוך שצריך להחמיר כמנהג המקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת. א"כ ודאי שצריך להתפלל תפלות חול ובצינעה א"צ לעשות את הסדר, וא"צ לאכול מצה ומרור כמ"ש החיי אדם, וא"צ לישב בסוכה בשמיני עצרת כמ"ש הברכי יוסף ופטור מקריאת התורה, כמו שכתבו כל האחרונים הנ"ל.
♦
יד. בשוהה זמן ארוך האם יעשה עירוב תבשילין
ולענין עירובי תבשילין כתב בתשו' חיים שאל סימן ע"ד דלא יעשה עירוב תבשילין. ומדכתב סתמא משמע דמיירי גם מהשלוחין הבאין מא"י ושוהים בחו"ל זמן רב, דזה היה הדבר השכיח בימים ההם. וזה דלא כהיעב"ץ דס"ל דכיון שהוא זמן ארוך חייב בעירוב תבשילין. ונראה דזה תלוי בשאלה אם האיסור לאפות ולבשל לצורך שבת הוא איסור בפנ"ע או שהוא נובע מהחיוב לעשות עירוב תבשילין. ואם נימא דהאיסור לבשל בלא עירוב נובע מהחיוב לעשות עירוב, נמצא דבן א"י ששוהה בחוץ לארץ ע"מ לחזור, שהוא פטור מלעשות עירוב מטעם שביארנו לעיל, א"כ הדין נותן שהוא מותר לבשל בלא עירוב, כיון דהוי דבר שבצנעה מה שלא עשה עירוב.
וראיתי במנחת יצחק חלק ד' סימן ד' אות מ"א דלהלכה למעשה בבני א"י הבאים לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אע"פ שלא עקר דירתו משם דנקראו דעתם לחזור לאחר זמן כמ"ש הרדב"ז, והחת"ס כתב ע"ז דלזה שומעין שאמר כהלכה אסור אף בשאר ענינים אפי' בצנעה כדמוכח מדברי הרדב"ז, ואף אסור לבשל מיו"ט שני לשבת בלא עירוב תבשילין וכל כיוצא בזה אף שאינו ניכר להרואה, חוץ מחומרא דאתי לידי קולא עכ"ל.
וזה צ"ע מאוד, שהרי בלא"ה החמירו הפוסקים לאסור אף שאר עניינים בצנעה לפי דברי בעל המאור, ואפ"ה הקילו שמותר לבשל בלא עירוב תבשילין מטעם שביארנו. א"כ ה"ה בשוהה זמן ארוך, אף שאסור בשאר ענינים בצינעה, אבל מעירוב תבשילין פטור.
♦
טו. בדברי המנחת יצחק דמדייק מדברי השערי תשובה דאם נשתהה זמן רב אף בדעתו לחזור בודאי מ"מ אסור בכל העניינים כבני חו"ל
ובאות מ"ג הביא המנחת יצחק את דברי השערי תשובה בשם השלמי חגיגה בעובדא שאירע לו כה"ג שנשה אשה בחו"ל רק נתעכב שם מחמת כמה עלילות ולא היה בדעתו לישאר שם רק לחזור עם אשתו כאשר התנה עמה ונהג כבני א"י אך מעיד אני עלי שמים וארץ שמעולם לא אכלתי חמץ בח' של פסח ולא נהגתי כא"י רק לענין תפלה מטעם שכתב הרדב"ז עכ"ל. וכתב באות מ"ד דמדברי השלמי חגיגה האלו ראיה למה שכתב באות מ"א דאם נשתהה זמן רב אף בדעתו לחזור בודאי מ"מ אסור בכל הענינים כבני חו"ל חוץ מתפילין דהוי חומרא דאתי לידי קולא עכ"ל.
והנה המנח"י כתב בעצמו באות נ"א שאין לו את הספר שלמי חגיגה ולא ראה רק מה שהעתיק השערי תשובה. אבל המעיין בשלמי חגיגה יראה דלא כן הוא, דאחר שהביא את דברי הרדב"ז שעשה בזה ג' ענינים חלוקים, א' דעתו לחזור מיד, ב' הבאים לישא וליתן ולהרויח וזה נקרא דעתו לחזור לאחר זמן, ג' כשאין דעתו לחזור, וכתב על עובדא דידיה וז"ל ולפי"ז יש לומר בנידון דידן שהרי מפורסם לכל שהיציאה מא"י לא היתה אלא דרך ארעי בעלמא כדרך השלוחים הסובבים בעיר ומעולם לא היתה בזה שום מלאכה של עסק משא ומתן לא קודם הנשואין ולא לאחר הנישואין א"כ אפי' שלא נשאר לו שום דירה ומקום קביעות בא"י אכתי נהוג כבני א"י כיון שדעתו לחזור ומה שנשא אשה בחו"ל אינו מזיק כמדובר, ועכ"פ אני מעיד עלי כי מעולם לא אכלתי חמץ בח' של פסח כל זמן שהייתי בחו"ל ולא נהגתי כא"י רק לענין תפלה בלבד עכ"ל. הרי להדיא להיפך, דבעובדא דידיה חשבו כדעתו לחזור מיד, א"כ מה שהיה נזהר שלא לאכול חמץ צריך לומר שהיה ס"ל דאף בדעתו לחזור מיד, אסור אף בצינעה מפני המחלוקת. דלשיטת בעל המאור אין לחלק בין מלאכה לאכילה, דבדין יו"ט שני אסור אף בצינעה, משום שהוא מנהג גדול שנתפשט בכל הגולה ואין לפרוץ בו. או י"ל שהיה מספקא ליה דילמא נחשב כעוקר דירתו עם אשתו, כיון שנשא אשה שניה בחו"ל. אבל לענין מחלוקת הרדב"ז עם הפר"ח אם לחשוש לשיטת הכלבו אין לנו ראיה כלל.
♦
טז. בדברי הארץ צבי דאם אין דעתו להשתקע במקום החדש צריך לנהוג כחומרי שני המקומות
עוד כתב שם הארץ צבי (בד"ה אמנם) דאם בהזמן שבא לחו"ל היה דעתו לחזור מיד, ואח"כ שעבר זמן זה ג"כ היה דעתם לחזור מיד, וכן מאז ועד עתה בכל עת ובכל שעה דעתם לחזור בזמן קרוב, דעתו לחזור לאלתר מיקרי. ויש לדמותו להא דכתב הפר"ח בשם הכנה"ג בשם מהרי"ט דלא פקעי מינה חומרי מקום שיצא משם עד שיקבע בעיר שנהוג בו היתר. ע"כ ה"ה בניד"ד, נהי שנעקר דירתו מא"י כיון ששהה בחו"ל זמן מרובה, אבל מ"מ לא נקבע בחו"ל, כיון דבכל פעם היה דעתו לחזור בזמן קרוב, א"כ לעולם לא נשתקע בחו"ל ולכאורה נשאר דינו כבן א"י.
אבל מסיק דסברת המהרי"ט לא מהני רק שלא יפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם, אבל לא מהני לפוטרו מחומרי מקום שהלך לשם. והביא ראיה מדברי הש"ך יו"ד סימן רי"ד סק"ח דבאין דעתו לחזור, אף שאין דעתו להשתקע במקום שהוא שם לא פקעה מיניה חומרי מקום שיצא משם. ומפרש כן את דברי השו"ע או"ח סימן תס"ח דמש"כ המחבר דאף באין דעתו לחזור דנוהג בחומרי מקום שיצא משם מיירי דאין דעתו להשתקע במקום שהוא שם לפיכך לא פקע מיניה חומרי מקומו. ואפ"ה כתב המחבר דנוהג גם חומרי מקום שהלך לשם. אלמא דסברא זו מהני רק לחומרא ולא לקולא. ה"ה בניד"ד, כיון דשהה זמן מרובה לא נעקר ממנו דין א"י רק לחומרא אבל לא לקולא. לכן כתב דבכה"ג י"ל חומרי שניהם בתורת ודאי, ע"כ אסור לו להתפלל תפלת חול אלא תפלת יו"ט.
ודבריו אינם נלענ"ד, לבד מה שכבר כתבנו דאף דבשהה בזמן מרובה כל חומרת הכלבו דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם היא רק מפני המחלוקת, א"כ חומרת הכלבו לא שייכת כלל לענין תפלה. אבל אפי' לפי שיטתו, מה שהביא בשם הש"ך דאם אין דעתו להשתקע במקום החדש, אכתי צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, וע"ז כתב המחבר סימן תסח דצריך לנהוג גם חומרי מקום שהלך לשם. זה אינו, דהרי כתב המחבר ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אלמא דחומרי מקום שהלך לשם אינו אלא מפני המחלוקת. ולפי שיטת הש"ך מיירי המחבר מאין דעתו לחזור אלא שאין דעתו להשתקע במקום החדש, אלמא דאף לקולא אמרינן דדינו כמקום שיצא משם. ואולי ס"ל להאר"צ דרק הסיפא דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דקתני דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם מיירי באין דעתו לחזור, אבל הרישא דאסור בישוב רק מפני המחלוקת מיירי בדעתו לחזור. ואף שהמ"מ לא כתב כן, מ"מ בדברי המחבר י"ל כן. אבל אין שום הכרח לומר כן, וי"ל דעד שלא נשתקע במקום החדש דינו כמקום שיצא משם אף לקולא. וכן משמע מדברי הש"ך בסופו, שכתב וז"ל ה"ה באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שדעתו להשתקע שם במקום שהלך הוי כמו בן עיר ההוא דחד טעמא הוא עכ"ל.
♦
ענף ה - לפי שיטת הרמב"ם דאף באין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם מהו הדין לענין יו"ט שני
א. ישוב הפר"ח לסתירת המחבר באין דעתו לחזור אם נוהג חומרת מקום שהלך לשם במדבר
והנה שיטת הרמב"ם המובא בשו"ע סימן תס"ח סעיף ד' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הוא אפי' אין דעתו לחזור דלעולם דינו כמקום שיצא משם. וכל החילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור הוא לענין חומרי מקום שהלך לשם, דבדעתו לחזור א"צ לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אלא בפרהסיא, אבל בצינעה נוהג כקולי מקום שיצא משם. אבל אם אין דעתו לחזור, צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם אפי' בצנעה, דבאין דעתו לחזור יש לחוש יותר מפני המחלוקת ולכן אסור אף בצנעה. אבל בחוץ לתחום מותר, ואין צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור. כן היא שיטת הרמב"ם לפי המ"מ, וכן ביארו מהרשד"ם והפר"ח, וכ"כ בחק יעקב שם דלא כהמג"א שהסיב את דעת הרמב"ם כשיטת התוספות והרא"ש.
והקשה הפר"ח סימן תצ"ו אות כ"ד לפי זה על סתירת המחבר, דבסימן תצ"ו כתב המחבר דבני א"י הבאים לחו"ל אם אין דעתם לחזור נעשה כמותן אסור לעשות מלאכה בין במדבר ובין בישוב ובסימן תס"ח כתב דאפי' אין דעתו לחזור מותר חוץ לתחום. ותירץ הפר"ח וז"ל וכתב ג"כ דכל שהגיעו לישוב ואין דעתו לחזור אסור בין במדבר ובין בישוב אע"פ שבסימן תס"ח כתב דאף שאין דעתו לחזור לעולם במדבר נוהג קולי מקומו הראשון דל"ד לתרבא דאייתרא וכו' דבהני מאן דאסר אסר בכל דוכתי ומאן שרי שרי בכ"מ נמצא דהם איסורים שוין וכוללין בכל המקומות, ולפיכך י"ל שאדם יכול לנהוג קולא במדבר אע"פ שהוקבע עכשיו ונעשה מבני אותה העיר שנוהגין איסור באותו דבר ואף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון, אבל באיסור מלאכה ביו"ט שני כל שעקר דירתו ממקום שעושין יום אחד והגיע לישוב שעושין ב' ימים ואין דעתו לחזור למקומו הראשון, מנהג זה תלוי במקום והמקום הוא הגורם ולאו אקרקפתי דגברי מנח, ולפיכך אסור לו לעשות מלאכה בין במדבר בין בישוב עכ"ל.
ביאור דברי הפר"ח דמנהג יו"ט שני הוי חיוב התלוי במקום ומודה הרמב"ם דאסור אפי' בצנעה
וראיתי באבנ"ז סימן תכ"ד אות ט"ו ואות ל"ז שהקשה עליו, דכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא כמו בני א"י, והחילוק שבינינו לבינם הוא שאבותינו נהגו בתחילה שני ימים טובים. וא"כ הדבר תלוי בקבלת אבות ואינו תלוי במקום. ולפענ"ד לבאר את דברי הפר"ח, דהנה ז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות קידוש החודש הלכה ה' אבל תקנת חכמים שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם לפיכך כל מקום שלא היו שליחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השליחין יוצאין יעשו שני ימים ואפי' בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני א"י קובעין על הראייה, ובני א"י בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים עכ"ל. וסובר הפר"ח דקבלת האבות הייתה דבחו"ל יעשו שני ימים. נמצא דאף דכל החיוב הוא מחמת קבלת אבותינו, אבל קבלת אבותינו הייתה רק על חו"ל, דכיון שהם היו בחו"ל לא היה נכלל בקבלה זו גם כשילכו לא"י, משום דבזמן ההוא כשהיו עולים לא"י לא היו מחזיקים שני ימים. לכן קיבלו חומרא זו רק על מקומם, משום דהקבלה הייתה שיישאר הדבר כמקדם כשעדיין לא היו יודעים בקביעא דירחא. ובני א"י מקילין ואינם מחויבין לעשות יו"ט שני, משום שאבותיהם לא קבלו חומרא זו. וקולא זו לא חל אלא על א"י, דרק במקום ההוא נהגו להקל קולא זו, ולא נכללים בקולא זו מקומות שבחו"ל מטעם הנ"ל.
וא"כ ס"ל להפר"ח דאף דהרמב"ם ס"ל דעיקר דין האדם הוא כמקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור, מודה הוא דבאמת באין דעתו לחזור הוקבע ונעשה כבני העיר שהלך לשם, אלא דס"ל דאפ"ה לענין קולא וחומרא אינו מחויב לנהוג כמנהגן, אלא כמקומו הראשון שיצא משם, דמקום הראשון אלים יותר מהמקום שבא לשם אפי' אין דעתו לחזור. אבל כל זה הוא רק כשמקומו הראשון מושך אותו לנהוג כמקומם, אבל בענין יו"ט שני, דקבלת מנהג אבותיהם של בני א"י חלה רק בא"י, א"כ כשבן א"י בא לחו"ל ואין דעתו לחזור, כיון שהוקבע ונעשה כמותן שפיר חל עליו חומרת בני חו"ל, כיון דמנהג בני א"י אינו מושכו לעשות כמותן, דמנהגם נקבע רק על מקומם בא"י.
ישוב קושית האבנ"ז דאין לומר דהתקנה הייתה שיישאר הדבר כמו מקודם
ומה שהקשה האבנ"ז שם באות ל"ז וז"ל ואין לומר כיון דבימים הקדמונים כשקדשו ע"פ הראיה היה מידי דתלוי במקום אף אנו כמותם דיו"ט שני הוא תלוי במקום, דא"כ הרי בזמן ההוא כשהלכו בני א"י למקום שלא הגיעו השלוחים היה אסורים לעשות מלאכה משום דשמא באמת יו"ט הוא, א"כ למה בזמן הזה הדין דבכל מקום שהולכין בני א"י ודעתם לחזור אינם עושים יו"ט שני נאמר דהדין הוא כמו מקודם כאילו אין אנו יודעים בקביעא דירחא, אע"כ דהוא רק מידי התלוי בקבלת אבותינו. עי"ש.
אבל לענ"ד י"ל שהגזירה הייתה שיהיה כמו מקודם, ולפיכך קבעו את הגזירה רק על מקומם שבחו"ל. ואפ"ה בן א"י בזמן הזה שהולך למקום שלא היו השלוחים מגיעים ודעתו לחזור, אינו צריך לעשות יו"ט שני, כיון שהוא עדיין נחשב כבן א"י הרי לא חל עליו הגזירה. וא"כ אין לומר כקושית האבנ"ז דמאחר שנמצא במקום שלא ידעו בקביעא דירחא יהא נחשב כאילו אין הוא יודע בקביעא דירחא ויעשה יו"ט מספק. דזה שייך לומר רק על מי שחל עליו הגזירה, אבל דכיון דעדיין נחשב כבן א"י ואבותיו לא קבלו עליהם כלל חומרא זו, לא קאי עליו הגזירה. אבל אם אין דעתו לחזור, א"כ נחשב כבן חו"ל וע"כ נגרר אחר קבלת האבות של בני חו"ל. ולהכי ס"ל להפר"ח שהמנהג של יו"ט שני מורכב משני דברים - מקבלת האבות וגם רק על מקומם שבחו"ל, וגם מנהג בני א"י שלא לעשות יו"ט שני הוא מחמת זה שאבותיהם לא היו מחזיקים יו"ט שני, אבל קולא זו חל רק על מקומם בא"י. ע"כ בזמן הזה גם להרמב"ם יש חילוק בין דעתם לחזור, דאז נגרר אחר קבלת האבות שבא"י ואין צריך להחזיק יו"ט שני בחו"ל, אבל אם אין דעתם לחזור אין נגרר אחר האבות שבא"י שלא חל עליהם הקולא אלא על מקומם, ע"כ הוא נגרר אחר קבלת האבות שבחו"ל וצריך לעשות יו"ט שני.
♦
ב. בדברי המנחת יצחק דהב"י ס"ל דהתקנה היא אקרקפתא דגברי וחולק על הפר"ח
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן ג' אות כ"ט שכתב דלפי דברי החכ"צ דמשום שהמקום גורם ע"כ בבן חו"ל בא"י אף בדעתו לחזור אין זה בכלל שצריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם וכיוצא בזה ס"ל לבנו בשאילת יעב"ץ בבן א"י בחול עי"ש, א"כ לשיטתם א"א לומר בישוב דברי השו"ע כדברי הפר"ח הנזכרים דא"כ היה צריך כן הדין אף בדעתו לחזור, והבית יוסף פסק בפירוש בש"ע שם בבני א"י בחו"ל בדעתו לחזור צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם, ועכ"ח ס"ל דאקרקפתא דגברי מונח וכדס"ל להרדב"ז, וכו' וכנראה דמזה עצמו יש להוכיח לפרש דברי הש"ע בסימן תס"ח ותצ"ו כדברי המג"א שם דס"ל להרמב"ם כהתוס' והרא"ש כנ"ל עכ"ל.
והנה מה שמביא את דברי הח"צ, כבר ביארנו [במאמרינו חלק א'] מדברי האחרונים דהח"צ מיירי רק בבן חו"ל ההולך לא"י, דחומרת יו"ט שני שייך רק בחו"ל ולא בא"י, אבל להיפך מודה דבן א"י ההולך לחו"ל ודעתו לחזור אין עליו חומרת יו"ט שני, דלענין זה הוא מודה דלא תלי במקום, שיהא מחויב להחזיק יו"ט שני כל מי שבא לחו"ל, כמו שביארנו שם משום דזה תלוי בקבלת האבות בצירוף המקום. ובדעת היעב"ץ דס"ל דכל מי שבא לחו"ל, אף שדעתו לחזור, מחויב להחזיק יו"ט שני משום שתלוי במקום, הרי חולק על השו"ע [וכבר ביארנו דלא כתב דבריו להלכה לחלוק על השו"ע]. א"כ איך אפשר להוכיח מדבריו נגד הפר"ח, שכתב לפרש את דברי השו"ע. ועוד, אדרבה הרי היעב"ץ והפר"ח אזלו בחדא שיטה שמנהג יו"ט שני הוא מנהג התלוי במקום, אלא שהיעב"ץ חולק על השו"ע וס"ל דמנהג התלוי במקום לא מהני אפי' דעתו לחזור. והפר"ח אזיל בדרך הממוצע, וס"ל כדעת השו"ע דאפי' מנהג התלוי במקום אם דעתו לחזור נוהג כמקום שיצא משם, ואם אין דעתו לחזור נוהג כמקום שהלך לשם כיון שהוא מנהג התלוי במקום. ומטעם שביארנו דהמנהג תלוי בקבלת האבות בצירוף המקום.
♦
ג. ביאור סברת הפר"ח דמנהג יו"ט שני הוא צירוף מנהג האבות עם חלות חיוב על המקום
ובאמת לפי מה שביארנו את סברת הפר"ח ליכא מי שחולק על זה דמנהג התלוי במקום איכא חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, ואפי' היעב"ץ מודה בזה. ומה שכתב היעב"ץ דאם תלוי במקום אין חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור אינו סתירה לדברי הפר"ח, דשיטת היעב"ץ היא דהגזירה של יו"ט שני חל על כל ישראל ואינו תלוי במנהג אבותיהם. לכן כל מי שבא לחו"ל מחויב להחזיק יו"ט שני. ולכן אין חילוק בין דעתו לחזור לבין אין דעתו לחזור. אבל השו"ע ס"ל דהחיוב הוא רק מחמת מנהג אבותיהם, ועכ"ז המנהג חל רק על המקום שבחו"ל. וזה כו"ע מודי דגם במנהג מחמת קבלת האבות בידיהם יכולים להגדיר את המנהג רק על מקום מסוים. וכן מפורש בר"ן פסחים שמסביר את הענין של חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם, וז"ל ורבה בר בר חנה לית ליה דנותנין עליו חומרי מקום וכו' לפי שכיון שנהוג בני מתיא כדברי האוסר ועשאוהו לחומרא כרבם וכו' הרי שתלמודיו ואנשי מקומם נוהגים כמותו בין לקולא ובין לחומרא וכו' הרי הן כאילו קבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם "וכל הנכנס באותו מקום" אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין עכ"ל.
דברי שו"ת הר"ן דחיוב מנהג האבות מוגדר במקום מסוים
ומפורש יותר בשו"ת הר"ן סימן מ"ח וז"ל דמתני' דפרק מקום שנהגו דהתם מיירי במנהג שנהגו אנשי העיר מעצמן וכו' ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שהיו נוהגין איסור בדבר אף הן נוהגין כמותן וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג מנהג שלהם מתקנת חכמים, וכפי האי גוונא ודאי כל מי שיצא משם ואין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שיצא משם, אבל ב"ד הגדול שהחרים וכו' דבר אחד על כל אנשי גלילותיו איני רואה מתוך אותה משנה דכל היכא שאחד מבני בניהם מאותם החרם חל עליו בעודו במקומו שנאמר שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו לפי שהחרם זה אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברא רמי עכ"ל.
הרי אדרבה, דכל ענין חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם הוא רק בהאיסורים התלוים במקום, אבל מ"מ החיוב הוא מחמת מנהג אבותיהם, ובזה חילק הגמ' בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אלא דהרמב"ם חולק על שאר הראשונים וס"ל דכיון דמנהג תלוי במנהג אבותיהם, לכן חל המנהג אף למי שיצא משם ואין דעתו לחזור. וע"ז קאמר הפר"ח דלפי דעת המחבר צ"ל דבמנהג יו"ט שני יודה הרמב"ם לשאר הראשונים, דגם במנהג אבותיהם כיון שתלוי בהמקום יותר משאר מנהגים, לכן אם אין דעתו לחזור צריך לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם, אבל אם דעתו לחזור אינו נוהג כמנהג המקום שהלך לשם, כמו שס"ל לשאר הראשונים בכל דוכתי גם במנהג התלוי במקום, דאם דעתו לחזור אינו נוהג כמנהג שהלך לשם.
תמיהה על המנחת יצחק שהביא ראיה מדברי היעב"ץ על דברי המחבר
וגם תימא מה שכתב המנח"י וכנראה דמזה עצמו יש להוכיח לפרש דברי הש"ע בסימן תס"ח ותצ"ו כדברי המג"א שם דס"ל להרמב"ם כהתוס' והרא"ש כנ"ל עכ"ל. ר"ל דמדברי היעב"ץ מוכח דא"א לומר כתירוץ הפר"ח, א"כ מוכח מדברי המחבר סימן תצ"ו דגם בסימן תס"ח ס"ל דבאין דעתו לחזור אינו נוהג מנהג המקום שיצא משם. וזה תימא, דמלבד מה שביארנו דהיעב"ץ מצי סבר כתירוץ הפר"ח, הרי יש לנו את שיטת מהרשד"ם והש"ך והחק יעקב והפר"ח וביאור הגר"א שמפרשים את דברי המחבר סימן תס"ח כדברי המ"מ, דאף באין דעתו לחזור נוהג כחומרי מקום שיצא משם. ואיך יכריע היעב"ץ שחולק על השו"ע, נגד כל הני ולומר שא"א לומר כתירץ הפר"ח, אדרבה מכל הני אחרונים ראיה דס"ל כהפר"ח דלא כהיעב"ץ וס"ל דגם דמנהג התלוי במקום יש חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור.
וגם מה שכתב המנח"י דגם האבנ"ז פשיטא ליה דלא כהפר"ח. אדרבה, הרי האבנ"ז מסכים דבמנהג התלוי במקום איכא חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, שכתב שם באות ל"ז וז"ל ואין לומר כיון דבימים הקדמונים כשקדשו ע"פ הראיה היה מידי התלוי במקום אף אנו כמותם עכ"ל. הרי שהסכים להפר"ח דאם המנהג תלוי במקום יש חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אלא דהוא חולק על הפר"ח וס"ל דאינו תלוי כלל במקום. וכבר ישבנו לעיל את קושיתו.
♦
ד. ביאור דברי החק יעקב דהמחבר פסק גם ביו"ט שני כדעת הרמב"ם דאין צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם בצנעה
אמנם בדברי החק יעקב סימן תס"ח יראה שהוא מפרש פירוש אחר בדברי המחבר סימן תצ"ו, ואין אנו צריכין לתירוצו של הפר"ח. דהחק יעקב כתב דהמחבר ס"ל כמ"ש המ"מ בדעת הרמב"ם דרב ספרא מיירי באין דעתו לחזור, אלמא דאפי' במנהג יו"ט שני אין צריך לנהוג כהמקום שהלך לשם אפי' אין דעתו לחזור. וכתב דכן מבואר גם בדברי הש"ע סימן תצ"ו, דשם כתב דאפי' באין דעתו לחזור אינו אסור אלא מפני המחלוקת, ולכאורה קשה, הרי המחבר כתב לכאורה היפך מזה שכתב דבני א"י הבאים לחו"ל אם אין דעתם לחזור נעשה כמותן ואסור לעשות מלאכה בין במדבר ובין בישוב. ולדעת הרמב"ם הרי במדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כמו שהקשה הפר"ח.
ביאור דברי בעל המאור דהיתר "חוץ לתחום" והיתר "מדבר" הם שני ענינים והיתר מדבר הוא אפי' בתוך התחום
ונראה דהנה המחבר כל הסעיף בסימן תצ"ו הוא העתקת דברי בעל המאור והנה במה שכתב בעל המאור וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר, נראה שהוא מפרש את דברי הגמ' בהא דרב ספרא דבמדבר מותר דמיירי אף שאין דעתו לחזור כיון שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, ויש להסתפק אם כונתו דוקא שלא הגיעו גם לתוך התחום של הישוב או דילמא אף שהגיע תוך התחום מ"מ כיון שעדיין אינו בתוך הישוב ממש אלא במדבר מותר, והנה הרמב"ן במלחמות כתב דחוץ לתחום המבואר במס' חולין הוא משמעותו כמו שמבואר בפסחים דבמדבר מותר היינו חוץ לתחום, אבל בעל המאור ס"ל דחוץ לתחום ומדבר הם שני ענינים, משום דס"ל דההיתר במדבר הוא משום דהוי בצנעה דאין בני העיר מסתובבים שם לכן מיקרי בצנעה, ובאמת גם בתוך הישוב היה מותר בצנעה אלא כיון דיו"ט שני של גליות הוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה החמירו יותר דבתוך הישוב אסור אפי' בצנעה, אבל מחוץ לישוב אפי' שהוא בתוך התחום הוי בצנעה ומותר, והגמ' דמס' חולין דמתיר חוץ לתחום מיירי דאף שהוא בפרהסיא מ"מ כיון שהוא חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם דלא שייך מחלוקת שם כיון דאינו מחויב לנהוג שם כחומרי המקום, וכן ביאר בלב אריה חולין דף ק"י. אבל הרמב"ן לשיטתו לא היה יכול לפרש דבמדבר מותר אפי' תוך תחום דלשיטתיה אזיל דכל מקום שאסור מפני המחלוקת אסור אפי' בחדרי חדרים, א"כ הא דמתיר בגמ' פסחים במדבר הוא משום שהוא חוץ לתחום. ועיין בפר"ח סימן תס"ח שכתב להדיא בהא דרב ספרא דבמדבר מותר היינו אפי' תוך התחום וכתב דשיטת הרמב"ן דההיתר במדבר היינו ההיתר דחוץ לתחום אינו מחוור.
וכן ביאר הרדב"ז סימן ע"ג דאחר שהביא את דברי הגמ' הא דרבה בר בר חנה כתב וז"ל ולמדנו מהא דרבה בר בר חנה דבאכילה דאפשר בצינעה עושה כמקומו כיון דדעתו לחזור אבל מלאכה דלא אפשר בצינעה אפי' דעתו לחזור אסור, והיינו הך דרב ספרא דבישוב יש מי שרואהו ליכא צינעה אבל במדבר שהכל צינעה מותר עכ"ל אבל הא דמותר מחוץ לתחום המבואר במס' חולין דף ק"י מיירי אפי' בפרהסיא.
וכן מצאתי מבואר בפרמ"ג סימן תס"ח א"א ס"ק ח' כשדעתו לחזור עושה במדבר תוך תחום העיר וכשאין דעתו לחזור אסור תוך תחום העיר הא חוץ לתחום עדיין שרי כיון שלא בא עדיין לתחומה עכ"ל. וטעמו כמ"ש, דכיון דבדעתו לחזור מותר בצנעה, אלא שמלאכה א"א לעשות בצנעה, ודי במה שיוצא מן העיר למדבר אף שהוא בתוך התחום. אבל באין דעתו לחזור אז צריך להיות מחוץ לתחום העיר, ומ"מ הוא לא אזיל כשיטת בעל המאור לגמרי ולא מפרש הא דרב ספרא בפסחים נ"א דבמדבר מותר דמיירי דעדיין לא בא לתוך העיר אלא מפרש דמיירי לענין שיהא בצנעה אבל לענין שלא יהא נקבע להיות כבני העיר צריך שעדיין לא יבא אפי' לתוך תחומה של העיר. אבל בעל המאור דמפרש הא דפסחים במדבר מותר בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור הוא משום שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, הרי א"א לאוקמה הא דבמדבר מותר בתרי גווני. וכיון דלענין דעתו לחזור הפירוש במדבר מותר מיירי אפי' בתוך התחום ה"ה לענין אין דעתו לחזור הפירוש במדבר מותר הוא אף שכבר בא לתחומה של העיר דמ"מ כיון שעדיין לא בא לתוך הישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותן ומותר לעשות מלאכה שם משום דבמדבר נחשב בצנעה, וכן בדעתו לחזור מותר לצאת למדבר ולעשות מלאכה אף שכבר בא לתוך העיר משום דנחשב בצנעה.
♦
ה. דברי החק יעקב דלהרמב"ם היתר מדבר הוא רק חוץ לתחום
וכן ס"ל להחק יעקב ומש"כ וז"ל אכן במדבר לא חיישינן מפני המחלוקת ומותר לעשות אף שאין דעתו לחזור וכ"כ המ"מ שזה דעת הרמב"ם והיינו דוקא חוץ לתחום העיר כדאיתא בש"ס דחולין דף קי עכ"ל. ר"ל דכיון דבאין דעתו לחזור אסור אף בצנעה, לכן אף במדבר אסור אם הוא תוך התחום ולא הותר אלא חוץ לתחום העיר. אבל בדעת בעל המאור, דס"ל כשדעתו לחזור מותר בצנעה, לכן מותר במדבר אף שהוא תוך התחום.
הכלל הוא למ"ד דאסור אפי' בצנעה א"כ אפי' במדבר אסור אם הוא תוך התחום, ולמ"ד דמותר בצנעה מותר במדבר אפי' תוך התחום. לכן לדעת בעל המאור מותר לעשות מלאכה במדבר אפי' בתוך התחום, ולדעת המלחמות אסור. וכן מבואר בדברי הר"ן שכתב והכי אמרינן דבצנעה שרי והא אסיקנא בגמ' בדרב ספרא דבישוב אסור וכו' יש לומר דלא דמי מלאכה לאכילה דמלאכה קלא אית ליה וכל בישוב מיפרסמא מילתא משא"כ באכילה עכ"ל. משמע להדיא דרק בישוב אסור אבל חוץ לישוב, אפי' שהוא בתוך התחום, לית ליה קלא.
ולכאורה יש להקשות מהא שכתב הר"ן בחידושיו פסחים נ"א כדברי הרמב"ן, וז"ל והא דבעינן הכא מדבר ואילו בפרק כל הבשר בעובדא דרמי בר תמרי אמרינן חוץ לתחום אכלתינהו כלומר בחוץ לתחום בלחוד סגי, התם היינו טעמא לפי שלא היה אותו מנהג אלא בפומבדיתא בלבד אבל הכא שהיו נוהגין כן ברוב הגולה כי הוי חוץ לתחום עיר אחת מאי הוי הא הוי ליה תוך תחום עיר אחרת ומשו"ה לא שרי אלא חוץ לתחום העיירות כולן וכגון זה נקרא מדבר עכ"ל. ולכאורה היה משמע מדבריו דההיתר של במדבר הוא משום דהוי חוץ לתחום, ואילו לפי המבואר בדבריו לעיל ההיתר של במדבר הוא משום דהוי בצנעה. אלא צ"ל שכוונת הר"ן להקשות למה לי לההיתר של בצנעה שהוא צריך להיות במדבר, הלא סגי בההיתר של חוץ לתחום אפי' שיעשה בפרהסיא. וע"ז תירץ דבענין יו"ט שני לא שייך ההיתר של חוץ לתחום עד שיגיע למדבר, ואז באמת כבר איכא ההיתר של בצנעה, הגם שמותר גם מטעם חוץ לתחום. אבל להרמב"ן ההיתר של במדבר הוא רק משום שהוא חוץ לתחום.
♦
ו. יבאר דמש"כ בעל המאור דכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר מיירי אף כשהוא בתוך התחום
ולענין מה שכתב בעל המאור והעתיקו המחבר דכל זמן שלא הגיע לישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע כמותן. וביארנו לעיל דבעל המאור מפרש כן הא דאמר בגמ' במדבר מותר, וא"כ ע"כ דאף שהגיע תוך תחומה של העיר, מ"מ כיון שהוא עדיין במדבר מותר. ואף שהחק יעקב כתב בסימן תס"ח דאם כבר הגיע לתחומו של העיר כבר הוקבע להיות כמותן, וכן דעת המג"א והגר"א שם. ונראה דגם בזה יש חילוק בין מקום ישוב אלא שהוא חוץ לעיר, דגם בחוץ לעיר איכא ישוב של כפרים ועיירות אחרות, דבזה כל שמגיע תוך תחומו של העיר הוקבע להיות כמותן, ואפשר דאפי' שדות ומגרשים של חוץ לעיר שהוא שייך להעיר נידון כהעיר. אבל אם הוא עדיין במדבר, אף שהוא בתוך התחום של עיר, עדיין לא הוקבע כמותן, דמה שחידשה הגמ' חולין דף ק"י דתוך תחום העיר נידון כהעיר, זה דוקא בישוב שהוא בתחומו של העיר ולא במדבר. וכן משמע מדברי החק יעקב שהביא משם הכלבו דכל שעדיין לא הגיע לתחומו של העיר לא נקבע להיות כמותן. והמעיין בכלבו יראה שכתב דכל זמן שלא הגיע לישוב לא נקבע להיות כמותן משמע שצריך להגיע לישוב ממש, אלא ע"כ כונתו דהמגרשים סביב הישוב כבר נגררים להישוב לכן הוא קורא אותו שהגיע לישוב, אבל אם הוא עדיין במדבר, אף שהוא בתוך התחום של הישוב, הרי עדיין לא הגיע לישוב. וכן משמע מדברי הגר"א סימן תס"ח שכתב וז"ל וצ"ל אפי' אין דעתו לחזור לא נקבע כמותם עד הגיעו לישוב תוך התחום עכ"ל. משמע דצריך שני דברים א' שיגיע לישוב ב' שבתוך הישוב צריך גם בתוך התחום, אבל בתוך התחום גרידא ולא הגיע למקום ישוב לא מהני.
♦
ז. ראיה מדברי הרדב"ז דבמדבר ליכא הך דינא דתחום העיר נחשב כהעיר
וכן מוכח מדברי הרדב"ז שכתב וז"ל ומה שיש לעיין בזה אם כבר יצא מן המדבר והגיע לישוב של מצרים אבל עדיין לא נכנס למדינה מהו, ואם יש ישוב ישראל באותו מקום שהגיע לו פשיטא לי דאסור בעשיית מלאכה כי קמבעיא לי דליכא ישוב [ישראל], מאי כיון שיצא מן המדבר אסור בעשיית מלאכה, או דילמא כיון שעדיין לא הגיע לישוב ישראל למאי ניחוש, ונראה לי דרך סברא שאם אין דעתו לחזור כיון שנכנס לישוב מצרים שעושים שני ימים הוקבע ביניהם ונעשה כמותם וכו' עכ"ל. והובאו דבריו במג"א ס"ק ו'. א"כ כיון דנקט דלענין מי שאין דעתו לחזור גם ישוב גויים מיקרי ישוב להצריך לעשות יו"ט שני, א"כ היה הדין נותן דבתוך התחום של ישוב הגויים שיהא דינו כהישוב עצמו שיקובע להיות כבני חו"ל להצריך יו"ט שני. אבל הרדב"ז כתב מפורש דוקא שיצא מן המדבר והגיע לישוב, אבל אם עדיין הוא במדבר, אף שהוא בתוך התחום של הישוב הגויים עדיין לא הוקבע להיות כמותן. והרי לעולם בתוך שני האלפים אמה בתוך המדבר הרי הוא בתוך תחום הישוב. וא"כ לא משכחת לה שיהא צריך לצאת מן המדבר כדי שיוקבע להיות כמותן, וע"כ משום דבמדבר ליכא הך חידושא דתחום העיר נחשב כהעיר.
ובאמת אני כשלעצמי הייתי אומר דלא נזכר בהרדב"ז הא דתוך תחום הישוב נחשב כהישוב, אלא לענין הדין בדעתו לחזור, דחוץ להישוב אין חיוב להחזיק בחומרי מקום שהלך לשם, דליכא מחלוקת שם. אבל לענין מי שאין דעתו לחזור אלא שעדיין לא נכנס להישוב ולא הוקבע להיות כמותן, לא נזכר כלל הדין דתוך תחום הישוב נחשב כהישוב. וי"ל דלענין זה לא הוקבע להיות כמותן אלא כשנכנס להישוב ממש. ועפי"ז אין אנו צריכין לומר בכונת הרדב"ז שהוא מחלק בתוך תחום העיר בין מדבר ממש ובין הישובים שהוא בתוך התחום, אלא אפי' שכבר יצא מן המדבר, כל שלא נכנס להעיר ממש אף שכבר נכנס לתחום העיר לא הקובע להיות כמותן. אלא דלענין יו"ט שני חידש שם דאף ישוב גויים הוקבע להיות כמותן. אבל כיון שראיתי להמג"א והגר"א והחק יעקב בסימן תס"ח דס"ל דאף לענין זה תחום העיר נחשב כהעיר, לכן נלע"ד כמ"ש לעיל לחלק בין מדבר לבין הישוב שהוא סמוך להעיר.
♦
ח. ביאור דברי החק יעקב דהמחבר אזיל בשיטת הרמב"ם דאף באין דעתו לחזור מותר לעשות מלאכה חוץ לתחום ומה שאסר במדבר מיירי שהוא בתוך התחום
ומעתה יתבארו היטב דברי החק יעקב שכתב דהמחבר סימן תצ"ו אזיל לגמרי בשיטת הרמב"ם, דס"ל דאף באין דעתו לחזור אין נותנין חומרי מקום שהלך לשם אלא בתוך התחום אבל אם יצא חוץ לתחום מותר. וכתב החק יעקב שכן מבואר בדברי המחבר סימן תצ"ו שכתב וז"ל בני א"י שבאו לחו"ל אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב אפי' דעתו לחזור [אבל במדבר מותר אף שהוא בתוך התחום] וכל זמן שלא הגיע לישוב [אלא הוא במדבר אף שהוא כבר תוך התחום] אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר [שהוא תוך תוך התחום] ובין בישוב.
ומסיים המחבר דמה שאמרנו לעיל דאם כבר הגיע לישוב ואין דעתו לחזור אסור בין במדבר ובין בישוב דלא תימא דאיסור של במדבר הוא אף חוץ לתחום אלא "כל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם" א"כ מה שאמרנו דאסור במדבר באין דעתו לחזור והאיסור בישוב בדעתו לחזור הוא רק בתוך התחום. נמצא דהמחבר כתב כאן כשיטת הרמב"ם, דאף באין דעתו לחזור מותר לעשות מלאכה חוץ לתחום. וכל החילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, הוא אם מותר במדבר תוך התחום, דבדעתו לחזור, כיון שמותר בצנעה א"כ ה"ה דמותר במדבר תוך התחום, אבל באין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה במדבר בתוך התחום, אלא צריך לצאת חוץ לתחום.
♦
ט. תמיה על המג"א שהעמיס את דינו של המלחמות בדברי בעל המאור דהיתר של במדבר וחוץ לתחום היינו הך
והמג"א ס"ק ז' שיכל את ידיו ופירש דמה שכתב המחבר לבסוף דכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום הוא פירוש על מה שכתב לעיל דבמדבר מותר, ועל הבבא שכתב המחבר בתחילה דאם עדיין לא בא לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותן מפרש השתא דר"ל דעדיין לא בא לתחום הישוב, ועל מה שכתב לעיל דבדעתו לחזור דמותר חוץ לישוב מפרש השתא דההיתר הוא חוץ לתחום. נמצא דהמחבר בסיפא אין מוסיף שום דין אלא מפרש השתא דכל ההיתר של חוץ לישוב הכוונה שהוא חוץ לתחום, והיה מוכרח לפרש כן לפי שיטתו, ומביא ע"ז את דברי המלחמות דההיתר של במדבר היינו ההיתר של חוץ לתחום. וקשה על פירוש זה - א' דרק הרמב"ן במלחמות ס"ל כן, והמחבר העתיק את דברי הבעל המאור, ולפי דבריו ההיתר של במדבר וההיתר של חוץ לתחום הם שני דברים. ב' דמשמע מדברי המחבר דמה שמסיים לבסוף דכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם הוא ענין בפנ"ע, ולא התנה שהוא דוקא שעדיין לא נכנס לתוך התחום. אבל לפי החק יעקב מתיישבים דברי המחבר בפשיטות יותר, דמה דהוא מתיר חוץ לתחום הוא ענין בפנ"ע. ומיירי אף שכבר נכנס להישוב, ומ"מ כיון שהוא עתה חוץ לתחום מותר אף באין דעתו לחזור, וא"צ לחלק את דברי המחבר במש"כ דכל חוץ לתחום לתרי גוונא, ומה שאסר לעיל במדבר מיירי שהוא בתוך התחום.
נמצא דהמחבר בשו"ע כתב כאן כשיטת הרמב"ם, דאף באין דעתו לחזור דחייב לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם, מ"מ כשיוצא מתחום העיר פקעי מיניה חומרי מקום שהלך לשם.
♦
ענף ו - בן חו"ל שהתישב בא"י וחזר אח"כ לחו"ל דרך ארעי האם צריך לנהוג יו"ט שני
א. בדברי האבנ"ז בבן חו"ל שהתיישב בא"י וחזר אח"כ לחו"ל דרך ארעי האם צריך לנהוג יו"ט שני לפי שיטת הרמב"ם
ועתה נבוא לחקור לפי שיטת הרמב"ם המובא במחבר סימן תס"ח דאף באין דעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם וא"צ להחמיר כמקום שהלך לשם אלא בתוך התחום [כפי מה שסוברין בדעתו המ"מ והש"ך ומהרשד"ם והחק יעקב והגר"א], מהו הדין להיפך, בבן חו"ל שעלה לא"י ע"ד להשתקע שם ושוב חזר לחו"ל בדרך ארעי, אם נימא דאף שכבר הוקבע להיות כבן א"י, מ"מ אחר שיצא משם חוזר לדינו הראשון, דחו"ל נחשב אצלו כמקום שיצא משם וחייב לנהוג יו"ט שני.
והנה בשו"ת אבני נזר סימן תכ"ד אות כ"ו הביא בשם הרב השואל שגם דעת הר"ן כן, דאף באין דעתו לחזור ויצא אח"כ חוץ לתחום דפקעי מיניה חומרי מקום שהלך לשם, וכל שכן דפקעי מיניה קולי מקום שהלך לשם. ומקורו מדברי הר"ן פסחים שכתב לפרש הא דרמי בר תמרי דאכל כחלי בפומבדיתא חוץ לתחום דבעי לשנוי אפי' אין דעתו לחזור נמי שרי דחוץ לתחום אכלתינהו. ולפי"ד הרב השואל בן חו"ל שהתיישב בא"י ונעשה דינו כבן א"י, שאין צריך לעשות יו"ט שני, אם חזר אח"כ לחו"ל אפי' דרך ארעי, א"כ הרי הוא חוץ לתחום א"י ופקע מיניה דין א"י ונעשה דינו כבן חו"ל, מקום שהוא שם.
וכתב עליו האבנ"ז באות כ"ז וז"ל אך מה שיצא מתוך זה לחלוק על מנהג שנתפשט בכל ישראל באנשים הנוסעים מכאן לארץ ישראל דכשבאים משם ודעתם לחזור דחייבים כאן לנהוג יו"ט שני כמוני, זה אינו נראה לי כלל. ועי"ש שהאריך דכו"ע מודי היכא דכבר השתקע שם י"ב חודש דפקעי מינה חומרי מקום שיצא משם לגמרי ונעשה לגמרי כהמקום שהלך לשם, אפי' יצא משם חוץ לתחום.
אמנם אפי' היכא דעדיין לא השתקע במקום החדש י"ב חודש כתב האבנ"ז שם באות ל"ה וז"ל ואני תמה על מעכ"ת שהוקשה לו על שאין עושין כפסק הרמב"ם דלשיטתו ודאי יש להם כל דין בני בבל כשהן כאן, ולמה לא תמה יותר דאפי' הם בא"י יהיה אסורים לעשות מלאכה מטעמא דכמה בטלני כמו ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דאפי' אין דעתו לחזור אסור לעשות מלאכה עכ"ל.
והיינו דהאבנ"ז סתר את דברי הרב השואל, והוא מביא ראיה דאם נימא כחידושו של השואל דלפי שיטת הרמב"ם גם לענין יו"ט שני צריך להחמיר כמקום שיצא משם אף שאין דעתו לחזור, א"כ גם בא"י גופא היה צריך להיות הדין דמי שעולה לא"י ואין דעתו לחזור, אפ"ה צריך לעשות יו"ט שני בא"י. וזה דבר שלא שמענו מעולם. וא"כ ע"כ צריך לומר דהך חומרא שכתב הרמב"ם לענין עשית מלאכה בער"פ דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דיש לו חומרי מקום שיצא משם אף שאין דעתו לחזור, חומרא זו אינה נוהגת לענין יו"ט שני יהיה מאיזה טעם שיהיה. א"כ כיון דכשהוא בא"י דינו לגמרי כבן א"י, ה"ה כשהוא חוזר בדרך ארעי לחו"ל, אינו צריך לעשות יו"ט שני. דלפי דעת הרמב"ם לא מצינו סברא כזו דאף לאחר שפקע חומרי מקום שיצא משם ואח"כ יוצא חוץ לתחום שחוזר וניעור לחומרי מקום שיצא משם. ורק היכא שבתוך התחום לא היה נהוג מנהג מקומו מפני המחלוקת, כהא דרב ספרא, אז כשיוצא חוץ לתחום חוזר וניעור דין מקומו הראשון, אבל היכא דבתוך התחום נעקר לגמרי דין מקומו הראשון, אז אינו חוזר וניעור דין מקומו הראשון כשיוצא חוץ לתחום. ואדרבה, כיון דבהיותו בא"י נעשה לגמרי כבן א"י, שוב לא פקע ממנו דין א"י אף כשהוא יוצא לחו"ל ואין דעתו לחזור, וכ"ש כשדעתו לחזור לא"י.
ואין לטעות בכונת האבנ"ז דרצונו להחמיר באמת לפי שיטת הרמב"ם דגם בהיותו בא"י יעשה יו"ט שני, דמלשונו שכתב ולמה לא תמה יותר דאפי' הם בא"י יהיה אסורים ולא כתב "ואני תמה יותר", משמע מלשונו דבאמת לו בעצמו אינה תמיהה כלל, וכוונתו לסתור את דברי הרב השואל, דלפי שיטתו הו"ל לתמוה יותר. ומזה ראיה דאין תמיהתו של השואל אמת כלל. וזהו שכתב ואני תמה על מעכת"ה משמע דלפי דעת עצמו לא קשה כלל. וכתב שם באות ל"ז דלשיטת הפר"ח לק"מ מהרמב"ם דאה"נ בהיותו בא"י אין צריך לעשות יו"ט שני כיון שהוא מנהג התלוי במקום, אלא דלא נראה לומר כהפר"ח, ושוב צריך לחזור למש"כ באות ל"ה דמוכרחין אנו לומר דגבי יו"ט שני מודה הרמב"ם דאין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אם אין דעתו לחזור.
דיון האבנ"ז אם צריך להחמיר כדעת הר"ן דכשיוצא חוץ לתחום חוזר וניעור חומרי מקום שיצא משם
אמנם לפי דעת הר"ן שהזכיר באות כ"ו ואות ל"ד דס"ל דאף דכבר פקע מניה חומרא מקום שיצא משום שאין דעתו לחזור, מ"מ כשיוצא חוץ לתחום מהמקום שנוהגין להקל שוב חוזר וניעור חומרי מקום שיצא משם. לפי שיטתו עדיין מסתפק האבנ"ז בבן חו"ל שעלה לא"י והשתקע שם ושוב חזר לחו"ל דרך ארעי אם חוזר וניער חומרא המקום שיצא משם שיהא צריך לעשות יו"ט שני בתחילה, דלפי שיטתו אין להביא ראיה ממה דאין הם מחזיקין יו"ט שני בהיותם בא"י, דאה"נ כשהם שם בא"י נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם, אבל כשהם חוזרים לחו"ל י"ל דחוזר וניער חומרת חו"ל.
בדברי המחבר מבואר דלא אמרינן הסברא דחוזר וניער ודן האבנ"ז אם זה רק לחומרא או אפי' לקולא
ומסיים שם באבנ"ז באות ל"ח וז"ל ולענין הלכה נראה דאם נאמר דהחילוק משם דיו"ט שני מנהג גדול א"כ עיקר הקולא בשאר מנהג משום שאינו מעיקר הדין והרי קולא דא"י שאין עושין שני ימים טובים ודאי הוא מעיקר הדין ואין ללמוד להיפך עכ"ל.
ביאור הדברים דקאי על מש"כ לעיל אות ל"ד, וז"ל ומ"מ לענין הלכה צ"ע אחרי שהמחבר סימן תצ"ו פסק כבעל המאור דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר ובין בישוב וחילוק מעכת"ה דשאני יו"ט שני שהוא מנהג גדול ואין לפרוץ בו אינו מוכרח עכ"ל.
דהנה מה שרצה השואל להחמיר מחמת דברי הר"ן, דאף באין דעתו לחזור, מ"מ כשיוצא חוץ לתחום חוזר לדינו הראשון, הרי בעל המאור חולק ע"ז וס"ל דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר ובין בישוב וכן פסק המחבר. אלמא דהיכא שכבר הוקבע להיות כמקומו החדש שוב אינו חוזר וניער מקומו הראשון אף שיצא חוץ לתחום. וא"כ כיון דנפסק בשו"ע כדעת בעל המאור אין צריך להחמיר כדברי הר"ן. אבל השואל רצה לומר דבעל המאור אינו חולק על הר"ן, אלא ס"ל דגבי יו"ט שני כיון שהוא מנהג גדול וחמור טובא אין להקל מחמת סברא זו של חוזר וניעור. לכן כתב בעל המאור דמשהגיע לישוב אסור בין במדבר ובין בישוב. אבל להחמיר שפיר מודה בעל המאור דאמרינן סברא זו של חוזר וניעור, דהיינו בבן חו"ל שעלה לא"י ע"מ להשתקע ושוב חוזר לחו"ל בדרך ארעי, שוב חוזר וניעור אצלו דין חו"ל לחומרא שיצטרך לעשות יו"ט שני. וע"ז כתב האבנ"ז דאינו מוכרח כלל סברא זו דיו"ט שני שהוא מנהג גדול, ואין לפרוץ בו דמחמת זה לא נימא הסברא של חוזר וניעור. וכיון שאינו מוכרח שפיר איכא למימר דבעל המאור שהביא המחבר חולק על הר"ן. וס"ל דלא אמרינן הסברא של חוזר וניעור. לכן צ"ע להלכה אם להחמיר כהר"ן או להקל כבעל המאור. וכן צ"ע אם בעל המאור חולק על הר"ן או לא.
ואח"כ מסיק האבנ"ז באות ל"ח דאם נימא דבעל המאור אינו חולק על הר"ן, וס"ל דביו"ט שני לא אמרינן לקולא את הסברא של חוזר וניעור מטעם שהוא מנהג גדול, א"כ דהסברא של חוזר וניעור אינה סברא חזקה כ"כ. ולא מהני סברא זה לעבור על חומרת יו"ט שני, ורק על חומרות שאינן מעיקר הדין, כגון איסור כחל המבואר בחולין דף ק"י, אמרינן להקל מחמת סברה זו של חוזר וניעור. ועפי"ז העלה האבנ"ז דה"ה להחמיר יותר מעיקר הדין, לא אמרינן סברה זו של חוזר וניעור. לכן בבן חו"ל שעלה לא"י ע"מ להשתקע ושוב חוזר לחו"ל בדרך ארעי לא אמרינן שחוזר וניעור אצלו דין חו"ל שיצטרך לעשות יו"ט שני. דכיון דמה שאינו מחזיק יו"ט שני בהיותו בא"י הוא עיקר הדין, שהרי זהו דין תורה שאין צריכים לעשות יו"ט רק יום אחד. ואלים טובא מנהג זה, לכן א"א לעקור מנהג זה מחמת הסברא של חוזר וניעור. ולכן גם כשחוזר לחו"ל אין צריך לעשות רק יום אחד ולא אמרינן את הסברא של חוזר וניעור. וכוונת האבנ"ז מה שאומר "אם נאמר" בלשון ספק היא בתורת ממ"נ - דאם נימא דאמרינן הסברא של חוזר וניעור בכל מקום בין לקולא ובין לחומרא, הרי מוכרחין אנו לומר דבעל המאור חולק על הר"ן כמ"ש באות ל"ד, ואם נימא דאינו חולק על הר"ן משום דלא אמרינן סברא זו בכל מקום, א"כ ודאי גבי יו"ט שני לא אמרינן סברא זו של חוזר וניעור בין לחומרא ובין לקולא. נמצא דלמסקנא פסק האבנ"ז בפשיטות בבן חו"ל שעלה לא"י ע"מ להשתקע, ושוב חוזר לחו"ל בדרך ארעי, לא אמרינן שחוזר וניעור אצלו דין חו"ל שיצטרך לעשות יו"ט שני.
וה"ה אף למה שמצדד האבנ"ז באות כ"ט דדעת הרמב"ן במלחמות כדעת הר"ן, דאף שאין דעתו לחזור לא נעשה כבן העיר רק ליומו, וכשיוצא משם א"צ לנהוג כחומרי המקום. זה שייך רק לענין חומרא שאינו מעיקר הדין, אבל לענין קולא שלא יהא צריך להחזיק יו"ט שני לא אמרינן כן, כמו שמסיק לפי דעת הר"ן.
להלכה העלה האבנ"ז דלא אמרינן את הסברא של חוזר וניעור גבי יו"ט שני בין לקולא ובין לחומרא מחמת ממ"נ ותמיהה על בצל החכמה
וראיתי בשו"ת בצל החכמה ח"א סימן ס' שהאריך בדין זה, וכתב באות א' וז"ל שאלה זו כבר דן עליה הגאון מאורן של ישראל בשו"ת אבני נזר סימן תכ"ד כז - לג וזאת אשר העלה שם בעים רוחו וכו' ואם קודם שנשתקע שם חזר לחו"ל ודעתו לחזור לא"י הוכיח השואל שדעת הר"ן בכה"ג שחוזר לדינו הראשון וצריך לעשות בחו"ל יו"ט שני וכ' דלענין הלכה צ"ע אחרי שהמחבר סימן תצ"ו פסק כדעת הבעל המאור דמשהגיע להישוב אסור בין במדבר ובין בישוב וכ' עוד ומה שחילק מע"כ דשאני יו"ט שני של גליות שהוא מנהג גדול ואין לפרוץ בו אינו מוכרח כו' [ע"כ דברי האבנ"ז וכתב עליו הבצל החכמה] הנה הגאון סגר וסיים בצ"ע ומי יפתח אחריו כמש"א בגיטין כיון שסוגרין שוב אין פותחין, ברם כמובן אי אפשר לי להצריך לשאלי עיון ועלי לעיין במקומו ע"כ ההכרח לא יגונה וכו' עכ"ל.
ובאמת לא היה צריך להתנצל על מה שפושט את ספיקות האבנ"ז, דהאבנ"ז עצמו פושט את הצ"ע שלו. ופלא על בעל בצל החכמה שלא השגיח בכל דברי האבנ"ז, דבאות ל"ד כתב דלהלכה צ"ע, אבל אח"כ מסיק באות ל"ח דלהלכה לא אמרינן את הסברא של חוזר וניעור גבי יו"ט שני בין לקולא ובין לחומרא מחמת ממ"נ כמו שביארנו את דבריו. ובעל בצל החכמה ראה רק את דבריו באות ל"ד ולא ראה את דבריו באות ל"ח.
♦
ב. תמיהה על בצל החכמה שהעלה דלדעת הרמב"ם אמרינן חוזר וניעור
עוד כתב שם הבצל החכמה באות ט' אחר שהאריך לבאר מדברי הראשונים דלא ס"ל סברא כזו דכשיוצא חוץ לתחום חוזר וניעור עליו דין מקומו הראשון כתב וז"ל לא נמצא חולק על זה רק הרמב"ם כפי"מ שפי' דבריו הש"ך יו"ד סימן רי"ד ס"ק ח' והפר"ח או"ח סימן תס"ח וביאור הגר"א והח"י שם ס"ק ט' דאפי' בהיותו במקום שהלך להשתקע שם לא פקעו מיניה מנהגי מקומו הראשון וכשיצא חוץ לתחום בודאי שנוהג בהם אפי' בקוליהן, והר"ן כפי"מ שפי' דעתו באבנ"ז הנ"ל ונראה קצת שכן פירשה גם הב"ח ולדעתם בנ"ד צריך לעשות יו"ט ב' של גליות מ"מ לא שבקינן כל הנהו רבוותא שהזכרתי בסמוך אות ח' כי רבים הם, ובפרט כי גם דעת הרמב"ם לא ברירא כולי האי שהרי המג"א סימן תס"ח ואחרים עמו מפרשים דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש עכ"ל.
ותימה שנשמט ממנו מה שהוכיח האבנ"ז שם באות ל"ה דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם, דא"כ גם בא"י יהיו מחויבין לעשות יו"ט שני בצנעה. וכתב באות ל"ו דאפי' אם נימא דקידוש אסור לעשות אפי' בצנעה מ"מ לשבות ממלאכה אפשר לעשות בצנעה מטעם דאמר בגמ' כמה בטלני איכא בשוקא. וא"כ ע"כ מוכרח לומר דאף להרמב"ם דס"ל גבי מלאכה בער"פ דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין דאסור לעשות מלאכה אפי' אין דעתו לחזור, מ"מ גבי יו"ט שני פשיטא דההולך מחו"ל לא"י ואין דעתו לחזור שאין צריך לעשות יו"ט שני שם בא"י. וא"כ ודאי דאם חוזר אח"כ לחו"ל בדרך ארעי, ודעתו לחזור לא"י, שאין צריך לעשות יו"ט שני כיון שכבר פקע מיניה לגמרי דין חו"ל בהיותו בא"י אינו חוזר וניעור, כמו שהוכחנו לעיל.
בדברי האבנ"ז דלדעת הרמב"ם היה אסור לעשות קידוש אפי' בצנעה
ומה שכתב באבנ"ז דקידוש אסור לעשות אפי' בצנעה, לענ"ד נראה דאף דלדעת הרמב"ם דאם אין דעתו לחזור אסור אפי' בצנעה, נראה דזה דוקא לנהוג כקולי מקום שיצא משם, אבל בחומרי מקום שיצא משם מותר לעשות בצנעה אפי' אין דעתו לחזור, דהרי מפורש ברמב"ם דאל יתראה בפניהם משמע דבצנעה מותר, דזה דאמר בגמ' דכמה בטלני איכא בשוקא הוא רק לומר דלא מיקרי בפרהסיא מה שרואים שהוא בטל ממלאכה, אבל בביתו מותר לנהוג עצמו באופן דנראה דבטל ממלאכה מחמת איסור. וא"כ ה"ה דמותר לעשות קידוש בצנעה אפי' אין דעתו לחזור, כיון שזו חומרא.
ביאור דלענין יו"ט שני ההולך מחו"ל לא"י ואין דעתו לחזור לא קאי חומרת הרמב"ם דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם
והטעם שמודה הרמב"ם גבי יו"ט שני דא"צ לנהוג כחומרי מקום שיצא משם אם אין דעתו לחזור, צ"ל או מטעם סברת הפר"ח דכיון דמנהג זה דיו"ט שני תלוי במקום, היינו דבא"י לא שייך הגזירה דיו"ט שני כמ"ש החכ"צ, מודה הרמב"ם דאין נותנין עליו חומרת חו"ל כשאין דעתו לחזור. ואף אם נימא דלא כסברת הפר"ח, מ"מ מאחר שראינו את המנהג הפשוט במשך אלפי השנים מאז שהתחילו ישראל לעשות יו"ט שני של גליות, היה המנהג פשוט שהעולה מחו"ל לא"י ואין דעתו לחזור שעושה יו"ט רק יום אחד בהיותו שם, מוכרחין אנו לומר שחכמינו ז"ל שתיקנו המנהג לעשות יו"ט שני של גליות תיקנו בפירוש שתקנתם תהא רק בהיותו בחו"ל, אבל כשיעלו לא"י התנו בפירוש שבכה"ג פקעה ממנו חומרת יו"ט שני של גליות [ואין זה נוגע למחלוקת החכ"צ ושאר האחרונים, דהם מיירי אפי' בדעתו לחזור, אבל באין דעתו לחזור הדבר פשוט שאין נוהגין לעשות יו"ט שני]. וא"כ אין להביא ראיה מדיני מנהגים שנתן הרמב"ם בדרך כלל, דודאי בכל כלל יש יוצא מן הכלל. ואדרבה אם נרצה לדמות דין יו"ט שני לדיני מנהג מלאכה בער"פ תהא פירכא על שיטת הרמב"ם מהמנהג הפשוט והמפורסם מימות עולם עוד מקודם לזמן הרמב"ם, שהעולה מחו"ל לא"י ואין דעתו לחזור שאינו מחזיק יו"ט שני. וע"כ צ"ל דבמנהג זה מודה הרמב"ם.
♦
ג. בדברי הב"ח דהיוצא חוץ לתחום פקע מניה חומרי מקום שהלך לשם דיש לחלק בין חומרי מקום שהלך לשם לבין קולי מקום שהלך לשם
ומה שדן בעל בצל החכמה בדברי הר"ן דאף באין דעתו לחזור ויצא אח"כ חוץ לתחום דפקע מיניה חומרי מקום שהלך לשם, וכתב נראה קצת שכן פירשה גם הב"ח באו"ח סימן תקע"ד דהר"ן מיירי שכבר נכנס להעיר ויצא אח"כ חוץ לתחום. הנה לבד מה שכבר ביארנו דהאבנ"ז מצדד דהר"ן מיירי רק מחומרא שאינו מעיקר הדין ולא מקולא של יו"ט שני בא"י, שהיא מעיקר הדין. מלבד זאת, המעיין בב"ח יראה דהסברן של הדברים אינו מטעם שחוזר וניעור מקומו הראשון, אלא דפקעי מיניה חומרי מקומו שהלך לשם, אבל ודאי דאין חוזר וניעור דין מקומו הראשון, וממילא הרי איכא חילוק גדול בין חומרי מקום שהלך לשם לבין קולי מקום שהלך לשם. דהנה ז"ל הטור שם ההולך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים יתענה עמהם וכו' ומיהו כיון שלא קיבל עליו התענית אם יצא מן עיר חוץ לתחום מותר לאכול וכתב הב"ח נראה דאפי' אין דעתו לחזור נמי שרי חוץ לתחום כיון שלא קיבל עליו התענית, גם הר"ן פרק מקום שנהגו כתב וכו' אפי' אין דעתו לחזור נמי שרי כיון דחוץ לתחום אכלתינהו עכ"ל. הנה הר"ן בא ללמד לבאר את דברי הטור, ונמצא למד דהטעם דמותר לאכול חוץ לתחום הוא משום שלא היה בעיר בשעת קבלת התענית לכן לא חל עליו חיוב התענית רק בהיותו בעיר. א"כ זו ג"כ סברת הר"ן גבי כחל, דהיה מותר לאכול חוץ לתחום. דהנה הר"ן פסחים שם אסברא לן הטעם דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם וז"ל לפי שכיון שנהגו בני מתיא כדברי האוסר ועשאוהו לחומרא כדאמרינן במקומו של ר' אליעזר וכו' וכ"ש אם נוהגין איסור בדבר אחד הרי הן כאילו קבלו עליהם לנהוג אותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין עכ"ל. הנה לכאורה כיון דכל האיסור הוא מחמת שקבלו עליהם, א"כ היה מקום לומר דהקבלה חל רק על בני העיר שהיה בשעת הקבלה ועל בניהם אחריהם, אבל מהכ"ת שבני העיר יהיו יכולים לקבל את האיסור על אותן האנשים שעתידים לבוא להמקום ההוא לדור שם. ומחדש לנו הר"ן דקבלת האיסור חל אף אותם העתידים לבוא שם, גם עליהם חל קבלת האיסור. אבל מ"מ ס"ל להר"ן דקבלת האיסור על הניתוספין חל רק בזמן שהם בעיר מחמת דהגזירה חל על המקום ההוא, אבל כשהם חוץ לעיר אין לבני העיר הכח עליהם שיחול האיסור עליהם בזמן שאינם בתוך העיר. וזהו גם סברת הב"ח גבי קבלת תענית, דהא דחל חיוב התענית על מי שלא היה שם בשעת הקבלה אינו אלא כל זמן שהוא בעיר.
ולפי"ז ודאי דלא אמרינן הסברא של חוזר וניעור לחומרא, דרק לקולא שייך סברת הר"ן דכיון שהוא לא קיבל עליו החומרא אלא מחמת שנגרר ונלוה לבני המקום אסור גם הוא, ע"כ כשהוא חוץ לתחום פקע מינה החומרא שיש במקום ההוא, אבל להיפך היכא דנעקר ממנו החומרא מהמקום שיצא משם מחמת שהלך ונקבע במקום שנוהגין לקולא, א"כ אפי' אם יצא חוץ לתחום של מקום הקולא היאך יחזור ויחול עליו חומרא, הרי כבר נעקר מהמקום ההוא שנוהגין בו לחומרא כמו שטען הבצל החכמה בעצמו שם, וא"כ אין שום סתירה על זה מדברי הב"ח אדרבה מדברי הב"ח ראיה דלא אמרינן כלל הסברה של חוזר וניעור לחומרא.
היוצא לנו מזה דבן חו"ל שעלה לא"י והשתקע שם ושוב חזר לחו"ל בדרך ארעי ודעתו לחזור לא"י, אין שום שיטה בראשונים שיהא צריך לעשות יו"ט שני בהיותו בחו"ל.
♦
ד. בדברי המנחת יצחק דלפי שיטת התוס' חולין אף באין דעתו לחזור נוהג כחומרי מקום שיצא משם
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן ג' אות ל' מביא את דברי האבנ"ז שכתב לתמוה על מה שאין עושין כפסק הרמב"ם בהולך מחו"ל לא"י דאפי' אין דעתו לחזור יהיו אסורין לעשות מלאכה. וכבר כתבתי דלענ"ד אין זו כונת האבנ"ז, אלא להיפך שהאבנ"ז כתב לתמוה רק לפי שיטת הרב השואל, אבל לו לעצמו אין כאן תמיהה כלל, מטעם שכתבנו דצ"ל דמנהג יו"ט שני של גליות הוא יוצא משאר כללי המנהגים. עוד כתב שם במנחת יצחק דיש להוסיף דגם לשיטת התוס' בחולין שהביא לעיל באות ה' י"ל דאף באין דעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, והפר"ח פסק כן להלכה. א"כ ה"ה בההולך מחו"ל לא"י ואין דעתו לחזור צריך לעשות יו"ט שני אף בהיותו בא"י.
והנה ז"ל התוס' בחולין דף י"ח ע"ב אי נמי מה שמחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו הני מילי מבבל לא"י ומא"י לבבל שהולכים אחר מקום שדעתו לישאר שם, אבל מבבל לבבל ומא"י לא"י נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור עכ"ל.
וכתב ע"ז הפר"ח סימן תס"ח וז"ל ורב אשי פליג עליה וס"ל דכל שדעתו לחזור לעולם הוא כפוף לבני עירו ואף מבבל לא"י נהוג כחומרי מקום שיצא משם וכן מבבל לבבל אף שאין דעתו לחזור לפי דלא פקעי חומרי מקום שיצא משם אא"כ הולך למקום שחשוב טפי ממקומו דאלים לאפקועי חומריה מיניה הא לא"ה כיון דחלה עליו חומרי מקום שהיה שם תו לא פקע מיניה וחייב לנהוג אותו בכ"מ שהולך זולתי אי איכא תרתי לטיבותא דהיינו שהולך מבבל לא"י ואין דעתו לחזור דאז פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם. וכו' וכן בחומרי מקום שהלך לשם וכו' פליג עליה רב אשי דכיון שאין דעתו לחזור חלין עליו חומרי מקום שהלך לשם אף מא"י לבבל, וכן מבבל לבבל אף בדעתו לחזור אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו מא"י לבבל ודעתו לחזור אז אינו נוהג חומרי מקום שהלך לשם עכ"ל. ומסיק הפר"ח המחוור אצלי מכל מה שכתבתי היא שיטת התוס' שכתבתי באחרונה ואחרון אחרון חביב.
♦
ה. דעת הלב אריה דשיטת התוס' דצריך להחמיר כחומרי מקום שיצא משם היא רק באותה מדינה אבל לא ממדינה למדינה
והנה עיין בלב אריה חולין דף י"ח שנתעורר על הפר"ח, דלכאורה בדברי התוס' אינו מבואר כן אלא הן מבבל לא"י והן מא"י לבבל יש חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, ורק מבבבל לבבל ומא"י לא"י אין חילוק. ועיין שם שמבאר את דברי הפר"ח איך שהעמיס את שיטתו בדברי התוס'. אמנם בשו"ת משפט צדק וכן בתורת חיים דף ק"ח מפרשים את דברי התוס' כמו שנראה מפשטות דבריהם, וסברת התוס' היא לא מטעם חשיבות המקום, אלא דכל שלא נתרחק מאותו המדינה עדיין צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, אף אם אין דעתו לחזור למקומו הראשון. אבל אם נתרחק לגמרי מאותה המדינה, אין צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם אלא אם דעתו לחזור. וכן לענין חומרי מקום שהלך לשם, אם בא ממדינה אחרת אין צריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם אלא אם אין דעתו לחזור, אבל אם בא ממק"א באותה המדינה צריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם, אף אם דעתו לחזור, כיון שאין דעתו להתרחק לגמרי מאותו מקום.
אבל שיטת הפר"ח לכאורה מתישב טפי בגמ' שם, דהרי כל חילוק הגמ' בין א"י לבבל הוא מטעם שבני בבל הם כפופין לבני א"י ולא נזכר בגמ' חילוק אחר. ונראה לפרש את דברי הגמ' לפי דבריהם, דרב אשי חולק על אביי וס"ל דבבל הוא חשוב כמו א"י מטעם שיש שם שתי ישיבות. וזהו דקאמר רב אשי שאפי' תימא מא"י לבבל שזה חשוב כמו זה, וא"כ הוי לנהוג חומרי מקום שיצא משם, יש חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור, אבל זה דוקא מטעם שהם משתי מדינות רחוקות.
♦
ו. יבאר בראיות מוכרחות דאף לפי הסברו של הפר"ח בשיטת התוס', החומרא היא רק מבבל לבבל או מא"י לא"י אבל לענין יו"ט שני כיון דהחומרא היא מבבל לא"י ליכא שום שיטה להחמיר בזה אף בזמן הזה
והנה ע"פ שיטת התוס' חולין וכפי הסברו של הפר"ח כתב במנחת יצחק באות ל' דבן חו"ל שעולה לא"י אפי' אין דעתו לחזור צריך להחזיק יו"ט שני אף בהיותו שם בא"י דאף שכתבו התוס' דרק מבבל לבבל או מא"י לא"י או מא"י לבבל צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור, אבל מבבל לא"י ואין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם זהו דוקא בימיהם שהיו בני בבל כפופין לבני א"י, אבל בזמן הזה אין שום חשיבות בין א"י לחו"ל לענין שררות התורה לכן דינו כמו מבבל לבבל או מא"י לא"י והביא ראיה לדבריו ממש"כ מהר"ם פאדווא סימן כ"ט דבזמן הזה אין חילוק מקומות והיינו הגאון הנ"ל כתב כן מאיטאליא למהר"ם אלשקר בירושלים שאין לו להשתרר עליו ותלמודיו אעפ"י שהוא יושב בירושלים והביאו בחת"ס וביאר דכתב כן לענין השתררות התורה שיהיו בני חו"ל מחויבים להיות נגררים אחר בני א"י בגזירותיהם ותקנותיהם עי"ש, וא"כ י"ל דגם לענין יו"ט שני דינו כמו מבבל ולבבל ומא"י לא"י ומסיים בצ"ע.
ויש לתמוה על דבריו מאוד, דא"כ כל ישראל שעלו לא"י במשך אלפי השנים אחר זמן הש"ס, בכל הדורות שעלו לא"י אנשים למאות ולאלפים ורבבות, כלם היו צריכין לעשות יו"ט שני שם בא"י אף שאין דעתם לחזור מחמת חומרי מקום שיצא משם. והרי לא שמענו מעולם מי שהיה נוהג כן. ואין לומר משום דסמכו על שאר השיטות דלא ס"ל כהתוס', דהרי בעלי התוס' עצמן שעלו לא"י ג"כ לא נהגו לעשות יו"ט שני שם בא"י, דאם איתא קלא היה למילתא והיה צריך שיהיה מוזכר באיזה מקום מנהג כזה. ועוד, הרי הפר"ח עצמו שכתב דהמחוור אצלו מכל השיטות היא שיטת התוס' הנ"ל, והוא עצמו הרי נולד בחו"ל ועלה מחו"ל לא"י, כמ"ש החיד"א בשם הגדולים, א"כ לפי שיטתו היה צריך לעשות יו"ט שני בא"י והוא לא עשה כן. ולא עוד אלא אפי' כשירד אח"כ למצרים לא החזיק יו"ט שני, כמו שסיפר בעצמו בסימן תצ"ו.
ואין לומר דהפר"ח לשיטתו דס"ל דיו"ט שני הוא מנהג התלוי במקום ולא אמרינן בזה חומרי מקום שיצא משם. ראשית, דכבר כתבתי לעיל דלענ"ד משמע מלשון הפר"ח דלא כתב כן רק שאין להקל בקולי מקום שיצא משם לגבי יו"ט שני, אבל להחמיר בחומרי מקום שיצא משם ס"ל כן גם לענין יו"ט שני. דכמו לגבי דעתו לחזור לחו"ל מודה הפר"ח דצריך להחמיר בחומרי יו"ט שני כחומרי מקום שיצא משם, ולענין זה לא אמרינן דהוא מנהג התלוי במקום, ה"ה לשיטת התוס' אפי' באין דעתו לחזור, דהרי לפי שיטת התוס' הרי לא נזכר קולא באין דעתו לחזור מבבל לבבל או מא"י לא"י. וכל סברת הפר"ח דהוא מנהג התלוי במקום היא רק לענין קולא. ועוד, הרי לפי שיטת התוס' הנ"ל ביאר הפר"ח בסימן תס"ח דמא"י לא"י או מבבל לבבל צריך להחמיר כחומרי מקום שהלך לשם אף בצנעה, ולא מהני דעתו לחזור שיהא מותר להקל בצנעה אלא מא"י לבבל כעובדא דרבה בר בר חנה. וכתב דשיטת התוס' מחוור משום דבמתני' סתמא קתני דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והוי דומיא דרישא, ולא חילק בין צינעה לפרהסיא. א"כ אם נימא דבזמה"ז אף מא"י לבבל דינו כמו מבבל לבבל, א"כ ההולך מא"י לחו"ל אף שדעתו לחזור אסור לעשות מלאכה אפי' בצנעה, כחומרי מקום שהלך לשם. והרי הפר"ח עצמו פסק בסימן תצ"ו דההולך מא"י לחו"ל מותר לעשות מלאכה בצנעה, וכתב דלשיטת רוב הפוסקים מותר לעשות מלאכה ביו"ט שני בצנעה. עוד כתב שם בשם הרדב"ז כל שעושה מלאכה בצנעה צריך למנעו מזה ומותר להכותו. וכתב עליו הפר"ח והפריז על המדה שהרי כבר כתבתי דלרוב הפוסקים שרי עכ"ל. והפר"ח עצמו עשה כן כשהלך למצרים, שהתפלל תפלת חול והניח תפילין בצנעה כמו שסיפר שם. עוד כתב שם שמותר לבשל מיו"ט שני לשבת בלא עירוב תבשילין מטעם שהוא בצנעה.
מכל זה מוכח ברור דס"ל להפר"ח וכל הגדולים למאות ולאלפים שעלו לא"י דאין שום שינוי בזמן הש"ס לזמן הזה, וגם בזמה"ז ההולך מחו"ל לא"י או מא"י לחו"ל אין דינו כמו מא"י לא"י או מבבל לבבל לשיטת התוס' הנ"ל, אלא הכל דינו כמו בזמן הגמ' מא"י לבבל או מבבל לא"י, דיש חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור בין לחומרא ובין לקולא.
וטעם הדבר הוא משום דכיון דבזמן הגמ' ההולך מבבל לא"י ואין דעתו לחזור לא היה צריך לעשות יו"ט שני מטעם דאנן כייפינן להו, א"כ בשעה שתיקנו תקנת יו"ט שני לבני הגולה, תיקנוהו על דעת זה דמי שהולך מבבל לא"י אינו צריך לעשות יו"ט שני אם אין דעתו לחזור. א"כ אף לאחר שבני בבל ובני א"י נעשו חשובים זה כמו זה, מ"מ לא בטלה תקנה הראשונה. ולא שייך לומר בזה דצריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, דזה שייך רק בסתמא, אבל היכא דהנהיגו מתקני התקנה בפירוש דתקנתם תהא רק על מקומם בחו"ל ולא למי שהולך לא"י, ודאי שיכולים להנהיג כן. ואפי' לפי דעת הרמב"ם דגם בזמן הגמ' היה צריך לנהוג כחומרי מקום שיצא משם, כתבנו לעיל דצ"ל דמנהג יו"ט שני שאני, שהנהיגו בפירוש להיפך מזה. וכ"ש לפי דעת התוס' הנ"ל, דבזמן הש"ס היה א"י חשוב מבבל ולא היה צריך לנהוג כחומרי מקום מבבל לא"י, ודאי דנשאר התקנה כמקדם.
וה"ה להיפך, בן א"י הבא לחו"ל ודעתו לחזור, כיון דבזמן הש"ס לא היה צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם והיה מותר לעשות מלאכה בצנעה, ואפי' להשיטות דאסור בצנעה, מ"מ חוץ לתחום לכו"ע היה מותר, נשאר הדבר כמקדם מטעם הנ"ל, דעל דעת כן נתקן המנהג, ואח"כ נשאר הדבר כבתחילה.
♦
ז. בדברי המנחת יצחק שרצה לפרש את דברי הים של שלמה ע"פ שיטת התוס' וע"פ הסברא של חוזר וניעור
ומעתה מה שמסיק שם המנח"י באות ל"א דשיטת התוס' בחולין חזי לאצטרפי להערת השואל שם באבנ"ז דעפ"י דעת הר"ן והרמב"ן דאף דס"ל דבאין דעתו לחזור דינו כמקום שהלך לשם מ"מ אם יצא אח"כ חוץ לתחום פקע מניה חומרי מקום שיצא משם וכו' אבל הגה"צ ז"ל באבני נזר הוכיח דלהלכה למעשה דינו כבן א"י לגמרי, וכתב ע"ז המנח"י ומ"מ מדה טובה לא יצאה ריקם דנרויח בזה לפרש את דברי היש"ש חולין פרק כל הבשר שכתב וז"ל וחלילה להקל לעשות במקום שנוהגים רבים קודש ואין לך חציפות ואפקרותא גדולה מזה וראוי לנדותו שמזלזל ביו"ט שני וכו' ומעשה באחד מן התלמודים מארצינו שהלך לא"י וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא בחזרה למדינותינו ודעתו היה לחזור ונהג חול ביו"ט וגערו בו ושחק עליהם ונפטר במיתה משונה ולא זכה לחזור לא"י עכ"ד. והקשה ע"ז במנחת יצחק דצ"ע דהחמיר אף בנידוי בכה"ג ועיין בתשובת מבי"ט דאין מנדין לבני א"י אפי' בדעתו לחזור וכו' אכן לפי הנ"ל י"ל דלהכי דקדק דהמעשה היה בא' מן התלמודים מארצינו דבזה יש להחמיר טפי מכל הטעמים המבוארים לעיל עכ"ל.
לפי"מ שביארנו אין דבריו מיושבים. ומה שכתב על הערת האבנ"ז דמדה טובה לא יצאה ריקם לא ידעתי מה קאמר, הרי כיון דהאבנ"ז הוכיח דאין האמת כהערת השואל וליכא שום שיטה דס"ל כן, מה מדה טובה הוא. ומה שרצה לפרש דהיש"ש החמיר בנידוי מחמת שבתחילה היה מיושבי חו"ל ואח"כ עלה לא"י, דבזה יש להחמיר טפי, תמוה. דהרי היש"ש החמיר בנדוי אף קודם שכתב את המעשה בא' מהתלמודים מארצינו. ואף למי שהיה מעיקרא בן א"י ולא היה מעולם בחו"ל ג"כ החמיר בנידוי. ובעיקר הקושיא שהקשה מדברי המבי"ט על דברי היש"ש ל"ק, דגברא אגברא קא רמית, לדעת המבי"ט אין צריך לנדותו ולדעת היש"ש צריך.
וכן לקמן בסימן ד' אות נ"ד מצדד המנח"י כמה צדדין, והוסיף שם וז"ל וביותר כעין ניד"ד שהוא מחו"ל וקבע דירתו בא"י ושוב חזר עם אשתו וב"ב לחו"ל דבכל זה נוספים ג"כ כל מה שכתבתי לעיל בשם כ"פ להשוותו לכל בני חו"ל עכ"ל. לפי"מ שביארנו אין אחד מהפוסקים דס"ל להשוותו לבני חו"ל מצד שהיה מעיקרא מחו"ל. ואפי' לפי דבריו, הרי לא הביא לעיל שום פוסק דס"ל כן, רק הרב השואל באבנ"ז שהעיר רק בדרך הערה ולא פסק הדבר להלכה.
♦
ענף ז - דין מי שמסופק אם דעתו לחזור האם הולכין אחר מקומו שנמצא שם
א. בדברי המנחת יצחק דהיכא שיש ספק אם דינו כבן א"י או כבן חו"ל יש להכריע לילך אחר מקומו שנמצא שם
המנחת יצחק ח"ד סימן ד' אות נ"ד דן היכא שיש לו קצת ספק אם דעתו לחזור, וכתב דבכה"ג יש להכריע כאותו שיטה דלא אזלינן כלל בתר דעתו אלא אזלינן בתר מקומו שהוא נמצא שם. ונעתיק את לשונו וז"ל וגם ראיתי בתשובת אבנ"ז שכתב לפרש את שיטת הרי"ף והרא"ש שלא הביאו להא דרב ספרא וכו' יש לדמות לנדון זה למה דאיתא בפר"ח יו"ד סימן פ"ב לדעת הרשב"א בהולך ממקום שיש להם מסורה שהעוף טהור למקום שנוהגין איסור מטעם דיש שם מין עוף טמא הדומה לו דאף אם דעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם וכו'. וכתב ע"ז המנח"י וז"ל והנה מה דעיקר דבריו שם בנוים על הא דמבואר בפר"ח שם כנ"ל הנה מפורש כן להדיא גם ברמ"א יו"ד סימן קט"ו סעיף ג' לענין חמאה של עכו"ם דההולך ממקום שהמנהג שאין אוכלים אותה למקום שאוכלים אותה אוכל שם עמהם וכו' וההולך ממקום שנהוג היתר מקום שנהוג איסור אסור לאכלה שם עי"ש ומקור הלכה זו הוא באו"ה כלל מ"ח סעיף ד' ומבואר שם דלמד דין זה מדין עוף ע"י מסורה הנ"ל ש"מ דשוין להדדי, ובאמת בשו"ת שו"מ מהדורה תליתאי ח"ג סימן כ"ח במה דהאריך בצדקת שיטת הח"צ הנ"ל הביא גם ראיה לשיטתו ממה דמבואר ברמ"א הנ"ל ברישא של הלכה זו ההולך ממקום שאין אוכלים למקום שאוכלים והיינו דמשם ראיה ליו"ט שני לבן חו"ל בא"י וא"כ כמו כן יש להוכיח מסיפא דההולך ממקום שנהוג בה היתר וכו' להדין של בן א"י בחו"ל וכהוכחת האבנ"ז מפר"ח הנ"ל דהכל מחד טעמא כנ"ל ועוד הוסיף בשו"מ שם להביא מדברי המאירי ריש מגילה דמשמע שם כסברת הח"צ עי"ש. וע"ע בדברי הגה"צ ממונקאטש המובאים בשו"ת בני ציון שם סימן ט"ז וי"ז ומה שהביא מתשובת מנחת אלעזר ח"ג סימן נ"ט וביותר כעין ניד"ד שהוא מחו"ל וקבע דירתו בא"י ושוב חזר עם אשתו וב"ב לחו"ל דבכל זה נוספים ג"כ כל מה שכתבתי לעיל בשם כ"פ לצדד להשוותו לכל בני חו"ל עכ"ל. וממשיך באות נ"ה ובזה תבנא לדינא דכל אלה כדאים להכריע דבמקום ספיקא המקום תכריע ולפסוק כדברי הגאון חיים שאל ז"ל במסקנתו וכו' עכ"ל המנחת יצחק.
לבאר דדין הולך מא"י לחו"ל ודעתו לחזור דדינו כבן א"י אינו סתירה לדין המבואר ברמ"א לענין חמאה של גויים
ולענ"ד תמוהים לי כל דבריו. איך יכולים לצדד נגד הש"ע סימן תצ"ו שפסק הלכה פסוקה המבואר בגמ' דהא דרב ספרא, וכן מבואר בכל הראשונים, דבן א"י הבא לחו"ל ודעתו לחזור דינו כבן א"י ואסור לעשות מלאכה בישוב מפני מחלוקת ובמדבר מותר. והוא רצה לצדד נגד זה ממש"כ הרמ"א ביו"ד סימן קט"ו דההולך ממקום שנהגו היתר בחמאה של גויים למקום שנהגו איסור אסור לאכלה שם עי"ש. נמצא לפי דבריו דדברי הרמ"א האלו הוא נגד דברי השו"ע או"ח סימן תצ"ו דבן א"י הבא לחו"ל ודעתו לחזור דינו כבן א"י ואסור לעשות מלאכה בישוב ובמדבר מותר. וזה תמוה מאד, שהם שני דברים נפרדים. ולפי דבריו קשה למה לא הגיה הרמ"א באו"ח סימן תצ"ו לחלוק על השו"ע, והיה לו לכתוב דאסור לעשות מלאכה מדינא ולא רק מפני המחלוקת וגם במדבר אסור. ולא עלה דעת שום אחד ממפרשי השו"ע לומר דהרמ"א ביו"ד גבי חמאה חולק על השו"ע גבי יו"ט שני.
אך הדבר פשוט דדברי הרמ"א גבי חמאה של גויים אינם סתירה כלל להא דרב ספרא גבי יו"ט שני, דמקור דברי הרמ"א הוא מדברי האו"ה, ובאו"ה מפרש הטעם דגבי חמאה אינו תלוי כלל בחומרי מקום שהלך לשם או בשיצא משם. וז"ל אבל הנידון הזה אין תלוי בשיקול הדעת הקדמונים אלא בתיקוני החמאה עצמה באיזה מקום מתקנין אותה בהכשר ובנקיון, ואם היו מתקנין אותה במקום שנוהגין בו איסור כמו שנוהגין בו היתר היו אוכלין אותה גם לשם עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דהטעם דההולך ממקום שנוהגין לאכול למקום שאין נוהגין לאכול הוא משום דאיכא חשש דכאן אין עושין אותה בכשרות ולא משום מנהג בני המקום. אבל גבי יו"ט שני של גליות, דכל החיוב להחזיק יו"ט שני הוא רק משום מנהג אבותינו, כמו שהבאנו לעיל מדברי החת"ס דחכמים לא גזרו את הגזירה דיו"ט שני של גליות אלא היכא שכבר נהגו כן מחמת מנהג האבות, א"כ הבא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור א"כ אין עליו החיוב מטעם מנהג אבותינו כיון דדעתו לחזור. ובאמת אפי' גבי חמאה יש מקום לפרש את דברי הרמ"א דאסור לאכול רק מפני המחלוקת, וכן פירש הגר"א את דברי הרמ"א ובצינעה מותר. ועיין במנחת יעקב על תו"ח כלל ע"ח ס"ק ו' דלכאורה היה מקום לומר דההולך ממקום שנוהגין היתר בחמאה של גויים למקום שנוהגין איסור ודעתו לחזור יש להקל ולהתיר רק שלא יתראה בפניהם, אבל מדברי הרמ"א משמע דאסור בכל ענין משום דיש לחוש דבאותו מקום מתקנין אותה בענין האוסרה.
♦
ב. האבני נזר לא דימה את דין יו"ט שני לדין חמאה של גויים אלא לדין מסורה לגבי עופות
ומה שהסתייע המנחת יצחק לומר דדין חמאה דומה לדין יו"ט שני מדברי האבנ"ז שדימה דין יו"ט שני לדיני המנהגים ממקום למקום בענין המסורה בעופות טהורים, ודן המנח"י דגם האו"ה מדמה דין החמאה לדין מסורה גבי עופות ויצא לו שדין החמאה ודין העופות ודין יו"ט שני אחד הוא. אבל אין הדבר כן, דהאבנ"ז דימה את דין יו"ט שני לשיטת הרשב"א המחמיר בדין מסורה גבי עופות, לפי הבנתו בדברי הפר"ח, אבל האו"ה דימה את החמאה לשיטת הרא"ש המקיל בדין המסורה בעופות. והם שני דברים רחוקים, דטעם הפר"ח שמחמיר שלא לסמוך על המסורה במקום שאין שם מסורה לפי הבנת האבנ"ז הוא, דבכה"ג צריך לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם אף שדעתו לחזור, כיון שהמקום שיצא משם אינו גוררו לעשות להיפך. נמצא דהחיוב הוא מחמת מנהג המקום שהלך לשם, לכן מדמה האבנ"ז דה"ה גבי יו"ט שני. אבל האבנ"ז כתב בעצמו דאינו מוכרח כלל לפרש כן את דברי הפר"ח. אבל האו"ה מדמה את דין חמאה של גויים לדברי הרא"ש שמתיר לסמוך על המסורה אף במקום שאין שם מסורה, משום דס"ל דבזה אינו תלוי כלל במנהג המקום אלא שתלוי במציאות. לכן גם גבי החמאה אין צריך להחמיר כמנהג המקום שיצא משם, משום שאין הדבר תלוי במנהג אלא תלוי במציאות איך שמתקנין את החמאה.
נמצא לפי"ז דדין חמאה של גויים אפי' לפי האבנ"ז אין לו שום שייכות לדין יו"ט שני, שאינו תלוי בהמציאות אלא בהמנהג. והאבנ"ז כדי להגיע למסקנא שלו הוצרך להניח כמה יסודות ובנה בנין שלם עד שהגיעו, ואינו דבר פשוט ללמדו מדין חמאה.
השואל ומשיב דימה את דין יו"ט שני לדין חמאה של גויים רק לענין בן חו"ל ההולך לא"י ולא לענין בן א"י ההולך לחו"ל
ומה שהביא המנחת יצחק ראיה מהשואל ומשיב דהביא ראיה לדינו של הח"צ דבן חו"ל ההולך לא"י א"צ להחזיק יו"ט, והביא השו"מ ראיה לשיטתו מהא דכתב הרמ"א דההולך ממקום שאין אוכלים חמאה של גויים למקום שאוכלין חמאה של גויים מותר לאכול עמהם וא"צ להחמיר כחומרי מקום שיצא משם. ע"כ דן השו"מ דה"ה בבן חו"ל ההולך לא"י א"צ להחמיר לעשות יו"ט שני כחומרי מקום שיצא משם. ועפי"ז כתב המנחת יצחק דלפי דברי השו"מ דדין יו"ט שני דומה לדין החמאה, א"כ ה"ה שאפשר להביא ראיה גם להיפך, דכמו ההולך ממקום שאוכלין חמאה של גויים למקום שאין אוכלין אסור לאכול מחמת חומרי מקום שהלך לשם, ה"ה בן א"י הבא לחו"ל צריך לעשות יו"ט שני כחומרי מקום שהלך לשם.
אבל הדבר פשוט דהשו"מ דימה את דין יו"ט שני לדין חמאה של גויים רק לענין בן חו"ל ההולך לא"י, אבל לענין בן א"י ההולך לחו"ל ודאי אינו דומה לדין החמאה. דכבר ביררנו לעיל [במאמרינו חלק א'] דהבנת כל האחרונים, והשו"מ מכללם, דשיטת הח"צ הידועה קאי רק על בן חו"ל הולך לא"י דא"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם, מטעם דכיון דבא"י לא שייך הך גזירה שהחמירו ביו"ט שני זימנין דאתי לקלקולי וגם איכא חשש בל תוסיף לכן בא"י אינו צריך לעשות כחומרי מקום שיצא משם, אבל להיפך ודאי מודה הח"צ דבן א"י הבא לחו"ל א"צ לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון דכל החומרא הוא רק מחמת מנהג אבותנו בידינו וזה לא שייך על בן א"י שדעתו לחזור, וא"כ מה שדימה השו"מ את דין יו"ט לדין החמאה הוא רק לקולא, דכמו דלא שייך חומרי דחמאה של גויים במקום שמנהג לאכול, כמו"כ אינו שייך חומרא דיו"ט שני בא"י. אבל להיפך, בבן א"י הבא לחו"ל ודאי אינו דומה לדין חמאה של גויים, דשם האיסור הוא מחמת שאין מתקנין אותו בכשרות, וכאן החיוב רק מחמת מנהג המקום, וזה לא שייך על מי שדעתו לחזור. וחזינן דאפי' המנחת יצחק לא הביא ראיה מדברי הח"צ גופא על בן א"י שהלך לחו"ל, משום שהבין בעצמו דבן א"י בחו"ל אינו בכלל דברי הח"צ ואינו דומה לבן חו"ל בא"י, ע"כ הוצרך לילך למרחוק דדינו של ח"צ דומה לחמאה, ובחמאה חזינן דין זה הן לענין קולי מקום שבא לשם והן לענין חומרי מקום שבא לשם. אבל לפמ"ש רק לקולא דומה יו"ט שני לדין החמאה אבל לא לחומרא.
ומה שהביא המנחת יצחק את דברי השו"מ שכתב דמדברי המאירי ריש מגילה משמע כסברת הח"צ. הנה המאירי בעצמו בפסחים כתב דבן א"י הבא בחו"ל צריך להחזיק יו"ט שני רק מפני המחלוקת וחוץ לתחום מותר. וא"כ אם נימא כהשו"מ דדין קריאת המגילה דמי ליו"ט שני, ע"כ צריך לחלק כמ"ש, דדוקא לענין הבא מחו"ל לא"י ס"ל כן, אבל לענין מי שבא מא"י לחו"ל א"א לבנות מדברי המאירי במגילה לענין יו"ט שני.
♦
ג. יבאר האם החיד"א בשו"ת חיים שאל פסק דבמקום ספיקא המקום יכריע והערות על דברי המנחת יצחק בזה
ומה שמסיים המנחת יצחק אות נ"ה וז"ל ובזה תבנא לדינא דכל אלה כדאים להכריע דבמקום ספיקא המקום תכריע ולפסוק כדברי הגאון חיים שאל ז"ל במסקנתו עכ"ל. וזה תמוה מאוד, דהחיים שאל לא פסק כלל דבמקום ספיקא המקום יכריע. ומה שפסק שם בעובדא דידיה דדינו כבן חו"ל, הוא משום דאשתו היתה בת חו"ל, וס"ל דבזה נגרר אחר אשתו כאשר יבואר לפנינו.
עוד כתב המנחת יצחק באות נ' וז"ל ובהתודע לנו כל אלה שוב קשה בהסבר שיטתם בקבע דירתו עם ב"ב בחו"ל דרק מחמת ספק שמא ישתקע שם יעשה כבני חו"ל, דהרי לפמ"ש הגדולים הנ"ל בכל ספיקא בזה יש להכריע קו המאזנים לעשות כבני א"י עכ"ל. ולא ידעתי לאיזה שיטה כוון דס"ל בקבע דירתו עם ב"ב בחו"ל דרק מחמת ספק שמא ישתקע שם יעשה כבני חו"ל, הרי החיים שאל ס"ל כן רק בנשא אשה שהיא בעלת חו"ל, דבזה נגרר אחר אשתו, ולא בקבע דירתו עם ב"ב כששניהם מא"י.
וכמו"כ יש לתמוה על מש"כ המנחת יצחק שם אות נ"א נ"ב וז"ל ועוד יש לדון בעיקר יסודו של תשובת חיים שאל וכו' שהרי מצינו לפוסקים אחרים דלא ס"ל כן. וכתב באות נ"ב וז"ל ואמנם יש לחלק בין הנידונים דהמה דנו בבן חו"ל שבא"י ונידון החיים שאל (וכן דברי הרדב"ז והפר"ח בעקר דירתו) מיירי בבני א"י בחו"ל ובזה י"ל דבספיקא המקום תכריע וכו' ואף דקשה לישב בזה שיטת החיים שאל במה דחילק לענין בחורים בין בני חו"ל בא"י לבין בני א"י בחו"ל כנ"ל מ"מ בהגיע לתור הלכה שפיר י"ל דהמקום הוי הכרעה, כיון דבלא"ה אף בדעתו לחזור בודאי ס"ל כן להח"צ בבן חו"ל בא"י ולבנו השאילת יעב"ץ בבן א"י בחו"ל כמבואר בדבריהם, א"כ היכא דיש ספק בודאי יש לצרף שיטתם שהמקום שהמה שם תכריע להנטותם לחיוב של אנשי המקום ההוא עכ"ל.
וכל זה צ"ע, דכבר ביארנו מדברי האחרונים דהבינו בפשיטות דח"צ לא ס"ל דהמקום מכריע אלא בבני חו"ל הבאים לא"י, אבל בני א"י הבאים לחו"ל הוא הלכה פסוקה בש"ס בעובדא דרב ספרא וראשונים ושו"ע סימן תצ"ו דאם דעתו לחזור דינו כבני א"י, וליכא שום שיטה דאזלינן אחר מקומו שנמצא שם. א"כ גם גבי ספיקא איני רואה לענ"ד שום מקום שנוכל לומר דבכה"ג המקום מכריע. ומה שרוצה לצרף את שיטת השאילת יעב"ץ דאזלינן אחר מקומו אף בבני א"י הבאים לחו"ל צ"ע מאד, כיון דדבריו הם נגד הלכה פסוקה בש"ס וראשונים ושו"ע, כמו שהארכנו לעיל, [במאמרינו חלק א'] והיעב"ץ עצמו לא סמך על דבריו, איך נוכל אנחנו לסמוך על דבריו. ובפרט מה שרוצה להסביר את דברי החיים שאל דהיה ס"ל דבספיקא המקום מכריע תמוה, דהחיים שאל בספרו ברכי יוסף סימן תצ"ו דחה לגמרי את דברי השאילת יעב"ץ וכתב עליו שהוא רוצה לעקור כמה הלכות שנהגו והורו רבנן קשישאי עי"ש. ואיך נוכל להסביר את דברי החיים שאל עם דברי היעב"ץ, ובפרט דבכל התשובה של החיים שאל ולא יזכר ולא יפקד סברא כזו דהולכים אחר המקום שנמצא שם.
♦
ד. ביאור דברי החיים שאל בהחילוק בין דין הבחורים שפסק שדינו כבן א"י אף בספק וגבי נשא אשה בחו"ל פסק דדינו כבן חו"ל
ומה שנתקשה המנח"י בהבנת דברי החיים שאל שמשמע מדבריו דבספיקא אזלינן אחר מקומו שנמצא שם, וגבי בחורים שבאו מא"י לחו"ל ס"ל דכיון דדעתם לחזור דינן כבני א"י אף שיש לו ספק שאם ימצא זווג בחו"ל ישאר בחו"ל. ועוד נתקשה המנח"י על סברת החיים שאל שהביא מספר מזבח אדמה דכל זמן שבני ביתו בחו"ל דינו כבן חו"ל, משום דאפשר שיחזור וישתקע בחו"ל, שהרי מצינו לפוסקים אחרים שלא ס"ל כן והוא במג"א שהביא מספר משפט צדק דכל שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה שם הוי כאין דעתו לחזור, אלמא דלא אזלינן אחר מקום שאשתו שם אלא אחר דעת עצמו. ומחמת זה רצה המנח"י לחדש דהחיים שאל צירף לסברתו את הסברא דהמקום מכריע, אבל הרי כתב בעצמו דעדיין לא נתישב שיטת החיים שאל גבי בחורים שבאו לחו"ל, דבזה לא אזלינן אחר המקום שנמצא שם.
ומתוך העיון בכל דברי החיים שאל יצא לנו כך. הנה ז"ל החיים שאל בסופו אבל בעלמא אני אומר שעיקר הדבר הוא אם לבו שלם ודעתו לחזור ודאי ולא יש שום ספק ומחשבה שאם ימצא פרנסה ישב בחו"ל וכיוצא והוא ירא לנפשו להגיד האמת. כל דבריו הללו קאי על מה שכתב שם וז"ל ועוד שמעתי שאיזה מרבני דורינו ז"ל שהיו שלוחים מא"י ונשאו נשים מחו"ל ודעתם לחזור ועכ"ז כשנשאו אשה עשו יו"ט ב' עד בואם לארץ. וע"ז העיר הרב ר' אברהם חיון שהוא לא עשה כן אלא אף שנשא אשה מחו"ל אפ"ה כיון שהיה דעתו לחזור היה נוהג כהדין שיעשה כבני א"י. וע"ז התנצל החיים שאל דמה שהוא פוסק דנגרר אחר אשתו שהוא מחו"ל זהו רק אם יש לו שום ספק רק ירא להגיד האמת, וגם זה רק בצירוף מה שכתב שם בתשובתו שמדגיש דבעובדא דידיה היה המעשה שקנה כלי בית ושכר דירה עם אשתו השנית כמו תושב, אבל אם אין לו שום ספק יעשה כני א"י אף דאשתו היא מחו"ל.
וכן כתב לעיל מזה וז"ל מ"מ כל זמן שהוא בחו"ל עם אשתו הזאת השנית יעשה כבני חו"ל דאפשר דישתקע בחו"ל מאחר דאשתו ובנו הכי קיימא וכו' והגם שכתב הרדב"ז בח"א סימן ע"ג וז"ל ואם עקר דירתו משם ואשתו ובניו אעפ"י שדעתו לחזור להתישב בא"י לא נקרא דעתו לחזור וכו' מדכתב הרב דעקר דירתו וכו' ונתישב במצרים, מוכח דבנ"ד לא עקר דירתו כי יש לו בית דירה ואשתו ראשונה שם וגם הוא לא נתישב בחו"ל רק דעתו ליסע לא"י יעשה כבני א"י, י"ל דזה שכתב הרדב"ז הוא מדינא, אמנם לפי המנהג שכתב מהר"י בנימין שנהגו דכל זמן שבני ביתו בחו"ל עושים כחו"ל דשמא יחזור וישתקע בחו"ל נראה דה"ה בנ"ד כמה דאמרן עכ"ל.
היינו דהרב מהר"י בנימין חידש דין חדש דאדם נגרר אחר אשתו, וטעמו דכיון דאין רצונו לחזור אלא עם אשתו, א"כ כיון דאשתו דינה כבן חו"ל, אף שדעתה לעלות, דאזלינן בה בתר חזקה דמעיקרא שהיא בעלת חו"ל. וכל זמן שהיא לא עלתה בפועל מוקמינן אותה בחזקת חו"ל. וכיון דדעתו לחזור לא"י רק עם אשתו, ע"כ נחשב דגם הוא אין דעתו לחזור. אבל כ"ז הוא רק כשאשתו היא מחו"ל דמעולם לא היתה לה חזקת בן א"י. ומה שכתב החיים שאל וז"ל שעיקר הדבר הוא אם לבו שלם ודעתו לחזור ודאי ולא יש שום ספק ומחשבה. כ"ז מיירי כשאשתו היא מחו"ל.
אבל גבי בחורים שאין להם אשה, ודאי מיקרי דעתו לחזור. ואף אם יש לו ספק זו שאם יזדמן לו אשה בחו"ל ישאר בחו"ל, מ"מ השתא מיהת דעתו לחזור, דספק זה לא מיקרי ספק גמור, כיון דהשתא רצונו לחזור אלא שמסתפק דילמא ישתנה דעתו.
♦
ה. יברר אימתי נגרר אחר אשתו ואמתי אין נגרר
וכן מה שהקשה המנח"י על החיים שאל דבדברי המשפט צדק שהביא המג"א וכן בפרי האדמה מבואר דאינו נגרר אחר אשתו וזהו נגד מש"כ החיים שאל בשם מזבח אדמה, לא קשה כלל. דהמשפט צדק מיירי שאין דעתו לחזור אפי' אם אשתו תישאר שם דעתו ליפרד עצמו מאשתו לכן אינו נגרר אחר אשתו, וכן מיירי הפרי האדמה שהביא בשערי תשובה שם. אבל החיים שאל והמזבח אדמה מיירי שאינו רוצה להיפרד מאשתו, ואם אשתו תישאר בחו"ל רצונו ג"כ לישאר בחו"ל. בזה ס"ל להחיים שאל והמזבח אדמה דזה מיקרי אין דעתו לחזור, כיון שדעתו להיות במקום אשתו.
היוצא לנו מזה שלא מצאתי לענ"ד שום רמז וסמיכה באיזה מן הפוסקים דבמקום ספיקא המקום שנמצא שם מכריע, דשיטת השאילת יעב"ץ נדחית מדברי הש"ס והראשונים וכל הפוסקים, כמו שכתב השאילת יעב"ץ עצמו, והחיים שאל לא כתב בשום מקום דהמקום מכריע.
♦
ו. ביאור דברי החיים שאל דאם אשתו עושה ב' יו"ט והיא אתו עמו לא מצי להתפלל י"ח בצנעה ולהניח תפילין כי אשתו עמו בבית
המנחת יצחק סימן ג' אות ל"ח הביא את דברי החיים שאל הנ"ל בנדון יושב א"י שהניח אשתו בא"י ונשא אשה שניה בחו"ל ודעתו לחזור עם אשתו השניה לא"י. וכתב ע"ז החיים שאל ועוד יש לצרף לזה כיון דאשתו שניה שהיא מחו"ל עד שלא באת לארץ עושה יו"ט שני, ובן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור שעושה כבני א"י אפי' בצנעה אסור בכל וכמ"ש הרז"ה לפי שהוא מנהג גדול ופשט איסורו בכל הגולה כולה ואין לפרוץ גדר, ונמצא דלא נפקא מינה אלא לתפלה ולתפילין דאשתו עושה ב' יו"ט והיא אתו עמו לא מצי להתפלל י"ח בצנעה ולהניח תפילין כי אשתו עמו בבית עכ"ל. ותמה על זה המנחת יצחק מה דהחליט דתפילת י"ח הוי בפרהסיא אף דמתפלל בלחש, וזה נגד כל הפוסקים, ואף באריכות התפלה שמתפלל תפלת חול מה היכר יש לאשתו בזה, הרי יכול להיות שמתפלל במתינות, ב' אף אם נאמר שאפי' בפני א' יש משום מחלוקת מ"מ אם להרדב"ז פשיטא ליה שכבר נהגו כן ולא ראינו שום מחלוקת מכ"ש דשייך לומר כן לגבי אשתו שעמו בבית, ג' מש"כ מהאי טעמא לבטל תפלתו הראויה לו וגם הנחת תפילין וזה דלא כהרדב"ז והפר"ח בשם כמה פוסקים דלהקל לא אמרינן אל ישנה מפני המחלוקת.
ולענ"ד דדעת החיד"א ע"פ מה שהביא בברכי יוסף סימן תצ"ו אות י' בשליח ארץ ישראל שקראוהו לס"ת ביו"ט שני שהביא משם הבית דוד והשאילת יעב"ץ דיכול לעלות לתורה כיון שהוא בפרהסיא. וכתב הבית דוד ואי משום דכיון שאינו מחויב בקריאת התורה אינו מוציא את אחרים י"ח וכו' אפי' העולה מחויב הוא שהרי כיון שקראוהו לעלות הוי מידי דפרהסיא ומחויב לנהוג כמנהג חו"ל וכיון דמחויב מוציא לבני חו"ל ואף דזה החיוב הוא מפני המחלוקת עי"ש. וא"כ גם בעובדא דהחיים שאל דאשתו שניה שהיא מחו"ל עד שלא באת לארץ עושה יו"ט שני, א"כ גם הוא יעשה יו"ט שני משום דהוי בפרהסיא בפני אשתו. ואינו ענין למה שהביא המנח"י בשם הפר"ח וכמה פוסקים דלהקל לא אמרינן אל ישנה מפני המחלוקת, דשאני הכא אחר שכבר נתחייב בדבר מפני המחלוקת, שוב מותר מן הדין. א"כ אין זו קולא מה שהוא מתפלל תפלת יו"ט, כיון שהוא בפרהסיא מחויב הוא להתפלל של יו"ט, ודומה לעליה לתורה שהתירו הפוסקים. וכן לענין תפילין, כיון שהוא בפרהסיא י"ל כיון שהוא מחויב ביו"ט וממילא הוא פטור מתפילין. ואין זה דומה לשאר קולות שדיברו הפוסקים. וכמובן שזה רק בעובדא דידיה דבלא"ה ס"ל דפטור. ועיין בשו"ת חיים שאל סימן י"ג דלכתחילה אסור.
ומה שהקשה המנח"י על מה דהחליט דתפילת י"ח הוי בפרהסיא אף דמתפלל בלחש, וזה נגד הפוסקים, נלע"ד דשאני הכא כיון דבאמת הכריע החיים שאל דדינו כבן חו"ל מאחר דאשתו הוא מחו"ל, אלא דהיה לו קצת ספק בדבר כיון דהייתה לו אשה אחרת בא"י והיה לו קצת ספק איזהו אשתו העיקרית, לכן עביד החיד"א כל טצדקי שיהא בפרהסיא כדי לצאת מכל ספק כדי שיהא מותר לו להתפלל תפלת יו"ט ברווחא. א"כ אף דבעלמא אמרינן דיתפלל בצינעה כדי שיהא מותר להתפלל תפלת חול, הכא עבדינן להיפך, שיתפלל באופן שיהא ניכר שהוא תפלת יו"ט כדי שיהא לו גם ההיתר דפרהסיא.
♦
ז. יבאר מי שבא עם אשתו מא"י לחו"ל ודעתו לחזור אלא שמסתפק דאפשר דישתנה דעתו במשך הזמן
ובעיקר הדבר בהשאלה שעליה דן המנח"י, הנה גוף העובדא כתב המנח"י בסימן א' בזה"ל באחד שהוא פקיד גבוה במפעל חשוב בא"י ועתה שלחו אותו לעבוד בסניף שיש להם בחו"ל על שלש שנים וקבע דירתו שם עם אשתו ובניו אבל אומר בפירוש שדעתו לחזור אחר השלש שנים ואשתו אומרת ג"כ שדעתה לחזור ובפרט כי יש לו שם בעבודה עתיד מזהיר א"כ לפי הסבר המשנה ברורה ס"ק י"ב בשם הפרי חדש שמבאר את דברי הרדב"ז דכל שימצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך מסתמא אינו זז משם, אבל בניד"ד לא שייך לומר כן כיון דהמפעל שלחוהו לחו"ל רק לג' שנים ואח"כ דעתו לחזור אבל לעומת זה יש להסתפק שיתרגל לחיים הנוחים בשם ובשגם בניו הקטנים לא ירצה להפסיק באמצע שנות לימודם ולא יחזור, זה תוכן שאלתו.
וע"ז בא המנח"י בסימן ד' ס"ק מ"ו שעובדא דידיה דומה ממש לעובדא של החיים שאל שפסק דדינו כבן חו"ל. ולענ"ד דבריו צ"ע, דלכאורה עובדא של המנח"י דומה ממש לדין הבחורים שפסק בחיים שאל דהבחורים הבאים מא"י לחו"ל ודעתם לחזור דינן כבני א"י, אף שאפשר שאם ימצא זווג בחו"ל ישאר בחו"ל, מ"מ השתא מיהת דעתו לחזור. ואינו דומה להעובדא של החיים שאל באחד שנשא אשה בחו"ל שפסק דדינו כבן חו"ל, דדבריו שם נבנים על דברי המזבח אדמה דמיירי בהבאים מחו"ל לא"י ונשותיהם דרות בחו"ל ודעתם לחזור לחו"ל למקום אשתו. לזה אנו חוששין שיחזור וישתקע בחו"ל, מאחר דאשתו היא מחו"ל, והיא עדיין לא עלתה כלל, אז חייישינן שלא תסכים לעלות לא"י. אבל בניד"ד דאיש ואשתו שניהם כבר נשתקעו בא"י ובאו לחו"ל ודעתם לחזור לא"י, מהכ"ת שיחשב ספק שישתקעו בחו"ל עד שיהא נחשב אין דעתו לחזור. הרי אשתו כבר דרה בא"י, א"כ גם לגבה איכא הדין של דעתו לחזור כמו גבי בחורים דפסק החיים שאל דלא חיישינן לספיקא. הגע עצמך אם איש לבדו בא מא"י לחו"ל ודעתו לחזור דינו כבני א"י, ואשה לבדה אלמנה או גרושה שבאה מא"י לחו"ל ודעתה לחזור דינה כבני א"י, וא"כ איך יעלה על הדעת שאם באו שניהם ביחד שנשואים זה לזה ישתנה דינם ויחשב כאין דעתו לחזור. הלא כאן לא שייך לומר את הסברא דנגרר אחר אשתו, שהרי גם אשתו גופא דינו כבן א"י כיון שדעתה לחזור. ומה שסמך עצמו המנחת יצחק על מה שסיים החיים שאל דבספק דינו כבן חו"ל, מיירי רק מספק שלו דאשתו הוא מחו"ל, וגם זה הוא רק בצירוף שיטת הרדב"ז בעקר דירתו.
שוב מצאתי בספר דברי יחזקאל להגה"ק משינאווא בשו"ת שנדפס שם בסופו סימן ט"ז שכתב וז"ל הגם דבשו"ת הרדב"ז כתב דאם עקר דירה עם אשתו צריך לנהוג יו"ט שני של גליות ככל בני חו"ל היינו באותן שעוקרים דירתם מא"י וקובעים דירתם בחו"ל בלי זמן רק דעתם לחזור עוד לעת זקנתם לא"י, על זה שפיר כתב הרדב"ז דדינן כבני חו"ל וכו' אבל בכהאי גוונא שנסע רק למצוא רפואה ולחזור מאי נפק"מ אם הוא לבד נסע לחו"ל אדעתא לחזור או גם אשתו הוכרחה לבא אדעתא לחזור הוא גם היא דינם כבני ארץ ישראל עכ"ל. וזהו כעין הסברא שכתבתי, דאם גם אשתו דעתה לחזור כיון שדינה כבן א"י, א"כ אשתו אינו מוסיף שום צד שיהיה כבן חו"ל.
וגם מה שכתב המנח"י שם באות מ"ז דבעובדא דהחיים שאל היה לו כמה אומדנות שיחזור לא"י ממה שיש לו שם בית פתוח וכל כלי ביתו שם וגם מקושר לאשתו שבא"י, אפ"ה פסק דדינו כבן חו"ל, מכ"ש דשייך לומר כן בניד"ד דאפשר שיתרגל לחיים הנוחים דשם וישאר בחו"ל. כ"ז צ"ע מאוד, דהמעיין בחיים שאל יראה דבענין דעתו לחזור אין הדבר תלוי כלל באומדנות אם יחזור או לא, והדבר תלוי אם דעתו מה שהוא עתה לחזור או לא, אלא דס"ל כיון דאשתו הוא מחו"ל נגרר אחר אשתו, מה שלא שייך בעובדא של המנח"י כמו שביארנו. והחיים שאל בעובדא דידיה דן דכיון שיש לו שתי נשים א' בא"י וא' בחו"ל איזה אשה היא אשתו העיקרית, וע"ז כתב החיים שאל ב' סברות שאשתו השניה שבחו"ל היא העיקרית א' כיון דהשניה ילדה לו בן ואשתו הראשונה אין לה בנים, ב' דלדידן דמגרשין בע"כ אינו רחוק שת"ח זה יגרש אשתו הראשונה שאינה יכולה לעמוד בה היא והשניה כי צרה שמה ונמצא דאשה זו שילדה לו היא העיקרית. היינו דמסתמא לא יכול לדור עם שתי הנשים שהן צרות זה לזה, ומסתמא יגרש את הראשונה, נמצא דאשתו השני ההיא העיקרית.
וצ"ע על המנח"י מה שכתב שם וז"ל דאף שלקח שם בחשבון מה דיכול לגרש אשתו הראשונה בע"כ אבל לפי מה דמוכח מגופא דעובדא שם האיש בעצמו אינו חושב ע"ז, ועוד דאף להספרדים שמגרשין בע"כ מ"מ בודאי לאו מדת חסידות היא ומכ"ש באשתו הראשונה. הלא החיים שאל כתב להיפך, דמסתמא יגרש את הראשונה מפני שתהינה צרות זו לזו ולא יכול למיקם בהו, ולא חש כלל על האיסור לגרש בע"כ. ואם נתקשה בדבריו, אכתי א"א להעמיס בדבריו היפך ממה שכתב הוא עצמו. ומש"כ המנחת יצחק דנראה מגופא דעובדא של החיים שאל שהאיש בעצמו אינו חושב ע"ז, ולמד מזה לנידון שלו דכיון דאפשר שיתרגל לחיים הנוחים בחו"ל אף שהאיש עצמו אינו חושב כן מ"מ דינו כבן חו"ל. וזה תימא, דהחיים שאל לא דן בענין דעתו לחזור אלא דן איזה אשה היא העיקרית, וזה לא תלוי אם האיש עצמו חושב או לא. ועל ענין דעתו לחזור כבר סמך עצמו על מהר"י בנימין דס"ל דאדם נגרר אחר אשתו ובזה סגי בספק כל דהו, אבל היכא דלא שייך סברת מהר"י בנימין בודאי דאזלינן אחר דעתו, ואין לוקחין בחשבון דאפשר שישתנה דעתו, כמו שפסק להדיא גבי בחורים.
♦ ♦ ♦