מח"ס שאלת שלום ג"ח
בעניין בעל מלאכה שהאריך זמן פירעון, אי שרי ליתן לו מתנה בתוך הזמן
לכבוד האברך היקר מזכה הרבים הרב אברהם רחינייאן נר"ובדבר שאלתך מאחד התלמידים בשיעור, שהוא בעל מלאכה, שעשה עבודה לאחת הנשים באזורכם, וכיון שהיא אלמנה פרס לה את שכר המלאכה לתשלומין. ומיני אז בכל שבוע היא שולחת לו סיר של כובאנה. ושאלתם האם מותר לו לקחת את סיר הכובאנה או שיש בזה חשש של ריבית.
תשובה: מרן הורה דעה בסימן ק"ס ס"ד דאסור ללוה ליתן למלוה יותר מהסכום שלוה ממנו בשעת פירעון ואפילו דעושה כן מדעתו ולא התנה עימו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל ההלואה. ומור"ם על המפה סייג 'דאם לא היו המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר'. ומרן בביתו הביא סברה זאת משם תלמידי הרשב"א דבדרך מכר שרי 'דאוזלי הוא דמוזלי גביה', ושכ"כ הנימוק"י משם התוס'. ובבידקו שם הוסיף דכן עיקר, וע"פ זה ביאר את שיטת הרמב"ם ורש"י דהתירו היכא דהוסיף לו מרצונו, דאיירי דרך מכר ולא דרך הלוואה. וא"כ כסברא הזאת נקטינן (ודע דמ"מ מכמה רבוותא במציעא ע"ג ע"ב משמע דלא מחלקינן היכא דפורע ונותן לו יותר מדעתו ובין מכר להלואה, ראה בקובץ שיטות קמאי ובשטמ"ק ושאר הראשונים).
הן אמת דגם גבי דרך מכר כתב הגאון רעק"א בהגהותיו דהיינו 'דוקא כעין דמובא בש"ס דלקח דרך פסיקה ובשעת פירעון הפירות נתן לו יותר אבל אם נתחייב לו ממון אין חילוק בין אם נתחייב לו בדרך הלואה או מכח מכר כל שפורע לו יותר אסור' (וע"ע בדרכ"ת ס"ק כ'). וסיים דמלשון הש"ך בס"ק ד' לא משמע כן (דכתב לתרץ הסתירה בין הכא לחו"מ סימן רל"ב וביאר את לשון הטור 'בין בפירעון' היינו פירעון חוב של מכר, וראה מש"כ ע"ד בשאלת שלום ח"א סימן ע"א), וע"ע בלבוש מש"כ בזה. וא"כ יש לנו פלוגתא דרבוותא בהא, דהרי בעל מלאכה שקוצב סכום הוי כבר דרך חוב.
זאת ועוד, ראה בדרכי תשובה ס"ק כ' דהבי"ד הרב חכמת אדם משם רבוותא דדוקא ששלח לו דורון ממין הסחורה, אך בסחורה אחרת שאין לומר אוזולי מוזלי גבי אסור. ולענ"ד הדברים נשמעים, וא"כ בנד"ד אין סיר הכובאנה ממין המעות, והבן.
אברא דאף דדרך מכר קיל טפי, דרק דרך הלואה אסרה התורה ריבית, מ"מ גם בדרך מקח וממכר מצינו אופנים שאסרו חכמים, וכגון מה דאיתא בסימן קע"ג ס"א דאסור למכור לחברו דבר ששווה עשרה זהובים בי"ב זהובים בשביל שממתין לו על המעות (בדבר שהשער ידוע או שומתו ידועה, ואם אומר במפורש אסור בכל גוונא). והנה מה דהתירו רבותינו הראשונים אם נותן לו יותר מדעתו היכא דהיה בדרך מכר, כל זה היינו דוקא בשעת פירעון, ולא מצינו דהתירו גם תוך זמן החוב שעדיין לא פרע לו.
והנה רמב"ם פרק ט' מהלכות לוה ומלוה כתב 'הלוקח חיטים ארבע סאים בסלע וכן השער ונתן לו יותר הרי זה מותר שהרי ברצונו הוסיף לו ואילו רצה לא הוסיף שהרי לא היה שם תנאי'. ומלשון הרמב"ם לכאורה משמע דשרי כיון שנתן מרצונו. ולפ"ז כל שנותן מרצונו שרי. אלא שיש לחלק, דבזה איירי לבסוף ולא בעוד שהחוב קיים. וראה להרב המגיד שם שציין שהוא ריבית מאוחרת, והרמב"ם לשיטתו דאין תולין בריבית מאוחרת אחר הפירעון ולא השכיר לו בשכר המתנת מעות (ויש להעיר דמפשטות דברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מלוה ולווה הי"א משמע דריבית מאוחרת היינו אחר שפרע לו שולח לו סבלונות, ולא דבעת שפורע לו נותן לו תוספת וי"ל. ובפרט דהכא קיל טפי שהוא דרך מכר, וע"ע למהרש"ם בדעת תורה במקום, ובב"י סימן קס"ו על ס"ב).
והדברים ידועים שיש שלש דרגות בחומרת איסור ריבית. החמורה ביותר היא ריבית קצוצה דהיינו דנתן לו המלוה על תנאי שיתן לו הלוה יותר (ונחלקו רבוותא אם רק בשעת הלואה או גם בשעה שמוסיף לו זמן, ראה בסימן קס"ו ס"ב, ודעת מרן כי"א בתרא דגם בזמן שמאריך לו את זמן ההלואה הוי ריבית קצוצה). ושניה לה היא אבק ריבית, שנותן לו יותר בעוד שמעות המלוה עוד אצל הלווה, באופן שלא קצץ לו המלוה מתחילה. והקלה ביותר היא ריבית מוקדמת או מאוחרת, דהיינו דאסור להקדים לחברו דבר מה ע"מ שילוה לו, וה"ה ליתן לו דבר מה אחר ההלואה (ויש בזה כמה פרטים ראה בסימן ק"ס ס"ו). וריבית קצוצה יוצאה בדיינים כמ"ש בסימן קס"א ס"ה, ואבק ריבית אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר וכמ"ש בסעיף ב', וריבית מוקדמת ומאוחרת אף לצאת ידי שמים אין צריך, וכמ"ש שם מור"ם על המפה.
ובפשטות דחכמים השוו בהרבה עניינים מדיני ריבית דנעשית ע"י מכר לריבית שנעשית בדרך הלוואה דעיקרה מה"ת (ומ"מ ראה במציעא עלה ט"ו ע"א). וא"כ כיון דגבי ריבית בדרך הלואה אסור ליתן לחבירו תוך הזמן דבר מה שלא היה נותן לו לולא ההלואה, וכמ"ש בסימן ק"ס ס"י דאסור ללווה ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל מקודם (ועוד ראה שם בס"ז), הוא הדין גבי דרך מכר דאין ליתן דבר מה שאין רגיל. ובנד"ד הוא סיר הכובאנה, דלא היתה רגילה זאת האשה ליתן לאותו בעל מקצוע (ובפרט שהיא נותנת כל שבוע בתדירות). אמנם היכא שנותן לו אחר זמן משפרע, דבדרך הלואה אסור בכמה אופנים, בדרך מכר קיל טפי, וי"ל ואכמ"ל.
ומסתמא אף דכוונת זאת האישה מצד הכרת הטוב וטוב ליבה להוקיר תודה על התחשבות זה האיש, וכוונתה למתנה גמורה, הרי כל מילי דריבית הם מתנה. וכמ"ש הרא"ש בפרק איזהו נשך סימן ב' וכ"כ הטור בסימן ק"ס ס"ה ועיי"ש ובשו"ע במקום.
ואף דאין בעל המלאכה הנ"ל רוצה וחפץ בסיר הכובאנה ולוקח אותו מאי נעימות ושלא תתבייש האשה האלמנה, אכתי אסור, ואף שלא מצידו בא דבר זה. וראה למור"ם ז"ל בסימן ק"ס ס"א על המפה דגם בריבית דרבנן עובר הלוה משום לפני עיוור. והרי הכא האשה האלמנה היא כלווה בנד"ד, ובודאי שאסור לה ליתן לבעל המלאכה, כיון שלא היתה רגילה ליתן לו כלל כל שבוע סיר כובאנה, ומה שהיא עושה כן הוא משום שהאריך לה את הזמן ופרס לה את מעשה המלאכה לתשלומים והוי אגר נטר. וא"כ לבעל המלאכה מצד עצמו אסור ליקח מהאשה האלמנה את סיר הכובאנה, שבזה שהוא לוקח את הסיר, הוא מכשילה שוב ושוב באיסור ריבית מדבריהם.
ואף שהדברים רגישים וצריך לילך בדרך התורה דדרכיה דרכי נועם, יש להסביר לזאת האישה שהדברים יפים ונעימים מצד הכרת הטוב שלה, אך מבחינה הלכתית אסור לו לקבל את סיר הכובאנה שיש בו צד ריבית.
וחכם עיניו בראשו. אם אכן יש צד שתפגע האישה מכך, ערום יעשה בדעת. ובזה צריך להתיישב היאך לנהוג בדרך חכמה ונכוחה, ובפרט שזאת האישה אלמנה ומוזהרים עליה ביותר. ובכה"ג יש לשמוע את כל הפרטים ולעשות כל טצדקי בדעת ותבונה. ואין כאן המקום להאריך באופן זה.
תבנא לדינא. בעל מלאכה שעשה מלאכתו לאדם ורצה להקל מעליו את עול התשלום ופרס את סכום תשלום המלאכה לזמן - אין לשכנגדו לשלוח לו מתנות, כל זמן שלא פרע לו את חובו, אם לא היה רגיל בכך קודם לכן (ואח"כ י"ל). ואף שמתכוין לשם מתנה, כי ניכר שהוא עושה כן משום שהאריך לו את הזמן.
זה מה שיש להשיב בקיצור
בברכת התורה ע"ה השלו"ם ס"ט
♦ ♦ ♦