הרב עמנואל מולקנדוב
מח"ס תורת הקדמונים

פרטי דינים באיסור הקפת פאות הראש

מספרים כעין תער בפאות הראש
בפיאות הזקן מבואר במשנה במכות כ' ע"א ובגמ' שם ובראשונים המובאים בב"י ביו"ד סי' קפ"א ס"י, שאין איסור 'דאוריתא' במספרים כעין תער אלא רק בתער, משום שנאמר בהם לא 'תשחית', ומספרים כעין תער לא עושים 'השחתה' עי"ש. אולם בפיאות הראש לא כתוב 'השחתה' אלא 'הקפה': לא 'תקיפו' פאת ראשכם, ונחלקו הראשונים האם גם בהם יש היתר במספרים כעין תער או לא, ונבאר את השיטות בס"ד.
בדברי חז"ל יש ראיות לכאן ולכאן, שכל שיטה יישבה את הראיות לפי דרכה.
ראיות האוסרים הן מהגמ' בנזיר מ"א ע"ב שדנה למה צריך לכתוב שהמצורע מגלח את 'זקנו' ולא סגי ב'ראשו', והשיבה שמ'ראשו' לא היינו יודעים שצריך לגלח בתער עי"ש. וביארו הראשונים שהטעם הוא משום שבהקפת הראש דעלמא – עוברים גם ללא תער אלא במספרים כעין תער, וכשאמרה התורה לגלח את הראש – הו"א דסגי במספרים, קמ"ל שצריך תער. וא"כ מבואר מגמ' זו שבפיאות הראש עוברים גם במספרים. אולם דחו ראיה זו, שכונת הגמ' שהייתי יכול לומר שפיאות הראש אסורות במספרים, אבל לפי האמת אינו כן.
וראיה שניה מהתו"כ בפרשת מצורע [פרשה ב' פ"ב אות ד'] דאיתא שם: לפי שיש בראש מה שאינו בזקן ובזקן מה שאין בראש, הראש אסור במספרים ובתער, והזקן אינו אסור במספריים ובתער עי"ש. אולם דחו ראיה זו, דה"ק הראש 'דנזיר' אסור במספרים ובתער, ולא מיירי בכל אדם.
וראיית המתירים היא מהתוספתא בסוף מכות דאיתא שם להדיא: ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. אולם דחו ראיה זו, שהכונה היא למספרים כעין תער.
♦
האוסרים מספרים כעין תער בפאות הראש
האוסרים הם תוס' בכל דוכתי - בשבועות ב' ע"ב, בנזיר מ"א ע"ב, וכן תוס' המיוחס לר"ש משאנץ במכות כ' ע"ב, האגודה בנזיר אות י"א בשם ר"י, הסמ"ק מצוה ע"א ור"פ בהגהותיו שם ובמצוה ע' עי"ש, מהר"ם בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת סי' פ"ו שהביא את הראיות של תוס' ודחה אותן, אולם סיים מיהו אשינויי דחיקי לא סמכינן ויש לאסור אא"כ מניח כנגד הצדעיים עי"ש. וכ"ד הרא"ש בסוף מכות, רי"ו [ני"ז ח"ה] שכן נראה עיקר עי"ש. וכ"ד ר' פרץ הכהן, ר' טורדוס ושיטה לחכמי איורא בנזיר מ"א ע"ב, ר' יונה בשע"ת שער ג' אות ע"ח. וכ"ד התשב"ץ בח"ג סי' צ"ג וז"ל ואפילו הקיף את הראש במספרים כעין תער הוא עובר בלאו שלא נזכר לשון השחתה שהוא גלוח כעין תער אלא בפאות הזקן אבל בפאות הראש לא נזכר אלא לשון הקפה ואפילו במספרים אם הוא כעין תער קרוי הקפה וכו' ואע"פ שיש מתירים במספרים למה יכניס אדם ראשו בין המחלוקת להכנס בספק לאוין וכו' עי"ש. וכ"ד הרע"ב במסכת מכות ספ"ג עי"ש.
והארח"ח בסי' כ"ב הביא את דברי הרמב"ם [שמתיר וכדלהלן] ולאחר מכן את דברי הסמ"ק שאוסר, וסיים: וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל והחמירו במספרים כעין תער מדבריהם כדאיתא התם בנזירות ע"כ. אולם דבריו צע"ג, דדברי הרמב"ן הם בתורת האדם ענין האבלות לגבי אבל, ושם מבואר שכונתו לגמ' בנזיר נ"ח ע"ב גבי שער בית השחי והערוה, שבזה החמירו במספרים כעין תער עי"ש, אבל לא מיירי כלל מענין פאת הראש.
והנה המתבונן יראה שרוב האוסרים הנ"ל הם מחכמי אשכנז וצרפת, וגם הם ראשונים שדרכם להמשך זה אחר זה, כדוגמת ר' פרץ ר' טורדוס ושיטה לחכמי איורא כנודע לרגיל במסכת נזיר, וכן תוס', מהר"ם, רא"ש, רי"ו וסיעתם בד"כ קיימי בחד שיטה.
♦
גדר מספרים כעין תער
כתב הרמב"ם בהלכות נזירות פ"ה הי"א: נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכו'. ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער ע"כ. והעתיקוהו החינוך במצוה שע"ג והמאירי בנזיר מ' עי"ש. ומבואר שעד שיעור של כדי לכוף ראשה לעיקרה הוי כעין תער. ועי' בלח"מ שם שכתב שנראה מדברי התוס' ז"ל דלא מקרי כעין תער אלא שקצצה מעיקרה ממש אבל אם הניח שער אעפ"י שלא הניח בו כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מקרי כעין תער עי"ש. ובשו"ת תורה לשמה סי' שפ"ט לא הביא את הסוגיא הזו אלא את דברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פ"ח ה"ו שכתב שם את השיעור של לכוף ראשו לעיקרו לענין גודל השער השחור המציל בנתקין. וכתב התורה לשמה שלגבי פאת הראש צריך להחמיר להשאיר שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן וסגי בהכי כפי הדין עי"ש.
והנה בגמ' בנזיר ל"ט ע"ב איתא: וקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו ע"כ. ובמציאות, קצב צמיחת השיער הוא כ 0.3-0.4 מ"מ ליום בממוצע. נמצא שבשבוע השיער צומח ב 2.1-2.8 מ"מ בערך. נמצא שבמכונת תספורת מספר 1 שזה 3 מ"מ, יש כבר שיעור של מספרים שלא כעין תער לכל הדעות.
♦
המתירים מספרים כעין תער בפאות הראש
אולם דעת רוב הראשונים שמותר לספר פאות הראש במספרים כעין תער מכמה טעמים, וכמו שנבאר.
ז"ל בה"ג בהלכות גילוח: פאת ראשו וכו' זה המשוה צדעיו 'בתער' אילך ואילך כגון שגילח צדעיו 'בתער' והשוה אותן לאחורי אזנו ולפדחתו עי"ש. וכבר כתבו לנכון היש"ש ביבמות פי"ב סי"ח וכן בספר עבודת המלך בהלכות ע"ז פי"ב ה"ו בדעתו שרק בתער אסור ולא במספרים עי"ש. וכן מתבאר מדברי הרלב"ג בפירושו לתורה שכתב: ידוע שמנהג עבודה זרה היה להקיף פאת ראשם ר"ל 'לגלח אותה בתער' וכו' והתורה צותה אלינו שלא נלך בחוקותיהם וכו' עי"ש. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות ע"ז ה"ו להדיא: ומותר ללקט הפאות במספרים, לא נאסר אלא השחתה בתער ע"כ. והעתיקוהו כדרכם בספר עץ חיים [מלונדריש] והחינוך[1] [מצוה רנ"א]. והרמב"ם כתב בזה יותר במפורש בתשובה [בלאו] סי' רמ"ד וז"ל ומותר לו ליטול[2] הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד ר"ל ניטול פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער ע"כ. וכ"ה בפירוש המיוחס לרוקח על הפסוק לא תקיפו וז"ל בתוספתא דמכות וכו' ואינו חייב עד שיקיפנו בתער אבל נזיר אפילו במספרים חייב דתניא בתו"כ בריש זאת תהיה גבי נזיר הראש אסור במספרים ובתער הזקן אינו אסור במספרים כבתער עי"ש. וכ"ד המאירי; במכות הביא את האוסרים וראייתם מהגמ' בנזיר וכתב וכשתעיין בה יפה אין הכרח וכו'. ומה שאמרו בתו"כ וכו' לא נאמרה אלא בנזיר וכו' עי"ש. ובמסכת נזיר מ"א כתב המאירי שאע"פ שלביאור סוגיא אתה צריך לפרש כן בסוגיא [כמו שפירשו תוס' שמוכח מזה שאסור אף במספרים] - לענין פסק אינה אלא אין איסורה אלא בתער כשל זקן עי"ש. וכ"ד המיוחס לרש"י במסכת נזיר בסוגיא בדף מ'-מ"א כמה פעמים, וכמ"ש האורח מישור שם, וביותר בדף מ' ע"ב שכתב ומהו גילוח דקאסר ליה רחמנא גבי הקפת הראש והשחתת פאת זקן וכו' היינו תער עי"ש. וכ"ד ראב"ן בקידושין וז"ל: והקפת כל הראש שמה הקפה. ובתער חייב ולא במספרים דתניא ראשם[3] לא יגלחו יכול גילחו במספרים יהא חייב ת"ל לא תשחית איזה גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ע"כ. וכ"ד המנהיג בהלכות גילוח וזת"ד במספרים מותר לגלח בין בראש בין בזקן וכן בתוספתא דמכות וכו' והא דתניא בתו"כ וכו' בנזיר מיירי וכו' עיש"ב. וכ"ד האברבנאל בפירושו לפרשת אמור וז"ל שלא להקיף פאת הראש 'בתער' וכו' ולמעלה נאמר לא תשחית את פאת זקנך אחז"ל ואיזו היא תגלחת של השחתה הוי אומר בתער ולא במספרים 'וכן הדין בהשחתת פאת הראש' ע"כ.
ומדברי הראשונים האלו שכתבו שהאיסור הוא רק 'בתער' – נראה שגם במלקט ורהיטני שהם 'משחיתים' ועושים 'הקפה' – מותר, כיון שכל האיסור הוא רק 'בתער' ממש. וכ"כ כמה ראשונים להדיא שיש היקש בין הקפת הראש לפאת הזקן, וזה הטעם שמותר מספרים כעין תער, ולפ"ז גם מלקט ורהיטני מותר.
♦
המתירים גם במלקט ורהיטני שעושים 'הקפה'
היראים במצוה של"ו האריך בזה והביא את התוספתא שרק בתער אסור, וכתב הטעם משום שהוקש הראש לזקן, ואת התו"כ פירש דמיירי בנזיר, אלא שסיים בצ"ע מהגמ' בנזיר בדף מ"א הנ"ל עי"ש. אולם ראבי"ה בסוסי' תתקמ"ז גם האריך בזה וכתב דהקפה דאסירה הנ"מ בתער אבל במספרים מותר להקיף בין צדעיו בין הקפת כל הראש דתניא בתוספתא וכו' והביא את דברי הרא"ם הנ"ל, והוסיף שכפירוש הרא"ם בתו"כ מצא שכתב ר' הלל בשם ריבמ"ץ, והביא את קושית הרא"ם מהגמ' בנזיר ושנשאר בה בגמגום וכתב: ואני דנתי לפניו דראשו דבתער לא ילפינן אלא מראשו דמצורע שיש לנו לומר איסור דראשו דכל אדם (ב)[כ]מצות ראש דמצורע, ומצות ראש דמצורע דבתער לא מצינן למילף אלא מזקנו וכן מוכח התם למדקדק בהלכה 'והודה לדברי' עי"ש. וא"כ דעת היראים במסקנתו להיתרא, וכמו שנראה מדבריו גם בספרו, שרק נשאר בצ"ע מהגמ' בנזיר אף שדעתו היתה להתיר, ולבסוף קיבל את תירוצו של תלמידו ראבי"ה. והנה מה שכתב ראבי"ה שכ"ד ר' הלל וכו', באמת שכ"ה לפנינו בפירוש רבינו הלל לתו"כ, שבתחלה פירש שם שכל אדם אסור בגילוח הראש במספרים כעין תער, אולם לבסוף הקשה דהא במסכת מכות מבואר שהאיסור הוא רק בתער ופירש ריבמ"ץ דהכא בנזיר מיירי וכו' עי"ש. וכן פירשו הראב"ד והמיוחס לר"ש שם דמיירי בנזיר עי"ש. וא"כ כל הני ס"ל שבאדם רגיל מותר לגלח ראשו במספרים כעין תער. וכ"ד הסמ"ג ל"ת נ"ז שהוקשו פאת הראש והזקן לענין תער ומספרים עי"ש. וכ"ד שה"ל ח"ב סי' מ"א שיש היקש בין ראש לזקן והתו"כ מיירי בנזיר [וכ"ה בשה"ל הקצר] עי"ש. וכ"ה בפירוש ר' מיוחס לתורה וז"ל הקיש פאת הראש לזקן וכו' והא ששנו רבותינו ואינו חייב עד שיקיפנו בתער, ויש מרבותינו אומרים אפילו במספרים חייב עי"ש, ומבואר שהוא בסתמא מתיר במספרים. וכ"ד הריטב"א בכמה מקומות; בקידושין ל"ה ע"ב כתב ובתוספתא נמי תניא בהדיא שאינו חייב עד שיקיפנו בתער וכן הלכה ע"כ. ובמכות כ"א ע"א האריך בזה יותר והביא את דברי התוספתא והרמב"ם, וכתב ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משום דכיון דהקפה היא השואת הצדעיים לאחורי אזנים ולפדחתו דלא חשיב הא במספרים אלא בגלוח תער, ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספרים דשרי. או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה, וזה נראה יותר לפי פשוטא של תוספתא וכו', והביא את הקושיא מהגמ' בנזיר מ"א וכתב ונראה דלא קשיא לפום הדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה היא דיליף לה ומשו"ה אלו לא כתב אלא ראשו ודאי הוי ס"ד דגלוח מצורע בכל דבר אבל בתר דכתב רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו אלא בתער וזה נראה ברור. ועם כל זה הנזהר שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער ה"ז משובח עכת"ד. וכן במסכת שבועות ג' ע"א כתב שדעת רבינו ודעתי דשורת הדין דבתער דוקא אסור דיליף מהשחתה דהא איתקוש בקרא וכו' מיהו למעשה ראוי להחמיר ולאסור במספרים כעין תער עי"ש. ונראה שהוא כמו שכתב במסכת מכות ממידת חסידות אבל מעיקר הדין ס"ל להקל.
♦
האוסרים מלקט ורהיטני בפאות הראש משום שעושים 'הקפה'
אולם יש ראשונים שכתבו שהטעם שמותר מספרים כעין תער הוא משום שאינם עושים 'הקפה', כיון שלא לוקחים את 'כל' השיער. ולדבריהם מלקט וריהטני אסור בפיאות הראש שהרי עושה הקפה, ולית להו היקש של זקן לראש.
ז"ל הר"י מלוניל במכות והקפת הראש מקרי מי שמשחית צדעיו בתער וכו' אבל במספרים שרי דהא לית בהו השחתה שהרי ניכר השער מבחוץ עי"ש. והנימוק"י כתב כן בשם ר' ישעיה. והוא לפנינו בפסקי הרי"ד למכות וז"ל ואינו חייב עד שיטלם בתער שהוא מסיר שרשי השיער ולא במספרים ואע"ג דעביד כעין תער והכי תניא בפירוש בתוספתא דמכות וכו' עי"ש. וכ"כ עוד בקצרה בתוספותיו לקידושין ל"ה ע"ב בשם התוספתא עי"ש. וכ"כ עוד בתוספותיו לנזיר מ"א לדחות את הראיה מהגמ' שם שבהו"א באמת הייתי אומר כן אבל לפי האמת אינו כן שאם אינו עושה בתער אינו משוה את אחורי אזנו לפדחתו ורק אם מסיר עיקרי השער בתער הוי השואה עיש"ב. וכ"ד הריא"ז שכתב ומז"ה אומר שאינו חייב עד שיקיף בתער ע"כ. ואע"פ שבקונטרס הראיות הביא את דברי הרי"ד והרמב"ם וכתב שאין ראיה לדבריהם כיון שהתוספתא מיירי בזקן עי"ש, מ"מ לא חלק עליהם אלא שכתב שאין ראיה לדבריהם. וכ"ד ר' יצחק קרקושא תלמיד הרמב"ן בפירושו למכות וזת"ד נראה דאינו חייב לא בראש ולא בזקן אלא בתער וכו', ובראש אע"ג דלא כתיבה השחתה כיון דבעי השואת צדעין לפדחת כדאיתא הכא א"א אלא בתער. ובתוספתא וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו'. מיהו קשיא מנזיר מ"א ע"ב וכו' וי"ל דאפילו סבירא לן דהקפת הראש בתער ולא במספרים לא שמעינן מראשו דגלוח דמצורע שפיר בתער כי שמא מיירי במלקט ובריטני ובהכי מיחייב בהקפת הראש דהא משוי שפיר צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו הלכך מראשו לא ידעינן דגלוח מצורע בתער אי לאו דכתב רחמנא זקנו עי"ש. וכ"ד ריב"א כמובא בתוס' ר"פ למסכת מכות וזת"ד ולריב"א נראה דפאת הראש במספרים שרי ובתער אסור וכ"ש דאסור במלקט ורהיטני דכיון דאיסור הקפה הויא במשוה צדעיו לפדחתו דבר פשוט הוא שמלקט ורהיטני משוים יותר מתער וכו' וריב"א היה נוהג שלא לגלח כל הראש אפילו במספרים עי"ש. ומבואר שס"ל לאסור מלקט ורהיטני, ומעיקר הדין ס"ל להתיר במספרים אלא שהוא עצמו היה מחמיר בדבר.
ודע שאע"פ שחלק מהראשונים הנ"ל כתבו רק שאין חיוב אלא בתער ולא כתבו להדיא שמותר במספרים – מ"מ לא מצינו מי שיכתוב שיש איסור מדרבנן. ואע"פ שכתוב בתוספתא ואינו חייב וכו', מ"מ כיון שלא מצינו שיש איסור מדרבנן א"כ מותר גמור הוא לדעתם. וילמד סתום מן המפורש, שהר"י מלוניל, הריטב"א, הריב"א, ראבי"ה ויראים, המנהיג, המאירי, וכן הרמב"ם, החינוך והעץ חיים כתבו להדיא שמותר, וא"כ גם שא"ר הנ"ל הכי ס"ל.
וא"כ התבאר שדעת רוב הגדול של הראשונים [כ25 במספר] להתיר במספרים כעין תער בפאת הראש, ואף במלקט ורהיטני דעת רובם נראה להיתרא.
♦
הכרעת ההלכה בדין זה
המעיין בב"י ביו"ד סי' קפ"א ס"ג יראה שהביא מחלוקת 'שקולה' בדין זה, שדעת הרמב"ם, נימוק"י, ר' ישעיה וסמ"ג להתיר. אולם דעת התוס', הרא"ש, סמ"ק ורי"ו לאסור, וכתב הרי"ו שכן נראה עיקר. ומטעם זה פסק בשו"ע שם: אין חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, 'ויש לחוש לדבריהם' ע"כ [וע"ע במאמרו של הרב משה בוטון בירחון האוצר ט' מה שכתב בזה בדעת השו"ע]. וכ"כ להדיא הב"י בס"ט: ונראה 'דכיון דספיקא דאורייתא היא' יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער 'או במספרים כעין תער' ע"כ.
אולם להאמור שגם דעת בה"ג להתיר, וכ"ד רוב ראשונים, והאוסרים הם בעיקר חכמי צרפת ואשכנז שדרכם להמשך זה אחר זה ומעטים הם וכנ"ל, נראה שגם השו"ע היה פוסק בשופי להתיר בזה אם היה רואה את כל הנ"ל, דאין זה בכלל 'ספיקא' דאוריתא, אלא בכלל 'הלכה כרבים'.וע"כ נראה שהעיקר הוא להתיר בפיאות הראש מספרים כעין תער [בעיקר לספרדים], ובודאי שא"צ למחות ביד הנוהגים להקל כדעת רוב הראשונים, ורק המחמיר לעצמו תע"ב וכמו שכתב הריטב"א וכמו שנהג ריב"א.
♦
האם יש ענין להחמיר גם במספרים שלא כעין תער
כתב היש"ש ביבמות פי"ב סי' י"ח: ועוד אומר אני, דאפשר גבי הקפה אפי' במספרים שאינו כעין תער אפ"ה אסור, דלא קפיד קרא אלא אהיקף וכל היכא דהקיף, ולא אמרה התוספתא עד שיקיפנו בתער למעט מספרים אלא למעט מלקט ורהיטני והדומה, שאין דרך היקף בכך וכו'. וראוי להחמיר שלא לגלח כל עיקר, דמילתא דלא פסיקא היא, וכן איתא באגודה וז"ל מספרים כעין תער אסור בראש, ומשום הכי כשמגלחין התינוקות, מניחין הצדעין עכ"ל, משמע להניח כולו ולא לגלחן כל עיקר, לפי שאין אנו יודעין כמה קרוי הקפה, וכן קבלתי מאדוני מורי זקיני ע"כ. ונראה שעל פי דבריו נהג כן רבינו האר"י, וכפי שכתב מהרח"ו בשער המצות פרשת קדושים: ואמנם בענין שיעור הפאה היה נזהר מאד מורי ז"ל לשייר כל השערות אשר בצדעים שהוא כל השערות שיש בין האוזן לאותו המקום החלק שאין בו שער מכאן ומכאן בשני צדדי הראש וכו', ואף אם היו שערות הפאות גדולים מאד וארוכים לא היה חותכן במספרים רק עד יגדלו ויתארכו וידלדלו וירדו ויכנסו למטה בגבול שערות הזקן ואז היה חותכן ומקצרן במספרים לפי שמה שמשתלשל משם ולמטה אינו נקרא פאת הראש ע"כ. ונראה שנהג כן לפי הפשט [לפי שהיה ממשפחת מהרש"ל[4]] ולא שיש בזה טעם בסוד [וכפי שהארכתי בח"ג סי' ט"ו שרבים מהנהגות האר"י המובאות בשעה"כ הם ע"פ הפשט ולא ע"פ הקבלה עי"ש]. וכך נהגו בדורות האחרונים רבים מבני אשכנז, ויתכן שהוא ע"פ מהרש"ל הנ"ל[5].
אולם דברי היש"ש צע"ג, דמה שכתב דלא קפיד קרא אלא אהיקף וכו' – אדרבה, זו הסיבה שאין לחייב במספרים שלא כעין תער, דהא אין בהם היקף, דהא ההיקף היינו שהצדעיים נותרים ללא שערות, וזהו המשוה צדעיו לאחורי אוזנו ולפדחתו, שבהם אין שער כלל, אבל כשיש שער אין שם השויה. וכיון שמצאנו בדברי רבותינו שרק במספרים כעין תער חשיב כאילו אין שם שער – בזה חשיב השויה, אבל במספרים שלא כעין תער חשיב שער ולא הוי השויה. וזה הסיבה שכל הראשונים כתבו שהאיסור הוא רק במספרים כעין תער לכל היותר. ומה שהביא מדברי האגודה – כונת האגודה היא שמניחין מלגלח אותם במספרים 'כעין תער', וכפי שהתחיל שם: מספרים 'כעין תער' אסור בראש, 'ומשום הכי' כשמגלחין התינוקות מניחין הצדעים. ולא כמו שהבין מהרש"ל שכונתו שלא לגלח 'כל עיקר', דאין לזה רמז בדבריו[6].
ובשו"ת תורה לשמה סימן שפ"ט כתב: מיהו ודאי אם יהיו יותר ארוכים עדיף טפי כדי שיהיו ניכרים יותר וזהו נוי שלנו שאנחנו מתנאים במצות השי"ת אלהינו ואלהי אבותינו אשר קדשנו במצותיו והפאות הם עדות לישראל וסימן טוב להם ע"כ. ובספרו בן איש חיל דרוש ב' לשבת זכור [דף כ"ז ע"ב] כתב בתוך הדברים שהיה דרכם [של ישראל] מזמן קדמון [בזמן מרדכי ואסתר] להניח פיאות גדולים וכו' ובזה"ז רוב ככל אין הפיאות ניכרים בהם עיש"ב. וכך נהגו בתימן בדורות האחרונים, ונחלקו חכמי תימן וחוקרי הדורות האם מנהג זה הוא מנהג קדום ומחמת חומרא וחסידות נהגו כן, או שהוא מנהג מאוחר מחמת הכרח הגוים – עי' בספר סערת תימן עמ' ז'-ח' שנקט כהצד השני. ומאידך, בשו"ע המקוצר ח"ד עמ' תנ"ג והלאה נקט כהצד הראשון עיש"ב. והרב נהוראי יהב כתב בארוכה בענין זה [באתר המאורות], והביא גם מדברי החוקרים שדנו בזה, ולא נמצאת עדות קדומה למנהג זה. ואין בידינו להכריע.
ואכן, הרמב"ם בתשובה [בלאו] סי' רמ"ד כתב: ומותר לו לגלח הפאות כולן במספרים וכך עושים אנחנו תמיד, ר"ל נגלח פאתי הראש במספרים, לפי שלא נאסר אלא השחתה של תער ולא נצטוינו לגדל הצדעים, כמו 'שחושב ההמון', אלא הנזיר הוא אשר נצטוה לגדל השער עי"ש. הרי שמנהג החכמיםז לא היה לגדל את פאות הראש, ורק המון העם היו חושבים שצריך כן מעיקר הדין, ולא היא.
♦
עד היכן פאות הראש באורך
בגמ' במכות [7]כ' ע"ב איתא: ת"ר פאת ראשו - סוף ראשו. איזהו סוף ראשו, זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו ע"כ. וכך כתבו ראשונים רבים ומהם הריב"ן שם שכתב: שנוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו וכו' עי"ש, והעתיקו הר"י מלוניל. וכ"כ המאירי וז"ל צידעא אחת מכאן ואחת מכאן מקומות שמתחבר בהם עצם הגלגולת שבו השער עם הלחי העליון שבו הפנים והאזנים שהם הבליטות שעל האזנים והוא ענין משוה צדעיו לאחורי אזנו שקצת המצח ואחרי האזן אין בו שער ובאמצעות שביניהם שער הקרוי צדעא והוא מגלחה ומשוה צדעיו לאחורי אזנו ע"כ. וכן הריטב"א שם שכתב שהיורדים למטה בחתיכת הפנים אין בהם משום פאה לא מפאת הראש שהרי אינה בראש וכו' עי"ש. וכ"כ הריא"ז בקונטרס הראיות ששער הצדעים מפסיק בין החלק שאחורי אזנו ובין החלק בפדחתו וכשהוא מסלק אותו השער הוא משוה כל ההקף וכו' עי"ש, וכ"כ עוד ראשונים. והנה מקום זה הוא למעלה מן האוזן, וכמו שמפורש במאירי, וכ"ה המציאות שרק שם אם נוטל השער חשיב מקיף ומשוה צדעיו ולא למטה מן האוזן כלל. וכן מתבאר מדברי הר"ח והראשונים שהביאוהו לגבי פאת הזקן, שהיא מתחלה בלחי העליון במקום חיבורה לצדעיים עי"ש. ומבואר שמתחלת האוזן למעלה הוי פאת הזקן ולא פאת הראש, ופאת הראש היא רק בצדעיים ולא בלחי העליון. וכן מתבאר מדברי הרא"ם בפרשת קדושים וכן הקרבן אהרן שהביא הב"ח בסי' קפ"א שכתבו שהמקום הוא היכן שיש לתינוק שאין לו זקן שערות עי"ש, וזהו ממש המקום הנ"ל.
אלא שהב"י בס"ט הביא את דברי הריב"ן שכתב לגבי פאת הזקן שהיא בלחי התחתון למטה מן האוזן וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא [וכ"ה בר"י מלוניל], וכתב: ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו 'ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם' ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם.
אולם דברי הב"י צע"ג, דהא מפורש בגמ' שהאיסור בפאת הראש הוא 'בצדעיים', והרי הריב"ן גופיה כתב וכל שלמעלה עד 'הצידעא' בכלל פאת הראש הוא, ומבואר שאין האוזן בכלל הצידעא וא"כ אינו נאסר בפאת הראש. ואע"פ שחלק האוזן עד למטה מן האוזן הוי בכלל 'פאת הראש' מ"מ 'לא נאסר' דהא אין הוא בכלל הצדעיים ואין הוא גורם כלל להיקף הראש. וכונת הריב"ן היא רק לומר מהיכן מתחילה פאת הזקן, ולכן כתבו שם ולא בדין הקפת הראש ששם כתב את עיקר הדין שהוא בצדעיים. וכבר כתב כן בספר נתן פריו על מסכת מכות עי"ש, והדברים ברורים [ועכ"פ הריב"ן יחידאה בזה, ואף אם נפרש אחרת בדבריו, מ"מ בשא"ר מפורש שהאיסור הוא בצדעיים בלבד]. וכבר תמה ע"ד הב"י בשו"ת ארץ צבי [פרומר] סי' ג' אות ה' ונשאר בצע"ג על דבריו עי"ש, אלא שמה שכתב למעשה להשאיר עד אמצע האוזן הוא גם תמוה, דהא גם זה אינו בכלל הצדעיים ואינו שייך להשואת אחורי אזנו לפדחתו. וגם היכן שיש לתינוק שערות אינו מגיע לחצי האוזן כלל, אלא לכל היותר יש לחלק מהתינוקות מעט שערות שיורדות קצת לחלק קטן מהאוזן. אולם נראה שגם זה לאו דוקא ממש כמו תינוק, וגם שערות אלו אינן בכלל הקפת הראש, אלא רק החלק שמאחורי אזנו עד פדחתו שזה יוצר הקפת הראש. ולחלק מהתינוקות אין כלל שערות שיורדות לאוזן, וזה מראה שאין זה כלל חלק מהצדעיים ואינו בכלל האיסור וכנ"ל. וע"ע בשו"ת תפלה למשה ח"ג סי' כ' שגם תמה על דברי הב"י, ובמה שפירש שם בדברי הב"י עד למטה 'מתחלת' האוזן עי"ש. והדברים דחוקים מאוד בדברי השו"ע.
ולמעשה, בשו"ת תפלה למשה שם פסק שפאות הראש הן עד 'תחלת' האוזן, מקום שיש לתינוק שאין לו זקן – שער, ולמטה מתחלת האוזן הוי בכלל פאות הזקן, וכן עיקר.
♦
כמה צריך להשאיר מפאות הראש וכמה מותר להוריד
כתב הרמב"ם בהלכות ע"ז פי"ב ה"ו: ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור. ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות ע"כ. והעתיקוהו בספר מדרש הגדול פרשת קדושים, וכן הסמ"ק במצוה ע"א והארח"ח אות א' [שהעתיקו] והטור בסי' קפ"א [והם גרסו ברמב"ם ד' שערות]. ר' יצחק קרקושא [תלמיד הרמב"ן] במכות כ' ע"א, המאירי בדף כ' ע"ב, הריטב"א בדף כ"א ע"א, החינוך במצוה רנ"א, וכן הרשב"ץ בח"ב סי' ק' וח"ג סי' צ"ג האריך לתת טעם לרמב"ם שהוא מדין קרחה שהשיעור הוא גריס שהוא ל"ו שעורות ולא דק ולחומרא לא דק עי"ש, ומבואר שהוא מסכים עמו בשיעור זה. והרמב"ם בתשובה [בלאו] ח"ב סי' רמ"ד כתב וז"ל ופאתי הראש הן הצדעים ושיעור השער שמניחים בהן הוא רוחב הצדע והוא יותר דק מן הבוהן ע"כ. וזה ג"כ כשיעור הנ"ל וכעין מה שכתב בחיבור.
והב"י בסי' קפ"א הביא את דברי הריב"ן שכתב ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו וכו', ודייק דדוקא בנטלו כולו הוא דאסר אבל ליטול קצתו שרי, ועל כרחך ברוחב איירי דבכהאי גוונא אף על פי שיטול קצתו עדיין אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיטלנו כולו. ויש לדחוק ולומר דבאורך מיירי דכשהוא מגלח קצת הפאה מלמטה אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיגלח מצד מעלה עכ"ד. וכבר כתב הוא שהפירוש השני דוחק הוא, והעיקר הוא שגם לריב"ן אם משאיר שערות מעטות לא עובר, אלא שלא כתב כמה ישאיר.
והנה הסמ"ג [לאוין נ"ז] הביא את דברי הרמב"ם [וגרס ד' שערות] וכתב: ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות (פ"ד ה"ד) יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ומשום מצורע ע"כ [והובא גם בנימוק"י מכות ד' ע"ב[8]]. אולם הריא"ז בקונטרס הראיות בסוף מכות הביא את דברי הרמב"ם ואת התוספתא, וכתב: ונוכל לפרש הברייתא כגון שהיו בצדע מ' שערות או פחות ותלש מהן שתים ע"כ. וכיון לזה הב"י [וכן בכס"מ] וז"ל: ואיני יודע מה הוקשה לסמ"ג על דברי הרמב"ם מהתוספתא, דהא הרמב"ם איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח, והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי הרמב"ם כלל ע"כ. וכפי שביאר הדרכ"מ שם בסוף דבריו, שזו כונת הב"י [כדברי הריא"ז הנ"ל] עי"ש. והאחרונים האריכו בעוד יישובים לדברי הרמב"ם עם התוספתא. ויש שכתבו שהרמב"ם לא פסק כהתוספתא, דהא התוספתא מחייבת 'בתולש', ולדעת הרמב"ם רק בתער אסור ולא בתולש. וע"כ ברייתא זו היא כר"א המובא בדף כ"א ע"א לגבי זקן שמחייב גם במלקט ורהיטני, וה"ה גם בפאות הראש, אבל לרבנן ליתא לברייתא זו, וא"כ גם לענין ב' שערות יתכן ואין הלכה כברייתא זו – עי' בספר בארות המים על הרמב"ם שם [שאלוניקי תקט"ו] ועוד.
והנה הב"י שם כתב: ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, 'וכל רוחב מקום זה לא תגע יד' בתער או במספרים כעין תער ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם בס"ט. אולם כבר הקשה לנכון בשו"ת זרע אמת ח"ג בליקוטים ליו"ד בסוף הספר [שציין הדרכ"ת באות י"ב] וז"ל עי' בב"י שכתב כן דרך דחיה אבל מדברי הרמב"ם מבואר להיפך דא"צ להניח כל הרוחב ומביאו הב"י ואף מדברי רש"י נראה כן. ובאמת אחה"מ הראויה אנכי לא ידעתי מקום לספיקו של הרב"י בדבריו, וגם מלשון הגמ' מבואר דדי שלא ישוה אחרי אזנו לפדחתו, וכ"נ מדברי הריטב"א שהביא הבד"ה שם [ובאמת שכ"כ הריטב"א להדיא כדברי הרמב"ם וכפי שהבאנו לעיל]. אכן הב"ח דקדק להיפך מדברי הסמ"ג עי"ש, ומ"מ משאר הפוסקים אין נראה כן 'וכן הוא מנהגנו' ע"כ. ודבריו ברורים ונכונים. והדרכ"ת שם כתב על דבריו: אמנם אנו אין לנו אלא דברי הב"י והש"ע כאן שצריך להניח כל הרוחב ע"כ. אולם לא כתב להשיב על דבריו המצודקים של הזר"א, ובפרט שהוספנו כהנה וכהנה ראשונים דס"ל כרמב"ם[9].
ויש להוסיף שאף הסמ"ג לא חלק להדיא על הרמב"ם, אלא שכתב ש'יש להתיישב בדבר', ולא שבקינן מסורת הזקנים שהביא הרמב"ם, והסכמת רוב הראשונים לדבריהם מפני ספיקו של הסמ"ג ע"פ התוספתא.
♦
מסקנא דמילתא
ע"כ נראה שהמגלחים את הצדעיים בתער, ומשאירים שיעור של אצבע ברוחב ובאורך – שפיר עבדי כדעת רובא דרבוותא. ואין דין זה נכנס בכלל 'ספק' דאוריתא לחומרא, דאין 'ספקו' של 'הסמ"ג' מוציא מידי 'ודאן' של 'רוב הראשונים'. ואף אם היה חולק להדיא על שאר הראשונים – ההלכה כרוב הראשונים, וכ"ש כשלא חלק להדיא וכנ"ל.
ולפי מה שכתבנו לעיל – שיעור ארבעים השערות שמשאירים [שזה כאצבע על אצבע] אפשר לגלח במספרים כעין תער, וכדעת רובא דרבוותא במחלוקת ההיא. וזהו שכתב המאירי וגדולי המחברים כתבו במנהג הזקנים שלא היו מניחין פחות מארבעים שערות 'שלא היו מגלחים אותם בתער אלא במספרים' ע"כ. אולם במלקט ורהיטני [וכן לייזר בזמננו] יש להחמיר בפאות הראש, דהא יש מהמתירים במספרים כעין תער שאוסרים במלקט ורהיטני.
הרוצה לחוש לדעות שמספרים כעין תער אסור בפאות הראש – מותר לו לגלח את פאות הראש במספר 1 במכונת תספורת שזה 3 מ"מ, שכבר הגיע לשיעור לכוף ראשו לעיקרו, ויצא מכלל מספרים כעין תער.
מתחלת האוזן אין דין השערות כדין פאת הראש, ומותר לגלחן במספרים כעין תער [מחשש של פאת הזקן].
♦ ♦ ♦