אברך בישיבה הגבוהה תורת החיים
בדיקות בעונות ההפלגה והחודש לאשה שאין לה וסת קבוע
חיוב פרישה בעונות ההפלגה והחודשאיתא במשנה בנדה (פ"ט מ"י): היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' זה וזה אסורין שינתה פעמים ליום כ' זה וזה אסורין שינתה ג"פ ליום כ' הותר ט"ו וקבעה לה יום כ' שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ ואינה מטהרת הוסת עד שתעקר ממנה ג"פ. עכ"ל המשנה. ומכאן למדנו שאשה צריכה לפרוש מבעלה בעונת וסתה אף בוסת שאינו קבוע. וכתב הב"י (סי' קפ"ט עמ' מ"ח): ומשמע דבין בוסת הפלגות בין בוסת הימים איירי מתניתין. עכ"ל. וכתבו הראשונים שלכן כל אשה צריכה לפרוש מבעלה בעונת החודש וההפלגה. וכ"פ הש"ע (סי' קפ"ט סעי' ב').
♦
חיוב פרישת אשה מבעלה בעונה בינונית
ומדברי הגמרא (ט"ו סע"א) הבינו כמה ראשונים שאשה שאין לה וסת קבוע, יום ל' לראייתה האחרונה הוא לה כוסת קבוע וצריכה לפרוש בו מבעלה. וכך הם הדברים: המשנה אמרה שהבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה, ובגמרא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לה וסת. ע"כ. ופרש"י (ד"ה בתוך ימי עונתה) שימי עונתה הם ל' יום לראייה. אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה. ע"ש. והרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ז סוף ש"ג דט"ו ע"א) הביא את דברי הגמרא ורש"י, וכתב עליהם: ושמעינן מינה דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה. עכ"ל. והב"י (ריש סי' קפ"ט) הביא שכ"ד הר"ן ונראה שכ"ד הראב"ד. וכ"פ הטור והש"ע (סי' קפ"ט סעיף א') שכל אשה שאין לה וסת צריך לפרוש ממנה בעונה בינונית שלה, אך אם יש לה וסת אין חוששת לעו"ב, ואע"פ שהר"ן כתב שנראה מדברי רש"י שאף אשה שיש לה וסת חוששת לעו"ב, כבר דחה הר"ן דבריו, וכן מוכח מדברי הטוש"ע שאין לחשוש לזה. ואע"פ שיש שכתבו להוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם שאף אשה שאין לה וסת א"צ לחשוש לעו"ב (עי' בטה"ב מהדו"ב עמ' פ"ד), מ"מ הסכמת הטוש"ע שאם אין לה וסת צריכה לחוש לעו"ב. וכן המנהג. אם כן מצינו שהאשה שאין וסתה קבוע צריכה לפרוש מבעלה בג' זמנים אלו: ביום החודש שבו ראתה בחודש הקודם, ל' יום אחר הראייה הקודמת, ביום ההפלגה.
♦
חיוב בדיקה לאשה בעונת וסתה
עוד מצינו בגמרא (שם ט"ז ע"א): "איתמר אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה, אמר רב: בדקה ומצאת טמאה - טמאה, טהורה - טהורה. ושמואל אמר: אפילו בדקה ומצאת טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא וכו' אמר רב ששת: כתנאי, ר' אליעזר אומר טמאה נדה, ורבי יהושע אומר תבדק. והני תנאי כי הני תנאי דתניא, רבי מאיר אומר: טמאה נדה, וחכ"א: תבדק". ומדברי הגמרא מוכח שאשה צריכה לבדוק את עצמה בעונת וסתה, אלא שנחלקו האמוראים מה הדין במקרה שלא בדקה. וכן מפורש להדיא בתוספתא דנדה (פ"ט ה"ב), שכתבה בדין אשה העוסקת בטהרות שהגיע עונת וסתה: "ואין מחייבין אותה שתהא ידה בעינה כל היום אלא בודקת פעמיים לווסתה". ומוכח שאשה צריכה לבדוק בעונת וסתה.
♦
עבר הוסת ולא בדקה בוסתה הקבוע או בעו"ב
אולם אם עברה עונת וסתה הקבועה ולא בדקה, נחלקו הראשונים אם צריכה לבדוק אחר העונה ולא תשמש עד שתבדוק, או שמא כיון שעברה העונה שוב א"צ לבדוק. דלדעת הרמב"ן (בהלכותיו פ"ה ה"י) צריכה לבדוק אף אחר זמן וסתה, וכ"מ קצת בדברי התוספות (ט"ז ע"א ד"ה ורב נחמן). וכ"כ הרשב"א (שם ע"ב), ודייק כן מדברי הגמרא שאמרה שבעברה הוסת ר"א ור"מ פוסקים שהאשה טמאה, משום שאורח בזמנו בא ור' יהושע וחכמים אומרים 'תבדוק', משמע שלשיטתם אסורה בלא בדיקה. והוסיף הרשב"א (שם) שמי שאין וסתה קבוע, עונה בינונית שלה חשיבא כעונת וסת קבוע, ואסורה עד שתבדוק. ואילו לדעת הרמב"ם והרי"ף, כיון שעברה עונת הוסת אינה צריכה לבדוק. כמ"ש בשמם הר"ן בשבועות (ה' ע"א). ובדבר זה מצינו מבוכה בדברי מרן הש"ע, שבסימן קפ"ד (ס"ט) כתב: "עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה. וי"א שאסורה עד שתבדוק, אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום ל' אף על פי שאינו קבוע". ובפשטות קיי"ל כדברי הסתם, כבכל דוכתי, ובעברה הוסת ולא בדקה א"צ בדיקה, כדעת הרי"ף והרמב"ם. אמנם בסימן קפ"ט (סעיף ד') כתב בעניין הבדלים בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע: עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים, שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה, אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה וכו' ועונה בינונית, שהיא לל' יום, דינה כוסת קבוע. עכ"ל. ובפשטות הכא פסק כדברי הרשב"א. וכבר הרגיש בזה הרמ"א בסימן קפ"ד, שכתב אחר הי"א שהביא מרן "והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ"ט". וכבר דשו רבים בסתירת דברי הש"ע (עי' אמרות טהורות ח"א סי' ז' אותיות א'-ב' ועוד), וכתבו שלמעשה קיי"ל שאם יש לה וס"ק או שלא בדקה בעו"ב, צריכה בדיקה אף לאחר זמן הוסת, אך אם אין וסתה קבוע א"צ בדיקה אם לא בדקה בזמן הוסת.
♦
בדיקה בעונות ההפלגה והחודש לבעלת וסת שאינו קבוע – דברי הראב"ד והרמב"ן
אלא שכל הנאמר לעיל הוא דווקא בוסת קבוע או בעונה בינונית לבעלת וסת שא"ק, אמנם צריכים אנו לידע האם בשאר עונות, אשה שאין לה וס"ק צריכה לבדוק או שמא אינה צריכה בדיקה. והלום ראיתי במשמרת הטהרה (קארפ, ח"א עמ' ר"ט) שכתב לדייק מדברי הראב"ד שמי שאין לה וס"ק א"צ בדיקה בעונת וסתה, שהרי כתב הראב"ד הכי: ואף על פי שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי דכל וסת שהוא קבוע שלשה פעמים צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לטהר הוסת אבל וסת שאינו קבוע אפילו קבעתו שני פעמים הרי הוא נעקר בפעם אחת 'ואינו צריך בדיקה' אלא שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעבר אותו יום הותרה היא והותר אותו היום. ע"ש. ורצה להוכיח מדברי הראב"ד כאן שאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה בעונת וסתה. אמנם לענ"ד היד הדוחה נטויה, שיש לומר שכל מה שכתב הראב"ד שא"צ בדיקה היינו דווקא לעניין דין עקירת וסת קבוע, ולעולם אפשר לומר שמצד חובת הפרישה בדין וסת שאינו קבוע צריכה בדיקה (אלא שגם בזה י"ל שאם עבר הוסת ולא בדקה א"צ בדיקה). וכן יש להסביר את דברי הראב"ד בדין וסת שאינו קבוע למעוברת ומניקה (עי' שער תיקון הוסתות ד"ה ועוד יש עיתים). ע"ש. ועי' ברמב"ן בהלכותיו (פ"ה הי"ח והי"ט) שחילק אף הוא בין דין חובת הבדיקה בזמן הוסת לבין דין עקירת הוסת שלא בדקה בו. ע"ש.
עוד ראיתי במשמרת הטהרה קארפ (ח"א עמ' ר"ח ד"ה גם) שהביא שאף דעת הרמב"ן (בהלכות נדה פ"ה הי"ח והי"ט) להקל בבדיקה בוסת שא"ק. אמנם המעיין ברמב"ן יראה שאפשר להבין בדבריו שאיירי רק לעניין דיעבד, שאם עבר וסתה ולא בדקה, אין צריכה בדיקה, אבל לכתחילה אפשר שתצטרך בדיקה. ומבין עיניו של המשמרת הטהרה נראה שהרגיש בחילוק זה, ולא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה, לחלק הכי. וצ"ע מדוע. וע"ע לקמן שהרחבנו בעניין לשון הרשב"א בנידון זה, אשר לשונו דומה ממש ללשון הרמב"ן.
♦
דברי הרשב"א והבנת מרן הב"י והפרישה בדבריו
ובעניין זה כתב אורו של עולם, רבנו הרשב"א (שם) בזה"ל: ועתה יש לבאר אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה בשעת וסתה ולא הרגישה וכו' וכן מי שאין לה וסת והגיע עת עונתה ולא בדקה ולא הרגישה אם היא מותרת אחר מיכן בבדיקה או אפילו בלא בדיקה וכו' יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל. עכ"ל. ואפשר להבין את דברי הרשב"א בב' אופנים. זה יצא ראשונה, שאפשר להבין בדבריו שלכתחילה יש חיוב לבדוק בזמן העונה, אך אם לא בדקה טהורה היא. אמנם מנגד אפשר להבין שאף לכתחילה אינה צריכה לבדוק (ועי' לקמן בעניין הלשון). ומרן הבית יוסף (ס"ס קפ"ד ד"ה וכתב עוד יש) הבין כדרך השני, וז"ל: אם יש לה וסת שאינו קבוע והוא לפחות משלשים יום 'אינה צריכה בדיקה' ביום הוסת הזה וכו' ומשמע לי דהוא הדין אם היה לה וסת שאינו קבוע והוא ליותר מעונה בינונית שצריכה בדיקה יום שלשים 'ואינה צריכה בדיקה' ביום אותו וסת מאחר שלא הוקבע עדיין. עכ"ל. ומוכח שהוא הבין בדברי הרשב"א שא"צ בדיקה כלל.
וראיתי בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"א חיו"ד סי' כ"ג אות א') שהביא טעם לשבח לומר שאשה שאין לה וסת קבוע א"צ בדיקה בעונת הפרישה. והוא, משום שכל הסוגיא דבדיקה בגמרא ובתוספתא איירי באשה שיש לה וסת, כדמוכח התם, ולא מצינו בשום מקום בגמרא שאשה שאין לה וסת חייבת בבדיקה. ע"ש. אך לע"ד נראה דזה אינו מוכרח, שהרי כמדומה שלא מצינו בגמרא חיוב בדיקה בוסת שאינו קבוע לוסתות הגוף, ואעפ"כ הפוסקים (עי' טוש"ע סי' קפ"ט סעי' כ"א והובאו לקמן) כתבו שצריכה האשה לבדוק אף לזה, עכ"פ לכתחילה. ולכן נלע"ד שאינו מוכרח לחלק בחובת הבדיקה בין וסת קבוע לשאינו קבוע מטעם זה, שיש לומר שכל שצריכה לחשוש ולפרוש בשעת וסתה צריכה בדיקה בה. עוד ראיתי באמרות טהורות (סוף אות ה') שחיזק הבנה זו בדברי הרשב"א, שהרי מדברי תלמידו האוהל מועד (דרך י"א נתיב ז') משמע שא"צ בדיקה כלל בעונת וסתה. ע"ש. אך הפרישה (סי' קפ"ד סקי"ח) הבין בדברי הרשב"א באחד מתירוציו כדרך הראשון. ועל תירוץ זה כתב שהוא 'היותר נראה'. ע"ש.
♦
המשך דיון בדעת הרשב"א – דברי האמרות טהורות בעניין לשון 'אע"פ שלא בדקה' והערה על דבריו
אמנם לכאורה אין לנו מנוס מלומר שמעט דוחק לומר שלשון 'אע"פ שלא בדקה' שכתב הרשב"א ר"ל שאפילו לכתחילה א"צ בדיקה. וראיתי לרב אמרות טהורות (שם) שכתב להוכיח שלשון אע"פ אינה לשון דיעבד אלא אפי' לכתחילה. ע"ש בדבריו וראיותיו. ואנא אמינא דודאי כן הוא, שלשון אע"פ פירושה 'למרות', ועיקר מטרת הלשון להורות על חידוש, אבל הצד לומר שלשון 'אע"פ שלא בדקה' היא לשון דיעבד הוא מפני המילים 'שלא בדקה' המורות על דיעבד, ולא מפני המילה 'אע"פ'. אמנם ראיתי למ"ש הרב אמרות טהורות (שם אות ו') להוכיח שלשונות 'אע"פ שלא בדקה' או 'לא בדקה' מורה אף על לכתחילה. וזה תורף דבריו: בתחילה רצה להביא ראיה מדברי הרשב"א בתוה"א לעניין מעוברת (ובס"ד ארחיב היריעה לקמן בראיה זו) ודחה ראיה זו. ולאחר מכן הביא ראיה מדברי הטור (סי' קפ"ד), שכתב: ואם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה וכו' אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אף על פי שלא בדקה. עכ"ל הטור. וכן מדבריו בסי' קצ"ב, שכתב (לעניין דם חימוד): אלא שצריכה בדיקה כל ימי הספירה אלא שאינה צריכה להפסיק בטהרה אף על פי שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת שבעה ימים ובודקת בכל יום. עכ"ל הטור. וכן הלשון בש"ע (סי' קצ"ב סעי' א'). והמעיין במקומות הללו יראה שמוכח שאף לכתחילה א"צ בדיקה. עכת"ד האמרות טהורות.
אמנם לכאורה יש להעיר על הראיות שכתב האמרות טהורות להביא. ראשית, מה שכתב להביא ראיה מדברי הטוש"ע, לכאורה אע"פ שראייתו ראיה חזקה היא ואין להשיב עליה, אמנם כל זה אינו עניין ללשון הרשב"א, שהרי הטור והב"י עצמם הבינו שלשון הרשב"א 'אע"פ שלא בדקה' (בנידו"ד שעבר הוסת שאינו קבוע), מורה שאף לכתחילה א"צ בדיקה (וכמו שהבאנו לעיל את דברי הב"י, ולקמן נבאר בס"ד שזו גם דעת הטור). ואם כן בדבריהם הדבר ברור שלשון זו מורה אף לכתחילה, וא"צ להוסיף ראיות לזה. אלא שעדיין אין זו ראיה ללשון הרשב"א, שבה גופא אנחנו מסתפקים.
ועוד, שלכאורה שמלשון הגמרא (נדה ל"ט ע"א) נראה להפך, ואבאר בס"ד. המשנה בנדה כתבה (ל"ח סע"ב): כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ישבה לה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה - טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טמאה, ר"מ אומר: אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. ובגמרא (ל"ט ע"א) למאי הלכתא? אמר רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה. והא מדקתני סיפא ישבה ולא בדקה - מכלל דלכתחלה בעיא בדיקה? סיפא אתאן לימי נדה, וה"ק: כל י"א בחזקת טהרה - ולא בעיא בדיקה, אבל בימי נדתה - בעיא בדיקה, ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה – טהורה. עכ"ל הגמרא. ומשאלת הגמרא והא מדקתני סיפא וכו' מוכח שלשון 'ולא בדקה' דיעבד היא, וצריכה בדיקה לכתחילה.
ונראה שיש להוכיח כן אף מדברי הרשב"א (בתוה"א י"ב סע"א) שהעתיק את דברי הגמרא (בנדה ט' ע"א, ע"פ גרסתו) וז"ל: דהא בעא מיניה ההיא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה מהו וכו' מאי כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה א"ל תניתוה ר' מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה 'ולא בדקה' טהורה שהחרדה מסלקת את הדמים וכו' אלמא דאורייתא חרדה מסלקת את הדמים 'ולא בעיא בדיקה' הכא נמי דמיה מסולקין 'ולא בעיא בדיקה'. ע"כ דברי הגמרא שהעתיק הרשב"א. וכתב הרשב"א ע"ז: אלמא סבירא ליה לר' יוחנן דמעוברת משהוכר עוברה מסולקת דמים אפילו הגיע עת וסת אינה חוששת לו ואינה צריכה בדיקה. ואפילו לכתחילה נמי אינה צריכה בדיקה מדאמר לא בעיא בדיקה. והא דתני נמי במתניתין היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה לאו דוקא לא בדקה אלא מדתניא ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה תנא נמי ר' מאיר אם היתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה. והוא הדין דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה דהא טעמא דמסולקת דמים היא. עכ"ל הרשב"א. ואם לשון "ולא בדקה" היינו שלכתחילה א"צ לבדוק, מדוע הרשב"א הוצרך לומר שלשון זו לאו דווקא ונמשכה אחר שאר לשון המשנה, אלא ע"כ שלשון 'לא בדקה' הוא לשון דיעבד.
♦
ישוב הבנת הבית יוסף שאף לכתחילה א"צ בדיקה
אלא שיש ליישב את דברי הבית יוסף באופן אחר, שאע"פ שלשון 'אע"פ שלא בדקה' מורה על לשון דיעבד, אפשר לומר שלעולם אף לכתחילה לא תהא צריכה לבדוק, ומה שכתב הרשב"א בלשון דיעבד נמשך אחר מה שכתב לעניין עבר הוסת ולא בדקה בוסת קבוע.
סתירה בדברי הטור ויישובי האחרונים
וכבר הואלנו בא'ר לעיל שנראה מדברי הטור שאשה שאין לה וסת קבוע א"צ בדיקה כלל בעונת וסתה, אלא רק בעו"ב, שהרי הביא את דברי הרשב"א ולא חלק עליו. וכן נראה שלדידיה לשון 'לא בדקה' היינו אפי' לכתחילה. אעפ"כ נראה שאין הדבר פשוט, שהרי הטור בסי' קפ"ט כתב: "פיהקה בראש חודש וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק". וכתב הב"ח (סי' קפ"ט אות ל"ב ד"ה פיהקה בראש חודש) שע"כ מותרת בבדיקה רק לאחר שעבר הוסת, דבתוך זמן הוסת בדיקה לא תועיל. אך קשה, דעפ"ז דברי הטור סתרי אהדדי, דהכא כתב שאחר שפיהקה אסורה אא"כ תבדוק, אפילו אם לא קבעה וסת לפיהוק, אך בסימן קפ"ד כתב שבוסת שאינו קבוע, אם עבר הוסת מותרת בלא בדיקה [ומה שהקשה בדברי הטור, יש להקשות גם בדברי הש"ע (עי' בסי' קפ"ד סעיף ט' וסי' קפ"ט סעיף ב' וסעיף כ"א)]. וכתב לתרץ שמה שכתב בסימן קפ"ט הוא שלכתחילה צריכה לבדוק אפילו בזמן הוסת שאינו קבוע, ומ"ש בסימן קפ"ד ר"ל שאם עבר הוסת ולא בדקה, כיון שכבר עברה עונתו א"צ לבדוק. עוד כתב לתרץ, שבסימן קפ"ט איירי באשה שרגילה לראות בסוף הוסת, וקאמר דאף בתחלת הוסת אסורה לשמש עד שתבדוק, ובסימן קפ"ד דיבר באשה שאין לה וסת כלל ועבר וסתה, שמותרת בלא בדיקה. עכת"ד. וע"פ דברי הב"ח בתירוץ הראשון, גם לדעת הטור והש"ע אשה שאין לה וסת צריכה לבדוק בעונת ההפלגה ובעונת החודש, אלא שאם עבר הוסת א"צ בדיקה, כדין וסת הגוף. ואחר הקידה חמש מאות, יש להעיר על דבריו שלכאורה תירוצו הראשון קשה, שדוחק הוא לומר שלשון הטור (בסימן קפ"ט) 'חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק' פירושו שלכתחילה צריכה לבדוק בשעת הוסת ואם עבר הוסת מותרת לשמש בלא בדיקה. גם הגאון הנאמ"ן שליט"א (הב"ד בדברי דוד שם אות ב') העיר בזה, וז"ל: 'אמנם פירוש זה דחוק גם בלשון הטור וגם בלשון מר"ן' (אמנם אף הוא בסוף דבריו כתב שאין לזוז מדברי הב"ח ודעימיה למעשה, שהם עמודי ההוראה). ועוד, שאין מוכרח לומר שהב"ח תפס למעשה כתירוץ הראשון, אלא כתירוץ השני שתירץ. וא"כ חזר הדין שאם אין לה וסת קבוע אינה צריכה לבדוק בעונות ההפלגה והחודש.
וע"ע בט"ז (סי' קפ"ט ס"ק ל"ח) ובנקודות הכסף (שם) שהקשו על תירוצו של הב"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, ועי' מה שתירצו דברי הש"ע. וגם ע"פ דבריהם הדין להקל כדלעיל. וגם הפרישה (סי' קפ"ד סקי"ח) תירץ את דברי הטוש"ע באופן אחר. ע"ש. וכן מוכח מדברי הב"י שלא שמיעא ליה ולא סבירא ליה לתרץ שלכתחילה צריכה בדיקה בזה ובדיעבד א"צ בדיקה. שהרי בסי' קפ"ד הטור העתיק את דברי הרשב"א לעניין עבר הוסת שאינו קבוע ולא בדקה שא"צ בדיקה, וכתב הב"י בדעת הרשב"א שאף לכתחילה א"צ לבדוק בוסת שאינו קבוע ולא כתב שהטור חולק בזה על הרשב"א, מוכח שהבין הב"י שהטור מסכים עימו. והכא על דברי הטור שהצריך בדיקה אחר וסת הפיהוקים שאינו קבוע, כתב מרן הב"י שמקור דבריו הם הרא"ש והרשב"א. ע"ש. ומוכח שאע"פ שהב"י הבין ברשב"א ובטור שאף לכתחילה א"צ לבדוק בוסת שאינו קבוע, הבין בדבריו שאחר וסשא"ק לפיהוקים צריך לבדוק, ולא ראה בזה סתירה, ואפשר שתירץ כתירוץ הט"ז או הש"ך.
אחרונים המצריכים בדיקה לכתחילה
ולא אכחד שכמה מהאחרונים החמירו בזה והצריכו בדיקה לכתחילה בכל העונות, ומהם: תורת השלמים (סי' קפ"ט סקמ"א), הגר"ז בשלחן ערוך שלו (סי' קפ"ד סקכ"ח), בדי השלחן (ס"ק נ"ח) ועוד. ובפרישה (סי' קפ"ד סקי"ח) דן בעניין זה, ובפרוש שעליו כתב שהוא היותר נראה כתב שלכתחילה צריכה לבדוק בעונות ההפלגה והחודש. אמנם הוא גופיה בסימן קצ"ו (סק"ט) כתב בזה"ל: "אבל אינה צריכה לחוש ולבדוק ביום ההפלגה שראתה פעם ראשונה או פעם שנייה וביום החודש דהא כתב לעיל בסוף סימן קפ"ד בשם הרשב"א דכל זמן שלא קבעה וסת בשלש פעמים אינה צריכה לבדוק". עכ"ל. ואפשר שחזר בו ממ"ש בסי' קפ"ד והסכים עם אחד מתירוציו האחרים שתירץ שם, אשר על פיהם א"צ לבדוק בעונות ההפלגה והחודש, וכמ"ש הכא.
♦
דעת מרן הבית יוסף
וע"פ המבואר לעיל נראה ברור שדעת הש"ע שאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל בעונות ההפלגה והחודש, שכתב כן בבית יוסף בשם הרשב"א בלי שום חולק, ונראה שהבין שכן היא דעת הטור. וכ"כ בהבנת דברי הש"ע בבדי השלחן (בציונים סקפ"ב), ובשו"ת דברי דוד טהרני, וכתב שהסכים לדבריו הגר"י תופיק שליט"א (שם). אך בדרכי טהרה (הוצאת התשע"א פ"ו אות ז' ובפ"ז אות ז') כתב שאשה שאין וסתה קבוע צריכה לבדוק גם בעונות ההפלגה והחודש. וכן בשימוש חכמים (שכנזי, סי' קפ"ד סעיף ט' אות ב') כתב להורות כדברי הדרכי טהרה. וכתב להביא ראיה שכן דעת מרן הש"ע, שהרי כתב בשלחנו הטהור (בסי' קפ"ט סעיף ד') לשון זו: עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים וכו' ושלא קבעתו ג"פ, אם הגיע זמן הוסת 'ולא בדקה' ולא ראתה, כיון שעברה עונתה, מותרת וכו'. עכ"ל. ודייק מדברי הש"ע, שלכתחילה צריכה לבדוק, אך אם לא בדקה מותרת לבעלה בדיעבד בלא בדיקה. עכת"ד. אמנם לענ"ד נראה דאין לדייק הכי מדברי מרן הש"ע, שהרי לשון זו 'ולא בדקה' דומה היא ללשון הרשב"א שהביא מרן בס"ס קפ"ד שכתב: 'אף על פי שלא בדקה' וכו' הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל. עכ"ל הרשב"א. ומרן גופיה דייק מדברי הרשב"א שא"צ בדיקה כלל, א"כ אף בדעתו נאמר שלשון זו משמע שא"צ בדיקה כלל. ושו"ר שזיכני ה' לכוון לדעת האמרות טהורות (ח"א סי' ז' אות ה') שכתב שאין ראיה מדברי הש"ע בסי' קפ"ט להחמיר. וע"ע לו בהוראה ברורה (סי' קפ"ט סקמ"ט ובשעה"צ שם) ובס' אבני שהם (מהדו' תשפ"ב עמ' ס"ה).
ובמה שכתבתי יש להשיב למ"ש במשמרת הטהרה קארפ (ח"א עמ' ר"ט ד"ה ואמנם) ובספר פסקי הוראה (עמ' קט"ז) ונטעי גבריאל (נדה ח"ב עמ' תשע"ח הע' ג') שהבינו בדעת הש"ע שאשה שאין לה וסת קבוע חייבת לבדוק בכל העונות. ע"ש. שוב ראיתי בספר מנחה טהורה (סי' ו' אות ב' ד"ה הן) שדן בזה בדעת מרן הבית יוסף, ונדחק לומר שמה שכתב הבית יוסף 'אם יש לה וסת שאינו קבוע והוא לפחות משלשים יום אינה צריכה בדיקה ביום הוסת הזה', כוונתו שבשביל לטהרה אחר וסתה א"צ בדיקה. וסייע לזה מסתירת דברי הש"ע שהובאו לעיל. ועוד הביא (שם בד"ה ודבריו) שכן דקדק הפרישה (סי' קפ"ד סקי"ח) מדברי הרשב"א. עכת"ד. אולם לענ"ד דבריו דוחקים. חדא, דדוחק עצום לומר שמ"ש הבית יוסף 'אינה צריכה בדיקה ביום הוסת הזה', הוא רק במקרה שעבר הוסת. ומה שסייע דבריו מדברי הפרישה שהבין כן בדעת הרשב"א, לא אבין דבריו, שהרי הפרישה גופיה בתחילת הדיבור הביא שדעת הבית יוסף בהבנת הרשב"א היא שאשה זו א"צ בדיקה כלל אפילו בזמן הוסת. ומה שהקשה בדברי הש"ע כבר תורץ לעיל בס"ד. ושו"ר שהקדימני וישלם בספר אמרות טהורות (ח"א סי' ז' אות ז') להעיר בכה"ג, אך באופן קצת שונה, ע"ד המנחה טהורה. וע"ע בדברי דוד (ח"א חיו"ד סי' כ"ג אות ב'). ודו"ק.
♦
אחרונים המקילים בבדיקה לבעלת וסת שאינו קבוע
והפרדס רימונים (סי' קפ"ד מקשה זהב סקי"ב דף מ"ב ע"ד ודף מ"ג ע"א) כתב מדנפשיה שאשה שאין לה וסת קבוע א"צ לבדוק בעונות ההפלגה והחודש. ובאבני שהם (מהדורת תשפ"ב סי' קפ"ד סעיף ט' סק"א) כתב שכיון שהמנהג להחמיר יש להחמיר לכתחילה, אך במקום הצורך יש להקל. ע"ש. והראני גיסי, שילה חשין הי"ו, שבשלחן שלמה (נדה, עמ' ל' אות מ"א) כתב שרק 'ראוי' לעשות בדיקה למי שאין לה וס"ק. ע"ש. אמנם לעניין מעשה נראה שיש להחמיר בזה לכתחילה, כמ"ש באבני שהם כיון שמנהג העולם להחמיר בזה, אך במקום הצורך, כגון אשה שיש לה פצעים או שמקומה דחוק, יש להקל. ושו"ר שכ"כ בס' פתח הבית (על הבית יוסף הלכות נדה). ע"ש. ובאמרות טהורות (סי' ז') היקל בבדיקות לאשה שאין וסתה קבוע. ע"ש בדבריו.
♦
חיוב בדיקה אחר עונת הוסת בזה"ז
אמנם אחר שכתבתי כל זאת, שוב בינותי שיש להעיר שלכאורה היום שאין נשים שלנו מרגישות [אלא לכל היותר זיבת דבר לח בסוף הבית החיצון (המכונה נרתיק) או שאר מיחושים בגוף], א"כ נפל האי דינא בבירא, שכל מ"ש הרשב"א והש"ע להקל בעבר הוסת ולא בדקה (וה"ה בשעת הוסת עצמה, כשהוא וסת שאינו קבוע ואינו בעונה בינונית, וכמ"ש לעיל) הוא מטעם דלא ארגשה, וכיון שלא הרגישה בשעת הוסת יש יותר הוכחה דאורח זה לא בא בזמנו, ולכן טיהרו בלא בדיקה. אמנם האידנא ליכא הוכחה כלל, דאינן מרגישות כלל ביציאת הדם, וא"כ מה שלא הרגישה בשעת הוסת אינה ראיה שלא יצא דמה לבית החיצון.
♦
דברי הרשב"א והש"ע בטעם שא"צ בדיקה אחר עונת הוסת
וליתר ביאור אבאר את דברי הרשב"א בעניין הצורך לבדיקה בעונת הוסת ודין עבר הוסת ולא בדקה. וז"ל הרשב"א: אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה תבדק ואם מצאה טהור טהור. ומיהו אסורה עד שתבדוק ומצאה טהור שאני חושש שמא בא האורח אף על פי שלא הרגישה וכו' והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע עת וסתה בינונית וכו' יש לה וסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לעשרים וחמשה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל. עכ"ל. ונראה לבאר את דבריו, שכל החשש שבעבורו צריך לבדוק בעונת הוסת הוא שמא הגיע האורח בדרך כתם בלא הרגשה אפי' לבית החיצון (שמשם מקום טומאה כמ"ש בנדה מ' ע"א). ולכן באשה שיש לה וסת קבוע או אפי' אין לה ו"ק, אלא דזו עו"ב שלה, צריכה לבדוק אף אם עבר הוסת, מחשש זה. אמנם אם הוסת אינו קבוע וגם לא הרגישה כלל, אין חוששים שמא בא האורח דרך כתם. ואם כן חזרו דברינו, שהאידנא שאין מרגישות ביציאת הדם לכאורה אין להקל בזה.
♦
דברי היבי"א בטעם שא"צ לבדוק אחר זמן הוסת ושאלות על דבריו
אמנם שו"ר ביבי"א (ח"ו חיו"ד סי' ט"ז אות ב') שכתב שאם עבר הוסת ולא בדקה א"צ בדיקה, אינו מטעם שלא הרגישה, אלא עיקר הטעם הוא מפני שאין חזקת אורח בזמנו בא חזקה גמורה, והחיוב לבדוק ביום הוסת אינו חזק כ"כ, וחזקת טהרה של האשה חזקה ממנו, לכן אם עבר הוסת ולא בדקה א"צ בדיקה. והביא (שם אות ד') שכ"כ הרב חקר הלכה. ע"ש. ועפ"ד, גם כיום שאין הנשים מרגישות אם עבר הוסת ולא בדקה א"צ לבדוק. איברא, דאחר הקידה חמש מאות יש להעיר דמפשט דברי הרשב"א והש"ע (סי' קפ"ד סעי' ט') לא משמע הכי, אלא משמע שהטעם שהיא מותרת אחר עונת הוסת בלא בדיקה הוא כיון שלא הרגישה. וכן הלשון ברוב הפוסקים (עי' ט"ז סקי"ג, דרכי תשובה סקמ"א וסקמ"ד, תוה"ש סקי"ז ועוד), שמותרת כיון שעבר יום הוסת 'ולא הרגישה', וקשה לומר דמה שכתבו 'ולא הרגישה' כדי נסבה. ועכ"פ בדברי החוו"ד (חידושים סקכ"ד וביאורים סקי"א), ערוך השלחן (סעי' ל"ח-ל"ט) והסד"ט (סי' קפ"ד סקט"ו) מפורש שהטעם שמקילים בעבר הוסת הוא מטעם שעבר היום ולא הרגישה. ושו"ר שכ"כ באמרות טהורות (סי' ז' אות ו') שטעמו של הרשב"א הוא מפני שלא הרגישה. ע"ש. [אמנם זה אינו עניין להחמיר בבדקה בעד בעונת הפרישה וכן בהטילה מ"ר בעונת הפרישה, דזה כבר דחה ביבי"א (שם). ע"ש]. אמנם ראיתי להגרשז"א בשלחן שלמה (נדה, אות ל"ט הע' ט"ו) שגם כיום יש להקל בעבר הוסת ולא בדקה, אף שאין הנשים מרגישות. ולא הואיל בא'ר טעמו בזה. ושאלתי על פתגמא דא לר' אלחנן פרץ שליט"א, והסכים עימי שיש להחמיר היום ולבדוק אפילו אחר עונת הוסת. ואמר שלכל הפחות יש לעשות קינוח. ושוב הראוני בדרכי טהרה (פ"ו אות י"א) שכתב שאשה שאין לה וסת קבוע ועברה עונת ההפלגה או החודש ולא בדקה, אינה חייבת לבדוק 'ואעפ"כ ראוי שתבדוק לפני שתשמש עם בעלה, אפי' אם עבר זמן רב מימים אלה, שמא הרגישה ולא שמה לב'. עכת"ד. ואע"פ שיש קצת לעיין מדוע כתב שראוי שתבדוק רק לפני תשמיש ולא מיד כשנזכרת שלא בדקה. אכמ"ל.
♦
ותצא דינא שאע"פ שהרשב"א והש"ע כתבו שבעלת וסת שאינו קבוע א"צ לבדוק אחר שעברה עונת וסתה (אא"כ היא עו"ב), מ"מ האידנא שאין הנשים מרגישות, יש לבדוק אף אם עבר זמן הוסת. ואם קשה לה בזה תעשה עכ"פ קינוח.
♦ ♦ ♦