הרב יהודה זולדן

"עד שיאמר: רוצה אני", "עד שתצא נפשו"

הקדמה * א. "כופין אותו", "מכין אותו" * ב. "מכין אותו" – למי הסמכות להכות? * ראשונים: בית דין כופין אותו * קצות החושן ונתיבות המשפט – בית דין מומחין או הדיוטות, כל אדם * אור שמח: "לרצונו" – בית דין, מצוות עשה אחרות - כל אדם * סיכום
הקדמה
בפסוק נאמר: "מוצא שפתיך תשמור, ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד). על המילה "ועשית" נדרש (ראש השנה ו ע"א): "אזהרה לבית דין שיעשוך". בסמכות בית דין לכפות על אדם לקיים את הנדר או הנדבה שהוא חייב את עצמו. בהמשך הסוגייה נזכר מדרש הלכה נוסף על פסוק שעוסק בקרבן נדבה, גם שם למדו חכמים שכופים אדם שהתנדב להקריב קרבן עולה "עד שיאמר רוצה אני". תוספות בסוגייתנו ציינו ברייתא נוספת בה נאמר שאם אדם הצהיר שהוא מסרב לקיים מצוות עשה "אומרין לו: 'עשה סוכה' ואינו עושה, ['עשה] לולב' ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".
נעיין במקורות אלו, ובפסיקת הרמב"ם וראשונים נוספים, וכן בדברי שלושה אחרונים שעסקו במקורות אלו בהרחבה - קצות החושן, נתיבות המשפט, אור שמח.
♦
א. "כופין אותו", "מכין אותו"
בגמרא (ראש השנה ו ע"א) נזכרה דרשה שמקורה במדרש הלכה (ספרי דברים, פיסקא רסה) על הפסוק (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלהיך, נדבה אשר דברת בפיך":
תנו רבנן: "מוצא שפתיך" - זו מצות עשה, "תשמור" - זו מצות לא תעשה, "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך, "כאשר נדרת" - זה נדר, "לה' אלהיך" - אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, "נדבה" - כמשמעו, "אשר דברת" - אלו קדשי בדק הבית, "בפיך" - זו צדקה.
את שלושת הלימודים הראשונים הסביר רש"י: א. "מוצא שפתיך" - רש"י (ד"ה מוצא): "דמסתמא הכי קאמר קרא: 'מוצא שפתיך' – קיים". ב. "תשמור" – רש"י (ד"ה תשמור): "... שלא תאחר". ג. "ועשית" – רש"י (ד"ה ועשית): "על כרחך. מכאן אזהרה לבית דין לכוף".
הגמרא שאלה מדוע היה צריך ללמוד את הלימודים הללו מפסוק זה, הרי הם נלמדו כבר מפסוקים אחרים. נתמקד בשאלת הגמרא על הלימוד השלישי:
"ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך, למה לי? מ"יקריב אותו" נפקא. דתניא: "יקריב אותו" (ויקרא א, ג) - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר "לרצונו". הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
הגמרא ציינה מדרש הלכה אחר (ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ג סוף פרק ג אות טו) שם כבר נאמר שניתן לכפות אדם שהתנדב להביא קרבן עולה עד שיאמר "רוצה אני". תשובת הגמרא היא שאת כל אחד משלושת הלימודים שנזכרו בברייתא היה צריך ללמוד משני פסוקים כי הם מדברים על מצבים שונים: כשאדם אמר "הרי עלי להביא קרבן", ועדיין לא הפריש אותו, ואפשרות נוספת היא שהוא כבר הפריש, אך עדין לא הקריב. הגמרא הסבירה מדוע היה צורך ללמוד מפסוקים שונים על שני המצבים הללו.
יש אם כן שני מקורות מפסוקים מהם ניתן ללמוד על סמכות בית דין לכפות אדם לקיים מצווה שהוא התנדב או בחר מרצונו לקיים: "מוצא שפתיך תשמור... אשר דברת בפיך" – נדר, קרבנות, נדבה, קדשי בדק הבית, וצדקה. וכן: "אדם כי יקריב... לרצונו" – קרבנות נדבה. אם עברו שלושה רגלים מאז שאדם התחייב מיוזמתו ומרצונו והוא לא עמד בזה, בית דין כופין אותו.
הלימוד מהפסוק "לרצונו" בנוגע לנדבה – עולות ושלמים, נזכר במשנה (ערכין כא ע"א):
חייבי ערכים - ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות - אין ממשכנין אותן. חייבי עולות ושלמים - ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'. וכן אתה אומר בגטי נשים - כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'.
אדם שחייב את עצמו לשלם להקדש ערכים שקבל על עצמו, וכן אדם שחייב את עצמו להקריב עולה או שלמים, אם הוא לא עמד בהתחייבות, בית הדין כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'. במשנה נאמר שכך גם בנוגע לאדם שבית דין כפו אותו לגרש את אשתו.
בירושלמי (ראש השנה א, א) למדו מהפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית" על יכולת הכפיה והמישכון של בית דין:
"תשמור ועשית" - להזהיר בית דין שיעשוך. רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא: מיכן למשכון.
"תשמור ועשית" – בית דין רשאים לכוף אדם לקיים מה שהוא התחייב, ורבנן דקיסרין אמרו בשם רבי אבינא שמכאן למדו על היכולת של בית הדין למשכן, כפי שמופיע במשנה במסכת ערכין.
התוספות (ראש השנה ו ע"א ד"ה יקריב אותו) הקשו על הלימוד מהפסוק בברייתא: "כל מצות עשה נמי כופין כדאמר (כתובות פו ע"א-ע"ב) מכין אותו עד שתצא נפשו?".
בגמרא (שם) בה נאמר בנוגע ללווה שאינו רוצה להשיב את החוב למלווה, שניתן לכוף אותו להשיב את החוב, לפי מי שסובר ש"פריעת בעל חוב מצווה": "במצות עשה, כגון: שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".
רש"י (ד"ה מכין אותו) הסביר: "קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים". מטרת ההכאה היא לגרום לסרבן שיקיים את המצווה.
בגמרא (חולין קלב ע"ב) נזכרה ברייתא זו ובה דוגמה נוספת: "במצות עשה, כגון: אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, עשה ציצית ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו".[1]
רש"י (ד"ה כגון אומרים) הסביר את המכנה המשותף לכל הדוגמאות: "כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב - שאין בהן חסרון כיס כולי האי".[2]
משמעות דברי רש"י בשני המקורות הללו היא שכופים אדם לקיים מצוות שיש בידו לעשות, ואין חסרון כיס גדול בעשייתן. מדובר שבידו של הלווה יש כסף אלא שהוא מתעצל או מתחמק מלהחזיר. החזרת הלוואה איננה נחשבת חסרון כיס, כי כשהגיע מועד הפירעון, הכסף לא שייך ללווה אלא למלווה. וכך גם בנוגע לסוכה לולב וציצית. אלו מצוות שצריך להשקיע כסף בעשייתן, אך "אין בהם חסרון כיס כולי האי".[3] אלא שאין תועלת רק לכפות אדם לבנות סוכה, ולאגוד לולב ולקשור ציצית אם הוא לא יקיים את המצווה עצמה. ההנחה היא שאם הוא יוציא כסף ויכין את המצוות הללו, הוא גם יקיים אותן. יש מצבים שאדם רוצה לקיים מצווה, אך הוא מתעצל מסיבות שונות או שיצרו הרע גורם לו שלא לעשות. או אז דחיפה ולחץ יסייעו לו להתגבר על העצלנות או על היצר.[4]
שאלת תוספות בסוגייתנו היא, שע"פ הגמרא בכתובות (שם) כל מצווה שהתורה ציוותה כמו סוכה ולולב ואדם יכול לקיים ואיננו רוצה לקיים, ניתן לכוף אותו לקיים.[5] אם כן, מה החידוש בברייתא בה נלמדה הלכה זו מפסוק שניתן לכוף אותו? תשובת תוספות: "והא דאיצטריך קרא הכא, משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב 'לרצונו'".
תשובת תוספות היא שהיה מקום לחשוב שמאחר שכתוב בפסוק "לרצונו" אזי אין כופים אותו, ועל כן נאמר שכופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'. גם בנוגע ל"חייבי עולות ושלמים שממשכנין אותם" הסבירו תוספות שמדובר במצב שעדיין לא הקריבו "אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך, כדי שלא יישאר בידו מה לקנות, ולהכי ממשכנין. ואם אין מוצאין במה למשכנו, אז כופין כדקאמר הכא". גם מהתוספות משמע שהכפיה היא על הוצאה כספית – לרכוש את בעלי החיים ממנו יביא עולות ושלמים.
♦
ב. "מכין אותו" – למי הסמכות להכות?
ראשונים: בית דין כופין אותו
"מכין אותו". מי הם שמכין אותו? הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות יד, טו-טז) פסק את האמור בסוגייתנו בנוגע לקרבנות:
טו. כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים, ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה.
טז. אף על פי שנאמר "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב, כופין אותו עד שיקריב.
גם בנוגע למתן גט פסק הרמב"ם (הל' גירושין ב, כ): "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט והוא גט כשר".[6]
במקרים אלו – קרבנות וגט, בית הדין הם אלו שכופים. אך בנוגע למצוות עשה - סוכה, לולב, ציצית וכד', לא נזכר בגמ' (כתובת פו ע"א-ע"ב) באופן ברור מי הם שאומרים לאותו סרבן לעשות את המצווה, וכן גם לא נזכר בברור מי הם שמכים אותו. כאמור לעיל, ברייתא זו נזכרה בהקשר ללווה שלא מחזיר חוב. המלווה הגיש תביעה נגד הלווה לבית הדין, ומאחר שפריעת בעל חוב מצווה, בית הדין רשאי לכפות על הלווה להחזיר. כראיה לסמכות בית דין לכוף על מצווה, ציינה הגמרא את הברייתא שכופים על סרבן לעשות סוכה ולעשות לולב. כך גם בגמ' (חולין קלב ע"ב), שם מסופר שרב חסדא הטיל חרם במשך עשרים ושתים שנה על שוחטים שהיו כהנים ולא הפרישו מתנות כהונה, ובהקשר לזה ציינה הגמרא את הברייתא "אומרין לו עשה סוכה". משמע גם כאן שמדובר על גוף סמכותי כמו רב חסדא.
הביטוי בברייתא "מכין אותו עד שתצא נפשו", מקורו בתוספתא (מכות ג, י) שם הוסבר ההבדל בין מלקות מהתורה לבין מכת מרדות מדרבנן:
מכת תורה - ארבעים חסר אחת. אומדין אותו. אם יש לו ללקות – לוקה, ואם לאו אינו לוקה.
מכת מרדות - אינו כן. אלא מכין אותו עד שיקבל עליו, או עד שתצא נפשו.[7]
אין גבול למספר מכות המרדות, ואין צורך לאמוד את האדם אותו מכים כמה מכות הוא מסוגל לספוג, כפי שנדרש לעשות למי שחייב מלקות מן התורה (מכות כב ע"א-ע"ב).[8] מטרת המכות היא ליצור לחץ על אותו אדם שיקיים את המצווה, אך אין שום מטרה להעניש אותו ולהרוג אותו, כדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים, ה, סי' כ, ח):
מצוות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, פשוט וברור שאסורין להכותו בחרב שהוא להורגו. דהא כל ההכאה הוא כדי שיקיים המצוה, ולא לעונש. שאין שום עונש בידי אדם על מי שאינו מקיים מצוות עשה, ואם יהרגוהו הא לא יקיים העשה. ובודאי שאם יכהו לקיים העשה בדבר שיכול ליהרג בו, יתחייב המכהו מיתה כדין רוצח, אם היה בהתראה. אלא הדין להכות לקיים העשה בדבר שאין בידו להמית, אפילו הרבה ועד שתצא נפשו, הוא שלא יהא המכה חושש שמא יחלה מזה, והיינו שמכין אותו שלא באומד.[9]
החידוש בהלכה זו שאין אומדים את מסוגלותו של הסרבן לספוג מכות, ויתכן שיכו אותו יותר ממה שהוא מסוגל לספוג, אך אין מטרה להרוג אותו. מכל מקום הסמכות היא בידי בית דין בלבד להכות מכת מרדות.
הרמב"ם (פירוש המשנה כתובות ד, ו) כתב שלדיין יש סמכות להכות מי שלא מקיים מצוות צדקה: "וידוע שיש לדיין לכוף את האדם על מתן הצדקה, לפי שהיא מכלל מצות עשה שחובה להלקות את האדם עד שיקיים אותה המצות עשה שחל עליו חיוב עשייתה באותו העת, או עד שימות, וזה כלל בכל מצות עשה".
גם במשנה תורה פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז, י): "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות".[10]
הרמב"ם (פירוש המשנה שם) כתב שניתן להלקות "עד שימות" אך במשנה תורה (הל' מתנות עניים) לא כתב "עד שימות", וכן לא כתב זאת גם במקורות אחרים בהם הוא כתב שניתן לכוף אדם לקיים מצווה.[11] נראה שאין כוונת הרמב"ם לומר שמותר להכות אותו על מנת להמיתו, שהרי המטרה היא שאותו אדם יקיים את המצווה אותה הוא מסרב לקיים. אלא שאין אומדים כמה מכות מרדות הוא מסוגל לקבל, לעומת האומדן שיש לעשות כשהמלקות הן מהתורה.[12]
רבינו יונה (שיטה מקובצת, כתובות פו ע"א) הסביר אחרת: "ובכל מקום שאמרו 'מכין אותו עד שתצא נפשו', רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע, אלא שיחלישו כוחו".[13]
ראשונים נוספים פירשו את הגמרא (כתובות שם) שבית הדין הם הכופים לקיים מצוות עשה. כך כתב ברמב"ן (שמות כ, ח): "ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות, או עד שתצא נפשו".[14]
גם הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ד, סי' רסד) כתב: "כל דור ודור הרשות נתונה בזה לבית דין ליסר ולהכות מי שנוהג שלא כשורה ופורץ גדרן של ישראל. וכל העושה כן תבא עליו ברכה... למי שאינו רוצה לקיים את המצוה ואפילו מצוה דרבנן מלקין אותו בלא קצבה עד שיקבל ויעשה. ואפילו עד שתצא נפשו. וכאותה ששנינו (כתובות פ"ו ע"א)...".
כך כתב גם ספר החינוך (מצוה ו) אך הוסיף שבית הדין כופין "אם יש כח בידם עד שיקיימנו".טו יוצא אפוא שסמכות הכפיה על אדם לקיים מצוות היא של בית הדין ע"פ שיקול דעתם.טז
[15]קצות החושן ונתיבות המשפט – בית דין מומחין או הדיוטות, כל אדם[16]
הרב אריה לייב הכהן (קצות החושן סי' ג ס"ק א) כתב בנוגע לפריעת בעל חוב, על פי הבנתו את דברי התוספות (סנהדרין ב ע"ב ד"ה ליבעי נמי מומחין): "למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה, ואמרינן בפרק הכותב (כתובות פו, א) "לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו, והיינו דתניא לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו", ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו ועל כרחך משום דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן".
מדבריו משמע שבית דין הם שכופים לקיים מצוה, כמו פריעת בעל חוב וכן סוכה ולולב. בשל העובדה שהקצות כתב שסמכות בית הדין לכפות היא בשל "שליחותייהו דקמאי קא עבדינן" (גיטין פח ע"ב; בבא קמא פד ע"ב),[17] הבין הרב יעקב לורברבוים (נתיבות המשפט, ביאורים סי' ג ס"ק א) שרק בית דין מומחים יכולים לכפות על קיום מצוות אלו. על כך הוא כתב: "מה שכתב [בקצות החושן ס"ק א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בית דין מומחין דוקא לכפותו, דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בבבא קמא (כח ע"א) גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש".
ניתן להבין מדברי נתיבות המשפט שלפיו כל אדם יכול לכוף את חברו לקיים מצוות עשה, מאחר שהוא השווה את סמכות הכפיה לעשות סוכה ולולב, לאדון שרשאי להכות את עבדו נרצע לאחר שכבר עבד שש שנים אצל בעליו והגיעה שנת היובל, והוא אינו רוצה לצאת לחופשי אלא להישאר עם שפחתו הכנענית, ובכך לעבור על איסור.[18]
על השגתו זו של נתיבות המשפט הגיב בקצות החושן (משובב נתיבות שם ס"ק א), לאחר שציטט את ההשגה: "... וזו היא השגתו על דברנו בס"ק א, ע"ש. ותמהני, כי כונתו להשיג על דברנו והוא מתעסק בהשגה על דברי תוספות, כי דברנו שם עפ"י דברי תוס' בנוים, שכתבו [סנהדרין ב ע"ב ד"ה ליבעי] דמילי דעישוי ילפינן מאשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות…".
הקצות הסביר שכך היא כוונת התוספות בסנהדרין שם, אך לדבריו יש להבחין בין להפריש מאיסור לבין כפיה על מצוות עשה: "ומה שאמרו בנרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, היינו להפרישו מאיסור, וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפילו בשוק [ברכות יט ע"ב]. אבל לכופו לקיים מצות עשה, כגון מי שאינו עושה סוכה או אינו נותן צדקה, לזה צריך בית דין דוקא, ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן. וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא, אבל בית דין שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה. ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו".
לפי הקצות כשמדובר במצוות עשה, בית דין הם אלו שבסמכותם לכפות אדם לקיים מצות עשה כמו סוכה ולולב. דברי הקצות "ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן", אין כוותו שצריך בית דין מומחין.[19] בנוגע להפריש מאיסור, כל אדם צריך לעשות כן כמו מי שרואה את חברו לובש כלאים, או אדון שמפציר בעבד נרצע שיצא לחופשי כשהגיע היובל כדי שלא יכשל באיסור שפחה כנענית.[20] הקצות הוסיף שגם באותם מצבים שהוא ציין שנועדו להפריש אחר מאיסור מדובר על הכאה בעלמא, לעומת בית דין שרשאי להכות אדם שאינו מקיים מצוות עשה עד שתצא נפשו.[21]
כאמור, הקצות והנתיבות הזכירו את ההלכה בנוגע לאדון שחבל בעבדו הנרצע שמסרב לצאת. יש להעיר שאדון זה קודם הפציר בעבד שיצא והוא סירב. אם במסגרת ניסיון ההפצרה האדון חבל בעבד הוא יהיה פטור. משמע מכאן שלכתחילה אסור לו להכותו. רש"י (ד"ה איסורא) כתב שהאדון "רשאי להלקותו ולהפרישו". הלקאה איננה חבלה, ובמיוחד ע"פ דברי הקצות שמדובר בהלקאה בעלמא. גם הרא"ש (בבא קמא ג, סי' יג) כתב: "וכן אם רואה אדם שישראל מכה את, חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה, אף על פי שאין מכהו מכת נפש, מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא".
מדובר על מצב של חוסר ברירה אך לא לכתחילה. הקצות ציין מצב שאדם ראה את חברו לבוש כלאים והוא פשט את בגד הכלאים מהחבר וכך הצילו מהאיסור, אך לא מדובר שהפושט היכה את לובש הכלאים.
בהנחה שאכן כך סבר הנתיבות. מה מקור הסמכות שניתנה לכל אדם שומר תורה ומצוות להכות אחרים שמצהירים שהם מסרבים לקיים מצוות? האם המבוקש הוא ששומרי מצוות יכו אנשים שאינם רוצים כלל לקיים מצוות, עד אשר הם יקיימו את המצוות או עד אשר יוציאו את נפשם? האם הדבר נתון להערכתו ולשיקול דעתו של כל אדם ששומר תורה ומצוות, להכות מישהו אחר שמצהיר שהוא מסרב לקיים מצווה מסוימת? הרב אשר וייס ("כפיה במצוות", מנחת אשר – ויקרא, סי' ב [עמ' ח-ט]) הקשה באופן חריף יותר: "אמנם באמת אגיד, דמעולם היה תמוה בעיני שתנתן רשות לכל אדם להכות חבירו ולכפותו על המצוות. דהלא לא שבקת חיי לכל בריה, ויתרבו בני בליעל להכות חבריהם בתואנות שוא כאילו כופין על המצות. ואף אנשי אמת ויושר לפעמים אין בהם דעת תבונות ופלס חכמה לדעת את הדרך ילכו בם, ולא מסתבר שהותרה הרצועה לכל הרוצה ליטול את השם". [22]
הנתיבות כתב "נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין...". כשאדם עובר איסור בפועל - לובש בגד כלאים, אוכל מאכל לא כשר, אוכל חמץ בפסח, מחלל שבת וכד', אזי מטרת ההפרשה היא למנוע ממנו שימשיך בפעולת העבירה עליה הוא עובר באותו זמן. אך לא ברור מה ההפרשה מעבירה קשורה לכפיה על קיום מצוות עשה שאדם הצהיר שהוא לא יקיים אותה? מנין שגם למען קיום מצוות עשה, הדין הוא כמו להפריש מעשיית איסור בפועל? קשה גם לקבל שדין כל כך משמעותי, שכל אדם רשאי להכות את חברו שלא מקיים מצווה, יילמד ממקרה נדיר של אדון הכופה את עבדו לצאת לחרות. כמו כן, קשה להניח שהנתיבות חלק על ראשונים רבים שכתבו שבית דין הם הכופים לקיים מצוות עשה.
נראה להציע שהנתיבות לא חלק בענין זה על הקצות. גם הוא סבר שרק לבית דין יש סמכות להכות ולא לכל אדם. הנתיבות התייחס בדבריו לשני נושאים: [א] כפיה על מצוות עשה [ב] הפרשה מאיסור. להלן שוב דברי הנתיבות, ובפיסוק דבריו:
[כפיה על מצוות עשה]: גם מה שכתב [קצות החושן סי' ג' ס"ק א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו, נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצווה.
[הפרשה מאיסור]: דכל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בבבא קמא (כח ע"א) גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה.
יש לפצל את המשפט "... עושה דכופין אותו לקיים המצווה דכל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור..." ולהטיל נקודה בדברי נתיבות המשפט לאחר המילים: "... לקיים המצווה", ולפני המילים: "דכל אדם...". לאחר שהנתיבות כתב שבית דין הם אילו שכופים על קיום מצוות עשה, הוא הוסיף שכל אדם רשאי להכות אדם אחר כדי להפרישו מאיסור, כמו אדון שמפריש את עבדו מאיסור שפחה כנענית באמצעות הכאה. כאמור, קצות החושן השיב שהוא כתב שבית דין מומחים הם שכופים לפי התוספות, אף לדעתו בית דין הדיוטות הם שכופים. יש להוסיף עוד שבספר קצות החושן לא נזכר כלל הדיון בנוגע להפרשה מאיסור. רק בעקבות דברי נתיבות המשפט, השיב על כך בעל קצות החושן בקונטרס משובב נתיבות. הוא גם הוסיף שכשאדם מכה את חברו כדי להפרישו מאיסור, מדובר על מכה בעלמא.
לפי דברינו, יש הסכמה בין קצות החושן ונתיבות המשפט שבית דין הם שכופים לקיים מצווה, ולא כמו שהוסבר לעיל שלפי קצות החושן שבית דין מומחים כופים על קיום מצוות עשה, ולפי נתיבות המשפט כל אדם רשאי להכות את חברו כדי שיקיים מצוות עשה.[23]
♦
אור שמח: "לרצונו" – בית דין, מצוות עשה אחרות - כל אדם
הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק (אור שמח, הל' ממרים ד, ג) דן גם כן בשאלה מי רשאי לכוף אדם לקיים מצוות עשה: "באומר לו ליטול לולב ולעשות סוכה דהוא מצוה של קום עשה. יש להסתפק אם צריך על זה בית דין או לא".
כך השיב האור שמח:
בזה שמכין אותו בקום עשה, נראה דלא הוזכרו בית דין. והא דהוזכר בית דין גבי גיטין, דאנן דמעשין אגיטא אף דאין סמוכין בבבל רק משום דשליחותייהו עבדינן (גיטין פח ע"ב), הא הדיוטות אין מעשין מן הדין, נראה לן דזה דוקא במילי דבעי שיהיה מדעתו ומרצונו, ורק כיון דכופין אותו כדין כשיאמר 'רוצה אני' תו הוי מדעתו ולא הוי מעושה, בזה דוקא ע"י מומחין או שלוחין דידהו, הא ע"י הדיוטות אין זה רק עשוי, ולא הוי רצון... וכן בקרבנות דכתיב בהו "לרצונו", ו"כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני' " בעי בית דין, וכן גבי חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות קו ע"א) דבעי שיכוונו הוא והיא לחליצה, אם כפוהו הדיוטות הוי שלא כדין, ואין חליצתו חליצה, דהוי עשוי ולא רצון.
אבל בכפייה לאכול מצה, או לעשות סוכה, או להפריש מתנות כהונה, או לפרוע לבעל חוב, האם אם יפרע החוב שלא מדעת המלוה, או שיותן המתנות בעל כרחו, או יאכל מצה ע"י כפיה, הלא קיי"ל (ראש השנה כח ע"א) "כפאוהו לאכול מצה - יצא", ודאי אף דאין כאן בית דין, מצי הדיוטות לכפותו בלא שליחותייהו דמומחין, וזה ברור.
האור שמח הבחין בין מצוות שיש צורך שבעקבות הכפייה, הסרבן יביע בפיו שהוא עושה המצווה "לרצונו" כמו בגט ובקרבן, או במצוות שנדרשת כוונה מיוחדת כמו חליצה. אך במצוות עשה אחרות, כמו אכילת מצה, עשיית סוכה ועוד, לא נזכר שבית דין הם שכופים, ועל כן גם הדיוטות יכולים לכפות. האור שמח בסס את הבחנתו על דברי הרמב"ם:
ופוק חזי לשון רבינו (הל' מעשה הקרבנות יד, טו-טז): "ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו, אף עפ"י שנאמר 'לרצונו', כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'", והוא מדברי הגמרא (ראש השנה ו ע"א): "'ועשית' - אזהרה לבית דין שיעשוך". ובאמת למ"ד דמצות צריכות כוונה, או בהנך מצות דפסקו לדידן דבעי כוונה, אפשר דאין רשאין לכופו רק בבית דין מומחים או שלוחים דידהו דע"י כפייתם יוחשב לרצון, וזה נראה הסבר נכון וגדר אמיתי בזה. אם כי הרב בקצות החושן (סימן ג' ס"ק א) ובמשובב [נתיבות שם] לא כן ידבר. הנלע"ד כתבתי ודוק.
בנוגע לאדם שחייב את עצמו להביא קרבן, כתב הרמב"ם באופן ברור שבית דין הם שכופים, על בסיס דרשת הפסוק בסוגייתנו "'ועשית' - אזהרה לבית דין שיעשוך". ויתכן שכך גם במצוות שכתבו הפוסקים שיש לכוון בעת קיום המצווה ואם לא כיוון לא יצא. אך במצוות אחרות גם הדיוטות רשאים לכפות. בסוף דבריו ציין האור שמח שדעתו איננה כדעת קצות החושן.
על דברי האור שמח הללו נראה להעיר:
א. אכן לא נזכר בברייתא (כתובות פו ע"א-ע"ב; חולין קלב ע"ב) "במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה...", שבית דין הם אלו שאומרים לו לקיים את המצוות, והם אלו שמכים אותו אם הוא מסרב, כדי ללחוץ עליו לקיים המצווה. אך כאמור לעיל, לפי ההקשר בסוגיות שם נזכרה ברייתא זו, מדובר בבית דין שמסמכותם לפעול כך. בנוסף, ציינו לעיל את דברי התוספתא (מכות ג, י) שם נאמר: "מכת מרדות... מכין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו", ונראה שרק לבית דין יש סמכות להכות אדם "עד שתצא נפשו".[24]
ב. האור שמח הזכיר את דברי הגמרא (ראש השנה כח ע"א): "כפאוהו לאכול מצה - יצא", ומכאן שהדיוטות רשאים לכפות אדם לאכול מצה וכן רשאים לכפות אדם לקיים כל מצוות עשה אחרת. על כך יש להעיר שהגמרא דנה בשאלה מי הוא זה שכפאו? ורב אשי הסביר: "שכפאוהו פרסיים". החידוש בגמרא שם הוא שגם אם גויים כפו אדם לאכול מצה בלילה הראשון של פסח, ולא היתה לו כוונה חיובית לצאת ידי חובת המצווה לאכול מצה, בכל זאת הוא יצא ידי חובה, והוא אינו צריך לאכול שוב. אין מדובר שם על כך שגויים כפו עליו לאכול כי הם רצו שהוא יקיים את המצווה בלילה הזה. אלא שהוא זה שיודע שהלילה הוא ליל חג ראשון של פסח והאוכל שמאכילים אותו הוא מצה, ויש חובה לאכול מצה, והוא עצמו לא התכוון לקיים מצוה זו (רש"י ד"ה שכפאוהו).
לכאורה סוגיה זו היא הוכחה כנגד דברי האור שמח. שהרי היתה הגמרא יכולה להסביר שמדובר בהדיוטות יהודים שכפו על אותו אדם לאכול מצה, מאחר שהם יודעים שהלילה הוא ליל ראשון של פסח ורצו שגם אותו אדם שלא רוצה לקיים המצווה יצא ידי חובת המצווה. אמנם כן, אם יהיה מצב בו יהודים יכפו על מישהו לאכול מצה בליל הסדר, הוא יצא ידי חובה. אין זה שונה ממצב בו גויים כפו עליו לאכול מצה בליל הסדר. אך אין זה מתפקידם ומסמכותם של יהודים אחרים לכוף אדם לאכול מצה בלילה הראשון של פסח, אם הוא לא רוצה לקיים המצווה. הסיבה שהוא יוצא ידי חובה כי גופו נהנה במובן זה שגופו ניזון מכזית מצה. המקרה של אכילת מצה הוא ייחודי, אך אם גויים או אף יהודים יכריחו אדם לקיים מצוות שאין בהם הנאה מסוג זה לגוף כמו למשל להניח תפילין, להתעטף בציצית, לצום ביום כיפור, לשבת בסוכה, לשמוע פרשת זכור, וכד', אזי הוא לא יצא ידי חובה.[25]
כאמור לעיל, נראה שראשונים רבים כתבו שרק לבית דין יש סמכות לכוף אדם לקיים מצוות, ולדברינו גם נתיבות המשפט סבר כך.[26] האור שמח כתב (שם) עוד בנוגע להפרשה מאיסור וכן בנוגע לכפיה על קיום מצוות עשה: "אם ברי לן שע"י ההכאה זו לא יעשה המצוה, אסור לנו לנגוע אפילו בשערו, מכל שכן בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרויח, המצוה לא תהיה נעשית. רק היכי דמספקא לן שמא דלמנוע מן היסורים יפרוש מן האיסור, או יקיים את המצוה, שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו... אבל בגוונא דברי שלא יפרוש ע"י הכאה או לבוא בלט ליטול נפשו ודאי אסור, ובזה אין נפקא מינה בין בית דין לבעליו".
כשאדם עובר על איסור, אזי צריך לעצור ולמנוע אותו מלעשות את העבירה באופן מיידי. אך ללחוץ ולהכות אדם שהכריז שהוא מסרב לקיים מצוות עשה, נדרש קודם לבדוק היטב מה פשר הכרזה זו, ונדרש להפעיל שיקול דעת מעמיק ורחב האם הלחץ והמכות יעזרו ויביאו אותו לידי כך שהוא כן יקיים המצווה או אולי את ההיפך הגמור. לא ברור שכשיש ספק אז "שפיר ניתן רשות לרדותו ולהכותו", אולי גם במצב ספק אין לעשות כן. אשר על כן נראה שההחלטה האם "ברי לן" שיעשה המצווה או ש"ברי לן" שלא יעשה וגם במצבי ספק, צריכה להיות מסורה רק לגוף סמכותי כמו בית דין.[27]
♦
סיכום
בסוגייתנו נזכר מדרש הלכה על פסוק לפיו בית דין יכולים לכוף אדם לקיים מה שהוא התנדב או חייב את עצמו. כמו כן נזכר שבמצבים אלו "כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני' ". תוספות ציינו מקור נוסף שם נאמר שאם סרבן אינו רוצה לקיים מצוות עשה כמו סוכה או לולב, אזי "מכין אותו עד שתצא נפשו". בהקשר זה לא נאמר מי הם שאומרים לו לעשות המצוה ומי הם שמכין אותו עד שתצא נפשו. מראשונים רבים משמע שגם כאן, הכוונה היא לגוף סמכותי - בית דין שכופים אדם לקיים מצוות עשה.
מדברי בעל נתיבות המשפט הבינו רבים שלדבריו כל אדם יכול לכפות על חברו לקיים מצוות עשה. לדברינו יש לקרוא את דברי בעל הנתיבות באופן שונה, וגם לפיו, כמו לדברי בעל קצות החושן, בית דין הם שכופים לקיים מצוות עשה. בעל קצות החושן הוסיף שמדובר על הכאה קלה. הביטוי "עד שתצא נפשו" בא לומר שאין צורך לאמוד את המוכה כמה מכות הוא יכול לספוג כמו שאומדים מי שחייב מלקות מן התורה, אבל אין הכוונה שמותר להכות אותו עד שימות. המטרה היא שהמכות והכפיה יגרמו לסרבן לשנות דעתו ושהוא יקיים המצווה.
האור שמח כתב גם כן שלדבריו כל אדם יכול להכות את מי שלא מקיים מצוות עשה, כמו שכל אדם רשאי להכות את חבירו כדי להפרישו מאיסור. הוא הוכיח את דבריו מכך שלא כתוב במפורש בברייתא שבית דין הם אלו ש"מכין אותו עד שתצא נפשו" וכן הוכיח זאת מההלכה לפיה אם גויים כפו אדם לאכול מצה בלילה הראשון של פסח הוא יצא ידי חובה, ובודאי כך הדין אם יהודים כפו אותו. הוא ציין גם שדבריו הם בניגוד לדברי קצות החושן. לדברינו אין זה כך, ורק לבית דין יש את הסמכות לכוף אדם לקיים מצוות עשה ולאחר שיקול דעת והתבוננות מעמיקה שכפיה זו תביא לתוצאה חיובית ואותו אדם יתרצה ויקיים המצווה. אך אין לאף אדם סמכות לכוף ובוודאי לא להכות אדם אחר שמסרב לקיים מצווה עשה.
♦ ♦ ♦