מענה לקושיות על מאמרי בדין חתן שיצא למלחמה
שמחתי בהשתתפותו של ר' אלעזר חיים גרינברג יצ"ו מבית המדרש בהר המור בדיון בשאלת שבע ברכות של כלת חתן שיצא להגן על עם ה' כדין. נראה לי כי דרך ארבע הבהרות, והתייחסות לשתי שתי קושיות מהן נשמרתי בכתיבה המקורית – הדברים יתלבנו.ודוק, שאני לא הצעתי לפסוק פסק מסויים, אלא להראות שהוא אפשרי למרות הכלל של סב"ל, אבל עוד נדרשת הסכמה או ראיה מכרעת.
♦
ארבע הבהרות
א.
בדברי הט"ז מפורש שהוא מסביר גם את דברי הבית יוסף – "ואין דעתו לחזור בב"י כתב בשם ר' ירוחם" - וכן במסקנתו, בה לא דבר על ספק ברכות, וכך משמע מפתיחתו. וגם מפורש שהרמ"א "נמשך מדברי הבית יוסף". אמנם, מאחר שמדובר בחידוש משמעותי ראה בזה החלקת מחוקק מחלוקת, אבל הט"ז עצמו לא ראה בכך אלא פירוש. (וידע נא הקורא כי דרכו של הט"ז להביא תשובה העוסקת בכל חידושיו בסימן ולכן אין שינוי על הסדר).
אכן, הוספנו על דברי הט"ז עוד שתי ראיות ממפרשי הטוש"ע, אי תימא ראיות לפירושו ואי תימא לספק ספיקא נגד הבית יוסף, שבנושאים שאינם הלכות ברכות מועילים לכל הדעות, ובהלכות ברכות רק לגישת הרמ"א ודעימיה.
עוד הוספנו ביאור למה יכולה היתה להיות המחלוקת אליה מתייחס הבית יוסף, שנחלקו בה בני דורו. בתוך כך מצאנו ראיות טקסטואליות כך שבקריאה שניה דברי הבית יוסף נראים לנו הולמים יותר את דרך הט"ז[1].
♦
ב.
דברי רבנו תם הם בתוס' קידושין יב, ב ועיין בספר הישר לרבנו תם תשובות סימן כג, חידושים עניינים תרכ, וביבי"א אבה"ע ה, ז. (וע"ע תורא"ש ופסקיו שם וביבמות ד, ב שלכאורה חולק על רבנו תם, וע"ע קרבן נתנאל שמצמצם את המחלוקת). מכל מקום, לענין מהי חופה קיבל הרא"ש את דעת רבנו תם, וכן מובא בטור סימן נה.
מדברי הרא"ש שציינתי יתבאר שהוא התנגד למנהג הגאונים שמברכים לא בבית, ויידחה הפירוש שיברכו בדרכים. זאת ועוד, שמתוך דברי הרא"ש בתשובה נסתרת אפשרות זו - כי נתבאר שהצטרף מנין אחר בעיר האחרת. כלומר, שהם נסעו בלי מנין.
באמת נראה כי תשובת הרא"ש מבררת מה הוא בית חתנים לענין הברכה, וזהו עיקר פלפולו, באופן שמלקט התשובה מבאר את שורשה בספרו הטור, וכפי שהובא בשם הכנסת יחזקאל אין ענין הזמן העיקר.
♦
ג.
הקושיא על הגר"מ פיינשטיין היא קושיא קלאסית אשר בה מותר לסטות מדברי רב מובהק ומפורסם, ולכן ציינתי זאת בכותרת. יש בה שלושה אלמנטים של קושיא חזקה - (1) הוכחה נגד הפשיטות של הגאון[2]. (2) התקפה על הענף ההלכתי עליו יושבת התשובה (3) רכיב טקסטואלי משמעותי שלא עמד לפני הרב[3].
אפרט:
(1) גם הרב פיינשטיין לא טען שהרא"ש במפורש חולק על הר"ן, אלא שלפי קריאת הרא"ש את הגמרא פשוט שהר"ן לא צודק אפילו בדיעבד. אולם, אם הריצ"ג ור"י מלוניל שקדמו לרא"ש למדו ופסקו הפוך, היה לו לדחותם או לפחות להסביר שאם טעו ועשו כמותם מה שעשו אינו עשוי והברכה לבטלה. ואם תאמר שאין זו דרכו של הרא"ש (לא אדע למה, שהרי הוא מביא דבריהם בכאן), ודאי שזו דרך הבית יוסף (ראה הקדמותיו), ובפרט היכן שהר"ן חזר לשיטתם. זו הוכחה נגד הפשיטות. (2) לשיטת הזבחי צדק ואגר"מ צודק הח"מ שנחלקו הבית יוסף והט"ז. לפי שיטה זו, ריהטא דשמעתא היא שהבית יוסף ככלל ורבנו ירוחם בפרט הם חלק מציר הדיון בסוגיא במחלוקת מפרשי הטור והרא"ש. טענתי באה מכוח כללי הבית יוסף ופוסק קדום נוסף שלמד אחרת בדברי רבנו ירוחם, וזו התקפה על הענף ההלכתי עליו יושבים דברי הפוסק. חשוב גם לענין זה שדבר המפורש בדברי ראשונים על הנושא של דברי אחרון מתוך סתימת הרא"ש ושהתקבל אצל אחרון קדום, זו תיובתא לפי כללי הבית יוסף. (3) העובדה שמתורא"ש משמע שיש אפשרות בגמרא עצמה שהר"ן צודק מחייבת התייחסות. זהו רכיב טקסטואלי משמעותי, שסביר מאוד שלא עמד לפני הרב פיינשטיין זצ"ל.
עצמת הקושיא תהיה ניכרת, מכך שהערת השואל על עוד ראשונים המפרשים את מהלך הגמרא כרא"ש (וכפי שציין האג"מ עצמו) רק מחמירה את הקושיא. ככל שיהיו יותר ראשונים שיסתמו ולא יפרשו את מחלוקתם שהמצב בו החלו באבלות מעכב ומבטל את ימי השמחה, יהיה יותר קשה להעמיס פשיטות כזו בדברי הרא"ש. אולם התמקדתי בעיקר הקושיא, שהיא מהרא"ש עצמו שהביא את דעת ריצ"ג ולא פירש, ומכך שיש שלושה ראשונים מארצות שונות שלמדו והורו כר"ן. (להדגמת הטענה אביא מהריטב"א שציין השואל. בשורה הסופית בסוגייתנו כתב: "אבל איפכא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה", וכתב לעיל: "ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה." כלומר, כאן יצא חוצץ להפקיע דעה שגויה העולה ממהלך הסוגיא, אבל לא לענין מי ששינה את הסדר ודי בזה).
♦
ד.
השואל משיג כי לא מצא בחת"ס דין השלמת שנת השמחה. אביא את עיקר הקטע שציטט הציץ אליעזר: "ועוד נ"ל דוקא כשנשא ואח"כ אירע מלחמה לא יצא בצבא אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר דאדעתא דהכי נישאת לו והה"נ לענין סחורה אם נישאת לספן או לגמל פשיטא שנישאת לו אדעתא שאחר הנישואין ישכים למלאכתו כדרכו ולא נצרכה אלא מי שנשא ואח"כ נזדמנה לו נסיעה".
אם הבנתי את טענתו, נראה כי את המשפט "ועוד נ"ל דוקא כשנשא ואח"כ אירע מלחמה לא יצא בצבא אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר דאדעתא דהכי נישאת לו" המשיג הבין: אינו נפטר מן המלחמה, בעוד להבנתי הכוונה שאינו נפטר לא מזה ולא מזה[4].
ההבנה של המשיג היתה מסתברת אילו היה מדובר ברישום חידושי דינים בעלמא, אבל כאן החתם סופר מסביר מה עולה מכפל הלשון מהתורה למסקנתו. נביא את הדרשה הנראית לו עיקרית, ובה דן: "נמצא בין למר ובין למר ממעטינן אנשים החוזרים מעורכי מלחמה דעובר עליהם כל שארי דברי הצבא וממעטינן נמי כל שארי ענינים שאינם מהצבא כגון יציאה לסחורה שמותר אפי' לחתן בתוך שנתו". ולהסברנו הנפקות בין 'עובר עליהם' ל'מותר לחתן' מתבארת בקטע המצוטט. כלומר, שמי שיוצא לענייני סחורה הריהו עוסק בענייני הבית ומקיים את חובתו בצאתו, ואילו מי שעסוק במלחמת רשות להרמב"ם ומצוה להרמב"ן, אינו מקיים חובתו ואינו נפטר. וחידוש התורה אינו היכן שהתנו מראש אלא שנתחדשו אחר כך סחורה או מלחמה שאינו נפטר בה, דהיינו מלחמת מצוה.
הציץ אליעזר פירש (בסוף אות ז) דברי החת"ס על מי שאירס ולא נפטר מעבודת הצבא לספק מים ומזון שאינו נפטר גם בנישואין. ומוכח שהשנה ממתינה, והסביר שהטעם הוא שהוא משועבד לאשתו.
אבל אם כוונת הקטע היא שאינו נפטר מהמלחמה אלא מחובת אשתו, מהי הצריכותא ביוצא לסחורה אחרי הנישואין? הרי למסקנת החת"ס מקיים בזה את חובתו.
בדברי החת"ס ציינתי שאינם מוכיחים לענייננו ללא הירושלמי על תקנת ז' ברכות שהיא חלק מדיני שנה ראשונה. על גבי זה ציינתי ששניים מתלמידיי, שאחד מהם ראוי להוראה, ראו בחיבור דבר פשוט. וכאן אציין כי חיבורים כאלו הם חלק משיטת הלימוד האשכנזית, ומבוצעים מאות ואלפי פעמים בתשובות החת"ס ותלמידיו.
ועכשיו, שחזרתי ודקדקתי בדברים להבין מה היה לא מובן בדברי החת"ס - ראיתי ממה שכתב החת"ס "והה"נ לענין סחורה אם נישאת לספן או לגמל פשיטא שנישאת לו אדעתא שאחר הנישואין ישכים למלאכתו כדרכו", והרי זה כמבואר שז' הברכות ממתינות לו[5]. אולם האגר"מ יכול לדחוק שהכוונה היא - אחר ימי השמחה.
אשמח לשמוע הסבר אחר מה למד כאן החת"ס מהפסוקים.
♦
משתי קושיות נשמרתי בדבריי:
א. מהבאת שו"ת שבט הלוי את המקרה לא גזרתי ראיה, אבל מכך שלא העיר על ברכה לבטלה ניתן להסיק שהוא לא דחה את הר"ן והגהות הב"ח לגמרי. זאת ועוד, מהישנות המקרה בכמה שו"תים יש ערעור על פשיטותיה דהאג"מ, שכן בטעות נפוצה על הפוסקים לציין כיצד לנהוג.
ב. השואל מודה שיש שפת יתר בדברי הבן איש חי לדעתו. בכמה תשובות שציינתי ושראיתי אלמון לא ידע מה דינו, ולכן העמדתי דברי הבא"ח במצוי דווקא. דיוק כזה ניתן לעשותו בחידושין ארוכים של החסיד ר' יוסף חיים זצ"ל, וקל וחומר בספר בן איש חי. מכל מקום אם יש הצעה טובה יותר אשמח לשמוע.
את טענתו על החכמת אדם והרשב"א לא כל כך הבנתי ואשמח להבהרה.
יש חשיבות גדולה לידיעת פשט הסוגיא בכתובות, לכן אציין לשורה בגמרא "ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתני...". אף שגם ללא שורה זו היה ניתן להבין שזו אחת הדוגמאות של איך "הגיע זמן ולא נישאו", ועל מה "שקדו חכמים בתקנת בנות ישראל" שיברכו וישמחו בהן.
לפני סיום אציין קושיא שחששתי שהמעיינים יעיינו בה, ולכן ביקשתי ממוציאי הגליון לתקן בו, אך לא הספיקותי. קושיא זו היא מהריטב"א ותורי"ד בדף ח המפקיעים את הפשטיות ואומרים שאין לברך אשר ברא כל השנה. האמת אגיד, כי בלמדי מסכת כתובות עם סבא מארי הרב רבינוביץ' מח"ס יד פשוטה זצ"ל על גירסאות ומקורות הרמב"ם - אמר לי כי לתחושתו נמשכו אחר אחת מגירסאות הרמב"ם אשר רבו והעבירו את דיני ז ברכות ממקום למקום. ושמא אילו ידעו שנפלו שיבושים בדבריו לא היו מדקדקים כן. אבל למעשה אמר לי שאין לקיים דינא דגמרא אלא בעדות שיש נוהגים כן, כי אז בודאי הורה להם חכם גדול שעמד על הענין. ומה מאד שמחתי לשמוע מבן דודי הרב תנחום שיחי' שיש שנהגו כן.
שאר הקושיות כמדומני נסתלקו בדבריי וה' יאיר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦