הרב ישראל איסר צבי הרצג
הר נוף, ירושלים

בושת ופגם דאונס ומפתה - הבדלים בפי' רש"י

סוגית בושת ופגם דאונס ומפתה מופיעה בכתובות מ' ע"א-ע"ב ובערכין י"ד ע"ב-ט"ו ע"א. הגם ששתי הגמרות נראות כמעט זהות, יש כמה הבדלים בין פירושי רש"י להן:
♦
א.
[ע=ערכין] "מכל מילי. ובושת ופגם לא ליתיב [ליה]". [כ=כתובות] אין דבור מקביל.
נראה שרש"י בכתובות לא העיר מידי על תיבות אלו, משום שפירושן שם יותר פשוט מפירושן בערכין. לשון הגמרא היא "אימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי". בפשטות, משמעות תיבות "מכל מילי" היא כל תשלומי החבלה, דהיינו שהקנס של חמישים שקלים כולל את כל תשלומי הארבעה דברים השייכים, וגם תשלום קנס. וכמו שפירש המיוחס לרגמ"ה בערכין: "ואימא. נ' סלע לכולהו מילי לקנס ולבושת ולפגם". אם כך הוא פירושן של המילים, נראה שלפי רש"י בכתובות (דלא כרגמ"ה בערכין) הן אינן צריכות שום ביאור. אבל בערכין פירש"י "ובושת ופגם לא ליתיב", דהיינו שלפי הסוגיא ההיא, המקשן סובר שהחמישים שקלים אינם אלא תשלום קנס בלבד, והאונס ומפתה יהיו פטורים מבושת ופגם לגמרי. אם זאת היא כוונת המילים, הן אינן מובנות כמשמען, ולכן ראה רש"י צורך לבארן. (בהכרחו של רש"י שהסוגיות חולקות בענין זה נדון לקמן בנקודות ה וח.)
♦
ב.
[ע] "בעל בת הדיוטות כו'. בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות". [כ] "יאמרו כו'. והיכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת הלכך יהיב בושת". רש"י בכתובות לא הזכיר שהוא בתמיה, ונראה שלשיטתו בכתובות דברי רבי זירא הם בניחותא. בערכין, אם לא יהיו תשלומי בושת ופגם בנוסף לחמישים השקלים, לא יהיו תשלומי בושת ופגם כלל, ו"רבי זירא חייש לדברי העולם שיאמרו משפט מעוקל הוא זה",[1] וזו הכוונה המשתמעת מלשון התימה "בעל בת מלכים" וכו'. אבל בסוגיא דכתובות, הסוברת שתשלום החמישים שקלים כולל תשלומי בושת ופגם, החשש הוא אחר. שם הבעיה היא שאם משלמים אותו סכום לבושתה של בת מלכים ולבושתה של בת הדיוטות, קנה המדה שעל פיו משערים תשלומי בושת עלול להשתבש. לכן "יאמרו בעל בת מלכים" וכו' נקרא בניחותא; באמת עלול להגיע יום שיאמרו כן.
כך מדוייק גם מסוף לשונות רש"י בשני הדיבורים. בערכין הוא כותב "השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות". שם החשש הוא שלא יהיה חילוק בין שתי הבנות, והדבר יהיה מגוחך. אבל לשונו בכתובות הוא "והיכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת". שם הבעיה איננה שלא תהיה חילוק בין הבנות אלא בין שני התשלומין דוקא, ואין זו משום חשש לגיחוך אלא משום חשש של טשטוש קנה המדה שעל פיו משערים בושת.
♦
ג.
[כ] "גבי עבד. שנגחו שור שנתנה תורה קצבה ל' שקלים". בערכין לא ראה רש"י צורך להזכיר ענין זה משום שהמשנה שם מופיעה מיד אחרי משנה שדנה בענין שור המועד שהמית את העבד, והמעיין כבר יודע דין זה.
♦
ד.
[כ] "מעשה מחט. חייט תופר". בערכין לא העיר רש"י על זה מידי, ויתכן שהוא משום שכיון שבערכין התיבות נקראות בתמיה, להורות על תוצאה מגוחכת, אין נ"מ במשמעות המדוייקת של מעשה מחט, ודי לדעת שהוא ענין מגוחך, וזה ברור מאליו, ולכן לא פירש רש"י כלום. אבל בכתובות, לפי רש"י הגמרא מדברת על טעות שלפי רבי זירא אנשים עלולים באמת לעשות (לפי השערתו של אביי, אם חוששים שיאמרו בעל בת מלכים וכו', כמו שאמר רבי זירא). לכן הוכרח רש"י לפרש מה בדיוק הוא "עושה מעשה מחט", כדי שיהיה מובן שהטעות היא ענין ששייך במציאות, שאין הפער בין נוקב מרגליות לעושה מעשה מחט גדול מהפער בין בת מלכים לבת הדיוטות.
♦
ה.
[ע] "אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה. תחילה ואח"כ בא עליה זה כדרכה דאכתי הואי בתולה ואית לה קנס [ויאמרו] זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה לא יהיב נמי אלא חמשים אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה". [כ] "אלא אמר רבי זירא. מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דאם כן אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה". קודם כל, ממה שכתב רש"י בכתובות "מסתברא שאין בושת בכלל חמשים" רואים כמו שכתבנו לעיל, שרש"י סובר שלפי הסוגיא ההיא המקשן סובר שהחמשים שקלים כוללים את תשלומי הבושת והפגם, דלא כבסוגיא דערכין, שבה הוא סובר שהמאנס פטור מבושת ופגם.
ונראה שמתיבות "אילו באו עליה שנים" וכו' יצא לו לרש"י ששתי הסוגיות חולקות. התוס' בכתובות והשמ"ק שם העירו שגירסת הסוגיא שם "אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה" היא לאו דוקא, שהרי הראשון הוא זה שבא עליה שלא כדרכה, וכגירסת הסוגיא דערכין "אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה". אבל נראה שלפי רש"י שתי הסוגיות נקטו את לשונותיהן בדיוק. בסוגיא דערכין הגמרא באה להבליט את הרושם של משפט מעוקל שיצא אם נותנים לפגומה דין זהה לדינה של שלימה. ולכן אין הגמרא מדברת אלא על הפגומה, שרק כשיקרה מקרה יוצא הדופן הזה במציאות יתמהו הבריות. אבל בכתובות אין החשש משום משפט מעוקל, אלא משום טשטוש קנה המדה שעל פיו משערים בושת. קנה מדה זה יכול להשתבש אם משלמים אותם דמי קנס – שהוא כולל את דמי הבושת – לפגומה, שמשלמים לשלימה. דבר זה עלול לקרות אפילו במקרה רגיל יחסית של שלימה, כל זמן שהדיינים מודעים לכך שלפגומה יש אותו דין. לכן, אם אמנם לשון ר' זירא "אם באו עליה" משמע שמדובר בנערה אחת,[2] רש"י מפרש שאינו בא אלא להורות על השוואה בין שלימה ופגומה. ומזכיר את השלימה לפני הפגומה, כי גם במקרה הרגיל הזה מתעוררת הבעיה. ועוד, שדרך המקרא ודברי חז"ל להזכיר את הדבר החיובי לפני השלילי.[3]
יש כאן עוד הבדל בין לשונות שתי הסוגיות שלא העירו בו המפרשים. בכתובות איתא "יאמרו בעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים", ואילו בערכין גורסים "יאמרו בעל פגומה חמישים בעל שלמה חמישים". והוא כדברינו, שבערכין אין הדגש אלא על הגיחוך שקיים בדין בפגומה, ולכן מזכירים את הפגומה קודם, משא"כ בכתובות שהבעיה היא בהשוואת שני הדינים, ובכגון דא מזכירים את השלימה לפני הפגומה.[4]
בערכין רש"י מסיים "אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה". מה שמשלמים בושת בנוסף לקנס הוא הפתרון לבעיה של דין מעוקל, משום שיראו שיש חילוק בין שלימה לפגומה במה שדין שלימה חמור מדין פגומה. בכתובות רש"י מסיים "ש"מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה", משום ששם הבעיה היתה נובעת ממה שדין בושת של פגומה היה שוה לדין בושת של שלימה. אבל עכשיו, שהבושת משתלמת בנוסף לחמישים השקלים ואינה נכללת בהם, בושת פגומה לא תהיה רב כשלימה.
עוד יש לדייק במה שרש"י בכתובות משתמש בתיבת "הפרש", ובערכין הוא משתמש ב"חילוק". "הפרש" שייך כשדנים בסכומים, ובכתובות הבעיה שרבי זירא חושש לה היא בחישוב סכום הבושת. "חילוק" שייך כשהדיון הוא בהתנהגות שונה, ובערכין הבעיה היא שצריכים להתנהג בפגומה באופן שונה מבשלימה.
בדבריו בערכין רש"י משתמש בלשון "בתולה שלימה" ואילו בכתובות כתב רק "שלימה". יתכן שבערכין נקט תיבת בתולה להדגיש את הגיחוך במה שדין פגומה שוה לדין שלימה, וצ"ב.
עדיין צ"ב במה שרש"י בכתובות התחיל את דבריו ב"אלא אמר רבי זירא מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים", ובערכין לא התחיל בדברים מקבילים, כגון "אלא אמר רבי זעירא מהכא מסתברא שיש תשלומי בושת".
♦
ו.
[ע] "מוכה שחין. דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה". [כ] אין דבור מקביל.
בערכין רש"י מפרש שמוכה שחין הוא פגום כמו נבעלה שלא כדרכה, משום שקושית אביי היא שאם חוששים לטענת משפט מעוקל כמו שסובר רב זעירא, היינו צריכים לחשוש לטענה זו במוכה שחין כמו בנבעלה שלא כדרכה. בערכין, כמו שנימוקו של רבי זעירא באילו באו עליה שנים וכו' הוא מהפגומה, כך הנימוק נגדו הוא מהמוכה שחין – מקרה יוצא דופן כמו פגומה – ורש"י בא להדגיש שקושית אביי היא ממוכה שחין דוקא, ולא הזכירה הגמרא את בריא אלא כדי להבליט את המגוחך בדין מוכה שחין. אבל בכתובות, כשם שסברת רבי זירא נובעת מבעיה הנוצרת מהשוואה בין שלימה ופגומה ביחד, כך גם הנימוק הנגדי של אביי, ואין להדגיש את מוכה השחין יותר מהבריא.
♦
ז.
[ע] "תחת אשר ענה. רישיה דקרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וגו' דמשמע הני חמשים כסף יתן בשביל קנס העינוי ומדאיצטריך למכתב הכי מכלל דמיחייב מילי אחרנייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דעינוי נינהו דבלאו עינוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק ששוה פחות מבתחילה". [כ] "תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב". בערכין, בלי הדרשה היינו חושבים שאונס פטור לגמרי מבושת ופגם. הדרשה היא מהייתורא דתחת אשר ענה – "ומדאיצטריך למכתב הכי". התיבות המיותרות מרבות דינים חדשים. בכתובות, גם לפני הדרשה ידענו שיש תשלומי בושת ופגם באונס, אלא שהיינו חושבים שהם נכללים בחמשים שקל. לזה בא רש"י לומר שדרשת תחת אשר ענה "גבי חמשים כסף כתיב", דהיינו דלאו מייתורא דרשינן, אלא שתיבות אלו מגלות שהחמשים כסף אינם אלא תשלומי עינוי, ואינם כוללים בושת ופגם.
ממה שכתב רש"י בערכין "מכלל דמחייב מילי אחרנייתא" יש הוכחה נוספת שבה"א פטור מבושת ופגם לגמרי ואינם נכללים בחמישים.
ח.
[כ] "מכלל דבושת ופגם. שאינם משום עינוי שהרי ישנן בשאר חובלין אינו בכלל זה". [ע] אין דבור מקביל.
נראה שלרש"י בכתובות היה קשה לישנא דגמרא "מכלל דאיכא בושת ופגם", שהרי לפי הסוגיא ההיא גם בלי הדרשה ידענו דאיכא בושת ופגם, אלא שהם נכללים בחמשים. לכן פירש רש"י שכוונת הגמרא היא רק שהבושת והפגם אינם בכלל החמשים. נראה גם שאע"ג שבספרים תיבות "דבושת ופגם" הם בד"ה, רש"י גורס כגירסת הספרים בגמרא "מכלל דאיכא בושת ופגם", ו"דבושת ופגם" הם מפירושו.
ולפי דברינו מובן גם למה נוסח הגמרא בכתובות הוא "הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם", ובערכין חסרות התיבות "הני תחת אשר ענה". והוא משום שבכתובות, אחרי דרשת אביי, השתנתה הבנתינו בהני חמשים סלעים, שלפני הדרשה חשבנו שהם כוללים את הבושת ואת הפגם, ואחרי הדרשה אנו מבינים שהם אינם אלא קנס בלבד. אבל בערכין, גם בה"א וגם במסקנא אנו מבינים שהחמשים אינם אלא קנס, אבל במסקנה נתברר שבנוסף לזה יש תשלומי בושת ופגם.
♦
ט.
צריך ביאור, לפי הבנת רש"י בסוגיא דערכין, אם אמנם חייבה התורה את המאנס בקנס של חמשים שקלים, מנא לה לגמרא לשאול אימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי, דהיינו שיפטר מבושת ופגם. הרי אין שום פסוק בתורה שפוטר את המאנס מבושת ופגם, ולמה לא נניח שכוונת הכתוב היא שישלם חמשים שקלים בנוסף לבושת ופגם, ודרשות תחת אשר עינה ו-ונתן האיש השוכב עמה למה לי. בשלמא לפי הסוגיא דכתובות, מעולם לא עלה בדעתנו שמאנס פטור לגמרי מבושת ופגם, אבל לפי הסוגיא דערכין קשה. ונראה שלפי רש"י הסוגיות חולקות בגדר מעשה אונס. לפי הה"א של הסוגיא דערכין, בפרשת אונס התורה הוציאה מעשה אונס מכלל מעשי חבלה ועשתה ממנו סוג מעשה חדש שאינו מחייב אלא קנס דחמשים. הדרשות של אביי ורבא מגלות שלעולם מעשה אונס הוא בכלל מעשי חבלה, והקנס הוא חיוב בנוסף לחיובי חבלות. אבל לפי הה"א של הסוגיא דכתובות, מעולם לא עלה על דעתינו שמעשה אונס אינו בכלל מעשי חבלה, ולא חשבנו אלא שחיובי חבלה של בושת ופגם נכללים בחמשים. וזה מדוייק בלשון רש"י בכתובות "שהרי ישנן בכלל שאר חובלין", מכלל שגם לפני הדרשה חשבנו שמעשה אונס הוא מעשה חבלה.
♦ ♦ ♦