על בית הבחירה למאירי[1]
מאז הדפסתו של בית הבחירה למאירי, אורו רק הולך ומתגלה, הולך ומוסיף, הולך ומאיר על עם ישראל. וככל שעובר הזמן הולכים וממשמשים בו יותר ויותר, ומבינים את ערכו וגודלו החריג. יש לפעמים אנשים הטובעים באריכותו, בריבוי השיטות החדשות שמביא, ויש אשר מתערבבים בדבריו ונראה בעיניהם שדבריו בלולים ואינם אחידים, הוא מראה פנים לשיטה זו ולאחר שורה מראה פנים לשיטה אחרת, הוא פוסק פסק לפי דעתו ולאחר מכן כותב סתמא כדעת הרי"ף והרמב"ם, ומחמת כן יש אשר יצאו להעיד עליו שהוא 'ראשון עתיר סתירות'. אמנם כל זה נובע מחוסר היכרות מספקת עם הספר, מחוסר הבחנה בנימוסיו, מחוסר הבנה ברמיזותיו, אבל המרבה להגות ולדקדק בלשונו, לומד עם הזמן את כלליו את דקויותיו את כינויו, ומבין היטב את דבריו ורואה שלפנינו חיבור מוגמר, חיבור מתוכנן הדק היטב, אשר הסתירות בו מועטות יותר משאר ספרי חידושי הראשונים. לפנינו חיבור שהטיוטות שלו נעשו בחיבור גדול ורחב של חידושי המאירי על הש"ס, לפנינו חיבור שעשוי מדברים נבחרים שהם 'בית הבחירה' מתוך אריכות הדברים שנאמרו בסוגיא[2].מטבע הדברים פוסק שדבק באמת, ורוצה לחבר חיבור הלכתי כולל ומקיף, נאלץ במקומות המסופקים לו להשאיר ללא הכרעה, ולהביא מחלוקת בלא פסיקה, או לכתוב בסתמא את מה שהוא נוטה אליו ולציין שיש חולקים. ואל לנו לעוות את כוונותיו ולהניח הנחה חסרת היגיון ובסיס שבכל מקום יש לו הכרעה גמורה, ומה שלפעמים הביא מחלוקת ולא הכריע יש גם כאן הכרעה גמורה עם כללי פסיקה דמיוניים. הדברים אמורים על כל ספר, ובפרט על המאירי. ומשכך, אין להניח שהמאירי פסק פסיקה חתוכה בזה שהזכיר שיטה מסוימת, אלא אין נחשב פסק גמור עד שיאמר להדיא שכך דעתו לפסוק. כמו כן, אין להניח שדעתו נוטה לאחד הצדדים, עד שיהא מוכח כן מלשונו להדיא, ואם מדקדקים בדבר זה בלשון המאירי, מתורצות רוב הסתירות המדומות שבדבריו. לפעמים הוא מגלה שדעתו לפסוק כצד אחד בגמרא, אבל אין כוונתו לומר כן הלכה למעשה, כיון שהוא נגד כל או רוב הפוסקים הגדולים, והוא רק גילה מה היתה דעתו לפסוק למעשה לולי שרבים חלוקים על זה. ודוגמא לדבר בסוכה ז. ד"ה הלשון.
בבית הבחירה כתוב אחר כל משנה את פירוש המשנה לרמב"ם, וכתוב בתחילת הדברים אמר הר"מ, ולאחר גמר דברי הרמב"ם מתחיל המאירי את דבריו וכותב אמר המאירי וכו'. ודבריו אינם נסובים כלל על דברי הרמב"ם הנזכרים, אלא הוא מתחיל את דעתו על הסוגיא בלא קשר לדברי הרמב"ם. ויש מסכתות שאין בהן את דברי פירוש המשנה לרמב"ם, כגון במסכת ראש השנה.
מכמה טעמים נראה קצת שלא המאירי הכניס את פירוש הרמב"ם לחיבורו, אלא אחד המעתיקים הכניסו. א. המאירי בהקדמתו, כשהוא כותב את סדר חיבורו לפרטיו, לא מזכיר כלל את פירוש המשנה לרמב"ם. ב. המאירי לא מתייחס בדבריו כלל לדברי פירוש המשנה שהובא. ג. עצם הזכרת שמו הפרטי של הרמב"ם ולא בדרך כינוי כגון גדולי המחברים, היא חריגה מדרכי הספר. ד. לאיזה צורך הכניס המאירי את דברי הרמב"ם, הלא המאירי עצמו מפרש אחר כך את המשנה, ובפרט שפעמים רבות אין הוא סובר כהרמב"ם.
♦
רבותיו וספריו
המאירי בכמה מקומות, כגון בסוכה ב. ד"ה ולענין, כתב ורבותי פירשו, ויש מקומות שכותב וקצת רבותי. בהקדמתו לאבות, כתב את כל שלשלת התורה עד זמנו, ובסוף ההקדמה שם כתב דרבו המובהק הוא רבי ראובן ב"ר חיים, וכתב המאירי שהוא עצמו קטון אצבעותיו של רבו ומשיירי מעשי ידיו. באורחות חיים ועוד ספרי ראשונים מבואר דרבי ראובן זה חיבר ספר בשם ספר התמיד, ולפני כמה עשרות שנים הודפס חלק מספר זה על פי כתב יד יחיד בעולם, אבל אין עדיין ראיות ברי סמכא שזה ספר התמיד ושמחברו הוא רבי ראובן הנזכר.
המאירי בסוף הקדמתו לאבות שם, כתב שהתחיל בחיבור זה בשנת ל"ח ללידתו, וגמר את חיבורו בכל תלתא סדרים בשנת נ"א ללידתו, והיא שנת ה' אלפים וס', ע"כ, דהיינו שש שנים לפני גירוש צרפת. ובהקדמתו לספר קרית ספר על עניני ספר תורה, קונן את צערו על גירוש צרפת. ומבואר מזה שהוא חיבר את קרית ספר אחר בית הבחירה ולאחר גירוש צרפת. והמהדיר המהולל, ראש וראשון למהדירי ספרי ראשונים רבי משה הרשלר, הביא שגירוש צרפת אכן היה בזמנו של המאירי, אבל עירו של המאירי פרפיניאן לא גורשה, מפני שהיתה מוגנת על ידי מלך האי מיורקא, והמאירי נשאר בעירו. המאירי בספר מגן אבות בהקדמת ענין כ"א, כתב שהעיר קרקשונה היא עיר קבורת אבותיו, ובסוף הקדמתו למגן אבות כתב ששרשי משפחתו יצאו מנרבונא וקרקשונא.
המאירי חיבר פירושים על הנ"ך, וכן חיבר ספר בשם חיבור התשובה, ובכמה מקומות כותב שחיברו בילדותו, וכן חיבר את ספר קרית ספר הנזכר. כמו כן, חיבר ספר מגן אבות שבו הוא מגן על מנהגי מקומו, הנהוגים בכל פרובינציא, מפני תלמידים שבאו מספרד ורצו לשנות כמה מנהגים מחמת קושיות שהקשו על מנהג מקומו. וספריו אלה הודפסו. בספר מגן אבות מזכיר המאירי את חיבורו בית הבחירה כמה פעמים, כגון בענין כ"א, ומכנהו חיבורינו הגדול בית הבחירה, ומזה יש ללמוד שחיבר את מגן אבות אחר בית הבחירה. ובתחילת ענין כ"א, כתב שהתלמידים האלו הביאו עמם את קונטרס השגות הרמב"ן על הל' לולב לראב"ד, והמאירי שם כתב ליישב את דברי הראב"ד, ודבר זה הוא בכלל מגמת עיקר הספר שהיא 'להגן על פרובינציא מפני ספרד', כי המאירי מגן בזה על הראב"ד מפרובינציא מפני הרמב"ן הספרדי. ומדברי המאירי האלו יש ללמוד שכשכתב את בית הבחירה לא היו לפניו השגות הרמב"ן על הל' לולב לראב"ד.
בית הבחירה למאירי לא הובא בספרי הראשונים שבאו אחריו, כיון שהוא חיבר את חיבורו קרוב לזמן של שמד, כגון שריפת הספרים בצרפת, וגירוש צרפת. ועל כן לאחר זמנו נתמעטו התלמידים והספרים בסביבת מקומו, ולא הספיק הספר להתפשט, ובפרט שהוא ספר גדול. אבל משוררי זמנו וכן גדולי זמנו שיבחוהו מאוד, ומעט משיריהם ומכתביהם הודפסו בקצת הדפסות של בית הבחירה. ומדברי המאירי בכמה מקומות מבואר שהוא היה מורה הוראה בר סמכא בזמנו והיו בני מקומו נשמעים אליו.
♦
הכינויים
בלשונות המאירי מפורסמים בעיקר כינויו לראשונים, שלפעמים הפענוח שלהם ידוע ומוכרח ולפעמים הדבר קשה. החיד"א בשם הגדולים ד"ה גדולי הדורות, כתב שמהר"ש אלגאזי כתב דכשאומרים הפוסקים לשון גדולי הדורות שלפנינו כוונתם לראב"ד, וכתב החיד"א שמהר"ש אלגאזי כתב סתם שאומרים הפוסקים, ולא זכר דכל לשונות אלו גדולי דבר פלוני וגדולי דבר אלמוני, המאירי המציאם, ע"כ, אמנם זה אינו מדוייק לומר שהמאירי המציא את אלו הלשונות, שהרי המאירי בכל דוכתא מכנה את הראב"ד בכינוי גדולי המפרשים, וכתב כן גם הרשב"א במשמרת הבית ז, ג, ח: על הראב"ד. וכן דרך המאירי לקרוא לרמב"ם גדולי המחברים, וכבר קדמו הרמב"ן בהלכות נדה א, יב, וכן הרשב"א בתורת הבית הקצר כגון ג, ג, פב., גבי להניח הכסלים על הבשר, וכן בעוד מקומות בדברי הרשב"א שם. ומבואר שכמה מלשונות אלו רווחו בדורות ההם בקטלוניה שבספרד וכן בדרום צרפת. גם מה שהביא החיד"א שגדולי הדורות שלפנינו הוא הראב"ד, אינו מדוייק, וכמו שאכתוב להלן.
המהדירים של ההדפסות הקודמות של בית הבחירה, כתבו בהקדמתם לכל מסכת ומסכת לזהות מקצת מן הכינויים שהוזכרו באותה מסכת, וכן יש בכמה ספרים זיהוי של מקצת הכינויים. אמנם כולם לא עשו עבודה שלימה - יש שכתבו זיהוי רק על מספר כינויים בלבד, ויש שכתבו על כינויים רבים אבל לא נתנו לב לחילוקים דקים בין הכינויים, ויש שאף עצם הכינוי לא מתאים לאותו זיהוי מצד מקום מגוריו או זמנו של אותו גדול. על כן התחלתי לעסוק במלאכת הזיהוי בצורה מדוקדקת בתקוה שעם הזמן אוכל להשלים את עיקרי הדברים. היות שהמאירי בחידושיו מזכיר את הראשונים בשמם, על כן הזיהוי המוכרח ביותר הוא על ידי השוואה בין הכינוי באותו מקום בבית הבחירה לבין שמו של הראשון באותו מקום בחידושיו. אמנם הודפסו רק חידושי המאירי על עירובין וביצה, ועל עירובין הוכח שאינם למאירי אלא לאחד מתלמידיו, ועל כן נותר לנו להשוות רק בביצה.
כשכותב רוב פוסקים, אינו כינוי לראשון מסויים אלא הוא כפשוטו. כל סוגי כינויי הרבנים, כגון ראשוני הרבנים, אחרוני הרבנים, היינו גדולים קדמונים באשכנז וצרפת, ור"ת הוא אחרון הרבנים כדאכתוב להלן. נראה דאין חילוק בין גדולי פלוני למגדולי פלוני. וכן הרבה פעמים כשכותב קצת גדולי פלוני, כוונתו לאותו אדם שמכונה גדולי פלוני סתם. ואולי כשכותב 'קצת גדולי פלוני' בא לומר שאותו גדול לא אמר כן בצורה פשוטה הלכה למעשה, או שכתב כן בלא ראיה מספקת.
יש ראשונים שהמאירי מביא את דבריהם תמיד בלא כינוי, ואפשר שהוא מפני שהמאירי סבור שאינם גדולים כל כך עד כדי שיהיו ראויים לכינוי. הוא מביא את דבריהם להלכה בסתמא או כותב קצת מפרשים פירשו, או ויש מי שתירץ, יש חולקין, יש מי שכתב, יש אומרים, יש מצדדין, וכיוצא בזה. ובסוכה ד. ד"ה היתה הביא את דברי המכתם שם, בשם יש מי שתירץ, וכתב על דבריו 'ודברים בטלים הם ואל תחוש להם ולא כתבנום אלא שלא לטעות בהם', ע"כ. לפעמים המאירי כותב בלשון יש אומרים וכיוצא בזה, אע"פ שכתבו כן ראשונים שהוא רגיל לכנותם, ונראה דהיינו מחמת שכמה ראשונים סוברים כן ואין בהם אחד שראוי שהשיטה הזו תיקרא דוקא על שמו יותר מהשאר.
המאירי משתמש לפעמים בב' כינויים לראשון אחד. ובתחילה הנחתי הנחה הגיונית שלא יתכן שהוא ישתמש באותו כינוי לכמה ראשונים, כי א"כ מה תועלת יש בהקמת מערכת כינויים שלימה כשהיא אינה עקבית. וכשהיו כנגד הנחה זו הכרחים שהוא משתמש בכינוי אחד לב' ראשונים, כגון שברוב הפעמים גדולי הדורות הוא ההשלמה, וחכמי הדורות הוא הרמב"ן, אבל לפעמים יש גם להיפך, סברתי שיש להגיה בכל מקום שהוא להיפך כדי שהכינויים יהיו עקביים. והגהה זו אפשר שהיא באמת נכונה, כי רוב הפעמים כינויים אלו עקביים. ומכל מקום נוכחתי שיש הוכחות ברורות שהוא משתמש באותו כינוי לכמה ראשונים, כגון גאוני ספרד שהוא כולל כמה ראשונים, וכיוצא בזה עוד כינויים. ומ"מ יש כינויים שהם שייכים רק לראשון אחד, ויש ששייכים לכמה ראשונים. וגם אלו ששייכים לכמה ראשונים, הם שייכים רק לראשונים מסויימים ולא לשאר הראשונים. ועל כן עדיין יש חשיבות בזיהוי כללי הכינויים.
♦
כינויים שמצויים הרבה וזיהויים פשוט ומוכרח לגמרי
גדולי הרבנים - רש"י.
גדולי המחברים - הרמב"ם.
גדולי הפוסקים - הרי"ף.
גדולי המפרשים - הראב"ד. בב"מ קה. ד"ה גדולי כתב המאירי גדולי המפרשים כתבו בתשובותיהם, ע"כ. אע"פ שסתם גדולי המפרשים היינו הראב"ד, מצינו בסוכה ב. ד"ה ולענין, שכתב המאירי 'הרבה מגדולי המפרשים'. ומ"מ אף שם הראב"ד נכלל בכינוי זה, כמבואר מדבריו שם בהשגותיו על המאור.
♦
שאר הכינויים
מורה צדק. כשכותב המאירי בהקדמתו כוונתו לרמב"ם.
מגדולי המגיהים או מגיהי ההלכות. בדרך כלל כוונתו לבעל המאור[3], אלא א"כ הביא המאירי את דברי גדולי המחברים (הרמב"ם) וכתב שחלקו עליו גדולי המגיהים, דאז כוונתו למגיה על הרמב"ם דהוא הראב"ד, כגון בקידושין עח. ד"ה ומכל מקום. אף כשכותב גדולי הראשונים או מגדולי הראשונים או קצת גדולי הראשונים או גדולי הראשונים שבגירונאה או גדולי הראשונים שבקאטאלוניאה כוונתו לבעל המאור. ונראה שכשמביא את דברי הרז"ה כהשגה על הרי"ף, או כשמביא את דברי הראב"ד כהשגה על הרמב"ם, מכנה אותם גדולי המגיהים, אבל כשמביא את דבריהם כפירוש לסוגיא, מכנה את הרז"ה גדולי הראשונים, וכיוצא בזה, ואת הראב"ד גדולי המפרשים. ומ"מ לא כל מה שמביא המאירי מגדולי הראשונים נמצא לפנינו במאור, ושמא הרז"ה כתב כן בחיבור אחר או שתלמידיו כתבו כן בשמו.
גדולי הדור. כוונתו לרשב"א. אמנם לפעמים כותב המאירי קצת גדולי הדור, כגון בסוכה יא. ד"ה נויי, ומ"מ נראה דכשהוא כותב גדולי הדור סתם כוונתו לרשב"א לבדו. המאירי בחולין קז: ד"ה בקצת, כתב שאלתיה לגדולי הדור והשיבוני, ע"כ, ואכן המאירי בסוף הקדמתו לאבות, כתב ששאל שאלות מהרשב"א. אמנם בכמה מקומות נראה שהכינוי חכמי האחרונים וכן חכמי האחרונים שבספרד היינו הרשב"א בספרו תורת הבית. ונראה ששני הכינויים נכונים.
חכמי הדור. הרא"ה.
חכמי הדורות. כוונתו לרמב"ן. ואפשר שבמקומות שכתוב גדולי הדורות וכוונתו לרמב"ן, יש להגיה חכמי הדורות.
גדולי הדורות שלפנינו. כוונתו לבעל ההשלמה.
גדולי הדורות. לפעמים הכוונה לרמב"ן, ואפשר שיש להגיה שם חכמי הדורות, כי זה הכינוי המצוי של הרמב"ן, ובשאר המקומות נראה דכוונתו לרבי משולם בעל ההשלמה. אמנם פעמים רבות אין הדברים נמצאים בהשלמה לפנינו, ואפשר שהוא מספר אחר שלו או מתלמידיו. והב"י באו"ח סי' תרנא,ו-ה-יב, הביא מאורחות חיים מעשה שאירע עם ה"ר משולם, ומעשה זה מובא במאירי בסוכה לא. ד"ה זה שאמרו, שאירע כן לגדולי הדורות, וזו הוכחה ברורה שגדולי הדורות הוא רבינו משולם. ולכאורה היינו רבינו משולם בעל ההשלמה.
מגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים. ר' אפרים תלמיד הרי"ף.
חכמי הצרפתים. רשב"ם. כיון שהיה למאירי את פירוש רשב"ם לבבא בתרא, ממילא דבריו מוזכרים במאירי בעיקר בבבא בתרא.
ראשוני הרבנים. רבינו גרשם מאור הגולה.
אחרוני הרבנים. כוונתו לרבינו תם או לר"ש משאנץ, ובמסכת מקוואות מביא מהר"ש ומכנהו אחרוני הרבנים. ואפשר קצת שתמיד כוונתו רק לר"ש ולא לר"ת, וכוונתו לר"ש בתוספותיו, שבדרך כלל סובר כר"ת. אף כשכותב גדולי הצרפתים כוונתו לר"ש משאנץ, וכדכתב בחולין צח: ד"ה גדולי: גדולי הצרפתים בפירושיהם במשניות של זרעים.
גאוני הראשונים. רב האי גאון.
גאוני ספרד, קצת גאוני ספרד. בדברים הנוגעים לסדר מועד, הרבה פעמים כוונתו לרי"ץ גיאת, ובדברים הנוגעים לסדר נזיקין, הרבה פעמים כוונתו לר"י מיגאש. ובמסכת שבועות כותב המאירי בכמה מקומות דכן פסקו גאוני ספרד (הר"י מיגאש) וגדולי המחברים (הרמב"ם) אחריהם, ע"כ, כגון בשבועות מה: ד"ה זו. המאירי בהקדמתו לאבות כתב שיש בידו חידושי הר"י מיגאש על שבועות ובבא בתרא. מההשוואה לחידושיו במסכת ביצה מבואר שאף רבי אפרים תלמיד הרי"ף מכונה גאוני ספרד. וכן בכמה מקומות נראה שאף רבינו חננאל מכונה גאוני ספרד. וזה תמוה, דהלא ר"ח ורבינו אפרים לא גרו בספרד אלא בצפון אפריקה, ונראה שבלשון המאירי אף צפון אפריקה היא בכלל ספרד.
אחד מזקנינו הגדולים שבקרקשונה. בסוכה כט: ד"ה ונמצינו, כתב שגדולי המפרשים (הראב"ד) הביאו ראיה בהלכות לולב שלהם בשם אחד מזקנינו הגדולים שבקרקשונה, ע"כ. וראיה זו מובאת בסוף הל' לולב לראב"ד בשם רבי מנחם ב"ר יצחק, והמאירי במגן אבות בהקדמה להערותיו על הל' לולב לראב"ד והרמב"ן, כתב שהראב"ד הוצרך לגלות מעירו לתקופה מסויימת והתארח בקרקשונא אצל רבי מנחם ב"ר יצחק הזה ושם חיבר את הל' לולב שלו
חכמי לוניל. רבי שלמיה מלוניל. כן מבואר מההשוואות לדברי רבי שלמיה המובאים במכתם לסוכה ובכל בו והאורחות חיים, ומלשונם שכותבים "רבי שלמיה כתב" וכן מלשון המאירי שכותב "כתבו חכמי לוניל" מבואר שחיבר ספר, והיינו רבי שלמיה אביו של רבי אשר ב"ר שלמיה מלוניל (אחד מתוך לפחות שלשה שנקראו רבי אשר מלוניל), שחיבר ספר להגן על המאור, ולא הגיע לידינו
גדולי קדמונינו שבנארבונאה. ראב"י אב"ד בעל האשכול.
גדולי קדמונינו. היינו רבי מאיר מטראנטקלייש מחבר ספר העזר, תלמידו של הראב"ד, דכן מבואר מההשוואות של בית הבחירה לחידושים בביצה. אמנם בהרבה מקומות הוא כותב גדולי קדמונינו והכוונה לראב"י אב"ד בעל האשכול, ואם כותב גדולי קדמונינו שבנארבונאה, הוא תמיד ראב"י אב"ד.
גדולי פרווינצא בחיבוריהם. העיטור. פרובינציה זו היא פרובנס של זמנינו, ויש ראשונים המכנים את כל דרום מזרח צרפת פרובינציה. אמנם בפירוש המצומצם שלה היינו רק איזור פרובנס של זמנינו, דהיינו מה שנמצא בדרום מזרח צרפת, צפונית לים התיכון, ולא מה שנמצא מערבית לים התיכון כגון מקומו של המאירי ונארבונא.
גאונים. לאו דוקא גאוני בבל, אבל כמדומה שלא יכנה כך גדולים מצרפת ואשכנז.
יש במאירי עוד הרבה כינויים, כגון גדולי הדורות שבקאטאלוניאה, גדולי הראשונים שבקטאלונייא, חכמי קאטאלונייא, חכמי הראשונים שבקטאלוניאה, מקצת גדולי הדורות, קצת חכמי הדורות, חכמי הדורות שלפנינו, חכמי הדורות, חכמי ההר, חכמי פרוובינשאה, חכמי נארבונאה, קצת חכמי האחרונים שבנארבונאה, גדולי הנשיאים שבנארבונה, גדולי הראשונים שבספרד, גדולי הראשונים שבגלילות אלו, גאוני האחרונים, גדולי האחרונים, חכמי האחרונים, חכמי האחרונים שבצרפת, חכמי האחרונים שבספרד כתבוה במסכת שבועות, גאוני האחרונים שבספרד, מקצת גאוני הראשונים, ראשוני הגאונים, חשובי תלמידיהם של גדולי הפוסקים, מגדולי אחרוני הרבנים שבצרפת, חכמי התוספות, רבני צרפת, תלמידי גדולי המפרשים בחידושיהם, חשובי הגאונים, אבי העזרי ז"ל, ועוד הרבה. יש כינויים אשר לפעמים נראה לזהותם עם ראשון פלוני או אלמוני, אבל כשבודקים ומדקדקים בזה כסדר, קשה להלום את כל הדברים ולהוציא דבר מוכרח וברור. על כל פנים דבר ברור הוא שלמאירי היה אוצר ספרים גדול ביחס לזמנים ההם.
יש ראשונים שיש הסתברות שיש להם כינוי אצל המאירי, כגון הר"י אלברצלוני, הרמ"ה, המנהיג, ר"י הזקן, מהר"ם מרוטנבורג. יש להניח שראשונים שהמאירי מביאם בשמם ומשבחם בסוף הקדמתו למסכת אבות, יש להם כינוי אצל המאירי.
♦
דרך לימודו
דרך לימודו של המאירי היא די אופיינית לאיזור מגוריו, הלא הוא דרום צרפת, והיינו פרובנס וסביבותיה (פרובינציא בלשון הראשונים), בזמנו ובדורות לפניו. ודרך זו קרובה לדרך הלימוד של ספרד הקדמונית, וקרובה לדרכו של הרמב"ם. וזה בשונה מהראשונים שנחשבים לפי מקומם 'ספרדים', כגון הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שחיו בצפון מזרח ספרד, והם מושפעים יחסית הרבה גם מהדרך הצרפתית של בעלי התוס'.
הדרך הספרדית הקדומה, ששלטה גם בפרובנס בזמן המאירי וכן כמה דורות לפניו, היא קרובה יותר לדרך גאוני בבל, ובינה לבין הדרך הצרפתית יש הבדלים אופיינים. בדרך ראשוני ספרד הקדמונים מרבים לחתור לענין פסק, כותבים את רוב המילים בארמית, ודוגמא לדבר חידושי הרמ"ה לבבא בתרא (הוא כתב על רוב התלמוד אלא שאבדו ספריו). הגישה לתלמוד היא פתוחה יותר, ולא 'מקדשים' את כל התלמוד, מותר שיהיו סוגיות סותרות ולענין פסק סוגיא בדוכתא עדיפא. ואינם מרבים להיכנס לחילוקים צרפתיים שכל סוגיא איירי בגוונא אחר, כדרכם של ר"ת ובעלי התוס'. אפשר לפעמים לפרק קושיא חמורה או לדחות מההלכה דבר שנאמר בגמרא, בנימוק בסגנון 'הדברים נאמרו בדרך משא ומתן בעלמא ולא קיימא לן הכי', כגון במאירי בסוכה ט: ד"ה ולגדולי, או 'לא נאמר כן אלא דרך סוגיא' כגון במאירי בסוכה לג: ד"ה ר' עקיבא. דברי אגדה סמכותם פחותה, ואם הם סותרים איזה דין הלכתי אפשר להסתפק בנימוק כמו 'דברי אגדה הן ואין משיבין עליהן', כגון ברשב"א במגילה טו.. ו'דברי אגדות אין סומכים עליהם ביותר' כגון באשכול בהל' ס"ת ד"ה ואמר מר (ס.), מתשובות רב שרירא ובנו רב האי. מימרות רבות נאמרו בגמרא על 'דרך צחות' או 'דרך הערה' בעלמא, ובזה מוסרות מאות קושיות ותמיהות. ולדוגמא אין צריך לטרוח ליישב לפי כל גדרי ההלכה מדוע נוח לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו, כי זה נאמר דרך הערה, כדכתב המאירי בסוטה י:, כלומר אמרו דרך גוזמא כדי להעיר את האדם ולחזקו בזה. ולעומת כל זה, הדרך הצרפתית מקדשת את התלמוד והכל צריך להתיישב על אופניו. ויש לנו לסבור שמחברי התלמוד דקדקו בדברים עד הקצה האחרון, ולא תיתכן סתירה או דבר אגדה לא מדוייק הלכתית, ואין לנו לומר 'גוזמא הוא' או 'לאו דוקא' בלא ראיה. ובהנחה בסיסית זו טרחו בעלי התוס' מאות שנים ליישב קושיות רבות שבספרד הקדמונית ואולי גם בבבל כמעט ולא הוקשו מעולם.
המאירי בנדה ע: ד"ה לענין, כתב שיש מפרשים פירוש מסויים בדבר אגדה המובא שם בגמרא, וכתב המאירי ולא פירש כן אלא מי שלבו נוקפו להיות נוטה אחר דעת האנדלוסיים (איזור בספרד) וה' הטוב יכפר בעד, ע"כ.
יש הרבה ספרים שנתחברו בחבל ארץ של המאירי קרוב לזמנו, ודברי כולם חופפים זה לזה ודרך לימודם שוה, וכולם דבקים בדברי הרי"ף או הרמב"ם והולכים לאורם, ובכללם ההשלמה, המאורות, המכתם, רבי אברהם מן ההר, רבי יהונתן מלוניל. ספרים אלו לא אבדו והם נמצאים בידינו על מסכתות רבות. אמנם אין מרבים למשמש בהם, רק מחמת שאין חוזרים להדפיסם, והרבה מהעותקים שנדפסו מהם בעבר כבר אבדו. בית הבחירה למאירי נחשב מאסף לכל המחנות האלה. אגב אעיר, שהמאורות והמכתם נמשכים הרבה אחר דברי ההשלמה, ואינם מרבים להכריע מדברי עצמם, אבל ההשלמה ורבי אברהם מן ההר והר"י מלוניל יש להם יותר דעה עצמאית להכריע ולחלוק על אלו שקדמום, ויש לספריהם חשיבות מרובה יותר. אמנם רבי אברהם מן ההר דבק מאוד בדברי הרמב"ם, ונמשך אחר דעתו בכל מקום.
המאירי הלך בדרכו של הרמב"ם בחיבורו משנה תורה, וכתב את כל חיבורו בלשון הקודש צחה. בזמנינו פחות יודעים להעריך את זה, כי כבר החיו את לשון הקודש במאות השנים האחרונות, והפכוה ללשון המדוברת בשוק, אבל בזמן המאירי והרמב"ם היה זה נחשב להתמקצעות וגאונות המצריכה חשיבה רבה (וכן בזמנו של הרמח"ל, שגם עשה כן בספריו).
ספר בית הבחירה הודפס מתוך הכתב היד היחיד שנשאר מהספר. ואם הוא היה אבד לא היינו יודעים להעריך את גודלו וידו החזקה. ויש בדבר זה דוגמא קיצונית להדגים לנו אלו ראשונים גדולים היו בעבר שחיברו חיבורים מקיפים ואינם מפורסמים בזמנינו, רק מפני שההבדל ביניהם לבית הבחירה למאירי היה שעוד כתב יד אחד שלהם אבד. אין ספק שעולם הספרות התורנית יכול היה להיות אחר אילו לא היו נאבדים כמה מחיבורי הראשונים, ואף עולם ההלכה היה שונה. שמא אין לנו להסתפק באמרה המדרשית 'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל', ואולי עלינו להשתדל להגן על ספרות התורה הקדמונית שלא ישלוט בה יד המזל.
♦ ♦ ♦