הרב מירון יוחאי

עירוי מכלי ראשון לענין בישול

א. הסוברים שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל * ב. הסוברים שעירוי מכלי ראשון מבשל * ג. עירוי המקלח ועירוי הנוטף * ד. סוגיות הש"ס בהתאם לשיטות השונות * סיכום
נחלקו הראשונים בדין עירוי מכלי ראשון, האם דינו ככלי ראשון. ומחלוקת זו נחלקת לשנים: לענין בישול, ולענין בליעה ופליטה בכלים. יש מהראשונים שהשוו את הנושאים, ויש שחילקו ביניהם, ויש שאף חילקו בין בליעה לפליטה. במאמר זה אתמקד בעניין בישול ע"י עירוי מכלי ראשון. הנושא ארוך, ואנסה לסכם את השיטות כמה שאפשר, ולסקור את הראיות שהביאו החולקים.
כהקדמה לנושא, יש להעמיק ולהבחין בחילוק שבין כלי ראשון ממש, לבין עירוי מכלי ראשון. עירוי גרוע מכלי ראשון עצמו משני פנים. האחד – מיעוט החום במים כשיוצאים מהכלי הרותח ומתקררים מעט באויר[1]. והשני, שמתחלק גם הוא לשנים: הזמן המועט בו המים באים במגע עם הכלי המבוקש להגעלה או המאכל (ביחס לנתינה לתוך כלי ראשון, שאז המאכל נמצא ברותחין זמן ממושך)[2], וגם חומו שיורד במהירות בעקבות המגע עם הכלי הקר באופן בו הוא משתהה בו ואינו נוזל ממנו מיד (ואז הוא בעצם כלי שני)[3]. ויעוין בהמשך בסעיף ד' (סוגיא שלישית), בענין הכשר יורה ע"י ניצוצות, גדר אמצעי בזה, בין עירוי מכ"ר, לכ"ר ממש, והמקור בראשונים.
♦
פרק א' - הסוברים שעירוי מכ"ר אינו מבשל
י"א שעירוי מכ"ר לאו כלום הוא, בין לבישול, בין לבליעה ופליטה. כ"ד הלכות פסוקות (סי' מ"ו. והובא גם בגנזי קדם ד' ריש סי' ט' מגאוני א"י, והובא בעיטור שער הכשר הבשר, ובאשכול בהלכות דם בשם גאון, והובא בשבלי הלקט סי' רנ"ה בשם רב כהן צדק גאון), והרשב"ם (הובא בספר הישר סימן רמ"ג). ויעו' בשיטת רבינו פרחיה והר"י מלוניל (לקמן אות ד', בסוגיא השישית) שס"ל שעירוי מכ"ר לאו כלום הוא, ואפילו שריה לזמן מועט בכלי ראשון – בכלל הדחה המותרת היא.
וי"א שעירוי לאו כלום הוא לענין בישול, אך מבליע ומפליט. כ"ד הרמב"ן (מסכת ע"ז דף ע"ד ע"ב), והרשב"א[4]. וכן הביא הרשב"א בשם גאון, שאין עירוי מבשל אע"פ שמבליע (ז"ל: "ונשאלה שאלה לגאון ז"ל, והשיב דערוי דכ"ר אינו מבשל, מהא דהאלפס והקדרה מדלא מפליג בקדרה עצמה"). וכ"ד והריטב"א (שבת ל"ט ע"א, מ"ב ע"ב), והמיוחס לר"ן (שבת מ"ב ע"ב, וכתב שכ"ד הרא"ה. ובמשנה בדף קמ"ה ע"ב כתב שרק בקלי הבישול אמרינן שעירוי מבשל, ותבלין בכלל קלי הבישול הוא), והר"ן (מסכת ע"ז שם). וכ"ד מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס ליסבון סי' ת"ו. והובא במרדכי בשחיטת חולין סימן תשכ"ו).
וי"א שרק לבליעה ולא לפליטה. כ"ד רבינו דוד (פסחים דף ל' ע"ב ד"ה עץ פרור. ויעו"ש בדעת הרמב"ן). ובר"ח (הובא ברשב"א במסכת ע"ז שם, הובא בהמשך בפרק ד', בסוגיא ב' הערה י"ז) מוכח שאין עירוי חשיב ככ"ר לענין הכשר כלים. והרשב"א (שבת ל"ו ע"ב) למד מכך שכן היא שיטת ר"ח גם לענין בישול, אם כי אין זה מוכרח, דמצינו בספר הבתים דס"ל שעירוי מבשל הוא (מלאכות שער י"א אות י"ט), אך לענין בליעה ופליטה ס"ל שרק כ"ר מבליע ומפליט, ולא עירוי ולא כלי שני (הל' מאכלות אסורות שער ג' אות א'. ולענין הגעלה גם בשער התערובות שער ט' אות י"ג).
ושיטה הפוכה מצאנו במאירי[5], דס"ל שלענין בישול אין עירוי ככ"ר, אך לענין בליעה ופליטה דין עירוי ככ"ר ממש.
♦
פרק ב' - הסוברים שעירוי מכ"ר מבשל
י"א שעירוי דינו ככ"ר לגמרי, בין לבישול ובין לבליעה ופליטה (ולענ"ד עיקר הדין נאמר בעירוי מכ"ר רותח ממש, ולא רק בחום שהיס"ב. אלא די"ל שחכמים אסרו כל עירוי מכ"ר אטו זה. ונתבאר במאמר בירחון האוצר גליון 89 פרק ג' בשיטת התוס'). כ"נ שנוטה דעת רש"י ורבינו שמעיה תלמידו (וכן הביא מספר בשר ע"ג גחלים, אלא שאין הכרע מדבריו אם הוא מבשל ככלי ראשון לגמרי, או רק כדי קליפה)[6]. וכ"ד הראב"ן (סי' כ"א) ור' חזקיהו (הובא במרדכי במסכת ע"ז סי' תתנ"ז), והתוס' בזבחים (צה:). וכן משמע בכמה תוס' שהבינו כן בשיטת ר"ת, וכ"ה בראשוני ספרד משמו. וכ"ד המנהיג (הל' פסח, עמ' ת"ל בהוצאת מוה"ק), והרי"ד (פסקי פסחים דף לז:), והריא"ז (שבת פ"ג ה"ג אות ד').
ויש הסוברים שעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה. כ"ה בשם ר"ת בספר הישר (סי' ר"נ), ובאו"ז (סי' ס"ב), וברקנטי (סימן ר"ח, וכן ס"ל להלכה). וכ"ד התרומה (סו"ס רל"ג, והובא בתוס' בע"ז ובמרדכי בע"ז. וכ"ד הסמ"ג לאו ס"ה), והתוס' בשבת (מב:), והתוס' בפסחים (מ:), ור' יחיאל מפריס (פסקים פסחים דף עו.), ור' אביגדור כ"ץ (דיני איסור והיתר ב'. נדפס בספר פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי), ורבינו פרץ (הובא בארחות חיים, איסורי מאכלות סי' ס"ב), והרא"ש (שבת סי' ט"ז), והמרדכי (שבת סי' ש"ו), והטור (יו"ד סו"ס ס"ח ונראה שכן ס"ל בדעת ר"ת), והפרנס (סימן צ"א), והאיסור והיתר (כלל ל"ו אות ב'). וכן פסק השו"ע (שי"ח י'. יו"ד צ"א ד'[7]).
אולם אעפ"כ, דעת ר"ת היא שלענין בליעות דין עירוי הוא ככלי ראשון ממש, כמ"ש התוס' בזבחים: "אומר ר"ת דכל כלים שבעולם מהניא שפיכת רותחין, דעירוי ככ"ר"[8]. אלא שתמהו שם על שתפס את החבל משני קצותיו, שמבשל רק כדי קליפה, ובכ"ז התיר להכשיר אפילו כ"ר גמור ע"י עירוי. אמנם, יש ליישב ע"פ שיטת המאירי הנ"ל, ששיטתו אף יותר קיצונית, וס"ל שאע"פ שאין עירוי מבשל אפילו כ"ק, דינו לענין בליעה ופליטה ככ"ר ממש.
ויש מהראשונים שכתבו שעירוי מכ"ר מבשל, ולא מבואר בדבריהם להדיא אם הוא ככ"ר גמור או דמבשל רק כ"ק. כ"ה בספר הבתים (מלאכות שער י"א אות י"ט. לענין בישול דוקא ולא לענין בליעה ופליטה, ראה לעיל אות א'), והרוקח (סי' ס"ו), וסמ"ק (סי' רפ"ב), ושבלי הלקט (סימן פ"ו), וארחות חיים (שבת נ"ה, לפי הנוסח בהוצאת מכון ירושלים), ואהל מועד (שער השבת נתיב ח'. אך סייג וכתב שבירושלמי משמע שאין עירוי ככ"ר, וזהו בהכרח לפי ביאור הרמב"ן לקמן, ראה פרק ד', סוגיא ה'), והתשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ה)[9]. וכן מצדד גם רבינו ירוחם (ע ע"א)[10].
יש להוסיף גם את שיטת צרור החיים, שאע"פ שמשמע מדבריו דס"ל לעיקר שאין עירוי מבשל, מורה למעשה להחמיר בדבר. וכן הרשב"א הנ"ל בתוה"ב (אם כי בשאר מקומות בתוה"ב ובתשובות נראה כי נטה באופן ברור שאינו מבשל, גם למעשה). וכ"כ הראבי"ה (סי' תפ"ג) להחמיר בדבר[11], וכ"ה בארחות חיים (פסח סימן פ"ח). ובשיטת ריו"נ נראה כי ס"ל לעיקר שעירוי מבשל, הובאה לשונו לעיל בהערה. ובחידושים מהריטב"א בפסחים כתב כי "יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככ"ר ומבשל".
♦
פרק ג' - עירוי המקלח ועירוי הנוטף
חלק מהראשונים הבחינו בין שני סוגי עירוי. עירוי המקלח, ועירוי הנוטף.
בדברי התוס' בזבחים ור' חזקיהו הנ"ל, שס"ל שעירוי הוא ככ"ר לגמרי, מבואר שזהו דוקא בעירוי המקלח. אך עירוי הנוטף, או נגיעת יבש ביבש, אינם מבשלים אלא כדי קליפה. וכ"כ הרמב"ן (מסכת ע"ז עד:) והר"ן (שבת מב:) בשיטת ר"ת.
מנגד, בתשובת מהר"ם מרוטנבורג כתב שעירוי הנוטף לאו כלום הוא לכ"ע (תשובות פסקים ומנהגים. תשובה כ'. והעתיקוהו בתשב"ץ קטן סימן שמ"ט, ובמנהגי מהרי"ל ריש הלכ' בשר בחלב, והסמ"ק מצוריך מצוה קצ"ז)[12]. אך רבינו פרץ הגיה על דבריו (סמ"ק מצוריך, וכ"ה בתשב"ץ): "ומיהו נכון להגעיל כל הסכין אם נפל [טיפה חמה] על הברזל. אע"ג דתתאה צונן, מ"מ עילאה שהוא חם מבליע כ"ק, וא"כ הוי חם מקצתו, ומתכת חם מקצתו חם כולו".
וכוונת מהר"ם היא שעירוי הנוטף אינו חשיב ככ"ר כלל (ולא שס"ל שעירוי המקלח הוא ככ"ר ממש, ועירוי הנוטף מבשל כ"ק), כפי שכתב מהרי"ל בהלכות הגעלה (אות ז', וכ"ה בשו"ת סי' כ"ו), ז"ל: "והמערה הרותחין להגעיל, הוא יזהר לשפוך אותם בזריזות, ולא יעמוד מרחוק וישפוך ע"י זריקה באויר, כגון שמתירא שמא יטנף את בגדיו או שמא יכווה ממי ההגעלה מניצוצות החמין, כדרך המון העם, לא שפיר עבדי. דכה"ג שאין קילוח הנצוק מחובר אל כ"ר, לא מיחשב עירוי אפי' לחומרא, שכתב בספר תשב"ץ ובאגודה גבי נר של חלב הנוטף על הכלי דלא חשיב עירוי, כל שכן לקולא דלא מיחשב עירוי להתיר את הכלי בהגעלתו. ע"כ צריך לעמוד בסמוך לו לשפוך המים בפעם אחת להגעיל בעירוי. אע"פ דהפייט נקט בלשונו זורקין, לאו דוקא הוא, אך רצונו לומר שופכין, כי זריקת חמין נצטנן באויר ולא מיחשבו כ"ר אף לחומרא כמו שפי' לעיל" (והביאו בדרכי משה הארוך באו"ח סי' תנ"א סעיף י"א, והאחרונים בסעיף ה').
ובדבריו חזינן דרך קיצונית, בבחינת הגדר גובר על המציאות[13], לחלק בסכינא חריפא ולהצריך עירוי מכ"ר בקילוח הניצוק כמו בדיני טומאה וטהרה, שאם אינו ניצוק בטל כח כלי ראשון.
והתרומת הדשן (סימן קע"ו)[14] סייג את חילוקו של המהר"ם לנטיפה מסתם כ"ר, אך בנטיפה מכ"ר שע"ג האש שפיר אמרינן עירוי ככ"ר (יעוין בדבריו שמנמק ע"פ הבנת המציאות בהתקררות הטיפה, ולפי"ז מסתבר שעירוי מכ"ר בקילוח שאינו ניצוק ממש, כלומר שפיכה גדולה ולא נטיפה מועטת, גם יחשב ככ"ר, ורק בנטיפה ממש מיקל. ובאמת שקשה לומר ששפיכה גדולה מכ"ר מתקררת יותר מאשר טיפה הנתזת מכ"ר שע"ג האש). והביאו הב"י (יו"ד צ"ב ט'), וז"ל: "כתוב בתה"ד סימן קע"ו נר של חלב העשוי כעין נר של שעוה שנטף ממנו טיפה של חלב על כלי, אי"צ כי אם גרירה. אבל חלב מהותך חם [י"ג (זו השאלה בתה"ד): או נר הדולק ע"י חלב מהותך] שנפל ממנו טיפה על כלי, צריך הגעלה". וכ"פ בשו"ע.
אולם הסתמא דמילתא בשאר הראשונים היא שאין לחלק בין עירוי המקלח לעירוי הנוטף, ודין אחד לשניהם (ויש שמפורש הדבר בדבריהם, כגון הרשב"ם שהתיר למלוג עופות ע"י עירוי מכ"ר, ושם מיירי במקלח כמובן). אך כאמור לדעת השו"ע יש חילוק בזה, דעירוי המקלח אוסר כ"ק (ראה לעיל אות ב'), ועירוי הנוטף מכ"ר שע"ג האש ג"כ אוסר כ"ק, ועירוי הנוטף מכ"ר שאינו ע"ג האש לאו כלום הוא (וכאמור מבחינת המציאות אפשר להבין כך על נטיפה כפשוטו, אך בשפיכה גדולה קשה להקל).
♦
פרק ד' - סוגיות הש"ס בהתאם לשיטות השונות
א. סוגית בליעה בכלים (זבחים צה:)
איתא בזבחים גבי בליעת קדשים בכלי חרס: "ת"ר אשר תבושל בו, אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל ואשר תבושל בו ישבר". ולכאורה מפורש א"כ שעירוי ככ"ר. אולם הוכיח רשב"ם מהמשך הגמ' שאין לדמות בליעות לבישול, שבהמשך הגמ' קוראת לעירוי זה "רותח בלוע בלא בישול"[15]. ובישוב שיטת ר"ת איתא שם בתוס': "י"ל דחשיב ליה בלוע בלא בישול לפי שאינו מתבשל מחמת הכלי, דבכלי אחר מתבשל" (וז"ל התרומה סו"ס רל"ג: "משום שהרותח ומרק של חטאת מבושל כבר קודם שעירהו, ואין בכלי זה רק בליעה". וז"ל תור"י הזקן (שבת מב:): "ועוד, דזה אינו מתבשל, אלא הולך ומצטנן, שהכלי צונן שנופל לתוכו, ובישול לא איקרי כה"ג". ויותר מבואר בתורא"ש: "י"ל דה"ק בלוע בלא בישול מחום כלי זה, כגון שעירה לתוכו רותח שלא נתבשל מחום כלי זה, אלא מחום כלי אחר שנתבשל בו אצל האש – נבלע בתוך כלי זה וכו'"). עוד תירץ שם בתור"י הזקן "דלהכי קרי ליה בלוע בלא בישול, משום דתבושל דקרא משמע שהיה חי ועתה מתבשל". ובספר הישר (סימן ר"נ. וכ"ה באו"ז סי' ס"ב) יישב בענין אחר[16] (למ"ד כדי קליפה מהני להכשיר רק כלים שתשמישם בעירוי, כקערות ותמחויים (ודעת ר"ת שמהני ככ"ר ממש, כדלעיל אות ב'). ולמ"ד עירוי ככ"ר לגמרי, דין עירוי כהגעלה ממש להכשיר גם כ"ר).
♦
ב. סוגית הכשר גת (מסכת ע"ז עד:)
בענין הכשר גת של גוי מיין נסך, איתא בגמ': "דרש רבא, נעוה ארתחו". ופרש"י: "נעוה ארתחו. הגת הרתיחו ברותחין. נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר (תרגום חכלילי עינים מיין)". ואיתא שם בתוס': "מכאן אומר ר"ת דעירוי ככ"ר, מדאמר הכא דע"י עירוי מפליט היין הבלוע בגת. דע"כ ע"י עירוי קאמר הכא, שהרי הגת גדולה וכבידה שאין יכולין לתיתה לתוך יורה מרותחת כדי להגעילה, אלא ע"כ ע"י עירוי קאמר וכו'"[17]. אלא שרשב"ם דחה את ראייתו, כפי שמבואר שם בתוס' בהמשך: "אבל רשב"ם חולק על ר"ת ואומר דעירוי ככלי שני הוא לגמרי, והא דמשמע הכא דגת סגי ליה בעירוי, שאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן"[18]. וגם ר"ת מודה שאין זו ראיה של ממש, וכפי שמבואר בתוס' בזבחים[19].
♦
ג. סוגית הכשר יורה גדולה (מסכת ע"ז עו:)
איתא בגמ': "וכיצד מגעילן (יורות הנילקחות מן הגוי)? א"ר הונא יורה קטנה בתוך יורה גדולה. יורה גדולה מאי? ת"ש דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא (פרש"י שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה. ובמהר"ם חלאוה בפסחים ל: גרס "גדנפא דטינא"), ומליוה מיא וארתחה. אמר ארבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כף פולטו – מה בולעו בנצוצות (כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור, ע"י ניצוצות שניתזו הרתיחות שם, ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור), אף פולטו בניצוצות (אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת, הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה ניצוצות על שפתה ופולט)".
והוכיח מכאן הרמב"ן (ותלמידיו) שעירוי אינו ככ"ר, ז"ל: "ואני תמה (על שיטת ר"ת שעירוי ככ"ר), א"כ למה אמרו יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ושאלו ויורה גדולה מאי? ורב עקביה דחכים כולי האי – אמאי לא עירה עליהן רותחין?". כלומר, ובהכרח בעירוי לא הוה סגי, שאינו ככ"ר (והרשב"א כתב על קושיה זו: "זה ודאי קשה עליו מאוד").
והר"ש משאנץ (תוס' שאנץ פסחים דף מ:, והובא באו"ז סי' ס"ב) והתוס' (שבת מב:) הוכיחו מסוף הגמ' שכתוב להדיא שאין עירוי מועיל ככ"ר, ז"ל: "ואי עירוי ככ"ר, מאי איריא משום דבלע בניצוצות? אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי! אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה"[20]. וגם הר"ן כתב הוכחה זו, ואף תמה למה הרמב"ן לא הוכיח כן, שהדבר מפורש בגמ' טפי.
אלא דסו"ס יל"ע מה עדיפות הניצוצות על פני עירוי מכ"ר, שכן הועילו להכשיר את הדוד[21].
וביאור הדבר, כפי המתבאר בראשונים (ובפרט בראב"ד[22] ובר"ן[23]), הוא שאין המדובר על ניצוצות הניתזים בעלמא בעקבות הבעבוע, אלא הכונה לבעבוע עצמו, שהמים שבדוד עולים מעלה בעקבות הבעבוע ויוצרים מעין גלים, וכשהכלי מלא על גדותיו הגלים שוטפים את שפתי הכלי (ומפני כן כלי מלא על גדותיו שמבעבע מכבה את הגז), והגדנפא מעמידה בעבוע זה באופן ששוטף היטב את שפתי הכלי כמעט כמו שהכלי מלא עד למעבר לשפתיו (אך אינו ממש כ"ר, ואין המים עומדים שם ממש, שסו"ס אין הגדנפא חלק מהכלי אלא רק כאילו מרחיבה את שפתו). וניצוצות אלו עדיפים על פני עירוי, וזה ע"פ ההבחנה לעיל בתחילת המאמר בחילוק שבין כ"ר לעירוי, שהוא מיעוט חום העירוי שמתקרר באויר וגם מיעוט הזמן בו בא במגע עם הכלי או המאכל. והניצוצות האלו אין להם את החסרון של מיעוט חומם, שכן אינן מעורים. אך מאידך יש להם את החסרון שאינם משתהים ע"פ שפתות הכלי, וחסרון זה נפתר ע"י הגדנפא, שמעמידה אותם שם משך זמן מועט מסוים המספיק עכ"פ להפליט הנבלע ע"י הניצוצות של כל השנה, אע"פ שאין זו קביעות ככלי ראשון ממש.
אלא שלעצם שיטת התוס', שעירוי מבשל כדי קליפה, אין הדבר מספיק, שמשמע מדבריהם שניצוצות היינו עירוי. וגם בטעם הדבר, אם עירוי מבשל ומפליט כ"ק, שוב הדרא קושיא לדוכתא למה לא הכשיר רב עקביה את שפתות הדוד ע"י עירוי והוצרך לגדנפא? והגר"א (או"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ז) כתב שהניצוצות חמורים מעירוי, ולכן הוצרך לגדנפא. אך כאמור בתוס' עצמם נראה שהשוו את הדברים.
ובישוב שיטת ר"ת (וזה יישב גם את שיטת התוס', אך הם לא נחתו לזה), י"ל כדברי המאירי (מסכת ע"ז עו:) דס"ל שעירוי מועיל כהגעלה בכ"ר ממש, וכתב: "ולא הצריכו לדעתי ביורה גדולה שימלאנה מים ויעשה לה שפת עיסה וכיו"ב, אלא מפני שהדבר מצוי שלא ליגע במים בכלי מתוך גודלו ועיגולו. הא אם עשה כן (כלומר, החליט להכשירו ע"י עירוי מכ"ר), ידקדק להיות המים נוגעים בכלי וטהור".
♦
ד. סוגית עיסה מבושלת לחיוב חלה (פסחים לז:)
איתא בפסחים: "המעיסה – ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. החליטה – ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין. איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה – קמח ע"ג מוגלשין (כלומר, נתינת קמח ע"ג מים רותחין), החליטה – מוגלשין ע"ג קמח וכו' מאי שנא המעיסה ומ"ש החליטה? תברא, מי ששנה זו לא שנה זו (ובאמת אין חילוק ביניהם, והפוטר מחלה במעיסה פוטר גם בחליטה)". ודייק ר"ת (בתוס' בזבחים): "אלמא מדפטר מחלה בקמח ע"ג מוגלשין משום דלאו לחם הוא כיון שנילוש ברותחין, פטר נמי במוגלשין ששפכן ע"ג קמח, אע"פ שנשפכו לכלי שני. אלמא עירוי ככ"ר" (למ"ד עירוי ככ"ר לגמרי מיושב שפיר, ולמ"ד כדי קליפה מיירי בשיעור חלה מצומצם, שהמבושל כ"ק מבטל את חיובו. ובתור"י הזקן (שבת מב:) כתב באופן שמערה הרבה עירויים ומצטרפים שיעור הקליפות לבטל שיעור חלה).
ודחה הראבי"ה (סימן תפ"ג): "ואין ראיה, משום דהא אית דאמרי זה וזה לחיוב וזה וזה לפטור, דפליגי אי הוי בישול או לאו", כלומר מחלוקת רשב"ם ור"ת האם עירוי מבשל היא בעצם מחלוקת האמוראים, ואין בזה הכרעה בגמ', ואין להוכיח משם כלום. ובאו"ז (סי' ס"ב) כתב: "מיהו אומר ר"י דההיא לאו ראיה, דלהכי לא בעי שמואל למימר דפליגי בעילאה גבר ותתאה גבר, דא"כ הוו בית הלל דלא כותיה, דמחייבין בהמעסה ופוטרין בחליטה". והראב"ן (דף קסב ע"ג) חידש לחלק בין חם לרותח[24], דרק בחם אמרינן שאין עירוי מבשל ותתאה גבר, אך ברותח גם שמואל מודה שבין המעיסה ובין החליטה הוי כמבושל. אך בשא"ר וכן בבה"ג (הלכ' דם)[25] חזינן שנקטו שהיינו חם היינו רותח.
והרמב"ן (ע"ז עד:, וכ"כ תלמידיו) דחה שכלל אינו ענין לבישול: "שאין פטורו משום בישול, אלא כיון שנעשו כעין גובלא והוכשרו לאכילה בכך, שהרבה עושין ואוכלין כן, נפטרה. לא גרע מעיסת הכלבים או ממעשה אלפס" (יעו"ש עוד שהוכיח כן מירושלמי).
♦
ה. סוגית עירוי ע"ג תבלין (שבת מב., וירושלמי שבת פ"ג ה"ה)
איתא במתני': "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי". ודייק רשב"ם מהרישא שדוקא לתוך הקדירה, שהיא כלי ראשון, אסור, אך לערות מהקדירה ע"ג התבלין מותר, שעירוי אינו מבשל. אולם ר"ת דייק מהסיפא איפכא, דדוקא לתוך כלי שני מותר, אך לערות מכ"ר אסור, שעירוי מבשל הוא.
והביא ר"ת (בספר הישר ובתוס' בכ"מ) ראיה לדבריו מהירושלמי (שבת פ"ג ה"ה): "מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה. ר' יונה אמר אסור, ועירוי ככ"ר הוא [גירסת ר"ת: ר' אבין אמר עירוי ככלי שני]. חייליה דר' יונה מן הדא: אחד שבישל בו אחד שעירה לתוכו רותח, אריו"ס (אינה ראיה) תמן כלי חרס בולע, תבלין אינן מתבשלין (כלומר בליעת כלי חרס קלה מבישול תבלין). התיב ריו"ס בי ר' בון והתני אף בכלי נחשת כן, אית לך למימר כלי נחשת בולע (כלומר וכי יכול אתה לומר שכלי נחשת בולע יותר בקלות מבישול תבלין)?". ודייקו התוס' (בשבת, וכ"ה ברא"ש שם) שמסקנת הגמ' היא כר' יונה, וכן מסתבר דתניא כותיה בבריתא ודין בישול שווה לבליעה ופליטה (תוס' בזבחים), הרי שהשוו בליעה לבישול (וכיון שכלי נחשת בולע ע"י עירוי, א"כ הוא מבשל. ספר התרומה).
ודחה הריטב"א (שבת מב.): "ואיברא דירושלמי כ' יונה מכרע וכר"ת ז"ל, אבל לפום גמ' דילן דלא פריש האי איסורא משמע דס"ל להיתרא כר' יוסי". והר"ן דחה את ראית ר"ת יותר בתוקף, ואמר שאף הירושלמי אין זו מסקנתו, "דאפשר דריו"ס לא חשש לההיא פירכא דריו"ס ברבי בון, משום דקסבר שאף בכלי נחשת יש לחלק בין בליעה לבישול". והרמב"ן (ע"ז עד:. וכן דעת הר"ן למסקנה) אף הפך את הראיה וכתב שמהירושלמי מוכח שאין לדמות בליעות לבישול, ועירוי אינו מבשל כלל[26] (ובהבנת שיטת הירושלמי על בוריה נחלקו הרמב"ן והר"ן, שהר"ן סובר שלירושלמי אין בישול כלל אלא באור מהלך תחתיו ופליג אגמ' דילן, והרמב"ן סובר שעל דרך כלל נאמר שאין בישול גמור אלא ע"י האור, וכן דעת הגמ' דילן. ונתבאר בארוכה במאמר בגליון 89 בפרק ראשון).
♦
ו. סוגית הדחה בחמין (שבת קמה:, לט.)
איתא במשנה: "כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת (ואין בזה משום בישול), וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת (אך לא שורין, דהוי מבשל), חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו גמר מלאכתן". לפירוש רשב"ם אתי שפיר, שדבר שלא נתבשל אסור ליתן לתוך כ"ר, אך מותר להדיחו ולערות עליו מכ"ר, שעירוי דינו ככלי שני שאינו מבשל. אולם לפירוש ר"ת קשה, שאם אסור ליתן לתוך כ"ר – יש לאסור גם להדיחו מכ"ר. וע"כ מדובר בהדחה מכלי שני, וא"כ למה לי הדחה – יש להתיר לשרותו בכלי שני ממש, שכן כלי שני אינו מבשל! ותירץ ר"י (תוס' לט ע"א, ובאו"ז סימן ס"ב הוא בשם ר"ת) שמדין בישול אכן מותר גם לשרותו בכלי שני, אלא שנאסר משום מחזי כמבשל. עוד תירצו שם התוס' שבאמת מותר גם לשרות, ותני מדיחין לרבותא, לומר שקלי הבישול אסורין אף בהדחה מכלי שני.
יש לציין גם לשיטת רבינו פרחיה שכתב בפירוש המשנה לקמן בדף קמ"ה: "מדיחין, ההדחה לפי שעה בלא שרייה". ומבואר יותר בפירוש הר"י מלוניל במקום, ז"ל: "מדיחין אותו בחמין לפי שעה, ולא אמרינן הדחה זהו בישולו. אבל לא שורין אותו שעה או חצי שעה, שכיון שהיה מליח קצת, [ע"י] השראה שהיא בכ"ר יתבשל קצת כמאב"ד, ואם שרה חייב חטאת משום מבשל ואע"פ שלא נגמרה בישולו", עכ"ל. ובדף לט ע"א החמיר אף להדיח מליח בכלי שני.
עכ"פ מבואר בדבריהם שהדחה איננה עירוי אלא שריה קצרה, ואפילו בכ"ר שרי אם אינו מליח. וזהו חידוש גדול. וכ"כ גם המאירי והמיוחס לר"ן (קמה:)[27] (ואת לשון הרמב"ם בפיהמ"ש תרגם הרב יצחק שילת: "וכל שלא נתבשל לפני השבת אין מותר לשרותו אלא לשוטפו במים חמים בלבד", ולשון זו סובלת את הפירוש הזה).
♦
ז. סוגית תתאה גבר (פסחים עו.)
איתא בפסחים מחלוקת לגבי בליעת איסורים: "איתמר, חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן ד"ה מותר. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאה גבר, ושמואל אמר תתאה גבר", וקי"ל כותיה דשמואל דתניא כותיה: "תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח? כיון דחם הוא, אדמיקר ליה א"א דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי! אלא אימא חם לתוך צונן קולף, צונן לתוך צונן מדיח".
וכתב רשב"ם (בתוס' בזבחים) שדין עירוי מכלי ראשון תלוי במחלוקת זו של רב ושמואל, וכיון דקי"ל כשמואל שתתאה גבר, אין עירוי נידון ככ"ר אלא ככלי שני גמור הוא.
אולם ר"ת דחה את דבריו, וחילו מדברי הגמ' לבסוף שחם לתוך צונן, אע"פ שתתאה גבר, קליפה מיהא בעי, שעירוי מבשל הוא (למ"ד עירוי מבשל כדי קליפה, מיושב שפיר, שתתאה מבשל ממש, ועילאה כדי קליפה. ולרב הוא להיפך, שעילאה מבשל ממש, ותתאה כדי קליפה. ולמ"ד עירוי ככ"ר לגמרי, מבואר בתוס' בזבחים ומרדכי בשם ר' חזקיה (הובאו לעיל אות ב') לחלק בין עירוי שנטף מכ"ר, וכן שני דברים יבשים שנגעו זה בזה, שבזה אמרינן שמבשל ומבליע רק כדי קליפה, לעירוי בקילוח שאינו נפסק מכ"ר, שמבשל לגמרי).
♦
סיכום
למעשה, דעת הרבה מהראשונים שעירוי מבשל עכ"פ כ"ק. ודעת ראשוני ספרד נוטה לומר שאינו מבשל, אך יש מהם שכתבו להחמיר בדבר. וכ"פ השו"ע, שעירוי מבשל כ"ק. ובכלי ראשון שע"ג האש הוא דין מוחלט, אך בכלי ראשון שאינו ע"ג האש יש לחלק בזה בין עירוי המקלח לעירוי הנוטף, דבעירוי הנוטף דעת השו"ע שאינו מבשל אפילו כ"ק. ומסתבר שזהו דוקא בעירוי הנוטף כפשוטו, אך עירוי בשפיכה יש לדונו כעירוי המקלח. אמנם האחרונים בסימן תנ"א העתיקו את המהרי"ל שכתב שגם בשפיכה גדולה – אם אין זה ניצוק ממש, בטל כח הכלי ראשון והוי כעירוי הנוטף.
♦ ♦ ♦