כולל בית הלל, ב"ב
שלמותה של מתן תורה דהר סיני בערבות מואב
'תן אתה' - 'בירכו בתורה תחילה'א.
בדברי הגמ' בברכות (כא:), 'א"ר יהודה מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנא' (דברים ל"ב ג) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו' ופרש"י 'כי שם ה' אקרא כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלקינו באמן, הכי מפרשי לה במסכת יומא', והקשה הגר"י הוטנר זצוק"ל אמאי נתחדש ברכות התורה רק בשירת האזינו שנאמרה לסוף מ' שנה, ומדוע כל התורה שנלמדה במשך כל הארבעים שנה לא היתה זקוקה לברכות התורה, דבמה חלוק התורה של סוף המ' שנה שלא היה כן לפנ"כ, ומדוע המתין משה מלברך עד סוף מ' שנה שרק אז התחדש ברכה"ת.
והגר"י הוטנר ביאר בזה, דמכיון שלא הושלמה נתינת התורה עד לסוף מ' שנה שאז אמר משה רבינו את דברי השירה, ואז הושלם והסתיים נתינת התורה, רק אז אפשר לברך ברכה"ת, דברכה"ת באה רק על תורה בשלימותה, וכל עוד שאין התורה בשלימותה אין מקום לברכת התורה, ויש להבין מדוע ברכת התורה באה רק על שלימות בתורה, ומהו הקומה הנוספת שנוספה מתי שהושלמה מסירת התורה, שלא היה כן כל הארבעים שנה.
♦
ב.
והנה בפרשת חוקת (במדבר כא י"ז – כ), מתואר כל הסדר של עמ"י לקראת סיום ארבעים שנה במדבר, כאשר לאחר פרשת מי מריבה, חזרה הבאר לישראל לאחר שהסתלקה בפטירת מרים, ואז אמרו עמ"י שירה, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון:".
ואמנם בקרא לא נתפרש על מה קאי השירה, ועיין ברש"י על אתר משכ"ב דפרשת השירה מוסבת על למעלה והוא ניסי נחל ארנון יעוי"ש, אמנם בד' הגמ' בנדרים (נה.) מבואר דהשירה נאמרה במסוים על התורה, 'מאי דכתיב וממדבר מתנה כו', כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנת לו במתנה שנא' וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו א-ל שנא' וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות', וכעי"ז בד' הגמ' בעירובין (נד.) עי"ש.
ודברי הגמ' צריכים ביאור, מהו השייכות בין ענין הבאר לתורה, והאיך מתבטא בשירה על הבאר השייכות לשירת התורה, ומה דביותר יש להבין הוא, במה נתייחד זמן זה של סוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בערבות מואב, שאז אמרו שירה על תורה, דהרי נתינת התורה היתה מקודם לכן בתחילת המ' שנה, ומה נתחדש בנתינת התורה בסוף מ' שנה, שרק אז היה שייך לומר שירה, וכבר עמד ע"ז רבינו הנצי"ב בהרחב דבר שם.
♦
ג.
ונבוא לבאר הדברים, דהנה בגמ' בברכות (סג:) איתא 'ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה, היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני'. ובפשטות ד' הגמ' נראה, דבאמת לא היתה משמעות מיוחדת ביחס לנתינת התורה שהתחדשה לסוף מ' שנה, אלא זהו רק ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כיום שניתנה, וכל יום יהיה בעינך כאילו היום באת עמו בברית (לשון רש"י בחומש שם).
אך בדברי הגר"א (ח"א בברכות שם) מצינו שהיה משמעות מיוחדת ליום זה ביחס לנתינת התורה, שכ' וז"ל, 'ואותו היום שגילה להם פרטי התורה וטעמיהם וז"ש שחביבה כו' כמ"ש (עירובין נד:) כ"ז שהוגה בהן מוצא בהן טעם', ומבואר מד' הגר"א כי אמנם שעיקר התורה ניתנה במתן תורה, אך רק את עצם התורה כמות שהיא, אך אכתי לא זכו להשיג את התורה בביאורה, דהיינו טעמי תורה והבנתה, ורק בערבות מואב לסוף מ' שנה, אז גילה להם משה את התורה בביאורה, ורק אז זכו ישראל להשיג את טעמי התורה והבנתה, (ויעוי' שם בנצי"ב שכ' כעי"ז דמה דמבו' בגמ' בנדרים (לח.), דפלפולה של תורה שניתן למשה ונהג טוב עין ונתנה לישראל כ"ז היה בערבות מואב, והוא כמבואר בד' הגר"א).
ומעתה מבואר היטב מדוע לא היה שייך לומר שירה אלא לסוף ארבעים שנה בערבות מואב, ונקדים ד' אדוננו הגר"א במשלי (ה, טו-טז) עה"פ 'שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך: יפוצו מעינותך חוצה ברחובות פלגי מים', דזה מלמד על ד' דרגות שהאדם מגיע ומתקדם מתוך ועל ידי לימודו, דענינו של בור הוא מים מכונסים ועומדים לעצמם, ואילו באר ענינו הוא נביעה והתחדשות תמידית של מים, וכך הוא בתורה, "ששלשה זמנים הם בתורה, א' כאשר הוא לומד מרבו, ב' כשלומד לעצמו, ג' כאשר מלמד לאחרים. וזהו שנאמר ששתה מים מבורך, שהם מים מכונסים שאתה כונס, דהיינו כשמקבץ מים ממקום אחר, שלומד מאחרים - מרבו, ונוזלים מתוך בארך כשאתה לומד לבדך ומחדש דברים והוא לך כמעיין נובע. יפוצו מעינותיך חוצה, היינו אחר כך תלמד גם אתה לאחרים. ברחובות פלגי מים, כי בללמד לאחרים גם כן שני דברים, א' כשלומד בעצמו לאחרים, ב' הם אותם שלא למדו אצלו, רק שתורתו מתפשטת בכל המקומות ושומעים תורתו ולומדים אותה, וזהו 'יפוצו' וכו', הוא מה שלומד עם התלמידים, 'ברחובות פלגי מים' שמתפשטים בכל מקום, ונתפלגו המים לכל אחד ואחד ואפילו לאותם שלא למדו אצלו נחלק תורתו אצלם".
וזכינו מדברי הגר"א, דיש תורה שהיא בחינה של 'בור' גרידא, והוא התורה שאדם לומד בתחילת דרכו, שהוא לומד את התורה כמות שהיא בלא שום תוספת וחידוש, ורק לאחר כן זוכים לבוא לבחינה של 'באר' שהיא מרמזת על תורה שבאה עם חידוש ונביעה, ותכלית לימוד התורה הוא שהלימוד יהיה באופן שהדברים אינם נלמדים כמות שהם, אלא הדברים פושטים צורה ומקבלים צורה, היינו שהדברים מתחדשים ומתבארים, והד"ת הם כנחל נובע וכמעיין המתגבר, וזהו הרצוי בלימוד התורה.
ומעתה מבואר היטב, דכבר ייסד לנו המהר"ל בכ"ד (עיין נצח ישראל פי"ט, ופמ"ג, ופס"ג, ובח"א שבת נה.) דשירה באה רק על שלימות 'והשירה היא הפך האבל בו אין שירה אלא מתוך שמחה והשמחה מורה על שלימות היפך האבל שהוא מצד ההעדר והחיסרון', ויסוד הדברים מצינו כבר בד' חז"ל בספרי (בפר' האזינו סי' שלג) 'גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא', כי המושג של שירה הוא לאחר שרואים את כל המהלך של הישועה והנס, ושכל השלימות של הישועה מתגלית, אזי הוא הזמן לשיר שירה.
ולכך מבואר היטב, דבמשך כל המ' שנה, לא היה מקום לומר שירה על תורה, דעדיין לא הושלמה נתינת התורה, דהתורה היתה בבחינת 'בור' שהתורה היתה כמים שמכונסים מקום אחד, דהינו שהתורה היתה באופן שהד"ת עמדו כמות שהם, ללא אפשרות לדון ולפלפל ולהקשות ולתרץ ולבאר את התורה, כי עדיין לא נתגלו טעמי תורה, והתורה היתה כספר החתום, והיה חסר בשלימות של מתן תורה, כי עדיין לא נתגלה טעמי תורה, וא"א לומר שירה כשהתורה שעמ"י קיבלו איננה בשלימותה.
ורק לסוף מ' שנה שאז משה רבינו גילה להם פרטי התורה וטעמיה, 'בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר' (דברים א, ה), וכמ"ש שם רש"י שבשבעים לשון פירשה להם, שהמכוון בזה הוא, שכ"א ואחד מישראל הבין את התורה באופן ובצורה שמיוחדת ומתאימה לו במסויים, ורק אז התורה הגיעה לשלימות דרגתה של תורה בביאורה, וזהו בבחינת 'באר' שכ' הגר"א שזהו כשאתה לומד לבדך ומחדש דברים והוא לך כמעיין הנובע, וכידוע ד'ביאור' הוא מלשון 'באר', דהדברים מתבארים ונובעים פרים ורבים כנביעה בבאר, ורק כשהתורה הגיעה לשלימותה וכמבואר בדברי הגר"א דביאורה של תורה ניתן אז, (וזה מבואר גם בד' הנצי"ב שפלפולה של תורה שניתן למשה היה לסוף מ' שנה, וכ' רש"י שם דזהו להבין דבר מתוך דבר, דזהו הכח של הביאור והחידוש בתורה ע"י שהאדם משיג בדעתו לפרש ולחדש בתורה), וע"י שהד"ת הם כמעיין הנובע, וכך שייך להעביר את התורה וללמדה לאחרים אז הגיע הזמן לומר שירה, כי שירה היא רק על שלימות, וכשהתורה הגיעה לדרגת שלימותה, זהו הזמן לשיר ולהודות 'עלי באר ענו לה' וכמבואר בגמ' דזהו שירה על התורה, שכעת עמ"י הודו ושיבחו על התורה שקיבלו שכ"א מישראל שייך לתורה ויכול לחדש ולגלות צפונתיה של תורה וממילא להעתיק את התורה הלאה לדורות הבאים, דאם א"א לפרש את התורה ל"ש להעבירה הלאה, וע"כ באה השירה על התורה שהגיעה לדרגת שלימותה שנתגלו טעמי תורה וביאורה ועי"כ הושלם הקומה של מת"ת דהתחיל מסירת התורה מדור לדור ואז התורה מקויימת לגמרי אצל עמ"י, (ובדרשות נחל"ד דרוש ד' מבואר דכשחזרה הבאר, לא היה זה באר להרוות צמאונם של ישראל וכבארה של מרים, אלא היה זה מים קדושים ורוחניים וטהורים למען יושלמו בידם שתי חלקי התורות תורה שבכתב ושבע"פ יחדיו, וזהו כוונת חז"ל באמרם "ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת, והוא מוציא מים", והדברים מתפרשים היטב למשנ"ת).
♦
ד.
ונבוא להוסיף ולבאר עוד בתוכן הענין. דהנה איתא בגמ' בע"ז (ה.), 'מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר להם משה לישראל כפויי טובה בני, כפויי טובה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה, אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנאמר ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיינים לראות וגו' אמר רבה ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין', ויש להבין מדוע זה שלא אמרו ישראל 'תן אתה' הוא כפיות טובה, דמדוע מצד הכרת הטוב נדרש מישראל לבקש מהקב"ה 'תן אתה', וכבר עמדו בזה התו' שם בד"ה עד ובמהרש"א בח"א, יעוי"ש משכ"ב, אכן בכלל צ"ב מהו הקומה המיוחדת שהיתה מתווספת בבקשת 'תן אתה', שמכיון שכלל"י לא ביקשו כן במת"ת, לא ניתנה להם רק לסוף מ' שנה.
והנה ידועים ד' הגמ' בנדרים (פא.) 'אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת על מה אבדה הארץ כו', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר ר"י אמר רב שלא בירכו בתורה תחילה', וכבר תמהו רבותינו מהו החומר הגדול והנורא בזה שלא בירכו בתורה תחילה, עד כדי כך דזהו הסיבה שגרמה את חורבן הבית.
וביותר יש להבין, דהנה מצאנו בד' הגמ' ביומא (ט:) 'מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ומבואר דבית ראשון נחרב בעוון ג"ע חמורות, אמנם, בגמ' בנדרים הנ"ל מבואר סיבה אחרת, דחורבן בית ראשון היה בעבור מה שלא בירכו בתורה תחילה. וכבר עמדו בזה חז"ל הק' במס' כלה רבתי (פ"ח).
ומצאנו בזה ביאור בדברי הגרי"א חבר (אור תורה או"א), דזה וודאי דסיבת החורבן בפועל היה בגלל שחטאו ישראל בג' עבירות חמורות, אלא דתמיהת הנביא 'על מה אבדה הארץ', הוא מה שורש הקלקול שגרם לישראל לירידה הנוראה, שבאו למצב שפל שעברו על ג"ע חמורות, וע"ז בא התשובה שלא בירכו בתורה תחילה, שהסיבה שמובילה לדרדור הנורא של ג"ע חמורות, הוא מה שלא בירכו בתורה תחילה.
והשתא יש להבין ביותר, מהו החומר הגדול בכך שלא בירכו בתורה תחילה, עכ"כ שגרם לאבדה הארץ.
♦
ה.
וביאור הדברים באו בדברי המהר"ל (בהקדמה לס' תפארת ישראל) וז"ל, 'ביאור זה, כי הדבר שהוא סבה אל מציאות דבר אחר הוא ג"כ סיבה אל קיום מציאותו וכו', ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה לומר ברוך נותן תורה לישראל והיה אהבה אל השי"ת במה שנתן תורה לישראל כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה ואז היה זה סיבה ג"כ שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים וכו', כי השי"ת אשר הוא סבה לתורה הוא ג"כ סיבה שלא תתבטל וכו', ולפיכך אלו היו מברכין בתורה תחלה מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל מצד הדביקות הזה היה השי"ת סיבה ג"כ שלא תתבטל התורה, אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל לא היה כאן סיבה מקימת את התורה בישראל ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ'.
ומבואר מדבריו, דענינה של ברכה"ת הוא להעמיד כהקדמה ופתיחה לתורה, אהבה ודביקות גמורה בהשי"ת, דהקב"ה הוא נותן התורה והוא הוא המקיים את התורה בכלל"י, כי הקב"ה שהוא נותן התורה זהו סיבה לכך דגם הוא מקיים שלא תתבטל התורה, ולכך בבואנו ללמוד את התוה"ק, ורצוננו לקיים את התורה בליבנו ובמעשינו, הצורה להגיע לכך היא, ע"י שנתקע בליבנו אהבה ודבקות בהשי"ת על כך שבחר בנו ונתן לנו את תורתו, שזה כל ענינם של ברכה"ת, וממילא, כל כמה שאנחנו דבוקים בהשי"ת באהבה מוחלטת, זהו גופא סיבה שהתורה תתקים בנו, כי האהבה גופא מקשרת ומדבקת אותנו לנותן התורה והסיבה למציאות הדבר הוא הסיבה לקיום הדבר, וממילא התורה מתקיימת בנו, ולכך, כשלא בירכו בתורה תחילה, אזי הפירוש הוא שבאו לקבל את התורה לחודא ללא דבקות בנותן התורה, ממילא ל"ש להגיע לחיבור לתורה ג"כ, כי כל האופן להתחבר ולקבל את התורה הוא ע"י דביקות בקב"ה שזה מגיע ע"י ברכה"ת, וממילא גרם לכך שעברו על התורה כי התורה לא היתה מקוימת אצלם, וממילא הגיעו לשפל המדרגה עד שעברו על ג"ע חמורות. כי ללא חיבור לתורה, אין שום משמעות ללימוד גרידא, שאינו מגיע מתוך דביקות בנותן התורה, שהדרך לגיע לכך היא רק ע"י ברכות התורה, שענינה היא הכרה שהוא ית' סיבה לתורה, ורק ע"י דבקות בו ית' שייך לקבל את התורה, דא"א להפריד את העסק בתורה מהחיבור לנותן התורה.
הן הן דברי חז"ל הידועים בתנחומא בריש פרשת תרומה, 'אמר להן הקב"ה לישראל התורה שלי ונטלתם אותה, קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה' והוא מה שנת' כאן, דא"א לחלק את לימוד ועסק התורה מהחיבור לנותן התורה, ולכך, כמו שהתורה שלי היתה, והקב"ה נתן את התורה לעמ"י, הרי מונח ומחויב בזה חיבור לקב"ה בעצמו, דהתורה ונתן התורה זהו היינו הך, וכד' הזוה"ק שהביא הנפה"ח בשער ד' דאורייתא וישראל וקוב"ה חד, והצורה לקבל תורה הוא רק ע"י דביקות בו יתברך, והצורה להידבק והתקשר לקב"ה, הוא רק ע"י לימוד התורה, 'נטלתם אותה קחו אותי עמהם'.
♦
ו.
וממילא נראה, דלפי"ד המהר"ל מבואר היטב תוכן הענין של בקשת 'תן אתה', דתוכן הבקשה הוא לומר, שכלל ישראל רוצים להיות דבוקים ומקושרים בנותן התורה, ולא די להם בעצם נתינת התורה, אלא כל רצונם הוא לבוא מכוח התורה לדבקות בקב"ה, כי באמת אין אפשרות לקבל את התורה ללא ההכרה שהשי"ת שהוא סיבה לתורה הוא ג"כ סיבה שלא תתבטל התורה, ואין שייך לקבל את התורה ללא חיבור לנותן התורה, וזהו תוכן הבקשה של 'תן אתה' שהוא ההשתוקקות והצימאון לקבל מפי הקב"ה, ומבואר היטב מה דמבו' בגמ' דזה שכלל"י לא ביקשו 'תן אתה' שכשכלל ישראל באו לקבל את התורה, הגישה מחוייבת להיות באופן שבאים להתחבר ולהתקשר לנותן התורה, וזה מתבטא ע"י בקשת 'תן אתה' שזהו ההכרה שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וכלל"י נתבעו לפי דרגתם בכך שלא הכירו מספיק בזה שהתורה היא 'מפיו דעת ותבונה', ורק באו לקבל את התורה לחודא, ולכך נתבעו ע"י משה רבינו בכפיות טובה, שענינה היא חוסר הכרה בנותן, וכנודע מהגר"י הוטנר שהודאה של החזקת טובה והודאת בעל דין שורשם אחד, שהענין הוא ביטוי משותף שבשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו לבדו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חבירו באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה, ולכך כלל ישראל שלא הכירו בנותן התורה, נתבעו על כפיות טובה, ורק לסוף מ' שנה רמזה להן משה רבינו, וכלל"י קיבלו לב לדעת ועיינים לראות, לשוב ולקבל את התורה מפיו של הקב"ה מתוך חיבור ושיעבוד מוחלט לקב"ה.
והדברים מקבלים משמעות מיוחדת, לפי מש"כ שם רש"י בביאור הפסוק דלא נתן ה' לכם כו' עד עצם היום הזה. 'שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כמ"ש וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ותנה לנו ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר 'לא לכם נתנה לנו נתנה', ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם לעיל 'היום הזה נהית לעם, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום', וא"כ מבואר שעיקר הדרגא שעמ"י הגיע לסוף מ' שנה מה שלא היה במשך כל המ' שנה, שע"ז נאמר בפסוק 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזניים לשמוע עד עצם היום הזה', הוא שבאותו היום עמ"י הגיעו לדרגת 'דבקים וחפצים במקום', ומבואר א"כ בד' רש"י, שהחסרון שלא נתן ה' לכם הוא שכל המ' שנה עמ"י לא היו 'דבקים וחפצים במקום', וצריך מובן, האיך יתיישבו הדברים עם ד' הגמ' בע"ז הנ"ל, דעיקר התביעה והחסרון של ולא נתן ה' לכם לב לדעת, הוא שבניי כפויי טובה שלא ביקשו 'תן אתה', והיכן היה תיקון לכפיות טובה שלא ביקשו 'תן אתה' בכך דהגיעו לדרגת 'דבקים וחפצים במקום'.
אכן להמבואר הדברים מאירים, דשורש בקשת תן אותה הוא להורות על קיום התורה בליבם, שזה שייך רק ע"י אהבה ודביקות בו ית', שהרי 'אלו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה אז היה השם יתברך עמהם במה שנתן התורה להם וכמו שהיה הוא יתברך הסבה למציאת התורה בהם היה גם כן סבה לקיום התורה בהם' כלשון המהר"ל שם בהמש"ד, ולכך כל בקשת 'תן אתה' שיכת רק ע"י ומכח של 'דבקים וחפצים במקום', וחסרון בדביקות הוא גופא החסרון של כפיות טובה שלא ביקשו 'תן אתה', שרק ע"י הדביקות בו ית' התורה מתקיימת בליבנו, ולכך כל הארבעים שנה שכלל"י לא היו 'דבקים וחפצים במקום', לא היה שייך בקשת 'תן אתה' שכל ענינה היא שהתורה תהיה מקוימת אצלנו ע"י דביקות וחיבור לה' ית', אך לסוף מ' שנה שכלל"י הגיעו לדרגת 'דבקים וחפצים במקום', זה גופא היה התיקון לכפיות טובה שלא ביקשו 'תן אתה', כי בקשת 'תן אתה' הוא דביקות וחפץ בו ית', וע"י ההכרה הגדולה והדבקות בכך שכלל"י כעת 'דבקים וחפצים במקום', שוב התקים בכלל"י בקשת 'תן אתה' שהתורה מקויימת אצלם, והכל ענין אחד וכד' המהר"ל.
♦
ז.
ומעתה זכינו להבנה חדשה בד' הגר"א דרק באותו היום של סוף מ' שנה גילה להם משה טעמי תורה וביאורה, דהרי למבואר כל המ' שנה היה חסר לכלל"י (כמובן לפי עוצם דרגתם של דור המדבר דור דעה) בדביקות ובחיבור לקב"ה בכך שלא היו 'דבקים וחפצים במקום' שזה מונע את האפשרות לחיבור לתורה, וכמבואר דא"א להפריד את התורה מנותן התורה דהרי 'נטלתם אותה קחו אותי עמה', והרי כל האפשרות להתחבר לתורה הוא ע"י טעמי תורה פרטיה ודקדוקיה, דהרי כל כמה שהתורה היא בבחינת 'בור' גרידא וכלשון הגר"א 'שהם מים מכונסים שאתה כונס', היינו שהתורה עומדת לעצמה כמות שהיא ללא שום אפשרות להקשות ולתרץ לבאר ולפלפל, הרי ל"ש להתחבר לכזו תורה, דכל החיבור בא ע"י שהאדם מחדש חידושים שהם 'תורה דיליה', שהאדם מוצא את עצמו בתוך התורה, שהלומד מגיע ל'ותן חלקנו בתורתך' אזי נהיה הלומד הוא ותורתו חד, רק באופן שהאדם מחדש חידושי תורה שע"ז נאמר (ישעיהו ס"ו כ"ב) 'כי כאשר השמים חדשים והארץ חדשה אשר אני עושה', שהאדם מחדש חידו"ת חדשים שלא שמעתן אוזן שזהו חלקו המסויים בתורה, א"כ כשהאדם עושה ומייצר בעצמו בתורה, אז האדם מגלה את העצמיות המסוימת שלו בתוך התורה, ואזי האדם מתאחד עם התורה, אך אם א"א לחדש ולבאר בתורה, והתורה עומדת כמות שהיא בלי אפשרות לגלות את זיוה הודה והדרה של תורה, אז אין שום דרך ויכולת שהלומד יתחבר לתורה, דהתורה עומדת לעצמה והאדם עומד לעצמו ואין שום שייכות בינהם, ורק ע"י כח החידוש בתורה זהו המדבק בין התורה לאדם.
וזש"כ רש"י בחומש דהואיל משה באר את התורה הזאת הוא שמשה פירשה להם בשבעים לשון, דהמכון הוא דהתורה שייכת לכל אחד ואחד בכל דרגה שהוא ובסוג הבנה ובשפה שמתאימה לו ואין אחד שלא שייך לתורה, אלא 'בשבעים לשון פירשה להם'.
ומעתה מבואר היטב במה שהאיר הגר"י הוטנר, מדוע לא פתח משה רבינו בברכה"ת כל המ' שנה, ורק לסוף מ' שנה פתח משה בשירת אזינו, דלהנ"ל מבואר מאוד, דבאמת כל המ' שנה עדיין לא היה שייך לתקן ברכה"ת, דהרי הבאנו מד' המהר"ל שכל ענינה של ברכה"ת, הוא להעמיד את האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך לאהוב את הש"י במה שנתן תורה, וע"י זה התורה מתקיימת בליבנו, כי הסיבה למציאות הדבר הוא הסיבה לקיום הדבר, והרי כל המ' שנה שהיה חסר לכלל"י בדגה הזו של 'דבקים וחפצים במקום', א"כ לא היה שייך לפתוח בברכה"ת, שכל ענינה היא בקשת 'תן אתה', לבוא ולהתחבר באהבה לנותן התורה כסיבה שהתורה תהיה מקוימת בתוכנו, ורק לסוף מ' שנה שכלל"י הגיעו לשלימות של חיבור לקב"ה בבקשת 'תן אתה', אז הגיע זמנה של ברכת התורה, ומתוך כך קיבלו כלל"י לב לדעת ועינים לראות להבין ולהשכיל ללמוד וללמד.
ויש בזה משמעות מיוחדת, גם בכך דכלל"י לא קיבלו את התורה בביאורה, דזיוה הודה והדרה של תורה התגלה רק לסוף מ' שנה, דלכך לא פתח משה בברכה"ת כל הארבעים שנה, דמכיון שלא ניתנה תורה בביאורה לא היה שייך לברך ברכה"ת דכל ענינם הוא להדבק בקב"ה כסיבה לקיום התורה, וכמבואר דא"א להגיע לדביקות בתורה לולי כח החידוש, שהאדם מעצמו מגלה את צפונתיה של התורה, ובאופן שבקשת תן אתה שזהו התוכן הפנימי של ברכה"ת מחייבת מצד אחד 'דבקים וחפצים במקום', ומצד שני מחייבת גילוי של פרטי התורה וטעמיה, שזהו הדרך להגיע לחיבור מוחלט בנותן התורה.
ונראה מקור גדול לזה מד' הלבוש (מו, ד) שכ' דהמורה הלכה או פוסק דין ואינו אומר הטעם אינו צריך לברך ברכות התורה, 'שהטעם שהוא עיקר ד"ת אינו אלא מהרהר', ומבואר מדבריו חידוש נפלא, דאליבא דאמת תורה שאינה בביאורה ובטעמיה אינה זוקקת ברכה"ת, והרי זה ממש ע"ד מה שנת' במה דכל המ' שנה לא פתח משה בברכה"ת, דמכיון דלא נתגלו טעמי תורה לא שייך להיות מחובר לתורה, וממילא ל"ש לברך ברכה"ת שכל ענינה היא דביקות בקב"ה כסיבה לקיום התורה, (וגם אם נימא לא כדבריו אי"ז אלא כי אין הברכה על הלימוד לפנינו, אלא על עצם נתינת התורה והרי נתינת נתורה בעצם היא עם חיבור וכמו דנשים מברכות על עצם התורה שנתן לנו, באופן של דביקות וחיבור מוחלט).
והדברים תואמים למה שכ' שם הלבוש בתחי"ד בגודל חשיבותה של ברכה"ת ובמה דע"ז אבדה הארץ, 'שמאחר שאינו מברך עליה מורה שאין קורא בה לשמה ואינו משמח עמה ולא נהנה בה אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא כו', לומר שלא היו מברכין בתורה תחילה כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה רק לאומנות ושלא לשמה', הרי מבואר מדבריו, דכל ענינה של ברכה"ת היא להעמיד שאין התורה 'אומנות בעלמא', היינו שאין עסק התורה עומד לעצמו כלימוד גרידא, אלא כל מטרתו הוא להידבק בקב"ה, והדבקות הזו באה ע"י ברכה"ת שענינה היא להעמיד הדביקות בקב"ה שהוא הסיבה לקיום התורה וכד' המהר"ל.
וכשהלימוד הוא באופן זה, מתוך מקום של 'בירכו בתורה תחילה', שמשיגים שהתורה איננה אומנות בעלמא אלא היא 'מפיו דעת ותבונה', וכל תכליתה היא להתחבר לקב"ה באופן מוחלט 'נטלתם אותה טלו אותי עמה', אזי זוכים לשיר את שירת התורה שמתפרצת אחר שזוכים לגלות את זיוה הודה והדרה של תורה 'עלי באר ענו לה', ומתוך כך להבטחת השירה 'כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות', ללמוד וללמד לשמור ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
♦ ♦ ♦