מחכמי פראג
בעניין מצוות צריכות כוונה בשחיטה ובטבילה
הצעת הסוגיא[חולין לא, ב]: "והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: נפלה סכין ושחטה, אף על פי ששחטה כדרכה - פסולה; והוינן בה: טעמא דנפלה, הא הפילה הוא - כשרה ואף על גב דלא מיכוין. ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה? אמר רבא: רבי נתן היא. בשחיטה אפילו רבי יונתן בן יוסף, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול, מכלל דחולין לא בעינן כוונה. ורבנן? נהי דלא בעינן כוונה לזביחה, לחתיכה בעינן".
הא דלא מקשי הגמ' ממתני' בריש פרקין [ב, א]: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן, דמוקי רבא נמי כר' נתן [לעיל לא, א]. משום דיש לומר כדאמר הגמ' לעיל [שם], משום דהתם קמכוין לשום חתיכה בעולם, ויעויין בדברי התוס' לעיל בסוג[יא].
♦
דן בהוכחת הגר"א לדינא דמצוות אין צריכות כוונה
הנה המחבר באו"ח סי' ס' [סעיף ד'] פוסק דמצוות צריכות כונה, והגאון מהר"א מוילנא [ביאור הגר"א שם] הביא ראייה דמצוות אינן צריכות כוונה, מהא דפסקו בסוגיין [לא, א] כרב דנדה שנאנסה טהורה לביתה[2].
ולדעתי אין ראייה מכיוון דשאני הכא דהוי רק הכשר מצוה שלא תזקק לבעלה ולא תטבול[3], משא"כ במצוה דרמיא עליה.
ובדרך הזה יש להרהר אחרי רבינו יונה בפ"ק דברכות [יב, א; ו, א מדפי הרי"ף] בסוגיא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא שהקשה, דהא מצוות אין צריכות כוונה, וכתב דלשיטת הרי"ף [ר"ה כח, א; ז, ב מדפי הרי"ף] דפסק מצוות צריכות כוונה ניחא[4], ולהאמור גם להרי"ף לא ניחא דלא לתהני ולא [לבריך][5]. דדוחק לאוקמי דווקא בכוס של מצוה דאין זה משמעות הסוגיא, כה היו הרהור רעיוני, שוב מצאתי שכתב להדיא כן הר"ן בח[ידושיו] בסוגיין [לא, ב] בשם הרמב"ן[6] ושמחתי.
והנה הר"ן מבאר דבזה פליגי רב ור' יוחנן [שם ע"א], דרב סבר מכשירין קילי ממצוות, ולר' יוחנן חמירי כמצוות. ולפי"ז ראיה להיפך, דמצוות צריכות כוונה, מר' יוחנן דסובר דאפילו מכשירי מצוות צריכים כוונה, ובהא לא מצינן דפליג רב עליה.
והר"ן מסיים: ובענין מצוות צריכות כוונה לא מעיילו נפשיהו. כוונתו דרב ור' יוחנן פליגי רק אליבא דמאן דסובר מצוות צריכות כוונה, דלרב אפילו לדידיה מותרת לבעלה, אבל באמת למ"ד מצוות אין צריכות כוונה גם ר' יוחנן ... ומוד[ה] דטבילה לא צריכה כוונה, ולדבריו לא מקשי הגמ' מידי על ר' יוחנן ממתניתין נפלה סכין ושחטה, דילמא מתני' אתיא כמ"ד מצוות [אין] צריכות כוונה ואליבא דידיה מודה ר' יוחנן דלא בעי כוונה[7].
ולולא דבריו נ"ל דאין ראי' דר' יוחנן סובר מצוות צריכות כוונה, דלעולם בעלמא סובר ר' יוחנן מצוות אין צריכות כוונה, ושאני הכא גבי טבילה דגזירת הכתוב דבעי כוונה לטבילה מהיקשא דתכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה [חולין לא, ב]. ואין לומר דלילף מיני' בעלמא דמצוות אין צריכות כוונה[8]. דיש לומר דהא מצינו גם להיפך דגלי רחמנא גבי שחיטת חולין דלא בעי כוונה, מדאצטריך גבי קדשים דמתעסק פסול, או דקדשים וטבילה הוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
♦
מדוע בשחיטה אין צריך כוונה מדרבנן
וראיתי בספר הורה גבר בהוריות (י, ב) שמביא בשם ידידי הרב המאור הגדול המנוח מו"ה שמואל ליב קוידער, די"ל שאף למ"ד מצוות צריכות כוונה היינו רק מדרבנן[9], אבל מן התורה לא בעי כו[נה], ומבאר בזה מחלוקת ר' יוחנן ור"ל שם. ונראה מדבריו דר' יוחנן וודאי סובר דמצוות צריכות כוונה.
וקשה דא"כ מדוע לא תבעי בשחיטה עכ"פ כוונה מד[רבנן] כמו בכל המצוות, דנהי דמן התורה לא בעי כוונה אף שקדשים בעי כוונה, דגלי רחמנא דדוקא קדשים בעי כוונה, אבל חולין נשאר על מתכונתו כגדר שאר מצוות דלא צריכות כוונה, אמנם מדרבנן תבעי כוונה כיתר המצוות[10], ואין לומר משום דהוי רק הכשר מ[צוה], דהא ר' יוחנן לית לי' האי סברא כמו"ש (=כמו שנתבאר)[11].
ודוחק לומר לפי הכלל של הרט"ז [=הרב טורי זהב. יו"ד קיז, א; חו"מ סי' ב'; או"ח תקפח, ה], דהיכא דהתורה התירה להדיא דאין ביכולת החכמים להחמיר.
שוב ראיתי אחרי שלמדתי הסוגיא הסמוכה שחט פרה וכו', להגאון בעל ראש יוסף אחרי סיום הסוגיא [לב, א] הביא לשון הר"ן בחידושיו לחו[לין, וזה לשון הראש יוסף: "לשון הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין, אהא דפליגי רב ור' יוחנן אי חולין צריך כוונה או לאו [לעיל לא, ב ד"ה ולענין], כתב דלא שייכא הך פלוגתא להא דאיפלגו בפסחים [קיד, ב] ובראש השנה [כח, ב], אי מצות צריכות כוונה או לאו, דהכא שחיטה וטבילה לאו מצות אלא מכשירין הן, ופליגי למר קילי מכשירין ממצות, ולמר חמירי מכשירין ממצות, אבל במצות גופייהו לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור' יוחנן כלל עכ"ל. ורצה לומר דאפשר דרב סובר מצות צריכות כוונה, ומכשירין קילי ממצות, או דבמצות אין צריכות גם כן כוונה. ור' יוחנן אפשר דסובר מצות אין צריכות כוונה, ומכשירין חמירי ממצות, ולא מצינו למידק מהא כלל[12]].
[מכאן חסר בכתב יד, וחבל על דאבדין].
♦ ♦ ♦
תמונת כתב היד