ברכת המקדש שמו ברבים ואשר צג אגוז, וברכות שלא נמצא מקורן בש"ס
פרק א'בטור סי' מ"ו הוזכר ברכת המקדש שמך ברבים עם חתימה בשם, וכתב שאינו פותח בברוך שאינה אלא ברכת ההודאה. ובב"י שם דכן הוא בתוס' ברכות מ"ו ופסחים ק"ד. והסמ"ג והרוקח מנו ברכה זו בחשבון מאה ברכות, ואף הב"י שם כתב דבשבת ישלים את החשבון ע"י שיחתום ברכה זו בשם כמנהג האשכנזים.
ומש"כ הטור דנתקנה ע"פ הירושלמי, לא נמצא כן בירושלמי שלפנינו, אלא דבהשמטות מתלמוד ירושלמי ברכות פ"ט הביאו כן מהאבי העזרי (הראבי"ה) בשם הירושלמי. והוא בראבי"ה סוף סי' קמ"ו, ושם נמצאת ברכה זו בחתימה בשם. אלא דבשו"ע הרב סוס"י מ"ו כתב דיש שאינם גורסים בירוש' חתימה בשם, ובמ"מ שם ציין להרמב"ם בסדר התפלות.
והנה בשועה"ר כתב את זה בסוגריים, וכנראה שזה בכלל מש"כ תלמידיו בשמו דמה שלא היה ברירא ליה כולא האי הניח בסוגריים. דבב"ח שם כתב טעם אחר במה שהשמיט הרמב"ם את חתימת הברכה בשם, והוא דכנראה ס"ל להרמב"ם דכל שאינו מוזכר בגמ' אין לאומרה בשם, וכמש"כ הב"י לעיל שם גבי ברכת הנותן ליעף כח, ועיי"ש בב"ח. וכסברא זו משמע גם בדברי הרמב"ם בתשובה שהתנגד לברכת אשר צג אגוז (נתבאר בפרק ב). אמנם הרמב"ם הוא יחיד בדבר זה, הן לגבי ברכת המקדש שמך והן בברכת אשר צג, דבכל המקורות שהזכירו ברכות אלו נמצאת החתימה בשם. ולא מסתבר שהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת בברכת המקדש, אלא שהשמיט את החתימה מטעם הנ"ל. ובאמת נמצא בדפוס הראשון של הרמב"ם החתימה בשם בברכת המקדש, אמנם נראה שהוא ט"ס דבכל שאר הגירסאות לא נמצא כן. עי' שינויי הגירסאות שבסוף ספר רמב"ם פרנקל. וגם כבר מקובל בסידורי ספרד ותימן מאז ומקדם כנוסח הרמב"ם בלי חתימה בשם.
אמנם אף הטעם שכתב הב"ח בדעת הרמב"ם צריך ביאור, דהרי הרמב"ם הזכיר ברכת ברוך שאמר וישתבח בלשון תקנת חכמים, והוא לשון הרי"ף, ואע"פ שאינו מוזכר בגמרא (והוא מוזכר בס' היכלות דר' ישמעאל, עי' בטור סי' נ"א. ועיי"ש, שמוזכר בירושלמי (וכ"ה בב"י סי' נ"ד בשם הגמ"י) השח בין ישתבח ליוצר עבירה הוא בידו וכו', וליתא בירושלמי לפנינו. וכן הוא מוזכר בזוה"ק). אלא ע"כ דכל ברכה שנמצאת בקבלה אצל חכמי ישראל אין לערער עליה. משא"כ בברכת אשר צג, דמשמע בדבריו בתשו' שלא היתה בקבלה אצלו מרבותיו (אע"פ שכן היה המנהג). וכ"ה בברכת מקדש שמו, דמבואר בטור שהוא נוסח סידורי אשכנז דוקא. וכ"ה באבודרהם שבספרד לא נהגו בזה. אלא דלשון הרמב"ם בפתיחת דבריו שם הוא דנהגו העם וכו', ונראה דנהגו במצרים ובא"י לאומרו. ומ"מ לא רצה להזכיר עליו חתימה בשם, משום שלא הייתה הברכה מקובלת אצלו מרבותיו חכמי ארץ ספרד.
עוד כתב בשועה"ר שם דמן הראוי היה שלא לחתום בשם, כיון שלא הוזכרה ברכה זו בתלמוד שלנו אלא כיון שנהגו נהגו (לחתום בשם – והוא כדברי הט"ז שם כנ"ל בפרק ב'), וגם הגאונים לא מצינו שתקנו בה הזכרת השם כמו שתקנו בהנותן ליעף כח, לפיכך הרוצה ליזהר שלא להכניס עצמו לספק ברכה לבטלה יפה הוא עושה עכ"ל.
ומש"כ דלא מצינו שתקנו בה הזכרת השם כבברכת הנותן ליעף כח, באמת אדרבא ברכת מקדש שמו מוזכרת הרבה בדברי חז"ל וגאונים וראשונים, משא"כ בברכת הנותן ליעף כח, וכפי שניחזי אנן בקיצור בס"ד:
ברכת הנותן ליעף כח מוזכרת במחזור ויטרי ובסמ"ג, וגם בטור כתבה בשם סידורי אשכנז. אמנם הב"י כתב דאינו מנהג נכון ולא נמצא כן ברוב הראשונים. וגם בשו"ע כתב דמנהג טעות הוא. ובב"י הביא בשם האגור שיש מקטרגים על ברכה זו, וכפי שאכן נמצא כן בס' האשכול ובס' האגודה. וכ"כ המהרש"ל בתשובה סי' סד. וכ"ה מנהג הגר"א שלא לברך (תוס' מעשה רב)[1] וכ"ד המגלה עמוקות פר' חיי שרה (וכתב לברך בלא שו"מ). וכן היה מנהג ספרד הקדמון ומנהג תימן, אלא שפשט המנהג בדורות אחרונים לברך ברכה זו ע"פ דברי האריז"ל. וכתב בשו"ע הרב שם סעיף ו' בשם סדר היום שהוא מתקנת הגאונים. ונראה דהשערה זו היא ע"פ דברי הרא"ש, שכתב כן לענין מקור ברכת אשר צג אגוז. והן אמנם מצאתי שהיא מוזכרת כבר בתקופת הגאונים, והוא בס' הקנה בסוד ברכות השחר (דף נ"ד). (ומה שכתבו על ספר הנ"ל שהוא מר' נחוניא בן הקנה אינו מדוקדק, וכמבואר מתוכן הספר שנתחבר מקדושים אשר בארץ המה בזמן הגאונים[2], מיו"ח של ר"נ בן הקנה ע"פ קבלת תורתו).
ולענין ברכת המקדש שמו כבר נתבאר שמקורה בדברי הירוש', וכפי שהעידו כן רבותינו הטור והראבי"ה ומהרש"ל בתשו' סי' ס"ד, וכן בסדור חסידי אשכנז (הנדפס בסדור ר"ש מגרמייזא). ולפנינו בירוש' לא נמצא אלא תחלת המאמר, וחסר נוסח הברכה. והוא בירוש' ברכות פ"ט הל' ב' בשעה שהקב"ה מביט וכו'. ואותו המאמר מוזכר גם בילקוט שמעוני ואתחנן סי' תתל"ו, אבל גם שם אינו בשלימות וחסרה מחציתה האחרון של נוסח הברכה. ושם בילק"ש מוזכר מאמר הנ"ל בשם אליהו זל"ט. ובתדא"ר מובא כל נוסח לעולם יהא אדם כנוסחא דידן, וכ"ה בסדור רב עמרם גאון. ועוד מוזכרת ברכה זו בס' הקנה שם. וכבר הזכרנו לעיל שכ"ה בהרבה ראשונים, ואחזור עליהם בתוספת קצת: הראבי"ה, תוספות, מחזור ויטרי, סדור ר"ש מגרמיזא בחשבון מאה ברכות, סדור חסידי אשכנז, ר"י בר יקר בפי' התפלות, תוס' הרא"ש, סמ"ג, רוקח, טור, ובסדור צלותא דאברהם הביא כן מס' המנהיג בחשבון מאה ברכות (ושם הזכירו מחכמי הספרדים, וטעות הוא כי היה במדינת פרובינציא, ולענין מנהג מדינת ספרד עי' להלן).
ובתנדב"א מובאת חתימת הברכה בשם כבירושלמי הנ"ל, וכ"ה בס' הקנה וברע"ג ובכל הראשונים הנ"ל. ובדעת הרמב"ם כבר כתבתי ממה שנלענ"ד.
ויש להוסיף דמצינו עוד גדולי הראשונים שהיו נוהגין בברכה זו, אלא שלא נתפרש אם נהגו לחתום בה בשם. דבטור שם הביא בשם ר"י החסיד שיש לומר שם שמע ישראל וברוך שם בכדי לצאת שם יד"ח קר"ש, וכ"כ בתשב"ץ קטן סי' רי"ט בשם רבו מהר"ם מרוטנבורג ור"י החסיד. ובב"י שם הביא בשם הרא"ה (ברכות י"ג ע"ב) ואהל מועד בשם הרמב"ן דאדרבא אין להזכיר את כל הפסוק של שמע ישראל אלא ה' אלקינו ה' אחד, כדי שלא לצאת יד"ח קר"ש לפני שקורין אותה בברכותיה. וכ"ה במאירי ושיטה מקובצת שם. ועוד מובא ענין ברכה זו בב"י שם בשם שבה"ל ורש"י בענין הנוסח בסתר כבגלוי.
וכמה מרבותינו הנ"ל הם מחכמי ספרד. ואע"פ שכבר הזכרנו מדברי אבודרהם שכתב דאין מנהגנו לאמרו, נראה דלאחר שנתפרסמו ספרי הרמב"ם התחילו לנהוג כן גם מקצת מקומות בארץ ספרד, וכלשון המאירי שם שכתב שנהגו רבים לאמרו. ועוד אפשר לומר שאף מאז ומקדם היה מנהג חלק מקומות בארץ ספרד בברכה זו, ואע"פ דחכמי ספרד הנ"ל ס"ל שלא להשלים את הפסוק של שמע ישראל, מאידך יתכן שהיו חותמין בשם (וכדמצינו כן מנהג הגר"א, כמש"כ במעשה רב).
ולאור האמור צ"ע בדברי השו"ע הרב הנ"ל במש"כ שברכה זו לא נזכרה בדברי הגאונים כברכת הנותן ליעף כח וגם בירושלמי יש שאינם גורסים חתימה בשם (רמב"ם). דלאחר כל החזיון הזה נתברר בתורת ודאי שברכה זו הנחלוה לנו חז"ל עם חתימה בשם, כמנהג ישראל בכל הדורות. ואף הרמב"ם, שהוא היחיד מבין כל הגאונים וראשונים שלא הזכיר בה חתימה בשם, הרי יש שאין גורסים כן בדבריו. ומי יתן והייתה ברכת הנותן ליעף כח סמוכה לנו מבלי מקטרגים עליה בדברי כל הראשונים כברכת המקדש שמו ברבים. וכ"ז הוא היפוך הדברים שבשו"ע הרב, וצ"ע.
ואף הב"י והכנה"ג מחכמי ספרד הסכימו לברך את ברכת המקדש לעת הצורך כדי להשלים מאה ברכות, ומאידך עיין בדבריהם שהתנגדו בהחלט לברכת הנותן ליעף כח.
ובאמת אכן מצינו כן לגדולי האחרונים מחכמי אשכנז שהתנגדו לברכת הנותן ליעף כח, דמאידך לא חששו לברכת המקדש, ה"ה המהרש"ל ומגלה עמוקות והגר"א כנ"ל וכמבואר בדבריהם שברכת המקדש מקורה בחז"ל. משא"כ ברכת הנותן ליעף כח, שאף לא נמצאת בשום מחבר קדמון, אלא הטור הזכירה בשם סדורי אשכנז.
וכאמור דבעצם הדין מודה השו"ע הרב שאין לחשוש לברך ברכה שהיא מתקנת הגאונים, וכמש"כ ג"כ שם בסע' ו' לענין הנותן ליעף כח. ועוד יתירה מזו שבסדורו גם הביא ברכת שפטרנו מעונשו של זה בשם ומלכות, ודלא כפסק הרמ"א בסי' רכה. וכן כתב בספר לקוטי דיבורים ליובאוויטש שבט תרצ"ו שאדמו"ר מהריי"צ העיד על הרב בעה"ת שכשהגיע בנו לגיל חיוב המצוות בירך ברכת שפטרנו מענשו ש"ז בשם מלכות, וכן נהגו אחריו כל נשיאי חב"ד (וע"ע בזה בפרק ב'). אלא שזה מעורר תמיהה אחרת בשיטתו, דראה שם בפרק ב' דברכה זו הזכירוה רוב הקדמונים בלי שו"מ. א"כ מאי שנא הכא שכתב לחשוש על ברכת המקדש שמו ברבים, משום דלדבריו יש שאין גורסין בירושלמי החתימה בשם. ועוד יותר תגדל התמיהה מה דלעיל מינה בסי' מו הביא את הברכה שעשני כרצונו שאינה מוזכרת כלל בקדמונים שמלפני הטור ואבודרהם שהזכירו ברכה זו בלשון נהגו הנשים, ובאמת מצינו הרבה פוסקים שחששו שלא להזכירה בשם ה"ה הרדב"ז, מקו"ח, פר"ח, יעב"ץ, חיד"א, ערוה"ש, ועוד. אלא דלעולם אין אחר המנהג כלום, וכבר נהגו אצל בנות אשכנז לברך בשם, וכלשון המשנה ריש פ"ג דמגילה מקום שנהגו לברך יברך. וכ"כ הט"ז ושו"ע הרב (סע' ו) לענין הנותן ליעף כח דאין לדחות את המנהג. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמש"כ בתרוה"ד סי' ל"ד (וע"ע במש"כ מזה לקמן בפרק ב' בס"ד). ולפ"ז אף אם מכח מנהג בלבד קאתינן עלה, ודאי שיש להעדיף את ברכת המקדש שמו ברבים שמנהג ישראל יסודתה בחז"ל ובכל הפוסקים. ופשוט שאין לנו לחשוש למנהג הספרדים הנז"ל מדברי האבודרהם והרמב"ם, וכענין שמברכין על מצות תפלין ועל ההלל בר"ח וכו', וכדברי חז"ל במשנה הנ"ל. ובפרט ע"פ דברי הרא"ש הידועים (כלל כ' תשו' כ') דסמכינן על קבלת אשכנז יותר מקבלת בני ספרד דבני אשכנז היתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכו'.
ואע"פ שלא מצאתי בעניי תשובה ברורה ביישוב דברי שו"ע הרב, מ"מ נראה מסברא דבענין ברכת המקדש היה חושש למש"כ בסדר היום ע"פ שיטת הרמב"ם שאין לחתום בשם (מובאים דבריו לקמן בפרק ב והשו"ע הרב ציין לזה בסע' ו. ואע"פ שבסדר היום כתב להחמיר בברכת הנותן ליעף כח, מ"מ מכיון שהאריז"ל היה מזהיר לאמרה, ע"כ נטה להקל בזה ע"פ מש"כ בסדה"י שהיא מתקנת הגאונים). ומכיון שדעתו להחמיר בכל מקום לענין ספק ברכה, ע"כ נטה כאן להחמיר בזה, בצירוף עוד קצת נימוקים שכתבם בסוגריים, כאמור לעיל.
עוד סיים בשו"ע הרב שם שיש בזה משום ספק ברכה לבטלה, וציין שם במ"מ עי' מג"א סק"ח. ונראה פשוט דמש"כ כן הוא משום דכונת דברי המג"א אינו מוכרח, דמש"כ כן בסוף דבריו כוונתו להשיג על הכנה"ג שכתב דלהשלים מאה ברכות ביוה"כ (וחסר עוד שתי ברכות עיי"ש) יש לסמוך על הירושלמי לחתום מודים דרבנן בשם וגם לחתום ברכת המקדש שמו בשם, נגד מנהגו מנהג ספרד. ע"כ כתב המג"א שאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים מאה ברכות. אולם כבר הזכרנו דאף הב"י כתב דבשבת אפשר לחתום ברכת המקדש בשם. והמג"א לא כתב להשיג בזה אלא על דברי הכנה"ג. ע"כ משמע שכוונת המג"א להשיג עמש"כ כן בברכת מודים דרבנן.
אמנם גם בתחלת דברי המג"א יש קצת משמעות להא דנקט השו"ע הרב בדבריו, והוא ממה שהמג"א אינו מוסיף ברכה זו בתוך מנין אלו הברכות שהשמיט הב"י ממנין ק' ברכות. ומ"מ י"ל דכונתו היא אליבא דהב"י שכבר מנה ברכה זו לענין דיעבד כנ"ל. גם נראה שהוא נגד הסברא שהמג"א יכתוב שיש בזה משום ברכה לבטלה, נגד מנהג ישראל קבוע עפ"ד כל הקדמונים כנ"ל, ונגד אזהרת הב"ח שכתב שמי שרוצה יחשוש לעצמו (לדעת רמב"ם) מיהו לא יורה כן לאחרים ולא ישנה הסידורים. וכמש"כ כן הב"ח גם לענין ברכת הנותן ליעף כח, והמג"א הסכים לדבריו בס"ק י"ב. ועי' ט"ז שם סק"ט שהקשה דבעצם מה הנפק"מ בין ברכת המקדש למודים דרבנן דלא נהגינן כהירושלמי לחתום בשם כנ"ל (וכעי"ז ברכת בורא נפשות רבות). וראיתי בסדור צלותא דאברהם שהשיב בפשטות דהתם הרי מפורש הנוסחא בגמ' דידן בלי חתימה, משא"כ ברכת המקדש שיסודה בדברי הירושלמי ולא מוזכרת בבבלי כלל, א"כ לא גרע מברוך שאמר וישתבח כנ"ל.
עכ"פ לא מצינו טעם ע"פ דין לחשוש על המנהג שהיה מקובל בכל הדורות לחתום בשם, וכמעט שלא מצאנו בפוסקים מי שיערער על המנהג. וכן הסיק בסדור צלותא דאברהם דע"פ הלכה יש לחתום בשם, והעיד כן בשם כמה תלמידי בעש"ט. ובס' פסקי תשובות העיד כן בשם זקינו בעל חלקת יהושע שהיה נוהג לדקדק בנוסחאות. אלא דמאידך מצינו ליחידים שדקדקו לעצמן לחשוש לרמב"ם, כעדותו של הב"ח. וכן כתבו בהוספות למנהגי החת"ס שכן היה מנהגו, וקצת משמע שם שהיה נוהג כן בצנעה. ומסתבר דבודאי גם לא בירך ברכת הנותן ליעף כח. ואף שלא מצאתי כן בהדיא, מ"מ מצאתי לחתנו בשו"ת חתן סופר סי' צו שכתב דמן הראוי שלא לברך הנותן לי"כ בשו"מ. אלא דמאידך כבר נתבאר לעיל דבאמת אף הרמב"ם מודה דבמקום שהברכה נמצאת במסורה אצל חכמי ישראל אין לערער עליה. ולפי"ז יוצא דעכ"פ לעדת האשכנזים ודאי שאין מקום חשש בזה.
ובענין נוסח החתימה, כבר נתבאר שנוסח אשכנז הוא מקדש את שמך ברבים, וכ"ה ברוב ראשונים. וכמו שהזהיר ע"ז בס' הקנה שצ"ל בלשון נוכח דוקא וכברכת הטוב שמך ולך נאה להודות. וכ"ה בתנד"א ובירושלמי שבראבי"ה. אמנם בסדור רב עמרם גאון הנוסח המקדש שמו ברבים, וכ"ה ברמב"ם ובסדורי ספרד. וכ"ה נוסח הגר"א כמש"כ במע"ר (וע"ע בטעמי דקדוק הנוסח בשבלי הלקט, לבוש ט"ז ואשל אברהם).
וראיתי בשו"ת תשוה"נ ח"ג סי' כ"ב שכתב לחדש דיש להסמיך את ברכת הגומל חסדים טובים ללעולם יהא אדם. דלכאורה מה שאינה פותחת בברוך הוא משום ברכה הסמוכה לחברתה, ומסתבר שחז"ל תקנו אותה כהמשך להגומל חסדים טובים. ובזה נתן טעם לאלו הנמנעים לחתום בשם, מאחר שמפסיקים ביניהם, וא"כ אין הברכה כתקונה, דבעינן שיהא לה תחילה וסוף עכתו"ד.
ותמוה, דכבר הקשו התוס' בברכות ופסחים הנ"ל בריש דברינו למה אינה פותחת בברוך, וכן הקשו על ברכות אחרות, כגון אלקי נשמה ותפלת הדרך. ותירצו כנ"ל, שאינן אלא שבח ותפלה בעלמא. והן אמת דבטושו"ע סי' ו' וסי' ק"י מבואר דיש נוהגין להסמיכן לברכות אחרות, מ"מ אי"ז אלא מדין לכתחילה, דבעיקר הדין נקטינן כתוס', עיי"ש. ועי' בב"י סי' ק"י בשם רבנו יונה, דאף את"ל שהן ברכות סמוכות, מ"מ מאחר דכ"ה נוסח הברכה, שוב אין קפידא להסמיכן. ומאידך לא מצאנו חידוש הנ"ל בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, אלא אדרבא מוסיפים יה"ר שתצילנו וגו', וכ"ה בסדור רע"ג ועוד. וכ"ה ע"פ קבלת האריז"ל. וכן אומרים פרשת העקדה. ולית מאן דחש להנ"ל. ובטור בשם סדר רע"ג שסידר לעולם יהא אדם אחרי משנת איזהו מקומן. ועוד מפורש בכל בו בשם רש"י דמנהג ישראל שאומרים ברכות השחר בבוקר ואח"כ באים לביהכ"נ ומתחילים ברבון כל העולמים וכו'.
עוד יתכן לומר מסברא דכפי המנהג שמתחילים בנוסח לעולם יהא אדם, שוב לא שייך להסמיך רבון כל העולמים לברכות אחרות. וגם עצם המאמר לעולם יהא אדם וכו' מורה שהוא ענין בפנ"ע ולא הותקן מעיקרא כברכה הסמוכה לחברתה.
(עוד מתורץ לפי דברי התוס' שזכרנו מה שבג' ברכות הנ"ל לא מוזכר ענין מלכות דבעלמא הוא לעיכובא בברכות, וע"ע פמ"ג משב"ז סוס"י מו).
ומענין לענין, ראיתי בהנהגות של החזו"א שפעם ביקש מאחד להוציא אותו בברכת המקדש שמו, אמנם הסתפק מהיכן מתחיל טופס הברכה, ע"כ ביקש להוציאו מהתחלת הנוסח לעולם יהא אדם. ולכאורה יש לתמוה, דבתוס' הנ"ל שהקשו בענין ברכת אתה הוא ה' אלקינו שאינה מתחלת בברוך, משמע שהנוסח שלפניה אינה מחלק הברכה. אלא דבאמת זה אינו, וכמו בברכת יראו עינינו המוזכרת בתוס' פסחים שם, דפשוט שאע"פ שלכאורה זו היא התחלת הברכה, מ"מ א"א לאומרה בלי הזכרת הפסוקים שלפניה. וה"ה כאן, פשוט שברכת אתה הוא נתקנה על הקר"ש והנוסח שלפניה. אלא דמאידך עי' בשו"ת רב פעלים ח"ב תשו' ד' שסידר סדר דילוגים בתפלה ע"פ הלכה וקבלה למי שבא מאוחר לביהכ"נ (וע"ע כעי"ז בשולחן הטהור סי' נ"ב). ובתו"ד שם דמכיון שקר"ש זו היא חיוב ע"פ קבלה לאומרה לפני התפילה, ע"כ יתחיל עכ"פ בלפיכך אנחנו חייבים ויאמר שמע ישראל וברוך שם ודי בזה. אלא שכלל לא הזכיר שם ברכת אתה הוא והמקדש שמו ברבים, משום שע"פ מנהג ספרד אין זו ברכה גמורה בלאו הכי. וע"כ אין ללמוד מזה דס"ל שעיקר התחלת הברכה הוא מלפיכך אנחנו חייבים.
והנה נוסח דידן הוא ממדרש תנד"א, אמנם בירושלמי שבראבי"ה אין התחלת הנוסח אלא כיון שישראל נכנסים שחרית וערבית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומייחדים שמו ואומרים שמע ישראל וכו', וכעי"ז הנוסח בילק"ש ואתחנן בפר' שמע ישראל וגם בספרי ואתחנן שם. ולפ"ז אין עיקר התחלת טופס הברכה אלא מאשרינו שאנו משכימים ומעריבים וכו'. אלא דלעיל מינה בילק"ש ובספרי שם מוזכר הענין שזכות יחוד ה' בקריאת שמע ניתנה לישראל ע"י אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וכעין הנוסח שבתנד"א אבל אנחנו עמך וכו'. ע"כ נראה דבמקום שמוכרח לקצר לפני התפלה אפשר לומר רבון כל העולמים אנחנו עמך בני בריתך וכו' ואח"כ שמע ישראל וברוך שם וברכת המקדש שמו ברבים ודי בזה. ובדיעבד יוצא אף כשמתחיל באשרינו, כנ"ל כנלע"ד.
♦
דעת חכמי הקבלה ותלמידי הבעש"ט
בסדור היעב"ץ לענין ברכת הנותן ליעף כח כתב בזה"ל ברכה זו הגאונים תקנוה ונתפשטה בכל ישראל, גם האריז"ל הסכים לאומרה. ולהלן בברכת המקדש כתב: אין לחתום בשם כ"ה דעת הפוסקים והאריז"ל.
ויגעתי בעניי ולא מצאתי בפוסקים שלפני דור היעב"ץ להכריע כן לדינא, זולת הפר"ח שכתב בקצור דהעיקר כדברי הרמב"ם דלא מוזכר בגמ' וכן נוהגין. (ועיי"ש, דמטעם זה לא אבה אף בברכת הנותן ליעף כח) וכעי"ז גם בס' סדר היום (שציין לדבריו בשו"ע הרב כנז"ל) שכתב להחמיר בשתי ברכות אלו מטעם הנ"ל. אבל אינו מסתבר שכונת היעב"ץ לפוסקים ספרדים שנוהגין כרמב"ם, ואולי כוונתו למג"א הנ"ל או לב"ח וט"ז שכתבו לדון בדבר, וצ"ע.
(בס' מקור חיים שהו"ל בזמננו לבעל חות יאיר מביא את דברי הרב"י שאין לברך ברכת הנותן ליעף כח שאינה מוזכרת בש"ס. ושם במקו"ח מראה פנים לדבריו עפ"י שטת הרמב"ם וכו'. ועד"ז הביא את דברי סדר היום שכתב כן גם לענין ברכת המקדש, והסביר שם את דבריו כנ"ל. אבל אינו ברור אם כונתו בדבריו לחלוק אף על דברי הרמ"א ומנהג אשכנז. ובסו"ד שם כתב לתמוה דמאי שנא מברכת ב"ש וישתבח שלא מוזכרות בש"ס, ומ"מ סמך הרמב"ם את ידיו עליהן. והנה גם הפר"ח בסי' נא כתב לתמוה כן ובדברינו לעיל כבר נתבאר מה שנראה בדעת הרמב"ם, ועוד בזה בפרק ב'. ועי' שו"ת משכנות יעקב או"ח סי' סז).
ומ"מ דעתו של היעב"ץ היא דבר תימה, דלכאורה משמע שהוא חושש משום ברכה לבטלה בברכה שלא נזכרה בש"ס. ומאידך בריש ספרו מגדל עוז בדיני פדיון הבן הביא ברכת כהן בפדה"ב (אשר קדש עובר במעי אמו וכו', שנתקנה בזמן הגאונים) בשם ומלכות, וכתב שם ברכה זו הזכירוה כמה גדולים קדמונים וכן הורה מהרי"ט לאומרה ורשות היא עכ"ל. ועי' לקמן בפרק ב' שברכה זו לא נתקבלה אלא בספרד, ואח"כ נפסק המנהג בעקבות דברי הרא"ש שהקשה כמה דברים על ברכה זו, עיי"ש וצ"ע.
ומש"כ שכ"ה דעת האריז"ל, הוא בשער הכוונות בענין נוסח התפלה שלאחר כוונת עלינו לשבח שהאריז"ל היה אומר לעולם יהא אדם וכו' קדש את שמך וכו' (עיי"ש דקדוק הנוסח ע"פ נוסח ספרד) ומסיים ברוך המקדש שמו ברבים (מובא בכה"ח ריש סי' מח). ואכן נמצא כהיום בהרבה סידורים, ואף בסידורי אשכנז, שמצויינת הגהה שלדעת האריז"ל אין לחתום בשם, ומקור הדבר הוא בסדור היעב"ץ שכתב כן (ואף ביסוד ושורש העבודה כתב שמצא בשם האריז"ל שאין לחתום בשם, ולכאו' הוא ממש"כ כן היעב"ץ בסידורו).
אלא דלא מצינו לשאר פוסקים שמנהגם להביא מדברי האר"י להשמיע דבר חשוב כזה. ואף בספרי המקובלים לא הביאו את דעת האר"י בזה. וגם עצם דבר זה אומר דרשוני, דלא מסתבר כלל שע"פ סוד יש לומר ברכה זו בלי הזכרת השם בחתימה, דלא כפי שנמצא כן בכל המקורות בחז"ל וראשונים. ומאידך גם א"א לומר שהאריז"ל לא רצה לקבל ברכה זו שלא נזכרה בש"ס, כדעת הרמב"ם, דמאי שנא ברכת הנותן ליעף כח, שלא נזכרה בחז"ל כלל, ואף הרמב"ם ורוב הראשונים לא הביאוה. והרי אין צריך לומר דבזו ודאי אין להזכיר בה שו"מ ע"פ חשש הנ"ל, וכדברי הב"י ופסק השו"ע, והדבר צריך ביאור.
אולם דבר זה מבואר למבין, דבאמת אין בזה שום הוכחה לעצם דעת האריז"ל. דכבר כתבו שהאריז"ל היה רגיל להתפלל אצל הספרדים (חוץ מבימים טובים שהיה מתפלל אצל האשכנזים, ואז לא שינה כלום מנוסח אשכנז חוץ מארבעה ובכן שבתפלת ר"ה ועוד מעט ענינים הכרחיים, שולחן הטהור סי' סו סעיף ו'). ולענין חתימה בשם ודאי שאסור מן הדין לשנות ממנהגם, ופשוט שג"כ לא היה אומר ברכת ברוך ה' לעולם שבתפלת ערבית כפי מנהגם וכמש"כ בכה"ח סי' רלו סקי"ב. ומ"מ פשיטא שאין להוכיח בדעתו הקדושה שעדיף שלא לאומרה. וע"כ אכן מובא ברכת ברוך ה' לעולם בסידורי האר"י. ושאני ברכות השחר שהיה אומר אותן בביתו, כמש"כ בכה"ח סי' מו וכמש"כ שם הרח"ו בשער הכוונות שמעולם לא שמע ממנו ברכות השחר. ומ"מ כתב שהיה האר"י מזהיר על ברכת הנותן ליעף כח שהיא ברכת הכרחית. ועכ"פ בדברים שהיה נוהג כמנהג ספרד שלא היה מזהיר עליהן ולא היה אומר ענינים בגופן של דברים, אין ללמוד כלום בעצם דעתו הקדושה.
ועיינתי בסדורי האריז"ל המפורסמים. ובסדור ר' שבתי הנוסח ברוך המקדש שמך ברבים ובסדור ר' אשר בא"י מקדש את שמך ברבים וכ"ה בסדור ר' קאפיל בא"י מקדש את שמך ברבים (אלא דבנדמ"ח שנת תשס"ז כתבו בא"י המקדש שמו ברבים, וצ"ב).
ומש"כ בסדור ר"ש המקדש שמך בלשון נוכח הוא ע"פ נוסח אשכנז, ומ"מ השמיט את השם, דכפי הנראה נקט דעיקר כוונת מהרח"ו הוא להגיה דאין לחתום בשם. ויש להקשות דעל דרך זה יש לן למימר איפכא, דמסתברא שהאריז"ל השמיט את החתימה בשם מפני מנהג המקום, ומאידך קמ"ל הרח"ו דקדוק נוסח הברכה בנוסח ספרד, כמש"כ שם בשם נוסח של הסדור של כל השנה הנדפס בשנת רפד ליצירה ממנהג ספרד ומשמע שר"ל שהאריז"ל היה מתפלל בסדור הזה. עיי"ש שמפרט כמה דקדוקים בנוסח ברכת לעולם יהא אדם כנ"ל, ועוד רבות בכל נוסח התפלה.
והנה בסדור של"ה הנוסח ברוך המקדש שמו ברבים. אמנם בספר של"ה במס' תמיד לפני תפלת השל"ה לבנים הגונים כידוע יש תפלה אחרת אתה קדוש וכו' (להיות מזומן תמיד על קדושת השם בפועל ממש), וכתב שם לאומרו אחר בא"י מקדש את שמך ברבים. ולאחרונה יצא לאור מחדש סדור של"ה ע"י מכון עוז והדר, ודברתי עם הרב יהושע לייפער שליט"א ראש המכון, והעיד שבדפוס ראשון היה הנוסח בא"י מקדש את שמך ברבים, אלא כשהדפיסו נכדי הרר"פ מקאריץ את הסדור מחדש שינו את הנוסח לכנ"ל.
ולענין מנהג הבעש"ט: הנה בשולחן הטהור להרה"ק מקאמארנא סי' מח כתב שאע"פ שהאר"י ז"ל והבעש"ט לא היו חותמין ברכת המקדש בשם, מ"מ מותר לחתום בשם, וכשטתו שמותר להרבות בברכות במקום ספק.
ומש"כ שהבעש"ט לא היה חותם בשם, הנה בסי' כ"ה סק"ג כתב בשם דודו מהרצ"ה מזידיטשוב שדעת הבעש"ט היתה שלא לומר בשכמל"ו אחר ברכת על מצות תפלין, שכיון שכל חכמי אשכנז הסכימו לברך שתי ברכות א"כ אין בזה שום ספיקא דדינא ולבני אשכנז אין בזה חשש כלל לברכה שאינה צריכה, עכתו"ד. עיי"ש. והשמועות נראות כסותרות זו את זו, דבאמת מש"כ שכל חכמי אשכנז הסכימו וכו', הרי מצינו לרש"י ואו"ז סמ"ק ואגור ושו"ת מן השמים מחכמי אשכנז דס"ל לברך אחת, וכ"פ הגר"א ובעה"ת. גם דברי הזוהר מטין כן, כמבואר בב"י (ובחז"ל נמצאו שמועות חלוקות בד"ז, ואכמ"ל). וכ"ה מנהג המקובלים ע"פ האריז"ל, כמבואר בכה"ח סי' כ"ה אות ל"ו דאע"פ דמצינו להאריז"ל שהראה פנים לשתי הסברות, מ"מ משמע משאר מקומות דקא פסיק ותני לברך אחת, וכ"ה בבא"ח פר' וירא אות ו'. ומאידך ברכת מקדש שמו עם חתימה בשם מבוארת בחז"ל ובכל הראשונים וגאונים זולת הרמב"ם כנ"ל. וכ"ה המנהג באשכנז ועוד ארצות לכל אורך הדורות בלי שום חולק. ואף הב"י וכנה"ג כתבו לסמוך על מנהג אשכנז לחתום בשם להשלמת מאה ברכות, וצ"ע. גם צ"ע מהי הסברא שאפשר להעדיף את ברכת הנותן ליעף כח וברוך ה' לעולם על ברכת המקדש שמו ברבים. ועי' בשוה"ט סי' רלו שכתב שהבעש"ט היה מזהיר לומר ברכת ברוך ה' לעולם.
גם בסדור האר"י של הר"א כתב החתימה בשם כנוסח אשכנז. ואף בסדור ר"ש כתב מקדש את שמך כנוסח אשכנז, ודלא כנוסח האר"י. והרי הצדיקים הנ"ל היה מבאי היכלו של הבעש"ט הק' והמגיד (אמנם הרה"ק בעל סדור הר"ק וס' שערי גן עדן היה מקום מגורו בעיר מעזריטש בדור שלפני הבעש"ט). וכ"ז מטיל ספק בקבלתו של הגה"ק מקאמארנא, וצ"ע.
ומה שהרבה לפקפק בשו"ע הרב על החתימה בשם, אין להסיק מזה שכן היתה מנהג הבעש"ט ורבו הר"ב ממעזריטש, דכנ"ל כן דרכו של השו"ע הרב להחמיר מאוד בענין ספק ברכה, כגון בברכת שהחיינו ולענין ברכת תפילין כנ"ל וברכת ברוך ה' לעולם או"א ועוד. וכבר התמרמר עליו בשוה"ט סי' סו זר זהב סק"ב על שמלאו לבו לחלוק על דרך אבותינו ודרך הבעש"ט בענינים הנ"ל. ומ"מ נראה שבעקבות דבריו (ודברי היעב"ץ) נשתרש כן המנהג ברובן של עדות החסידים שלא לחתום בשם.
ובספר דרכי חיים ושלום (אות קח סדר ונוסח התפילה) כתב אתה הוא אחד קודם שבראת העולם וכו' ברוך המקדש שמו ברבים. ובהגה שם כתב שהנוסח שבראת היה בסדור הבעש"ט זי"ע שכתב לו תלמידו בכתב יד קדשו ה"ה הה"ק מוה"ר נחמן מהורודענקא זי"ע וכו', כמובא בזה הנוסחאות בתולדות הבעש"ט פרק ה' שבספר בית צדיקים עכ"ל.
והנה בספר בית צדיקים (נדפס בס' נפלאות היהודי) פרק ה' שם אינו כותב שם לענין נוסח החתימה אלא בענין הנוסח קודם שבראת העולם וכו' עיי"ש. ומ"מ אנכי הכותב חקרתי בדבר זה, והוגד לי שיש סדור בכת"י עם כוונות האר"י שיש עליו קצת קבלה שהוא סדור הבעש"ט שנכתב ע"י הצדיקים הרה"ק ר' נחמן מהורודענקא והרה"ק בעל התניא. ורכשו את הסידור הזה בעבר לאוצר הספרים של נשיאי חב"ד במדינת רוסיא, והוא נתפרסם עתה בזמנינו. ושם איתא הנוסח קודם שבראת העולם וכו' ברוך המקדש שמו ברבים. אלא שבסדור ההוא נמצאו שם הרבה שגיאות קשות על כל דף ודף, באופן שאסור לקבל שהוא כת"י של אחד קדוש מדבר, וי"א שאינו אלא זיוף. ע"כ שמעתי.
נחזור עוד לדברי היעב"ץ במש"כ דהאריז"ל הסכים לברכת הנותן ליעף כח, ומאידך כתב דע"פ האריז"ל אין לחתום בשם בברכת המקדש שמו ברבים. משמע דלדעתו יש להכריע בכ"מ ע"פ הקבלה, וכיו"ב מצינו בעוד מקומות בסדורו שמכריע ע"פ קבלה. אלא דכידוע אין הלכה כמקובלים נגד הפוסקים. ולהבהרת הענין יש להעתיק בזה מדבריו המאלפים שכתב בתשובה (שאילות יעב"ץ ח"א סי' מ"ז), וכתב שם לבאר את דברי אביו החכ"צ בתשו' ל"ו דלעולם יש לסמוך על דברי הפוסקים ולא ע"פ קבלה, ומאידך נהג החכ"צ שלא הניח תפלין בחוה"מ כדעת הזוהר. וז"ל שם בא"ד שגדר המחלוקת הוא וכו' שראו אותן הפוסקים דברי הזוהר והמקובלים ומ"מ לא חזרו בהן אלא מורין מתוך משנתן ע"פ ההכרח אשר מצאו וראו בדין ההוא מדרך שיטת התלמוד וכו' ואין לנו עסק בנסתרות להכריע בדינים ע"פ הסוד שהרי אין ספק שאלו ואלו דא"ח כולם נתנו מרועה אחד ולכ"א יש פנים בתורה הן בנגלה והן בנסתר ולא בשמים הוא שאפי' בבת קול אין משגיחין וכו' וכיחדאה דיינינן ליה וכו' והעולה משטת התלמוד גם להם טעמים עליונים ע"פ הקבלה הקדושה אלא שאין בתלמוד מקום ביאורם וכו' ואין לישא פנים בתורה לדברי המקובלים שכבר הוזהרנו מעלות על רוחנו כאלה שהוא מחשבת פגול וכו' ואין ספק שגם בעל הזוהר עצמו דרב גובריה לא עשה מעשה כדבריו וכו' שלעולם היחידים נכנעים למרובין בענין המעשה וכו' ואל"כ היו נעשין זקן ממרא על פי בי"ד חלילה וכו' שלעולם הלכה כרבים וכו'.
ומ"מ הכלל ההוא שלא לילך אחר הזוהר וכו' היינו דוקא כשראו הפוסקים את דבריו ולא חששו לו וחלקו עליו מחמת ראיות תלמודיות הכרחיות וכו' משא"כ במקום שדברי התלמוד סתומים וסובלים פירושים שונים והמפרשים נדחקו וכו' לפרשו ע"פ סברתם ולא ידעו מהזוהר כלום וזכינו שראינו שהזוהר מפרש פירוש אחר בדברי הגמרא ולא כחולק אלא כמפרש וכו' למה יגרע חלקו וכו' מכל המון המפרשים הלבעבור שדבריו דברי קבלה נדחם בשתי ידים דל קבלה מהכא מכדי שקולים הן ולמה לא נשמע לראשונים ולפירוש הקדמון וכו' דהיינו הזוהר אחר שאינו חולק וכו' ולשון הגמרא סובל פירושו וכו' והוא דבר שאין לספק בו לדעתי שיותר יש לנו לקבלו מדעת המפרשים ועוד שאותן מפרשים עצמן אלמלא ראו הזוהר אולי לא פירשו לנו כך ולא עוד שאצלי אין ספק שהיו חוזרים מפירושם. עכתו"ד הנוגעים לעניננו והוצרכנו לקצר הרבה מדבריו הנעימים, עיי"ש. וכידוע אשר היעב"ץ הוא ראש המדברים בלשונו הצח ע"פ המקראות ולשון חז"ל ודפח"ח.
ולעניננו נמצא ע"פ הכללים מוצקים האלו דבהגלות נגלות שברכת המקדש שמו ברבים מקורה בדברי חז"ל בכמה מקומות. וז"פ לכל מאמין בדברי חכמים אשר כל דבר מדבריהם נאמן וצדק אף ע"פ סתרי תורה, וכדמצינו בנד"ד גם בס' הקנה. א"כ אף את"ל שהאר"י ז"ל היה ס"ל כדעת הרמב"ם שלא לחתום בשם וכמנהג הספרדים, מ"מ כיחידאה דיינינן ליה. ופשוט שאין לנו לנטות ממנהג אבותינו המיוסד ע"פ רבותינו מוסדי דור ודור.
וכנראה שדברי היעב"ץ מיוסדין על דברי הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה בענין החיוב לשמוע לדברי הנביאים. וז"ל בא"ד ומי שציוה השבת הוא ציוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור, וכל העובר על דבריו חייב כמו שזכרנו וכו' וזה הנביא שציונו מה שציוה ביום שבת זה ועשינו דברו אם יאמר לנו שתחום שבת אלפיים אמה פחות אמה או אלפיים אמה ואמה ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לא על דרך עיון וסברא נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק וכו' (נראה דהוא ע"פ דברי הגמ' בתמורה ט"ז אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עיי"ש). אבל בעיון ובסברא ובהשכל המצות הוא כשאר חכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה שהנביא כשיסבר סברא ויסבר כמו כן מי שאינו נביא סברא ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו רק אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת ואלף חכמים וחכם סוברין היפך הסברא ההוא אחרי רבים להטות וכו' וכן אמרו החכמים (חולין קכ"ד ע"א) האלקים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מניה וכן עוד אמרו (יבמות ק"ב ע"א) אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו בסנדל אין שומעין לו ירצו לומר שאין להוסיף או לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלונית הוא אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר כמו שביארנו (הגהת היעב"ץ שם: כדברי ר' יהושע אין משגיחין בבת קול ועד"ז נדו את ר"א עם שמן השמים הוכיחו כמותו מ"מ ברכוהו על פניו ב"מ נ"ט ע"ב ואמר קב"ה נצחוני בני) שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון ואין להוסיף ואין לגרוע כמו שנאמר לא בשמים היא ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים בעלי הדין. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם אלא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה והוא האמת, עכ"ל הרמב"ם שם (וקצת נעזרתי בפיה"מ מהדורת קאפח).
♦
פרק ב' - ברכת אשר צג אגוז
ברכת אשר צג אגוז (ברכת בתולים): מוזכרת בהלכות גדולות (ריש הלכות כתובות). בסדור רע"ג (ח"ב סי' קמ"ז). באו"ז (ח"א סוס"י שמ"א) בשם שאלתות דרב אחאי (ולפנינו בשאלתות ליתא). בתשו' הגאונים הרכבי (סי' תלח) תשובה לרב האי גאון, וכתב שם שברכה זו ליתא בתלמוד אלא קבלה היא מפי חכמים. ספר הקנה (דף ק'). וכן הביא ברכה זו בתשו' פאר הדור לרמב"ם (סי' קכ"ט וחולק ע"ז, אמנם משמעות דבריו שכ"ה המנהג הנפוץ). רש"י בריש ספר לקוטי הפרדס ובס' האורה ח"ב סוס"ב, ועיי"ש בהערה דכ"ה גם בס' איסור והיתר לרש"י כת"י סי' ש"ט (ובזמננו לא נדפס אלא חלק מספר הנ"ל). מחזור ויטרי (ח"ב ס' תס"ו), ר"ת בס' הישר (תשובה מ"ה סע' ד'), רוקח (סי' שנ"ב), ארחות חיים (ח"ב הל' נדה סי' ח'), כל בו (סי' פ"ה), רא"ש (כתובות פ"א סי' ט"ו) בשם ה"ג ורבנו נסים, רבינו ירוחם (נתיב כ"ב דף קפ"ד ע"ד), צדה לדרך (מאמר ג' כלל ב'), אבודרהם (סוף הספר), טור שו"ע ורמ"א (אבהע"ז סי' ס"ג).
והרמב"ם שם בתשובה (שלא היתה לפני הפוסקים) כתב ע"ז דהוא ברכה לבטלה בלי ספק, כי הוא דבר מגונה לא ידעתי למה יסדוה ולמה תיקנו בה קידוש וקורין אותו קדוש הבתולים אין לך דבר מגונה מזה וכו', ע"כ.
ומהרש"ל בים של שלמה (כתובות פ"א סי' כ"ג) כתב להקשות בסתירת דברי הרא"ש אהדדי, דבברכת אשר צג כתב דאפשר שהברכה הזאת הגאונים תקנוה. ותימא, מאחר שאינה לא בתלמוד ולא בתוספתא א"כ מנין לנו להוסיף ברכה. והרא"ש גופא כתב במס' בכורות פרק יש בכור (בהלכות פדיון בכור בסוף המסכת, עיי"ש נוסח הברכה שהיו נוהגין בזה בקצת מקומות שהכהן היה מברך בפדיון בכור מתקנת הגאונים, וכ"כ ברא"ש מס' קדושין פ"א סי' מא) שאין מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחר סידור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדש שום ברכה. ע"כ נראה שלא לומר בה שם ומלכות ע"כ. ועיי"ש ביש"ש דמטעם זה גם אין לברך הנותן ליעף כח, שאינה אלא בנוסח סידורי אשכנזי ואפילו מתקנת הגאונים ליתא. וכיוב"ז כתב גם בתשובה סי' ס"ד.
ומצינו קושיא זו אף בשאר אחרונים, אלא שכתבו לתרץ בכמה אופנים, ואעתיק את דבריהם הקדושים בתוספת נופך הנוגע לענין בס"ד:
♦
א.
הדרישה ביו"ד שם כתב דבברכת בתולים נסתפק הרא"ש די"ל שנתקנה ע"י חז"ל (דדברי בה"ג הם דברי קבלה). משא"כ בפדיון בכור, שאין שייך לחבר ברכה אחרי זמן חתימת התלמוד. וכ"כ ליישב בשו"ת באר שבע (באר מים חיים סי' ט"ז). והוא כענין שכתב הב"ח באו"ח סי' מ"ו לענין ברכת הנותן ליעף כח, שאין ספק שרבותינו היו גורסים כך בתלמוד.
♦
ב.
כתב הקרבן נתנאל עמש"כ הרא"ש בקדושין פ"א סי' מ"א לענין ברכת בכור, וז"ל: ובפ"ק דכתובות סי' ט"ו גבי ברכת בתולים שתקנת הגאונים הוא לא כהה בהם כי העיקר כאן אאידך קושיא סמיך (שהרא"ש הקשה שם אח"כ שנוסח הברכה הוא נגד ההלכה) גם בריש ברכות סי' א' לא השיג ארב עמרם לברך על ק"ש שעל המטה (אקב"ו על קריאת שמע) כי אם מכח קושיות אחרות עכ"ל. ועל דרך זה כתבו גם בשיירי כנה"ג יו"ד סי' ש"ה אות י"ג ובמגן גבורים או"ח סי' מ"ו (של"ג סק"ז). דהיינו שאכן שייך לחבר ברכה בזמן הגאונים, אלא דבמקום שיש מקום ערעור על ברכה שלא נמצא מקורה בחז"ל מכח צדדים אחרים, א"כ אין לסמוך על ברכה זו.
עכ"פ ניתן להשוות את שני התירוצים הנ"ל, דסוף סוף לדבר אחד נתכוונו, דהיינו שכל ברכה המקובלת בידינו מימות הגאונים בלי ערעור יש לסמוך עליה בלי חשש, דאף את"ל שא"א לתקן ברכה לאחר חתימת הש"ס, מ"מ י"ל שכך היתה הקבלה בידי רבותינו הגאונים מזמן חכמי התלמוד.
ובאמת מדוייק כן בדברי הרא"ש עצמו, דלעיל מיניה בפ' יש בכור סי' ח' הביא בקצור את ענין ברכת בכור הנ"ל וז"ל בא"ד ואומרים שהגאונים תקנוה ובצרפת ואשכנז אין הכהן מברך כלום וכן מסתבר וכו' וגם אחרי הש"ס לא מצינו שיוכלו לחדש ברכה עכ"ל. נמצא דכוונתו להטיל ספק שקשה להאמין שנתחבר ע"י בית דינם של הגאונים. ומאידך, אילו ידעינן בבירור שהוא מוסמך מהגאונים, ודאי שיש לנו לקבל את דבריהם כנ"ל, דאף את"ל שא"א לתקן ברכה בזמן הגאונים, א"כ י"ל שדבריהם דברי קבלה מזמן חכמי הגמרא או מרבנן סבוראי. והא לך לשון הרא"ש סוף מסכת ר"ה בא"ד וכתב הרמב"ן ז"ל באמת שטענותיו של הרב גדולות הם אבל כיון שהגאונים מעידים ואומרים וכו' וכך מנהגם מעולם ע"כ יש לנו לקבל עדותם שהגאונים קבלו מרבנן סבוראי ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבים ובבהכ"נ שלו היו מתפללין וכו'.
וכ"מ בדעת הרא"ש לענין ברכת יראו עינינו בחידושיו במגילה פ"ג בא"ד באות ה'. וז"ל כיוצא בו מצינו שנשתנה הסדר אחר השלמת הגמרא שתקנו לומר פסוקים ויראו עינינו אחר השכיבנו ובימי חכמי הגמרא לא נהגו כן וכו'. ועיי"ש בק"נ סק"ג. וכ"ה ברא"ש ריש מס' ברכות ובתשו' הרא"ש כלל ד' אות ו'. והן אמת דבתוס' הרא"ש ריש מס' ברכות (עיי"ש בד"ה ושאלו מרב האי ובדף ד' ע"ב ד"ה מסייע) מוכח דמעיקר הדין הוא נוטה לדעת המתנגדים לברכה זו, היינו משום דכבר נתבטל טעם התקנה, עיי"ש. ומ"מ לא כתב להקשות על עיקר תקנת הברכה שנתחברה ע"י הגאונים אחר סתימת הש"ס.
אמנם הרמב"ם בסדר התפילה (בסוף ספר אהבה) לא הזכיר את ברכת יראו עינינו כברכה בפנ"ע אלא כהוספה לברכת השכיבנו ומסיים בא"י המולך בכבודו וכו', וכדנמצא כן בסדור רס"ג[3]. משמע לכאורה כביאור הב"ח בדעת הרמב"ם (כנ"ל ריש פרק א') לגבי ברכת המקדש שאין לברך שום ברכה שאינה מוזכרת בתלמוד. אמנם עי' בדברינו לעיל (שם) שקשה לומר כן בדעת הרמב"ם, שהרי הזכיר את ברכת ב"ש וישתבח בלשון תקנת חכמים. וגם בתשובתו הנ"ל בריש דברינו משמע שאינו מתנגד לברכת אשר צג אלא משום שלא רצה להאמין שברכה זו נתקנה ע"י חכמי הדורות מחמת המנהג הכעור שהיו נוהגין בזה המון עמי הארץ.
[ואע"פ שהרמב"ם בתשובה גינה מאד את המנהג של ברכת בתולים, הוא כמבואר בדבריו שהיו נוהגין כן במעמד השושבינין והעם, וע"כ כתב שראוי לכל בר דעת להתרחק מזה. אמנם בשאר רבותינו הראשונים לא מצינו ענין מנהג הנ"ל[4]. ומ"מ מנהג זה שגינה אותו הרמב"ם שיבח אותה הרמב"ן בפ' כי תצא במאמה"כ ופרשו השמלה ופי' רש"י הרי זה משל מתחוורין הדברים כשמלה. וכתב הרמב"ן שם ואין צורך כי זאת לפנים בישראל וכו' והעדים וכו' שחז"ל קורין אותן שושבינין וכו' נכנסים שם ולוקחין השמלה וכו' ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות יב ע"א וט"ז ע"ב) ובספרי אגדה וקורין השמלה ההיא סודר (שם י' ע"א) ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו ואלה בתולי בתי וכו'. וכיו"ב כתב גם בפר' וישב לח יח במה שתרגם אונקלוס ויפרשון שושיפא שהוא הסודר הידוע בתלמוד שיודעו בו הבתולים. וע"ע בזה בגמ' כתובות מו ע"א.].
וכ"ה בהדיא בתשובת ר"א בן הרמב"ם המודפסות בריש ספר מעשה רקח. וז"ל שם בנוסח ברכה ראשונה (נראה פשוט שצ"ל שניה) שלאחר ק"ש של ערבית כי שמרנו וכו' שומר את עמו ישראל לעד, ואין ראוי שיהיה זה בשם ומלכות כמו שאומרים קצת אנשים טועים כדי שלא תהיה חתימה ושאריתה ברכה אחרת ויהיה מברך בערב שלש ברכות אחריה וזה בהיפך ממ"ש המשנה בערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ומה שביארתי פה לבלתי חתום בברכה זו הוא מועתק מאבא מארי ז"ל ע"כ. משמע דבעצם הדין אף רבינו הרמב"ם לא התנגד לברכות שהותקנו ע"י החכמים שלאחרי חתימת התלמוד.
אמנם בספר ארחות חיים דין תפלת ערבית כתב והר"ש ז"ל (כך דרכו להזכיר את רש"י) כתב בתשובה ויראו עינינו אסור לאומרה כל עיקר לפי שאינה כתובה בתלמוד והויא ברכה לבטלה עכ"ל. ותשובה זו נעתק לספר תשובות רש"י סי' צ"א.
אלא דמאוד יש לפקפק על תשובה זו, דהרי ברכת ברוך ה' לעולם מובאת כמה פעמים בספרי רש"י ה"ה במס' ברכות דף ל"א ע"א ד"ה אלא, ס' הפרדס עמוד ד"ש, סדור רש"י עמוד רי"ג וכ"ה במחזו"ו עמוד ע"ח, וכ"כ הראשונים בשם רש"י ה"ה בשבלי הלקט סי' נ"ב וס' תניא סי' ט'. ותו, דבעוד שבכל הגאונים והראשונים מוזכר ברכת יראו עינינו בשם תקנת גאונים (עי' בארוכה בסדור צלותא דאברהם ובשו"ת דברי יציב סי' ק"ג), הרי לעומת זה ע"פ קבלת רש"י ז"ל נתקנה ע"י חכמי בבל כנגד תקנת תפלת י"ח ע"י חכמי יבנה (בזמן חז"ל) ושלחום לחכמי יבנה ונתיישרו בעיניהם וכו', עיי"ש בספרי רש"י הנ"ל. ועוד נתבאר לעיל שגם רש"י הביא את ברכת אשר צג אגוז.
ונראה דמש"כ בארחות חיים בשם הר"ש ז"ל אינו לרש"י אלא לרשב"ם. ומ"מ דברים הנ"ל המה נגד כל דברי הגאונים וראשונים שהזכירו ברכה זו. ואף שמקצתן התנגדו לברכה זו, היינו משום סמיכות גאולה לתפלה או משום דכבר נתבטל טעם התקנה וכו', ומכללות דבריהם הקדושים מוכח דשפיר יתכן דבר זה לתקן ברכה אחרי חתימת התלמוד. ע"כ נראה דיתכן לפרש אף בכונת החכם הנ"ל, דר"ל דמכיון שיש לחשוש על עיקר סמכות התקנה של ברכה זו, וגם את"ל שאכן נתקנה ע"י בי"ד מוסמך של הגאונים, מ"מ הרי אי"ז ברכה חיובית שאינה כתובה בתלמוד, ועכ"פ בזמנינו אינו מסתבר לברך ברכה זו. ע"כ דעת החכם הנ"ל דהויא ברכה לבטלה.
וז"ל המאירי בברכות דף ד' ע"ב בא"ד ואעפ"י שראוי לתמוה היאך תקנו הגאונים ברכה בפני עצמה (יראו עינינו) שלא ממטבע חכמים הראשונים, פרשו קצת חכמים שרשאים גדולי הדור לתקן נוסח ברכה מעקרא אעפ"י שלא נקבעה ויש בזה רמז בפרק הרואה (דף נ"ז ע"ב) במה שאמרו שם אנא לא הוה שמיע לי וקימתיה מסברא (לשון הגמרא: דרש רב המנונא הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות וכו' אמר רב אשי אנא הא דרב המנונא לא שמיע לי אלא מדעתאי בריכתינהו לכולהו) וכן מה שמצינו נוסח ברכות מפי הגאונים שלא מן התלמוד כעין ברכת אלמון ואלמנה וכעין ברכה שהתקין רב האי בענין פדיון הבן עכ"ל.
והנה כן מצינו להמאירי בחידושיו לפסחים (דף קכ"א סוף פסח ראשון) שהזכיר להלכה את ברכת הכהן בפדיון הבן הנ"ל. ואף הרמב"ן, שהתנגד לברכת יראו עינינו כמוזכר בב"י סי' רל"ו, מ"מ הזכיר את ברכת הכהן בהלכות בכורות פ"ח (דהכין אשכחן בשמושא עתיקא דגאונים), וכדנמצא כן בתשובה לרב האי גאון (תשוה"ג שערי תשובה סי' מ"ז – נהגו רבותינו ראשי הישיבות המקיימים מצות כהונה והזריזים בהם כשהם פודים בכור וכו'). וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' ר' וסי' תשנ"ט בשם ר"ח בפירושו עה"ת פר' שופטים. וכ"ה בעוד חכמי ספרד, ה"ה החינוך (מצוה שפ"ט דכן למדונו רבותינו שבזמננו) ארחות חיים, כל בו, צדה לדרך, אבודרהם, כפתור ופרח סו"פ ט"ז. וכן בדברי הרא"ש בבכורות שם שכתב דבצרפת ואשכנז אין הכהן מברך כלום, משמע דבספרד היו אכן נוהגין בזה. ולפי דרכינו למדנו שגם גדולי חכמי ספרד סמכו את ידיהם על ברכה שאינה מוזכרת בחז"ל.
ומש"כ הרא"ש להקשות על ברכות בכור דלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה ותוספתא ותלמוד, הרי מאידך נתבאר בברכת בתולים וברכת יראו עינינו דלא חש לה לכללא הדין (ובפשטות מסתבר שגם היה מברך ברכת הנותן ליעף כח, דבלא"ה לא היה הטור מביאה להלכה). והוא משום דאאידך קושיא סמיך כנ"ל, דס"ל דאין לסמוך על ברכה זו שתוכן הנוסח הוא כנגד ההלכה, כמש"כ שם וגם דרק אבי הבן שחייב במצוה צריך לברך ולא הכהן, עיי"ש. וכן מצינו קושיא זו באבודרהם בשם סדור רס"ג (דף ק') שכתב שיש שחידשו בברכת פדה"ב דברים שאין להם עיקר וכו' ולמה יברך הכהן כלל הרי אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה, עיי"ש.
וכן מצינו ליה להרס"ג בדבריו שהובאו בארחות חיים הל' ברכות סוף אות נח על דבר המנהג שנהגו ביום שמח"ת שאחרי קריה"ת היו מברכים בנוסח בא"י אמ"ה אשר בגלל אבות בנים גדל וכו' שאין נכון לאומרה שיש בה תוספת דברים שאין נכון לאומרן ולא יתכן לומר ברכה כזו בהזכרת השם ומלכות שלא הוזכרה בתלמוד ואין לקבוע ברכה אלא מה שקבעו הם עכ"ל.
וכן כתבנו בסמוך בענין ברכת יראו עינינו, שמקור נוסח הרמב"ם (בסדר התפלות שאינו מזכיר ברכת יראו עינינו בפנ"ע אלא הוא מובלע בתוך ברכת השכיבנו) הוא מנוסח סדור הרס"ג (וכידוע דרכו של הרמב"ם שנמשך הרבה אחרי דברי רס"ג)[5]. ומשמע שגם זה הוא ע"פ שיטתו הנ"ל שמתנגד לברכות שאינן מוזכרות בתלמוד.
אלא שאף על הרס"ג יש להקשות כקושיית האחרונים בדברי הרא"ש, דמאידך הוא מזכיר בסדורו את ברכת ב"ש וישתבח שאינן בגמרא. ותו, דבספר הישר לר"ת (עי' לשונו בסמוך) מביא סייעתא לברכות שלא נמצא מקורן בחז"ל מברכת ברוך המרבה שמחות שבסדור רבנו סעדיה (בסדור שלפנינו ליתא ובכלל נחסר הרבה בסדור שלפנינו). ועוד הביא הרא"ש (בפ"ח דיומא אות כד וכ"ה בטור או"ח סי' תרו) בשם רבינו סעדיה שמברכים על טבילת ערב יוהכ"פ (והרא"ש חלק עליו דאין זו טבילה של חיוב). ועכ"ח צריך ליישב על דרך שכתבו הפוסקים ביישוב דברי הרא"ש, דבעיקר אאידך קושיא סמיך, דהיינו שמכיון שהקשה לו על הברכה ביום שמח"ת שיש בה תוספת דברים שאין נכון לאומרן וכן מכח הקושיא שהקשה על ברכת הכהן בפדה"ב כדלעיל, ע"כ קשה להאמין שברכות אלו הן קבלה אצלנו מבי"ד חשוב של הגאונים ולאו מר בר רב אשי חתים עלייהו, ויש לחשוש לברכה לבטלה.
היוצא לנו, דאם באנו לדון אחר פשטות דברי הרא"ש דמצינו סתירה בדבריו, א"כ ה"ה שיש לנו לדון גם אחרי רבותינו רס"ג ורמב"ם. ולא עוד אלא שגם אחרי רבנו הב"י יש לדון כן, במש"כ באו"ח סי' מ"ו גבי ברכת הנותן ליעף כח שמאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה וכו' והכי נקטינן (ועי' באגור, דמשמע כונתו דהיינו שאין להוסיף על מנין ברכות השחר המוזכרות בגמרא). וכ"פ להלכה בשו"ע דאין לברך הנותן ליעף כח. ומאידך בסי' רל"ו הביא את ברכת יראו עינינו ובאהע"ז סי' ס"ג את דין ברכת בתולים. אלא תריץ ותני הכי, דמאחר שלא נזכרה בגמרא, ואף הרמב"ם וסמ"ק ורוקח לא הזכירוה, עיי"ש בב"י, ע"כ אין לנו לסמוך על ברכה זו. וכן צריך לפרש גם בדברי רבותינו הראשונים כנ"ל.
ובספר הישר לר"ת תשובה מ"ה סעיף ד' (ספר זה לא היה לפני הפוסקים) התרעם על אחד מחכמי דורו, וז"ל גם שמעתי שעקרו ברכת נר בשבת (להדליק נר שבת שאיננה בתלמוד) וחיללו המקדש וחבת המצוה וכו' ובספרי אגדה נמצאת (ברכה זו) והוא לנשים למען כיבו אורו של עולם כמפורש בבראשית רבה ובסדר רב עמרם איתא בברכה וכו' וכמה ברכות מצאנו בסדר ר' סעדיה ברוך המרבה שמחות ובהלכות רב יהודאי אשר צג אגוז וכיוצא בהן הרבה אע"פ שאינן כתובות וכ"ש שכתובה בספרי אגדה וכו' (כונתו לירושלמי שהזכירו מקצת ראשונים, עי' השמטות ירושלמי בפ"ט דברכות) וכל השומע (את דבריו) ישחק לו וכל העוקרה יעקר עכ"ל. (ומובא דברי ר"ת בתוס' מס' שבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה, עיי"ש הענין). וכעי"ז כתב בעל המאור סוף מס' ר"ה בענין ברכת תקיעת שופר שאינה משורש ההלכה ולא היה כן בימי חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיגו דורות האחרונים, עיי"ש.
ובדברי חז"ל מצינו (סוף מס' ברכות) התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנא' והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם וכו' ואומר אל תבוז כי זקנה אמך וכו'. ופירש בתפא"י שם ע"פ דברי הראשונים עיי"ש, וז"ל אל תבוז וכו' ר"ל לא תבזה התקנות הישנות באמרך בועז מדעתיה דנפשיה הוא דעביד כי זה גורם להפר ח"ו התורה וכו', עיי"ש.
וכל הנ"ל הוא דלא כמש"כ בסדר היום (סדר ברכת השחר דיום שבת) לענין ברכת הנותן ליעף כח שהיא מתקנת הגאונים זלה"ה להיות שראו תשות הכח שנתרבה בעולם וראו שיהיה יפה להם לברך זאת על הגמול הטוב שגומל עמנו בכל יום תמיד וכו' אלא שאמרו האחרונים (משמע כונתו לרמב"ם ורא"ש) שאין כח ביד שום בי"ד אחר הגמרא לחדש שום נוסח ברכה לא קטנה ולא גדולה וכדי שלא להקל בברכות ראוי לחוש להם מ"מ אין למחות ביד האומרה וכו'. וכעי"ז כתב אח"כ לענין ברוך המקדש שמו ברבים. וכדברים הנ"ל כתב גם בס' דרך פקודיך (מל"ת ל' סע' ב'), וז"ל בעסק איסור ברכה לבטלה הוא כאשר מברך ברכה שאינה מוזכרת בתלמוד ע"כ יש להחמיר בברכת אשר צג אגוז לברכה בלא שם ומלכות הגם שהזכירוה הגאונים כיון שלא נזכרה בתלמוד וכן בברכת המקדש שמו ברבים מהראוי לומר בלא שם ומלכות עכ"ל.
אמנם לפי כל הנתבאר (בברכת המקדש שמו וברוך ה' לעולם ואשר צג אגוז וברכת כהן בפדה"ב וכו') נמצא שהסכמת כל רבותינו גאונים וראשונים דאין לזלזל בברכות שלא נזכרו בגמ' (וכברכת ב"ש וישתבח). ואף בברכות שיתכן שאינן אלא מיסוד הגאונים ז"ל, ג"כ אין להרהר אחריהן, דודאי מה שתקנו כהוגן תקנו. וכן משמע אף בדעת רמב"ם ורא"ש ז"ל.
♦
ג.
הט"ז באו"ח סי' מ"ו סק"ז כתב ואי אפשר ליישב (סתירת דברי הרא"ש) אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אותה הברכה אין לבטלה אף שלא הוזכרה בפירוש בגמרא דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנוהו סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההוא במקום שנהגו לאמרה אלא שכתב טעם על אשכנז וצרפת שאין אומרים משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאמרה ע"כ לא ביטלה כלל כן נ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראיה למש"כ (הרמ"א) בברכת הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו וכו' ע"כ. ועיי"ש מש"כ להוכיח מדברי התוספות ומש"כ להעיר ע"ז בס' מגן גבורים.
ובאמת שאף בדברי הרא"ש עצמו נרמזת סברת הט"ז במש"כ להטיל ספק על ברכת בכור מה שבצרפת ואשכנז אין הכהן מברך כלום. וכוונתו דזה גופא הוא ערעור על מה שאומרים שהגאונים תקנוה. וכן בדבריו שבסוף מס' ר"ה הנ"ל שכתב בשם הרמב"ן שיש לנו לקבל עדותן של הגאונים אף שהוא נגד הסברא, כתב שם ועוד שהיה מנהגם פשוט ברוב ישראל וכו' ומנהג אבותינו תורה הוא ואין לשנות עכ"ל.
ועי' גם בתרוה"ד סי' לד שאין לומר ספק ברכות להקל במקום שיש מנהג לברך (וכ"ה בשו"ת מהרי"ק שורש ט' ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' קצא ובא"א בוטשאטש סי' תכב), והוא על דרך שאמרו חז"ל הנח להם לישראל וכו' ופוק חזי מאי עמא דבר. ובירושלמי (פ"ז דפיאה) כל הלכה שהיא רופפת בבי"ד ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג.
וכיו"ב בירושלמי (יבמות כ"ו ע"ב וב"מ כ"ח ע"א) דמנהג מבטל הלכה (ולדעת הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו כלל י' תלוי בפלוגתת אמוראים, עיי"ש מה שהאריך). וביאר בזה בשו"ת הלכות קטנות סי' ט' דהטעם כי מאהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יתן שינהגו מנהג שאינו נכון, עיי"ש.
ובמדרכי ר"פ השוכר את הפועלים אהא דירושלמי דמנהג מבטל הלכה כתב בשם או"ז דדוקא שהוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום כדאמרינן במס' סופרים סו"פ י"ד שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג וזהו שאמרו מנהג מבטל הלכה פירוש מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (עכ"ל מ"ס) וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כדמפרש ר"ת בב"ב גבי הכל כמנהג המדינה וכו'. והו"ד במג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב, ועיי"ש עוד בשם תשו' רמ"א סי' יט דאין לשנות מנהג אא"כ נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים.
♦
ד.
הב"ח באה"ע שם כתב להעיר דבנוסח ברכת בתולים שהביא הרא"ש בכתובות לא הזכיר בה שם ומלכות, ע"כ כתב דמה שהשיג הרא"ש על ברכת בכור הוא מפני שהיו נוהגין לאמרה בשם ומלכות אבל בלא שם ומלכות מותר לומר ב' ברכות אלו, ומ"מ לא נהוג לברך אלא ברכת בתולים אבל בלא שם ומלכות וכמש"כ כן המהרש"ל (יבואר לקמן), עכתו"ד.
ויש להעיר ע"ז דלא מצינו בשום פוסק לפרש כן בדברי הרא"ש, דהיינו הן אותם שהקשו בסתירת דברי הרא"ש כנ"ל, והן אותם שכתבו להלכה לברך בלי שם ומלכות (אחרונים בשם מהרש"ל). ונראה שהוא משום כמה סיבות:
ראשית, דאף באי כחו של הרא"ש העתיקו ברכה זו בשם ומלכות. היינו הטור כתבה בשו"מ וגם תלמידו הר' ירוחם העתיק משמו ברכה זו בשו"מ.
ועוד הרגיש הב"ח עצמו בשני דוחקים שיש בזה. א) דהרא"ש לא השיג אלא על מה שנהגו לברך ברכת בכור, ועד"ז היה לו להקשות אף על מנהג העולם בברכת בתולים. ומה שכתב דלעולם היה כן המנהג לברך ברכת בתולים בלא שו"מ, הוא דוחק, דלא מצאנו בקדמונים מי שהזכיר ברכה זו בלא שו"מ, ואף הטור ור"י הזכירוה בשו"מ כנ"ל.
ושנית, דהרא"ש הביא שם בשם רבנו נסים דאין לברך ברכה זו בלי כוס, וא"כ ודאי שהיא ברכה גמורה בשו"מ.
אלא דבדברי הרא"ש יתכן לפרש דמש"כ בשם ר"נ כנ"ל כוונתו על ברכות נשואין, עיי"ש. אמנם רבינו ירוחם העתיק את דברי ר"נ על ברכת בתולים, והו"ד בד"מ ורמ"א באה"ע שם. והדרישה הקשה על הר"י ורמ"א, וכתב שכונת הרא"ש היא דוקא על ברכות נישואין, וכמבואר באהע"ז סי' ס"ב ולא על ברכה זו כלל, וכ"כ כמה אחרונים כדברי הדרישה. אמנם עי' במשנה הלכות על ה"ג ריש הל' כתובות ס"ק ח' וט' שהאריך להוכיח כדברי הר"י ורמ"א. ועוד עיי"ש מש"כ לתרץ את שאר קושיות הדרישה שם, ואכ"מ. והב"ח שם בתחלת דבריו כתב דפשטות דברי הרא"ש נראה דכונתו על ברכת בתולים, ומ"מ לא היה ניחא ליה בפירוש זה, והקשה כעין קושיית הדרישה, וכתב דלעולם אינה טעונה כוס כלל. ותימה, דר"נ לאו יחידאה הוא בדבר זה, אלא כ"ה בכל הקדמונים ה"ה ספר הקנה, הלכות גדולות, סדור רע"ג, רוקח, ואף הרמב"ם בתשובה שם העיד שכ"ה המנהג והיה נקרא קדוש בתולים. ונראה דאף הטור (ועוד מקצת פוסקים) שאינו מזכיר דין כוס, לאו משום דלא ס"ל כן, דהא הביא את דין הברכה בשם ה"ג, ושם הרי מבואר דברכה זו נאמרת על הכוס. אלא דכונת הטור להעתיק את עיקר טופס הברכה. וכן הסכים הרמ"א להלכה כדברי ר"נ כנ"ל.
אמנם יש לציין דדברי ר"נ הם קצת חדוש, דבשאר רבותינו הקדמונים מבואר דרק ברכת בתולים גופא היא חיוב. וכלשון הלכות גדולות וכד מפיק ליה לסודרא (סודר הבתולים, כמבואר ברמב"ן עה"ת הנ"ל) מחייב לברוכי אי איכא כסא ואסא מברך עילויהו בופה"ג ועצי בשמים והדר בא"י אמ"ה אשר צג אגוז וגו'. וכ"ה בסדור רע"ג ובס' הקנה. ומבואר בדבריהם דבדיעבד יברך אף בלי כוס, ודלא כמש"כ הפוסקים בשם ר"נ. (אמנם עיי"ש בס' הקנה דמה שמסדרים ברכה זו על היין יש בזה ענינים גבוהים ע"ד הקבלה).
ואף כי נוקים לה לדברי ר"נ על ברכת נשואין, מ"מ עדיין דבריו דברי חידוש הם. עי' חלקת מחוקק ריש סי' ס"ב דבגמ' מובא לברך שש ברכות. ואכמ"ל.
ובהלכות מילה יו"ד סי' רסה כתב הטור שיש לברך ברכת כורת הברית על היין, וכתב הב"י שם זה לא מצאתי מבואר בגמרא ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם אלא שמדברי המפרשים והגאונים שאכתוב בסימן זה (שכתבו להטעים את הכוס לתינוק ועוד נהגו לשגר לאם הילד מכוס של ברכה) נראה שהוא מוסכם מהכל לברך אותה על הכוס ומדברי המרדכי במס' יומא נראה שהטעם משום דאמרינן (גמ' ברכות לה ע"א) אין אומרים שירה אלא על היין עכ"ד.
וכנ"ל מבואר בה"ג ורע"ג ובס' הקנה דלכתחילה יש לברך אף על ההדס, וגם הרמב"ם בתשו' שם העיד כן על מנהג העולם. אמנם לא מצינו זאת בפוסקים שלאחריהם ואף אלו שהזכירו ענין כוס יין, מ"מ לא הזכירו הדס. והנה בטור סי' סב כתב בשם הרמב"ם (פ"י מהל' אישות) לענין ברכות נישואין שיש נוהגין לברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך השש ברכות וכן הוא בסדור הרס"ג, ושם מוזכר הדס אף לענין ברכת אירוסין. ובדרישה שם העיר ע"ז וז"ל הא דצריכין טעם לבשמים של מוצאי שבת משום נשמה יתירה אע"פ שמדרכן היה לברך על בשמים והדס גם בשאר ענינים י"ל משום דבמוצאי שבת קבעו חז"ל לחיוב לברך אבשמים והדס משום הכי הוצרכו טעם למה קבעוהו לחיוב. ע"כ. ומש"כ שמדרכן היה לברך אבשמים והדס, נראה דהוא ע"פ מה שמשמע כן במשנה ברכות מב ע"ב ובגמ' שם מג ע"ב שמנהגם היה שמשום כבוד הברכה היו רגילים לסדר אותה על היין וגם על הבשמים. גם בתקון הגאונים בסדר ברכת בכור המובא ברא"ש סוף מס' בכורות כתוב והדר מזגי ליה לכהנא כסא וחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפה"ג ובורא עצי בשמים ואח"כ נוסח הברכה עיי"ש. ובדברי חמודות כתב ע"ז ואנן אין נוהגים באסא.
והנה מנהג בני ספרד שמברכים בברית מילה אף על ההדס. והוא עפ"י השו"ע יו"ד ריש סי' רסה שיש נוהגין כן (ובני תימן נהגו כן אף בברכות נישואין). אמנם כמעט שלא נמצא כן בראשונים, ובב"י בסי' הנ"ל (ד"ה והר"ן כתב בפרק תולין) משמע מדברי הר"ן שם שנוהגין כן במקום שאין שם יין משום כבוד הברכה. ועכ"פ בספרים הנ"ל שהזכירו ברכת ההדס בענין ברכת בתולים לא הזכירו כן לענין ברכות מילה, ע"כ נראה להלכה שהנוהגין לברך על ההדס בברכות מילה, א"כ ודאי הדין נותן לברך כן בברכת בתולים.
נחזור לעניננו לעיקר דין ברכת בתולים, דתלי"ת שהוכחנו לדעת אשר כל דברי הראשונים הם שרירים וקיימים ולית בהם עקש ומפתל כלום. וכן גם היה מנהג ישראל בכל התפוצות עד זמן חבור השו"ע ועד בכלל, ע"פ דברי הקדמונים שכל דבריהם דברי קבלה. והנה בשיירי כנה"ג יו"ד סי' ש"ה העיד על רבו המהרי"ט שהיה מצוה לכהן לברך על פדיון בכור בנוסח שהביא הרא"ש בבכורות שם משום שהיה מתרץ כל קושיותיו של הרא"ש שם. והוא על אף שכמה ראשונים התנגדו לזה ולא היתה תקנה שנתפשטה אלא במקצת מקומות (ונתבאר לעיל שגם היעב"ץ במגדל עוז סמך עליו לברך בשו"מ). וכ"ש וק"ו בנדון דידן ברכת אשר צג אגוז, אשר רבותינו הפוסקים כבר ביארוה כל צרכה וכתבו להצדיק את הצדיק, ה"ה כל רבותינו הגאונים וראשונים, ביסודות מוצקים להלכה למעשה אשר כל בית ישראל נשענין עליהן לברך ברכות ב"ש וישתבח וברכת יראו עינינו והנותן ליעף כח, ואף גם לרבות ברכת שעשני כרצונו.
וגם אין זה חידוש כ"כ, דלא גרע כלל מברכת שפטרני מעונשו של זה, דאע"פ שמנהג רוב העולם כדעת הרמ"א באו"ח סי' רכה לברך בלא שו"מ, מ"מ כתב שם במ"ב דדעת הגר"א דמאחר שהוזכרה ברכה זו במדרש ומהרי"ל עשה כן הלכה למעשה יש לברך בשו"מ, וגם בח"א כתב דהמברך לא הפסיד. ע"כ מדברי המ"ב. וכ"כ הלכה למעשה בקצשו"ע סי' סא ס"ז ובמגן גבורים סי' רכה ס"ז ובערוה"ש ס"ד ובשולחן הטהור ס"ד. וכ"כ בסדור הרב בעה"ת (תהלת ה'). ובס' הליכות שלמה פכ"ג אות מ' שכן נהג הגרש"ז אויערבאך ועוד מגדולי הדורות.
(אלא שהגרש"ז אויערבאך לא הורה כן לאחרים, בהטעימו דיתכן שהוא תלוי לפי שלימות החנוך, דבעצם אם לא חינך את הבן כראוי הרי גם האב מתחייב באשמת הבן. וכבר העיר סברא זו בשו"ת יד יצחק ח"ג סי' שג ובספר חתן סופר סוף שער ברכות השחר. ועפ"ז מובן מה שמצויין שם בהגה"ה בסידור תהלת ה' שלא נתקבל כן המנהג אצל חסידי חב"ד, וכנראה דמטעם הנ"ל נמנעו מלהתנהג כמנהג רבותיהם שהיו מברכים ברכת שפטרנו בשו"מ, כמצויין לעיל פרק א')
ומאידך תמצא דהלכה זו (ברכת שפטרנו) היא רופפת בידינו. וכמש"כ בד"מ סי' רכה וקשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים. ומקור הלכה זו הוא במד"ר ר"פ תולדות (וכ"ה ביל"ש שם רמז קי ובפסיקתא זוטרתא פכ"ה אות כ"ז). אלא דבכל המדרשים לא הוזכרה בשם ומלכות, וגם בראשונים נמצאת ברכה זו בלי הזכרת שו"מ, אלא דבמהרי"ל כתוב שעשה מעשה בעצמו לברך כן ע"פ דברי המרדכי (שאינה לפנינו). וכן נמצא בתשב"ץ קטן סי' ש"צ שהביא ברכה זו בשו"מ. ונראה שהדברים ק"ו בענין ברכת אשר צג אגוז, כדנתבאר כן מדברי כל הפוסקים.
ומ"מ מה שנהגו בדורות אחרונים לברך ברכת אשר צג אגוז בלי שם ומלכות הוא עפ"מ שהעתיקו כן האחרונים מדברי מהרש"ל ביש"ש (הנ"ל בראשית דברינו). וכבר נתבאר דמה"ט השיג אף על ברכת הנותן ליעף כח (מיהו בתשובה סי' ס"ד הסכים לברכת המקדש שמו ברבים שמוזכרת בירושלמי), ואנן לא קיי"ל כן, אלא כמו שכתבו האחרונים לתרץ את הדברים כנ"ל.
עוד העתיקו האחרונים את דברי המהרש"ל בהגהותיו על הטור שם, שכתב וז"ל ואני כתבתי בספרי דלא נהגינן לברך ברכה זו כל עיקר עכ"ל. וכבר העתקנו לעיל את לשונו בספרו הגדול ים של שלמה, ושם לא הזכיר כלום מענין המנהג. ועי' של"ה בשער האותיות (ע"ג ע"ב ד"ה כתב) שכתב תמיהני איך לא נוהגין בברכה זו, ובודאי מנהג זה הוא מנהג בורות ועם הארצות כי מה לנו להרהר אחר הגאונים ובפרט בעל הלכות גדולות שכל דבריו הם בקבלה ואפי' למאן דרוצה לחשוש לזה מאחר שלא הוזכרו הברכה בתלמוד מ"מ מי נתן רשות לבטלה לגמרי יאמרה בלא הזכרת שם ומלכות וכו' עכ"ל.
ע"כ נראה בכונת מהרש"ל כלומר דלא נקטינן לברך ברכה זו ואין נכון לנהוג כן, וכ"מ מדברי הב"ח והח"מ שם שהבינו כן בדבריו (דבח"מ סק"ז כתב להסביר את טעמו של רש"ל משום דלא הוזכרה בתלמוד, והב"ח כתב דכונתו שאין לברך בשו"מ עיי"ש), וכ"מ גם בדברי הא"א דלהלן. ומ"מ אנן לא נקטינן כדבריו ביש"ש שם כנ"ל, ונאמנים עלינו דברי השו"ע ורמ"א שיש לנהוג הלכה למעשה לברך ברכה זו בשו"מ (וע' לעיל מש"כ בשם שו"ת הרמ"א סי' י"ט). גם בכנה"ג הוסיף על דברי מהרש"ל הנ"ל שעכשיו המנהג לברכה. וכן משמע בטו"ז סי' מו הנ"ל שכתב בברכת בתולים שהמנהג לאומרה (אלא דיתכן לפרש כונתו שמנהג היה בזמן הראשונים לאומרה).
ומש"כ המחבר דין זה שם בלשון יש אומרים, לאו משום דמספקא ליה, אלא דכן דרכו בכל מקום שלא ראה איזה חידוש דין מפורש אצל הרבה פוסקים, ע"כ מביאו בלשון י"א (בלי שום חולק) דהיינו שהוא מלוקט מפוסק יחיד, ומ"מ כונתו לפסוק כן להלכה. סמ"ע חו"מ סי' ט"ז סק"ח וסי' ת"כ סקמ"ח וכ"ה במשנ"ב סי' ש"ו סק"ד בשם הפוסקים.
אלא דבאשל אברהם או"ח סי' מו כתב ליתן טעם לדברי מהרש"ל במש"כ שאין נוהגין לברך ברכת אשר צג אגוז, להיות כי כל עיקר הענין לברך ברכה שלא מוזכרת בש"ס הוא ע"פ דברי חז"ל במס' מגילה מקום שנהגו לברך יברך, ומ"מ לענין ברכה ביחיד י"א שלא שייך בה מנהג כ"כ וכמו דפליגי לענין ברכת הלל דר"ח ביחיד. והגם שהרמ"א סי' תכב ס"ב כתב שבמדינות אלו נוהגין דגם יחיד מברך עליו, עכ"ז יותר טוב להוציא את עצמו מחשש פלוגתא בזה. וכ"ה לענין ברכת המקדש שמו ברבים שלא הוקבעה כלל בצבור, הנכון מאוד להנהיג לברך בתיבת רחמנא, עיי"ש דבריו.
אלא שדבריו אינם עולים יפה בשיטת מהרש"ל, דס"ל שאין לפקפק על ברכת המקדש שמו ברבים. וגם על גוף דבריו אפשר להשיב, דאיה"נ דבכל ברכות שאינן חיוביות הנאמרות בציבור ודאי שמצד הדין אין לפרוש א"ע מן הציבור, ובמקום שנהגו לברך יברך ובמקום שנהגו שלא לברך לא יברך, אולם כשאין ענינם לאומרן בצבור אין חשש כלל לאומרן. וכהא דתפלת ערבית רשות, ואע"פ דקבלוהו עלייהו כחובה, מ"מ הנשים לא קבלוהו עלייהו (עי' משנ"ב סי' ק"ו סק"ד), ועכ"ז מתפללות שמונה עשרה מתי שירצו. גם מש"כ מענין ברכת הלל בר"ח, כונתו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' חנוכה סע' ז' דאין לברך ע"ז משום שאין מברכים על המנהג. וכן הביא הרא"ש בברכות יד ע"א פסק בשם רש"י, והביא ראיה מפרק לולב וערבה דאמרינן חביט חביט ולא בריך דאמנהגא לא מברכינן. אלא דכ"ז לא שייך לכאן, שאין הנדון האם לברך על המנהג, אלא דהברכה גופא הנהיגו כן הקדמונים. וא"כ א"א לזלזל בתקנתן. וגם אי"ז תלוי במנהג הצבור, דכל עיקר התקנה לא היתה אלא ביחיד. ואף הט"ז המובא לעיל שכתב לסמוך על ברכות אלו מכח המנהג, אין כונתו לומר שהוא תלוי במנהג המקום, דבמקום שנהגו לברך יברך ובמקום שנהגו שלא לברך לא יברך, אלא דמכיון שכל ישראל נהגו בזה, א"כ הנח להם לישראל, דודאי שמנהג ותיקין הוא כנ"ל.
והנה לדברי הא"א יש להקשות, דע"פ סברתו ודאי שאין לברך ברכת הנותן ליעף כח וכפי שכתב כן מהרש"ל בהדיא. אמנם הא"א עצמו הרגיש בזה וכתב שיש עדיפות לברכת הנותן ליעף כח, שאף הספרדים נוהגים בזה, וא"כ י"ל אף לענין ברכת יחיד שהוא כמקום שנהגו לברך. אלא דלאחר מכן הדר תברא לגזיזיה וכתב בענין מקום שנהגו לברך דנראה שלא אזלינן בזה בתר מנהג כל העיר רק בתר מנהג קיבוץ אגודה ההיא, וכעין מה שאמרו חז"ל בית דין אחד בעיר אחת וכו' עיי"ש (והוא דלא כמש"כ מקודם לכן שכשיש שינויי מנהגים במדינה צריכים לברר מי מהם הרוב עיי"ש). ולפ"ז אין מנהג ספרד מעלה ומוריד כלל אצל בני אשכנז. וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה בענין הנותן ליעף כח, ועכ"פ לענין ברכת שעשני כרצונו ודאי שא"א לתרץ כדברי הא"א הנ"ל, דמנהג בני ספרד לברך שעשני כרצונו בלי שו"מ.
ובטושו"ע אה"ע סי' סג מבואר שצריך לברך ברכת אשר צג אחר שנמצאו בתולים (וצריך שהבעל יראה בעצמו סימני בתולים על עד שלו או שלה, ולעולם אין האשה נאמנת לענין זה, כמבואר בגמרא). אלא שהקשו שם הפוסקים (דרישה ב"ח וט"ז) דאין ברכה זו עובר לעשייתן, ועיי"ש מה שתירצו. והנה הן אמנם שכ"ה ברוב פוסקים קדמונים שמברך אחר בעילה, אולם בס' הקנה מבואר שמברך לפני בעילה (עיי"ש בזה, וכ"ה בפי' התפלות לר"י בר יקר ח"ב). ומ"מ אין לומר דמהיות שיש ספק בדבר אם לברך לאחריה או לפניה, ע"כ מוטב שלא לברך כלל, דשאני ברכה זו שהיא ברכת שבח והודאה, עי' בדרישה וב"ח שם. וכמו שיש לברך ברכות קריאת שמע, אע"פ שיצא ידי קריאתה.
ולפ"ז נראה דאם לא בירך ברכה זו בזמנה, יש לו לברך במשך ז' ימי המשתה. וכעין ברכת הגומל, דמבואר בשו"ע סי' רי"ט סע' ו' שיש לה תשלומין כל זמן שירצה. ועי' שם בב"י שיטות הראשונים בזה. ומש"כ בשו"ע דלכתחילה לא יאחר ג' ימים, עי' בתו"ח שם ס"ק י"ז דזהו דוקא בהבא מן הדרך אבל לא בשאר הצריכים להודות. ולגבי ברכת שהחיינו על כלים חדשים מבואר במשנ"ב סי' רכ"ג סקט"ו דצריך לברך קודם שיתרגל ותסתלק השמחה ממנו. ובסדר ברכת הנהנין להרב כתב דהיינו כל זמן שעוד לא פשטו. ושם לגבי לידת בן כתב במשנ"ב סק"ג בשם הפמ"ג דיש לו לברך אף אח"כ, דעדיין הטוב נמשך, ולא נתן לה קצבה. עכ"פ הכל תלוי בתוקף הרגשת התפעלות ושמחה. ובנ"ד נראה דכל זמן שהוא שש ושמח בכלה חדשה בז' ימי המשתה, עדיין חיובא רמיא עליה לברך ברכה זו.
אלא דלכאורה עיקר זמן הברכה הוא תיכף אחרי מציאת בתולים, כלשון הלכות גדולות ושאר רבותינו הראשונים. ואע"ג דהוא לפני טבילת עזרא, ואכתי גברא לא חזו לברכה (פסחים דף ז' ע"ב ועי' רש"י שם), מ"מ הרי בטלוהו לטבילותא. ואף לשיטת המדקדקין אף בזמה"ז, מ"מ נקטינן להקל בברכות שהזמן גרמא לברך אותן כברכת המפיל ואשר יצר וכו'.
ומ"מ עדיין נראה לענ"ד להלכה דכשרוצה לדחות ברכה זו ולברך למחרת, שפיר דמי אף לכתחלה. עי' שו"ע שם דברכת הגומל נוהגין לברך לפני הס"ת מפני שיש שם רוב עם וכן המנהג בברכת דיין האמת שמברכים ברוב עם בעת הלויה, ואף הקריעה מדחינן מטעם זה, אע"פ דעיקר הזמן הוא ביציאת נשמה. וכן ברכת שהחיינו על פרי חדש נהגו לברך בשעת האכילה, אע"פ דעיקר זמנה הוא בשעת ראיה. אלא דבברכות שבח והודאה מן הנכון להמתין בענין שיהא בו משום תוספת כבוד ושבח להברכה. ע"כ בנ"ד, שרוצה לתת תהלה לקל עליון על עיקר קדושתן של ישראל סוגה בשושנים אשר בחר בנו מכל העמים והבדילנו מן התועים וקדשנו בקדושתו ית', א"כ בודאי תהא נפשו עליו עגומה לברך בחוסר טהרה. ועוד, דכרגיל שמאריכין בשמחת נשואין, ופשוט שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה לברך כראוי. ע"כ נראה דשפיר אריך למעבד הכי לברך ביום המחרת כשהוא מבושם ובבגדים נאים (או"ח סי' תכ"ו). וינוחו ברכות על ראשו כמאה"כ כי מכבדי אכבד.
והא לך סדר ונוסח הברכה כפי מה שדקדקתי מן המקורות המוזכרים לעיל בריש דברינו.
יברך בופה"ג על כוס יין (ולבני ספרד לכתחלה יש להוסיף גם ברכת בעצ"ב על ההדס) ואח"כ מברך: בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה חוק לא הפרה בא"י הבוחר בזרעו של אברהם אבינו ומקדש בני ישראל. ובשל"ה (שם) כתב שיש ליתן להכלה מכוס היין (ופשוט דהיינו שתיקח בעצמה, דהא איננה טהורה).
ומה שהעתקתי חתימת הברכה בשם, אע"פ שבטור אין חתימה בשם. הנה הטור הביא את נוסח הברכה בשם הלכות גדולות, וגם בה"ג שלפנינו איתא בלא חתימה בשם. אמנם ברוקח וברבינו ירוחם כתבו בשם ה"ג עם חתימה, וכן באבודרהם הביא בשם רע"ג וה"ג עם חתימה, וכ"ה ביש"ש שם בשם ה"ג. אמנם אין הספק בדעת בה"ג מכריע את שיטת כל הפוסקים קדמונים שכתבו החתימה בשם, ה"ה ספר הקנה (ועיי"ש שדקדק בזה ע"פ סוד), סדר רב עמרם גאון, שאלתות (כ"ה באור זרוע), רש"י מחזור ויטרי, ארחות חיים, כל בו, צדה לדרך, וכן גם העיד הרמב"ם בתשובה שם שברכה זו יש לה פתיחה וחתימה בשם. (שוב נוכחתי דמש"כ דבה"ג שלפנינו איתא בלא חתימה בשם, אי"ז אלא בהוצאת מכון ירושלים, אבל בהוצאת הרב הילדסהיימר נמצא החתימה בשם, עיי"ש ח"ב דף רכ"ו).
וכן מה שהעתקתי את הנוסח בזרעו של אברהם אבינו, שבטור ובה"ג איתא של אברהם (וכיו"ב נמצא בגמ' סנהדרין קד ע"ב ברוך שבחר בזרעו של אברהם), אמנם ברבנו ירוחם וביש"ש בשם בה"ג איתא של אברהם אבינו. וכ"ה בס' הקנה ובסדור רע"ג ובספר הרוקח וס' צדה לדרך. ולקצת מרבותינו הנוסח הבוחר באברהם (אבינו) ובזרעו אחריו וכן עוד קצת שינויים, עיי"ש. גם העתקתי את סיום הברכה ומקדש בני ישראל – כנוסחת רש"י ומחזו"ו והא"ח וכל בו.
ופירוש נוסח הברכה, עי' באבודרהם ופרישה (באה"ע שם) ע"פ המקראות ומדרשים. ועוד האריך בזה בספר הקנה ברזין עמיקין וטמירין.
♦ ♦ ♦