ישיבת צרור המור והדר להדר, חיפה
מה הם פסוקי דזמרא, ומהו סדר הקדימה ביניהם
הקדמה * פרק א: סברות הראשונים ומקורותיהם [1. יסודות הסוגיא. 2. הקשיים. 3. ביאור הגמ' לפי שיטות הראשונים. 4. ההכרח לשיטת רש"י. 5. היחס בין אשרי להללו] * פרק ב: שיטות הראשונים [1. שיטת הרי"ף וסיעתו. 2. שיטת רש"י וסיעתו. 3. שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו. 4. סיכום שיטות הראשונים. 5. ההכרעה הלכה למעשה] * פרק ג: סדרי הקדימה בין התוספות לפסוד"ז [1. הקדמה. 2. הסברות בענין. 3. דברי הראשונים. 4. דברי האחרונים] * פרק ד: סיכום המאמרהקדמה
במאמרנו הקודם (האוצר גליון צד, עמ' פד) ביררנו האם ניתן להוסיף פרקי תהילים בין ברוך שאמר לישתבח, ולשם כך בחנו שם את התוספות שנכנסו לפסוד"ז, כמו מזמור לתודה ויברך דוד ושירת הים. בתוך הדברים נגענו שם בקצרה בשאלה האם ששת פרקי התהילים שמ'אשרי' ועד 'כל הנשמה' כלולים כולם בתוך החלק היסודי של פסוד"ז, או שמא חלק מהם נתווספו לפסוד"ז. בנושא זה נדון באריכות במאמרנו הנוכחי.
מהו החלק היסודי של פסוד"ז? כפי שנראה בעז"ה, קיימות שלש שיטות ראשונים בדבר. בפרק הראשון נתמקד בביאור סברתה של כל אחת מהשיטות, וכיצד ביארה כל שיטה את דברי הגמ'. פרק זה הוא החלק המחודש שבמאמרנו. בפרק השני נפרוש בפירוט את רשימת הראשונים שעמדו בכל אחת משלשת השיטות הנ"ל.
הדיון הנ"ל נוגע לשאלה מעשית: המאחר לביהכנ"ס, ועליו לדלג על חלק מפסוד"ז כדי להתפלל עם הציבור, על אלו פרקים ידלג תחילה? בסיום הפרק השני (בעיקר בסעיף 5) נדון כיצד הדין בזה לפי כל אחת משיטות הראשונים, כיצד הכריעו בדבר השו"ע והרמ"א, ומה טעמם, וכיצד הכריעו האחרונים בנידון.
בפרק השלישי נדון בסדרי הקדימה שבתוך התוספות לפסוד"ז: האם המאחר לביהכנ"ס ידלג על 'ויברך דוד' ויאמר את שירת הים, או שמא עדיף לנהוג להיפך, וכן הלאה. נסכם בקצרה את שיטות הראשונים בנידון, וניגע בקצרה בכמה מדברי האחרונים בנושא. בפרק הרביעי נסכם את המאמר.
צורת הכתיבה נעשתה באופן הבא: בציטוטים שהובאו במאמר נוספו הסברים ממני, בתוך סוגריים עגולות. כשנזכר במאמר מזמור 'הודו' הכוונה היא לחלקו הראשון, שהוא מספר דברי הימים (דהיינו עד לתיבות 'והלל ליי', שמשם ואילך הוא ליקוט פסוקים). כשנזכר 'ויברך דוד' הכוונה היא לחלקו הראשון, שהוא מספר דברי הימים (דהיינו, עד לתיבות 'לשם תפארתך', שמשם ואילך הוא מספר נחמיה). שיטת רב נטרונאי גאון מובאת בכמה מן המקורות כשיטת רב משה גאון, וכאן במאמר לא הקפדתי לציין אימתי נזכר כך ואימתי כך, כיון שאין לזה נפק"מ.
♦
פרק א – סברות הראשונים ומקורותיהם
1. יסודות הסוגיא
בגמ' ברכות (ד ע"ב) מובא: "אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא, כל האומר תהלה לדוד (המכונה אצלנו 'אשרי'[1]) בכל יום... מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובגמ' שבת (קיח ע"ב): "אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", והגמ' שם מסבירה שכוונת ר' יוסי איננה ל'הלל המצרי' (ברכות נו ע"א) הנאמר במועדים, אלא ל"פסוקי דזמרא"[2].
מהם המזמורים הכלולים באותם 'פסוקי דזמרא' המדוברים? במסכת סופרים וברי"ף (ובראשונים רבים נוספים, אותם ציינתי להלן פרק ב, 1, ובהם הרמב"ם והטור), מבואר שהם ששת המזמורים האחרונים בספר תהילים, מ'תהלה לדוד' ועד סוף הספר. "גומרי הלל" הם אלו המסיימים את ספר תהילים, שכונה כאן "הלל" משום שמזמוריו מהללים את ה', ושמו - 'תהילים' - אף הוא מלשון תהילה והלל.
רש"י על הגמ' שבת שם כתב: "פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים: הללו את ה' מן השמים, הללו אל בקדשו" (וכך הביאו מעט ראשונים, כפי שנביא להלן פרק ב, 2). השפת אמת (שבת קיח ע"ב, ד"ה אר"י יהא חלקי, וראה בהערה כאן שעוד חכמים פסעו בדרך דומה[3]) מסביר שרש"י והרי"ף אינם חולקים: עיקר פסוד"ז [לבד מ'תהלה לדוד'] הם שני המזמורים שהביא רש"י, ורבי יוסי הוסיף שיש הידור ["יהא חלקי"] להוסיף ולומר את כל ששת המזמורים. דברי השפ"א מסתברים, שהרי הלשון "מגומרי הלל" אינה מתייחסת דווקא לשני הפרקים שהביא רש"י.
♦
2. הקשיים
על בסיס דברי רש"י פסק השו"ע (או"ח נב, א): "אם בא לביהכנ"ס ומצא ציבור בסוף פסוד"ז, אומר ברוך שאמר... ואח"כ 'תהלה לדוד'... ואח"כ 'הללו את ה' מן השמים'... ואח"כ 'הללו אל בקדשו'... [הג"ה: ואם יש שהות יותר, יאמר 'הודו לה' קראו' עד 'והוא רחום'...]... ואם אין שהות כל כך, ידלג גם מזמור 'הללו את ה' מן השמים' [הג"ה: אין עוד אין שהות, לא יאמר רק ברוך שאמר ותהלה לדוד וישתבח]...". הרי כאן ארבעה סדרי עדיפות: 1. אשרי (רמ"א). 2. אם יש יותר זמן יאמר גם 'הללו אל בקדשו' (שו"ע). 3. אם יש יותר זמן יאמר גם 'הללו את ה' מן השמים' (שו"ע). 4. אם יש יותר זמן יאמר גם את החצי הראשון של 'הודו' (רמ"א).
דברי השו"ע תמוהים: מדוע הוא אינו מזכיר שקיימת עדיפות חמישית, דהיינו שאדם שיש לו יותר זמן יקרא את כל ששת הפרקים האחרונים של תהילים, וישמיט רק את התוספות לפסוד"ז [כגון 'מזמור לתודה', ו'יהי כבוד'].
דברי הרמ"א בנוגע לעדיפות הרביעית תמוהים עוד יותר: כיצד יתכן שחציו הראשון של 'הודו' קודם לשלשת ההללויות הנותרות ['הללויה הללי נפשי', 'הללויה כי טוב זמרה', ו'הללויה שירו לה' שיר חדש']?! מזמור 'הודו' נזכר בדברי הימים, והוא תוספת שנספחה לפסוד"ז, וכיצד הוא קודם בחשיבותו למזמורים הנ"ל, שהם מעיקר פסוד"ז?!
המג"א (וכ"כ הגר"א סק"ג, והמשנ"ב סק"ד) הציע לדחוק ולומר שכוונת השו"ע היא שפשוט וברור שמי שיש לו יותר זמן יאמר את כל ששת הפרקים, והדבר אינו צריך להיכתב מחמת פשיטותו. לפי תירוץ זה, כוונת הרמ"א היא שמי שכבר אמר את כל ששת הפרקים, ויש בידו זמן נוסף, הוא זה שיוסיף ויאמר את 'הודו'. אולם, תירוצו של המג"א דחוק בלשון השו"ע והרמ"א (ואכן כמה אחרונים כתבו שלא כמג"א, ואף הוא כתב שאין זו פשט הלשון, וכפי שהבאנו להלן ב, 5, סק"ג).
לפני שננסה לתת הסבר אחר לדבר, נציג שתי קושיות שהובאו בראשונים:
הראשונה מובאת בתניא רבתי סי' ב': "אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום - דהיינו מתהילה לדוד עד סוף הספר, כך מפורש במסכת סופרים... ורבינו שלמה (רש"י) פירש: אילו שני מזמורים 'הללו את ה' מן השמים' ו'הללו אל בקדשו'. ואיני יודע טעמו (של רש"י), מפני מה מניח אלו (המזמורים) האחרים, ותופס (דווקא) אלו שני המזמורים?!". דהיינו, התניא רבתי מתקשה להבין את הסברא שבשיטת רש"י – מה המיוחד בשני המזמורים הללו?[4].
הקושיא השניה מובאת בר' פרץ. הסמ"ק (סי' יא, מהד' מכון שלמה אומן סוף עמ' עא) הביא בשם רב נטרונאי גאון שהמאחר לביהכ"נ ידלג ויאמר רק את אשרי ו'הללו אל בקדשו'[5]. בהגהות ר' פרץ שם[6] תמה: מדוע השמיט הסמ"ק את מזמור 'הללו את ה' מן השמים' (דברי ר' פרץ הובאו ללא תירוץ בכלבו סי' ד', ובב"י ריש סי' נב[7]).
3. ביאור הגמ' לפי שיטות הראשונים
נראה לענ"ד כי ניתן לתרץ את הקושיות הנ"ל אחר ההתבוננות במשמעות המושגים יהא חלקי מ"גומרי" ה"הלל".
הבאנו לעיל שלשיטת הרי"ף וסיעתו "גומרי הלל" הם אלו המסיימים את ספר תהילים, שכונה כאן "הלל" משום שמזמוריו מהללים את ה', כשם שהשם 'תהילים' אף הוא מלשון תהילה והלל[8]. כעי"ז עולה מהמובא במחזור ויטרי: "ולכך אומרים שני פעמים 'כל הנשמה תהלל יה הללויה', דאמרינן במסכת שבת 'יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום', כלומר (כ)שמסיימים ספר תילים שנאמר בו 'הללויה', ואם אינו כופלו שתי פעמים אינו נראה כמסיים..."[9].
אולם, לענ"ד ייתכן לפרש את המושג "גומרי [הלל]" לא במובן של סיום, כמופיע בחז"ל פעמים רבות[10], אלא במובן של קריאה, בדומה לפועל הארמי 'גמר' המופיע בש"ס פעמים רבות במשמעות של 'למד' (גמרינן=למדנו, גמריתו=למדתם, גמריה=תלמודו, וכו')[11]. שו"ר שכך אכן ביארו ראשונים רבים את ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לגמור את ההלל", כגון הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ה') שכתב: "... לגמור את ההלל... 'לגמור' נמי הוי (לשון) קריאה (כמו הנוסח 'לקרוא את ההלל', ולכן אין חילוק בין שתי הנוסחאות הללו), כמו (הלשון שאמרו בברכות ט ע"ב) 'ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה' לר' חננאל (שלפי ר' חננאל הוא לשון קריאה, ולא מלשון סיום והשלמה)..."[12].
לפי הסבר זה "גומרי הלל" אינם אלו שמסיימים את ההלל, אלא אלו שאומרים את ההלל, ולפי"ז ה"הלל" הנזכר כאן אינו ספר תהילים כולו, אלא פרקים מסויימים מתוך הספר, שמכונים בשם "הלל".
מהם אותם פרקים המכונים "הלל"? חמשת הפרקים האחרונים בספר מתחילים וגם מסיימים בתיבת 'הללויה', ואם כן ייתכן שהכוונה אליהם[13]. שיטת הרי"ף וסיעתו יכולה להתבסס על הסבר זה (וראה להלן שכן נראה מדברי סידור ראב"ן), וכן עולה מדברי ר' ירוחם (נתיב ג, חלק א, מהד' ונציה דף כ"ג סוף ע"א) שכתב: "יאמר פסוד"ז שהוא ההלל שהוא 'תהלה לדוד' עד 'כל הנשמה תהלל יה'... ויהא עם גומרי ההלל בכל יום כלומר אלו המזמורים של פסוד"ז". וראה באשכול (אלבק, הל' פסוד"ז דף ו ע"א) שכתב: "כי פסוד"ז שהן מתחילת 'תהלה לדוד' עד 'כל הנשמה תהלל יה' נקראו 'הלל', כדאמרינן 'אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום', ותקינו להו רבנן ברכה בתחלה ובסוף כמו בקריאת ההלל"[14].
לשיטת רש"י, דווקא שני המזמורים 'הללו את ה' מן השמים' ו'הללו אל בקדשו' הם אלו שנקראו כאן "הלל", ומדוע? משום שבשניהם הציווי "הללו / הללוהו" מופיע שוב ושוב[15]. כך ניתן לדייק מלשון רש"י (שבת קיח ע"ב, ולשונו הועתקה בנימוק"י שבת קיח ע"ב): "פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים, הללו את ה' מן השמים, הללו אל בקדשו". וראיתי שהריבב"ן (עמ"ס ברכות, נדפס בתוך גנזי ראשונים למס' ברכות עמ' קסא) כתב שטעמו של רש"י הוא מפני שבשני המזמורים הללו "יש בהן הילולים הרבה". ובספר 'לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי' (מהד' בלוי, שבת קיח ע"ב) מובא: "וכתב הגליון: מה שפירש (רש"י)... נראה שפירש כן אע"פ שיש מזמורים אחרים שם, כי באלה לבד מצא הילולים הרבה, ובכל אחד מהם עשרה הילולים חוץ מהללויה שבראשו וסופו. מצאתי"[16].
מעתה, דברי הסמ"ק בשם רב נטרונאי גאון ניתנים להתפרש בשלש דרכים: 1. ה"הלל" הוא ספר תהילים כולו, ו"גומרי" ההלל הם אלו האומרים את המזמור המסיים את הספר, מזמור 'הללו אל בקדשו' (שו"ר שכ"כ בסידור הראב"ן[17]). 2. ה"הלל" הם חמשת הפרקים האחרונים בתהילים, שפותחים ומסיימים ב'הללויה', ו"גומרי" ההלל הם האומרים את המזמור המסיים את חמשת הפרקים הללו, מזמור 'הללו אל בקדשו'[18]. 3. ה"הלל" הוא מזמור 'הללו אל בקדשו', שיש בו עשר הללויות[19], והמושג "גומרי" הלל אינו מלשון סיום, אלא מלשון אמירה ולימוד. כמדומה לי שכאפשרות שלישית זו ניתן לדייק מדברי המנהיג (מהד' מה"ק עמ' לח) שכתב שהמאחר לביהכנ"ס מדלג ואומר אשרי[20] ו"עשרה הלולים" (דהיינו מזמור הללו אל בקדשו, כלשון הגמ' ר"ה לב ע"א)[21] "לפי שאמרו... יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, והן הן פסוקי דזמרא".
לפי הנ"ל מתורצות שלשת הקושיות אותן הצגנו לעיל:
קושיית ר' פרץ מתורצת, משום שהסמ"ק השמיט במכוון את מזמור 'הללו את ה' מן השמים', וזאת משום שלשיטת רב נטרונאי "גומרי ההלל" אומרים רק את מזמור 'הללו אל בקדשו' (להלן פרק ב, 3, נביא כי שיטה זו של רב נטרונאי גאון הובאה בכמה וכמה ראשונים).
גם קושיית התניא רבתי מתורצת: יש ייחודיות בשני המזמורים שהזכיר רש"י, משום שיש בהם הילולים רבים.
קושיית המג"א מתורצת אף היא: השו"ע והרמ"א סברו שרש"י אינו מסכים עם שיטת הרי"ף, והכריעו באופן החלטי כשיטת רש"י. [צריך כמובן להבין מדוע הם לא התחשבו בשיטת הרי"ף, ביחוד לאור העובדה שזו היא השיטה המרכזית בראשונים (בכך הרחבנו להלן פרק ב, סעיף 5, ס"ק ב-ד). עוד צריך להבין מדוע הרמ"א העדיף להקדים את 'הודו' על פני מזמור לתודה וכדו'. אמנם שניהם אינם מגוף פסוד"ז, אלא הם תוספות בלבד, אך עדיין לא ברור מה המדד להקדים תוספת זו לפני חברתה (ראה בזה להלן פרק ג, 2)].
♦
4. ההכרח לשיטת רש"י
מבין שלשת השיטות שהובאו לעיל, נראית שיטת רש"י כמחודשת ביותר, ויש להבין מדוע רש"י לא פסע בדרכו של הרי"ף, או לכל הפחות בדרכו של רב נטרונאי גאון.
זאת ועוד: מסתבר שמאז ימיו של ר' יוסי ועד לימי הגאונים והראשונים נהגו ישראל לומר בפסוד"ז את ששת המזמורים האחרונים של ספר תהילים [ובשלב מסוים נוספו גם 'ויברך דוד' ועוד]. מעתה מובן מאוד מדוע הרי"ף הניח שאל הפרקים האלו התכוון ר' יוסי כששיבח את גומרי ההלל. לעומתו, שיטת רש"י דורשת ביאור: מדוע היה לו צורך לחדש ולטעון שחלק מאותם הפרקים הם תוספות, שאינן כלולות בדברי ר' יוסי?!
אולם, לכשנתבונן בדבר נראה כי שיטת רש"י מבוארת היטב:
בגמ' שבת (קיח ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", ומקשה הגמ': "והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף?", ומתרצת הגמ': "כי קאמרינן בפסוקי דזמרא", דהיינו שכוונת ר' יוסי איננה ל'הלל המצרי' (ברכות נו ע"א) הנאמר במועדים, שאותו באמת אין לומר בכל יום, אלא כוונתו לפסוקי דזמרא.
בקושייתה הבינה הגמ' שדברי ר' יוסי על "גומרי הלל" עוסקים בהלל המצרי, דהיינו פרקים קיג-קיח בתהילים. בפרקים אלו אין סיום של ספר תהילים, וגם לא סיום של סדרת פרקים בספר, ואם כן נראה שבשלב זה מבינה הגמ' ש"גומרי" אינו מלשון סיום [ואף שהיה אפשר לומר שהוא מלשון סיום, וכוונתו לאמירת פרקי הלל המצרי בשלימותם, מ"מ יש קושי בהסבר זה, משום שרש"י הבין שבש"ס לא נזכר מעולם אפשרות של חצי הלל[22]]. מעתה, מכיון שבתירוץ שלה הגמ' אינה חוזרת בה בנקודה זו, א"כ גם למסקנת הגמ' "גומרי" אינו מלשון סיום, אלא מלשון לימוד.
יתכן שרש"י מיאן לפרש את "גומרי" במשמעות של סיום בגלל טעם נוסף - מפני שלא מצאנו לכך מקבילה [בהערה כאן אספנו את המקומות הספורים בדברי חז"ל בהם נאמר 'לגמור' או 'לקרוא' ביחס להלל[23]].
כעת יש להתבונן במושג "הלל": אם הכוונה היא לכל ספר תהילים, הרי שהדבר קשה ביותר, משום שספר תהילים נזכר פעמים רבות בדברי התנאים והאמוראים[24], ומעולם הוא לא כונה בשם "הלל". כאשר התנאים מזכירים "הלל" כוונתם לפרקים מסוימים מתוך ספר תהילים. הלל המצרי כולל את פרקים קיג-קיח, ו'הלל הגדול' את פרק קלו, שיש בו הלל לה' באופן ייחודי ביותר (ראה פסחים קיח ע"א "מאי הלל הגדול")[25].
לומר ש"הלל" הוא חמשת הפרקים האחרונים בספר תהילים, הוא דבר קשה, שהרי יש מזמורים נוספים בתהילים שפותחים ומסיימים ב'הללויה' [כאן בהערה הצענו תירוץ לדבר[26]].
לומר ש'הלל' הוא הפרק האחרון בספר, משום שיש בו עשר הללויות, הוא דבר קשה, שהרי גם ב'הללו את ה' מן השמים' יש עשר הללויות [וכאן בהערה הצענו תירוץ לדבר[27]].
מעתה, מוסברת שיטת רש"י הנוקט ש"גומרי הלל" אינו מלשון סיום אלא מלשון אמירה, וה'הלל' הוא שני הפרקים בתהילים שבהם יש עשר הללויות.
מדוע הרי"ף לא פסע בדרכו של רש"י? יתכן שהרי"ף סבר ש"גומרי" הלל הוא בהכרח מלשון סיום, שהרי אם הוא מלשון קריאה היה ראוי לנקוט בלשון הפשוטה "קוראי הלל" או "אומרי הלל". בנוסף, הרי מצאנו מקום אחד בו "גמירת הלל" היא ודאי מלשון סיום (משנה פסחים י, ז, הובא לעיל הערה 23, עי"ש). לכן הרי"ף יסביר ש"גומרי הלל" הוא מלשון סיום, ובהוא אמינא סברה הגמ' שהכוונה ל"הלל שלם"[28], ולבסוף הסיקה שהכוונה לפרקים המסיימים את ספר תהילים. באופן יוצא דופן נקרא כאן הספר בשם "הלל" כדי להסביר שאמירת פרקי הסיום שלו יש בה מעין תמצית של הספר כולו, שכולו הלל לה'.
יתכן שלרי"ף היתה סיבה נוספת לפירושו - בגלל היחס שבין שתי המימרות שבגמ', כפי שנסביר בסעיף הבא.
♦
5. היחס בין אשרי להללו
שתי מימרות נזכרו בש"ס בענין פסוקי דזמרא: דברי ר' יוסי הנ"ל, הנזכרים בגמ' שבת, והמימרא הנזכרת בגמ' ברכות (ד ע"ב): "אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא, כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום... מובטח לו שהוא בן העוה"ב". מהו היחס שבין שתי מימרות אלו? כמה אפשרויות יש בדבר:
1. האפשרות המסתברת יותר היא שהמימרא בברכות נאמרה תחילה, והמימרא בשבת היא התרחבות שלה. דהיינו, אמירת 'אשרי' היא הבסיס הראשוני, ובעקבות זה אמר ר' יוסי, בשלב מאוחר יותר, שרצוי להמשיך ולסיים משם עד לסוף התהילים[29].
אפשרות זו מסתברת משתי סיבות: האחת – לגבי אמירת 'תהלה לדוד' נאמר "הרי זה בן העוה"ב", ולגבי גמירת ההלל נאמר רק "יהא חלקי". מכך נראה שאמירת 'תהלה לדוד' היא העיקרית יותר. השניה – מסתבר שאחר שכבר אומרים את 'תהלה לדוד' יש שבח אם ממשיכים ואומרים את הפרקים הבודדים שנותרו משם ועד לסיום הספר.
מכיון שאפשרות זו מסתברת, שמא יש לומר שדבר זה הוא שגרם לרי"ף לומר שגמירת ההלל כוללת את כל הפרקים הסמוכים לתהלה לדוד, ודלא כפירוש רש"י.
הרא"ש פסע בדרכו של הרי"ף, ומדבריו (ברכות פרק ה, אות ו) אכן נראה שזהו היחס שבין שתי המימרות שבגמ': "כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ואגב אותו מזמור תיקנו לומר עד סיום תהילים". וראה גם בדברי תר"י (על הגמ' ברכות שם, דף כג ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה ותקינו), שהביאו בשם רב עמרם גאון שהמאחר לביהכנ"ס ידלג ויאמר רק את אשרי "שאע"פ שהגאונים תקנו לומר מתהלה לדוד עד כל הנשמה, כיון שעיקר התקנה נראה שלא היתה אלא מפני המזמור של תהלה לדוד בלבד, שהרי אנו רואים שעל קריאת אותו המזמור בלבד אמרו שמובטח לו שהוא בן העולם הבא...".
גם לפי רב נטרונאי ניתן להסביר שזהו היחס בין שתי המימרות: 'אשרי' הוא הבסיס הראשוני, ובעקבות זה אמרו אח"כ שרצוי להוסיף עליו את הפרק האחרון בתהילים, שהרי ע"י כך אומר המתפלל את פרק הפתיחה ואת פרק הסיום של החלק המסיים את ספר תהילים.
לפי אפשרות זו, המימרא בברכות בענין 'אשרי' היא הבסיסית יותר, ונראה שיהיה לכך נפק"מ למעשה: המאחר לתפילה, ואינו מספיק לומר גם 'אשרי' וגם 'הללו אל בקדשו', יהיה עליו להעדיף לומר את 'אשרי'[30] [כפי שכתב הרמ"א. השו"ע התעלם ממצב בו אדם נאלץ להכריע בין 'אשרי' ל'הללו', ושמא י"ל שהתעלמותו של השו"ע היא מפני שהכריע כרש"י, ולכן לא יכול היה להסביר בדרך שהצענו כאן, שהרי דרך זו מסתדרת רק לפי הרי"ף ורב נטרונאי].
2. בדרך הנ"ל, לפיה המימרא בשבת היא הרחבה של המימרא בברכות, יש קושי, שהרי המימרא במסכת ברכות נאמרה ע"י ר' אבינא האמורא[31], ואם כן היא מאוחרת למימרא במסכת שבת, שנאמרה ע"י ר' יוסי התנא?! ניתן אמנם לתרץ את הקושי[32], ומ"מ מסתבר כי קושי זה גרם לרש"י להימנע מלפסוע בדרך הנ"ל[33], ולדעתו היחס בין המימרות הוא אחר. לשיטתו מדובר בשתי מימרות שעומדות כל אחת בפני עצמה, ואין אחת מהם קשורה לחברתה[34].
לפי"ז מי שמאחר לביהכנ"ס, ומתלבט האם לומר את 'אשרי' או את 'הללו', מבחינה עקרונית אין עדיפות לאחד מהם[35].
♦
פרק ב – שיטות הראשונים
בפרק א' הבאנו בקיצור רב את שלשת שיטות הראשונים בשאלה מהם 'פסוקי דזמרא' – רב נטרונאי גאון, הרי"ף, ורש"י - והתמקדנו בביאור סברתם. בפרק זה נתמקד באיסוף דברי הראשונים בדבר - אלו ראשונים עומדים בכל שיטה. בסיום הפרק נדון בהכרעה ביניהם למעשה.
♦
1. שיטת הרי"ף וסיעתו
במסכת סופרים וברי"ף מבואר שפסוקי דזמרא הנזכרים בגמ' הם ששת המזמורים האחרונים בספר תהילים, מ'תהלה לדוד' ועד סוף הספר. כשיטה זו נקטו רבים מהראשונים (שבה"ל, רמב"ם, מאירי, אשכול, כלבו, ראבי"ה, ספר הבתים, ספר השלחן, ר' ירוחם, רא"ש, ר"י אבן שועייב, תלמידו בעל הצדה לדרך, טור, אבודרהם, ריטב"א, רשב"ץ, סידור הראב"ן, וכ"נ מדברי תר"י, והר"י מלוניל, ועוד. וכ"כ גם בספר חרדים)[36].
כיצד ינהג, לפי שיטה זו, מי שזמנו קצר ביותר, עד שלא יספיק לומר את כל ששת המזמורים? בסיום הפרק הקודם הבאנו הצעה, ולפיה מזמור 'תהלה לדוד' קודם לחמשת ההללויות שאחריה [והבאנו שם שכ"כ תר"י והרא"ש]. מצאנו כמה ראשונים, רובם ככולם מבין הנוקטים בשיטת הרי"ף, שהביאו בשם רב עמרם גאון, שהמאחר לביהכנ"ס יאמר ברוך שאמר אשרי וישתבח (תר"י, רא"ש, קיצור פסקי הרא"ש, אבודרהם, טור, ר' ירוחם, וכן גם באגור[37]). יש להעיר כי בסדר רע"ג שבידינו (ח"א סי' קב, מהד' מה"ק עמ' ס', מהד' הרב סץ כרך תפלת חול עמ' רכח) הביא רק את שיטת רב נטרונאי גאון, ולא ציין שיש שיטה לפיה המאחר אומר רק את מזמור אשרי.
כיצד ינהג, לפי שיטה זו, מי שיש בידו די זמן לומר את ששת המזמורים, ועוד מזמור אחד? איזה מזמור עליו לומר בנוסף לששת המזמורים? לא מצאתי ראיה לדבר[38].
♦
2. שיטת רש"י וסיעתו
רש"י על הגמ' שבת שם כתב: "פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים: הללו את ה' מן השמים, הללו אל בקדשו". כך נקטו מעט ראשונים (נימוק"י, ר"ן, ר' פרץ, סידור חסידי אשכנז)[39], ואולי כך הוא כבר בזוה"ק[40]. הריבב"ן הביא את שיטת רש"י, וגם את שיטת הרי"ף[41].
כיצד ינהג, לפי שיטת רש"י, מי שזמנו קצר ביותר, עד שלא יספיק לומר גם את שני המזמורים הללו וגם את 'תהלה לדוד'? בסיום הפרק הקודם הבאנו הצעה, ולפיה מבחינה עקרונית אין עדיפות לאחד מהם, אלא שהערנו שם שבפועל נראה שלשיטת רש"י אמירת שני המזמורים הללו [או לפחות אחד מהם] עדיפה מאמירת 'תהלה לדוד'.
כיצד ינהג, לפי שיטת רש"י, מי שיש בידו די זמן לומר את תהלה לדוד ואת שני המזמורים, ועוד מזמור אחד? איזה מזמור עליו לומר בנוסף? לפי דברי השפת אמת[42] רש"י אינו חולק על הרי"ף, וא"כ לפי דברי השפ"א ודאי שבמקרה כזה עדיף שיאמר את אחת משלשת ההללויות הנותרות, והן קודמות ל'הודו' ול'ויברך דוד' וכדו'. אולם, לעיל (פרק א, 3) הצענו שרש"י אינו מסכים עם שיטת הרי"ף (ובהערה טו שם הערנו על הקשיים שיש בשיטת השפ"א), ולפי"ז השאלה עומדת במקומה. לכאורה הסברא הפשוטה היא שעדיף שיאמר את אחת משלשת ההללויות הנותרות, אולם מכיון שבסעיף הבא נביא שיש ראשונים שהעדיפו את ויברך דוד על פני ההללויות (דברי רב נטרונאי כפי שהובאו במחזור ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג), או שהעדיפו את הודו על פני ההללויות (דברי רב נטרונאי כפי שהובאו בארחות חיים, כלבו, סמ"ק), הרי שסברא זו אינה פשוטה כלל.
ההגה"מ (תפילה ז, יב, אות נ') הביא: "ובתשובות מצאתי שרש"י היה אומר כל פסוד"ז עד 'והלל ליי' (דהיינו החלק הראשון של 'הודו', שהוא מספר דברי הימים, ומ'והלל ליי' ואילך הוא ליקוט פסוקים בלבד, ולכן מדלגים עליו) וכו' (דהיינו, שיוסיף את שני הפסוקים הראשונים מחלק ליקוט הפסוקים, הפותחים ב"רוממו יי"[43]) עד 'והוא רחום' הסמוך לו (דהיינו, הסמוך ל'הלל ליי'), ואז מדלג מ'והוא רחום' זה (שסמוך ל'והלל ליי') עד 'והוא רחום' ד'תהלה' (דהיינו, מדלג ל'והוא רחום' שבסיום 'יהי כבוד', שמיד אחריו מתחיל מזמור 'תהלה לדוד')... וגומר מ'תהלה' ואילך עד סוף (כלומר, ששת ההללויות[44]), דהיינו גמירת הלל דקאמר תלמודא", עכ"ל. מכאן ראיה שלשיטת רש"י שלשת ההללויות והודו [וי"א גם מזמור לתודה, כפי שנביא מיד, בסיום הסעיף] קודמים לשירת הים ולשאר התוספות שבפסוד"ז [ובכללם 'ויברך דוד', אך ראה בהערה כאן שיש שכתבו שרש"י אמר גם את ויברך דוד[45]], אולם עדיין אין מכך ראיה האם שלשת ההללויות קודמות להודו, או שמא להיפך[46].
נסביר כעת מדוע כתבנו שיש אומרים שלפי דברי רש"י המובאים בהגה"מ מזמור לתודה גם הוא ראשון בחשיבותו, יחד עם הודו:
בהגה"מ מובא "שרש"י היה אומר כל פסוד"ז (!) עד 'והלל ליי'...", ואז דילג רש"י ל'והוא רחום' שלפני תהלה לדוד, כיון שהשאר הוא רק ליקוטי פסוקים. ולכאורה הדברים צ"ע, שהרי מזמור לתודה שביניהם אינו ליקוט פסוקים. ועוד צ"ע מהי לשון "כל פסוד"ז", והרי אין כאן אלא רק מזמור הודו בלבד, וא"כ היה צריך לומר בלשון אחרת: "שרש"י היה אומר הודו עד והלל"?!
מכאן ניתן להוכיח שרש"י נהג לומר בכל יום את מזמור לתודה לפני הודו, דהיינו שהיה אומר מזמור לתודה, ואח"כ הודו, יהי כבוד, אשרי, וכו' (את ברוך שאמר אמר רש"י לפני מזמור לתודה, כפי שהבאנו בהערה כאן[47]). מעתה מתורץ מדוע כתב בהגה"מ "שרש"י היה אומר כל פסוד"ז (!) עד 'והלל ליי'...", שכוונתו היא שרש"י אמר את מזמור לתודה ואת הודו. בעל התויו"ט הביא בדברי חמודות (ברכות פרק ה אות כא) את דברי ההגה"מ וכתב עפ"ז "שרש"י נהג כמנהג... שאמרו מזמור לתודה קודם הודו", ונראה שהוכחתו היא כמו שהבאנו (גם התורת חיים סופר נב סק"ב כתב שההגה"מ שהביא את מנהגו של רש"י נהג לומר מזמור לתודה לפני ברוך שאמר).
מעתה יש לתמוה על הרמ"א שכתב שמי שאיחר לביהכנ"ס, ויש לו די הרבה זמן, יאמר את החצי הראשון של הודו ואז יאמר מתהלה לדוד עד כל הנשמה, ודבריו מבוססים על ההגה"מ הנ"ל, וצ"ע מדוע לא הוסיף הרמ"א שיאמר גם את מזמור לתודה. נראה שלזה כוונת בעל התויו"ט (שם) שכתב: "שרש"י נהג כמנהג... שאמרו מזמור לתודה קודם הודו... וממה שכתבתי אתה למד שיש לומר גם כן מזמור לתודה כשיש שהות, דהא ודאי שרש"י נמי לא אמר כל אלו אלא כשיש שהות. ולכן רמ"א ורבי מרדכי יפה (בעל הלבוש) שלא בדקדוק כתבו שמתחיל הודו וכו' ומדלג הכל, שנראה מדבריהם לדלג גם מזמור לתודה, ולשטה זו (של ההגה"מ) שמשם למדו (הרמ"א והלבוש את דבריהם) מבואר לדעתי שרש"י היה אומר גם כן מזמור לתודה (בנוסף להודו), ולכך היה להם לפרש זה" (התויו"ט חזר על דבריו בהגהותיו ללבוש 'מלבושי יו"ט' נב, סק"א, והו"ד בהגהות ר"א אזולאי על הלבוש, באה"ט סק"ג, שיירי כנה"ג הגב"י סי' נב. מקור חיים לבעל החוו"י).
לענ"ד ניתן ליישב בשופי את דברי הרמ"א והלבוש, מכמה טעמים: א - גם לפי הדברי חמודות עדיין לשון ההגה"מ נשארת דחוקה, שהרי מדובר רק על שני מזמורים - הודו ומזמור לתודה, והיה עדיף לומר "שרש"י היה אומר מזמור לתודה והודו עד והלל ליי...", במקום הלשון "שרש"י היה אומר כל פסוקי דזמרא עד והלל ליי". ב - מצאנו בראשונים האשכנזיים (והצרפתים) הקדומים שהודו היה נאמר אצלם לפני מזמור לתודה[48]. לפיכך, קשה לומר שרש"י נהג לומר את מזמור לתודה לפני הודו. ג - לשון ההגה"מ שהבאנו היא הלשון הנדפסת בהגה"מ שלפנינו (וכן הלשון שצוטטה בדברי חמודות שלפנינו), שהוא הנדפס בונציה, אולם להגה"מ יש נוסח אחר שנדפס בדפוס קושטא, ושם נכתב אמנם בתחילה בלשון זהה "שרש"י היה אומר כל פסוד"ז (!) עד והוא רחום" אך בהמשך ישנה הוספה על ההגה"מ הרגיל, ובה נכתב: "ובספר המצוות (סמ"ק מצוה יא) כתב שיאמר פרשה ראשונה (!) של 'ויאמרו כל העם אמן והלל ליי' ויאמר אשרי, ומדלג ואומר הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו..." (והדברים הובאו בשמו גם בדברי חמודות הנ"ל! וראה לעיל הערה מג שאולי עמד בפני התויו"ט נוסח קושטא). הרי שהביא את הגהת ר' פרץ וכתב שיאמר לפני כן "פרשה ראשונה" דהיינו 'הודו'. מכאן ניתן להביא ראיה שמה שכתב בתחילת דבריו "כל פסוד"ז" כוונתו רק למזמור הודו, והלשון אינה בדקדוק[49]. ד - אכן בפסקי ר' מענדל קלויזנר (שמובאים לעיל הערה מה), מובא ש"רש"י היה רגיל לומר הודו עד והוא רחום". ה - עוד חיזוק להבנתו של הרמ"א בדעת רש"י יש להביא משיטת כמה ראשונים בשם רב נטרונאי (ארחות חיים - כלבו, סמ"ק, שיובאו מיד, בסעיף 3) שהביאו שהתוספת הראשונה בחשיבותה היא 'הודו', ולא הזכירו כלל את מזמור לתודה.
♦
3. שיטת רב נטרונאי גאון וסיעתו
השיטה השלישית בדבר היא שיטת רב נטרונאי גאון [או רב משה גאון], שמדבריו עולה שעיקר פסוד"ז הוא מזמור 'הללו אל בקדשו'[50]. קיימות שלש נוסחאות לדבריו:
הראשונה: לפי רוב הנוסחאות, רב נטרונאי פסק שאדם שאיחר לביהכ"נ יאמר ברוך שאמר ומיד ידלג לתהילה לדוד, הללו אל בקדשו, וישתבח (בה"ג, סדר רע"ג, ערוך, הגה"מ, שבה"ל, ר"י אבן שועייב, ר' ירוחם, טור, אגור, רשב"ץ, ועוד, וכך כנראה גם באו"ז, וכעי"ז בסידור הראב"ן[51]).
השניה: נוסח שונה מעט מובא בשם רב נטרונאי בכמה ראשונים (ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג, ועוד[52]), ובנוסח זה נוסף שיאמר מהללו אל בקדשו עד לשם תפארתך [דהיינו, שיאמר גם את 'ברוך ה' לעולם' ואת תחילת 'ויברך דוד']. כעי"ז הנוסח גם בספר המחכים (עמ' 7, הו"ד גם בארחות חיים, מאה ברכות, אות לו), שהוסיף עוד וכתב שיאמר גם את שירת הים (ואת 'ויושע', שהוא הקדמה לשירת הים)[53].
השלישית: שנים מהראשונים הביאו את דברי רב נטרונאי בנוסח מעט שונה, וכתבו שיאמר ברוך שאמר, הודו, אשרי, הללו אל בקדשו, ישתבח (ארחות חיים, כלבו, סמ"ק[54]).
נראה כי שלשת הנוסחאות הנ"ל מסכימות שלשיטת רב נטרונאי המזמור העיקרי הוא 'הללו אל בקדשו', אלא שהן נחלקו מהו המזמור הבא בתור בסדר הקדימה: הנוסחא הראשונה התעלמה ממקרה כזה, לפי הנוסחא השניה יאמר את 'ברוך ה' לעולם' ואת תחילת 'ויברך דוד' [והמחכים הוסיף שיאמר גם את שירת הים], ולפי הנוסחא השלישית יאמר את 'הודו'[55]. הנוסחא השניה וגם השלישית מסכימות שתוספות אלו קודמות לארבעת ההללויות.
בדומה לנוסחא השלישית, עולה לענ"ד גם מדברי המנהיג (מהד' מה"ק עמ' לח) שכתב שמי שהגיע לביהכנ"ס כשהציבור כבר מתפללים "יקצר במזמורים" (כמדומה לי שכוונתו למזמורים ופיוטים שהוסיפו לפני ברכות השחר) ויאמר ברוך שאמר, הודו, תהלה לדוד, עשרה הלולים (דהיינו מזמור הללו אל בקדשו, כנזכר בר"ה לב ע"א) "לפי שאמרו... יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, והן הן פסוקי דזמרא", ושירת הים. ובהמשך (עמ' מ') כתב המנהיג שאם הוא צריך לקצר יותר "ידלג הודו לה' (ו)השירה", דהיינו שיאמר את ברוך שאמר, אשרי, הללו אל בקדשו, וישתבח. הרי שהמנהיג פסע בעקבות רב נטרונאי[56], וכתב שהמזמורים הבאים בתור בחשיבותם הם הודו ושירת הים.
את הנוסחא השלישית ניתן לענ"ד להסביר בדרך נוספת: ר' יוסי אמר "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח ע"ב), ולכן אנו אומרים מזמורי תהילים הנקראים פסוד"ז. לכך אנו מוסיפים את מזמור תהלה לדוד, בגלל המימרא האחרת (ברכות ד ע"ב) "כל האומר תהלה לדוד בכל יום – מובטח לו שהוא בן העוה"ב". ברוך שאמר היא הברכה שלפני פסוד"ז, ולכן מיד אחריה יש לומר קטע מפסוד"ז, ולא די להסמיך אליה את מזמור 'תהלה לדוד', שהרי מזמור זה נוסף לפסוד"ז מסיבה אחרת. לכן, מיד אחרי ברוך שאמר יש לומר את הקטע הראשון של פסוד"ז, דהיינו את חלקו הראשון של 'הודו'[57].
כיצד יעשה, לשיטת רב נטרונאי, מי שיש בידו זמן לומר רק מזמור אחד - האם יעדיף לומר את 'תהלה לדוד' או את 'הללו אל בקדשו'? בסוף הפרק הקודם דנו בכך, עי"ש, ולא מצאתי בזה ראיה לכאן או לכאן.
♦
4. סיכום שיטות הראשונים
לכשנסכם את הסעיפים הקודמים, יעלה בידינו כך:
א. בסעיף 1 ראינו שלשיטת הרי"ף פסוקי דזמרא הנזכרים בגמ' הם כל ששת המזמורים, מ'תהלה לדוד' ועד 'כל הנשמה'. כשיטה זו מובא במסכת סופרים, ובראשונים רבים (רמב"ם, רא"ש, שבלי הלקט, מאירי, אשכול, כלבו, ראבי"ה, ר' ירוחם, טור, אבודרהם, ריטב"א, רשב"ץ, ועוד ועוד, וכ"נ מדברי תר"י, והר"י מלוניל). בסיום פרק א' הצענו [אף שאין הכרח לומר כך] שלפי שיטה זו מזמור 'תהלה לדוד' קודם לחמשת ההללויות שאחריו, והבאנו שם שכ"כ תר"י והרא"ש. חיזוק להצעה זו יש להביא ממה שמצאנו אצל כמה ראשונים (כולם מבין הנוקטים בשיטת הרי"ף) בשם רב עמרם גאון, שהמאחר לביהכנ"ס יאמר ברוך שאמר אשרי וישתבח (תר"י, רא"ש, קיצור פסקי הרא"ש, אבודרהם, טור, ר' ירוחם, וכן מובא גם באגור)[58].
ב. בסעיף 2 ראינו שלשיטת רש"י עיקר פסוד"ז הוא מזמור 'הללו את ה' מן השמים' ומזמור 'הללו אל בקדשו', וכך נקטו מעט ראשונים (נימוק"י, ר"ן, ר' פרץ, סידור חסידי אשכנז). בסיום פרק א' הצענו שבפועל לפי שיטתו עדיף לומר את שני המזמורים הללו [או לפחות אחד מהם] מאשר לומר את 'תהלה לדוד'. אדם שיש בידו זמן לומר את שני המזמורים ואת תהלה לדוד, וגם מזמור נוסף - מה יגיד? לפי דברי השפ"א יאמר את אחת משלשת ההללויות הנותרות, והן קודמות ל'הודו' וכדו', אולם אנו הצענו (בפרק א, 3) שרש"י אינו מסכים עם שיטת הרי"ף, ולפי דרכנו השאלה עומדת במקומה [ולכן ייתכן, לדוגמא, שהודו קודם לשלשת ההללויות]. לפי המובא בהגה"מ בשם רש"י יוצא ששלשת ההללויות והודו קודמים למזמור לתודה ולשירת הים ולשאר התוספות שבפסוד"ז [ובכללם 'ויברך דוד', אך לפי הנוסח יוצא הדופן שנדפס בפסקי ר' מענדל קלויזנער רש"י אמר גם את ויברך דוד].
ג. בסעיף 3 ראינו שלשיטת רב נטרונאי גאון עיקר פסוד"ז הוא מזמור 'הללו אל בקדשו'. בין הראשונים שהביאו את דבריו יש מחלוקת: יש מהם שכתבו בשיטתו שהמזמור הבא בתור בחשיבותו הוא ויברך דוד (ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג[59]) [והמחכים (הו"ד גם בארחות חיים, ואולי כך יש להגיה גם בסידור חסידי אשכנז) הוסיף יחד עם זה גם את שירת הים (ובכלל זה 'ויושע', שהוא הקדמה לשירת הים)]. לעומתם, ראשונים אחרים נקטו שהמזמור הבא בתור בחשיבותו הוא 'הודו' (ארחות חיים, כלבו, סמ"ק) [והמנהיג הוסיף לכך את שירת הים].
♦
5. ההכרעה הלכה למעשה
לאור כל הנ"ל, כיצד יש לפסוק הלכה למעשה?
[ס"ק א] כיצד ראוי לפסוק: מכיון ששלשת עמודי ההוראה נקטו כרי"ף, וכך נקטו גם רוב הראשונים, לכאורה כך יש להכריע, ומי שיש בידו זמן לומר ששה מזמורים יגיד מ'תהלה לדוד' עד 'כל הנשמה', ולא יאמר את 'הודו' ואת 'ויברך דוד' וכו'. אם זמנו קצר עוד יותר, יאמר רק חלק מהם, ונראה שיאמר מתוכם דווקא את 'תהלה לדוד' ואת 'הללו מן השמים' ו'הללו אל בקדשו', וכך ירויח את דעת רש"י ואת דעת רב נטרונאי גאון. אם זמנו קצר עוד יותר, ישמיט את 'הללו מן השמים', וכך ירוויח לפחות את שיטת רב נטרונאי. אם זמנו קצר עוד יותר, נראה שיאמר רק את 'תהלה לדוד' (כפי שכתבו תר"י והרא"ש). כל זה לאור שיטת הרי"ף וסיעתו.
[ס"ק ב] פסיקת השו"ע ונימוקיה: השו"ע (או"ח נב, א) פסק כך: "אם בא לביהכנ"ס ומצא ציבור בסוף פסוד"ז, אומר ברוך שאמר... ואח"כ 'תהלה לדוד'... ואח"כ 'הללו את ה' מן השמים'... ואח"כ 'הללו אל בקדשו'... ואם אין שהות כל כך, ידלג גם מזמור 'הללו את ה' מן השמים'...".
דהיינו, סדר העדיפות הוא תהלה לדוד והללו אל בקדשו, ואם יש זמן נוסף יאמר גם את הללו את ה' מן השמים[60].
מדוע השו"ע אינו מזכיר מה דינו של אדם שצריך לבחור בין תהלה לדוד ובין הללו אל בקדשו? אולי משום שלא רצה לרדת מהמינימום הזה, שיש בו מזמור אחד של פסוד"ז ('הללו אל בקדשו'), כנזכר בגמ' שבת, ומזמור תהלה לדוד, כנזכר בגמ' ברכות. אולי ניתן לדחוק מאוד ולומר שהשו"ע נמנע מלכתוב שאשרי עדיף מ'הללו אל בקדשו', משום שאין לכך ראיה מדברי הרי"ף והרמב"ם, אלא הוא רק ע"פ דברי תר"י והרא"ש, שלא הביאו ראיה לדבריהם. ואף שכמה ראשונים הביאו כך בשם רב עמרם גאון, מ"מ בדברי רב עמרם שלפנינו לא מצאנו כך. נעיר שהרמ"א במקום הגיה על דברי השו"ע והוסיף שתהלה לדוד קודם ל'הללו אל בקדשו'.
השאלה הגדולה היא מדוע השו"ע לא מזכיר שמי שיש בידו זמן נוסף יאמר את כל ששת המזמורים? האם ניתן לדחוק ולומר שהשו"ע לא כתב כך מחמת פשיטותו? בהמשך נראה שיש שכתבו כעי"ז בשיטת הרמ"א, אע"פ שיש בזה דוחק רב בלשונו. הסבר זה דחוק מסיבה נוספת, משום שהב"י בסי' זה מציין לסמ"ג ולסמ"ק, והרי הם מבין הראשונים שהעדיפו על פני ההללויות את 'הודו' (ארחות חיים - כלבו, סמ"ק) או את 'ויברך דוד' (מחזור ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג, המחכים שהובא בארחות חיים), וא"כ השו"ע ודאי ידע שאין זה פשוט לומר שהללויות קודמות לכל (ואף שבב"י לא הביא את שיטתם בזה, מ"מ נראה ע"פ הנ"ל שראה את דבריהם).
לענ"ד מסתבר יותר לתרץ אחרת: הראשונים שפסעו בשיטת הרי"ף הביאו שפסוד"ז הם ששת המזמורים, אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, לא דיברו על מי שמאחר לביהכנ"ס, ולא כתבו שהמאחר לביהכ"נ יאמר, אם יש לו מספיק זמן, את ששת המזמורים הללו. מדוע? משום שכל אלו שכתבו על דינו של המאחר לביהכ"נ עסקו במקרה בו המאחר מגיע לביהכ"נ כאשר הש"ץ נמצא סמוך לסיום פסוד"ז, ובמקרה כזה הרי אין למאחר פנאי לומר את כל ששת המזמורים. הראשונים לא עסקו במאחר שנמצא שני מזמורים בלבד מאחורי הש"ץ וכדו', ויש בידו זמן מרובה, וזאת משום שאין צורך כ"כ לעסוק במקרה כגון זה, שהרי אותו מאחר יוכל להתפלל בזריזות ולהשיג את הש"ץ. אולם, אף שהסבר זה נראה בעיני, מ"מ בהמשך דברינו נראה שהרמ"א הבין כנראה באופן אחר את פסיקת השו"ע[61].
[ס"ק ג] הסבר מחודש בשיטת השו"ע: שמא יש מקום להסביר את פסיקת השו"ע באופן אחר: הטור הביא את דברי רב נטרונאי שהמאחר יאמר תהלה לדוד והללו אל בקדשו, ואח"כ הביא את דברי הרא"ש בשם רב עמרם גאון שיאמר רק תהלה לדוד. הב"י הביא שלשה ראשונים שהביאו את רב נטרונאי, שני ראשונים שהביאו את שיטת רש"י, ואת דברי תר"י והרא"ש בשם רב עמרם שאשרי קודם לכל. הרי שהטור וגם הב"י כלל לא הזכירו את שיטת הרי"ף. מדוע? אולי משום שדברי הגאונים מכריעים אף כנגד רוב הראשונים, ולכן ההכרעה היא כדעת רב נטרונאי ולא כשיטת הרי"ף (ואף שבמסכת סופרים מבואר כשיטת רוב הראשונים, מ"מ מסכת סופרים יש בה העתקות משובשות וגרסאות רבות, וייתכן גם שבמקום שהגאונים לא נקטו כמותה אין הולכים אחריה. וראה במבוא למסכת סופרים מהד' קרן רא"ם, וראיתי במדור שינויי נוסחאות שבמהדורה זו שבכת"י אחד של המסכת כל קטע זה במסכת סופרים כלל אינו מופיע). כפי שנראה מיד, יתכן שכך הבין הרמ"א את פסיקת השו"ע. כיצד יפסוק השו"ע לגבי אדם שמספיק לומר תהלה לדוד והללו אל בקדשו, כשיטת רב נטרונאי, ויש בידו זמן נוסף? השו"ע יכול היה לפסוק בזה כראשונים שהעדיפו את 'הודו' (ארחות חיים - כלבו, סמ"ק) או את 'ויברך דוד' (מחזור ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג, המחכים שהובא בארחות חיים), אולם השו"ע העדיף את שיטת רש"י (ועמו נימוק"י, ר"ן, ר' פרץ, סידור חסידי אשכנז) להוסיף את 'הללו מן השמים', שיטה המובאת בב"י בשם ר' פרץ. הסיבה להעדפה זו היא משום מרכזיותו של רש"י [ואולי גם משום שהדבר תואם גם את שיטת הרי"ף ורוב הראשונים][62].
כיצד יפסוק השו"ע לגבי אדם שאמר את תהלה לדוד, הללו מן השמים, והללו אל בקדשו, ויש בידו עוד זמן נוסף? מסתבר שעדיף לומר את אחת משלשת ההללויות, כדעת הרי"ף ורוב הראשונים, אולם מיד נראה שהדברים אינם פשוטים.
[ס"ק ד] דברי הרמ"א: על דברי השו"ע "... אומר... תהלה לדוד... ואח"כ הללו את ה' מן השמים... ואח"כ הללו אל בקדשו", הוסיף הרמ"א וכתב: "ואם יש שהות יותר, יאמר הודו לה' קראו...".
המג"א (ריש סי' נב) הציע לדחוק ולומר שהרמ"א דיבר במי שכבר אמר את כל חמשת ההללויות (וכ"כ הגר"א סק"ג, והמשנ"ב סק"ד), אולם כמובן שדחוק מאוד להכניס כן בלשון הרמ"א. ואכן כמה מהאחרונים הבינו את דברי הרמ"א כפשטן, שהודו קודם לשיטתו לשלשת ההללויות (א"ר וערוה"ש), וגם המג"א הסכים שכך פשט לשונו, וציין שכ"כ במפורש הסמ"ק.
לפי"ז, מה הביאור בדברי הרמ"א? נראה שהרמ"א פסע בעקבות הראשונים שהעדיפו את 'הודו' (ארחות חיים, כלבו, סמ"ק), כפי שרמז לזה המג"א. מדוע הוא העדיף את שיטתם על פני שיטת הרי"ף? אולי משום שהבין שהשו"ע הכריע בניגוד לשיטת הרי"ף (וכאפשרות השניה שהבאנו בביאור שיטת השו"ע, כנזכר לעיל ס"ק 3), ומעתה אין לחוש כלל לשיטת הרי"ף, ודין שלשת ההללויות שווה לדין שאר התוספות שבפסוד"ז (כמו 'מזמור לתודה' 'ויברך דוד' וכו'). מבין התוספות הללו, הודו הוא הראשון, הן משום שיש סברא בדבר, שהרי הוא המזמור הראשון שבפסוד"ז (ראה לעיל סוף סעיף 4), והן משום שמבין הראשונים שהעדיפו את 'הודו' (ארחות חיים - כלבו, סמ"ק) או את 'ויברך דוד' (ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג, המחכים שהובא בארחות חיים), הוזכר בב"י רק הסמ"ק, ולכן ההכרעה היא כדבריו[63].
[ס"ק ה] הפסיקה באחרונים: המג"א הנ"ל העיר שאף שמפשט לשון הרמ"א עולה שהודו קודם להללויות, מ"מ הראשונים חלקו על כך ולדעתם שלשת ההללויות קודמות להודו. גם הא"ר העיר שכמה ראשונים כתבו ששלשת ההללויות קודמות להודו, ולכן כך יש להכריע. וכ"כ ערוה"ש סעיף ז, וכן הכריעו חיי"א (יט, ה), קיצוש"ע (יד, ז), שו"ע הרב (נב, א), משנ"ב (סק"ד), ועוד. כפי שראינו יש שדחקו כן אף בלשון הרמ"א (מג"א, גר"א, משנ"ב). הרי שהאחרונים נקטו שלמעשה שלשת ההללויות קודמות, וכן מובא אצל כל חכמי דורנו.
♦
פרק ג: סדרי הקדימה בין התוספות לפסוד"ז
1. הקדמה
בפרק הקודם ראינו כי יש מחלוקת האם כל ההללויות הן מעיקר פסוד"ז, כשיטת הרי"ף וסיעתו, או שמא חלק מההללויות הן מהתוספות שנתווספו לפסוד"ז. בפרק הנוכחי נעבור למזמורים שהם ודאי תוספת, לדעת הכל: הודו, מזמור לתודה, יהי כבוד, ויברך דוד, ושירת הים. מהו סדר הקדימה בין התוספות הללו? נבחן תחילה את הענין מצד הסברא, ואח"כ נבאר את השיטות השונות בדבר, בראשונים ובאחרונים.
♦
2. הסברות בענין
נציע בסעיף זה שני סברות בענין סדר הקדימה.
ניתן לטעון שסדר הקדימה בין התוספות יהיה בהתאם לזמן התפשטותן בישראל (ולהלן סעיף 4 נביא שכעי"ז כתבו הא"ר והאפיקי מגינים), דהיינו שהעובדה שמזמור מסויים נזכר בדברי הגאונים, לשם הדוגמא, וחבירו נזכר רק בראשונים, מוכיחה שהמזמור הראשון קודם לשני בחשיבותו.
במאמר הקודם (האוצר גליון צד, עמ' פד, פרק א, סעיף 5) ביררנו אימתי נתווספה כל אחת מהתוספות, ויצא לנו כך: מזמור לתודה אינו מופיע ברס"ג וברמב"ם, ואילו ברע"ג הוא מופיע [אך לא ברור האם אחרי ברוך שאמר] [שו"ר כעת שהגאון ר' אברהם מטשכנוב (סידור ויעש אברהם, בפירוש עטרת זקנים, עמ' קעט = צלותא דאברהם, חלק עמק ברכה, פתיחה לפסוד"ז-עיון ובירור, אות יא, מהד' מה"ק תשע"ו עמ' קסו-קסז) כתב שמזמור לתודה נזכר ברוקח ובארחות חיים, אך הוא לא נזכר ברמב"ם וטור, וגם הרע"ג לא הביאו בימות החול, ובשבת הוא מביאו עם עוד הרבה פסוקי הודאה]. 'יהי כבוד' מופיע ברע"ג רס"ג ורמב"ם [שו"ר שר"א מטשכנוב כתב שפסוקי יהי כבוד הם מעיקר פסוד"ז, כמו המזמורים, וכן משמע ממסכת סופרים, והם מוזכרים ברע"ג וברמב"ם, עכ"ד]. 'ויברך דוד' מופיע ברע"ג וברמב"ם וכנראה גם ברס"ג [ואינו מופיע בסידור רש"י, כלבו, תניא רבתי, סידור ר"מ אבן גבאי, ועוד, אך מופיע ברקנאטי ועוד, ור"א מטשכנוב כתב שהוא מנהג קדום שהוזכר ברמב"ם ולפניו בגאונים, אלא שאמירתו לא נתפשטה כ"כ בימי קדם]. שירת הים אינה בר"ע גאון, ולפי הרס"ג והרמב"ם ועוד רבים היא נאמרת אחר ישתבח, ולא בין ברוך שאמר לישתבח [נוסיף שר"א מטשכנוב כתב שהפסוקים שאומרים מספר נחמיה 'ויברכו שם כבודך' וכו' הם מתיקון הגאונים, ולא נתפשטה אמירתם בכל המקומות, והרמב"ם לא הביאם].
לפי"ז, נראה שסדר הקדימה בין התוספות יהיה כך: [מסתבר ש'ברוך ה' לעולם' הוא ראשון, כי הוא סיום פרקי פסוד"ז, והוא נזכר ברע"ג וברס"ג וברמב"ם, ואחריו] יהי כבוד (שהוא מעין הקדמה ל'אשרי', כמבואר במאמרנו שם, ולפיכך גם מובן מדוע הוא ראשון בחשיבותו מבין התוספות), אח"כ ויברך דוד, אח"כ מזמור לתודה, ואח"כ שירת הים. לגבי מיקומו של 'הודו' נראה בפשטות שהוא מאוחר לכל התוספות הנ"ל, שהרי הודו אינו נזכר ברס"ג, ונזכר ברע"ג רק ביוה"כ [ור"א מטשכנוב כתב שם שאמירת 'הודו' נזכרת כבר במסכת סופרים, אלא שאמירתו לא נתפשטה כ"כ בימי קדם, ובסידור ר"ע גאון נזכר לאומרו רק בשבתות, וברמב"ם וברא"ה הוא כלל לא נזכר, עכ"ד. ושו"ר כעת שמספר האסופות (נדפס בקובץ שיח תפילה עמ' עד-עה) נראה שהודו ומזמור לתודה כלל לא נזכרים שם, לא בחול ולא בשבת ויו"ט. ובמנהיג עמ' לח-לט רואים שהתוספת היחידה שיש בפסוד"ז היא הודו ושירת הים, אך אין אצלו את יהי כבוד, מזמור לתודה, ויברך דוד]. נראה שהתוספת האחרונה בחשיבותה היא מזמור שיר חנוכת הבית, שהרי זו תוספת מאוחרת מאוד (ומה שכתב בשלחן הטהור מקומרנא סי' נב, ב, שמזמור שיר חנוכת קודם אף להללויות, לא ברור מה המקור לזה).
סברא נוספת לומר שהודו יהיה מאוחר לכל התוספות הוא משום שלפי נוסח ספרד ונוסח עדות-המזרח מזמור הודו נאמר לפני ברוך שאמר, משום שאינו חלק מפסוד"ז (כך בהסבר השני שבארחות חיים, וכך בכלבו, כפי שהובא במאמרנו שנדפס בירחון האוצר גליון צד, עמ' פד, פרק א, 2), ומכאן שהוא פחות בחשיבותו לעומת התוספות שהוכנסו לאחר ברוך שאמר, לכל הפחות לפי נוסח ספרד ועדות המזרח (שו"ר שכ"כ כמה אחרונים, שיובאו להלן הערה סה). אולם, זו אינה ראיה כ"כ, שהרי יש גם הסבר אחר מדוע הודו מוקם לפני ברוך שאמר (ההסבר הראשון שהביא הארחות חיים, וכ"כ רבי אשר מלוניל, הובא במאמרנו הנ"ל פרק א, 2).
♦
3. דברי הראשונים
לעיל (פרק ב, 3) ראינו שיש ראשונים שכתבו בשיטת רב נטרונאי גאון שהתוספת הראשונה בחשיבותה היא ויברך דוד (ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג[64]) [והמחכים (הו"ד גם בארחות חיים, ואולי כך יש להגיה גם בסידור חסידי אשכנז) הוסיף יחד עם זה גם את שירת הים (ובכלל זה 'ויושע', שהוא הקדמה לשירת הים)], ולעומתם אחרים נקטו שהתוספת הראשונה בחשיבותה היא 'הודו' (ארחות חיים, כלבו, סמ"ק, וכן ברמ"א, ומשם ללבוש) [והמנהיג הוסיף לכך את שירת הים]. לעיל (פרק ב, 2) הבאנו את דברי ההגה"מ בשם רש"י, מהם עולה שהודו [ויש שהבינו בדבריו שגם מזמור לתודה (דברי חמודות, הו"ד בשכנה"ג ובאה"ט, אולם הרמ"א והלבוש סברו לא כך, וראה להלן סעיף 4 שגם בחיי"א וערוה"ש רואים שהם לא קיבלו את דבריו)] היא התוספת הראשונה בחשיבותה [ולפי נוסח דבריו יוצא הדופן שנדפס בפסקי ר' מענדל קלויזנער, ויברך דוד והודו הן שתי התוספות הראשונות, ואיננו יודעים מה מהן קודמת לחברתה]. נעיר שהראשונים הנ"ל שהקדימו את הודו, נהגו כולם כמנהג אשכנז לומר את הודו בכל יום לאחר ברכת ברוך שאמר. מעתה, יתכן שלפי מנהג ספרד (וכך כיום מנהג הספרדים ומתפללי נוסח ספרד) שאמרו את הודו לפני ברוך שאמר, ממילא מזמור זה פחות בחשיבותו לעומת המזמורים הנאמרים לאחר ברוך שאמר, וכ"כ כמה אחרונים[65] [66].
הראשונים הנ"ל שכתבו ש'ויברך דוד' היא התוספת הראשונה (ויטרי, ספר הבתים, סמ"ג), הזכירו גם שיאמר את 'ברוך ה' לעולם'. לענ"ד כוונתם לומר ש'ברוך ה' לעולם', הכולל את פסוקי הסיום של ספרי התהילים, נחשב חלק ממזמור 'הללו אל בקדשו' המסיים את ספר התהילים. לפי"ז נראה לענ"ד שלשיטתם 'ברוך ה' לעולם' אף קודם לויברך דוד. ההגה"מ הנ"ל כתב שרש"י היה אומר את הודו ואת תהלה לדוד עד סוף ההללויות, והדרכי משה סי' נב כתב בשם ההגה"מ שרש"י היה אומר גם את 'ברוך ה' לעולם' (וברמ"א לא פירט זאת), ולהבנתי סברתו של הרמ"א כנ"ל.
מעתה, אם ננסה לקבוע סדר קדימה לאור שקלול שיטות הראשונים, נראה שהסדר יהיה כך: הודו, ויברך דוד, שירת הים [לענ"ד פסוקי ברוך ה' לעולם קודמים לכולם, אך אם לא נסמוך על סברתי, הם לכל הפחות שווים בחשיבותם לויברך דוד].
♦
4. דברי האחרונים
כמה וכמה אחרונים כתבו מהו סדר הקדימה בין התוספות לאדם שאיחר לביהכנ"ס [נעיר שכמה מהם לא נימקו את פסיקתם, ובפני כמה מהם לא עמדו כל שיטות הראשונים שנזכרו כאן במאמר, וכו'. לפיכך, יש מקום לטעון שחלקם היו חוזרים בהם אילו היו בפניהם כל הדברים הנזכרים במאמר כאן].
א - הא"ר הביא שבספר 'פסקי תוספת למנהגים' (ספר שחובר בין השנים ש"נ-ת', ראה צפונות כרך יח עמ' צט) כתב שסדר הקדימות בין התוספות הוא כך: שירת הים, אח"כ הודו, אח"כ מזמור לתודה, אח"כ ברוך ה' לעולם (מסתבר שהטעם לאיחור 'ברוך ה' לעולם' הוא מפני שהוא רק ליקוט פסוקים, ולא מזמור שלם). הא"ר העיר על זה וכתב שאין להקדים את שירת הים לכל שאר ההוספות, שהרי שירת הים היא תוספת מאוחרת יחסית.
ב - המג"א כתב שאע"פ שלפי הסמ"ק הודו קודם לויברך דוד, וכ"כ הרמ"א, מ"מ נראה שויברך דוד קודם להודו, שהרי כך עולה מהסמ"ג שהבאנו לעיל. דברי המג"א הללו נפסקו בכמה אחרונים (א"ר, קיצוש"ע יד, ז, משנ"ב סק"ד, קצות השלחן יח, יג, ועוד, וראה להלן שכעי"ז כתב בחיי"א). לא הבנתי מדוע המג"א העדיף את דברי הסמ"ג על דברי הסמ"ק וההגה"מ שנפסקו ברמ"א. (וראה הלכות יום ביום לרב קארפ תפילה ח"ב עמ' סד שכתב שאם יאמר הודו יש חשש שיימשך ולבסוף לא יספיק לומר את ההללויות).
ג - החיי"א כלל יט, ה, כתב שהסדר הוא[67]: ויברך דוד, חצי ראשון של הודו (מסתבר שדבריו אלו מבוססים על המג"א הנ"ל), ויושע ושירת הים. הוא אינו מתייחס למיקומו של מזמור לתודה, כנראה מפני שלדעתו מזמור לתודה הוא מהאחרונים בסדר הקדימה.
ד - בערוה"ש נב, ז, כתב שסדר הקדימה הוא: שירת הים, ברוך ה' לעולם, ויברך דוד, הודו. הוא מוסיף שאף שמהפוסקים רואים שמזמור לתודה הוא מהאחרונים בסדר הקדימה, מ"מ מנהגנו לומר תמיד את מזמור לתודה, כיון שהוא מזמור קצר ביותר ואמירתו אינה אורכת זמן.
ה - ר"א פאפו (חסד לאלפים סי' נב) כתב שסדר הקדימה הוא: ויברך דוד ושירת הים בעדיפות ראשונה, ואח"כ הודו (שנאמר, לפי מנהגו, קודם לברכת ברוך שאמר), שיחד עמו יאמר גם את אל נקמות עד המלך יעננו, וכן את ה' מלך.
ו - הבא"ח כתב (בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' ד', הו"ד בשו"ת איש מצליח ח"א סי' טו, סעיף א, דף מב טור ב', מהדו"ח דף קצז, וכן באור לציון ח"ב ז, ב) שמי שאיחר לביהכנ"ס ורוצה לקצר בפסוד"ז, באופן שהקיצור לא יזיק ע"פ לסדר ותיקון העולמות שסידרו החכמים ע"י התפילה, יאמר את הקטעים הבאים: הודו, אל נקמות, ה' מלך, ברוך שאמר, מזמור לתודה, יהי כבוד, אשרי, הללו אל בקדשו, ויברך דוד עד במים עזים, ה' ימלוך וכו' עד סוף ישתבח, עכ"ד (הוא אינו מציין מה סדר העדיפות ביניהם). הרי שהודו וכן ויברך דוד קודמים לשלשת ההללויות, ואפי' ל'הללו מן השמים'.
ז - באפיקי מגינים (לר"ש פיינברג, חלק הביאורים אות א) כתב שלדעתו שירת הים קודמת להודו, שהרי הודו כלל לא נזכר ברמב"ם, ולעומ"ז שירת הים נזכרה בזוה"ק ובירושלמי. הוא מביא עוד ראיה לדבר, מכך שבטור משמע שויברך דוד שווה לשירת הים, שהרי הטור כתב שמשניהם נלמדו ט"ו הלשונות שבישתבח (ובעוניי לא הבנתי מה הראיה שיש מזה לכך שהם שווים), וא"כ כמו שויברך דוד קודם להודו (כמש"כ בחיי"א) כך גם שירת הים תקדם להודו.
ח - בבית עובד (דינים השייכים לישתבח, אות ב) נראה שלמסקנתו סדר הקדימה הוא: 1 - ויברך דוד (ע"פ המג"א). 2 – הודו. 3 - מזמור לתודה (ע"פ הדברי חמודות).
ט - בשלחן הטהור קומרנא (סי' נב, ב) כתב, ללא מקור, שמי שמאחר לתפילה יאמר בפסוד"ז את ברוך שאמר, אשרי, הללו מן השמים, הללו אל בקדשו, וכל זה הוא דומה למדי למובא בשו"ע, לפי שיטת רש"י, אלא שהוא כותב שיאמר איתם גם את מזמור שיר חנוכת הבית, ואת פסוקי "ה' צבאות עמנו", ואת 'אנא בכח', ועוד.
י - הגר"ש דבליצקי (זה השלחן ח"א או"ח סי' נב) כתב שסדר הקדימה הוא: 1 - ויברך דוד. 2 – הודו לפי נוסח אשכנז. 3 – שירת הים (ובכלל זה מ'וכרות עמו הברית'). 4 - מזמור לתודה. 5 – יהי כבוד ושאר פסוקים מלוקטים וכו'. 6 – הודו לפי נוסח ספרד.
יא - הרב קארפ (הלכות יום ביום, תפילה, ח"ב, פרק ג, ב) כתב שסדר הקדימה הוא: 1 - ויברך דוד. 2 - מזמור לתודה. 3 – הודו. 4 - שירת הים.
יב - בספר מפניני הרב (עמ' כו) הובא שהמג"א כתב שמקדימים את ויברך דוד לפני הודו מפני שויברך דוד הוא מ"שירי דוד עבדך", ולפי"ז אמר הגרי"ד סולובייצ'יק שיקדים את הודו, שהרי פסוקי הודו זהים כמעט לגמרי למקבילה שלהם בספר תהילים, שהם שירי דוד עבדך, עכ"ד. לענ"ד הדברים צ"ע, שהרי במג"א לא כתב את הטעם הנ"ל, ובנוסף הרי לפי"ז היו צריכים להקדים תחילה את מזמור לתודה, שהוא ממש מתהילים.
לא ניסיתי להקיף את כל דברי האחרונים, ומ"מ כמדומה שהבאתי את רובם ככולם (ראיתי מביאים שדבריהם לוקטו בספר מאיר לנפש לרב שלמה אוחיון נ"י, שלא הצלחתי להשיגו. ראה גם באנציקלופדיה תלמודית, טיוטא של ערך פסוקי דזמרא, מופיעה בתוך אתר ויקישיבה, מהערה 485 ועד להערה 550).
♦
פרק ד: סיכום המאמר
נסכם כאן את עיקרי הדברים שהובאו במאמר, ולאחר כל משפט יובא בסוגרים באיזה פרק וסעיף נזכרו הדברים במאמר. הסיכום המובא כאן הוא תמציתי ביותר, ולא נכתב כ"כ בדקדוק.
אלו מזמורים כלולים בעיקר פסוד"ז, ומהו סדר הקדימה ביניהם:
א. בגמ' שבת מובא: "אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום... פסוקי דזמרא". נחלקו הראשונים מהם המזמורים הכלולים בחלק הבסיסי של פסוד"ז: הדעה הראשונה היא שהם ששת המזמורים האחרונים בספר תהילים, מ'תהלה לדוד' ועד סוף הספר. כך מובא במסכת סופרים, רי"ף, רמב"ם, ועוד ראשונים רבים (פרק ב, 1). שיטה שניה היא שמדובר בשני מזמורים בלבד - הללו את ה' מן השמים, והללו אל בקדשו. כך שיטת רש"י ועוד מעט ראשונים (פרק ב, 2). שיטה שלישית היא שיטת רב נטרונאי גאון [או רב משה גאון], ולפיה מדובר במזמור הללו אל בקדשו. דבריו הובאו בראשונים רבים (פרק ב, 3). כמה ראשונים שהביאו את דבריו כתבו שהמזמור הבא בחשיבותו הוא 'ויברך דוד' ואחרים כתבו שהבא בחשיבותו הוא מזמור 'הודו' (פרק ב, 3).
ב. השפת אמת ועוד שני אחרונים חידשו שהשיטה השניה, שיטת רש"י, מסכימה לשיטה הראשונה של הרי"ף וסיעתו (פרק א, 1, ובהערה מו), אולם במאמר הערנו שמדברי כמה ראשונים ואחרונים נראה לא כך, ויש קשיים בשיטה זו (פרק א, 3, ובהערה טו).
ג. הצגנו כמה תמיהות שיש בנושא: א - השו"ע התעלם, במפתיע, מהשיטה הראשונה, של הרי"ף. ב - מפשט הרמ"א עולה שמזמור הודו קודם בחשיבותו ל'הללויה הללי נפשי' וכו', והדבר תמוה. ג - הבאנו את דברי התניא רבתי שתמה מה ההגיון בשיטת רש"י. ד - הבאנו את דברי ר' פרץ שתמה מדוע הסמ"ק השמיט את מזמור 'הללו את ה' מן השמים' (פרק א, 2).
ד. כדי לתרץ את הדברים ביארנו את מקורם וסברתם של שלשת שיטות הראשונים, והצענו שהם נחלקו בביאור המושגים "מגומרי הלל": המושג "גומרי" יכול להתפרש לא רק מלשון סיום, אלא גם מלשון לימוד. המושג "הלל" יכול להתפרש כספר תהילים כולו, אך גם כמזמורים מסויימים בספר, שיש בהם הילול מיוחד לה'. ביארנו כיצד כל ראשון יסביר באופן אחר את שני המושגים הללו (פרק א, 3). הסברנו לאור זאת מדוע רש"י נטה משיטת הרי"ף (פרק א, 4), ומדוע למרות זאת הרי"ף אחז בדרכו (פרק א, 4). הבאנו כמה אפשרויות בביאור הקשר בין החיוב להיות "מגומרי הלל" לבין החיוב הנזכר במסכת ברכות לומר בכל יום 'תהילה לדוד'. ראינו את הקשיים בכל דרך, ולאור זאת הצענו סיבה נוספת מדוע נטה רש"י מדרכו של הרי"ף (פרק א, 5).
ה. כיצד יש להכריע למעשה בין שלשת שיטות הראשונים הנ"ל? בפרק ב, 5, עסקנו בכך: פתחנו בכך שלכאורה יש לפסוק כשיטת הרי"ף וסיעתו (סק"א). הבאנו את דברי השו"ע, דנו בדבריו, ותמהנו מדוע לא פסק כרי"ף, ולא כתב שהמאחר לתפילה ויש בידו די זמן יאמר את כל ששת המזמורים (סק"ב). הצענו לתרץ שבאופן מעשי מי שמאחר לביהכנ"ס אין לו די זמן בכדי לנהוג כשיטת הרי"ף ולומר את ששת המזמורים, ולכן שיטת הרי"ף לא נזכרה בשו"ע ביחס למאחר (סק"ב). הצענו ביאור נוסף ולפיו השו"ע הכריע שלא כשיטת הרי"ף, משום שהגאונים חלקו על הרי"ף (סק"ג). ביארנו את דברי הרמ"א, שאולי סבר כנ"ל שההכרעה היא דלא כרי"ף (סק"ד). הבאנו את דברי האחרונים שהסכימו כי בפועל יש לנהוג כרי"ף (סק"ה).
הקדימה בין התוספות:
ו. בפרק ג' עברנו לדון בנושא דומה: על גבי הבסיס של פסוד"ז, עליו דנו לעיל, נוספו במהלך השנים קטעים נוספים לפסוד"ז, כגון מזמור לתודה, ויברך דוד, ושירת הים. מהו סדר הקדימה ביניהם, כאשר אדם איחר לתפילה? הצענו מסברה לקבוע את סדר הקדימה לפי עתיקותה של כל תוספת (פרק ג, 2). לפי"ז הצענו מה יהיה סדר הקדימה למעשה בין התוספות השונות: ברוך ה' לעולם, יהי כבוד, ויברך דוד, מזמור לתודה, שירת הים, הודו, מזמור שיר חנוכת הבית (פרק ג, 2). עוד הצענו מסברא כי הודו יהיה מאוחר לכל התוספות, שהרי הוא נאמר לפי נוסחים מסויימים לפני ברכת ברוך שאמר, אך הסברנו מדוע סברא זו אינה מוכרחת (פרק ג, 2).
ז. בהמשך סיכמנו את שיטות הראשונים בנושא זה, ולאור שקלול שיטותיהם הצענו שהסדר יהיה כך: הודו, ויברך דוד, שירת הים [והצענו שפסוקי ברוך ה' לעולם קודמים לכולם] (פרק ג, 3).
ח. בהמשך סיכמנו את דברי האחרונים בנושא זה, עד לאחרוני דורנו, ועל כמה מהם הערנו מעט (פרק ג, 4).
♦ ♦ ♦