פנים חדשות בהבנת בן פקועה

הרב מאיר רבי

פנים חדשות בהבנת בן פקועה

פתיחה א'
"אמר רבי אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט׳ חי… לדברי המתיר [ר' יהודה, שבן ט' חי הוי בן פקועה] אוסר" [חולין עה, א] וברש"י ד"ה אוסר, בשל טרפה דשחיטה דידיה [העובר] לא מהניא ביה, ובשחיטת הטרפה [האמא] לא מישתרי [העובר] שהרי הוא כאחד מאיבריה. הרי רש"י כתב ב' דברים – א] כי א"א לשחוט את העובר לעצמו ב] ולהתירו מצד אמו א"א, שהרי הוא כאבר טריפה מאמו ולכן אין לו תקנה עולמית. וצ"ב למה אין שחיטה לבן ט' חי לעצמו^[1].
ועי' מה שהוסיף רש"י (עד, א) אוקימתא, אהא דבעי רב הושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, והוסיף רש"י - ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת. וצ"ב, כי אם יש שחיטה במעי אמו, א"כ הרי הוא כבר שחוט. וא"כ מה מגרע שאח"כ נמצא בתוך אם נבילה או שחוטה טריפה, והא כבר הוי שחוט.
וכן שם ברש"י ד"ה אבל במעי אמו, [דלר"מ שאין בן ט' חי ב"פ, ולכן מסתברא שיש שחיטה במעי אמו דהוא כבר בהמה, מ"מ אולי אינו כן אלא אחר שיצא לאוויר, וא"כ] כ״ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה, דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו [דאינו בהמה לשחיטה אלא ביצא מאם חי].
וכן בף עב, ב ברש"י ד"ה שיש במינה שחיטה [דהיינו טריפה, ולכן שחיטתה מטהרתה מנבילה, אבל] בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי׳ נשחט [כלומר, שאם לא נולד מאם חי אינו אפילו בהמה להיות נבלה].
ונראה שלר"י [דבן ט' חי הוי בן פקועה] זהו מטעם דאינו נהפך לבהמה אלא בלידתו מאם חיה, ולר"מ נהפך לבהמה אפילו ביציאתו מאם מתה [ולכן אינו בן פקועה], ומודים שבן ט' מת ובן ח' חי או מת אינם נהפכים להיות בהמה. ולכן אפילו לא הרג את הבן ט' חי אלא אחר שחיטת אמו, מ"מ הוי בן פקועה אפילו לר' מאיר [רא"ש ד, ה'. ולכן במתניתין איתא 'שחט ומצא בה' ולא 'שחט והיה בה']. ובתיו"ט פי’ דהוין כדגים וחגבים, כלומר אין לעובר חיות דבהמה אלא חיות דדגים וחגבים [ורש"י במתניתין פי’ דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הילכך לאו בהמה הוא].
וכן ביאר ברש"י (עה, א) ד"ה אוירא גרים לשויה בהמה - דלנפל יש חלב כי יש לו אוויר, משא"כ בן פקועה בן ח' חי, אין לו חלב כי אין לו אוויר [וכ"ש בבן ח' מת ובן ט' מת]. וז"ל: לשוייה בהמה [ולא כתב לשוייה חלב] וכיון דנולד מיתסר ואפי׳ לרבי יהודה דאמר חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר [ולא מטעם בן פקועה.^[2] וברש"י ד"ה ומוציא את דמו: … כדקתני לקמן מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם ולא מטעם או דרשת בן פקועה].
♦
פתיחה ב'
בפתיחת פרק בהמה המקשה כתב התנא – בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה. הוציא את ראשו אע״פ שהחזירו הרי זה כילוד. ופרש"י הוציא העובר את ידו והחזירו - קודם שחיטה, כי במתניתין אין אפילו רמז שנשחטה האם^[3].
ובדין הוציא את ראשו פרש"י ג' פרטים. ולכאו’ לא היה צורך לרש"י לומר אלא את הפרט הא' – "וְתוּ לֹא מַהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ" – אבל הוסיף לכתוב – "וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ אִם נִמְצָא חַי. וְאִם נִמְצָא מֵת הֲרֵי הוּא כִנְבֵלָה".
מה שביאר א] שביציאת ראשו תו לא מהני ליה שחיטת אמו – היינו שאינו כיציאת הרגל, שרק הרגל אינו ניתר בשחיטת אמו, כי דין בן פקועה נפסק בלידה, שהיתרו אינו מטעם שהוא בתוך השחוטה אלא מטעם שלא נולד.
ולכאורה בזה כבר ביאר רש"י את המשנה ואין מה להוסיף בהבנתה. ולמה הוסיף עוד ב' דברים שאינם נוגעים להבנת מתניתין. ותו קשה, דמה שהוסיף אין צורך לאומרו כלל, כי דברים פשוטים הם.
דהא מה שהוסיף שאם נמצא חי יש לו שחיטה, הוא פשוט מאד, ואין ה"א שא"א לשחטו, ואין צורך לאמרו כלל, כי הרי הוא בן ט' חי ובהמה מעליא. [דאילו הוא בן ח' או ספק בן ח' אין בו שחיטה. ובאמת לא כתב רש"י שאפשר לשחטו, אלא שצריך שחיטה משמע שבדעת רש"י יש צד לומר שמותר לאכלו בלי שחיטה וחידש לן שצריך שחיטה]. ומה שהוסיף לכתוב, ב] אם נמצא מת הרי הוא כנבלה והלא גם זה פשוט לן?
ועוד כתב רש"י נמצא מת, דהיינו שהוציאו מת מהאמא שחוטה. והלא הוא הדין אם נמצא חי ואח"כ מת, דא"א לשחטו והוי נבילה, ולמה הדגיש רש"י נמצא מת?
וגם פשיטא דאם העובר נמצא מת [או נמצא חי אבל מת קודם ששחטו], שאסור לאכלו כי א"א לשחטו והוי נבילה. אבל רש"י כתבו כאילו יש ה"א שאולי אינו נבילה ומותר באכילה.
ועוד, שרש"י לא כתב שהוא נבילה אלא כנבילה, אבל ברא"ה כתב נבילה.
♦
הקדמה - מה זה בן פקועה
השוחט בהמה והיא כשרה לאכילה, אם יש בה עובר, גם העובר כשר לאכילה בלי שחיטה. והעובר אינו נאסר מחמת מה שמטריף בהמות רגילות, וגם מותר לאכול את גיד הנשה שלו וגם את חלבו, ורק הדם אסור. והוא ידוע בשם 'בן פקועה' [חולין עד, א; יו"ד יג, ד]. ועוד למדנו [עה, ב] "וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות", וכן הלכתא [יו"ד יג, ד]. דהיינו, כשהאב והאם שניהם ב"פ, אז בניהם אחריהם, וכן בני בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, הויין בני פקועה.
וכל סוג עובר הוי ב"פ; בין חי בין מת, בין כלו חדשיו או לא כלו חדשיו בין שלם בין נחתך לחתיכות. והוא דעת ר' יהודה והלכה כמותו. אבל ר' מאיר חולק וסובר שהבן ט' חי טעון שחיטת עצמו. כמבואר במשנה, "השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו [כלומר דטעון שחיטה מדין תורה ולא מטעם מראית העין] דברי ר״מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו".
♦
מקור אחד בלבד
ונראה שהמקור לכל דיני ב"פ הוא מהכתוב (דברים יד, ו) "... בהמה בבהמה אותה תאכלו, לרבות את הולד". כלומר, בהמה^[4] הנמצאת בבהמה תאכלו [חולין סט, א ע' רש"י שם]. אולם הגמ' לא חקרה 'מנלן' אלא באחד מפרטי דין בן פקועה, דהיינו מנלן שעובר במעי אמו החי, שחתכו לחתיכות והן עדיין בתוכה כששוחט את האם, שמותר לאכול את אותן חתיכות ואינן כבר אסורות מטעם אבר מן החי. משא"כ אם חתך מהטחול או מהכליות של האם [שאינה נטרפה בגללם], החתיכות נאסרות מיד מטעם אבר מן החי ואינן ניתרות בשחיטת האם, הגם שהן בפנים עד אחרי שחיטתה. [והוא במתני' בריש פירקין חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר].
וברש"י (עז, א) ד"ה אסמכתא בעלמא כתב שעיקר קרא 'כל בבהמה תאכלו' לחותך מן התחול ומן הכליות. כלומר, שאין הדרשה באה להתיר גיד, חלב וטריפות וכו', אלא ללמד את היסוד היחידי דב"פ – דעדיין אין לעובר חיות דבהמה ואין בו איסור אבר מן החי, לא מעצמו, ולא מאמו. ואין בו איסורי בהמה עד יציאתו לאוויר העולם בחדשים שלמים.
וצ"ב, למה לא חקר מנלן באף אחד משאר דיני ב"פ?
ועוד צ"ב, למה הקדימו בפתיחת הפרק [סח, א], קודם שאפילו הציג את המושג דב"פ [עד, א] 'השוחט מעוברת ומצא בה עובר' [ובאור זרוע פתח בדין שחט ומצא (סימן תל"ט) בן ט' מת, ובן ח' חי או מת, לחוד; ובן ט' חי לחוד (בסימן ת"מ)].
♦
יש סוגים שונים בבני פקועה
והנה הטעם להתיר ב"פ נמצא במשנה חולין עד, א - "שחיטת אמו מטהרתו" [ותימא מנא לן הא? והרי דרשת כל אשר בבהמה אינו אלא אך ורק לדין שאין איסור אבר מן החי שייך בהעובר ואינו כטחול האמא]. וכן הר"ם כתב טעם "שחיטת אמו מטהרתו" (מאכלות אסורות ה, יג) [אבל השולחן ערוך והטור לא הביאו]. ויש לדקדק שבר"ם מבואר שטעם "שחיטת אמו מטהרתו" אינו שייך אלא בבן ט' חי, שהרי חילקם לב' הלכות [והפסיק ביניהם בדיני שליא שבסוף הפרק (עז, ב)]. מתחיל (ה, יג) הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וּמָצָא בָּה שָׁלִיל [בן ח'] בֵּין חַי בֵּין מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה [ולא ביאר שום טעם]. ובהלכה יד כתב, מָצָא בָּה עֻבָּר [בן ט'] חַי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִין וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה אֶלָּא שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ [וחילק הר"ם כאן בין 'שליל' ל'עובר', וכן גם בדיני חלב חילק כן, דבן ח' נקרא 'שליל' ובן ט' 'עובר', שם ז, ג והל' ד']. אבל בקרית ספר משמע קצת שכולם מותרים מכח שחיטת האם, השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת ואפילו עובר חי בן תשעה מותר בשחיטת אמו מן התורה.
וכן במתניתין, מדלא פירש הטעם 'שחיטת אמו מטהרתו' מיד על הרישא - השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת או בן תשעה מת שחיטת אמו מטהרתו וקורעו ומוציא את דמו - אלא על הסיפא לבד בביאור שיטת ר' יהודה [ת"ק] - מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר״מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו.
דהיינו שבן ח' חי או מת וכן בן ט' מת פשוט לן שמותרין הן לכו"ע, בלי טעם שחיטת אמו מטהרתו. וכן מבואר מרש"י (עד, א) ד"ה ומוציא את דמו, דחלבו [מבן ח' חי ומת ומבן ט' מת] הוא דמותר כדקתני לקמן מה חלב ושתי הכליות [כלומר שאינו מדין בן פקועה. ובחידושי הר"ן (עד, א) הקשה ארש"י אי להתיר חלבו צריכים ההוא דרשא תינח חלבו דשרו אבל גידו מנלן… לפיכך נראה דשריותא דחלב מכל בבהמה תאכלו נפקא… וההוא דרשא… לשלא הותר בשחיטת אמו^[5]… וא"כ למה לי מוציא את דמו… ליכא למימר שריותא מכל הבהמה אלא מידי דבר אוכלא… אבל דמו כיון דמשקה הוא…].
ויש להבין, מאין לר"י דרק בן ט' חי לבד בעיא טעם ולא לבן ח', ומנ"ל לר' מאיר לחלק בין בן ט' חי שאינו ב"פ ובן ט' מת דהוי ב"פ, והלא מהדרשה אין נראה לחלק בין בני ח' ובני ט'. והנראה, דהוא תלוי בסברא.
♦
שחיטת אמו מטהרתו בבן ט' ולא בבן ח'
ומבואר מזה דבן ח' שונה מבן ט' באופן יסודי, שאין היתרו מטעם 'שחיטת אמו מטהרתו', כלומר מדין ב"פ, אלא זה היתר בפנ"ע, והגם שהוא קשור לאותו דרשה.
וכן בסוף מתניתין מבואר דשונה בן ח' באופן יסודי מבן ט' – קרעה ומצאה בן ט' חי טעון שחיטת עצמו. משמע דדוקא בן ט' חי טעון שחיטה אבל בן ח' חי מותר ואינו טעון שחיטה. ואין לומר שפירושו שאין שחיטה נוהגת אלא בבן ט' ולא בבן ח', כי מדוייק מלשון המשנה "טעון שחיטה" שהיינו סוברים שאינו טעון שחיטה, ולא שמותר לשחטו. ולקמן נבאר בדעת הר"ם.
♦
אין לו אוויר ויש לו אוויר
וכן מבואר מרש"י (עה, א ד"ה אוירא גרים) דהא שבב"פ בן ח' חי חלבו מותר אינו מטעם דהוי ב"פ אלא מטעם דאין לו אוויר – שחילק בין ב"פ בן ח' חי ונפל [היינו בן ח' חי שנולד] – וכיון דנולד מיתסר [חלבו] ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (עד, א) חלבו מותר [חלב דב"פ בן ח' חי] התם הוא דלא יצא לאויר, ולא מטעם ב"פ. כלומר, שהנפל הוי דווקא עובר שיצא לאויר מאם חיה [ולא יוצא דופן, מבואר לקמן], ולכן יש לו אוויר ולכן יש לו חלב, משא"כ הב"פ אין לו אוויר, כי לא יצא לאויר מאם חיה.
וכן במשנה כתב רש"י חלבו דבן ח' חי או מת ובן ט' מת מותר לא מטעם ב"פ, דהיינו לא מטעם שחיטת אמו, אלא מדרשת 'מה חלב וב' כליות', דהיינו כי לא יצא לאויר מאם חיה. משא"כ חלב מבן ט׳ חי ניתר מטעם בן פקועה [ברש"י (עה, א) ד"ה חדשים גרמי: וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי ליה רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו]. דהיינו דווקא בן ט' חי ניתר מטעם בן פקועה, אבל חלב דבן ח' חי ומת ובן ט' מת אינו מדין בן פקועה אלא פשוט שאינו חלב כי אין להם אוויר.
כנראה, דהגם שהם דומים ונראים כחד דין, אינו כן, אלא יש טעם מיוחד לבן ט' חי וטעם אחר להיתר בן ט' מת ובן ח' חי או מת.
וכן בפסקי ר' ישעיה דטראני – במחלוקת ר"מ ור"י בדין שחט ומצא בן ט' חי – פירוש היכא דמצא בה בן ח' אפילו חי, ובן ט' מת, מודה ר' מאיר דאפילו חדשים ליכא ואינו נקרא בהמה ואיתרבי מכל בבהמה תאכלו. וגם חלבו מותר דלא קרינא ביה חלב בהמה. הרי משמע שלר"מ בן ט' חי אינו ב"פ, כי נחשב בהמה.
וגם הרשב"א מחלק בין בן ט' חי לשאר ב"פ. ועוד יותר כתב טעם חדש בהיתר בן ח' חי ומת ובן ט' מת, והוא טעם הנמצא במשנה אחרת (מתני' עב, ב) בדין אחר לגמרי, לבאר למה אין שחיטה לנפל [בן ח' חי הנולד] והוא נבלה אפילו אם שחטו. וז"ל (תורת הבית ב, ה): "בהמה בבהמה לרבות את הולד [שנמצא במעי אמו שחוטה] דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי לפי שאין במינו שחיטה וכן נמי בן תשעה מת" [ולא בן ט' חי] – והוא טעם שאינו נמצא בגמ' ובפוסקים אלא בדין שאין שחיטה לנפל (מתני' עב, ב) דהיינו שאינו בהמה [ע' רש"י שם דאינו בכלל בקר וצאן, ע' לקמן]. אלא ברור מדברי הרשב"א שהוא מותר באכילה בלי שחיטה מטעם שאין במינו שחיטה.^[6]
חלבו כחלב חיה או כחלב בהמה
במחלוקת ר' יוחנן ור"ל (חולין עה, א) בתלש חלב מבן ט' חי שעדיין במעי אמו החיה והוציאו לחוץ – מקשה ר"י לר"ל בשלמא לדידי דהוי חלב לכן יש ה"א שמעלין חלבו למזבח [כשהיא וגם עוברה קודש] ולכן איצטריך דרשה למעוטי מהמזבח – חלב וב' כליות האמורות באשם להוציא מכלל שליל^[7] – [רמב"ם מעשה הקרבנות (א, יט) – היתה הבהמה מעברת אף על פי שכלו חדשיו של עבר ואפילו נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו^[8] אלא חלב אמו בלבד. והרי העובר כאחד מאיבריה [דהיינו שאינו בהמה באנפי נפשיה] הר"ם לכאורה סובר דאפילו בשחט מעוברת אין מקריבין את חלב עוברה, וכ"ש שאין מקריבים חלב הנתלש מבן ט' חי דהוא עדיין בתוך אמא חיה. וכן בגמרא דפשיטא שאין מקריבים חלב בן ח' או בן ט' מת ואין חולקים אלא בחלב מבן ט' חי [ולכן הדגיש הרמב"ם – אף על פי שכלו חדשיו של עבר ואפילו נמצא חי – הגם שיותר נוטה להיות בהמה מ"מ אינו חלב] אלא לדידך, ר"ל, דכבר אינו חלב אמאי איצטריך קרא למעוטי מהמזבח.
ויש לדייק בלשון רש"י ורשב"א (תורת הבית ב, ה – שכתבו בסגנון אחד, ממש מילה במילה) לפרש ר"י – בשלמא לדידי, דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמא להא בבן תשעה חי דכיון דבהמה הוא אצטריך למעוטי. מבואר דדין חלב תלוי בהיותו חלב ממה שיש עליו שם ודין בהמה.
ותי' ר"ל, דמההוא דין גופא דלא מעלין חלב ב"פ למזבח [דאילו תלש אין כאן שחיטה ולא זריקה, ופשוט שאין מקריבין.^[9] הגם דכן הוא משמעות רהיטת הגמרא, אבל ע' חידושי ר"ן (עד, א) דפשיטא דמה שניתר מטעם ב"פ אין מקריבו, ודרשת מה חלב קאי רק אתלש] ילפינן דחלב מאינו ב"פ [תלש – כי הוא עדיין עובר במעי אמו החי] שאינו חלב. והא יש לתמוה, דאינם שווים הם דהא לב"פ יש דרשה מיוחדת - "וכל בהמה... בבהמה אותה תאכלו" [דברים יד, ו; חולין סט, א] להתיר חלבו, וא"א ללמוד מב"פ לאינו ב"פ. וחוץ מזה ביאר רש"י דב"פ פסול להקרבה מטעם יוצ"ד, דהיינו כל ב"פ גם הנולד וגם היוצא ממפרכסת. וא"כ קשה מאי בעיא קרא. וכעין זה הק' תד"ה והא [פט, ב] דנראה מהגמ' שם שאין חילוק בין גיד הנמצא בב"פ לגיד הנמצא בבהמה רגילה – שהרי סבר לפרש את המשנה, גיד הנשה נוהג... במוקדשין בולדות קדשים. והק' בגמ' ומי מצית מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן? והקשו בתו' תימה מאי פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה. ולא תירצו.
וכן באיכא דאמרי (שם) איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן מה חלב ושתי כליות… בשלמא לדידי [מדיש ה"א משוכנע דהוי חלב] משום הכי מיעטיה רחמנא [פרש"י לאשמועינן דלאו חלב הוא והיינו דאינו חלב כלל לא לאכילה ולא להקרבה] אלא לדידך ליקרב [פרש"י דאמרת חלב הוא לענין אכילה [מכח סברא]^[10] אמאי מיעטיה מהקרבה לבד, אם עדיין חלב הוי לאכילה^[11]] א״ל מידי דהוה אמחוסר זמן [פרש"י [לשון ארוך ומיותר] דיצא לאויר וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה. משמע דא"א לדון במחוסר זמן אי לאו בהמה הוי – דהא אינו בהמה כל עוד שלא יצא מאמא חיה – הגם שכבר דנין להקריב חלבו. ורק עכשיו דקרוב לבהמה הוא יש לדונו כמחוסר זמן, דאילו מחוסר זמן ממש א"כ למה לי קרא דין [סברא] הוא ופשוט שאין מקריבים חלבו [וגם יש לדון מטעם יוצא דופן]. ואינו מובן, דהרי פשיטא שאין מקריבים את חלב האם שנתלש, דהרי חסר שחיטה וזריקה וכו'^[12] וא"כ למה ואיך יש שום צד [בין לר"י בין לר"ל] להקריב מה שנתלש^[13] מבן ט' חי במעי אמו? ונראה שיש צד להקריבו, דהא קדוש הוא, אבל לא בתור בהמה אלא בתור קרבן עצים.
♦
יסוד היתר חלב וגיד
אלא נראה מכאן פשוט, דיש יסוד א' להתיר את חלב וגיד העובר שאינו ב"פ, וגם חלב וגיד דב"פ.
ומבואר דהכל הוא מטעם דין או יסוד שנמצא בדרשת ב"פ, ולכן אינו אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בבהמה טמאה. דאיתא במתני' (ק, ב) נוהג [גיד] בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה… ובגמ' ומי מצית אמרת [שר׳ יהודה סובר] נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר׳ יהודה אומר אינו נוהג בשליל [דבן ט' חי הוי ב"פ] וחלבו מותר. הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג.
ושם בתד"ה אבל, בהמה טמאה כאווירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו – כלומר שעובר טמאה גם במעי אמו לא חסר לו אוויר, וכבר נחשב בהמה קודם לידתו. משא"כ בטהורה, דגילה לנו הקרא 'כל בבהמה תאכלו' שאלו שמותרים באכילה אינם בהמה עד לידתם, ביציאתם לאוויר העולם [וכן ביו"ד (יג, ה, ו) מצא בה דמות עוף, אע"פ שהוא עוף טהור... לא התר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה... ומצא בה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות, אסור אולי מקורו גם במה דאינו בגדר בהמה טהורה ולכן יש לו אוויר גם במעי אמו] וממילא אין עליהם איסור אבר מן החי. והוא היסוד שעליו בנוי כל דיני ב"פ ולכן בו פתח פרק בהמה המקשה – חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה [כי עדיין אינו בהמה, ואין איסור אבר מן החי שייך בו] מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר. ובההוא דינא לבד שואלים מנלן ומבררים את מקורו [סט, א] משא"כ בשאר דיני בן פקועה. ונראה שלכן הר"ם הביאם בפ"ה בסוף דיני אבר מן החי.
וכן מצינו בגיד, דהא סבר ר' יהודה (ק, ב) שהאוכל גיד סוס חייב ב', א' על גיד וא' על בהמה טמאה, דשניהם חלין בבת א' [דאל"כ אין איסור חל על איסור] בעת יצירה [רש"י ד"ה לעולם]. והק' בגמ' דהרי ר"י סובר דבב"פ [דהיינו בן ט' חי] אין איסור גיד, וא"כ אין בשליל איסור גיד אלא בלידתו ולא ביצירתו [רש"י ד"ה אינו נוהג] ואינם חלין בבת אחת. והלא נפלאים הדברים, דלב"פ יש דרשה להתיר גידו, ואיך מדמים ומקשים מגיד דב"פ לגיד סוס? ואם גמל הנמצא באם שחוטה הוי ב"פ [סט, א לאתויי עובר שפרסותיו קלוטות דהוי גמל לדעת רבי שמעון, דהיינו פרה הנולד בפרסות קלוטות שאינו פרה אלא גמל, ואעפ"כ הוי ב"פ ע"י שחיטת אמו] ואין בו איסור בהמה טמאה, כ"ש שיש להתיר את הגיד בבהמה טהורה מדין ב"פ.
ועוד, הרי הגמ' בתירוצה חילקה בין שליל דטהורה, שאין בו גיד אלא בלידתו, ושליל דטמאה, שיש בו גיד גם במעי אמו (ק, ב) הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג, וברש"י ד"ה כל בבהמה, ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה. וקשה, שמהאי קרא אין לחלק אלא בין ב"פ ואינו ב"פ, ומאין לן לחלק בין שליל דטהורה ולחדש שאין בו גיד עד לידתו, ושליל דטמאה שכבר יש בו גיד מיצירתו.
♦
כשאין אוויר אינו בהמה
אלא פשוט שבבהמות טהורות יש יסוד א' להתיר גם גיד דב"פ וגם גיד דכל שליל, והיינו שאין גיד בשליל כי עדיין אין בו אוויר ואינו בהמה, והוי בהמה רק בצאתו לאוויר העולם [ולכן פרה הנולד בפרסות קלוטות, שאינו פרה אלא גמל [לר' שמעון], מ"מ פשוט דהוי ב"פ בשחיטת אמו, כי עדיין אינו גמל כל עוד הוא עדיין במעי אמו^[14], כמו בתלש חלב מבן ט' חי שעדיין במעי אמו, דהוי חלב רק בצאתו לאוויר העולם. [מאכלות אסורות ז, ד; טשו"ע סד, ג].
וכן רש"י (עה, א) חילק בין נפל דהיינו בן ח' חי שנולד שחלבו חלב ובין ב"פ בן ח' חי שאין חלבו חלב, כי הנפל שנולד יש לו אוויר, משא"כ הב"פ שיצא מאם מתה אין לו אוויר הגם שנמצא באוויר, כי אין אוויר אלא ביוצא מאם חיה לאוויר העולם^[15] [ואולי לכן הדגיש בגמ' יצא לאוויר העולם, ולא כתב נמצא באוויר העולם, או סתם אין לו או יש לו אוויר]. ובכך ביאר רש"י שר' יוחנן בשיטתו שיש חלב בנפל, מ"מ סובר שאין חלב בב"פ. וז"ל ד"ה אוירא גרים, "לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי׳ לרבי יהודה דאמר לעיל (עד, א) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר". קודם כל יש לשים לב שהגם שהגמרא דנה בחלב, מ"מ רש"י מדגיש שביציאתו לאוויר הוי בהמה. דהיינו שאין חלב אלא בבהמה, כלומר שהעובר נהפך לבהמה ואז יש לו חלב. בהוו"א סבר שאם כבר יש חלב בהעובר כשעדיין במעי אמו, אז א"א להתירו מדין ב"פ, וק' ממתני', ובמסקנא אין חלב כלל כל עוד דהוי במעי אמו, ודווקא בצאתו לאוויר מאם חיה נהפך לחלב.
וזה מתאים במה שביאר הר"ם וכן בטור ובשו"ע (מאכלות אסורות ז, ד; טשו"ע סד, ג) דבתלש חלב מבן ט' חי [ולא מת, הגם שכבר יש לו חדשים] שעדיין במעי אמו החיה, דהוי חלב, אבל דווקא בצאתו לאוויר. וצ"ב ל' הגמרא – הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט׳ חי ואכל.
וכן משמע מהא גופא דחולקים (עה, א) ר"י ור"ל אי יש איסור חלב בעובר הגם שאין בו היתר דב"פ [ואולי לכן המחלוקת כאן בסוגיית ב"פ דאי לאו הכי הול"ל בסוגיית חלב. ומזה גופא מבואר שסוגיות תלש חלב מקושר לבן פקועה], שהרי האם עדיין חיה, וא"כ מאיזה טעם ואיזה סברא יש להתיר חלב הנתלש מעוברה. אלא שסובר ר' יוחנן שיציאתו הוי יציאה לאוויר ונעשה חלב [ובלתי נמנע לומר כן, דהא תלש מבן ט' מת כבר יש חדשים, ומ"מ אין שום צד דהוי חלב [וכן מבן ח' אפילו חי], הגם שלא נולד העובר. וחולק אריש לקיש שסובר שאינו חלב אלא בלידה מושלמת דכל גוף העובר. [אבל בבן ח' פשיטא [להלישנא בתרא] – כל היכא דלא כלו לו חדשיו לא כלום הוא, שאינו אפילו קרוב להיות בהמה].
באותה מחלוקת דר"י ור"ל יש ב' לשונות ורש"י מקשה בשתיהן את אותה קושיא – איך מתיישבת שיטת ר' יוחנן האוסר חלבו [לפי הלישנא קמא חלבו של נפל, דהיינו בן ח' חי הנולד, ולל"ב חלב הנתלש מבן ט' חי שעדיין במעי אמו] – אליבא דר' יהודה במתניתין (ע"ד, ב) המתיר חלבו דב"פ. ברור מרש"י דחלב ב"פ וחלב דסתם עובר שוין הם, ולכן יש להקשות מא' על השני. [ונראה שלכן הבין רש"י שיש צד השווה ולכן הקשה, דאל"כ מה שייך תלש חלב לסוגיית בן פקועה?].
♦
חלב דבן ט' וחלב דבן ח' — טעמים נפרדים?
בהשקפה ראשונה משמע מרש"י שם דחלב דבן ט' וחלב דבן ח' ניתרים משני טעמים נפרדים, דהא רש"י מתרץ תירוצים שונים לאותה קושיא [איך מתיישבת שיטת ר' יוחנן האוסר חלבו, אליבא דר' יהודה המתיר חלבו דב"פ]. בל"ק, דהיינו בנפל [בן ח' שנולד], רש"י פירש שיש לו אוויר ולכן חלבו אסור, משא"כ ב"פ בן ח' אין לו אוויר [דהיינו שאין אוויר אלא אם נולד לאוויר, ולא ביוצא מאם מתה לאוויר], ולכן חלבו מותר. כלומר, שעדיין אינו חלב, ולא מטעם שיש בו איזה היתר [והלא ק' למה לא תירץ באופן פשוט דבב"פ אין חלב מכח דרשת בהמה בבהמה, אבל הנפל אינו ב"פ ויש לו חלב [וברש"י (ד"ה ומוציא את דמו, עד, א) באמת כתב טעם מדרשת מה חלב דאין לבן ח' חי או מת או לבן ט' מת חלב, גיד או טריפות ולא מדרשת ב"פ כל בבהמה]. ולא עוד, אלא צ"ב איך ואיך חשבו שזו שאלה מלכתחילה, ונפרש לקמן]. כלומר, אילו יש בפנינו ב' חתיכות חלב מב' בני ח' חי, ושוין הן ואין ביניהן אלא שא' מנפל הנולד מאם חיה והשנייה מהנמצא באם שחוטה, כלומר ב"פ, יוצא דבר נפלא לדברי רש"י, שבדין חלב אינם שווים – אבל לא מטעם שא' אינו ב"פ והשני הוי ב"פ, אלא מטעם דלהנפל יש אוויר מפני שנולד, ולכן יש לו חלב, משא"כ הב"פ אין לו אוויר מפני שיצא מאם מתה, ולכן אין לו חלב. ויוצאים מכאן ב' דברים מופלאים.
א. דלב"פ בן ח' חי הא שאין לו איסור חלב אינו מדין ב"פ אלא מדאין לו אוויר.
ב. שאין נחשב אוויר אא"כ נולד לאוויר, אבל לא אם הוא רק נמצא באוויר [ע’ ברש"י ד"ה קורעו, [עד, א] ומודי ר"מ בהו… לאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא. ואינו מובן, שהרי הוא בפנינו באוויר העולם, אלא שאינו אוויר אלא ביצא מאם חיה לאוויר. וכן הוא ברש"י שם ד"ה טעון שחיטה, ולרבנן [דסברי בן ט' חי הוי ב"פ] חדשים ולידה גרמי, דהיינו שאין כאן לידה ולכן אינו בהמה, הגם שהעובר חי וכלו חדשיו ונמצא באוויר – ולכן הוי ב"פ.
אבל באמת נראה שהכל טעם א'. כלומר בדין ב"פ חידש לן שבן ט' חי שנמצא בכשירה דינו שאין לו אוויר, ולכן לא הוי בהמה ועדיין עובר הוי. כי בלי דין ב"פ בן ט' חי יש לו אוויר, הגם שלא נולד כדרך הנולדים והוי בהמה מעלייתא [וזהו החידוש בקרעה, דהגם שלא נולד כדרך הנולדים, מ"מ נהפך לבהמה ביציאתו לאוויר העולם וטעון שחיטה. ע' תיו"ט]. ויוצא שגם בן ח' אפילו נולד, וכן בן ט' מת, וגם בן ט' חי הנמצא בכשירה [ב"פ] כולן שווים בטעם שאין להם איסור חלב, והוא מטעם שאין להם אוויר. בן ח' חי ומת ובן ט' מת מסברא [לרש"י מדרשת חלב וב' כליות] ובן ט' מת מגילוי הקרא בהמה בבהמה.
♦
רבי מאיר ורבי יהודה
ובדין בן ט' חי שאינו ב"פ לדעת ר' מאיר כתב רש"י (עד, ב ד"ה טעון שחיטה) דחדשים גרמי לשוויה בהמה באנפי נפשיה [ולכן אינו ב"פ] – ויש שרצו לתקן בדברי רש"י דצ"ל "חדשים ואווירא גרמי", דהא קשה, שהרי בן ט' מת יש לו חדשים, ומ"מ הוי ב"פ גם לר"מ. [ע' רמב"ן (ורש"ש) – פירש״י ז״ל דטעמיה דר״מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל בבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר״מ מצא בה בן ט׳ מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה, והרשב"א כתב – פירש רש״י ז״ל דקסבר [ר' מאיר] דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה... ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר.] והאמת דכן יש להם להקשות אר"י (עה, א) שסובר דתלש חלב מבן ט' מת אינו חלב. ואמאי, והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי].
ונראה דכוונת רש"י לומר דכמו שאין אוויר לר"י לשוויה בהמה באנפי נפשיה אלא ביצא העובר חי [מאמא חיה], כמו כן לר"מ אינו בהמה באנפי נפשיה על ידי חדשים אלא אם יצא העובר חי לאוויר [והגם שיצא מאם מתה, מ"מ נהפך העובר לבהמה לר"מ, וכמבואר בגמרא (עד, א) עד כאן לא קאמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה ה״מ היכא דיצא לאויר העולם – ועל פרט זה חולק ר' יהודה וסובר שדווקא אם יצא מאם חיה נהפך העובר לבהמה, וכדביארנו ברש"י ד"ה אבל במעי אמו – (עד, א) בהושיט ידו ושחט בן ט׳ חי במעי אמו – לרבנן אין שחיטה אלא ביצא לאויר בחיי אמו. ובאמת כן תירץ הרמב"ן – ולאו קושיא היא, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבי ליה ר׳ מאיר. וכוונתו דכל שלא יצא לאוויר אין חדשיו כלום ואינו בהמה דהא אין שחיטה בבן ט' אלא אחר יציאתו לאוויר – לר"מ הגם שיצא מאמא מתה אבל לר"י אינו בהמה אא"כ יצא מאמא חיה ולכן כתב רש"י ולרבנן חדשים ולידה גרמי.] וכל שלא יצא חי לאוויר, הא שחי וגידל במעי אמו ויש לו חדשים לאו כלום הוא, כיון שמת קודם שיצא לאוויר העולם. דאין כל מטרת או 'חדשים' או 'אוויר' אלא כדי להיות נחשב בהמה באנפי נפשיה, ואין לו שם או דין בהמה אלא בצאתו חי לאוויר העולם. ואם יצא מת פשיטא שא"א להיות נחשב בהמה באנפי נפשיה. וברור דלר"מ מה שחדשים גרמי לשוויה בהמה היינו רק אם 'יצא חי לאוויר', כי ר"מ מודה דב"פ הוא אם מת או נהרג קודם שיצא, הגם שוודאי הוי בן ט' [ואפילו היה חי בשעת שחיטת אמו, רא"ש סימן ה' – אלא ודאי אפילו מת אחר שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. וכן מדויק בל' המשנה "שחט ומצא" ולא "שחט והיה בה", דהיינו דאין השחיטה קובעת אלא שעת מציאתו היא הקובעת, ולכן אפילו מת [או הרג] העובר במעי אמו אחר שחיטת אמו, מודה ר' מאיר דהוי בן פקועה].
וכן הר"ם כתב (ז, ד) טעם שהחדשים גורמים בחלב הנתלש מבן ט' חי שעדיין במעי אמו, ומ"מ דווקא ביציאתו הוי חלב. ומבואר שאין חדשים אלא ביציאה לאוויר העולם.
והא דלא כתב רש"י בביאור ר' מאיר "אוויר וחדשים" אלא כתב שהחדשים לבד גורמים לשווייה בהמה, היינו משום כי "אוויר" הוי יציאה לאוויר מאמא חיה דווקא, אבל בן ט' מת הנמצא עכשיו באוויר זה אינו אוויר אלא חדשים. ובזה גופא חולקים ר"מ ור"י, דר"י סובר שאינו בהמה באנפי נפשיה אלא ביצא מאם חיה, וזהו שאין לו אוויר, ור"מ סובר שגם כשיצא מאם מתה ובלבד שהעובר חי.
אבל בל"ב [בתלש חלב מבן ט' חי והוציאו, דהוי חלב לר' יוחנן] מודה ר' יוחנן לר' יהודה שחלב ב"פ מותר, דהא יש לו היתר מיוחד, דרשת 'כל בבהמה תאכלו'^[16]. משא"כ בחלב הנתלש מבן ט' חי שעדיין במעי אמו, הוי חלב לר' יוחנן, כי נחשב 'נולד' ביציאתו לאוויר העולם מאם חיה.^[17]
כלומר, דחלב ב"פ בן ט' חי וחלב ב"פ בן ח' חי שניהם מותרים אבל מטעמים נפרדים, בן ט' חי מדין ב"פ שניתר בשחיטת אמו [ואי לאו הכי הוי חלב דיש לו אוויר, כיון שיש לו חדשים, ולכן הוי בהמה באנפי נפשיה – דהיינו אי לאו גילוי הקרא היינו סוברים שבן ט' חי הנמצא באם שחוטה הוי בהמה באנפי נפשיה ויש לו אוויר ולכן יש לו חלב. כלומר, שנהפך מעובר לבהמה, הגם שלא נולד כדרך הנולדים מאם חיה]. אבל בן ח' אין בו חלב מדאין לו אוויר [ואינו בהמה] הגם שעכשיו נמצא באוויר ד"כל היכא דלא כלו חדשיו לא כלום הוא" (גמ' עה, א) ואפילו אינו ב"פ אינו בכלל תורת חלב. וכן הוא בר"ם (ז, א) הָאוֹכֵל כְּזַיִת חֵלֶב בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת... בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב שְׁחוּטָה, ובמה שדנו לבאר בדברי רש"י; ובר"ם ה, יג – אע"פ שהוא בן ט' חדשים גמורים ואפשר שיחיה, אינו צריך שחיטה.
ובזה מובן הא דביאר רש"י במתנ' (עד, א) דהיתר חלב דבן ח' חי ומת, וגם בן ט' מת, הוא מדרשת 'מה חלב וב' כליות האמורות באשם', שלכאורה אינו מובן, והלא ההיתר הוא מטעם ב"פ מדרשת 'בהמה בבהמה' [וכן הקשה הר"ן ודחה מה שפי' רש"י^[18]]. אלא מוכרח שאין התירו דב"פ אלא משום שאינו בהמה ולכן אינו חלב, וכדביארנו דאין דרשת בהמה בבהמה אלא להתיר בן ט' חי [דהיינו שחידש לן הקרא דאין לו אוויר, אע"ג דהוא בן ט' חי], ואילו בן ח' חי ומת ובן ט' מת מותרים בלי דרשה אלא מטעם שאינו בהמה, דהרי פשיטא שאינם בהמה. [דהיינו שאין איסור אבר מן החי במה שנחתך מהעובר אפילו בן ט' חי. ואין הכוונה ששחיטת האמא מתירתו אחרי שנאסר, אלא שאינו כטחול וכליות מהאם עצמה, כי אינו בהמה ולא חלק מהאמא ולא שייך ביה אבר מן החי.^[19] ובאותו יסוד נכללים כל דיני ב"פ, כלומר שנעצר בתהליכו ולא היה ולא יהיה בהמה. ולקמן נפרש בדברי רש"י (ד"ה אין לו תקנה עה, ב) שבחצי בן פקועה [שאביו או אמו לבד הוי ב"פ אבל זוגו הוי בהמה רגילה] הסימן שבא מכח הב"פ כתב רש"י שהוא שחוט משנולד – ולא משנוצר. וכן מבואר בהרשב"א, שפירש חקירת שחט בן ט׳ חי במעי אמו (עד, א) - "אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימניו אם סימנים הן חשובים אם לאו", דכל עוד שלא יצא לאוויר העולם אין לו חיות בהמה [גמורה] ואין לו סימני שחיטה, ואינו בהמה שחוטה. וכן בלבוש (יג, ד) - ... אותו הולד אין לו תקנה שהרי מצד אחד הרי הוא שחוט משעה שנולד... סימן א' נשחט בשעת הלידה.
♦
נפל ושליל בב"ח – ר"ם
והר"ם מחלק בין נפל – בן ח' חי הנולד, ובין שליל – בן ח' חי יוצא דופן שאינו נולד. דהנפל הוי נבלה, אפילו שחטו (ד, ד) – הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר נֵפֶל בְּהֵמָה טְהוֹרָה לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה ולכן היות שאין איסור חל על איסור, אין בו איסור אכילת בב"ח. כמבואר שם בר"ם (ט, ו) - "הַמְבַשֵּׁל בְּשַׂר מֵתָה אוֹ חֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּחָלָב לוֹקֶה עַל בִּשּׁוּלוֹ וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. שֶׁאֵין אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב חָל עַל אִסּוּר נְבֵלָה אוֹ אִסּוּר חֵלֶב." אבל שליל אינו נבלה, אפילו מת בלי שחיטה, כי אינו בהמה, דהא אין לו חדשים וגם אין לו אוויר דלידה. ולכן – הַמְבַשֵּׁל שָׁלִיל בְּחָלָב חַיָּב וְכֵן הָאוֹכְלוֹ (ט, ז וכן טור ושו"ע). כלומר דלידה אפילו בבן ח' גורמת לשוויה בהמה להיות נבילה, משא"כ אם אינו נולד, אינו בהמה באותו פרט.
♦
גדי לרבות שליל
ומהא דאיצטריך דרשה 'גדי לרבות שליל' (קיג, ב) מבואר דמצד הסברא שליל אינו 'בשר' באיסור בשר בחלב [והגם דפשיטא לן שאפילו גלגל העין, שאינו בשר רגיל, מ"מ הוי בכלל בב"ח בלי ריבוי] ולולא הדרשה היה מותר לבשל שליל בחלב ולאכלו. ע' תפארת יעקב דכן הקשה – למה בעינן קרא לרבות השליל? ותירץ מתוס' ד"ה בולדות [פט, ב] דכתבו שאין איסור חלב לבן ח' מדאינו בהמה. וכתב התפארת יעקב דכן יש לומר שאין שליל בכלל בהמה לדיני בב"ח, ועל זה גילה לן הקרא גדי לרבות, דאסור לבשלו בחלב. ואינו גילוי אלא בבב"ח, אבל לדין חלב וגיד עדיין אינו בהמה. וכן נראה בדעת הערוך השולחן (פז, כח) המבשל שליל בחלב חייב דהוא כבשר לענין זה [אבל לא לשאר דברים], וכך אמרו גדי לרבות את השליל.
אבל השליא [כמין כיס שהעובר מונח בתוכו – רע"ב ד, ז] אינו בכלל 'גדי לרבות שליל', דמן הסתם אינו נחשב אפילו לאוכל אלא אם חישב עליו לאוכלו, ונעשה בזה אוכל אבל רק לענין קבלת טומאה, אבל עדיין אינו נחשב בשר ואינו נבילה [רע"ב שם, רש"י (ד"ה אבל לא טומאת נבלות עז, א) דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא]. ודינו כהשליל, דגם כשהוא חתוך מהאם אינו אסור מטעם אבר מן החי וניתר בשחיטת האם [רע"ב שם, רש"י (ד"ה תאכלנה עז.) – ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם – ובפסקי הרי"ד טעם אחר, "ולא אמרינן הא בעינן פרסה או פרסות וליכא והוי ליה כמו דמות יונה שהיא אסורה". ותמוה, דכי יש לחלק בין שליל והשליא שלו? ואם פרסות העובר רגילות, למה יחשב השליא לדמות יונה? ואם פרסותיו כרגלי יונה, והעובר ניתר בשחיטת אמו, וכי סלקא דעתך שהשליא מסביב הדמות יונה כן ניתר בשחיטת האם? ואולי דווקא כשנתלשו מהאם ונפרדו, שאין השליל בתוך או מחובר להשליא, וכמו במתני' (עז, א) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה כסימן ולד בבהמה. דהיינו שאם יש שליא אין ספק שהיה וולד, וכשיצאה מקצת השליא חוששים אולי יצא ראשו וכבר נחשב לנולד. והגם שבמה שיצא מהשליא נראה ריקנית, חוששים אולי נימוח ולא ניכר. ע' רש"י (עז, ב) ד"ה אלא שליא – שיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד. ועוד נראה שלדעתו פשיטא דאין לאסרו מטעם אבר מן החי, דפשיטא דטפל הוא להשליל וניתר כב"פ, אי לאו דיש לחוש דהוי כדמות יונה.ומסתברא דגם אינו בשר לדיני בב"ח, וכמו שביארנו, דמצד הסברא אינו בהמה וגם אינו בכלל הריבוי מדרשת 'גדי' לרבות.
ומדרשת "גדי לרבות את השליל" אין צורך לרבות אלא שליל [יוצא דופן], דהא נפל [הנולד] הגם שהוא בן ח', מ"מ פשוט לן שהוא בכלל איסור בשר בחלב, אבל בב"פ אין בו איסור בב"ח כלל.
♦
הרמ"א הט"ז ורש"י – חלב
כתב הרמ"א (יו"ד סד, ב) - וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה. וכתב הט"ז "לא ידעתי פירושו דאם נתכוין לאיסור חלב אדרבה באמת אין בו משום חלב כמ״ש הטור בשם רמב״ם. ואי נתכוין לאיסור מצד שהוא נפל זהו פשיטא דלמה יהיה מותר יותר משאר בשר הנפל. ובד״מ לא הוזכר מזה ונראה שהג״ה זו לאו מדברי הרב היא אלא איזה תלמיד טועה כתבה." וכן בש"ך (סק"ה) - "לא היה צריך הרב לכתוב זה כיון דמ״מ אסור משום נבלה ואפי׳ מלקות נמי איכא משום נבלה וכדכתב הרמב״ם והטור והוא פשוט". אבל רש"י (עה. בד"ה כחלב חיה) כתב - "ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו [שחיטת הנפל] מטהרתו אבל חלבו כבשרו", דהיינו שכולו הוי נבילה דהיינו גם חלבו.
ולכאורה משמע מדברי רש"י והרמ"א שיש צד לומר שאינו אסור מטעם נבלה ולכן ביררו שכן הוא נבילה
ועוד יש להבין מה שכתב הרמ"א וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה, הלא כבר ידעינן מהו נפל, ומה בירר ואיזה הבנה הוסיף באמרו – אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה.
אבל נראה שכתב הרמ"א ממש כמו רש"י (עה, א) במחלוקת ר"י ור"ל אי יש חלב בנפל בד"ה הטילה נפל, בהמה המפלת – וכי לא ידענו מהו נפל?
אלא דיש לחלק בין בן ח' הנולד ובן ח' יוצא דופן, הנולד הוי נבלה אבל שאינו נולד אינו נבילה. ולכן רש"י [בהמה המפלת] והרמ"א [אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה] הדגישו דווקא ההוא שנולד, הוא אסור מדין נבלה.
וברור שזו כוונת רש"י (עב, ב) אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי׳ נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן כי אם לא נולד אלא יצא דרך דופן אינו נבילה. וכן רש"י ד"ה אוירא גרים [עה, א] פירש שהנפל שנולד יש לו אוויר ולכן יש בו חלב, משא"כ הבן ח' חי שלא נולד [ב"פ] אין לו אוויר ולכן אין בו חלב. וז"ל אוירא גרים, לשוייה בהמה [והל"ל לשוייה חלב] וכיון דנולד מיתסר ואפי׳ לרבי יהודה דאמר לעיל [עד, א] חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר. ולכאורה ה"ה ביוצא דופן דאין לו אוויר, חזינן דלידה אפילו בבן ח' גורמת לשוויה בהמה להיות נבילה, משא"כ אם אינו נולד אינו בהמה באותו פרט.
ואולי כתבו באופן שמגלה טפח ומכסה טפחיים, כדעת רש"י ד"ה פסח [חולין יב, א] אין מפרסמים הדבר^[20].
ובמקור הדין (סוף המשנה עב, ב) דהנפל הוי נבילה ואין בו שחיטה כתב רש"י ד"ה שיש במינה שחיטה, הלכך לא נפקא [הטריפה] מכלל בקר וצאן [ולכן שחיטתו מטהרתו] אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי׳ נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן [וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל]. וכוונת מילת נולד – דהא במ"א כתב רש"י [עד, א ד"ה אבל במעי אמו] יצא לאוויר בחיי אמו – הוא לאפוקי יוצא דופן דאז אינו אפילו נבילה והוא השליל שחייב על אכילתו בבשלו בחלב כי אינו נבילה. ולכן אין עיכוב מטעם אין איסור חל על איסור. ויותר, בלי ריבוי מדרשת גדי לרבות את השליל לא היה נחשב אפילו להיות בשר להוי אסור לבשלו בחלב.
♦
אכלתם בשר בחלב — משך חכמה
וידוע כשעלה משה לקבל התורה, ביטל טענת המלאכים באמרו להם... והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב (מדרש תהילים ח, ב) [כדכתיב (בראשית יח, ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן־הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ]. וע' במשך חכמה (ריש פ' וירא) שביאר דהמלאכים אכלו בב"ח ממש, אבל לא היה איסור לא בבישולו ולא באכילתו, כי בשל להם בשר ב"פ בחלב. ובכך ביטל משה רבינו טענתם, כי הלא אין ב"פ אלא ממי שיש לו קדושת ישראל ושחיטתו שחיטה. כלומר, שהמלאכים כבר קבלו כשאכלו אצל אברהם אבינו, שהיה לו קדושת ישראל וא"כ כבר קבלו שהתורה תורתינו. ובזה ביטל וסילק משה רבינו את דבריהם 'מה אנוש'. [באמת היה די שיאכלו בשר שחוטה שלו ולאו דווקא מב"פ, וע' לקמן].
וע' במועדים וזמנים מהגאון ר' משה שטרנבוך (חלק ד' ס' שיט, בעניני שבועות) שכתב שלכן אוכלים מאכלי חלב בשבועות כי בזה זכינו לתורתנו הק'. וז"ל – בספר מש"ח [מהגאון רבי מאיר שמחה זצ״ל] פירש בדרך נפלא המדרש, והיינו שאברהם אבינו שהאכיל למלאכים בשר בחלב, הכוונה מב"פ שאין בזה אסור בשר בחלב, וזהו הטענה למלאכים, שע״כ הם גופא אישרו כבר אז שהתורה שייך לעם ישראל, ומוכח שאינם כבני נח רק השחיטה מתיר בב"פ ושרי בחלב והיינו טעמא שלהם ניתנה תורה. [והעיר בני דא"כ כדי להדר המנהג כדאי הוא לאכול לא סתם מאכלי חלב בשבועות אלא בשר ב"פ שנתבשל בחלב].
וברור שבשרו מותר בחלב ולא שדחקו כמה לפרש שכיוון לחלב מדהוי חלב שחוטה. וכן פשוט, דאי לאו הכי אין להמשך חכמה להביא ב"פ כלל, אלא היה לו לפרש שאברהם אבינו בישל בשר רגיל בחלב שחוטה, ולא הוסיף שום ביאור או הבנה מרווח בדברו על ב"פ. ועוד, דאסור מדרבנן^[21] (יו"ד צ, א) לבשל בשר בחלב שחוטה [אבל קשה, דהא המשך חכמה הביא את דחיית השער המלך (איסורי מזבח ג, יא) להקושיא שאולי חלב מבהמה רגילה הוי אסור מטעם אבר מן החי (בכורות ו, ב), ולא אסרה התורה בב"ח אלא בחלב ב"פ שאין בו משום אבר מן החי. ותירץ השער המלך דחלב ב"פ הוי כמו חלב שחוטה, שאינו 'חלב אמו' [מן הראוי להיות אם] ומותר לבשל בו בשר. ולאיזה תועלת הביא השער המלך שמותר לבשל בשר רגיל בחלב ב"פ. ואולי דכיוון לומר דכמו שאין חלב ב"פ נחשב לחלב בהמה, כמו כן אין בשרו נחשב לבשר בהמה, וכן נראה, דהרי חלקו גדולי האחרונים [מהרי"ט אלגאזי על הל' בכורות (פ"א, ב) רעק"א (יו"ד סי' פז ס"ו); שו"ת נוב"י (יו"ד סי' לו); שו"ת חת"ס (יו"ד סי' יד)] אם חלב ב"פ דינו כדין חלב שחוטה. ותמוה, דהא יסוד ההיתר הוא דאינו 'חלב אמו'. וע' שם ברש"י (קיג, ב) דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה. וקשה, דהא ב"פ הוי ראוי להיות אם. אלא היסוד הוא דבמיתה כבר אינו מין שראוי להיות אם, ומוכרח לומר כן דאין לומר שמותר לבשל בשר בחלב מבהמה שאין לה רחם הגם שהיא אינה ראויה להיות אם, דעדיין הוי מין שראוי להיות אם [ע' משנה עב, ב].
ויותר מזה, שאפילו את"ל דהוי חלב שחוטה, עדיין הדבר אסור מדין מראית העין, ואיך בישל אברהם אבינו בחלב שחוטה [והרי הוא שמר אפילו הנהגות טובות ואכל חולין בטהרה, ולכן לא הביא את הלחם כי הוא נטמא משרה אמנו שחזרה לה אורח נשים [רש"י יח, ח – ולא האכיל לאחרים מה שלא אכל בעצמו, ר"ע מברטנורא עה"ת]. וכ"ש שלא עבר על איסור מראית העין [יו"ד צ, א]. אלא ברור שבשל תבשיל הכי טעים ויפה [כדי להדר במצות הכנסת אורחים, וכמו שהכין ג' לשונות בחרדל (רש"י יח, ז) באופן המותר גם מן התורה וגם מדרבנן, ע"י בשר ב"פ בן ח' או בן ט', שיש בו שום דבר תמוה [יו"ד יג, ב], שאין בהם משום מראית העין.^[22]
ובס' דעת זקנים ס' וירא, אתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב. מיד הודו להקב"ה והיינו דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי (שמות לד, כז) וכתיב לעיל מיניה לא תבשל גדי בחלב אמו. כלומר דע"י בב"ח זכיתם לקבלת התורה.
וכן דעת הגאון הרב חיים קנייבסקי, דמותר לבשל בשר ב"פ בחלב ואין אפילו משום מראית העין. וחוץ ממה שדיברנו בפירוש על זה, הרי גם כתב עצה [בתשובה למכתב] לברך 'שהחיינו' אפרי חדש כדי לצאת כל חשש ברכת שהחיינו כשאוכלים לראשונה בשר ב"פ המבושל בחלב. ברור שבדעתו אין איסור לא מן התורה ולא מדרבנן לבשל ולאכול בשר ב"פ בחלב. ולקמן נבאר את הטעם.
♦
מראית העין
בב"פ בן ח' חי או מת ובבן ט' מת אין משום מה"ע כלל. ואפילו בבן ט' חי שגזרו בו משום מה"ע, מ"מ שום דבר תמוה (רמ"א יו"ד יג, ) יספיק להתירו. ונראה דע"ז סמכו הגאונים לגדל עדרי ב"פ ולהרגם ולהאכילם להמתאספים בחופות בלי חשש מה"ע (אור זרוע, ח"א סי' ת"מ) - "רב האי גאון... בני פקועות היו לו ולא שחט אחד מהם אלא המיתן בקופץ בין קרניהם והאכילם בחופה... ודמי למלתא דתמיה דדכירי אינשי כההיא דאמר אביי הכל מודים בקלוט ב"פ... מ"ט מלתא דתמיהי מדכר דכירי אינשי... דהואיל והיו לו בני פקוע הרבה ובעת החופה שבני אדם מתקבצין לחופה תמהין על אלו בני פקוע"^[23].
וקצת יש לתמוה, דבגמ' (עה, ב) אמר אביי הכל מודים בקלוט ב"פ שמותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי. וכתב רש"י שם "קול יוצא עליו מאז קלוט זה ב"פ הוא ומתוך שתמהין על קליטותו זוכרין את כל דבריו." ובשו"ע (יג, ב) - וְאִם פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת [פי׳ שֶׁפַּרְסָתוֹ כֻּלָּהּ אַחַת וְאֵינָהּ סְדוּקָה], דהיינו בסימן דהוי א. קבוע; ב. נצחי; ג. בגוף הבהמה; ד. משעת לידתו. ומנין לו להרמ"א להוסיף אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ שׁוּם שְׁאָר דָּבָר תָּמוּהַּ [הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי], אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה. ואולי סמך אמה שהוסיף אביי "מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי" וסמכו הגאונים להתיר בסימן קל, כי "כל מלתא" משמע שׁוּם דָּבָר תָּמוּהַּ. וחוץ מזה אין איסורו חמור, ע' גר"א (יג, ז) "דבדרבנן הולכין אחר המיקל ובפרט בזה דאינו אלא משום מראית העין".
וביסודו, גזירת מראית העין לשחוט ב"פ כדי לאכלו צ"ב, דהא פשוט שמותר להרוג כל מן טהור ואין חשש שהרואים יאמרו שאוכל בשר נבילה. א"כ למה אסור להרוג ב"פ? ולכאורה מותר להרוג ב"פ אם אין דעתו לאכלו. ואולי אינו אלא לזכר דברים בעלמא להשוחט.
ועוד יותר, דאין משום מה"ע ומותר להגיש לאכילה כליות עם חלבם מב"פ בן ח' חי או מת או מבן ט' מת, וכן שוק שלם מהם שלא הוסר גידו. והגם שאין בהם שום היכר או זכירה שהם מב"פ [והגם שניכר לכל שלא הוסר הגיד, כמבואר מדין שמותר לשלח ירך לנכרי וכו', מפני שאין חוששים שמא יראנה ישראל כששולחה לו ויחזור ויקנה אותה מן הנכרי ויאכלנה בגידה. כיון דשלימה היא, מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה, והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו – חולין פרק ז, משנה ב פירוש רבי עובדיה מברטנורא]. דאין איסור מה"ע אלא בבני פקועה בני ט' חי שהפריסו על גבי קרקע. וכן הוא בשו"ע יו"ד (סד, ב) השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בן שמונה או בן תשעה, בין חי בין מת, חלבו וגידו מותר. והא דבבן תשעה מותר, דוקא כשלא הפריס על גבי קרקע, אבל אם הפריס על גבי קרקע, אסור. ובספר הפרדס לרש"י הלכות שחיטה מבואר שאפילו חי שנים רבות, מ"מ עדיין אינו טעון שחיטה – אם לא הפריס רגליו ע"ג קרקע אע"פ שהניקתו פרה אחרת והחיה והגדיל עד שיהא בו ב' שנה הרי זה פטור מן השחיטה וחלבו מותר גם גיד הנשה שלו אבל דמו אסור ואם ירצה שיקרענו בסכין כדג או מפצע את מוחו והרגו עד שתצא נפשו שפיר מפני ששחיטת אמו מטהרתו. ומסתברא שכן הוא גם בבן ח' שאינו טעון שחיטה, אפילו חי שנים רבות ואפילו הפריס עג"ק, וכן משמע בהפוסקים.
ואפילו אם הפריס, אם היה בו דבר תמוה, אין בו משום מה"ע כלל הגם שעכשיו בעת אכילה אין בו שום היכר.
ונראה שהטעם הוא מפני שאינו בהמה גמורה, אלא הוי כ'דגים וחגבים'. כלומר, אין לעובר חיות דבהמה אלא חיות דדגים וחגבים. וע' בשו"ת אחיעזר (ג, מח, ו) וז"ל כשהעובר טרפה ניתר לכו"ע אף שאין השחיטה מתרת [טרפה] ועכצ"ל דלא הוי בהמה כלל לגבי דינים אלו והוי כדגים וחגבים. וע' לקמן בדעת התוספות יו"ט שלכן יש לומר דגם כשלא נשחטה אמו אולי מותר העובר בלי שחיטה.
♦
הבלעת דם באברים
ועוד מבואר שאין משום הבלעת דם באברים, הגם שאינו שחוט ואין חתיכת הוורידין אלא פצע את מוחו והרגו עד שתצא נפשו. וכן מבואר ממה שהגאונים הרגום בקופיץ בין קרניהם.
♦
ב"פ אינו רק כשחוט אלא כמין אחר – הגר"ח מבריסק
וע' בספר תשובות והנהגות מהגאון הרב משה שטרנבוך שליט"א (חלק ג' יו"ד רמ"ה): בחולין עה. בב"פ הבא על בהמה [מעליא] אמרינן אין לו תקנה דכשחוט דמי אף שלא תלוי במין, וע' בחידושי הגר"ח מבריסק זצ"ל פ"ג דמאכ"א דחוששין לזרע האב ותיקשי מגמ' הנ"ל דשייך לב"פ, וצ"ל שלדידיה הב"פ אינו רק כשחוט אלא כמין אחר ושייך חוששין לזרע האב וכן הבנתי מדברי מרן הגריז"ס זצ"ל שזהוא דעת אביו זצ"ל [ואברהם אבינו בישל בשר ב"פ [או בן ח' חי או בן ט' חי שהיה בו שום דבר תמוה] בחלב, ואכלו והאכילו לאחרים בלי חשש מה"ע. וכן באחי יוסף שאכלו אברים שתלשו מב"פ חי ולא עברו איסור מראית העין [והגם שטעה יוסף הצדיק וחשדם].
♦
אין איסור מה"ע באכילת חלב חיה
וכמו כן אין איסור מה"ע באכילת חלב דחיה, כי אין בו שם חלב כלל כי אינו בהמה. וכן מותר להביא לשולחן כל משקה שמראיתו כמראה דם, כמו יין, חוץ מדם דגים (יו"ד סו, ט) וכן כל משקה לבן חוץ מחלב שקדים (יו"ד פז, ג). ונראה הטעם כי אין לחלב כליות דחיה שם חלב, ואין ליין או כל משקה אדום שם דם וכו'. וכמו שמותר לטגן דגים בחמאה, שהוא לגמרי מותר דסוף סוף אין להם שם בשר.^[24]
♦
בלי לידה אולי אין לו חיות בהמה אלא חיותו כדגים — תיו"ט
התיו"ט (חולין פ"ד מ"ה ד"ה קרעה) ביאר דיש ה"א להתיר בן ט' חי גם כשלא נשחטה האם, אם לא נולד אלא יצא דרך דופן, וזה מטעם שבלי לידה אינו בהמה, דהיינו שאין לו חיות בהמה אלא חיותו כדגים וחגבים. כלומר דהוי מין אחר, ואינו טעון שחיטה כשאין לו חיות בהמה ואינו קונה חיות בהמה אא"כ נולד כדרך הנולדים. ובזה פירש מתני', קרעה ומצאה בן ט' חי טעון שחיט[ת עצמו] לפי שלא נשחטה אמו. כלומר דיש ה"א שמותר בלי שחיטה, וקמ"ל שטעון שחיטה. דהיינו דבן ט' חי שיצא דרך דופן, יש ה"א שאינו בהמה ואינו טעון שחיטה, לכן קמ"ל דנהפך לבהמה וטעון שחיטה הגם שלא נולד כדרך הנולדים.^[25] [ואי אפשר לפרש שכוונת התנא לחדש שלא נפסל משחיטה, כלומר דהה"א הוא דא"א לשחטו, דא"כ הול"ל קרעה ומצא בן ט' חי מותר בשחיטת עצמו]. ולקמן נבאר את הדין בבן ח'. [אבל המאירי כתב – לא נשחטה האם אלא שנקרעה ומצאו בה בן תשעה חי טעון שחיטה מן התורה ושחיטת עצמו מצילתו אף לדעת חכמים שאע״פ שניתר בשחיטת אמו [אם נשחט האם] לא נפקעו סימניו מלהיותו ניתר בהם [כשהוציאו דרך דופן] שארבעה סימנין התירה בו תורה^[26]].
והתיו"ט מדייק דגלוי הקרא דב"פ אינו בפ' שחיטה [וזבחת... כאשר צויתך – דברים יב, כא] כי אין ב"פ פרט בדיני שחיטה, אלא דרשת בהמה בבהמה הוי בתוך רשימת הבהמות הטהורות ואינן טהורות [גם הר"ם לא כתב את הל' בן פקועה בדיני שחיטה אלא בדיני אבר מן החי]. והטעם, דב"פ הוי מין לעצמו שאינו בהמה. וקמ"ל דאע"ג שאינו נולד כדרך הנולדים, מ"מ מדהוי בן ט' חי ויצא מאם חיה לאוויר העולם נהפך מעובר לבהמה וטעון שחיטה. וז"ל התיו"ט – קרעה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו״ך ז״ל בדרישה לטוי״ד ס׳ י״ג סעיף י״א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ״ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרשת איזו בהמה טמאה ואיזו טהורה הלכך ה״א דהתורה מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'.
כלומר, דהיתר ב"פ אינו מדין שחיטה [הגם דסימניו נחשבים שחוטים, ע' רש"י ד"ה אין לו תקנה עה, ולקמן נפרש] אלא היתרו הוא מצד מינו. כלומר דב"פ הוי מין בפנ"ע שאינו טעון שחיטה. כלומר, העובר הנמצא במעי שחוטה כשירה אינו נהפך לבהמה, ועדיין עובר הוא.
♦
מבלבל זרעיה - אין סומא מולד סומא
וראיה מהא דדחה הגמ' שאין בעיית ר' ירמיה "מהו לחוש לזרעו" (סט, א) – בהנולד מב' בני פקועה שלכל א' יש איסור יוצא באותו אבר [ב"פ שהוציא רגלו או ידו קודם שחיטת אמו נאסר אותו אבר מטעם בשר בשדה טריפה לא תאכלו (סח, א) רש"י ד"ה ובשר בשדה – כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו. וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן (מכות יח, א)] וביארה הגמ' דאי אמרינן אבר [מההורים] מוליד [אותו] אבר [בילדיהם א"כ] רק ההוא אבר אסור, ואי אמרינן מבלבל זרעיה כל העובר אסור [רש"י ד"ה מבלבל זרעיה, ומיתסר כל הולד משום אותו אבר]. ודחתה הגמ' כי פשוט דמבלבל זרעיה, דהא אין סומא מולד סומא ולא קיטע מולד קיטע. ומופלאים הדברים, דממון מאיסורא לא ילפינן, וכ"ש שא"א ללמוד איסורים מגנטיקה, ומה הקשר בין אין סומא מולד סומא לדין בניו ובני בניו דבני פקועה.
אלא פשוט דדין בן פקועה תלוי בגנטיקה, דהיינו במין, ופשוט שמין מוליד מינו. ולכן אין שאילה בגמרא 'מנלן' לברר מקור דין דבני בניו עד סוף כל הדורות הויין בני פקעה, וכן לא דנו הראשונים בזה, דהוא פשוט שמין מוליד את מינו.
ועוד ראיה, דהרי העובר שכבר הוציא רוב ראשו כבן ח' חי נחשב לנולד, והוי אין במינו שחיטה. והגם שאח"כ חזר לרחם אמו וגדל שם עד שכלו לו חדשיו ואז נולד, הרי עדיין הוי נפל שאין במינו שחיטה [תבואת שור [יד, ד] שמלה חדשה (יד, א)]. כלומר, הגם שגידולו לפי חכמת הטבע הוי בשלימות ואינו שונה משאר בהמות רגילות, מ"מ בעיני ההלכה אין הוא אלא מין שאין בו שחיטה.^[27]
♦
התירו דב"פ מפני שאינו בהמה אלא עדיין עובר הוא
ויוצא מזה דאין מתיר בב"פ מכח או מדין או פעולת שחיטה [וכן מדויק מל' המשנה דלא נאמר שחט והיה בה, כלומר דשחיטת האם היא הגורם, אלא שחט ומצא בה, דהיינו יציאת העובר לאוויר העולם היא היא הגורם. והא שיצא מתוך אם שהיא כשרה לאכילה, הוא הקובע את התירו ולא עת או מעשה שחיטת האם. ולכן ר' מאיר מתיר בן ט' מת, הגם שלא מת אלא אחר שחיטת אמו. וכן שאפילו גמל וגם חצי ב"פ הוי ב"פ], אלא המתיר דב"פ הוי מטעם דאינו בהמה [וכן כתב רש"י (עד. – ד"ה קורעו) ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אווירא איכא הילכך לאו בהמה הוא. וכן באור זרוע (א, תלט) ובזה גם ר' מאיר מודה דאתרבי מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא בבן שמונה ולאו אוירא איכא בבן תשעה מת הלכך לאו בהמה הוא [אגב מבואר מדבריו דאין צריכים לטעם חסרון אויר אלא בההוא שיש לו חדשים, שחדשים הוי חסרון יותר עיקרי] ואינו בהמה מדאין לו אוויר דהעובר עדיין אינו בהמה וחידש לן הקרא דכשנמצא בתוך בהמה שמותר באכילה, אין לו אוויר. ולר' מאיר בן ט' חי יש לו אוויר, הגם שיצא מאם מתה ונהפך לבהמה. משא"כ לר"י, אין אוויר אלא ביצא מאם חיה.
♦
בכל ענין שניתרה האם באכילה ניתר גם הולד באכילה – ב"ח
וכן מבואר בהב"ח (יג, ה) – ונראה דה״ה בהמה שבאה על בת פקועה [שהעובר אין לו תקנה אחר לידתו] ונשחטה הפקועה ונמצא בה ולד דאותו ולד נמי ניתר בשחיטת אמו... ולא אמרינן כיון דאמה לא בעי שחיטה מה״ת והולד בעי שחיטה... אלא אמרינן רבוייא דכל בהמה בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתר האם באכילה [כלומר גם אם הרגה בלי שחיטה] ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו.
ויוצא דהבין הב"ח בטעם מתניתין "שחיטת אמו מטהרתו" וכל בבא דמתניתין "שחט ומצא" ש'שחיטה' לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט. והכוונה שבכל אופן שניתרה האם לאכילה כשהיא מתה, ניתר העובר שבתוכה. ואין כוונת 'שחיטה' אלא לאפוקי שהאם חיה. אבל כשהאם עצמה היא בן פקועה ועוברה חצי בן פקועה [או גמל], אז הגם שהאמא כבר מותרת באכילה, מ"מ אם נולד אין לו תקנה [דהא ב"פ מותר בחייה כי אין בה איסור אבר מן החי]. אבל קשה למה אינו כבר ב"פ אפילו קודם לידתו במעי אמו, סוף סוף האם מותרת באכילה בחייה כמו אחר מיתתה. ומה הועילה מיתת האם לשווי העובר להיות ב"פ, אבל אם נולד אין לו תקנה? אלא מבואר שביציאתו לאוויר מאם חיה [וכמו שביארנו, שאין אוויר אלא ביצא מאם חיה] אותו חלק המיוחס להאינו ב"פ נהפך לבהמה רגילה, ורק אז נאסר, ואין לו היתר שחיטה כי אין לו רוב סימנים ולכן אין לו תקנה [כדביאר רש"י עה, ב]. אבל במיתת האם כבר פסקה מלהיות לו יציאה לאוויר מאם חיה, ולכן אי אפשר לאותו חלק להיות שם ודין בהמה עליו, אלא הוי עובר לצמיתות [ונראה שאם חתך מהעובר והוציאו הוי כמו חתך והוציא חלב, שנאסר ביציאתו, דבבן ט' חי יציאת חלק ממנה נחשב יציאה, הגם שלא נולד כולו או רובו או רוב ראשו]. ומובן שבני בניהם מאותו טעם הוויין בני פקועה, שאין להם שום חלק שצורך שחיטה.
♦
הוציא את ראשו תו לא מהניא ליה שחיטת אמו
ובדין שבהוציא את ראשו הוי כילוד (סח, א) פרש"י ג' פרטים. וקשה, דאין צורך לרש"י לומר אלא את הפרט הא' – וְתוּ לֹא מַהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ – דהיינו דבלידה כבר הוי בהמה [ולכאורה בזה כבר ביאר מה שצריך להבנת המשנה, שביציאת רוב הראש לבד דנין על כולו. ולא כהרגל שלא נאסר אלא מה שבחוץ. ודין בן פקועה נפסק בלידה אע"פ דרובו לא יצא]. משא"כ ביציאת אבר נאסר רק מה שיצא לחוץ, ומטעם בשר בשדה טריפה [ולכן מקום חתך שלא יצא לחוץ ממש מותר בחזרה]. ולמה הוסיף רש"י לכתוב – וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ אִם נִמְצָא חַי. וְאִם נִמְצָא מֵת הֲרֵי הוּא כִנְבֵלָה. וקשה, שהרי דברים פשוטים הם.
א. ובאמת לא כתב רש"י שיש לו שחיטה, אלא כתב שצריך שחיטה, דמשמע שיש ה"א שאינו צריך שחיטה ומותר לאכלו בלי שחיטה, וחידש לן שצריך שחיטה.
ואין כזה ה"א שמותר בלי שחיטה, כי הרי הוא בן ט' חי ובהמה מעליתא, דאילו הוא בן ח' או ספק בן ח' אין בו שחיטה.
ב. וכן מה שהוסיף רש"י שאם נמצא מת הרי הוא כנבלה, וכי יש צד לומר שאינו נבילה?
ובאמת לא כתב רש"י אלא שהוא כנבלה [ובפסקי הרי"ד – ואם יצא מת הרי הוא נבלה ואסור].
ועוד כתב רש"י נמצא מת, דהיינו שהוציאו מת מהאמא שחוטה, והלא הוא הדין אם נמצא חי ואח"כ מת, דא"א לשחטו והוי נבילה.
ולדברינו הכל עולה יפה, כי העובר עדיין אין לו חיות דבהמה אלא חיותו כדגים וחגבים, והבן ט' חי שנמצא בתוך אם שהיא מותרת באכילה נעצר תהליך הפיכתו להיות בהמה ונשאר עובר לצמיתות, ואין לו אלא חיות דגים וחגבים והיינו בן פקוע, שחסרה לו יציאה לאוויר העולם. אבל אם נולד קודם שחיטה, אפילו רק ביציאת ראשו, יש לו אוויר. ואז אפילו אם חזר לרחם ונמצא בשחוטה כשירה, כבר הוי בהמה, ולא מהני ליה שחיטת אמו.
אבל עדיין יש לומר שאולי אינו צריך שחיטה מפני שלא נולד לידה מושלמת, אלא ראשו לבד יצא לאוויר העולם, ועדיין אינו צריך שחיטה. [וכן במתניתין (עד, ב) - קרעה ומצא בן ט' חי שטעון שחיטה. וע' בתיו"ט שפירש דיש ה"א שמותר בלי שחיטה, שאין לו אלא חיות דדגים וחגבים.]
ולכן היות דכבר הוי נולד, רש"י בירר, א. דאין שחיטת אמו מועלת לו אם נמצא באם שחוטה כשירה. ועוד בירר רש"י. ב. דנהפך לבהמה שטעון שחיטה, הגם שלא יצא לאוויר העולם על ידי לידה שלמה אלא ביציאת ראשו לבד. ג. דהוי כנבלה [ולא ברור במה אינו נבלה ממש, אבל הטעם כן ברור דהא לא נולד כדרך הנולדים]. ועוד הוסיף התנא [עד, ב קרעה ומצא] שגם יוצא דופן מאם חיה נהפך לבהמה הטעונה שחיטה, הגם שאינו לידה מושלמת.
♦
כל שלא נולד כדרך הנולדים – פמ"ג ופרי תואר
וע' בפמ"ג (שפ"ד יג, יד) וז"ל: דמכל בבהמה אתרבי כל מה שנמצא בתוכה... ואפילו בן ח' דאין במינו שחיטה [עב, במשנה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה וע' שם ברש"י וכן הוא ברשב"א תורת הבית [ב, ה] דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה, בהמה בבהמה לרבות את הולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי לפי שאינו במינו שחיטה וכן נמי בן תשעה מת אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן] או בן ט' מת מותר [כלומר הגם שא"א לשחטם] והכי נמי כן הוא [בחצי ב"פ שא"א לשחטו אחר שנולד ומ"מ ניתר אם נמצא באמו שחוטה כשרה]... כיון [דדרשינן] דכל בבהמה תאכלו [היינו כל מה שנמצא בבהמה תאכלו ואפילו מה שא"א לשחטו]. וכן כתבו הב"ח, התבואת שור והפרי תואר [יג, יב] ע"ש. ולפי זה אפילו נתנבלה או קרעה, ולאו דווקא שחיטה כשירה [בעינן לשוויה עוברה ב"פ, אלא כל עובר שנמצא בתוך אם מתה שהיא מותרת באכילה, כגון שהיא עצמה ב"פ, עוברה שנמצא בה הוי ב"פ] וכל שלא נולד כדרך הנולדים שרינן ליה. ומ"מ להלכה וודאי אין להקל דדאורייתא הוה. כלומר דאין היתר ב"פ מצד שחיטת האם אלא מטעם שהוולד לא נולד כדרך הנולדים ונמצא בתוך כשירה. [וז"ל הפרי תואר – וכתב הב"ח דה"ה אם בהמה בעלמא בא על ב"פ ונשחטה ונמצא בה עובר... לשרויי מסברא דהא כל דהוי בתוך האם אין עליו חובת שחיטה לעצמו אלא נידון כחתיכת בשר בתוך האם. והראייה שאפילו מת לחלוטין או הושיט ידו למעי בהמה ושחטו או שחט חצי סימנו אע"פ כן אנו דנין בו שכשהותרה אמו לנו באכילה הותר מה שבתוכה. ואין הכי נמי, אי הוי מציאות שתהיה אמו מותרת בלא שחיטה, היה גם כן ניתר העובר דרחמנא אמר כל שבבהמה תאכילו ודרשתינו בקרא לאו מטעם שהבהמה נשחטה אלא מטעם התירא דבהמה מאיזה אופן... אלא וודאי ה"ק כל בהמה שבשרה מותר לך אכול כל מה שבתוכה].
♦
חזו"א
וכן נראה כוונת החזון איש (סי' י"א ס"ק א) בתירוצו למה שהק' הרי"ט אלגזי דקשה מה שהגמרא פירש מתני' "זה הכלל לאתויי קלוט כר' שמעון" (סט, א) [דהיינו דפרה הנולד בפרסות קלוטות שהיא אינו פרה אלא גמל לר' שמעון, ואעפ"כ הוי ב"פ ע"י שחיטת אמו]. דקשה, שר' שמעון הוא לא אליבא דהלכתא. ותירץ החזו"א י"ל כיון שהדין אמת לכו"ע, שפיר תני רבותא שמותר אפילו לר' שמעון, ולא מקרי סתמא כר' שמעון.
אבל עדיין קשה, דהגם שאין מסתימת מתני' ראיה דהלכתא כר' שמעון, מ"מ קשה מה יותר חידש וגילה מהא שהכל מודים דאפילו גמל דר' שמעון הוי ב"פ?
♦
יסוד דאוויר
ונראה דקשה להגמרא היתכן שיש היתר לבהמה טמאה. ותירצה הגמ' (שם) דאע״ג דאמר רבי שמעון קלוט בן פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם [דהיינו שיצא מאם חי, דאל"כ קשה, דהרי הוא עכשיו באוויר העולם, ונראה דזהו הבנין אב להגדרת אוויר]. אבל במעי אמו שרי, דהיינו יסוד דב"פ הוא דקודם יציאתו לאוויר העולם אינו כלל מין ששייך בו שחיטה, ולא נחשב הקלוט לגמל גם אחר שנמצא באוויר העולם, אם נמצא באם שהיא כשירה לאכילה. וזהו היסוד דב"פ.
ובזה מובן רש"י ד"ה לאתויי קלוט (סט, א) אפילו הנמצא שלם במעי פרה. וצ"ב, דמאי שנא שלם מחתוך? והרי הוא גמל, ולמה מובן יותר דקלוט מחותך הוי ב"פ מקלוט שלם. אלא כמו שביארנו, שגמל דר' שמעון הוי ב"פ, דעדיין אינו גמל עד יציאתו לאוויר העולם^[28], והיות שיוצא מאם שחוטה אין לו אוויר ועוד לא הגיע להיות גמל. והוסיף רש"י דכן אי אינו שלם [כנראה חסר חלק חשוב] פשיטא שאינו גמל אפילו נולד מאם חיה. והנה אם נחתכו פרסות הקלוטות קודם שנולד, מודה ר' שמעון שאינו גמל [הגם שנוצר בקלוטות, וכמו בחצי ב"פ שיש לו תקנה בשחיטת אמו ואינו נאסר עולמית אלא בלידתו]. ופשיטא שהנמצא חסר פרסות בתוך אמא שחוטה דהוי ב"פ.
ולכן פשוט מסברא ולא בעינן דרשה, ואין דרישה בגמרא 'מנלן' לשום דין דב"פ ובפרט לדין דבני בניו עד סוף כל הדורות הווין ב"פ (יו"ד יג, ד) דהרי פשוט דמין מוליד את מינו ןב"פ הוי מין לעצמו – וכן אמר הגאון מורינו ר' חיים קנייבסקי זצ"ל, וכן כתב "כיוצא בו" כדי לפרש הענין. דאל"כ מנא לן, דאין לדרשו מ'בהמה בבהמה', דאינו אלא היתר אכילה. ואין בגמ' או בראשונים שדורשים ומפרשים את הענין, ונראה דפשוט הוא.
לעומת זה, הרי יוצא דופן פסול למזבח, ומ"מ בניהם הנולדים להם כשרים להקרבה ואין אפי' ה"א דהם נחשבים ליו"ד. אלא פשוט דב"פ הוי מין, ופשוט דמין מוליד מינו דהיינו "כיוצא בו".
בני בניו דבני פקועה הויין יוצא דופן
וכמו דפשיטא דבני בניהם עד סוף כל הדורות הויין בני פקועה, כן פשיטא לרש"י שלעולם כולם פסולים להקרבה מטעם יוצא דופן. חולין עד, ב: אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לִפְדּוֹת בְּבֶן פְּקוּעָה... כֵּיוָן דְּאָמְרִי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ כְּבִשְׂרָא בְּדִיקּוּלָא הוּא אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּרָהֵיט וְאָזֵיל וְרָהֵיט וְאָתֵי שֶׂה קָרֵינָא בֵּיהּ. מָר זוּטְרָא אָמַר אֵין פּוֹדִין וְרַב אָשֵׁי אָמַר פּוֹדִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְמָר זוּטְרָא מַאי דַּעְתָּךְ דְּגָמְרַתְּ שֶׂה שֶׂה מִפְּסָחִים. אִי מָה לְהַלָּן זָכָר תָּמִים וּבֶן שָׁנָה אַף כָּאן זָכָר תָּמִים וּבֶן שָׁנָה תִּפְדֶּה תִּפְדֶּה רִיבָּה. אִי תִּפְדֶּה תִּפְדֶּה רִיבָּה אֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי אִם כֵּן שֶׂה שֶׂה מַאי אַהֲנִי לָךְ.^[29] ובאר רש"י (ד"ה דגמר שה שה): ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן. והקשו תוספות דאילו אין פודין ביוצא דופן, א"כ גם לר' מאיר אין פודין בב"פ [ואין הבנה במה שכתב אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּכֵיוָן דְּאָמַר טָעוּן שְׁחִיטָה שֶׂה מְעַלְּיָא הוּא]. וביארו תוס' דמיפסיל מדאין פודין בשחוטה [ע' רמב"ן], אבל רש"י כיון לבני בניו שנולדו כדרך הנולדים, ומ"מ דנינן להו כיוצא דופן מדהויין ב"פ שהוא מין לעצמו ומין מוליד את מינו.
♦
אין בב"פ איסורי רביעה או כלאים — רש"י ור' גרשם
וכן מנא ידעינן, או חוששים, דאין בב"פ בן ט' חי איסורי רביעה או כלאים (עד, ב) – א״ר אלעזר אמר ר׳ אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. לרש"י חוששים בהה"א ולר' גרשם כן הוי למסקנא רש"י פירש "בשליל זה להקל". כלומר לר' יהודה המתיר ב"פ בן ט' חי בלי שחיטה וגם מתיר גידו וחלבו, מ"מ הוי בהמה לאיסורי רביעה וכלאים. וזה מאד תמוה, למה יש צורך לפרש דאסור ברביעה וכלאים, וכי היו לר' אלעזר או לר׳ אושעיא תלמידים שבלבלו בדיני ב"פ וחקרו, כי היה להם איזה סברא או חשש, שאולי מותרים הם ברביעה וכלאים?
אבל באמת כן הוא בר' גרשם, דלדעתו פשיטא דאין איסור רביעה או כלאים לר' יהודה בב"פ בן ט' חי כי אינו בהמה, ולא בא אלא לפרש ולחדש בדעת ר' מאיר, שהגם שלר' מאיר בן ט' חי אינו ב"פ, מ"מ עדיין אינו בהמה גמורה. ולכן באמת אין בו איסורי רביעה או כלאים, וזה תלוי וידוע מסברא.
ודברי ר' גרשם, בלי נימוק זה, הויין כפלא בלתי מובן. והוא בעצמו הרגיש בזה, ולכן ביאר את הטעם מפני שאינו בהמה, רובעו וחורש בו – כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו, דאינו חייב משום כלאים דחרישה, דאינו חשוב בהמה. דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה [דכתיב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו [וב"פ אינו] חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא. ונראה שאין כוונתו לומר דחשוב כמת, דהא חי הוא. ואפילו תוספות לא אמרו אלא דגרע ממפרכסת (עד, ב ד"ה למעוטי רובעו), דס״ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע. [ומאד תמוה, דהא פשיטא שאינו מת ואינו גרוע ממפרכסת דסוף סוף חי הוא]. דהיינו ר"מ דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל, שאינו בהמה לאיסורי רביעה או כלאים [ויש לחקור מה דין בבני בניו].
ואין לומר דילפינן לה מדרשת כל בבהמה תאכלו, שאינו אלא היתר אכילה, אלא צ"ל דביסודו אינו חשוב בהמה, כמפורש בדברי רבינו גרשם. ולכן בן ט' חי שאינו ב"פ וטעון שחיטה לר' מאיר, מ"מ עדיין אינו בהמה לרביעה וכלאים, אלא הוי כדגים וחגבים כי לא נולד כדרך הנולדים.
ומבואר דבבן ח' חי לכו"ע אין בו איסורי רביעה או כלאים דרש"י [ד"ה לא הילכו בו – חכמים בשליל בהיתר זה] ור"ג [לא הילכו בו כו׳ – כלומר ר׳ מאיר] שניהם פירשו דווקא במה שנחלקו ר"מ ור"י, א״ר אלעזר אמר ר׳ אושעיא לא הילכו בו... למעוטי רובעו וחורש בו, דהיינו בבן ט' חי – ולא אכל סוג ב"פ [וכן מבואר בגמרא שלא אמר אין בב"פ אלא עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו שכולל כל סוג ב"פ] כלומר דדוקא בבן ט' חי היה צורך לברר איסורי רביעה וכלאים אבל לא בבן ח'. ויוצא לן דבבן ח' אין בו איסורי רביעה וכלאים, דפשוט לן כי אינו בהמה.
וכן ברור שאין היתר ב"פ מטעם שחיטה דהא מתירין גם מה דא"א לשחטו – החצי ב"פ לאחר שנולד (ש"ך יג, יד), שאין התירו מטעם שחיטה [וגמל לדעת ר' שמעון, ובן ח' שאין במינו שחיטה].
וכן מהא דבהמה טמאה הוי ב"פ דהיינו העובר בפרסות קלוטות (סט, א) דהוי גמל לדעת ר' שמעון, ומסתברא מטעם דאינו בהמה כלל עד לידתו ויציאתו לאוויר העולם, ובעת שנמצא באם שהיא כשירה באכילה פסק ועצר התהליך להיות גמל. וגם כשנמצא באם טריפה או נבילה, דהא מין כשרה שנמצא באם טריפה או נבילה אין לשחטו אלא מכח ד' סימנים, וא"א לומר כן בגמל דהיינו שנהפך מעובר לגמל ביציאתו לאוויר, הגם שהאמא כבר אינו חיה, כי הוא בן ט' חי.
♦
שור הנסקל
וכן ברשב"א ב"ק מא. דאין ב"פ נידון כשור הנסקל, והטעם כי אינו בכלל בהמה [ובר"ם נזקי ממון (י, ב): א' שור וא' שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו – משמע שאינו נוהג בדגים וחגבים שהמיתו].
ובזה דחה הרשב"א את קושיית הראשונים על הגמרא, שאין להגמרא ללמוד שכבר נאסר שור הנסקל מגמר דינו, אפילו אם שחטו כהוגן, דהא למה לי קרא 'ולא יאכל את בשרו', פשיטא שאין לאכול שור הנסקל כי לא נשחט והוי נבילה. והקשו הראשונים דבעי קרא לאסור אכילת שור הנסקל ב"פ אחר סקילתו.
אלא דחה הרשב"א דאין ב"פ שייך לדין שור הנסקל כי אינו שור, [ובתד"ה איני יודע, וכ״ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה, כלומר דאין לומר שאין לו שם בהמה] ולכן פשוט דלא קאי קרא אב"פ, אלא למדים מהקרא דנאסר אכילת שור הנסקל משעת גמר דינו, דהיינו אם שחטו קודם סקילתו [וכן בתוספות רי"ד קידושין נו, דדווקא שור דבעי שחיטה להתירו הוא דהוי שור הנסקל הנאסר בגמר דינו. משא"כ ב"פ, שכבר מותר בלי שחיטה אינו שור לדונו בדין שור הנסקל. אגב – הוסיף שם שוודאי ממיתין אותו כדי לסלק את הנזק מן העולם ובשרו מותר, דהיינו אם שחטו [או אפילו הרגו, אם פרסותיו קלוטות או שיש בו שום שאר דבר תמוה – ע' רמ"א יו"ד י"ג, או דהוי בן ח' חי].
ועוד יש לתמוה בהרשב"א שם בדין שור הנסקל, דהקשה רק לר"י מדין ב"פ בן ט' חי וכתב דפשיטא לן ד"הניחא ליה לר' מאיר דאמר דבן ט' חי טעון שחיטה שפיר". ולמה אין להקשות גם אליבא דר"מ מב"פ בן ח' חי [וכן בתד"ה איני יודע, וא״ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה] – דאין ראיה דשור הנסקל הוי אסור באכילה בגמר דינו, דיש לפרש דהקרא אוסר אכילת ב"פ [דהיינו בן ח' חי] אחר סקילתו. אלא דפשיטא להרשב"א דבן ח' אינו בהמה כלל, ופשוט דא"א לדונו כשור הנסקל, ורק בבן ט' חי יש צד לחשבו בהמה ולדונו כשור הנסקל.
וכן [ב"ק קו, ב] אמר רבי חייא בר אבא א״ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה... איתיביה... היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל תשלומי כפל אין תשלומי ד׳ וה׳ לא. הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה... ולישני ליה בבן פקועה, כר״מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה.
וקשה, לוקמי בבן ח' דהוי בן פקועה גם לר"מ? אלא נאלץ להודות כי בן פקועה בן ח' אינו בכלל בהמה לדין ד' וה'.
♦
בן ח' אינו בהמה
וכן בפדיון פטר חמור (עד, ב) מבואר דאין אפילו ה"א, ופשיטא לן דבן ח' אינו בהמה וא"א לפדות בה. דבגמ' מסופקים דווקא אם יש לפדות לר"י בב"פ בן ט', אבל לר"מ לא תיבעי לך דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא – ולמה אין ספק לר"מ אם יש לפדות בב"פ בן ח'? אלא דפשיטא לן דבבן ח' א"א לפדות, כי בכלל אינו בהמה, הגם דרהיט ואזיל ורהיט ואתי, מ"מ פשיטא לן דרהיט לאו טעמא הוא אלא בבן ט', דאולי בזה שה קרינא ביה. משא"כ בבן ח' [וגם הנולד כבן ט' אבל כבר הוציא רוב ראשו בח' חדשים, אע"ג דחזר למעי אמו ונולד אחר שכלו חדשיו ויחיה חיים שלימים, מ"מ אין פודים בו]. ולקמן נפרש את דעת רש"י דבן ח' אפילו חי ואפילו נולד [גם הנולד לט' אחר שהוציא והחזיר ראשו בח' חדשים] אינו בכלל בקר וצאן.
ולרבינו גרשם בשיטת ר"מ דבן ט' חי אין בו איסורי רביעה או כלאים, קשה איך אמרינן בגמ' בדין פדיון פטר חמור דהוי שה מעליא ופודין בו. וצ"ל דבכל דין דנין לחוד – לגבי דין פדיון פטר חמור הוי שה מעליא דהא רהיט ואתי ואזיל, כמבואר בגמ'. משא"כ בדיני רביעה וכלאים דנין דינו לחוד שאינו בהמה. וכן משמע מדבריו – וז"ל אינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו. וכן באחיעזר (ג, מח, ו) וז"ל: כשהעובר טרפה ניתר לכו"ע אף שאין השחיטה מתרת [טרפה] ועכצ"ל דלא הוי בהמה כלל לגבי דינים אלו והוי כדגים וחגבים.
וכן מרש"י מבואר [עד, ד"ה אבעיא להו, נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני] דבן ח' אינו כלל בהמה לעצמו [וכן עובר ב"פ בן ט' מת] שפירש דדווקא בבן ט' חי חקרה הגמ' אם כשנטמאה האם השחוטה, נטמא העובר שבה להיות ראשון כאמו או אינו אלא שני. כלומר דהספק הוי אם הוא טפל לאמו וכמו שאמו שהיא שחוטה הוי אוכל, כן עוברה, והגם שהוא חי מ"מ נחשב כאוכל, דהוי בשר בדיקולא [ולכאורה דווקא לרבי יהודה ולא לרבי מאיר]. ונראה, דגם אם הולד אינו קשור לאמו דהוי כאגוז המקשקש בקליפתו – רש"י [או אולי נחשב כגוף נפרד ונטמא שני גם אם עדיין מחובר לאמו], אבל בן ח', אפילו חי, פשוט שהוא טפל לאמו. ולקמן נפרש את דברי רש"י דעובר בן ט' אינו ירך אמו כולי האי.
וכן מבואר בחקירת הגמ' תלש חלב מעובר שעדיין במעי אמו אי הוי חלב או לא, דדווקא מבן ט' חי יש לצדד לכאן ולכאן אם מוציאו לאוויר העולם, אבל בבן ח' פשיטא שאינו חלב, כי אינו בהמה בכלל.
♦
לאו מטעם שנשחטה האם — ב"ח, פרי תואר
ואין העובר ניתר מדנחשב להיות שחוט מכח או מדין שחיטת האם, אלא התירו ממה שהעובר עדיין אינו בהמה, ואם נמצא בתוך מה שהיא מותרת באכילה אף לא יהיה בהמה. ולכן חצי ב"פ [שהאב לבד הוי ב"פ] שאין לו תקנה אחר לידתו^[30] [אי אפשר לשחטו], מ"מ יש להתירו לכו"ע מדין ב"פ בשחיטת אמו. וכתב הב"ח [יג, ה] "רבויא דכל בהמה בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתר האם באכילה ניתר גם הולד... אם נמצא בתוכו".^[31] [וכן בן ח' שגם אי אפשר לשחטו כי אין במינו שחיטה, וכן העובר שפרסותיו קלוטות דהוי גמל לדעת ר' שמעון].
והפרי תואר כתב לחדש (יג, יב) אנו דנין בו שכשהותרה אמו לנו באכילה הותר מה שבתוכה ואין הכי נמי אי הוי "מציאות שתהיה אמו מותרת בלא שחיטה היה ג"כ ניתר העובר... לאו מטעם שהבהמה נשחטה אלא מטעם התירא דבהמה מאיזה אופן... וודאי ה"ק [הקרא] – כל בהמה שבשרה מותר לך אכול כל מה שבתוכה – דהיינו שאין שחיטת האם המתיר", וא"כ יש להתיר את החצי ב"פ שהוא במעי אמו ב"פ, גם בהריגת האם, דסוף סוף העובר נמצא בתוך אם שמותרת באכילה. וכן כתב הש"ך (יג, י)^[32] היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה^[33], פשיטא דאפילו נמצאת טרפה [או הרגה ב"ח] אין העובר טעון שחיטה וכשר.
והגם שאין האם שחוט מ"מ נחשב סימני העובר כשחוטים. וכמבואר ברש"י ד"ה אין לו תקנה [עה, ב] אין לך שהייה גדולה מזו, דהיינו שבאופן עקרוני יש לצרף את שחיטת סכין להשחיטה הבאה מכח ב"פ^[34]. ואולי כוונתו, דשחיטה מתרת ע"י זה שהיא מסלקת חיות האוסרת. וכמו שמצינו שכל שיש לו חיות יותר טעון שחיטה עדיפה, ב' סימנים לבהמה וא' לעוף ודגים וחגבים בלא כלום (חולין כז, ב) דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים [רש"י ד"ה מן היבשה – לפיכך יש לו חיות בריא וחזק] דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים – והא עובר אינו בהמה, ואין בו חיות בהמה, ולכן אינו טעון שחיטה כמו דגים וחגבים – ולכן אין בו איסור אבר מן החי, ואין בו כל איסורים ששייכים לבהמה, דהא אינו בהמה ואין בו חיותו האוסר.
♦
רמות משתנות בבהמה
ומוכרח שאין דנין בהחלט להגדירו להיות בהמה או לא, אלא דנין על כל דין לחוד. ובפרט לדעת רבינו גרשם שאין בבן ט' איסורי רביעה וכלאים, אפי' לר"מ דטעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו, ומ"מ אינו בהמה לדיני רביעה וכלאים אלא לענייני אכילה ולאותו ואת בנו. ומ"מ פשיטא להגמרא דהוי שה מעליא לר"מ לפדיון פטר חמור.
וגם בר"ם (ז, ג) מבואר שיש פרטים מיוחדים שלגביהם הוא נהפך לבהמה, הגם שבפרטים אחרים עדיין אינו בהמה. דבן ט' חי, הנמצא בכשירה, הגם דהוי ב"פ, מ"מ חלבו אסור דין תורה – הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה וּמָצָא בָּה שָׁלִיל [בן ח'] כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי [דהיינו שיותר ראוי להיות בהמה אם הוא חי] מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה. וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.^[35]
כאבר ממנה
ונראה דכוונתו באמרו מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה אינו אלא לומר דהבן ח' אינו בהמה באנפי נפשיה [ולכן הדגיש "וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי"], דהא גם כשאינו מחובר להאם וודאי שאינו 'כאבר ממנה', ומ"מ עדיין כל חלבו מותר.
וכן משמע כי אינו כהטחול והכליות מהאם, שנאסרים מיד מדין אבר מן החי אם נחתך מהאם [סח, א]. משא"כ העובר אינו נאסר מדין אבר מן החי, ולכאורה היינו משום שאינו בהמה באנפי נפשיה וגם אינו כאבר מהאמא.
ומערכת היחסים בין עובר לאמו מחולקת למספר מגזרים נפרדים, ובבן פקועה עצמה חלים כללים שונים על הלכות שונות. ולכן 'עובר ירך אמו' אינו מגדיר אף דין אחד דבן פקועה, ואין בגמרא וכמעט שלא בראשונים יחס בין 'עובר ירך אמו' לדיני או יסודו דבן פקועה, כי בבן פקועה לא דנין על היחס בין העובר לאמו אלא בשאלה אם העובר הוי בהמה לעצמו או לא.
והבן ט' חי נחשב בהמה באנפי נפשיה [ביציאתו לאוויר העולם] ולכן יש לו חלב [תלש והוציא חלב מעובר בן ט' חי וכש"כ כשנולד], אבל במיתתו במעי אמו הוא נתקע להיות ‘כאבר ממנה', כלומר שא"א לו להיות אז בהמה באנפי נפשיה ושוב אין לו חלב. ואל תתמה איך חוזר מחלב ללא חלב, מ'בהמה באנפי נפשיה' ל'אבר ממנה'; כי אינו חלב אלא בצאתו לאוויר העולם, ובעודו במעי אמו אינו חלב ממש אלא בכח ולא בפועל.
וכן כוונת הר"ם^[36] (יב, י) מותר לשחוט את המעוברת עובר אבר מאמו הוא, דהיינו שעדיין אינו בהמה באנפי נפשיה ולכן אין בו איסור אותו ואת בנו. ואין בגמ' קישור ותליה ששחיטת מעוברת מותרת או אסורה שהוא תלוי במחלוקת אי עובר ירך אמו. ופשוט דאין בדעת הרמב"ם לאסור שחיטת מעוברת אי סברינן שעובר אינו ירך אמו. ולכן הרמב"ם לא כתב 'עובר ירך אמו' אלא 'עובר אבר מאמו'. ועוד מה נאמר כשהעובר אינו מחובר לאמו? וכי תאמרו שאז אינו אבר מאמו? ואסור לשחוט את האם מטעם אותו ואת בנו? [אבל בשו"ע [טז, י] כתב מותר... עובר ירך אמו, ולא כן בטור].
וכעין זה בספר האשכול פרק בהמה המקשה – כתב חד מרבוותא להשיב המינים על שליל במעי אמו מתירין בשחיטת אמו, ואין בו משום אותו ואת בנו, וקורעו ומוציא דמו ומותר הכל באכילה, הטעם – שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו כדכתיב כי בנך היוצא מחלציך, וכן בדוד הנה בני אשר יצא ממעי, וכן הנך הרה ויולדת בן, אינו בן עד שיצא לאויר העולם, ובבהמה כתיב שור או כשב או עז כי יולד ועליו אמר ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, חזינן במעי אמו אינו קרוי בן. ונראה שכיוון להקראים, וכמו שרב האי גאון גידל עדרי בני פקועה "והרגם בקופיץ בין קרניהם" בכנופיא בחופות והאכילם להמתאספים שם כדי לפרסם את דיני ב"פ כנגד הקראים, לזלזל ולבטל את דעת הקראים, שטענו שאין כזה דין דב"פ, והתגרו וזילזלו בהפרושים.
ע' לקמן מה שהבאנו מהגור אריה (שמות כא, כב) – שאין העובר נחשב לנפש עד שנולד ויצא לאוויר העולם.
♦
הושיט ידו ושחט בן ט' חי – הושיט ידו ותלש חלב מבן ט' חי
וכן מצינו שאין השוואה בין שאילת הושיט ידו ושחט בן ט' חי [עד. בעי רב הושעיא], ושאילת הושיט ידו ותלש חלב מבן ט' חי (סט, א). הגם דשניהם נראים כחקירה בחד יסוד – אי הוי בהמה אי לאו. והטעם הוא דגם על הצד דעדיין אינו בהמה לשחיטה, מ"מ אולי יש בו חלב. וכן להיפך, דאע"ג דהוי בהמה לשחיטה, מ"מ אולי אין בו חלב, כי דנין כל דין לחוד.
וכן הא דחוקרים וחולקים (עד, ב) לרבי יהודה אי פודים פטר חמור בב"פ בן ט' חי, הגם שכבר פסקו דלא הילכו בו אלא לענייני אכילה בלבד, מבואר דיש לצדד דאין פסק מוחלט דב"פ אינו בהמה, אלא דנין על כל דין לחוד. וכן דאין פסק מוחלט שלר"מ בן ט' חי שאינו ב"פ הוי בהמה מעליא, לדעת ר' גרשם שאין בו איסורי רביעה או כלאים, אע"ג דפשיטא לן שאין פודין בו.
♦
יסוד דבן פקועה
ונראה דהיסוד דב"פ הוא דהגם דהעובר השלים את חדשיו ויצאה, ועכשיו נמצא באוויר העולם, מ"מ חידש לנו הקרא שאם הוא נמצא באם שמותרת באכילה, עדיין עובר הוי וכאילו לא יצא, והוי מין לעצמו ואינו בהמה.
ולכן תלש חלב מבן ט' חי [ואמו עדיין חיה, ופשוט שאין כאן מדין ב"פ. ומאד תמוה למה הובא כאן ולא בסוגיית חלב? אבל וודאי הוא במקומו הנכון, ולכן הקשה רש"י (עה, א) לר"י ממתניתין ד"ה אוירא גרים] אינו חלב, דאינו בהמה עד שיצא לאוויר. ור"י ור"ל חולקים אי יש אוויר לאבר לחוד להפכו לחלב, או אינו נחשב יצא לאוויר אא"כ נחשב נולד ביציאת או רוב גופו או רוב ראשו.
וגם מבואר בל' בתרא בגמ' (עה, א) כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי דאי תלש מבן ח' חי או מת או מבן ט' מת אינו חלב כלל גם ביציאתו. ונראה שהוא מטעם כי אין לו אוויר. כלומר, דאם אינו בן ט' חי פשיטא שאינו, וא"א להיות בכלל בהמה – בר"ם (ז, ד) הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה וְחָתַךְ מֵחֵלֶב הָעֻבָּר שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו [ומשמע בין חי בין מת] וְהוֹצִיאוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלָיו – לעיל עמדנו בלשון הר"ם שמסתברא שאין לדקדק במה שלא חילק בין חי ומת, כי סמך אמה שכתב לעיל מינה; וכעין שכתב בשו"ת רדב"ז (עא) - ... ואע"ג דכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דנוהג בשליל סתם ולא חילק כלל לא קשיא דסמך ז"ל על מה שכתב בפרק ז' השוחט בהמה ומצא בה שליל חלבו מותר ואפילו מצאו חי לפי שהוא כאבר ממנה. ויש לחקור מה דינו בנתלש מבן ט' חי אבל קודם יציאתו לאוויר מת העובר ואז הוציאו. וכעין זה חקר ר' משה קזיס, שכתב – צ"ע אם חתך אבר מן העובר במעיה ונולד העובר אח"כ ואותו אבר נשאר בפנים אם נאסר, כיון שיצא רובו של עובר קודם שחיטה אין אותו האבר שנשאר בפנים ניתר עוד בשחיטת האם כדין יצא רובו של עובר, או דלמא שאני הכא שנחתך האבר הזה ממנו קודם שיצא לחוץ רובו של עובר ונחשב הוא כדבר בפני עצמו.
והיות שאינו בהמה, לכן אינו טעון שחיטה ואין בו פסולי טריפות ולא איסורי חלב או גיד. דהא שחיטה אינה מתירה חלב או גיד; וכן אין שחיטה מתירה את המת, הטרפה או גמל או רביעה וכלאים [באחיעזר (ג, מח, ו) וז"ל כשהעובר טרפה ניתר לכו"ע אף שאין השחיטה מתרת [טרפה] ועכצ"ל דלא הוי בהמה כלל לגבי דינים אלו והוי כדגים וחגבים]. אבל כל הני מותרים בב"פ מן התורה. ואין החלב וגיד דב"פ מותרים, כי אינם חלב וגיד אלא הוין חלק מהאם ירך אמו, דהא -
א] – כן הדין גם כשהם אינם מחוברים לגוף האם, ואינם כלל מגוף האם, שהרי הדין הוא דחתך מהטחול או מהכליות של האם החתיכה נאסרת מיד מדין אבר מן החי (סח, א) ואינה ניתרת בשחיטת האם. אבל עובר פשוט שאינו חלק מהאם, דהגם שנחתך או כולו או מקצתו מאמו וגם חתכו להרבה חתיכות אינו נאסר מטעם אבר מן החי, וניתר בשחיטת אמו מדין ב"פ.^[37]
ב] – אין שקלא וטריא בש"ס אי שום פרט דב"פ תלוי או קשור בדין עובר ירך אמו או לא, ובראשונים כמעט שלא נמצא.
ג] – ואין לפרש שאינו חלב או גיד, כי אינו במקומו על הכסלים או על הכף, דא"כ איך יש חלב בבן ט' מת שנמצא באם נבלה או טריפה, שאינו ב"פ, והא עדיין אינם במקומם [והגם שאין ראיה דהוי חלב, שהרי הר"ם [פ"ח] לא כתב בפירוש לאסור אלא חלב משחוטה, מנבלה, מטרפה, ומנפל [בן ט' שנולד חי] מבן פקועה בן ט' חי, וחלב שנתלש מבן ט' חי שעדיין במעי אמו החיה. ולא כתב בפירוש להתיר אלא חלב בן פקועה שליל – בן ח' אפילו חי. והנראה, שבן פקועה בן ט' חי הוי בהמה באנפי נפשיה ויש לו חלב וגיד מכח עצמו ביציאתו לאוויר העולם].
♦
גמל בן פקועה
וכן אין שחיטה למין טמא, ואעפ"כ לדעת ר' שמעון דהנולד מפרה בפרסות קלוטות הוי גמל, מין טמא, מ"מ מותר הוא בדין ב"פ (סט, א). וכן אין שחיטה לחצי ב"פ אחר שנולד [וכן בן ח' חי ובן ט' מת], ומ"מ הוא ניתר ע"י שחיטת אמו (ש"ך יג, יד).
וע' ברש"י (עז, א) ד"ה אסמכתא בעלמא דהיינו פשיטא שאם יצא השליא, דהיינו הכיס שבו נמצא העובר, אפילו רק מקצתה שחוששים שיצא ראש השליל שכבר נימוח [ולכן לא הכיר צורת הראש ביציאתו], וא"כ שוב אין להתירו בשחיטת אמו ולא בעינן קרא לאסרו. והא שהביא קרא אינו אלא אסמכתא, שכתב רש"י שעיקר^[38] קרא 'כל בבהמה תאכלו' לחותך מן הטחול ומן הכליות. כלומר, שאין הדרשה באה להתיר גיד, חלב וטריפות וכו', אלא ללמד את היסוד היחידי דב"פ – שאין לעובר חיות בהמה ולכן אין בו איסור אבר מן החי, לא מעצמו, ולא מאמו. והא דחי הוא, אינו אלא חיות דדגים וחגבים [שאין בהם איסור אבר מן החי]. וממילא מובן שאין בו איסורי בהמה, לא באכילה ולא בענינים אחרים, עד יציאתו לאוויר העולם בחדשים שלמים.
♦
הפרק לא פתח בדין בן פקועה
ואולי לכן לא פתח הפרק בדין שחט ומצא עובר (משנה עד, א) אלא הקדים (משנה סח, א) לפרש את דין טחול וכליות דהווין אבר מין החי מיד בהיחתכם מהאם, ואינם ניתרים הגם שעדיין הן בפנים בעת שחיטת האם. משא"כ העובר, דהא מה שאין להעובר איסור אבר מן החי הוי יסודו דב"פ, שאין לו חיות בהמה ואין בו איסור אבר מן החי. משא"כ בטחול וכליות, שהם חלק ממה שכבר נחשב בהמה. והוא היסוד והשורש דב"פ. [ובספר אור זרוע פתח את דיני ב"פ במתניתין עד, א].
♦
מרומי שדה
ע' מרומי שדה סט. דפשיטא שאין עובר קרוי "בהמה" אלא "בהמה בבהמה", כמו "שופך דם האדם באדם" דהוי עובר ופירושו הראוי להיות אדם ביציאתו (סנהדרין נז, ב). וע' במהר"ל (גור אריה שמות כא, כב) שאין העובר נחשב לנפש אלא אחר יציאתו לאוויר העולם – ... ולא שייך בוולדות "ונתת נפש תחת נפש", כיון שלא יצאו לאויר העולם... אפילו ידוע שכלו חדשים שלו לא נקרא "נפש" כל זמן שלא יצא לאויר העולם... דהא תנן (אהלות פ"ז מ"ו) אשה המקשה ללדת מחתכין הולד ממנה, שחיותה קודם לחיות העובר, אבל אחר שיצא לאויר העולם אין נוגעין בו, דאין דוחין נפש מפני נפש. [ובספר האשכול פרק בהמה המקשה – שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו, וכתבנו זאת לעיל].
♦
אין לעוברים סימני שחיטה אלא בלידה
וכן בהטילה נפל (עה, א) שלדעת ר"י יש לו חלב מטעם דאווירא גרים, כתב רש"י (ד"ה אוירא גרים) לשוייה בהמה [והול"ל לשוייה חלב] וכיון דנולד מיתסר. כלומר, שאין חלב אלא בבהמה, ואינו בהמה אלא ביציאתו לאוויר מאם חיה.
וכן (סט, א) לאתויי קלוט במעי פרה [דהוי ב"פ] אליבא דרבי שמעון [דלדעתו קלוט הוי גמל] הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי [כב"פ, דעדיין אינו בהמה עד יציאתו. ע' רש"י במתניתין דלאו בהמה הוא] [ובל' בתרא [הושיט ידו ותלש] סבר ר"י כמו כן דהחלב נחשב נולד ביציאתו [לידת אברים], וכל עוד דהוי בפנים אינו חלב. ובזה אין מקום לקושית הר"ן דיש להתיר את החצי ב"פ מטעם זוז"ג, ואולי לכך כיוון בתירוצו].
וכן ברא"ש (סי’ ה) ביאר שלריש לקיש, הגם שאינו חלב ולכן חלב שנתלש מעובר בן ט' חי שעדיין במעי אמו אינו חלב, מ"מ לר"מ, שאינו ב"פ, יש לו חלב מטעם יציאתו לאוויר העולם [ופשוט דכשנולד כדרך הנולדים וודאי שיש לו חלב, אלא כפי הבנת הרא"ש חידש ר"מ דגם כשיוצא מאם מתה נחשב יציאה לאוויר העולם ונהפך לחלב].
וברש"י (עה, ב) ד"ה אין לו תקנה בדין חצי ב"פ, דהיינו עובר שאביו או אמו לבד הוי ב"פ אבל זוגו הוי בהמה רגילה – אין לו תקנה, שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו, שהסימן השני [שבא מכח הב"פ] שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו, ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה. והאי סימנא בתרא [הרגילה, ששוחטו אחר לידתו] לא מצטרף לקמא, שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון [דהיינו הבא מהבן פקועה] שחוט משנולד – מבואר ברש"י שאין להעוברים האלה סימני שחיטה כלל כל עוד שהם עדיין במעי אמם, אלא אך ורק בלידה – כלומר, דאינו בהמה עד יציאתו לאוויר העולם, ודווקא מלידתו ולא מיצירתו, יש לדון שהחלק הנוצר מב"פ – או האב או האם – אינו נחשב לשחוט מיצירתו ולא כל ימי עבורו, אלא בצאתו לאוויר, כי עדיין אינו בהמה אלא בלידתו. [יש לבאר בחקירה על הושיט ידו ושחט בן ט' במעי אמו, דקשה, הרי פשוט שא"א לשחטו במעי אמו, דהא אין לו סימנים אלא בלידתו. אלא מוכרח שאין השחיטה נגמרת אלא ביציאתו לאוויר, ואז הווין סימנים שחוטים. ולכן רש"י ביאר שאחרי מעשה השחיטה יצא לאוויר מאמא חיה.
וכן דחצי ב"פ יש לו תקנה כב"פ, כל עוד הוא במעי אמו, ודעת הב"ח שלא רק ע"י שחיטת אמו, אלא אפילו כשהורגה, שהרי הוא נמצא בתוך אמא שמותר באכילה. וא"כ קשה, הרי האמא כשרה גם בחיה, וא"כ הרי עוברה צ"ל כשרה כב"פ גם כשיצא מאמא חיה. אלא מבואר דביציאה מאם חי נהפך חלק הסימנים שאינם מהב"פ להיות סימנים שטעונים שחיטה.
ודווקא בעובר בן ט' חי, שעומד להיות בהמה, דנים איך ובמה הוי בהמה, אבל בן ח', אפי' חי, פשיטא שאינו בהמה, דאין במינו שחיטה אפילו נולד (מתני' עב, ב) ואינו בכלל בקר וצאן [רש"י ד"ה שיש במינה עב, – נפרש לקמן]. ולכן א"א לשחטו, כלומר דהוי נבילה אפילו נשחט [וכן כתב רש"י (עה, א) ד"ה כחלב חיה – ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו]. ומ"מ כאשר הוא נולד [ולא כאשר הוא יוצא דופן] הוא נהפך במקצת לבהמה להיות נבלה.
וכבר ביארנו שהר"ם מחלק בין בן ח' חי הנולד, שהוא נפל, ובין בן ח' חי יוצא דופן שאינו נולד, שהוא שליל – דהנפל הוי נבלה (ד, ד) משא"כ השליל (ט, ז) – כלומר דאפילו בבן ח' לידה גורמת לשויה בהמה לאותו פרט.
♦
הדביק ב' רחמים ויצא העובר מזה ונכנס לזה
וכן בדיני בכור, אם הדביק ב' רחמים זה לזה ויצא העובר [ומסתימת לשון הגמרא משמע או בן ח' או בן ט'] מזה ונכנס לזה, דידיה פטר לאו דידיה לא פטר (חולין ע. ר"ם בכורות ד, יח). וצ"ב, דמה לי איך העביר את העובר אם ע"י הדבקת הרחמים או ע"י זה שהוציא מזה ואח"כ הכניס להשני או ע"י כישוף, והול"ל "הכניס עובר מפרה לפרה שעוד לא בכרה מהו?" אלא הספק הוא דווקא בהדביק, דבכך לא יצא לאוויר העולם, דאם יצא לאוויר העולם פשיטא דא"א לפטרו מבכור, שכבר נהפך במקצת ובאיזה אופן לבהמה, ואין פטר רחם לבכור במה שהוא כבר בהמה אלא בעובר. ולכן הביאו בסוגיית בן פקועה, דהא בה ביאר שהעובר משתנה להיות בהמה דווקא ביציאתו לאוויר העולם.
וכן מבואר דיש חילוק בין בן ח' ובן ט' מהגמ' (עד, ב) א״ר אלעזר אמר ר׳ אושעיא לא הילכו בו [בן ט' חי] אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. וכדביארנו לעיל דבב"פ בן ח' חי ברור לן שאין בו איסורי רביעה וכלאים [דפשיטא שאפילו בן ח' שאינו בן פקועה דהיינו נפל, אינו בהמה כלל שאינו בכלל בקר וצאן [רש"י עב, ב], וא"א לשחטו, והוי נבילה אפילו שחטו], אבל בב"פ בן ט' חי הוי בהמה לפחות לעניין זה שיש בו איסורי רביעה וכלאים.
♦
נחשב חי ואסור לחבלו — ואינו נחשב חי להתחייב במילה
וכן בשבת (קלו, א) דיש מחלוקת אי מלים ספק בן ח' בשבת, להצד שאסור לחבלו כי נחשב חי – מ"מ אינו נחשב חי להתחייב במילה, דעדיין אינו אדם [ברש"י ד"ה כתנאי, נפל גמור [נפל וודאי?] אם חשוב כמת, כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר או לא [או אינו נפל גמור אלא במקצת] והויא חבורה [דהא הוי חי, ומ"מ אינו חי לדיני ברית מילה]. וכן הוא בתוס' רי"ד שם פי' חשוב חיותו קצת שאסור לחבול בו בשבת... דאע"ג דאמרינן דחי הוא... לאו בר מילה הוא. ואולי זהו טעם ברש"י (ב"ב כ: ד"ה גוי) בענין לסתום העברת טומאה דרך חלון, שבן ח' לא חי ולא מת. משא"כ רב אדא בר אהבה סובר מכח ממ"נ דאם חי הוא שפיר קא מהיל [אנו מצווים למול בשבת], ואם לאו [דמת הוא, ואין מצות מילה] מחתך בבשר הוא, ולא חבורה היא [רש"י].
וכן בר"ם (ז, ג) דיש חלב דאורייתא בבן ט' חי, אבל אין חלב בבן ח' חי אפילו אחר שהפריס עג"ק ואפילו מדרבנן (ר"ם ז, א), ולא בבן ט' מת אפילו מדרבנן. ופשוט הוא.
♦
קרעה ומצא בן ח׳ חי — מתני'
וכן משמע במתני' דבקרעה – קרעה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו – דוקא אי מצא בן ט' חי טעון שחיטת עצמו, אבל בן ח' חי אינו טעון שחיטה, כלומר שהבן ח' חי מותר בלי שחיטה. והטעם, דבן ח' נידון בכלל אלה שאין במינן שחיטה, שאין בו את האיסורים הנמצאים בבהמה, כי אין לו חיות בהמה אלא חיותו כדגים וחגבים, וכמבואר בתויו"ט. והגם דכשנולד כדרך הנולדים, דהיינו נפל, הוי נבלה (ר"ם ד, ד), מ"מ יצא בלי לידה אינו אפילו נבילה. וזהו השליל שיש בו איסור בב"ח [ע"י הריבוי גדי לרבות את השליל], כי אינו אפילו נבלה (ר"ם ט, ז). והר"ם חילק בין נפל ושליל, הגם ששניהם הויין בן ח', דבמתני' עב, מבואר דנפל בן ח' דינו כבהמה טמאה דא"א לשחטו לטהרו מנבלה, ולרש"י אינו בכלל בקר וצאן.
ומתאים בהא דאיתא במתני' עד, דדוקא קרעה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה, אבל בן ח' אינו טעון שחיטה דאינו בהמה כלל [וכן משמע בגמ' (עה, א) כל היכא דלא כלו לו חדשיו לא כלום הוא], וא"כ גם אינו נבלה.
וכן אי לאו דרשת גדי לרבות את השליל אינו אפילו באיסור בב"ח.
ופשוט דהחילוק הוא דאי נולד הוי נפל, ואי לא נולד אלא יוצא דופן, הוי שליל. וכן מדויק בל' הר"ם, שמחלק בין "שליל" שאינו נבלה ו"נפל" שהוא נבלה.
וכן הוא בר"ם (ה, טו) קָרַע אֶת הַבְּהֵמָה אוֹ שָׁחַט בְּהֵמָה טְרֵפָה וּמָצָא בָּה בֶּן תִּשְׁעָה חַי צָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירוֹ וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ. וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ. ואיזה רווח הרוויח במה שכרך את דין קרע ודין נמצאת טריפה בהדי הדדי. ולא עוד, אלא שאין לשונו מדוקדק, כי הטעם "וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ" אינו מטעים לדין קרע, דהוי יוצא דופן ואמו עדיין קיימת. והל"ל – "שחט בהמה טריפה, ונמצא בה עובר, צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אמו מועלת לו. וכן קרע את הבהמה ונמצא בה עובר, צריך שחיטה להתירו". [המחבר כתב, ואם לא שחט האם כגון שקרעה ומצא בה בן ט׳ חי צריך שחיטה ואפילו שחטה ונתנבלה בידו או שהיתה טרפה ושחטה אין שחיטתה מתרת העובר וניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט׳ חי, אבל אם הוא בן ט׳ מת או בן ח׳ אפילו חי הרי זה אסור].
♦
קרעה ומצא בן ח׳ חי — רמב"ם
קודם כל יש לשים לב שהר"ם כאן – וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – הוסיף מעצמו מה שלא נמצא בגמרא. אלא מדברי הר"ם נראה שכוונתו לבאר דהטעם לאיסור בן ח' הנמצא בטריפה [ונראה דה"ה בנמצא בנבלה] הוא מדהוי טפל לאמו – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ [דהוא אינו טעם לבן ט' חי אלא לבן ח' חי בלבד, ובכלל אינו מוזכר בפירוש בגמרא]. ואינו מובן, דכבר כתב הר"ם לאסור בן ט' חי הנמצא בטריפה מטעם דאין לו שחיטה – צָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירוֹ וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ; ופשוט שכן הוא גם בבן ח', ולמה הוסיף הר"ם טעם לאסרו – מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ – אלא צריך לומר שחסרון שחיטת האם אינו טעם לאסור את הבן ח' שנמצא בו, כי פשוט דלא בעינן שחיטה להתיר את הבן ח', כי אינו בהמה כלל. ואי לאו דהוי טפל לאמו שהיא נבילה או טריפה, פשיטא שמותר הבן ח', ואין צורך שום טעם להתירו, כי אינו בהמה אלא הוי כמו דג או חגב.
ולכן כתב הר"ם דשליל, היינו בן ח' חי, מותר, ולא מטעם דשחיטת אמו מטהרתו אלא בלי שום טעם "הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל בֵּין חַי בֵּין מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה". וטעם שחיטת אמו מטהרתו לא כתבו אלא אח"כ, כי אינו טעם אלא דווקא בבן ט' חי.
ועוד יש לדייק שדעת הר"ם דבן ח' אסור דווקא אם נמצא בטריפה [או נבילה]. אבל אם יצא מאם חיה ע"י יוצא דופן הוי מותר [וכן משמע במתניתין קרעה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה, אבל בן ח' אינו טעון שחיטה ומותר בלי שחיטה]. דהגם דבריש ההלכה דבן ט' חי הר"ם עירב והשווה את דין הנמצא בטריפה עם דין קרעה ומצא בה [ולא נמצא כן בגמרא], מ"מ בההמשך בדין בן ח' הוסיף "בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה" [שלא לשום צורך, אלא לומר דווקא ההוא ולאפוקי קרעה] – וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה – וברור שכתב כן רק כדי להוציא קרעה ומצא בה בן ח', כי דווקא הנמצא בטריפה הוי אסור, משא"כ הבן ח' שיצא מדופן אמו ואמו עדיין חיה – דאל"כ הול"ל וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו [או הנמצא בטריפה או הנמצא בקרוע] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ. והטעם דנוקט שההוא שיצא מאמא חיה יש לו אויר ונהפך לבהמה [בקרית ספר השמיט את המילים "בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה", וע' לקמן שביארנו שמ"מ דעתו כמו הר"ם].
וכבר ביארנו שלכן כתב הר"ם טעם חדש לאסרו, מדהוי כאבר וטפל לאמו, כי א"א לאסרו מטעם שכבר כתב להבן ט' חי הנמצא בטריפה, דאין שחיטת אמו מועלת לו, כי הבן ח' חי אינו טעון שחיטה, וא"א לאסרו אלא משום שהוא טפל לאמו להיות נבילה או טריפה.
♦
ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת — רש"י
וכן רש"י סובר דבן ט' שנשחט כהוגן במעי אמו, אפילו להצד ששחיטתו שחיטה, מ"מ אם האם נעשתה נבילה או טריפה [אפילו אחר שחיטת העובר], אז גם העובר הוי נבילה או טריפה. דבבעית ר' הושעיה [בהושיט ידו ושחט בן ט' חי במעי אמו] כתב רש"י (עד, א) ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת [וכן הוא באור זרוע, וכן משמע במאירי הושיט ידו למעי הבהמה ושחט בן תשעה חי והוציאו...]. היינו דלהצד דבן ט' חי שנשחט במעי אמו הוי שחיטה וכשירה הוא, אינו אלא כשנולד [או יוצא דופן] מאם חיה. אבל אם מתה האם קודם שיצא העובר, נאסר כאמו להיות נבילה או טריפה. כלומר, שאינו בהמה אלא בצאתו לאוויר העולם, ובעת יציאתו הוי בהמה שחוטה. כי כל עוד שאינו באוויר העולם אינו בהמה. וכן ברא"ש, שלר"מ בן ט' מת הוי בן פקועה גם אם היה חי בשעת שחיטת אמו ולא מת אלא לאחר שחיטתה, סוף סוף אם נמצא מת הוי בן פקועה. דהיינו שאין דנים אם הוי בן פקועה אי לאו אלא בעת יציאתו לאוויר העולם. לר' מאיר, הגם שהוא יוצא מאמא מתה הוא נהפך מעובר לבהמה בשעת יציאתו, ולר' יהודה רק כשיוצא מאמא חיה, הגם שלא נולד אלא הוא יוצא דופן [וזהו החידוש דקרעה].
וכן מבואר ברש"י (עה, א) ד"ה אוסר בדין הבן ט' חי שנמצא בשחוטה טריפה שאסור [בלי ד' סימנים]. ובאר רש"י שאין לו תקנה, כי העובר עצמו א"א לשחטו דשחיטה דידיה לא מהניא ביה [כי יצא לאוויר מאם מתה], ובשחיטת הטרפה [שחיטת אמו] לא מישתרי, שהרי הוא כאחד מאיבריה.
♦
אסור לשוחטו ביום שהוציאוהו ממעי אמו – ר"י מלוניל
כתב הר"י מלוניל בדעת ר' מאיר במתניתין דחייב משום אותו ואת בנו אם שחט הבן ט' חי – שאסור לשוחטו באותו יום עצמו שהוציאוהו ממעי אמו – דהיינו דאם אחר שחיטת אמו שחט את עוברה כשעדיין במעיה, אינו חייב משום אותו ואת בנו. והטעם, דהא בלי יציאה לאוויר העולם אינו נחשב בהמה, ולכן הוי ב"פ אפילו הרגו אחר שחיטת אמו קודם שהוציאו. ומדויק כן בל' המשנה, דלא כתב שחט והיה בה אלא שחט ומצא.
וכן בב"ח, כשחצי בן פקועה נמצא באם שחוטה כשירה הוי בן פקועה [דמה שאין לו תקנה אינו אלא אחר לידתו, ע' ש"ך יג, יד]. וגם כשהאם היא בן פקועה, ואין שחיטתה שחיטה אלא חיתוך בעלמא. ולא עוד, אלא אפילו לא שחט את האמא אלא הרגה, עדיין היא כשירה, ועוברה [שאביו אינו בן פקועה] הוי בן פקועה, דהא הוא נמצא באם שהיא כשירה לאכילה.
ואם הוא ב"פ [דהיינו לר' יהודה] אין איסור אותו ואת בנו נוהג, דהא שחיטת בן פקועה אינו כלום. אבל בשחט טריפה והעובר שבתוכה אינו ב"פ, אז אם שחט את העובר לוקה משום אותו ואת בנו. וה"ה אם שחט טריפה והושיט ידו ושחט את עוברה בתוך מעיה ילקה משום אותו ואת בנו, אבל רק דווקא אם מוציא את העובר באותו יום. אבל אם לא הוציאו, אלא כשכבר עבר היום, אינו לוקה, הגם ששחט שניהם באותו יום. או דלמא אינו חייב אפילו הוציאו אא"כ שחטו אחר שיצא.
ויש לברר אם אחד שחט במעי אמו ואחד הוציאו מי לוקה, השוחט או המוציא.
ונראה שתפס הר"י מלוניל אותו צד בחקירת הגמרא בדעת ר' מאיר בבעית רב הושעיא – הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, תבעי לר״מ ותבעי לרבנן. תבעי לר״מ, עד כאן לא קאמר רבי מאיר ב"פ טעון שחיטה ה״מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה – דהיינו שאינו בהמה אלא אחר יציאתו לאוויר העולם, וכל עוד שהוא עדיין במעי אמו מותר לשחטו באותו יום שנשחט אמו.
♦
בלידתו נהפך מעובר לבהמה
וגם מכאן ברור שאין שם או דין בהמה בעובר עד שנולד, דאי הוא כבר נחשב בהמה כשעדיין הוא במעי האם, והרי שחטו, א"כ כבר הוי בהמה שחוטה ואין לאסרו בהריגת אמו. ועכצ"ל דעדיין אינו בהמה כל עוד שלא נולד, ורק בעת לידתו נהפך מעובר לבהמה והוי בהמה שחוטה. ולכן מובן טעם שיש לפסול שחיטת עובר במעי אמו, וכמו שפירש הרשב"א "אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימניו אם סימנים הן חשובים אם לאו". דכל עוד שלא יצא לאוויר העולם אין לו חיות דבהמה ואין לו סימני שחיטה, ואינו בהמה שחוטה.
וזה מושרש בדרשת 'כל בבהמה תאכלו' [דביאר הגמרא שהגם שר' יהודה סובר שאין גיד או חלב בשליל, זהו דווקא בבהמה טהורה – דאיתא (ק, ב) ומי מצית אמרת [שר׳ יהודה סובר] נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר׳ יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. וביארו תוס' [ד"ה אבל] בהמה טמאה כאווירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו. כלומר שעובר טמאה כבר נחשב בהמה קודם לידתו, שאין לו חסרון שלא יצא לאוויר וכבר כאווירא דמיא. אבל גילה לנו הקרא 'כל בבהמה תאכלו' שאלו שמותרים באכילה אינם כאווירא דמיא, ואינם בהמה עד לידתם, וממילא אין עליהם איסור אבר מן החי. והוא היסוד שעליו בנויים כל דיני ב"פ ולכן בו פתח פרק בהמה המקשה – חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה [שאין בו משום אבר מן החי כי אין לו חיות עצמו ואינו חי כחלק מאמו] מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה [שיש בו משום אבר מן החי] זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר.
♦
בן ח' חי "אין במינו שחיטה" — אינו בכלל בקר וצאן
וכן בדין שדווקא טריפה הוא דהוי "יש במינו שחיטה", ולכן שחיטתו מטהרתו. משא"כ בן ח' חי, שהוא "אין במינו שחיטה" [כמו בהמה טמאה] ואפילו שחטו הוי נבילה. וכתב רש"י [בד"ה שיש במינה שחיטה עב, ב] – הלכך^[39] לא נפקא [הטרפה] מכלל בקר וצאן [ולכן שחיטתו מטהרתו] אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי' נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן. דהיינו דפשיטא שאם נמצא באם נבילה או טריפה שהעובר וודאי הוי נבילה או טריפה, ודווקא ורק כשנולד מבהמה חיה יש לדון בו שאולי יש לו שחיטה, וקמ"ל כי אין במינו שחיטה. אבל יצא בלי לידה אלא ע"י יוצא דופן, אז אין בו שום קשר לבהמה, ואי לאו ריבוי מ"גדי" היה מותר אפילו לבשלו בחלב ולאכלו [ולכן לא הייתה שום עצה לאברהם אבינו לבשל בשר בחלב [משך חכמה] אלא בבן פקועה].
ואי לאו מטעם ד' סימנים גם בן ט' חי אין בו שחיטה אם נמצא באם נבילה או טריפה. דהיינו שסביר הוא שאינו בהמה עד יציאתו לאוויר העולם. ומאותו טעם יש ה"א שבן ט' חי הנמצא באם שחוטה טריפה [או נבילה] אינו חייב במתנות, הגם ששחטו ומותר באכילה, כי כן מבואר (חולין עה א'-ב') השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט׳ חי טעון שחיטה וחייב בזרוע והלחיים והקבה. וברש"י ד"ה וחייב בזרוע, דזובחי הזבח קרינא ביה. וצ"ב, וכי יש ה"א שבן ט' שטעון שחיטה אינו חייב במתנות מפני שהוא נמצא באם שחוטה טריפה? ומאי קמ"ל. והלא כבר ידוע שד' סימנים אכשר ביה רחמנא, ואין העובר נפגע בטרפות האמא והוי בהמה רגילה לכל דבר. אלא מבואר דיש ה"א לפטרו מהמתנות כי אינו בהמה גמורה מפני שיצא מאם מתה [ויוצא דופן כנראה חייב מכ"ש, שהרי יצא מאם חי].
♦
בן ט' מת ובן ח' חי או מת לגמרי טפלים לאמם
הגמרא שוקלת אי שחיטת אם טריפה מתירה את עוברה (חולין פה, ב) – אמר מר לא לכל א"ר מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה. פשיטא, טרפה בשחיטה מי מישתריא? לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי סד"א הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה [סבר כרבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וסבר כרבנן ששחיטת אמו מטהרת בן ט' חי] קמשמע לן. וקשה, דהא משמע מהא דפירט בן ט' חי, שאם מצא בן ט' מת או בן ח' חי או מת פשיטא שאין להתירם בשחיטה שאינה ראויה. ואינו מובן, כי לכאורה כולם שווים בדין ב"פ, ואם שחיטה שאינה ראויה מועילה בבן ט' חי, שתועיל גם לבן ט' מת או בן ח' חי או מת.
אלא מבואר שבן ט' מת ובן ח' חי או מת פשיטא לן שהם טריפה, כי הם לגמרי טפלים לאמם [וכן מבואר [עד, א] ברש"י ד"ה ושחט בה בן ט׳ חי, ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת – כי אם מתה האמא קודם יציאת העובר פשוט שאין שום צד להתירו הגם שהעובר כבר נשחט כי שחיטתו אינה מתירו [כי אינו בהמה], אלא יציאתו לאוויר הוא הגומרו להיות בהמה]. ולעיל הבאנו את הר"י מלוניל שלר' מאיר שהבן ט' חי אינו ב"פ וחייב משום אותו ואת בנו, אבל לא אם שחטו במעי אמו אלא רק כשכבר יצא לאוויר העולם. וא"כ בשחיטת טריפה אי הוי שחיטה ואסור לשחוט את עוברה באותו יום, מ"מ אם שחטו בתוך האם אבל לא הוציאו, אלא כשכבר עבר היום, אינו לוקה, הגם ששחט שניהם באותו יום. ויש לברר אם אחד שחטו במעי האם ואחד הוציאו באותו יום מי לוקה, השוחט או המוציא. ורק בן ט' חי הוי במקצת בהמה לעצמו ופוסח על שתי הסעיפים, כי עדיין יש לצדד שאולי הוי בהמה באנפי נפשיה ואינו טפל לאמו, ומ"מ ניתר בשחיטת אמו כי הוא אינו טריפה. ולכן אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה [וכן פסק הר"ם, שחיטה יב, ו] אולי יש להתיר בן ט' חי הנמצא בטריפה שחוטה מדין ב"פ. כלומר, דכמו דשחיטת טריפה נחשבת שחיטה לאסור לשחוט אותו ואת בנו באותו יום, כמו כן אולי היא נחשבת לשחיטה לדין ב"פ להתיר עובר הנמצא בו.
וכן מבואר ברש"י "דלאו ירך אמו הוא כולי האי". כלומר, דבעובר מת או בן ח' חי פשיטא שהם לגמרי טפלים לאמם, ופשיטא שהם אסורים. דאפילו אם תמצא לומר שהם נחשבים כשחוטים, מ"מ נפגעים הם בטריפות אמם. משא"כ בן ט' חי "דלאו ירך אמו הוא כולי האי". וכן בתוס', שרק בבן ט' חי יש ה"א להתיר בשחיטה שאינה ראויה.
וסיימה הגמ' שאינו ב"פ, אבל עדיין יש צד לומר שאינו סתם בהמה רגילה שניתרת בשחיטת עצמה, אלא נאסר כי נפגע בפגימת אמו. ולזה ביאר ר' אמי [עה. שחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי] שלדעת ר' יהודה כן הוי שנפגע בטרפות אמו, משא"כ לר' מאיר נחשב לבהמה באנפי נפשיה ביציאתו חי לאוויר העולם וניתר בשחיטת עצמו [וכתב הר"י מלוניל, לר' מאיר שאוסר השליל [בן ט' חי] לאוכלו בשחיטת אמו נמצא דסבירא ליה שיש לו סימנים בעצמו. לפיכך, לזה השליל יש לו תקנה שישחטנה ומותר, אע"פ שלא הועילה לו שחיטת אמו שהרי היא טריפה – אגב אינו מובן, דטפי הול"ל אע"פ שהועיל לו שחיטת אמו לטהרו מנבילה]. ורבא מסכים לסברת ר' אמי אלא חולק מטעם ד' סימנים, והוא דווקא ורק בבן ט' חי, אבל בן ח' חי וודאי נפגע בטריפת האם.
וזו התאמה מושלמת במה שראינו מקודם בדין שחט העובר כשהוא עדיין במעי אמו, דרש"י פירש דווקא כשנולד אחר שחיטתו, ויצא מאם שהיא עדיין חיה, דהיינו אי נמצא בנבילה או טריפה, פשיטא שהם טפלים לאמם ופשיטא שנפגעו בפגימת האם.
וכבר ביארנו בר"ם (ה, טו) שאין פסול הבן ט' חי הנמצא בשחוטה טריפה מטעם שהוא טריפה כאמו, אלא מטעם שאין לו היתר "אין שחיטת אמו מועלת לו". משא"כ בבן ח' כתב הטעם משום שהוא טריפה כאמו "מפני שהוא כאבר מאמו" [ולכאורה הוא הדין בבן ט' מת].
♦
בן ט' ובן ח' בטריפה – ר"ם
ויש לתמוה למה חילק הר"ם בין בן ט' ובן ח' הנמצאים בטריפה שבן ט' חי אסור משום שאין לו היתר אבל לבן ח' אותו טעם אינו מספיק וצריך לבאר שאסור מטעם דהוי טריפה כאמו? ומה הכריח את הר"ם להביא טעם דהוי כאבר מאמו? הלא כבר אסור ש"אין שחיטת אמו מועלת לו".
אלא מוכרח דהגם שאין לו היתר, מ"מ יש להתירו, כי אין סיבה לאסור, ואינו צריך מתיר דשחיטה, מדהוי כדגים וחגבים, ואי לאו מטעם דטפל לאמו והוי טריפה כאמו היה הבן ח' חי הנמצא בטריפה מותר באכילה. ובאמת פשיטא כן, שאין שחיטה לבן ח' אפילו נולד והוא חי. ועלינו לבאר טעם לאסרו.
♦
ד' סימנים — רמב"ם
אגב, הר"ם לא כתב (ה, טו) טעם ד' סימנים כדי להתיר שחיטת בן ט' חי שנמצא בטריפה. ועוד יותר נראה שהוא חולק, ואינו סובר מההוא טעמא, שהרי כתב אין שחיטת אמו מועלת לו, דהיינו שבה"א אמרינן ששחיטת אמו הטריפה כן מועלת להתיר את הבן ט' חי שבתוכה. ולכאורה מטעם שהעובר אינו טריפה ונחשב כשחוט ע"י שחיטת אמו, כלומר שאינו טפל לאמו. וזה נראה היפך רבי אמי שביאר רש"י שאין לו היתר, מדהוי כאחד מאברי האם. [השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט׳ חי לדברי המתיר [דהיינו ר' יהודה שבן ט' חי הוי ב"פ] אוסר [שאין לו תקנה רש"י ד"ה אוסר]. וגם רבא מסכים ואינו חולק, אלא מטעם ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, ואילו להר"ם אין שום צד ששחיטת אמו פוגמו. אלא כיון שאין שחיטת אמו הטריפה מועלת, פשיטא שיש להבן ט' חי שחיטת עצמו.
ואולי סובר הר"ם שיש מחלוקת בסוגיות – אמר רבי אבא לא לכל א"ר מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה... מודה רבי מאיר שאין מתירתה באכילה. פשיטא, טרפה בשחיטה מי מישתריא? לא צריכא לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי [כי הגם שאין היתר להאמא, מ"מ עדיין יש לומר שעוברה מותר] סד"א הואיל דאמר רבי מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה [סבר כרבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכרבנן ששחיטת אמו מטהרת בן ט' חי] קמשמע לן (חולין פה, ב) – מבואר בהה"א שאין שום חשש שמה שהאמא היא טריפה יפגום את עוברה לאסרו. וקמשמע לן שהגם ששמה שחיטה אין כאן שחיטה המתרת אכילה. ולכן אין צורך או מקום להיתר ד' סימנים, ולכן השמיט הר"ם גם את דין שחט בן ט' חי במעי אמו, כי אין צד להתירו מדין ד' סימנים.
וע' בקרית ספר ששינה מל' הר"ם וכתב טעם ד' סימנים - ​שחט בהמה טרפה ומצא בא בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטה כגון זה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בוושט וקנה שלו או בשל אמו [והם הם בדיוק דברי רש"י].
♦
לר"מ – בן ט' חי בלי אוויר דלידה
ר' מאיר ור' יהודה חולקים רק בבן ט' חי, דר"י סובר דהוי ב"פ ור"מ סובר שאינו ב"פ, ומודים דבן ט' מת, ובן ח' חי או מת, הנמצאים בשחוטה כשרים הם [משנה עד, א]. ואינם חולקים בדרשה אלא בסברא אי בן ט' חי הוי בהמה באנפי נפשיה [רש"י עד. במתני' ד"ה טעון] דלר"מ – חדשים לבד, אפילו בלי אוויר דלידה [מאם חי] הופכים את הבן ט' חי לבהמה באנפי נפשיה [אבל בעי יציאה לאוויר כשהעובר עדיין חי, ובזה החדשים גורמים לשוויי בהמה, כי אם יצא מת אינו בהמה אלא עדיין עובר הוא והוא ב"פ. ע' ברא"ש ה'. ולפי דברינו מובנת דעת רש"י. אבל ר"י בעי יציאה לאויר בחיי אמו – רש"י עד. ע' לקמן].
ורש"י פירש שלכן "מודה ר"מ בהו [בבן ט' מת, ובבן ח' חי ומת, דהויין ב"פ] דאיתרבאי מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אווירא איכא הילכך לאו בהמה הוא" [משמע שכבר ידועה הסברא שאינו בהמה כי חסרים חדשים ואווירא – וכמו שידוע לן בסברא שאין השליל בכלל איסור בב"ח ולכן בעינן קרא "גדי" לרבותו (קיב, ב) – ומהקרא מרבינן שגם ביציאתו אינו נהפך לבהמה. דהיינו ד"מכל בבהמה תאכלו" ילפינן שעדיין עובר הוי, וכן ביאר התיו"ט [לעיל] שחידוש מתניתין ב'קרע' שהבן ט' חי נהפך לבהמה הגם שלא יצא מאם חיה] ולכן מותרים, אבל לא מטעם ששחיטת אמו מטהרתו. וכן מבואר בר"ם דטעם שחיטת אמו מטהרתו אינו אלא בבן ט' חי, אבל בן ח' חי מותר מפני שאינו בהמה כי אין במינו שחיטה, והוי כדגים וחגבים וא"א לשחטו [וכן הוא ביו"ד טו, ב מבואר לקמן].
ובן ט' חי לר"מ טעון שחיטה ד"לא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו", כי הוא נהפך לבהמה בצאתו לאוויר העולם הגם שיוצא מאם שאינה חיה.
♦
לר"י – יוצא מאם חיה לאוויר העולם
משא"כ לר"י בן ט' חי הוי ב"פ, כי אינו נהפך לבהמה אא"כ יוצא מאם חיה לאוויר העולם (עד, א) ברש"י ד"ה אבל [שחט בן ט' חי] במעי אמו לא שריא, וכ״ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו. ויש לדייק ששינה רש"י ממה שכתב לעיל [עב, ב] נולד בחיי אמו וכאן כתב ביצא לאויר בחיי אמו, דכאן לא נולד כי יצא מאמא מתה. והיסוד מבואר מדין קרעה ומצאה בן ט' חי טעון שחיטה, דהיינו יוצא דופן מאם חיה – שהבן ט' חי, אפילו לא נולד כדרך הנולדים, כל עוד שיצא מאם חיה נהפך לבהמה [ולא הדגיש רש"י נולד אלא בנפל [עב, ב], דהיינו בן ח', שלכן הוי כבהמה טמאה. והוי נבילה אפילו שחטו, מטעם שאין במינו שחיטה, כי דווקא בלידה הוי בהמה כדי להיות נבילה. משא"כ אם יוצא דרך דופן, אינו אפילו נבילה. ולכן המבשל שליל [בן ח' יוצא דופן] בחלב חייב וכן האוכלו [מאכלות אסורות ט, ז], ואין עיכוב משום אין איסור בב"ח חל על איסור נבילה. וכן ברש"י ד"ה טעון שחיטה... ולרבנן חדשים ולידה גרמי. דהיינו שלכן בן ט' חי הוי בן פקועה כי לא נולד, ולכן אינו בהמה באנפי נפשיה. משא"כ לר"מ, שגם ביציאה מאם מתה הוי בהמה באנפי נפשיה.]
ויש להבין מהו הכ"ש שכתב רש"י שאם אין שחיטה לבן ט' חי במעי אמו לר"מ כ"ש שלרבנן אין שחיטה? וכתב רש"י שזהו מטעם דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו, ולכן לא שייכא ביה שחיטה כלל. ונראה דהכי קאמר שלר"מ העובר יותר קרוב להיות בהמה, שחסר אך ורק יציאה לאוויר ואפילו מאמא מתה. משא"כ לר"י, שיותר רחוק להיות בהמה, שחסר לא רק יציאה אלא עוד יותר - יציאה מאמא חיה. ולכן בן ט' חי הנמצא בשחוטה כשירה, עדיין הוי עובר ודינו כדגים וחגבים, דהיינו בן פקועה, וכ"ש שאין לו שחיטה.
♦
הרשב"א — אינם מין שיש להם שחיטה
וכן כתב הרשב"א במילים ברורות בטעם בן ח' חי ומת ובבן ט' מת [ולא בן ט' חי] לפי שאינם נחשבים למין שיש להם שחיטה [ונראה שהוא לבד פרשו במילים אלו – [תורת הבית ב, ה] דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה בהמה בבהמה לרבות את הולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו^[40] חי לפי שאינו במינו שחיטה וכן נמי בן תשעה מת אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן]. דהיינו שאינם ב"פ מטעם שחיטת האם, אלא מטעם שאינם בהמות. והרי אין אותו טעם נמצא בגמ' אלא בדין אחר, דא"א לשחוט נפל, דהיינו בן ח' חי [עב, ב], דהוי כבהמה טמאה ואינו בכלל בקר וצאן [והיסוד שמותר מפני שאינו בהמה, כבר ביארנו שכן הוא לדעת הר"ם ורש"י].
♦
אין אוויר ואין חדשים אלא ביצא חי
אגב, מבואר דגם אווירא וגם חדשים אינם אלא ביצא חי, ולכן ר"מ מחלק בין בן ט' חי, שאינו ב"פ, ובן ט' מת, דהוי ב"פ, דאין אוויר אלא ביצא חי ובמילוי חדשים. דהיינו שאין באוויר כח אלא במה דגם שלמו לו חדשיו וגם חי. ולכן אפילו מת העובר רק אחר שחיטת אמו, כלומר דבעת שחיטת אמו לא היתה בכדי להיות ב"פ, מ"מ מודה ר' מאיר דהוי ב"פ.
ומדויק כן מל' המשנה, דר"מ מתיר גם אם מת הבן ט' אחר שחיטת האם, דאל"כ הול"ל שחט והיה בה, כלומר דבעת שחיטת האם היה בה בן ט' חי. ופשוט דלשון שחט ומצא בה קובע את עת מציאת העובר לגמירת דינו, כלומר יציאתו לאוויר, ולא את עת שחיטת האם.
וכמו כן לדעת הר"ם (ז, ג) שבן ט' חי הוי ב"פ ומ"מ יש לו חלב דאורייתא [אגב מזה מובן מה שהר"ם לבד היה חייב לפרש, זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה... אין טרפות מפסידתו לפי שהוא אצלינו כשחוט אע״פ שהוא חי [פיה"מ], כי הוא לבד סובר דהוי בהמה במקצת דהיינו לדיני חלב. וא"כ קשה לו למה אינו גם בהמה לטרפות? והרב י. ק. ברנדסדארפער [אורה ושמחה מאכלות אסורות ה, יד] פירש לדעת הגר"ח מבריסק ששחיטת טריפה הוי חסרון במעשה שחיטה, אבל כאן האמא אינו טריפה ושחיטתה שלימה]. אבל אם מת או נהרג העובר אפילו אחר שחיטת האם קודם שיצא מאמו אינו חלב וז"ל – הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה וּמָצָא בָּה שָׁלִיל כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר... וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. מבואר דאם מצאו מת, חלבו מותר, הגם שהיה חי בשעת שחיטת האם ולא מת אלא אחר שחיטתה.
בניגוד לדעת ר' מאיר, דעת ר' יהודה היא שאין העובר נהפך לבהמה ביציאה לאוויר העולם, אא"כ הוא נולד^[41] מאם חיה. ולכן הבן ט' חי הוי ב"פ שאינו נולד מאם חיה ולא נהפך לבהמה.
♦
איסור חלב כיון שיצא לאוויר
וכן הוא בלישנא קמא בר' יוחנן (עה, א) דיש בנפל [בן ח' חי הנולד] איסור חלב כיון שיצא לאוויר. ושם ברש"י ד"ה אווירא גרים לשוייה בהמה – וכיון שנולד מיתסר [דווקא לידה, אבל אם יוצא דרך דופן אין לו אוויר ואינו בהמה] ואפילו לר' יהודה דסובר שחלבו דב"פ מותר [אינו אלא מטעם] דלא יצא לאוויר [דהיינו מאם חי ולא מדרשת ב"פ]. כלומר, דאוויר אינו הערכה ע"י המקום שהוא נמצא בו עכשיו, אלא הערכה באיך הגיע - אם ע"י לידה מאם חיה אם לאו. וע' לעיל במה שפירשנו ליישב את קושית הט"ז על הרמ"א [סד, ב].
ואולי זו כוונת ביטוי הגמרא 'יצא לאוויר העולם' ולא 'נמצא באוויר העולם'.
וכבר ביארנו שהר"ם (ד, ד) מחלק בין בן ח' חי הנולד, דהוי נבילה דהוא הנקרא נפל, ואין בו איסור אכילת בב"ח דאין איסור חל על איסור, משא"כ הבן ח' חי שיצא מאם חיה ע"י יוצא דופן, שהוא הנקרא שליל, שאינו נבילה (ט, ז) ולכן יש בו איסור אכילת בב"ח. [ואינו אסור אלא מריבוי מיוחד – גדי לרבות – ואל"ה אינו בהמה והיה מותר לבשלו בחלב ולאכלו] – [סוף משנה עב, ב] דהנפל הוי נבילה ואין בו שחיטה כתב רש"י ד"ה שיש במינה שחיטה, הלכך לא נפקא [הטריפה] מכלל בקר וצאן [ולכן שחיטתו מטהרתו] אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי׳ נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן [וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל]. וברור שכוונת הוספת מילת נולד – דהא רש"י כתב עד, א ד"ה אבל במעי אמו, יצא לאוויר בחיי אמו – הוא לאפוקי יציאת הבן ח' ע"י יוצא דופן, דאז אינו אפילו נבילה, והוא השליל שחייב על אכילתו אם בשלו בחלב כי אינו נבילה, ולכן אין עיכוב מטעם אין איסור חל על איסור. ובאמת בלי ריבוי מדרשת גדי לרבות את השליל לא היה נחשב אפילו להיות בשר, להוי אסור לבשלו בחלב.
♦
שוחט עובר במעי אמו
וכן הוא בדין שוחט עובר במעי אמו ברש"י ד"ה אבל במעי אמו (עד, א) ... דאין שחיטה בו אלא ביצא לאוויר בחיי אמו. כלומר, שאפילו נחשב לשחוט, מ"מ אינו אלא בכחו להיות נחשב כשחוט, ואין דינו כשחוט אלא אחר יציאתו לאוויר.
וכן מבואר ברש"י בדין חצי ב"פ (עה, ב ד"ה אין לו תקנה) שאין לעוברים סימני שחיטה כלל, כל עוד שהם עדיין במעי אמם אלא אך ורק בלידה – שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו, שהסימן השני [שבא מכח הב"פ] שחוט ועומד הוא, שאין שחיטה נוהגת בו, ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה. והאי סימנא בתרא [הרגיל, ששוחטו אחר לידתו] לא מצטרף לקמא, שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, והול"ל שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנוצר.
וכן בתה"ב [ב, ה] ועד שיולד או עד שיצא לאוויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה לאסוריה חל עליה.
ובל' בתרא דמחלוקת ר"ל ור"י כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא. כלומר, חלב דנפל אינו חלב, כי אינו בהמה, דהיינו בלי חדשים אין לו שום צד וא"א להיות בהמה.
♦
סימנים במעי אמו — רשב"א
ואם עובר בן ט' חי שעדיין במעי אמו הוי בהמה או לא, הוא היסוד בבעית ר' הושעיא – הושיט ידו ושחט בן ט' חי במעי אמו, תבעי לר"מ ותבעי לר"י (עד, א). ומבואר דהיינו סוברים דלר"מ הוי שחיטה ולר"י אינה שחיטה
אבל אינו מובן מה שחקרה הגמרא דלרבי מאיר אולי אינו טעון שחיטה אלא היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה. איזה חסרון יש לפסול או לקלקל את השחיטה מדהוי במעי אמו בשעת שחיטה, וכי מקום גורם? וכי אין שחיטה בלבנה?^[42]
וברשב"א "אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם סימנים הן חשובים אם לאו" מבואר דהספק הוא אם יש או אין לעובר סימני שחיטה [ואולי מטעם שלא יצא לאוויר העולם ועדיין אינם עושים את פעולתם להחיותו – דהיינו שעדיין אין להעובר חיות דבהמה], ולכן מסופק אי יש להחשיבו לבהמה על שם סופו, או אי יש לומר שהגם שאינם סימנים בעת שחיטתן, מ"מ ביציאתן הוויין סימנים שחוטים [ומבואר ברש"י ד"ה [עה, ב] אין לו תקנה שאין לו סימנים אלא בלידתו ולא מיצירתם].
ובחידושי הר"י מלוניל (עד, א) – בן שמונה חי או מת, דשניהם שווים, שאין להם סימנין כלל בפני עצמן, לפיכך ניתר הוא בשחיטת האם. כלומר, שמותרים מפני "שאין להם סימנין כלל". משא"כ בן ט' חי, א"א לומר "שאין להם סימנין כלל" אלא יש לו מקצת [רמזי] סימנין ויש לו חיות בהמה [או רמזי חיות בהמה], ולכן אינו ב"פ לר' מאיר אלא נהפך לבהמה בהגיעו חי לאוויר העולם.
♦
אי יש שחיטה במעי אמו תלוי בסברא
ומדברי רש"י ברור דהצדדין האם יש או אין שחיטה לבן ט' חי במעי אמו תלוין בסברא, וגם ר"מ וגם ר"י סוברים או שכן או שלא. דהא על הצד דלדעת רבי מאיר א"א לשחטו ביאר רש"י דכ״ש שכן הוא לרבנן, ועל הצד דלדעת רבנן יש לו שחיטה ביאר רש"י דכ״ש שכן הוא לרבי מאיר. דהיינו אם לר"מ [שאין בן ט' חי ב"פ, כי קרוב הוא להיות בהמה, וכדביאר רש"י במתני' מדהוי בהמה באנפי נפשיה. לכן מסתברא שיש לו שחיטה במעי אמו, דיש לו כבר רמזי חיות בהמה וסימני שחיטה. ומ"מ הגמ' מצדדת דאולי אינה בהמה גמורה, ולא חזיא לשחיטה אלא אחר יציאתו לאוויר העולם. עד כאן לא קאמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה ה״מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה] אין לו שחיטה הגם שאמו חיה, כי הוא עדיין לא יצא ולכן אין לו אוויר. א"כ כ"ש לרבנן שאין לו שחיטה, דהיינו שאין אוויר אפילו כן יצא חי, כי הוא לא יצא מאם חיה. ולכן כ"ש שא"א לשחטו כשהוא עדיין במעי אמו כי אינו בהמה כלל [וז"ל רש"י ד"ה אבל במעי אמו לא שריא, שחיטה דיליה וכ״ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו. ויש לדייק שלא כתב 'אלא בנולד מאם חיה', דהא מדין קרעה ומצאה בן ט' חי טעון שחיטה, דהיינו יוצא דופן מאם חיה. מבואר שהבן ט' חי אפילו לא נולד כדרך הנולדים כל עוד שיצא מאם חיה הוי בהמה]. ומצד הב', אם לרבנן יש לו שחיטה מטעם ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא אז כ״ש שרבי מאיר יודה דשחיטה שייכא ביה במעי אמו [וז"ל רש"י ד"ה או דילמא אפי׳ לרבנן, שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ״ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה. דאם ד' סימנים יתירו שחיטת עובר, שרחוק מלהיות בהמה וחסר סימני שחיטה גם מצד שלא יצא וגם מצד שלא יצא מאמא חיה, אז כ"ש שיתיר להסובר שלא חסר אלא שלא יצא, כי אפילו יצא מאמא מתה הוי בהמה לר"מ].
וע' ברש"י ד"ה ד' סימנין (עה, א) "היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו" [מבואר לקמן]. וכאן שואלין ודורשין עד כמה כח היתרא דרבי ביה רחמנא, דהגם שסוברים ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, שלכן בן ט' חי הנמצא בטריפה שחוטה וודאי ניתר בשחיטת עצמו [כי הוי בן ט' חי באוויר העולם], מ"מ עדיין מסופק אי שייך ד' סימנים גם בשחיטת בן ט' חי במעי אמו, דלא נמצא באוויר. ולא ידוע גודל ההיתרא האם שייך גם כשעדיין אין לו אוויר.
וכבר ביארנו את כוונת רש"י (ד"ה ושחט בה) שהוסיף תנאי דיצא העובר אחר שחיטתו במעי אמו, ואמו עדיין קיימת. כלומר, דאם אחר שהושיט את ידו ושחט את הבן ט' חי במעי אמו אז מתה האם או נשחטה והיא טריפה, ואח"כ יצא העובר, אז פשוט דהגם שכבר נשחט העובר ומצדדים דהוי שחיטה כשירה, מ"מ א"א לחשבו לשחוט אלא טפל הוא לאמו להיות או נבילה או טריפה כאמו. ואין צד להתירו אלא מכח היתר ד' סימנים, כי הוא לא יצא מאם חיה.
כלומר, דהיות דאפילו בן ט' אינו בהמה לעצמו אלא בצאתו לאוויר העולם דהיינו מאם חיה, לכן אין לו היתר בשחיטת עצמו אלא מכח היתר ד' סימנים.
♦
בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה — רש"י
ומבואר במשנה (עב, ב) דבן ח' חי הנולד, כלומר נפל, הוי דומה לבהמה טמאה, דא"א לשחטו לטהרו מידי נבילה, וגם בזה הדגיש רש"י שנולד מאם חיה [בד"ה שיש במינה שחיטה, ... אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי׳ נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן. וכן הוא בחידושי הר"י מלוניל שם שנולד מבהמה חיה. וגם [עד, א] בד"ה קורעו מוציא את דמו, לא יצא בחיי הבהמה לאוויר העולם], שאל"כ אלא שיצא מאם מתה, אז פשוט שנפגם בפגימת אמו והוי נבילה או טריפה. ופשוט שאין לו היתר בשחיטת עצמו. ורק כשנולד מאם חיה יש ה"א שאולי יש לו היתר בשחיטת עצמו.
ואם לא נולד, אלא הוציאוהו מדופן אמו כשהיא חיה, אז גם נבלה לא הוי, וכמו שביארנו בר"ם (ט, ז) המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו. כלומר, שאינו נבלה. וכן ברמ"א (סד, ב) דרק חלב מנפל הנולד אסור מדין נבלה ולא משום חלב [ולכן ביאר רש"י ד"ה הטילה נפל, והדגיש בהמה המפלת, כדי להוציא את היוצא דופן]. אבל משליל, דהיינו יוצא דופן, אין בו משום חלב ולא משום נבלה, ואי לאו ריבוי מגדי לא היה בו משום בב"ח.
אגב, מפורש שם דנפל הוי נבילה, הגם דשחטו, מטעם שאין במינו שחיטה, ולא כמו שהרבה סוברים דאין שחיטה לנפלים כי הם נחשבים כמת. והגם דהוי כמחתך בבשר, ואין חילול שבת ביציאת דמו, והגם שרובם סוף סוף מתים בטרם עתם, מ"מ אינו מטעם שהם נבלה, אלא כמבואר במתני' דאין במינם שחיטה, גם אם הם חיים שנים רבות. וה"ה אם יצא רוב ראשו ודינו כילוד, ואח"כ חזר וכלו חדשיו במעי אמו ואז נולד כרגיל, מ"מ עדיין דינו דנפל הוא ואין במינו שחיטה. ואינו בהמה ולא קרוב להיות בהמה בשום צד [תבואת שור (יד, ד) שמלה חדשה (יד, א). והוא נפל הגם שכלו חדשיו במעי אמו, והוי ככל נפל ואין במינו שחיטה.
ורש"י [ד"ה שיש במינה שחיטה, בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה – נפק מכלל בקר וצאן] הדגיש דאין במינן שחיטה היינו שאינן נחשבים לבקר וצאן. וכן הוא בחידושי הר"י מלוניל – שאין להם [בן ח' חי ובן ח' מת] סימנים כלל בפני עצמם. ובזה מובנת דעת ריש לקיש (עה, א) בל"ק שאין חלב בנפלים. והטעם כי אינם בקר וצאן. ובל"ב גם לר"י כל היכא דלא כלו חדשיו לא כלום הוא. ומבואר שאינו מטעם ב"פ, כי האם עדיין חיה, אלא אינו חלב, כי העובר אינו בהמה. ולזה כיוון רש"י במתניתין [בדין בן ח' חי ומת ובבן ט' מת] שכתב בד"ה ומוציא את דמו, דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן (עה, א) מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ולא מטעם, מדין או מדרשת בן פקועה.
וכן בשו"ע (יו"ד טו, ב) דבן ח' אינו בהמה וא"א לשחטו עולמית וח' ימים אינו אלא בירור בספק בן ט' – בְּהֵמָה שֶיָּלְדָה אִם יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו... מֻתָּר מִיָּד בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד... וְאִם אֵין יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו, אָסוּר מִשּׁוּם סָפֵק נֵפֶל עַד תְּחִלַּת לֵיל שְׁמִינִי. כלומר, הידוע בלי ספק שלא כלו לו חודשיו א"א לשחטו עולמית.
ובר"ם (ד, ד) ביאר שאין גמר חדשים אלא בבטן האם. וז"ל – וְאִם נוֹדַע לוֹ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו בַּבֶּטֶן וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד... הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד.
♦
בן ח' – עצמיותו לעולם
ומובן שבן ח' הוי מין לעצמו, כי אינו בכלל בקר וצאן, ופשוט שזו עצמיותו לעולם, ופשוט דאחר לידתו אינו נהפך להיות בהמה ע"י חדשים או שנים.
ולכן אין בו משום מראית העין הגם שהפריס, משא"כ בבן ט' [וכמו שביארנו לעיל, דבן ט' כבר הוי מקצת או על הדרך להיות בהמה]. וכן מבואר בש"ך (יג, טז) דאין מראית העין תלויה לפי ראות עינינו, דהרי בני בניו דב"פ שנולדו כדרך הנולדים ואין בהם או באמם שום סימן או היכר כלל שהם ב"פ, ולפי ראות עינינו יש כאן משום מה"ע, מ"מ אינם טעונים שחיטה אלא אחרי שהפריסו. וכן הוא בבאר היטב י"א [וע' בש"ד שם, ולא זכינו להבין]. ועוד יותר שמותר להגיש לאכילה כליות אם חלבם מב"פ בן ח' חי או מת או מבן ט' מת בלי שום היכר, שהם מבני פקועה, וכן שוק שלם מהם והגם שניכר בו שלא הוסר גידו. וכן מבן תשעה ואפילו הפריס, אם היה בו דבר תמוה, אין בו משום מה"ע כלל, הגם שעכשיו בעת אכילה אין בו שום היכר או דבר תמוה. ובאמת אינו מובן למה שוחטין ב"פ שהפריס, והרי אין שום איסור להרוג בהמה, ואם רואים שהורגים בהמות הלא אין חשש שאוכלים אותן נבלות. ועכשיו, אם רואים הריגת בן פקועה ממ"נ אם ידוע דהוי בן פקועה וודאי שאין בעיה, ואם אינו ידוע, למה גרוע מהריגת סתם בהמה.
ואין להביא ראיה לדין ד' סימנים ממתניתין (עד, א) קרעה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה. כלומר, שיש לשחטו מטעם ד' סימנים, כי אחר שחידש לן מתניתין ש"טעון שחיטה" פשוט שיש להתירו בשחיטת עצמו, ואין צורך לטעם ד' סימנים שהרי יצא מאם חיה. ורק כשהאמא מתה והיא טריפה [או נבילה], אז נפגע העובר בפגימת אמו ובעינן טעמא דד' סימנים. [וזו סברת ר' אמי, לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר עה, א. כלומר, דלדברי המתיר הבן ט' חי דהוי בן פקועה כי עדיין הוא תחת השפעת אמו, א"כ אוסר כשהאמא הוי טריפה מכח השפעתה. ורבא מודה לו באותה סברא ואינו חולק אלא מגילוי היתר קרא.] אבל 'קרעה' הרי יצא לאוויר בחיי אמו, ונהפך לבהמה באנפי נפשיה [ורק בבן ח' חי יציאתו דרך דופן אינה מפקיעה אותו ממה שהוא רק חיי דגים ואינו מעלו להיות בהמה, ולכן אינו נבלה, כי להיות נבילה בעי לידה מאם חיה. ולכן האוכל שליל מבושל בחלב חייב על אכילת בב"ח, כי אין השליל נבילה, כי רק נפל, דהיינו הנולד, הוי נבילה ואז אין איסור חל על איסור ואין האוכלו חייב על אכילת בב"ח].
♦
סלקא דעתך שאינו טעון שחיטה
ויש גם לתת לב דחידוש דמתני' הוא שטעון שחיטה, כלומר סלקא דעתך אמינא שאינו טעון שחיטה כי לא נולד כדרך הנולדים, ואולי עדיין הוי כדגים וחגבים ואינו טעון שחיטה. וקמ"ל טעון שחיטה, כי עובר בן ט' חי נהפך לבהמה בצאתו לאוויר העולם בחיי אמו, אפילו לא נולד כדרך הנולדים. [ולא נאמר במתני' מותר לשחטו. דהיינו שבה"א היינו סוברים שא"א לשחטו, דהיינו כי כבר נשחט בשחיטת אמו טריפה, ואין לו תקנה אלא מכח ד' סימנים. והרי כתב הר"ם על הבן ט' חי הנמצא בטריפה אין שחיטת אמו מועלת לו. כלומר, שאין לומר שכן מועלת כי העובר אינו טריפה ונחשב לשחוט ע"י שחיטת אמו].
וזה מתאים במה שהבאנו מהתיו"ט שהעובר, כל עוד שלא יצא לאוויר הוי כדגים וחגבים. כלומר, שעדיין אינו בהמה ואין לו סימני שחיטה ואינו טעון שחיטה ואין לו חיות בהמה האוסרת, אלא הוא מין לעצמו ונהפך לבהמה בתנאי שיצא מאם חיה. והטעם 'לפי שלא נשחטה אמו', היינו שאין אלא דרך אחד, והוא בשחיטת אמו, להחזיק בן ט' חי כעובר, דהיינו שדינו כדגים וחגבים ובלאו הכי נהפך לבהמה.
וכן הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, שפירש"י שם [ד"ה ושחט בה בן ט׳ חי – ביסוד החקירה], דאין השאלה אלא דווקא אם יצא אחר שחיטתו ואמו קיימת, דקשה, מה הנ"מ אם אחר שחיטת העובר במעי אמו החי אז מתה או נהרגה האם או עדיין היא חיה – הרי העובר כבר נשחט שחיטה כשירה?
אלא נאלץ לומר שאילו מתה או נהרגה האם או שחטה והיא טריפה, אפילו אחר שחיטת העובר, אז דין העובר כדין האם [ואפילו רבא דס"ל ד' סימנים, מודה שמן הסברא בן ט' חי הנמצא בטריפה אין לו היתר שחיטה, כי דינו כטריפה. ואם בן ט' חי נגרר אחר אמו, ק"ו שבן ט' מת נגרר אחר אמו], כי א"א לחשבו לשחוט כשהוא עדיין במעי אמו, כי אין לו אוויר. ולא נהפך לבהמה אלא בצאתו לאוויר העולם וגם יצא מאם חי, ואז נחשב לבהמה שחוטה.
♦
בן ח' – בר"ם
וכן הוא בר"ם בבן ח' חי הנמצא בטרפה [ה, טו] ואם לא גמרו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור מפני שהוא כאבר מאמו. מבואר שאין לאסרו מאותו טעם שכבר כתב שם לאסור בן ט' חי שחסרה לו שחיטה 'שאין שחיטת אמו מועלת', כי הבן ח' עדיין כדגים וחגבים גם אחר יציאתו לאוויר, אפילו אם לא מאם שחוטה, ואי לאו מטעם שהוי כאבר מאמו היה מותר. ובזה גם מובן מה שהוסיף הר"ם אע"פ שהוא חי במעי הטריפה הרי זה אסור, כלומר הגם שהוא חי, וא"כ טפי יש לומר שהוא אינו כאבר מאמו.
וכן ראינו לעיל דפסק הרמבם [ה, יג] הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל [היינו בן ח'] בֵּין חַי בֵּין מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. ולא כתב הטעם ששחיטת אמו מטהרתו ולא שום טעם, כי התירו מטעם שאינו בהמה, ואין טעם שחיטת אמו מטהרתו אלא בבן ט' חי^[43].^[44]
♦
ספר כל בו
וכן הוא בספר כל בו הל' אבר מן החי ושליל [כתב כדברי הר"ם], "קרעה בהמה או ששחט בהמה טריפה, ומצא בה בן ט' חי, צריך שחיטה להתירו ואין שחיטת אמו מטהרתו. ואם לא כלו לו חדשיו אע"פ שהוא חי במעי אמו טריפה, הרי זה אסור, שהוא כאבר מאמו." מבואר שבן ח' הנמצא בקרוע, דהיינו יוצא דופן מאם חיה, הוי מותר ממש כב"פ, כלומר כדגים וחגבים.
וכן הוא דעת הקרית ספר (מאכלות אסורות סוף פרק ה') – קרעה או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בבהמה תאכלו... ואם מצא בה עובר שלא גמרו לו חדשיו אפילו הוא חי הרי זה אסור שהוא כאבר מאמו ואין ניתר אלא בשחיטתה. והגם שלשון 'מצא' כולל גם 'קרעה', וכן הוא במשנה "קרעה ומצאה", מ"מ הטעם 'הרי זה אסור שהוא כאבר מאמו' [והוא לשון הר"ם] מכריח שאין לאסרו אא"כ האם היא טריפה.
♦
אין לך שהייה גדולה מזו
וכבר ביארנו בפסול דחצי ב"פ [ברש"י ד"ה אין לו תקנה עה, בדין חצי ב"פ] – שהראשון [דהיינו החלק מהסימני שחיטה שנוצר מב"פ] נחשב שחוט משנולד ולא משעת יצירה – דאינו בהמה כל עוד דלא נולד, שאין לעוברים סימני שחיטה כל עוד שהם במעי אמם אלא הווין סימנים אך ורק בלידה.
ורש"י הקשה דאה"נ שהחצי ב"פ אסור כי אין בו אלא חצי סימניו שחוטין וחסר רוב, מ"מ למה א"א לצרף את שחיטת החלקים, החלק שנשחט בסכין אחר לידתו אם החלק שנשחט מכח האב או האם שהם ב"פ, ובצירופם יתירו בשחיטת רוב סימנים? ולא מצא רש"י שום תירוץ אלא הטעם דאין לך שהייה גדולה מזו. דהיינו שפשוט לרש"י שבלעדיו וודאי יש לצרפם.
וקשה, איזה צד השווה יש ביניהם כדי לצרפם, הא אין כח היתרם שווין, שהרי היתר הבא מכח יצירתו מב"פ אינו מטעם שחיטה [דהא הוא מתיר מת וחלב וגיד].
ואולי יש לבאר שכל האיסורים תלוים בחיותו, כמו שביארנו לעיל דרש עובר גלילאה (כז, ב) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים. ופרש"י מן היבשה – לפיכך יש לו חיות בריא וחזק] דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד, וכל האיסורים נפקעים בשחיטה . ובב"פ אין כזה חיות האוסרת כי אינו בהמה. וזו כוונת רש"י באמרו על סימני ב"פ דשחוטין הן, דכוונתו שאין להעובר, לא בהקנה ולא בהושט שלו, שום חיות האוסרת, כי אין לו אלא חיות דגים וחגבים, שאינה אוסרת. ולכן ע"י שחיטת הסימנים מתירים את החיות האוסרת שנמצאת בחלק שנוצר מבהמה רגילה. ואי לאו העיכוב שאין לך שהייה גדולה מזו היה לן לצרפה עם חלק הסימנים שנוצרו מהב"פ, דאין להם חיות האוסרת.
ובחקירת הגמ' שחט בן ט' חי במעי אמו, אפילו אי סברי דיש לו שחיטה, מ"מ אין פירושו דבעת החיתוך חל עליו שם או דין שחוט, דהא במעי אמו אינו בהמה ואין לו סימנים, אלא בעת יציאתו לאוויר העולם הווין סימנים שחוטים, כלומר סימנים שאין בהם חיות האוסרת. נמצא דלא היה לו אפילו רגע אחד של איסור.
♦
קושית העונג יו"ט
ומיושבת בזה קושית העונג יו"ט (סז) מתוס' קג. (ד"ה דאיסור), שכתבו התוס' דאין התחלת איסור טריפה אלא בלידתו ולא כשהוא במעי אמו. והקשה העונג יו"ט דא"כ מה תירצה הגמ' דהעובר נוצר טריפה (עד, א), ולכן אפילו במעי אמו אין לו שעת הכושר לשחיטה. וקשה, דהא אינו טריפה כל זמן שהוא עדיין במעי אמו, הגם שהוא פגום, וא"כ וודאי יש לו שעת הכושר לשחיטה כשהוא עדיין במעי אמו [וע' מה שכתבנו לקמן בשיטת הראבי"ה].
אלא כדביארנו, שכל עוד שהוא במעי אמו, אינו בהמה, ולכן אין לו טריפות וגם אינו נחשב שחוט אלא כשנולד, ולא מקודם. והסימנים נדונים כשחוטים ביציאתם לאוויר, בהיותם נחשבים לסימנים.
וצ"ל כן גם בדעת רש"י, דלדעתו אין סימנים עד הלידה [עה, ב ד"ה אין לו תקנה, שהראשון שחוט משנולד]. וא"כ מה בעי הושיט ידו ושחט בן ט' חי במעי אמו, והא אין לו סימנים כלל, אלא כדביארנו. וע' הערות וביאורים מאכלות אסורות מהרב ג' אדלשטיין 'בענין איסור גיד וחלב בעובר', דדן במתי חל שם או איסור חלב וגיד.
♦
חלדה בשוחט עובר בעודו במעי אמו
ובזה גם מובן למה אין חסרון מטעם חלדה כששוחט את העובר בעודו במעי אמו, כי אינו מעשה שחיטה בעודו במעי אמו, אלא מעשה חיתוך כדי שהסימנים יהיו נדונים כשחוטים ביציאתם לאוויר בהיותם נחשבים לסימנים, ובמעשה חיתוך אין פסול חלדה. [ע' בלבוש דכן פירש את כוונת הגמ' מטעם חלדה].
וכן משמע מתוס' קג. (ד"ה דאיסור מובא לעיל) דבעודו במעי אמו אין לו טריפות, ובתפארת יעקב כתב דמאותו טעם גם אינו בשר לאיסור בב"ח, ואי לאו מהריבוי גדי לרבות השליל היה מותר לבשלו בחלב. כלומר, שאינו בהמה בלי חדשים ולידה.
יוצא לנו, דאם נשחטה האם והיא כשירה, אז הוי עוברה – חי או מת, כלו או לא כלו חדשיו – ב"פ, דהיינו שעדיין אין לו חיות בהמה ועדיין הוי עובר, ודינו כדגים וחגבים. אבל אם האם נבילה או טריפה, אז נאסר גם העובר כאמו אם העובר בן ח' מת ואפילו חי [וכבר ביארנו שכן הוא בר"ם (מאכ"א ה, טו). ואם לא גמרו חדשיו, אע"פ שהוא חי במעי הטריפה, הרי זה אסור מפני שהוא כאבר מאמו – ולא משום שחסר שחיטה, אלא משום דנפגע בפגימת אמו].
וכן ראוי להיות הדין בבן ט' חי, אי לאו שחידש שד' סימנים אכשר ביה רחמנא, דכל שאינו בהמה לעצמו [כי לא יצא לאוויר מאם חי] הוי טפל לאמו ונפגע בפגימת אמו.
♦
איזהו שליל שיש בו איסור אכילת בב"ח
וא"כ צריך להבין מהו השליל, דהיינו בן ח' שעליו כתב הר"ם (ט, ז) שאסור בב"ח לא רק בבישול אלא אפילו באכילה, דהיינו שאינו נבילה או טריפה, ולכן אין בו משום אין איסור חל על איסור. דאי נמצא בתוך נבילה או טריפה, גם השליל הוי נבילה או טריפה, ואי נולד מאם חיה הוי נבילה (ר"ם ד, ד) ונקרא נפל. ואין לומר שמדובר בב"פ, דלא כן תיאר הר"ם בשום מקום ב"פ בשם סתם 'שליל' [וכבר ביארנו דב"פ אין בו משום בב"ח, דהוי כדגים וחגבים]
וא"כ צ"ב איזה שליל הוא שיש בו איסור אכילת בב"ח?
ונראה שהוא בן ח' שלא נולד אלא יוצא דופן מאם חיה. ומסתברא דאינו בהמה, מכיון שלא נולד כדרך הנולדים, כי דווקא הנולד יש לו אוויר והוי בהמה במקצת להיות נבלה, וכמו שמבואר ברש"י ד"ה אוירא גרים [עה, א]. ואפילו לבב"ח אינו בהמה אי לאו דרשת גדי לרבות את השליל.
וכמו שביארנו לעיל בישוב קושית הט"ז – אהא דכתב הרמ"א (יו"ד סד, ב) וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה. כתב הט"ז "לא ידעתי פירושו דאם נתכוין לאיסור חלב אדרבה באמת אין בו משום חלב כמ״ש הטור בשם רמב"ם. ואי נתכוין לאיסור מצד שהוא נפל זהו פשיטא דלמה יהיה מותר יותר משאר בשר הנפל. ובד״מ לא הוזכר מזה ונראה שהג״ה זו לאו מדברי הרב היא אלא איזה תלמיד טועה כתבה".
♦
בן ח' הנולד ובן ח' יוצא דופן
ועוד תמוה מה שכתב הרמ"א וְחֵלֶב נֵפֶל אָסוּר אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה, מה בירר ואיזה הבנה הוסיף באמרו – אִם הִפִּילָה הַבְּהֵמָה. וכן ברש"י ד"ה הטילה נפל – בהמה המפלת. וכי לא ידענו מהו נפל?
אלא דיש בן ח' הנולד ובן ח' שאינו נולד אלא יוצא דופן, הנולד הוי נבלה אבל זה שאינו נולד אינו נבילה. וכן מבואר (עה, ב) ברש"י ד"ה שיש במינה שחיטה – הלכך לא נפקא מכלל בקר וצאן [ולכן שחיטת טריפה מטהרו מנבלה], אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה [אין שחיטתו מטהרו מנבלה] – דהיינו דווקא הנולד מבהמה חיה, אבל היוצא דופן, שלא נולד מבהמה חיה, אינו אפילו נבלה.
וכן מבואר בר"ם (ז, א) – אֵינוֹ חַיָּב [על אכילת חֵלֶב] אֶלָּא עַל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד... אֲבָל שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חֶלְבָּהּ כִּבְשָׂרָהּ. וְכֵן נֵפֶל שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה חֶלְבּוֹ כִּבְשָׂרוֹ וְהָאוֹכֵל מֵחֶלְבּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה. דהיינו שאין שום איסור על חֵלֶב שליל [בן ח' שלא נולד אלא הוי יוצא דופן מאם חיה] לא נבלה ולא חלב, ואם בשלו בחָלָב חייב על בשולו וגם על אכילתו (ט, ז).
וכן רש"י (עה, א) פירש שהנפל שנולד יש לו אוויר, ולכן יש בו חֵלֶב, משא"כ הבן ח' חי שלא נולד [ב"פ] אין בו חֵלֶב. בד"ה אוירא גרים, לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי׳ לרבי יהודה דאמר לעיל (עד, א) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר.
♦
ד' סימנים לכל עובר
וכדאי לדעת דד' סימנים אכשר ביה רחמנא, שהוא הטעם להתיר שחיטת העובר במעי אמו החי גם הוי המתיר לשחוט עובר שנמצא בטריפה שחוטה. וקשה, שלכאורה אין צד השווה בין ב' דינים אלו. וכן צ"ב, שבחצי ב"פ אין לו תקנה [עה, ב] כתב רש"י דלית ליה לרב משרשיא ד' סימנים [והקשה השואל ומשיב (ב, ב, עח) מהיכן פשיטא ליה לרבא דד' סימנים אכשר ביה רחמנא, ולא חקרו לברר את מקורו לא בגמרא ולא בראשונים].
אלא נראה שד' סימנים אינו דין פרטי בב"פ, אלא גילוי כללי הוא, ושייך לכל עובר שהתורה רצתה להקל ולהוסיף אופנים להתיר. וכן כתב רש"י כהקדמה לעיקר ביאורו [ד"ה ד' סימנין עה, א] שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו, כגון שליל של טרפה, שוחטו ומותר שהוא ניתר בב׳ מד׳ סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו. והוסיף הקדמה כללית [שהיא לכאורה מיותרת], "היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו". [וכן הוא בקרית ספר מאכלות אסורות סוף פרק ה' – קרע או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בבהטה תאכלו]. וזאת, כי ד' סימנים הוי קולא כללית לרבות היתרים בכל מקרה להכשירו וגם להחצי ב"פ [וע' תוס' שם שכתבו ומה שפירש בקונטרס... דלרב משרשיא לית ליה ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא... מגומגם דאפילו מ״ד לעיל ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו. וע' רש"י ד"ה או דילמא אפי׳ לרבנן, [עד, א] דקסברי רבנן ד׳ סימנין אכשר ביה רחמנא, באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו. כאן ב9 מילים, ואילו אצלינו בלי ההקדמה ב31 מילים. וגם כדאי לעמוד על לשונו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו, דמשמע שאינו לכתחילה, שהוא הפך מה שכתב בדף עד].
♦
הנמצא בטרפה
הגמרא (ע"ה, א-ב) הביאה ג' דעות בדין בן ט' חי הנמצא בטריפה - ר' אמי, שאין לו תקנה; ר' חסדא, שטעון שחיטה אליבא דר' יהודה; ור' חייא, שטעון שחיטה אליבא דר' מאיר [ק"ק, שר' חייא לא אליבא דהילכתא]. ורש"י כתב את אותו טעם גם לר' אמי וגם לר' חסדא. בר' אמי כתב (ד"ה אוסר עה, א) בשחיטת [אמו] הטרפה לא מישתרי [העובר] שהרי הוא כאחד מאיבריה ובדעת ר' חסדא כתב (ד"ה טעון שחיטה) להתירו באכילה [בשחיטת עצמו] דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר, דא״כ הוה ליה כאחד מאיבריה. [אבל ברש"י ד"ה כר״מ (ע"ה, ב בקושית הגמ' אר' חסדא) קס״ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה כלל דהא שחוט ועומד הוא. ונראה דלכן וודאי שאין שחיטה להעובר, אפילו נחשב כבהמה באנפי נפשיה, וזה הבסיס לקושית הגמ' טעון שחיטה כמאן כר״מ].
והם חולקים להלכה [לר' אמי אין לו תקנה (רש"י ד"ה אוסר שם) ולר' חסדא ניתר בשחיטת עצמו. וצ"ב במה הם חולקים, ומה הצד לומר שאין שחיטה לבן ט' חי], וגם חולקים בהה"א. ר' אמי סובר שפשוט שטעון שחיטה [שאין שום צד להתיר בלי שחיטה], וקמ"ל שאין ניתר לא בשחיטת עצמו ולא בשחיטת אמו, ור' חסדא סובר שיש ה"א שניתר בשחיטת אמו, וקמ"ל שטעון שחיטה. [ויוצא לנו שבסברת שהעובר 'כאחד מאבריה' אפשר שהגם שהעובר נחשב כאבר טריפה, מ"מ עדיין יש לו צד להיות כבהמה באנפי נפשיה, וניתר בשחיטת עצמו או אפילו ניתר ע"י שחיטת אמו – טעון שחיטה].
בטעם ר' אמי שאין לו תקנה כתב רש"י שא"א להתירו אלא בב' דרכים, או בשחיטת עצמו או בשחיטת אמו, ושניהם אינם שייכים, דשחיטה דידיה לא מהניא ביה, ובשחיטת הטרפה לא מישתרי, שהרי הוא כאחד מאיבריה. וטעמים אלו סותרים אהדדי – או דהוי בהמה באנפי נפשיה או דהוי חלק מאמו. אלא דעת ר' אמי שבוודאי יש ב' דרכים להתירו, הגם שא"א להעמידם בבת אחת. ואפשר לדון העובר לבהמה באנפי נפשיה וגם כחלק מאמו. כלומר, שגם ר' אמי סובר דרבי רחמנא אופנים להתיר את העובר, אבל כאן אין לו היתר לא בשחיטת עצמו ולא בשחיטת אמו.
ורבא סובר דרבי ביה רחמנא גם ששחיטה דידיה מהניא ביה, הגם שאין לו אוויר, שלא יצא מאם חיה.
♦
בני בניהם מבני ח' אין בהם משום מראית העין הגם שנולד כבן ט'
כתב המחבר (יג, ד) בֶּן ט׳ חַי שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי שְׁחוּטָה כְּשֵׁרָה, וְגָדַל וּבָא עַל בְּהֵמָה דְּעָלְמָא וְהוֹלִיד, אוֹתוֹ הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה בִּשְׁחִיטָה. וצ"ב, למה שינה מלשון הגמ' עה, – ב"פ הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה – דכולל גם בני ט' וגם בני ח'? ולמה פירט המחבר דווקא בבני פקועה בני ט'? ופשוט שחצי ב"פ הנולד או מב"פ בן ט' או בן ח' אין לו תקנה, כי בטעם אין שום נ"מ. [ע' רש"י (עה, ב) ד"ה אין לו תקנה, שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד׳ סימנים אכשר ביה רחמנא].
ונראה דכוונת המחבר לסוף דבריו, דדווקא בני בניהם מבני ט' טעונין שחיטה מטעם מראית העין, שהם כמו בן ט' חי הנמצא בשחוטה כשירה. משא"כ בני בניהם מבני ח', שהם כמו בן ח' חי הנמצא בשחוטה כשירה, ואינם טעונין שחיטה מטעם מראית העין, הגם שנולד כבן ט'. וכך סיים דבריו – וְאִם [הבן ט'] בָּא עַל בַּת פְּקוּעָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ^[45], הֲרֵי בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת כָּמוֹהוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵיהֶם. כי הנולדים הויין ממש כמו מקורם, הב"פ הראשון, ואלו הבאים מבני ט' הוויין בני ט' ויש בהם משום מראית העין אם הפריסו [וצ"ב דינם אם הם נולדים קודם שכלו חדשים, כלומר שהם נפלים, ע' שמלה חדשה (יג, ט) שהחמיר]. ודור שני הבאים מבני ח' הוויין בן ח' ואין בהם משום מראית העין, אפילו נולדו כדרך הנולדים כבני ט' והפריסו. כמו שמבואר שאין מראית העין כלל בבני ח' [סד, ב] הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר בֶּן שְׁמוֹנָה אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה, בֵּין חַי בֵּין מֵת, חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ מֻתָּר. וְהָא דִּבְּבֶן תִּשְׁעָה מֻתָּר, דַּוְקָא כְּשֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲבָל אִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אָסוּר.
ונראה דהש"ך חשש שהקורא יתבלבל בדעת המחבר, שמלשונו משמע דבני בניהם מבני ט' טעונים שחיטה מטעם מראית העין אפילו קודם שהפריס, כי לא חילק בין הפריס ללא הפריס – הֲרֵי בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת כָּמוֹהוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵיהֶם. וכן מסתבר, כי וודאי נראה תמוה להרוג ולאכול בהמה שעכשיו נולדה, ואין שום רמז שהיא ב"פ. ולכן כתב הש"ך שאינו כן, שאין טעון שחיטה כל עוד שלא הפריס – (ש"ך טז) צריכים שחיטה מדבריהם, כיון שהפריסו ע"ג קרקע; וכן בבאר היטב (יא) פי' אם הפריסו על גבי קרקע.
וקשה, מאין להש"ך לפרש דעת המחבר כן? אולי באמת דעתו היא שבני ט' טעונים שחיטה אפילו קודם שהפריסו. אלא ברור שכן דייק מהא דשינה מלשון הגמרא ופירט דווקא בבן ט', כדי להוציא בני ח', דהיינו שמקילין בבני בניהם מבני ח' עד כדי כך שהגם שנולדים כבני ט' אינם טעונים שום שחיטה. וא"כ פשוט שאין להחמיר.
ויותר מזה דקדק המחבר, דדווקא כשניהם גם האב וגם האם הוויין בני ט' – וְאִם [הבן ט'] בָּא עַל בַּת פְּקוּעָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ [ופשוט שאינו מכוון לאפוקי בהמה רגילה, דא"כ העובר אסור ואין לו תקנה] – אז הנולד להם טעון שחיטה אחר שהפריס. אבל אם אפילו אחד מהם, או האב או האם, הוי בן ח' אז אין משום מראית העין כלל. והטעם שמקילין כ"כ הוא משום שאינו אלא משום מראית העין. וכמו שכתב הגר"א (יג, ז) - "דבדרבנן הולכין אחר המיקל ובפרט בזה דאינו אלא משום מראית העין".
ועכשיו מובן מה שהוסיף שטעונים שחיטה, דהא קשה, הלא פשוט הוא, והלא כבר פסק שבני ט' טעונים שחיטה מטעם מראית העין. אלא שבדעתו להזהיר דהגם שמקילין בשחיטת בן ח' ובבני בניהם, אפילו אינו אלא חצי בן ח', מ"מ אין לומר שבגידול עדרי בני ט' כבר יש היכר ואינם צריכים שחיטה. וכמו שכתב הרמ"א לעיל או שהיה בו שום שאר דבר תמוה.
♦
עובר הנמצא באם שחוטה אינו ב"פ — ראבי"ה
הראבי"ה פסק [באור זרוע א, תמ] שעובר הנמצא באם שחוטה אינו ב"פ אם העובר עצמו טריפה. ומאד תמוה ששחיטת אמו מתירה עובר מת וגם גמל, אבל לפי הראבי"ה אינו מתיר טריפה.
והביא ראיה מהמשנה (עב, ב) שבדרכה להבין למה שחיטת טמאה אינה מצילה מנבילה, משא"כ שחיטת טריפה מצילה מנבילה, דחתה את החילוק שלטריפה יש שעת הכושר לשחיטה – דהיינו שפעם היה ראוי לשחיטה, משא"כ טמאה שאין לו אף פעם שאפשר לשחטו. ודחו מכח הקושיא, דא"כ אם העובר נוצר במום המטריפו, אז אותו וולד צ"ל נבילה גם אם נשחט כי לא הייתה לו שעת הכושר. וחזרה בה המשנה מטעם שעת הכושר ותירצה שטריפה, אפילו נוצרה טריפה ולעצמו אין לו שעת הכושר לשחיטה, מ"מ שייך למין שיש בה שחיטה.
והק' הראבי"ה והרי הנוצר במום המטריפו וודאי שיש לו שעת הכושר – על ידי שחיטת אמו. אלא צ"ל שאין היתר ב"פ לעובר שהוא עצמו טריפה.
ומאוד תמוה, דהא כשגם האם וגם עוברה שניהם טריפות ושחט את האם [ואז אין עוברה ב"פ], א"כ אותו עובר טריפה לא הייתה לו שעת הכושר אף פעם גם מכח שחיטת אמו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, לפי סברת המשנה אי אפשר לטהרו וצ"ל נבילה. ופשוט שזה לא נכון – וזו כוונת המשנה לדחות את חילוק "שעת הכושר" ולפרש שאין הדיון על כל בהמה בפרט אלא על המין בכלל, שיש במינו שחיטה. ואין ראיה להראבי"ה.
♦
פירש רש"י דרוש וקבל שכר
בעי רבי ירמיה (חולין יז, א) אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו. וברש"י ד"ה שהכניסו ישראל, הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא. ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע״פ שכבר עבר. וכתב הרא"ש, פירש רש"י דרוש וקבל שכר הוא... ולא נהירא... ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות הגויים ושלקות וכיוצא בהן, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל
וקשה, דפשוט שיש נ"מ בעדרי ב"פ שתחילתם הוי מב"פ שנמצאו במעי אמם נחורים ומהם נולדו דורי דורות ב"פ שכולם ב"פ ונחשבים נחורים, ועכשיו יצאו ישראל מהמדבר והיתר נחירה פסק ובהמות עדיין אתם, מהו?
אבל לפי מה שביארנו מובן, כי אין ב"פ ניתר מטעם שחיטה או נחירה הראשונה – ופשוט כן, כי לא נמצא אף פעם היתר ע"י שחיטה או נחירה לחלב או גיד או לכלאים או לרביעה – אלא התירו הוא מדהוי מין בפני עצמו [ולכן פשוט שבכל הדורות הווין ב"פ ואין שואלין 'מנלן' – וא"א לומר שדרשינן מדרשת בהמה בבהמה תאכלו, שאינו אלא היתר אכילה], אלא פשוט שהוא מין בפני עצמו ופשוט שמין מוליד את מינו. וכן אפילו גמל הוי ב"פ [סט. – זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר לאתויי... קלוט במעי פרה ואליבא דרבי שמעון, ע' מה שכתבנו לעיל במה שפירש החזו"א]. והטעם כי אינו גמל עד שנולד, ואם נמצא באם שהיא מותרת באכילה, אז תהליך המעבר נעצר ואינו נעשה בהמה. וב"פ אינו לא בהמה ולא חיה אלא דומה לדגים וחגבים שאין להם איסורים אלה. וכמו שמבואר בתיו"ט כדי לבאר את הה"א דבקרעה ומצא בן ט' חי אולי מותר בלי שחיטה – והטעם כי אולי בלי לידה רגילה אינו בהמה, ולכן קמ"ל שמפני שהוא כבר בן ט', לכן יציאתו לאוויר שוויה בהמה, הגם שלא נולד כדרך הנולדים. וכן מבואר בר"ם, ע' מה שכתבנו לעיל
וא"כ עדרי ב"פ שהיו לישראל מהמדבר שתחילתם מנחורים אין להם שום קשר עם נחירת אבות אבותיהם, אלא הם מין בפני עצמם, ופשוט שמותרים הם גם למ"ד שבשר נחירתם מהמדבר אסור, כי עצמיות הב"פ תלוי במה שהעובר נמצא באם שהיא מותרת באכילה, ואין נ"מ איך. וכן משמע בל' מתניתין שחט ומצא, דהיינו שאין השחיטה קובעת אלא מציאת דאל"כ הול"ל 'שחט והיה בה'. וכן מאותו טעם מובן שר' מאיר מודה שבן ט' שהיה חי בשעת שחיטת אמו ונהרג אחר שחיטת אמו הוי ב"פ (רא"ש סי’ ה).
מהו לגמוע חלבו וחלב מחצי ב"פ וחלב מנפל
בעי ר׳ ירמיה מהו לחוש לזרעו (סט, א) פירש"י של עובר שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל... אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת חלבה מהו באכילה והיינו לזרעו דקאמר שאין החלב בא עד שתלד. רמב"ם (מאכלות אסורות ה, יב) - עובר שהוציא אבר, ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק, הואיל והוא בא מכלל האיברין, ויש בה אבר אחד אסור. והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.
והק' האחרונים^[46] למה אין אותו ספק מחצי ב"פ שאין לו תקנה.
ונראה שחצי ב"פ אין בו שום איסור, רק שאין אפשרות לשחטו [דחצי שחוט מחלק הב"פ שבו ואין שחיטה אלא ברוב סימנים, וא"א לצרף את שחיטת סכין מהחצי השני אחר שנולד, דאין לך שהייה גדולה מזו]. משא"כ באיסור יוצא, נאסר ממש כבשר בשדה טריפה.
ובנפל ביארה המשנה (עב, ב) דהוי כסוס, דהיינו שאין במינו שחיטה [רש"י שאינו בכלל בקר וצאן], ואפילו שחטו הוי נבילה. וא"כ נראה דכ"כ חלבו אסור. ועוד דהנולד ממנה אין לו תקנה.
♦
ר' חיים קנייבסקי; ר' זונדל קרויזר; ר' אביגדור נבנצל
בספר שמחת מרדכי לר' מרדכי זיסקינד הגר (עמוד שכ"ח, ונדפס בקובץ תורני מבקשי תורה, קובץ נ"א ניסן תש"ע) תשובה ממורינו הרה"ג ר' חיים קנייבסקי זצ"ל [לשאלה - הנה בשו"ע [יו"ד יג, ד] ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, כמוהו, וכולם צריכים שחיטה מדבריהם, ואין הטרפות פוסל בהם. ויש לשאול האם יש עדיפות לאכול בהמה רגילה שהיא גלאט כשר, או שבהמה זו של בן פקועה אפשר לאוכלה לכתחילה אחר שחיטה. והשיב הגרח”ק "אפשר לאכול לכתחילה וכן עשה רב שרירא גאון בחתונת רב האי כמובא בהגהות הרא"ש פרק בהמה המקשה". דהיינו שאינו משיב על מקרה נדיר, אלא בתוכנית מכוונת לגדל עדרי בני פקועה. וכן השיב הגר"א נבנצל, אפשר לכתחילה. והרה"ג ר' זונדל קרויזר זצ״ל (מחבר סדרת הספרים אור החמה על הש"ס ועוד) השיב (עמוד תרי"ט); לשאלה [האם] אפשר להשקיע בזה? אני ישקיע איתך ביחד שיהיה למעשה. ולשאלה – מדוע לא עושים כן היום והשיב הרב קרויזר – הקצבים לא יסכימו.
ואולי הרב הגר הסתפק לחוש למש"כ השבט הלוי (חלק ח' סימן קע"ח) וז"ל – אבל הם פטפוטים בעלמא חדא דאיני ראה כהיום חששות בשחיטה יותר מכל הדורות, ושנית דזה רצון הבורא ב"ה שינהוג שחיטה מן התורה ושינהגו בה עפ"י הלכה, ונהגו בה הפרישות מחששי טריפות, וכמבואר סו"פ שמיני להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו'...
והלא דבריו נפלאים הם, דלא מצינו לא בגמ' ולא בפוסקים אפי' רמז לאסור בשר ב"פ או עדיפות באכילת בשר שחוטה מאכילת בשר ב"פ. וכן אין אפילו רמז דמאיזה טעם שיהיה לא מצא חן בעיני חז"ל לגדל עדרי ב"פ כדי לאכול בשרם.
♦ ♦ ♦