הרב חיים פנירי
נו"נ יש"ק דרך התורה ויש"ג אהל יוסף בני ברק

דין שתיית קצף 'אופיא'

דבר שהתפתח מאוד בדור שלנו הוא תחום המאכלים והשתיה. ונתחדשו סוגי מאכלים ושתיה העשויים מקצף. כגון – כל סוגי עוגות שיש בהם קצף או מוס, וכן מעדני קצף ומוס. וכן יש מכשירים שמקצפים חלב לקפה. וכן יש משקאות מוגזים.
והנה מדינא דגמ' (כדלהלן) והפוסקים מבואר שיש איסור לשתות 'קצף' מחמת הסכנה. אלא שהלכה זו אינה סדורה במקום מסויים, וממילא לא מצינו הרחבת דברים בנידון זה בדברי הפוסקים. ולאור ההתפתחות בדין זה, אמרתי בס"ד ללקט ולברר לפוסקים שדברו בדין זה, כדי לדעת דין זה לאשורו. וזה החלי בעז"ה.
♦
מקור הדין מהגמ' והפוסקים
איתא בגמ' חולין ק"ה: ז"ל ואמר אביי מריש הוה אמינא, האי דלא שתי 'אופיא' (אשקומ"א. לעזי רש"י 'קצף'), משום מאיסותא. אמר לי מר, משום דקשי לכרסם (פרש"י - רירין הבאין מן החוטם). מישתיה קשה לכרסם. מינפח ביה קשיא לרישא. מדחייה (פרש"י - בידו לצדדין), קשיא לעניותא. מאי תקנתיה. לשקעיה שקועי (פרש"י - בתוך המשקה עד שיכלה מאליו). לכרסם דחמרא (פרש"י - שבא לו מחמת אופיא דחמרא), שיכרא (פרש"י - רפואתו לשתות שכר). לכרסם דשכרא (פרש"י - שבא מחמת אופיא דשכרא), לישתי מיא. דמיא לית ליה תקנתא. והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא (פרש"י - זה שלא היה לו אלא מים לשתות). עכ"ל.
ובערוך (אות ה') פ' 'אופיא' בלשון חכמים רתיחה. ובלשון המקרא קצף. ע"כ.
ונציין כמה מהאחרונים שהביאו את דין הגמ' להלכה:
השל"ה בספרו שני לוחות הברית (שער האותיות, אות הקו"ף, קדושת האכילה, אות קמ"ז. ובהוצאת עוז והדר, אות ס') הביא את דברי הגמ'. [ובהמשך הבאנו את תוספת דברי השל"ה שם על דין זה].
וכן האליה רבה (אור"ח ק"ע סקכ"ד), והביא שם שכ"כ הים של שלמה (חולין, פרק כל הבשר, סי"ב) והשל"ה. ע"כ.
ובפרמ"ג (שם משב"ז סק"י) הביא לדברי השל"ה בזה.
ובשו"ע הרב (חו"מ הלכ' שמירת הנפש והגוף הלכ' ט') כתב וז"ל והשותה רתיחה העולה על גבי משקה קשה לרירין הבאין מן החוטם. והמנפחה בפיו קשה לראש. והדוחק אותה לצדדים קשה לעניות. עכ"ל.
יוסף אומץ (לר' יוסף נוירלינגן. דיני ניחוש אות ט') הביא את דינא דגמ'.
ליקוטי מהרי"ח (פרידמן, סדר הסעודה, בהתחלה) הביא לדברי השל"ה.
ובכף החיים (סק"ע אות פ"ב) הביא לדברי השל"ה בזה.
ובספר שמירת הגוף והנפש (לרנר, ח"א סמ"א א').
♦
מבואר בגמ' ששתית 'קצף' יש בה סכנה לגוף, המביאה לחולי 'כרסם'. רש"י פירש - שגורם לרירין הבאין מהחוטם. עכ"ל. ובגמ' גיטין (ס"ט.) הגרס' 'ברסם'[1]. ופ' רש"י שם ז"ל חולי שקורין צורי"ר. והוא בא מן הראש (וזב) דרך החוטם. עכ"ל [והוא כעין נזלת חריפה]. ובר' גרשום מאור הגולה מובא וז"ל 'כרסם' - קדרן בלע"ז, מי שאינו יכול להוציא ניעו זהו קדרן בלע"ז[2]. עכ"ל.
ובמוסף הערוך [וכן המדרש רפואה (פ"ג ח"ו ס"ק כו)] הביאו שיש הגורסים (בגמ' חולין) 'לברסם'. ומפרשים שהיא דלקת הפרקים והחזה, ויש מפרשים שזו מוגלה במוח. והביא שרוב הראשונים מפרשים שאלו רירין הבאים מדלקת החוטם. ע"כ.
נמצא בדברי רבותינו כמה סוגי סכנות הבאות משתית 'קצף'[3].
♦
א.
ספקו של השל"ה
והנה השל"ה (שם) הוסיף לבאר דברי הגמ' וז"ל: ובמסכת חולין פרק כל בשר הביא אביי כמה דברים באכילה שמביאים לסכנה... עוד אמר, השותה מאופיא קשה לכרסם... ושמעתי, שזה האופיא מיירי מה שמעלה החביות כשהוא תוסס, אבל כשעושה אופיא, כששופך משקה בכלי זה, האופיא הוא משקה, מ"מ נכון להיזהר גם שם, כי חמירא סכנתא מאיסורא. עכ"ל.
ומבואר בדבריו שהוא הסתפק על איזה קצף דיברו חז"ל. שכן בתחילה הביא שיש מי שרצה לחלק בין סוגי הקצף, בין קצף 'שמעלה החביות', היינו שנוצר ועולה האופיא מעצמו במשקה, שאז הקצף אינו חלק מהמשקה אלא נפרד ממנו, לבין קצף 'כשעושה אופיא', היינו שנעשה כעת ע"י כח האדם כששופך מכלי לכלי (וכן ע"י ניעור חלב או מים בבקבוק) והופך לקצף, שאז אין לו שם של קצף אלא הוא משקה, ואינו בכלל הקצף שדיברו עליו חז"ל[4].
אולם למעשה לא פשיטא ליה לשל"ה חילוק זה, ומסיק שיש להחמיר שלא לשתות משני סוגי הקצף הנ"ל, הואיל וחמירא סכנתא מאיסורא.
והנה האליה רבה (שם), וליקוטי מהרי"ח (שם[5]) והכה"ח (שם) העתיקו את כל דברי השל"ה הנ"ל. ויעויין בפרמ"ג (שם) שהעתיק ג"כ את דברי השל"ה. ועיין הערה[6]. ובספר גאון צבי (חולין שם (שנת תקס"א. בן דורו של הפנ"י) כתב בפשיטות שהוא הקצף הבא מחמת השפיכה. ע"כ.
אלא שמצאתי בתפארת יעקב (גזונדהייט. בספרו על חולין שם) שכתב בפשיטות לחלק בין סוגי הקצף. וז"ל דווקא באופיא שבא על המשקה מצד עצמו, כמו אופיא שעל החביות של שכר, שבא האופיא ממילא כשעומדת במקומה. אבל משקה צלול רק שמחמת הנענוע שמנענע הכוס או מחמת חריפות כשפותחין הכלי מתפשט המשקה, זהו משקה גמור ואין בו חשש אופיא. עכ"ל.
הרי שהתפארת יעקב פשוט לו שבקצף הנעשה ע"י כח אדם, אי"ז בכלל 'אופיא', ושרי בשתיה, וכדעת בעל השמועה שהביא השל"ה הנ"ל בתחילת דבריו[7]. וא"כ הקצף המצוי בזמננו שרגילים לשתותו, אינו בא מחמת המשקה ממילא, אלא נוצר ע"י כח אדם. אבל קצף שנוצר על היין ממילא לאחר זמן, וה"ה קצף שנוצר על הבירה לאחר זמן מחמת התסיסה, אסורים. [ידיעה חשובה: מברור שערכתי (עם המומחה למזון הרב עמרם אדרעי שליט"א. וכן בספרי תהליך יצור מזון) התברר שאף בזמננו הקצף הנוצר ב'בירה' בעת השפיכה אינו בא מחמת השפיכה לכוס או ע"י חמצן חיצוני שהכניסו במשקה (כמו בשתייה מוגזת), אלא הוא מחמת שהשכר עובר תהליך טבעי של תסיסה מחמת הסוכר והלתת, ומתפתחים גזים וקצף (ובבירה לבנה ג"כ כהליים). ובעת השפיכה מתחדש ועולה הקצף הטבעי שנוצר בעת התסיסה.]
לסיכום - נתבאר שהשל"ה הסתפק אם יש להקל בקצף שנוצר מחמת השפיכה, ומסיק להחמיר בכל קצף, מהטעם דחמירא סכנתא מאיסורא. והובא דבריו בכמה מהאחרונים. אך התפארת יעקב פשיטא ליה להקל. אלא שעכ"פ לכל הדעות הנ"ל מוסכם שקצף שנוצר על היין והבירה לאחר זמן, אסור.
♦
ב.
הערת הגר"י רצאבי על השמועה שהביא השל"ה. ודעתו להחמיר
אלא שראיתי שהגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א (שו"ע מקוצר, יו"ד קל"ט ס"ז, עמ' ש"ג) כתב 'בועות הצפות על גבי מים או שאר משקה, אין לשתותן, כי זה מביא לידי חולי'.
ובהערות עיני יצחק (אות כ'), העיר על מה שהביאו בשם השל"ה דדוקא הרתיחה שמעלה החבית כשהיא תוססת יש לחוש. וכתב על זה 'לא זכיתי להבין, כי בגמ' שם מתבאר בפשיטות שזה שייך לא רק ביין ובשכר אלא אף במים. ומה שייך במים תסיסה. ומזה יש ללמוד גם ליין ושכר כששופכים אותם. עכ"פ גם השל"ה עצמו סיים 'דמ"מ נכון להיזהר גם בזה, כי חמירא סכנתא מאיסורא'. ע"כ.
הרי שהגר"י רצאבי שליט"א דחה מכח דברי הגמ' את הספק שהביא השל"ה בדין זה, שכן מוכח בגמ' שאף הקצף שעל המים, אין לשתותו. וסמך דבריו להחמיר בזה, שכן אף השל"ה בסיום דבריו העלה דיש להיזהר ולהימנע מכל שתית קצף.
והוסיף וכתב שם עוד, 'והגם שהעולם אינם נזהרים מזה, אכן ראיתי לאאמו"ר זצ"ל שהיה מקפיד על כך ומשקעם באצבעו, ואפי' בכוס של קידוש וכיו"ב... וכן נראה פשוט דלא שייך בזה 'שומר מצווה לא ידע רע' מאחר שיש תקנה... ומזה שאמרו (בגמ') שאין לדחותם לצדדים, נראה שיש ללמוד בקל וחומר שאין להוציאם בכף וכד' [והוסיף בסוגריים - ויל"ע אם צריך להקפיד גם במשקה 'בירה', שטבעו לעלות הרבה קצף בעת שפיכתו ונשאר כך זמן רב, או דילמא כיוון שדרכו בכך לית לן בה]. עכ"ד.
ובקובץ דברי חפץ (חי"ב עמ' מ"ד) נשאל האם גם בסודה ושאר משקים מוגזים יש סכנה בזה. והשיב – לא, 'מפני שכך הוא דרכם וטבעם תמיד'. ע"כ.
ואחר המחילה מש"כ לחלק ולהתיר קצף הנעשה ע"י גזים, ונימק טעמו 'מפני שכך הוא דרכם וטבעם תמיד', לא הבנתי דבריו, שהרי מים רגילים אין דרכם בכך. אלא רק ע"י זה שמכניסים במים 'חמצן' נוצרות כעת בועות. וא"כ ממה נפשך אם מסתכלים על טבעם המקורי, שוב אין דרכם בכך. ואם ס"ל שע"י מעשה בני אדם שהכניסו 'חמצן' לתוכם, נחשב כעת כטבעם ודרכם. א"כ גם באופן שדיבר השל"ה שקצף הנוצר ע"י השפיכה לכלי. ג"כ יחשב כעת שדרכם וטבעם בכך ומותר. וצ"ב.
ובדבריו שהובאו בקובץ דברי חפץ. נראה שצידד במש"כ להסתפק (בספרו בסוגריים) גבי קצף שבמשקה הבירה, שגם כן יש להתיר, מהטעם שדרכו בכך. אך קשה דהרי בגמ' מפורש דין זה לאסור אופיא שעל 'השכר' (היינו בירה). וצ"ע.
עכ"פ העולה מדברי הגר"י רצאבי שליט"א, שהוכיח נפלא מהגמ', שחז"ל אסרו קצף שבכל סוגי המשקים, אלא שמ"מ כתב לחדש שדין זה נוהג רק במשקה שאין הדרך שנעשה בו תמיד קצף. אבל במשקה שדרכו וטבעו תמיד שיש בו קצף, מותר. והערנו על דבריו.
לסיכום שיטתו – כל קצף שנמצא על היין ושאר משקים אסור, ואפי' אם נוצר מחמת השפיכה. אולם קצף הבא במשקה גזוז, וכן במשקה הבירה, הואיל וכך דרכם וטבעם תמיד, כתב להתיר. אלא שצ"ב לשיטתו על מה סמך להתיר [תגובת הרה"ג הגר"י רצאבי שליט"א תבוא בסוף המאמר].
♦
ג.
דעת הגרי"ש זצ"ל. ומה שיש בדבריו להשיב על הערה הנ"ל
וראיתי שבספר הערות על חולין (מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שם) תמה בהבנת דברי הגמ' 'דמיא לית ליה תקנתא'. וז"ל וצ"ע במציאות האיך שייך קצף במיא. ואירי הכא בקצף שנוצר מחמת שהיית המשקה זמן מרובה בכוס. אך במה שנוצר ע"י מזיגה, לית לן בה. עכ"ל.
ולכאורה דבריו מבוססים על דברי השמועה שהביא השל"ה, וכמש"כ התפארת יעקב הנ"ל, אלא שנראה מדבריו הבנה קצת שונה בספקו של השל"ה. דאין החילוק בין אם נעשה ממילא או ע"י כח אדם, אלא נקודת החילוק היא בין קצף שנעשה מחמת שהייה מרובה, לקצף שנעשה מיד בשעת המזיגה.
והנה במש"כ בתחילת להעיר על דברי הגמ' 'דמיא לית ליה תקנתא'. ותמה בזה וכתב 'צ"ע במציאות האיך שייך קצף במיא'.
אפשר שהמכוון בדבריו אלו הוא ליישב דברי השמועה שהובא בשל"ה[8], שכן הגר"י רצאבי שליט"א הקשה בזה דמהגמ' מוכח שגם קצף שבמים אסרו. ולכך הקדים הגרי"ש וכתב שעצם דברי הגמ' שיש קצף במים, זה עצמו דבר שצ"ע האיך הוא שייך במציאות. וא"כ שוב בוודאי אין להוכיח מכאן שלא כדברי השל"ה[9].
לסיכום – דעת הגרי"ש לעיקר כדברי בעל השמועה שהביא השל"ה להקל, ד'האופיא' שאסרו חז"ל אינו אלא הקצף הבא לאחר זמן נאסר, כמו ביין ובירה, שהזכירו בגמ' שם. וממילא שאר סוגי קצפות שהם נעשים מיד, ס"ל להתיר.
♦
ד.
הוכחת בעל שו"ת אורחותיך למדני מהגמ' להקל בדין זה
ובשו"ת אבני דרך (פרינץ. חט"ו קמ"ט) הביא שכתב לו בעל שו"ת אורחותיך למדני, מה שבירר בדין זה. וציטט שם (בתוספת תמונות) מה שכתב לו בזה. ונביא כאן קטעים נבחרים מתוך דבריו –
'יש להעיר במה שאמר בתחילה אביי, דאין לשתות הקצף 'משום מאיסותא'. מה מיאוס יש בקצף, אדרבה הוא כעין הידור כשיש למשקה קצף. ועוד יש להעיר במש"כ בגמ' שיש קצף במים. הלא אין בועות במים.
וחוקר שם בביאור לשון 'אופיא' שהביא רש"י שהוא 'אשקומ"א'[10]. וכתב שנראה שרש"י כיוון למה שמצינו בלשון צרפתית או באנגלית... דהיינו לאו דווקא סתם קצף על המשקה, אלא קצף וחלאה שבאו מפני עיפוש או ריקבון שבמשקה. והביא לדברי הב"ח (אור"ח ריש ר"ד) שביאר שיין שהחמיץ ז"ל 'שנראה לעיין שהחמיץ כשגדל עליו קרום לבן...' [והביא שם תמונה שרואים כן בחבית של יין שהחמיץ].
וכתב לכן נראה שלזה כיוון אביי, דהיינו שהוא מירי בחלאה ע"ג המשקה שבאה מפני העיפוש ורקבון במשקה, ומפני זה יש מיאוס. ושוב למד שהוא 'קשה לכרסם'. ומפני זה שייך לומר ג"כ 'אופיא' לגבי מים, אף שאין בועות במים, שאם המים אינם נקיים ויש בהם חיידקים ונקרא 'אצות ים' [והביא שם תמונה של 'אצות' לבנות שעל המים]. וא"כ אף במים יש חלאה למעלה[11].
ומסקנתו – ולכן נראה שאם יש קצף ע"ג משקה, והוא אינו מחמת עיפוש או וריקבון, שאין חשש כלל לשתות אותו משקה, ולכן מותר לשתות הקצף שעל גבי הבירה או קולה. עכ"ל. ובשו"ת אבני דרך (שם) חיזק ג"כ את דבריו עיי"ש[12].
הנה בעל שו"ת אורחותיך למדני זיכוהו מן שמיא לברר ולפשוט דין זה מהגמ' באופן נפלא ביותר. [ואפשר שזה המכוון בדברי הגרי"ש זצ"ל הנז"ל, שכתב לחלק בין קצף שבא אחר שהיה רבה, לקצף שנעשה מיד].
וכהמשך והשלמה למהלך זה. ראיתי להביא כאן מה שכתב בספר גחלי התורה (לפה. חולין שם), שכתב לדייק ולבאר על דרך זו את המשך דברי הגמ' שם.
ותכ"ד תמה מה שייך קצף במים. וכתב ליישב ע"פ מה שיש לדייק מהמשך דברי הגמ' 'דמיא לית ליה תקנתא. והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא'. וביאר דר"ל שדווקא בעני מצוי הדבר שיש קצף במים, מחמת שלא מצויים לו מים ברווח. ולכך אין מדיח כליו וכוסו, ועם הזמן מחמת השימוש שנעשה בו כל פעם במשקים שונים. מצטבר בשפת הכלי זוהמה ומיאוס, ומחמת כן אפי' אם מוזג מים נקיים לתוכו, מעלים הם קצף ושיורי פסולת.
ולפי"ז סוגיית הגמ' עולה כולה כמקשה אחת. אחר שהרב אורחותיך למדני הוכיח מריש דברי אביי בגמ' שדין 'אופיא' המוזכר בגמ', הוא קצף העולה מחמת מיאוס מהמשקה עצמו. בא דברי הרב גחלי התורה על דרך זה לבאר נפלא סיפא דדברי הגמ' שם. דאיירי בעני דווקא, שאז מצוי שעולה קצף אף על המים, מחמת הצטברות הזוהמה כשעומד הכלי זמן רב ללא הדחה ונקיון.
וכמדומני שמצאתי תנא דמסייע לשיטה זו בפירוש שירי מצווה על צוואת ר"א הגדול (אות ס"ו ד"ה ומה), שכתב וז"ל וזהו זוהמא ליסטרון... שהוא כף שמסלקין בו זוהם הקדרה והקלחת לצדדין. וזהו שאמר שלא תאכל בשר בעוד שמסתלקת ההבל, וכל שמעלה הבל עוד לא הוסרה הזוהמא. והיינו נמי 'אופיא' דאמר בפרק כל בשר (חולין ק"ה:) דאופיא קשה לכרסם. עכ"ל.
נראה מדבריו 'דאופיא' שאמרו בגמ' שקשה לכרסם, הוא כעיין זוהמת ליסטרון, וכדברי האחרונים הנ"ל.
עוד מצאתי בפירוש 'המתרגם' על מס' ע"ז (ע: נמצא בסוף המסכת) שהביא לרש"י שאופיא בלע"ז הוא אשקמו"א, ופ' שוים, קצף, חלאה. עכ"ל.
לסיכום – בעל שו"ת אורחותיך למדני הכריח נפלא מפשט הגמ' שלא נאסר אלא קצף העולה מחמת העיפוש. ולפי"ז קצף שנוצר מחמת השפיכה לכלי מותר. [ולכאורה חידוש גדול נוסף העולה לשיטתו. שקצף העולה על 'שכר/בירה' ג"כ שרי, הואיל ואינו בא מחמת העיפוש והריקבון. ברם לא מצאתי בדבריו שהתייחס מהו האופיא שעל השכר. ובאמת לכאורה לא שייך קצף בשכר קצף שבא מחמת רקבון, שכן הקצף נוצר בבירה רק בתחילה, כאשר היא עוברת תהליך תסיסה. וכפי הנראה, אדרבה ככל ששוהה זמן רב מאבד הוא תסיסתו ושוב לא נשאר קצף. בשונה מהיין, שאכן ע"י זה שהוא שוהה זמן רב מחמיץ ומעלה קרום לבן. ויל"ע.
♦
ה.
מביא את מנהג החסידים להיזהר רק משתיית קצף שעל הבירה
בקובץ מבית הלוי (מהרה"ג משה שטיין, מבית מדרשו של הגר"ש וואזנר זצ"ל. יו"ד עמ' צ"ז) הביא דין זה. והוסיף בסוגריים 'וע"כ ממתינים עד שמתגלה המשקה מעט'.
והר"ר סעדון שאל כעת את הגר"מ שטיין שליט"א בדין זה. וא"ל שמנהג החסידים להקפיד רק על 'הקצף' שיש מהבירה, אבל אם יש רק קצת קצף לא מקפידים עליו [ולכאורה הוא כעין מש"כ בקובץ הנ"ל, שאם רואים את המשקה אין מקפידים].
והקשה לו שלא ברור מדוע הקפידו רק על קצף שעל הבירה, ולא בכל קצף, שהרי בגמ' מפורש שדין זה שייך הן בקצף שעל היין והשכר והן שעל המים. והגר"מ שטיין שליט"א לא השיבו בזה, אלא שכך מנהג קהילות החסידים.[13]
ואפשר שיסוד מנהגם הוא מצד זה שס"ל כנקיטת בעל השמועה שהביא השל"ה, דדין 'אופיא' אינו אלא בקצף שנוצר מחמת שהייה מרובה בכלי, ולא מה שנוצר מכח האדם ע"י שפיכת המשקה לכלי. וא"כ הקצף שמצוי היום נוצר ע"י כח אדם. ולכך רק קצף השכר, שנוצר מכח תסיסת המשקה עצמו, הוא נאסר[14].
עכ"פ העולה בזה, שמנהג החסידים להקפיד בדין הגמ' הנ"ל, רק בקצף שעל משקה הבירה. ולא במעט הקצף שנוצר מחמת שפיכת היין ושאר משקים לכלי. אלא שצ"ב מקורם. והבנו ליישב את מנהגם[15].
לסיכום – מנהג החסידים שלא לשתות רק מקצף הבירה, אבל שאר משקאות שאין בהם אלא מעט קצף, מקלים לשתות. ולא מקפידים אף כשיש מעט קצף על היין.
♦
ו.
מקשה על שיטת האחרונים שכתבו להקל בדין זה
מבואר שיש מהאחרונים שנקטו כדברי בעל השמועה שהביא השל"ה בתחילה דבריו, להקל דדין אופיא שייך רק ביין ושכר. עוד הובא מהאחרונים (הגרי"ש ועוד) שהתקשו מה שייך קצף במים. ולהלן נביא כמה ראיות שלא כשיטות אלו. אלא כמסקנת השל"ה לאסור את כל סוגי הקצף.
א. בנביא הושע (י' ז') כתיב "נדמה שמרון מלכה כקצף על פני מים".
ופירש במצודת ציון - כקצף ת"י כרותחא והם כעין אבעבועות. ועל כי באים ע"י מהירות השפיכה מכלי אל כלי, ונראה כאלו השופך מתקצף לזה קרוי כקצף. עכ"ל.
ובמצודת דוד – "נדמה שומרון מלכה" המלך אשר בשומרון נדמה הוא כקצף, הם האבעבועות שעל פני המים שעולה למעלה, ויתמיד זמן מועט, כן המלך לא יתמיד במלכותו כ"א מעט זמן. עכ"ל.
ובמהר"י קרא - קצף לשון כנען פרנא, ובלע"ז 'אשקלומ"א'. עכ"ל.
מפורש בכתוב כאן ששייך קצף על פני המים, והוא הנקרא 'אשקמו"א' בלע"ז. ובמצודת ציון הוסיף לפרש, שבא ע"י שפיכה במהירות מכלי אל כלי. ובמצודת דוד הוסיף לפרש, שהקצף על פני המים מחזיק זמן מועט[16].
ב. עוד מצאתי לגמ' במסכת ע"ז (כ"ו.), ששם גם מפורש מהו ה'אופיא' ששייך במים. וז"ל 'כי אופיא דנהרא'. ופרש"י 'אשקומ"א'. כאן מבואר שהאופיא במים מצוי 'בנהרות'. וניתן לראות דבר זה בחוש, שבנהרות ששם זורמים המים בחוזק 'המים קוצפים', הן מחמת חוזק הכאת המים בסלעים והן כשהמים נופלים ממקום גבוה, כגון במפלים [וכלשון הפס' "בשצף קצף"].
ג. ובעיקר יקשה מהגמ' ביצה (כ"ט.), ששם מפורש שקצף הנוצר מחמת השפיכה לכלי נקרא 'אופיא'. דדנו במשנה שם, האם מותר למלאות לחברו יין או שמן בשבת ויו"ט בכלי מדידה. ורצו להביא ראיה מאבא שאול לאסור, שכן הוא היה ממלא מדותיו מערב יו"ט ונותנם ללקוחות ביו"ט. ודחו 'אבא שאול אף בחול עושה כן מפני ברורי המדות', ופרש"י (בגמ' ד"ה תנא) שע"י שפיכת היין לכלי המדידה מעלים רתיחה היינו קצף, ומחמת הקצף נראה כאילו התמלאה המידה, מפני שאין ממתינים עד שישקוט המשקה וירד הרתיחה, ונמצא שנתן ללקוחות פחות מהמידה. ולכך היה ממלא כלי המדידה לילה לפני, ואז תשקוט הרתיחה ויקבלו הלקוחות ביום את מלא המידה.
ובגמ' שם אמרו 'ת"ר הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות'. ופרש"י – ז"ל משנתן יין בחבית כך וכך לוגין במדה, ומכר ממנה עד שמצא חשבונו, נמצא כל הנותר בחבית על ידי ברורין שהרתיח היין כשמוציאו ומעלה אופיא 'אישקמוא' בלע"ז ואין המדה מלאה. עכ"ל. ר"ל שגילה דבר זה ע"י זה שעשה חשבון כמה יין היה לו וכמה מכר, ומצא שנשארו בידו שלש מאות גרבי יין מאותו שיעור שעלה לו בחשבון שכבר מכר.
מבואר בגמ' שהקצף העולה בכלי המדידה מחמת השפיכה נקרא 'אופיא'. ובוודאי שם אין הקצף עולה מחמת ששהה במקומו זמן מרובה, שכן אין המשקה שוהה בכלי המדידה אלא זמן מועט. אלא וודאי הוא הקצף העולה מחמת השפיכה לכלי, ומבואר שהוא הנקרא 'אופיא', וכן פרש"י שם אשקמו"א בלע"ז.
ועיי"ש עוד בהמשך דברי רש"י שם, שכתב לבאר ז"ל 'והן נקראין 'ברורין' לפי שמבררין אותו מן היין כששותה, אי נמי דקלישי וזיגי (שהבועות של הרתיחה דקות ושקופות. כ"פ בשוטנשטין כאן הערה שלש)'. ע"כ. הרי שביאר כאן רש"י שלכך נקרא בגמ' בלשון 'בירורין', הואיל ודרך בני אדם לברר את היין מהקצף, לפי שאין שותים את הקצף. מפורש בדברי רש"י כאן שבני אדם נמנעים מלשתות את 'האופיא' שעולה מחמת השפיכה לכלי, אף שבוודאי קצף זה אינו מקולקל.
ודין זה הובא גם במסכת בבא בתרא (פ"ט:) ת"ר לא תעשו עוול במשפט... שלא ירתיח. עכ"ל. וברשב"ם שם פירש וז"ל שלא ישפוך המוכר את היין בחוזק ומגביה לתוך משרתו של לוקח, מפני שעולה הקצף אשקמו"א בלעז ונראה כמלא. עכ"ל. וכן הובא להלכה ברמב"ם (נזיקין, הלכ' גניבה פ"ח ה"ז) וז"ל ולא ירתיח במדת הלח בעת שמודד. עכ"ל. וכתב המגיד משנה ז"ל ופירוש לא ירתיח – שלא לשפוך במהרה, ויעלה רתיחה, כלומר קצף שקורין 'אשקמו"א', ונראה המדה כאילו מלאה. עכ"ל.
נמצא א"כ דבנביא הושע (ובמפרשים שם), וכן בגמ' בע"ז (שם), נתבאר מהו האופן שעולה 'אופיא' על המים. ובנוסף מבואר בנביא ובגמ' ע"ז (שם), וכן מפורש בגמ' בביצה (שם), שהקצף העולה מיד בעת שפיכת המשקה לכלי, נקרא 'אופיא'. ולאו דווקא מחמת ששהה זמן מרובה. ומוכח בזה ג"כ שלא כדרכו של בעל שו"ת אורחותיך למדני, 'דהאופיא' אינו הקצף שבא מחמת הרקבון, אלא אף קצף הבא מחמת השפיכה נקרא 'אופיא'[17].
וצ"ע א"כ דברי האחרונים [מפי השמועה שהביא השל"ה, ומש"כ התפארת יעקב והגרי"ש אלישיב ועוד כנ"ל], שכתבו לחלק שקצף העולה מחמת השפיכה אינו בכלל 'אופיא'. והבאנו שברש"י (בביצה שם) הוסיף לקשר את דברי הגמ' שם עם נד"ד, שפירש שאכן בני אדם נמנעים מלשתות את אותו הקצף שעולה מחמת השפיכה לכלי, ולכך נקרא 'בירורין'. והשם יאיר עיני!
ואם כנים אנו בזה, וכפי שלכאורה נראה להדיא בדברי הגמ' שם, יש א"כ לפשוט מכאן את ספקו של השל"ה הנ"ל. וכמש"כ בסוף דבריו שיש להחמיר לנהוג איסור 'אופיא' בכל סוגי הקצף. ונמצא לפי"ז א"כ ששייך דין 'אופיא' בכל קצף, הן בקצף הנעשה מיד, והן בקצף הנעשה מכח האדם, בין אם הוא מכח השפיכה ובין אם הוא מחמת נענוע המים.
לסיכום – רוצה לפשוט את ספקו של השל"ה ע"פ הפס' בישעיה ובפירוש המצודות שם, וכן מהגמ' במסכת ביצה ובמסכת ע"ז, להוכיח 'שאופיא' היינו כל סוגי הקצף. וכמש"כ השל"ה למסקנה לדינא לאסור, אף קצף הבא מחמת השפיכה לכלי ביין ושכר ומים. והובא להלכה בשו"ע הגר"ז והפרמ"ג והא"ר והכה"ח. וכמש"כ הגר"י רצאבי שליט"א (בשו"ע המקוצר שם). ולכאורה לפי"ז אסור אף קצף שיש במשקאות מוגזים (אולם עיין בענף הבא, דלגבי משקה מוגז, יש צדדים נוספים להקל).
♦
ז.
כמה מהאחרונים כתבו שלא ראינו נזהרים בזה בזה"ז. והובאו בפוסקים ב' טעמים להקל: א. מצד שנשתנו הטבעים. ב. דכל שיש שנוי מעט שרי
הנה בשו"ת אהל משה (צוויג. תנינא קי"ב) העיר כי איסור שתיית הקצף לא הוזכר ברמב"ם ובטור שו"ע, כי אם בשו"ע הרב. עוד העיר שהיש"ש (פ"ח סי"ב) הביא את כל הדברים הנזכרים בש"ס חולין שם, ומסיום דבריו נראה דאין לחוש להם בזה"ז (כי אם רק למה שהזכיר בסוף דבריו, בהא דשתא מיא מפומיא דחצבא)[18]. והביא שכן מצא אח"כ גם בתשובת שם אריה (סכ"ז) שיישב ע"פ דברי היש"ש הנ"ל. שמטעם זה לא הביא הרמב"ם והטור שו"ע דין זה להלכה.
וכתב דמכיוון שראינו שהיום אין מקפידים בזה, על כרחך שעכשיו אין בזה משום סכנה. וכמש"כ המג"א (סימן קע"ג א') דבזה"ז אין סכנה כ"כ במים אמצעיים, דנשתנו הטבעים. ע"כ.
וכ"כ בקהלות יעקב החדשים (קדשים. חולין סימן מ"ג) שכתב בעניין שתית 'אופיא'. וז"ל ולא ראיתי נזהרים מלשתות ולהמתין עד שישקוט הבועות[19]. ואולי י"ל דהאידנא כיוון דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'. וכדאשכחן בע"ז (ל.) ובשבת (קכ"ט:) וביבמות (ע"ב.). אכן אולי זהו דווקא כשחז"ל התירו מטעם דדשו בה רבים, משא"כ בדבר דדשו בזמנינו. וצ"ע. עכ"ל.
עוד ראיתי הרחבת דברים בזה בספר שיח חיים (מלין. שו"ת מהגרח"ק שאלה צ"ג), ושם (בהערות). הביא ששאל לרה"ג אליהו שלזינגר שליט"א (תלמיד הגרשז"א, ורב שכונת גילה בי-ם). וכתב לו 'בדבר מה שאין נזהרים לשתות הקצף שביין, כיון שנשתנו הטבעיים ובימינו זה לא מזיק. וכמו כמה דוגמאות שמובאות בגמ' חולין שם. כגון להוציא ירק מתוך ירקות קשורים זה לזה. או ירק שנפל ארצה, דיש חשש לכישוף. ובימינו זה לא קיים. וכמו שכ' הרמב"ם בהלכ' מדע שחצילים הם כמו חרב לגוף. ואנו אוכלים וב"ה לא מזיק לאיש. ועל כרחך שנשתנו הטבעים, ועל כן אין לחוש היום לכל זה, וכמו שראינו לגדולי ישראל שלא הקפידו בזה. עכ"ד.
טעם נוסף להקל בדין זה, מצאתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג ס"כ), שכתב דבדברים הסגוליים, 'אין לך בו אלא חידושו'. היינו אין לך אלא זה שנאמר במפורש, ולא כשיש שינוי אף מעט. וגם עמד בדבריו שם מצד שדינים אלו לא הובאו בשו"ע ורמ"א.
ובספר שמירת הגוף והנפש (מבוא פ"ח אות ב'), הוסיף שכן הובא מהגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל (בספרו לב אליהו בראשית עמ' כ"ו) בשם הסבא מקלם.
ויסוד זה מוזכר גם בעוד פוסקים לגבי שאר דינים סגוליים. באורחות רבינו (מהדו"ת ח"ב ס"ו)[20], וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב י"ח)[21], וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה תפלה פ"ב הערה 103)[22].
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח ס"ב), נשאל הודות 'כוס של אליהו' בליל הסדר, והרי אמרו בגמ' שמשקין מזוגין שעבר עליהם לילה 'ולנו' בכלי מתכות, יש סכנה לשתותם. והשיב וז"ל אע"פ שהובא להלכה דין זה (היינו משקין שלנו בכלי מתכות) בשו"ע הגר"ז ובדעת תורה ובערוך השולחן. הנה עלינו לדעת שסוף סוף לא הובאו הדברים להלכה לא ברמב"ם ולא בטור שו"ע. ואולי ידעו שהם דברים סגוליים שקשה לעמוד עליהם "ושומר פתאים ה".
והוסיף וכתב - אמנם יראה דאף אם הדברים להלכה גם בזה"ז כנ"ל מכמה פוסקים. מ"מ קבלתי ממרן החזו"א זי"ע דבכל אלה הדברים, אם יש שנוי כל דהוא אפשר להקל וכו'. עכ"ל.
הנה תחילה גילה דעתו שבדברים סגוליים לא הובאו לעיקר ההלכה 'ושומר פתאים השם'.
עוד כתב השבט הלוי שקיבל מהחזו"א דבדינים אלו כשיש שנוי קל, שוב אפשר להקל.
ולפי"ז מבואר טעם נוסף ליישב מדוע נהגו להקל לשתות קצף שבמשקאות מוגזים, וכן בקצף שעל קפה, ובכל שאר מיני קצפות שנתחדשו בזמננו. הואיל ונשתנו מסוגי הקצף שעליהם תקנו חז"ל תקנתם.
אמנם ראיתי בספר נזר ים (רושצקי. חולין שם) הביא תשובה בנדון זה שהשיב בשו"ת שלו. ושם ציין לאחרונים שהביאו את דין 'אופיא' להלכה. והוכיח מזה דדעת רוב האחרונים שאין אומרים בזה נשתנו הטבעיים. ומסיק שלכן ראוי להזהר שלא לשתות - גם מקצף שעל הקולה והקפה. ואילו לעניין קצף שעל עוגה השיב להקל. וז"ל דקבלתי מהגר"ש וואזנר זצ"ל דבדברים שאסרו חז"ל משום סכנה או מחמת כל מיני היזק אין לנו להוסיף על דבריהם, לפיכך בענייננו מסתבר להקל, שהם דיברו בקצף שעל המשקה, ואין לנו להוסיף ולומר כן בקצף שעל מאכל. עכ"ל.
אך יש להעיר על דבריו, דעד כמה שסמך דבריו על דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל להתיר קצף שעל העוגה. הנה כפי שהובא לעיל זכינו שגילה דעתו להדיא בשו"ת שלו בנידונים אלו, וכתב דהואיל ולא הוזכר ברמב"ם ובטור שו"ע, שוב לעיקר ההלכה אין לחוש בזה כל כך. והגר"ש וואזנר זצ"ל גילה לנו יסוד נוסף משמיה דהחזו"א בדין זה, שיש להקל בכה"ג שיש שנוי קל ממה שדיברו חז"ל. וא"כ הקצף שעל משקה הקולה וכן משקה הקפה שנתחדש לאחר זמן רב, פשוט שאי"ז הקצף שגזרו עליו.
לסיכום – נתבארו כאן בדברי האחרונים כמה צדדים להקל בזה"ז – א. העידו דבזה"ז אין נזהרים בכל אותם דינים. ב. מכיוון שלעיקר ההלכה לא הובא דין זה בשו"ע. ג. עוד י"ל דבזה"ז נשתנו הטבעיים. ד. עוד י"ל במקום שיש שנוי קל, שוב אין מקום לזהירות משתית קצף זה.
ונראה מדבריהם שלמעשה ההוראה לשיטתם מתחלקת בין סוגי הקצף. שכן קצף הנוצר מחמת השפיכה על יין ומים וכן על השכר – אכן לא נהגו לחוש לשתותם. א. מצד שלא הובא לעיקר ההלכה. ב. סברא נוספת להקל מצד שנשתנו הטבעיים. מ"מ עדיין אין התר זה מרווח. ועל כן 'אשרי הנזהר' ונמנע משתית האופיא. ואילו לעניין סוגי קצף שנתחדשו – וכגון: משקאות מוגזים, וכן 'קפה'. וכל מיני קצפות. כאן יש סברא נוספת להקל בהם, הואיל ועליהם לא דיברו חז"ל, ובכה"ג אין לחוש כלל לשתותם.
♦
ח.
תשובת הגרח"ק זצ"ל בנדון זה
ידידי הר"ר סעדון שליט"א (ר"כ לב התורה), א"ל ששאל לגרח"ק זצ"ל ג"כ בזה, על כל מיני פירות ומאכלים שמקציפים אותם, כגון – מילקשייק. האם יש לחוש לדין 'אופיא' המוזכר בגמ' בחולין. והשיבו – 'בטל ברוב'. ע"כ.
והבין שכוונת דבריו, שבועות הקצף שבמילקשייק מעורבים במשקה הפירות ובטלים. וי"ל שמטעם זה יש להתיר גם 'קצף' שיש על העוגות או 'מוסים' שיש להם מרקם אחיד באופן שאין נראה הבועות, דג"כ בטל ברוב. ורק קצף שנפרד מהמשקה או מהמאכל, היינו שהקצף נמצא מעל המשקה או המאכל. בכה"ג איירי בגמ' לאסור.
עוד ראיתי בספר שיח חיים (מלין. שו"ת מהגרח"ק זצ"ל. שאלה צ"ג), שהביא לדין הגמ' בחולין. ושאל האם יש להקל בזה"ז. ולמה לא מצינו שמקפידים בזה. והשיב הגרח"ק 'לא שכיח'. ע"כ. ולא נתבאר בדבריו מדוע ס"ל דחשיב 'לא שכיח', דלכאורה בזמננו הדבר נעשה שכיח ביותר. ואולם אם נאמר דס"ל כדברי השמועה שהביא השל"ה להקל בדין זה, יובן, לפי שלדעתו אין נוהג דין זה אלא ביין ושכר.
♦
סיכום הדעות והשיטות שהובאו בדין זה
להחמיר בכל קצף
השל"ה (בספרו שני לוחות הברית, שער האותיות, אות הקו"ף, קדושת האכילה, אות קמ"ז) העלה להחמיר להלכה דבכלל איסור 'אופיא' כל קצף. והובא דבריו באליה רבה (אור"ח סק"ע סקכ"ד) ובפרמ"ג (סק"ע משב"ז סק"י) ליקוטי מהרי"ח (פרידמן. סדר הסעודה, בהתחלה) ובכה"ח (סק"ע אות פ"ב).
ובנוסף דין זה הובא גם בשו"ע הגר"ז (חו"מ הלכ' שמירת הנפש והגוף הלכ' ט') ובים של שלמה (חולין, פרק כל הבשר, סי"ב).
והובא בספר שמירת הנפש והגוף (לרנר. ח"א סמ"א א'). וכן נקט למעשה הגר"י רצאבי שליט"א (שו"ע מקוצר, יו"ד קל"ט ס"ז, עמ' ש"ג), אלא שעכ"פ כתב להקל בשתיה מוגזת ובירה. (אך השארנו את דבריו בצ"ב). וכ"כ בספר נזר ים (רושצקי. חולין שם).
והבנו למעלה בס"ד ג' ראיות כשיטות אלו, דבכלל איסור שתית 'אופיא' אף קצף שנוצר ע"י השפיכה לכלי. [ולפי"ז בפשטות אף קצף שנוצר ע"י השפיכה לכלי ב'משקה מוגז'. ג"כ אסור לשיטות אלו. אולם יש סברות נוספות להקל במשקה מוגז וכדלהלן].
ונמצא שלדעות אלו אסור כל סוגי הקצף. היינו אף הקצף הבא מכח מעשי האדם, וכגון במשקאות מוגזים ומכשיר להקצפת חלב וכד'.
אמנם אף לדעה זו בוודאי יש להקל במיני קצף שאינם על משקה, דלכו"ע מיני קצף אלו אינם בכלל דין זה. וכגון – קצף שעל עוגה או מעדן [כ"כ בספר נזר ים שם]. וכן מילקשייק [תשובת הגרח"ק זצ"ל].
לאסור רק ביין ובירה
מנגד, השל"ה (שם) בתחילת דבריו הביא ששמע מי שכתב לחלק ולהקל בדין זה, דכוונת הגמ' לאסור רק קצף שיש על יין ובירה, ולא על שאר קצף הנעשה ע"י השפיכה לכלי. וכן פשיטא ליה לבעל התפארת יעקב (גזונדהייט. בספרו על חולין שם).
[ובעיקר שיטתם לחלק בין 'אופיא' דאירי בגמ' שאסור, לבין קצף הנעשה ע"י השפיכה, מבוארות בפוסקים כמה הבנות בזה – א'. 'האופיא' שאסרו בגמ' עולה מעצמו במשקה, משא"כ קצף שנעשה ע"י כח האדם (כך נראה מלשון השל"ה, וכן מפורש בתפארת יעקב). ב'. 'האופיא' הוא קצף הנפרד מהמשקה עצמו, משא"כ קצף שהוא חלק מהמשקה ולא נפרד ממנו (נוסחה נוספת שעולה מלשון השל"ה, וכן מפורש בתפארת יעקב). ג'. 'האופיא' בא לאחר ששוהה הרבה זמן, משא"כ קצף הנעשה מיד (כ"כ הגרי"ש אלישיב בספר הערות על מסכת חולין). ד'. 'האופיא' הוא עפוש ורקבון של המשקה, משא"כ קצף שלא בא מחמת עפוש ורקבון (כ"כ בעל שו"ת אורחותיך למדני). ה'. 'האופיא' יש לו קיום זמן מה, משא"כ קצף המתפוגג מהר (לענ"ד, וכ"כ בספר מלאכת בורר)]
ואחרוני זמננו נקטו למעשה כדעה זו. כ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בספרו הערות על מסכת חולין שם). וכן נקט בעל שו"ת אורחותיך למדני (הובאו דבריו בשו"ת אבני דרך פרינץ, חט"ו קמ"ט). והובא בקובץ מבית הלוי (מהרה"ג משה שטיין, מבית מדרשו של הגר"ש וואזנר זצ"ל, יו"ד עמ' צ"ז) שכן מנהג החסידים. [ואפשר שכן דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל (הובא בספר שיח חיים מלין, שאלה צ"ג)].
ונראה דלדעות אלו הותר לא רק קצף הבא מחמת השפיכה ביין ושכר, אלא כל קצף הבא מכח מעשי האדם, וכגון – משקאות מוגזים וכן מכשיר שמקציף חלב וכד', שרי.
[ויש מי שכתב שקצף שעל הקפה הוא עדיין בכלל איסור זה אף לדעה זו (כ"כ בספר מלאכת בורר טננבאום, פ"ב סעיף כ"א, הערה 75) הואיל והקצף נשאר זמן מה, ולא נעלם מיד. ע"כ. ולענ"ד יש להשיב, דהרי הפוסקים הביאו סברות נוספות לחלק בין 'אופיא' שנאסר בגמ' לקצף המותר, כנזכר לעיל בסוגריים. ולשאר הסברות שוב אף קצף הקפה אינו בכלל 'אופיא', ומותר.]
להקל שאינו אלא 'זהירות'
בשו"ת אהל משה (צוויג. תנינא קי"ב) וכן בשו"ת שם אריה (סכ"ז) נקטו דהואיל ודין זה לא הובא להלכה ברמב"ם וטור שו"ע, שוב אין לחוש כ"כ לדינים אלו[23]. וכן נקט הגר"ש וואזנר זצ"ל (שו"ת שבט הלוי, ח"ח ס"ב).
שהיום נשתנו הטבעים ואינו מזיק
כ"כ בשו"ת אהל משה (שם), וסמך דבריו ע"פ המג"א. וכ"כ בקהלות יעקב (החדשים, קדשים, חולין סמ"ג) והגר"א שלזינגר שליט"א (הובאו דבריו בספר שיח חיים מלין, שו"ת מהגרח"ק שאלה צ"ג).
מנגד, בספר נזר ים (רושצקי. חולין שם) כתב דמשיטת האחרונים האוסרים בדין זה מוכח שלא אמרינן בזה נשתנו הטבעים להקל.
להקל בכה"ג כשיש שנוי מעט ממה שדיברו חז"ל
כ"כ בשו"ת אגר"מ (יו"ד ח"ג ס"כ), וכן הובא באורחות רבינו (מהדו"ת ח"ב ס"ו), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ב י"ח). כ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה תפלה פ"ב הערה 103). וכ"כ הגר"ש וואזנר זצ"ל (שם) שקיבל מהחזו"א דבדינם אלו כל שיש שנוי מעט, יש להקל.
וכן הובא בשם הגר"ח קניבסקי זצ"ל (שיח התורה ח"ב עמ' ר"ז). והובא גם בספר שמירת הגוף והנפש (מבוא פ"ח אות ב'), מהגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל (בספרו לב אליהו בראשית עמ' כ"ו) בשם הסבא מקלם.
העידו שבזה"ז לא נהגו להזהר בזה
בשו"ת אהל משה (שם) וכ"כ בקהלות יעקב (שם) והגר"א שלזינגר שליט"א (שם).
♦
העולה למעשה מדברי הפוסקים
נמצא שיש ג' דרגות להלכה – א. מחלוקת האחרונים האם יש להימנע אף משתית קצף שנוצר ע"י השפיכה לכלי. פוסקי האחרונים נטו יותר לאסור, ואילו פוסקי זמננו נטו להקל (הקה"י, הגרי"ש, הגר"ש וואזנר, הגרח"ק ועוד). וכן מנהג העולם להקל[24]. ב. מ"מ לעניין שתית קצף שעל בירה, הואיל והוא נוצר מחמת תסיסת השכר, כאן אף לפוסקים שהקלו כדעת בעל השמועה (שהביא השל"ה) שכתב להקל, מ"מ בבירה יש להימנע. שכן חז"ל דיברו בגמ' להדיא בקצף שעל השכר, וכתבו שיש להימנע מלשתות (כן עולה בדעת הגרי"ש, ובקובץ מבית הלוי). ג. והמקל לשתות אף קצף שעל הבירה, יש לו על מי לסמוך (שו"ת שה"ל והגר"א שלזינגר, מהטעם שדין זה לא הובא בשו"ע).
עצה לסיום – הגאון הגדול הרב אייל שמריהו שליט"א (רב 'איגוד אברכים' קריית הרצוג. ור"מ ישיבת אהל יוסף) אמר לי, שאצלם בבית נמנעים משתית הקצף שעל הבירה. ויש שהציעו למי שממהר - לשתות ע"י קש מהבירה.
♦
תגובות
הגאון הגדול הגר"י רצאבי שליט"א – רבה של קהילת פעולות צדיק
יום שנכפל בו כי טוב ט"ז מנחם אב התשפ"ד בשל"ה.
למעכ"ת הרה"ג חיים פנירי שליט"א
אשריך וטוב לך שהקפת נושא 'האופיא' מארבע רוחותיו. לא בא כבושם הזה.
ומאי דקשיא ליה למר על דברינו הרי מים רגילים אין דרכם בכך, אלא רק ע"י שמכניסים בהם 'חמצן' נוצרים בועות. ע"כ.
וכנראה כוונת כת"ר שעל ידי השפיכה לכוס מהבקבוק אין מקום לחמצן לעלות, ולכן מייצר בועות בתוך המים, ומשם משתחרר לצאת לאוויר העולם. וא"כ מה דמות יערך לאדי בירה ושאר משקים מוגזים. שזוהי כל מהותם ועיקרם ומטרתם.
ומה שבגמ' מפורש לאיסור (משום סכנה) האופיא שעל השכר.
לענ"ד בזמן הגמ' היתה דרך הרתחת השכר שונה מאשר הבירה של זמננו.
(תהילים מ"ה ה') "והדרך צלח רכב ע"ד אמת וענוותך צדק". ואשמח שתשלח לי מאמרך שיושלם ואדפס לזכות הרבים.
כעתירת הצב"י יצחק במה"ז רצאבי יצ"י.
♦
הגאון הגדול הרב ר' עובדיה יוסף שליט"א - ראש ישיבת אהל יוסף ב"ב
לכבוד הרה"ג חיים פנירי שליט"א. נו"נ בישיבתינו הקדושה.
ראיתי מה שהארכתה בעניין זה. וגם אני מסתברא לי כמו שהראת מהגר"ש וואזנר והקה"י.
וכן ראיתי בבית מו"א (הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א), ומו"ח (רבה של ירושלים הגר"ש עמר שליט"א). ומו"ז (נשיא מועצת חכמי התורה מרן הגר"ע יוסף זצקו"ל). שלא הקפידו על זה.
בברכה והערכה על כל פעלך בישבה"ק
עובדיה יוסף
♦ ♦ ♦