הרב רן יוסף מנצור
אברך בישיבת תורת חיים

דין מכה שבמקור

בפתח דברי אומר שכל דברי שאומר אין רצוני ח"ו להקל בדימום לאשה בעלת התקן תוך רחמי, אלא כל מטרת דברי לברר במקרה כשלאשה יש מכה ודאית ברירית הרחם וממנה יוצא דם, אם יש להקל בה מטעם מכה אם לאו. אבל כבר נודע בשערים שההתקן התוך רחמי על כל סוגיו אינו פוצע בוודאות את הרחם, והרופאים בעצמם נבוכים הם בטעם הדימום לאשה עם התקן (עי' בכ"ז בספר בית ההוראה בחלק התשובות סי' ז' ח"א ובשו"ת שאגת כהן ח"ב סי' י'). ולכן אין להקל כלל ועיקר בדין דימום לאשה עם התקן.
♦
דברי הגמרא והראשונים בדין מכה שבמקור ודברי מרן הב"י
בגמרא (נדה ט"ז ע"א) הרואה דם מחמת מכה - אפילו בתוך ימי נדתה טהורה - דברי רשב"ג, רבי אומר: אם יש לה וסת - חוששת לוסתה. ואסקינן דרשב"ג סבר דאשה טהורה אך הדם מטמא את האשה טומאת ערב לטהרות, שהרי מקור מקומו טמא. ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת - אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת - מקור מקומו טהור הוא. ע"ש. עוד שם (ס"ו ע"א) ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. ע"ש. ומדברי הגמרא האלו מוכח שאשה שיש לה מכה במקור, אף שיוצא ממנה דם, טהורה היא. והרא"ש (פ"א מנדה סי' א' פ"י סי' ג') הביא את דברי הגמרות להלכה. וכ"מ מדבריו בשו"ת שלו (כלל ב' סי' י"ח). וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מהלכות איסורי ביאה הי"ד). והרי"ף (שבועות דף ב' ע"ב) פסק את דברי הגמרא שנאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא. וכ"כ הרשב"א (תוה"א ב"ז דכ"ב סע"ב). והב"י (סי' קפ"ז ד"ה וכתב הרשב"א) הביא את דברי הרשב"א הללו.
איברא, דמרן גופיה בסי' קפ"ח (ד"ה וכן) כתב: דאע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם זה הני מילי במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה. עכ"ל. והאחרונים המה ראו כן תמהו ע"ד מרן האחרונים, שהרי בגמרות הנ"ל מבואר דתלינן במכה שבמקור, וכ"ש שמרן עצמו העתיק את דברי הרשב"א שהתיר במכה שבמקור. ועוד, שהרא"ש שממנו כל ההוא דינא דסי' קפ"ח מתיר במכה שבמקור, כמ"ש לעיל בס"ד [עי' בד"מ (סי' קפ"ח סק"ג) ובב"ח (סי' קפ"ח אות ג' ד"ה כתב בית יוסף) ובשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קי"א) ובפרי האדמה (פ"ח מהלכות איסורי ביאה) וביבי"א (ח"י חיו"ד סי' י"ז) ועוד אחרונים].
♦
תירוץ המהר"ם מלובלין והקושי בו
והנה רבים מרבותינו האחרונים כתבו ליישב את דברי מרן כל אחד ואחד לפי דרכו. זה יצא ראשונה, המהר"ם מלובלין (בתשובותיו סי' קי"א) האריך בתשובה להביא את דברי הגמרות הנ"ל שמוכח מהן שאף מכה שבמקור עצמו טהורה היא, אלא שהדם טמא טומאת ערב לעניין טהרות למ"ד מקור מקומו טמא. ובסוף דבריו הביא את דברי מרן הב"י, וכתב: "אבל כדי שלא נשווה להב"י לטועה חלילה וכדי שלא נצטרך לומר שלא ראה כל אותן ההוכחות והראיות שכתבנו והוכחנו שאפילו היכי שהדם יוצא מהמכה שבתוך המקור הוא טהור כנזכר למעלה. על כרחך צריכין אנו לפרש דברי הב"י כן דהא דקאמר הני מילי במכה שבצדדין וכו' רצונו לומר אפילו היכי שהמכה היא במקור עצמו רק שהמכה היא בבשר צדדי המקור שבבשר צדדי המקור יש לה בועא שמוציא דם אז היא טהור' שאותו דם אינו דם נדה אלא דם מכה שבבשר אבל הכא ר"ל כשנעקר מקור שלה כההוא מעשה דרבינו שמשון וכמין חתיכות בשר נופל לה בבית החיצון. שהמכה היתה במקור עצמו ר"ל שמקור הדם עצמו שבפנימית הרחם הוא נשחת ונעשה מקור דם הנדות מכה וחתיכה אם רואה דם להדיא איכא למימר דמטמא לה מפני שאותו דם הוא דם נדות גמור בעצמו כן נ"ל לפרש כוונת הב"י". עכ"ל. ומדבריו נראה שהוא מחלק בדברי מרן הב"י, שאם המכה היא בצדדי המקור, דהיינו בדופן הרחם, מודה הב"י שהדם טהור, וזהו מ"ש בגמרא שמכה שבמקור טהורה. אך מכה שהיא ברירית הרחם עצמה, תהיה טמאה לדעת מרן הב"י. וכ"מ בפשטות מדברי הסד"ט (סי' קפ"ח סק"ד ד"ה ואשר אחזה ליישב). והסכים לדבריו התשובה מאהבה (ח"א סי' קנ"ה). [ולענ"ד פשוט שמהר"ם מלובלין נדחק בחילוק זה רק כדי ליישב את דברי מרן הב"י, וליה לא סבירא ליה כלל שום חילוק, אלא כל מכה, אפי' שהיא במקור דמי הנדות, טהורה היא. עיין בלשונו בכל התשובה. ופשוט הדבר לענ"ד, ושו"ר שכ"נ שהבין בדברי הדבר שמואל (סי' ע"א)].
ואע"פ שהדברים עצמם של המהר"ם מלובלין נראים מיושבים יפה בלשון מרן, לא יפלט מלהעיר בדבר זה, שאע"פ שיש לו יישוב בלשון מרן, מ"מ אין לו יישוב במציאות, שא"א שתהיה מכה בדופני הרחם בלא שתוציא עמה דם הרירית עצמה. וא"כ לדברי מהר"ם הנ"ל נפלה טהרת מכה בבירא, שכל מכה, אף בדופני הרחם, נאסור מצד הדם היוצא מן הרירית. ודברים אלו איני בודה אותן מליבי, שכבר עמדו ע"ז גדולים וטובים, והעיר כן הרב אריה כץ שליט"א (והוא רב משיב במכון פוע"ה) בספרו שאגת כהן (ח"ב סי' י'). וכ"כ ראש בית ההוראה 'מעין הטוהר' הגר"י נסיר שליט"א (בספרו בית ההוראה סי' ח'), והעיד עלינו בגודלו שכן אמרו לו רופאים מומחים בזה. וכן השיבו לי ד"ר ברונו רוזן הי"ו וד"ר חנה קטן (ע"י בעלה)[1].
♦
תירוץ הכו"פ ומעט קושי בו
והכו"פ בתפארת ישראל (סי' קפ"ח סק"ב) כתב לפרש בדעת מרן הב"י בזה באופן שונה, שמה שמרן טיהר במכה שבצדדים, אין כוונתו במכה שבפרוזדור, אלא כוונתו שיש לאשה 'שיש בבשר ועורקים של המקור מכה טינרא או שאר מכה שהם גורמים דם'. ובהגהות ברוך טעם כתב שהוא כעין דברי מהר"ם מלובלין הנ"ל. ע"ש. אך נראה ברור שיש מעט חילוק בין הדברים, וכמ"ש הברוך טעם שדברי הכו"פ 'כעין' דברי המהר"ם מלובלין, שלדעת מהר"ם מרן איירי במכה הנמצאת בדופן הרחם הפנימית, ואילו לדעת הכו"פ המכה היא בצד החיצוני לרירית הרחם, שעל רירית הרחם גדלה כעין מוגלה המוציאה דם (כמו שפירש רש"י בפי' טינרא, עי' חולין מ"ח רע"ב). וכ"כ כיוצ"ב הגר"ז (סי' קפ"ז סקי"ט) והחכם צבי (סי' מ"ו)[2].
אך כששאלתי ע"ז לרב אריה כץ שליט"א השיבני שאינו יודע יישוב מציאותי לדברי הכו"פ. וחשבתי בדעתי ליישב זאת ע"פ מה שכתב לי ד"ר ברונו רוזן הי"ו שראה בעצמו באלפי היסטרוסקופיות שפוליפ ברחם מדמם הוא לבדו, ופוליפ הוא בליטה של רקמה של רירית הרחם, שיוצאת מהדופן הפנימית של הרחם אל תוך החלל הפנימי שלו. והוא כעין תיאורו של הכו"פ. אך יש לשאול על תירוץ זה, שהרי הפוליפ הוא חלק מרירית הרחם, ודמו הוא דם הרירית, אלא שנראה כדוגמת גבעול או טיפה התלויה על הרירית, וא"כ מה בינו לבין דם הרירית. אך אולי אפשר לתרץ שכיון שנראה הדבר כפצע וחבורה המדמם לבדו, לכן יש להקל בו. אך מה שלכאורה קצ"ע בתירוץ זה הוא שהאשה בדר"כ לא יכולה להרגיש בפוליפ, וא"כ צ"ע איך שייך שתדע שיש לה מכה זו במקור. וצ"ע.
♦
תירוץ ההוראה ברורה בשם האחרונים והקושי בו
ובהוראה ברורה (בקונטרס ממכותיך ארפאך שבסוף הספר פ"ה אות ב') הביא את דברי האחרונים שהבאנו לעיל בס"ד באות ב', ואח"כ הביא את דברי האחרונים שהבאנו לעיל בס"ד באות ג', ואחר כן חתם בדברי החת"ס (חיו"ד סי' קמ"ב וסי' קנ"ד) שביאר בדרך שונה קצת. ע"ע. ובלומדי לפני ראש בית ההוראה 'מעין טהור', הרה"ג הרב יניב נסיר שליט"א, אמר לנו, שע"פ הרפואה כיום אין לדברי החת"ס הבנה. וכן שאלתי לרב אריה כץ שליט"א ואמר לי שאינו יודע ישוב לדברי החת"ס במציאות. ומ"מ בקונט' ממכותיך ארפאך הביא את השיטות בזה ולא ביאר איזה דרך יבחר ליישב את הדברים. וכששאלתי אותו בזה, אמר לי שאה"נ צריך לעיין בזה, וכל כוונתו היתה בפרק זה לאפוקי מהמטהרים מכה ברירית הרחם [וע' מה שנכתוב בזה בס"ד לקמן]. ומ"מ בדבריו לא מצאנו לכאו' תירוץ המתיישב עם המציאות. ועי' במ"ש הגר"י נסיר שליט"א (בספרו בית ההוראה בחלק התשובות סי' ח') לדחות את דברי הגרא"ב מאדאר הנ"ל מצד המציאות.
♦
תירוץ בית ההוראה והפת"ד והקושי הנלע"ד בתירוצם
והגר"י נסיר שליט"א (בספרו בית ההוראה בחלק התשובות סי' ח') כתב לחלק בדעת מרן בין מכה ברחם, שבה האישה טמאה, כמו באונס, לבין מכה בצוואר הרחם שהיא טהורה. ופירש כן בדברי הב"י, ש'צדדין' היינו צוואר הרחם. והביא ראיות לדבריו. ועפ"ד אלה מה שכתוב בגמרא ובראשונים מכה שבמקור, הכוונה לצוואר הרחם, שהוא חלק מן המקור. ותמך דבריו ביתדות מהמציאות, שא"א לומר שמדובר במכה שברחם עצמו ובמקור הדם שם, כי איך תוכל לידע שמכה יש לה שם, עד שתעיד כן בפנינו. והביא סיוע לדבריו מדברי הרשב"א. והביא שכדבריו מצא שכתב הגאון ר' אליעזר נחום שהובא בפרי האדמה (פ"ח מהלכות איסורי ביאה). ע"ש. ובדומה לדבריו כתב בס' פתחי דעת (בנספח פ"ה באחד ההסברים).
ואע"פ שמצד הסברא דבריו יכולים ליישב יפה את דברי מרן הב"י הנ"ל, אך לא אוכל לעצור במילין, דמעט דוחק יש בזה, דכל פעם שמרן הב"י כתב לשון 'צדדין' משמעות הדברים הייתה על דפנות הנרתיק. וכן משמע מדברי מרן הב"י שכתב בצריכות השפופרת לבדיקה לרמ"ת, וז"ל: ואם לא היה המכחול תוך השפופרת כשהיה יוצא מלוכלך בדם לא היינו יודעים אם הדם ההוא בא מן המקור או מן הצדדים וכשהוא תוך שפופרת אם ימצא בו דם ודאי מן המקור הוא ולא מן הצדדים שהרי השפופרת היתה מפסקת בינו לצדדים. עכ"ל. ולכאורה נראה שמה שהשפופרת שומרת את המכחול הוא כדי שלא יתלכלך המכחול מפצע בנרתיק אם ישנו שם, אך אינה שומרת מפצע בצוואר הרחם (וכמ"ש הרב בית ההוראה גופיה סי' ח' הע' ד'). וממילא עפ"ז הנרתיק הוא הצדדין שהשפופרת מפסקת ביניהם לבין המכחול. וכן נראה להסביר בדברי תרומת הדשן שהביא מרן הש"ע (בסי' קפ"ז סעי' ז'), וז"ל: אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד בצדדין, יש לתלות שממכה שבאותו צד בא. עכ"ל. וגם הכא נראה לומר דצדדין היינו הנרתיק דאם כוונתו לצוואר הרחם, לשון צדדין ק"ק, דצוואר הרחם הוא למעלה מן כל הפרוזדור. ועוד שמרן הש"ע סיים: וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת, ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל. עכ"ל. ונראה שאין הכוונה לצוואר הרחם, דבצוואר הרחם כמעט שאין תחושה ובדר"כ האשה לא מרגישה כשהיא נפצעת בצוואר הרחם. והמעיין בראיות שהביא לדבריו שצדדין הוא צוואר הרחם, יראה שאינן מוכרחות ואפשר להסביר אותן על הנרתיק.
ושוב מצאתי בס"ד מפורש בגמרא (נדה ס"ה ע"ב) שלשון צדדין הכוונה לנרתיק, דז"ל הגמרא: דם נדה - זיהום, דם בתולים - אינו זיהום, דם נדה - בא מן המקור, דם בתולים - בא מן הצדדין. עכ"ל הגמרא. ודם בתולים מקורו מפציעת הבתולים בנרתיק. וא"כ מוכח דצדדין היינו הנרתיק.
ומה שכתב להעיר מהמציאות, שאם נטהר מכה שבמקור, איך אפשר שהאשה תדע שיש לה מכה במקור. לענ"ד הא לא תברא כלל, שהרי פשט דברי כל הפוסקים שהבאנו לעיל (אותיות א'-ג') הוא לטהר מכה ברחם עצמו ולא חשו להאי חששא. ואח"כ מצאתי מעט יותר מפורש בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קי"א): וא"כ מכל מה שכתבנו מבואר בהדיא דהא דקתני נאמנת אשה לומר מכה יש לי וכו' הוי פירושו אפילו הוי המכה בתוך המקור עצמו שהיא הרחם עצמו ולא הפרוזדור אלא אפילו הוי המכה בפנימית המקור ששם מקור של דם הנדה. עכ"ל. ולא חש וחשש מהאי חששא, דאיך תדע שיש לה מכה במקור. וידוע שבהרבה דברים אין אנו יכולים להבין את הרגשות גוף הנשים בזמן חז"ל, דהאידנא לא ידענא מהי תחושת פתיחת פי המקור, ואעפ"כ נאמנים עלינו דברי הראשונים (עי' תה"ד סי' רמ"ו) שנשים פעם הרגישו הרגשה זו. וכן י"ל בנידו"ד, שפעם ידעו לזהות מכה זו והאידנא אין יודעות.
ועוד בה, שהמעיין בדברי הרשב"א שהביא הרב בית ההוראה יראה שמה שהקשה על המטהרים במכה שבמקור, שייך להקשות על מי שמטהר מכה בתוך צוואר הרחם הפנימי, דגם שם א"א לידע אם יש לה מכה ע"י בדיקת שפופרת. ודוק. וכששלחתי לו את דברי אלה, אמר שתירץ את הדברים (עי' בסי' ח' הע' ד') שמה שאפשר לעשות עושים. ע"ש. איברא, דעפ"ז אין הבדל בין הסוברים שמכה שבמקור היינו בצוואר הרחם או ברירית עצמה, דבשניהם י"ל דמה שאפשר לעשות עושים. ודו"ק כי קצרתי. [איברא דאף אחר התירוץ המבואר שם, נראה שהקושיה חזקה יותר, וצריך לעי' וליישב קושיה זו, וה' יאיר עינינו במאור תורתו].
ובה אחתום בע"ה, שמה שהוסיף להביא ראיה לדבריו מדברי ר' אליעזר נחום, שמפרש כדבריו. אחר העיון בדבריו, נלע"ד לכאורה שאין דבריו מוכרחים שמחלק כחילוק הרב בית ההוראה. וז"ל הנצרכת לנידו"ד: לכך אני אומר דס"ל למרן ז"ל דמקור השנוי בברייתא אליבא דהרא"ש ז"ל היינו הפרוזדור ר"ל פרוזדור חוץ לנקב דטומאתו בספק ומ"מ שם מקור אית ליה כיון דטומאתו בספק ולהכי מקלינן ביה לתלות במכה אבל היכא דהיה במקור עצמו שהוא טמא ודאי לא תלינן במכה זה דעת מרן ז"ל לדעת הרא"ש. עכ"ל. ונודע מה שנחלקו האחרונים [עי' מנחת שלמה (תניינא סי' ע"ב ענף ד'), וע"ע בס' בניינה של אשה ולדנברג (פ"ב) שציין למקורות רבים באחרונים למח' הנ"ל] מהו הפרוזדור לדעת הרמב"ם (שממנו הביא ר' אליעזר נחום את הגדרת פרוזדור חוץ לנקב, עי' ברמב"ם פ"ה מהלכות איסורי ביאה ה"ה), אם הוא צוואר הרחם או הנרתיק. ור' אליעזר נחום כתב שמה שמטהר מרן הוא מכה בפרוזדור, ולא מוכרח שהוא מטהר מכה בצוואר הרחם לדעת מרן, די"ל שהוא לא טיהר לדעת מרן אלא במכה שבנרתיק. ועפ"ד יש להחמיר יותר, ודלא כדברי הרב בית ההוראה שהיקל במכה בצוואר הרחם. ועוד, שאחר ששמתי עיני ועיוני שנית בדברי הגר"א נחום הנ"ל ראיתי שכתב שמה שמרן כתב לטמא במכה שבמקור אינו אלא לדעת הרא"ש, אך לדעת הרמב"ם יודה מרן שאף מכה שברירית הרחם עצמה טהורה. ונראה מדבריו שאין לו הכרעה ברורה בזה. ואברר את דברי יותר, דבפסקא שהעתקתי לעיל סיים הגר"א נחום שזו דעת מרן 'לדעת הרא"ש'. ובפסקא המתחילה בד"ה "ולכן נ"ל", כתב בזה"ל: ש"מ שאם המכה היא במקור עצמו כמ"ש הרופאים שהמכה היתה במעיה ואזי היא טמאה ש"מ שאם המכה היא במקור לא תלינן במכה ולא אמרו דתלינן במכה אלא כשהמכה היא בצדדין זהו דעת מרן ז"ל לדעת הרא"ש אמנם לדעת הרמב"ם הוא שאפי' המכה תוך המקור תלינן במכה וכמדובר. עכ"ל. ובפסקא לאחריה כתב: העולה שדבר זה מידי ספקא לא נפקא אי מהניא מכה תוך המקור לתלות בה או לא. עכ"ל. ומוכח מדבריו, דאף דמדברי מרן בסי' קפ"ח נראה שאין תולים אלא במכה שבפרוזדור, מ"מ זהו דווקא לדעת הרא"ש, אך הרמב"ם סובר שתולים אף במכה שברירית הרחם עצמה. והוא עצמו מסיים דמידי ספקא לא נפקא. ע"ש. א"כ אין ראיה אלימתא מדברי הגר"א נחום להחמיר בזה בדעת מרן.
וכ"ז איני כותב אלא כתלמיד הדן לפני רבו ורגליו בקרקע ואיני כמתייהר לומר קבלו דעתי, אלא שצריכים אנו לומר את מה שהאיר ה' לנו בלימודנו בס"ד.
♦
תירוץ נוסף ודחייתו
ועוד שע"פ האמור לעיל, מלשון צדדין שכתב הב"י, שנראה יותר לחלק בדעת הב"י בין מכה שבנרתיק לבין מכה ברחם עצמו. שאינה טהורה אלא מכה שבנרתיק לדעת מרן הב"י, כמדוייק בלשונו: דאע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם זה הני מילי במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה. עכ"ל. וכמו שביארנו לעיל, דכל המקומות שמצינו לב"י שכותב לשון צדדין כוונתו לנרתיק. אלא שבאמת הדברים צריכים ביאור, שהרי בגמרא מטהרים במפורש במכה שבמקור, וקשה לומר שהכוונה היא למכה בנרתיק, דקשה להחיל עליו שם מקור, שכמדומה לא מצאנו מקור בחז"ל שקראו לו כך (לבר מן הסוגייה דנדה נ"ט ע"ב שיש שרצו לומר דהתם מקור הוא הנרתיק. וצ"ע בזה). ושוב מצאתי בס"ד מפורש שהגמרא מחלקת בין הנרתיק למקור (עי' לעיל בגמרא נדה ס"ה ע"ב והובאה לעיל בס"ד אות ה'), וממילא כשהגמרא התירה במכה שבמקור, א"א לומר דנתכוונה למכה בנרתיק. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שא"א לקרוא לנרתיק מקור (עי' רמב"ם פ"ה מהלכות איסורי ביאה ה"ג-ה"ה ועוד שם בהי"ח).
♦
הנלע"ד בדעת הב"י
ובדחילו ורחימו אפשר אולי לומר אחר כפיפת הראש, שאולי מרן הב"י הוה קשיא ליה לומר שמטהרים מכה שבמקור הדם עצמו, שהוא רירית הרחם. ובאמת היתה דעתו ליישב כדברי המהר"ם מלובלין או החת"ס ושאר אחרונים, אך כיון שהתברר לנו בס"ד שאין דברים אלו שייכים במציאות, אין אנו יכולים לקבלם להלכה ולמעשה. וממילא אפשר, אחר נשיקת עפר קודשו של מרן, דאילו היה יודע שאין לתירוצים אלו יישוב במציאות, לא היה מחלק בין מכה שבמקור לבין מכה שבצדדים, אלא היה מפרש את הדין כפשוטו, דמכה שבמקור עצמו טהורה היא. ואין בזה כלל זלזול במרן הקדוש ח"ו, אלא שכמו שכתבו המחברים (הנ"ל באותיות ב' ו-ד') לדחות את דברי האחרונים כי אינם תואמים למציאות, כן נאמר בדברי מרן. ונמצא כי אין דעת מרן בזה ברורה, כי נחלקו האחרונים בדבריו, ואפשר שאין לדבריו קיום במציאות, אחר המחילה. לכן י"ל דבכהאי גוונא לא קיבלנו הוראות מרן הש"ע, וכמ"ש כיוצ"ב בס' עין יצחק (ח"ג עמ' שכ"ח), דכל שלא ברורה דעת מרן, לא קיבלנו הוראות מרן. ע"ש. כ"ש בנידו"ד, שנראה מדברי הראשונים דלא ס"ל כוותיה.
♦
קושיות הפת"ד על המטהרים במכה ברירית הרחם
איברא, דבלא כ"ז כמה אחרונים העירו על טהרת מכה ברירית הרחם עצמה, מסברא וכן ממקורות בגמרא שנראה מהם שאין לטהר מכה כשהיא ברירית הרחם עצמה. ומה שתמהו מסברא הוא דמה לי יצא הדם בזמן המחזור כדרכו ומה לי אם יצא דרך מכה, סוף סוף הוא דם הנדות.
וכעת אביא מה שהעירו מדברי חז"ל.
זה יצא ראשונה, בספר פתחי דעת מורגנשטרן (בנספח לפ"ה) הביא כמה ראיות שכל ראיה שאשה רואה מרירית הרחם מטמאה אותה: א. דבנדה (ל"ו ע"ב ונפסק להלכה בש"ע קפ"ג) מבואר שאשה נטמאת אפי' כשראתה באונס [בניגוד ללידה, שדרשה הגמרא מפסוקים שדם קושי של לידה אינו מטמא]. ב. ובתוספתא (פ"א דנדה ה"ד) מבואר שהרואה מאונס טמאה, והתוספתא מבארת מהו אונס: "ואיזהו מאונס חלתה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה [א.ה. הכתה בעלה פירושו שהכה אותה בעלה, ולשון הכתה פירושו הכתה אותה (עי' כלים פ"ח מי"א וע"ע חולין פ"ג מ"ג ומ"ד)] נשאת משא כבד וראתה זה הוא אונס". ג. וכן בגמרא (י"א ע"א) מבואר שאשה נטמאת אם קפצה וראתה. ולכאורה יש לשאול מאי שנא מכה שבמקור משאר ראיה באונס, כגון קפצה וראתה וכדו'. ד. בגמרא (נדה ס"ג ע"ב) מבואר שאשה שאכלה דברים חריפים וראתה דם נטמאת ע"י דם זה. ה. מבואר בגמרא (נדה ע"א ע"א) דראתה דם מחמת פחד נטמאת עי"כ. ו. עוד מבואר (בנדה כ' ע"ב) שאשה שראתה דם מחמת חימוד טמאה. ז. פשוט בגמרא (ס"ו ע"א) שאשה שרואה מחמת תשמיש נטמאת עי"כ. ח. להלכה נפסק (עי' ש"ע סי' קצ"ד סעי ב' ובב"י סי' קפ"ח) שאין פתיחת הקבר בלא דם, וראיה זו אינה מהמחזור החודשי של האשה.
♦
הלענ"ד בתירוץ קושיותיו
ולכאורה יש לתרץ את כל קושיותיו, אך תחילה אציבה נא יסוד מוסד, אשר לענ"ד יתרץ הרבה מהקושיות הנ"ל. והוא, שדבר ברור הוא שאשה אינה נטמאת רק מדם היוצא במחזוריות החודשית הרגילה, וזה פשוט. אלא שאע"פ שכל דם שמגיע בתהליך טבעי מהרחם מטמא את האשה, מ"מ חז"ל בחכמתם ראו לחלק בין דם המגיע מחמת מכה, שאינו מטמא, לבין שאר דמים שמטמאים. ובביאור הדבר נראה לחלק בין דם המגיע באופן טבעי מהרחם, דהיינו, ע"י פעולות הורמונלית תוך גופניות שאינן נראות לעין, והוא הדם המטמא, לבין דם היוצא בצורה 'מכנית' של חיכוך דבר ברירית הרחם וכדו', דאינו מטמא. ואע"פ שאפשר שהטעם בזה צ"ע, דמה לי אם יצא הדם מהרירית בדרך הראשונה או השנייה, מ"מ כיון שבדברי חז"ל מצינו מפורש לענ"ד שמטהרים את הדרך השנייה, יש לומר שהבינו שאין דם זה מטמא.
ולפי האמור אפשר לתרץ את הקושיות, אחת לאחת למצוא חשבון. זה יצא תחילה, דמה שהקשה שהרי אשה נטמאת באונס, י"ל דאע"פ שהיא נטמאת באונס, זהו בשאר אונסים המבוארים בזב (עי' נזיר פ"ט מ"ד), אך במכה יש לומר דגריעא טפי מאונס [וכן מרן בב"י (סי' קפ"ג ד"ה ומ"ש בין באונס) הבין שאונס המטמא את האשה, הוא כאונס בו הזב נטמא]. והטעם בדבר הוא שהאונסים המבוארים בזב אינם גורמי הראיה ממש, אלא בדרך עקיפה גרמו לראיה, משא"כ מכה שהיא גורם הראיה ממש. ע"ש במשנה דנזיר ודו"ק. ומה שהקשה מדין הכתה בעלה. לענ"ד יש לחלק כאמור, דמה שגרם הראיה בהכאת הבעל לאשתו הוא הפחד שלה, וממילא כיון שהגורם לראיה היה בדרך עקיפה, יש לטמא אותה. וכן יש לתרץ מה שהקשה בקושיה החמישית בראתה דם מחמת פחד. מה שהקשה מדין ראתה אחר קפיצה, גם בזו יש לומר שהקפיצה גרמה לראיה בדרך עקיפה. שע"י זה שקפצה גרמה לזעזוע בגופה ולשינויים הורמונליים שגרמו לרירית הרחם להתפרק, ואינו כמכה ישירה ברירית הרחם (וכ"מ קצת בדבר שמואל סי' ק"ע. ע"ש, ודו"ק כי קצרתי). וראיה לדבר, מה שלדעת הרבה פוסקים אם קפצה וראתה ב' פעמים ובפעם השלישית קפצה ולאחר יום ראתה תולים את הראיה שקרתה בגלל הקפיצה (עי' ב"י סי' קפ"ט אות י"ז ד"ה ומ"ש אבל). וגם לחולקים, כל שקפצה וראתה באותו יום, אפי' עברו כמה שעות מהקפיצה, תולים את הראיה בקפיצה (ואם לא קפצה ביום ידוע אינה קובעת וסת לדעת מרן ורוה"פ, כי אומרים שהראיה הגיע בגלל הקפיצה, וכל וסת שבאה באונס, אינה קובעת וסת). ומוכח שהקפיצה לא מוכרחת להוציא הדם באופן ישיר, אלא אחר שעה או שתיים יוצאת, משא"כ במכה שבאופן ישיר יוצא הדם. וע"פ היסוד הנ"ל יש לתרץ גם את הקושיות מראתה מחמת חימוד וראתה מחמת תשמיש, ששני החימודים האלו גרמו לפעולות הורמונליות שגרמו לה להוציא את הדם. ופשוט.
ובמה שהקשה מדין פתיחת הקבר בלא דם, יש להקדים ולומר דלדעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות איסורי ביאה הי"ג), האו"ז (סי' שמ"ג) ורע"ב (פ"ג מ"א), ליתא להאי כללא דא"א לפתה"ק בלא דם. ואף לראשונים שהסכימו למעשה דא"א לפתה"ק בלא דם, יש לומר דכ"ז בפתיחה שנפתח הרחם מעצמו להוציא חתיכה, וממילא קרה כאן תהליך שהוא כלידה, ודם היוצא בלידה מטמא ולא שייך להתיר מטעם מכה (ועי' מ"ש בס"ד לקמן בטעם שדם לידה מטמא). וכל שאלה זו היא אליבא דמ"ד שאף פתיה"ק חיצונית מטמאת, דלשיטתם מדוע לא נחשוב דם זה כדם המכה.
ובזה גם ארצה לומר דבר חידוש, שכיום ידוע שדם היוצא מרחמה של האשה מידי חודש בחודשו (אלמלא יש הריון או שאר מונעי וסת) הוא דם הרירית הגדלה על הרחם, והרירית גדלה על הרחם ויציבה היא עד שמפסיקים ההורמונים לייצב אותה ואז היא מתפרקת. אך נראה מדברי רש"י (נדה ב' ע"ב ד"ה הגס הגס) שפעם תפסו את הדברים בצורה שונה, שחשבו שדם הרחם מתקבץ במשך כל החודש בתוך הרחם ובעת שאין המקור יכול להחזיקו הוא יוצא [ובעת שדברתי בזה עם ד"ר שאול ברוך הי"ו אמר לי שגם כיום ידוע שאחר פירוק הרירית, לפני שהדם יוצא מחוץ לרחם, הוא שוהה כמה שעות בתוך הרחם]. ע"ש. ועפ"ז י"ל שהטעם שמטמאים פתיה"ק חיצונית הוא משום שא"א שנפתח הרחם ולא יצא משם מעט דם האגור שם. וממילא אין זה דם מכה, אלא דם הוסת שיצא קודם זמנו.
♦
קושיות הרב הוראה ברורה למטהרים מכה שברירית הרחם
ובזאת אבוא לדברי הרב הוראה ברורה (בקונ' ממכותיך ארפאך אות ה') שהקשה כמה קושיות על המטהרים מכה ברירית הרחם, ואלו הן: א. ממה שאמרה הגמרא שר"מ מטמא דם שנמצא בהטלת מ"ר של אשה עומדת, הוא משום שאומרים שהדור מ"ר למקור ואייתי דם. ממילא מוכח שמכה שברירית הרחם טמאה, דהדור מ"ר למקור ואייתי דם פירושו שהמ"ר פצעו את רירית הרחם והביאו דם. ב. עוד הקשה ממה שכתב הרשב"א בחידושיו לנדה (כ"א ע"ב ד"ה ונראה) שאשה שהכניסה את ידה למקור והוציאה דם טמאה, משום שמין במינו אינו חוצץ, וחשבינן כאילו הדם נגע בבית החיצון ונטמאה. ע"ש. ג. וכן הקשה גם מדין א"א לפתה"ק בלא דם. ד. עוד הקשה מדם לידה שמטמא, שהרי ידוע שכל דם הלידה הוא מהיפרדות השליה, ולכאורה לדברי המטהרים בדם הבא ממכה ברירית הרחם, יש לטהר דם לידה, שהרי הוא דם מכה. ה. וכן הקשה מדין יוצא דופן, שהסיבה שהדם שיוצא מהרחם (שלא כדרך הנרתיק) אינו מטמא את האשה הוא מפני שאין הדם יוצא דרך ערוותה. ואם איתא שמכה שברירית הרחם טהורה, לכאורה היה לטהר דם זה אף אם הוא יוצא דרך ערוותה, שהרי הדם היוצא מלידת יוצא דופן הוא חתך הרחם מבחוץ, ובוודאי מכה הוא. ומכל הנך קושיות הסיק דאין לטהר במכה ברירית הרחם.
♦
הנלע"ד בתירוץ הדברים
אלא שע"פ היסוד שהנחנו לעיל (אות ח') בס"ד שבזמן חז"ל והראשונים סברו שתמיד יש דם במקור שאינו ברירית הרחם, יש ליישב את ג' הקושיות הראשונות שהקשה: חדא, שפירוש הדור מ"ר למקור ואייתי דם, הוא שכשנכנסו מ"ר למקור גררו אחריהם את הדם הנמצא במקור. וכן מה שהקשה מדברי הרשב"א, י"ל שלא נתכוון הרשב"א שפצעה את המקור והוציאה דם, אלא הוציאה את הדם הכנוס ברחם מחוץ לרירית. ומה שהקשה מא"א לפתה"ק בלא דם כבר יישבנו למעלה (אות ח') בס"ד. ומה שהקשה שדם הלידה מטמא, ולכאורה הוא דם מכה. יש לתרץ, דכל שהוא דרך רגילות הטבע להיות כך, לא חשיב דם מכה. ומה שהקשה מדין דם היוצא דרך דופן שהיינו צריכים לדרשה לטהרו, ולכאו' תיפוק ליה דדם מכה הוא, השיב לי בזה הרב יחיאל מאיר שליט"א, שלא כל הדם היוצא בלידת יוצא דופן הוא דם מכה, דפשוט שדם היוצא מחמת חתך הדופן הוא דם מכה, אך הדם מהצד שאינו צד החתך, הוא דם לידה רגיל שיצא דרך דופן. ולכן היינו צריכים לדרשה לטהר את כל הדם היוצא דרך הדופן, מחמת שאינו יוצא דרך ערוותה.
♦
דעת הדבר שמואל אבוהב
ובשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' ע"א) נשאל בדבר אשה שיש לה טחורים באותו מקום, אם יש להקל לה. והביא את דברי המהר"ם מלובלין (הנ"ל באות ב') שהקל במכה שבמקור, וכתב: "ואף על פי שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת הסיבות העצמיות להם הוא העצר דם הנדות והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם לדם היוצא מהם דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופיה כאילו מיפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה, כמו זר יחשב קיום החילוק הזה שכמה מכות ומורסות הבאות שמה כפי הטבע תהיה סיבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת ריבויו, ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שאם כן כל דם מכה היה אסור מספק כיון שאי אפשר בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם". ומוכח שמיקל הוא אף במכה שבמקור, אף שאפשר שהדם היוצא ממנה הוא דם הנדות. ע"ש. ואע"פ שראיתי שיש שרצו לומר דדברי הדבר שמואל סתראי נינהו למ"ש בסי' ק"ע, אולם המעיין ישר יחזו עיניו שאין כלל סתירה בזה - שיש לחלק בין דם היוצא מחולשת הרחם, ובוודאי דאינו חשיב מכה, שהרי דומה הדבר לאשה שהיה לה וסת ליום ל' וראתה ביום ט"ו, וכי נאמר דאינה טמאה מחמת שהדם יצא קודם זמנו מחמת חולשת הרחם? אלא פשוט שיש לחלק בין מכה לבין דם הזב מהרחם בגלל חולשתה. ועוד, שהרב השואל בסי' של"א הביא דברי המהר"ם מלובלין הנ"ל והדבר שמואל לא סתר את דבריו. [וראיתי שיש שרצו לדקדק ממה שכתב בסי' של"א בתשובה: שהדם הבא מן המכה 'שבבשר המקור' או הרחם או הבא מן העליה וכו'. ע"ש. שמטהר הדבר שמואל דווקא מכה שבבשר המקור. ולענ"ד זה אינו, דאין לומר בגלל דקדוק קל כזה שדבריו סתראי נינהו, כ"ש שביארנו שא"א שתהא מכה בבשר הרחם בלא שיצא דם רירית הרחם. ועוד, שאח"כ המשיך 'או הרחם', ואפשר לפרש שהוא מדבר על דם המקור עצמו. קנצי למילין, דאין להגיד בחינם דדבריו סתראי נינהו, אלא יש ליישב את דבריו במה שנוכל]. וכן הבין בדבריו הציץ אליעזר (חי"ז סי' ל"ז). ע"ש.
♦
דברי פוסקי דורנו בטהרת מכה שברירית הרחם
לכן אמור מעתה שדם היוצא מחמת מכה מרירית הרחם דם טהור הוא, שהרי בגמרא ובפוסקים מבואר יוצא שדם מכה שבמקור טהור. וכן פסקו רבים מפוסקי זמנינו: כ"פ הגרשז"א (הב"ד בנשמ"א מהדורה שנייה סי' קפ"ז סק"ב עמ' ק"נ ד"ה כתב), הגר"מ אליהו (הב"ד בשו"ת שאגת כהן ח"ב סי' ט'-י')[3], הגר"נ קרליץ (חוט שני הל' נדה סי' קפ"ג סק"ג אות ב'), הגרי"י נויברט (הב"ד בנשמ"א סי' קפ"ז סק"ב עמ' קנ"ב ד"ה כתב לי), הציץ אליעזר (חי"ז סי' ל"ז). וכן מוכח מדברי הגר"י קאפח (עי' בשו"ת דברות אליהו ח"ו סי' ל"ו, ובעניין מ"ש בעניין הת"ר עי' בהקדמה לתשובה זו).
♦
דעת החזו"א בזה
וראיתי שנחלקו בזה בדעת החזו"א, אם ס"ל להקל במכה שבמקור אם לאו. שבספרו הגדול חזו"א (חיו"ד סי' פ"א ד"ה אבל מה שיש לדון) כתב אודות אשה שלפי דברי הרופא יש לה אבעבועות במקור בפיות המזנקים את דם הנידות ואינה פוסקת מלראות, וכתב שיש לדון דבר זה כמכה. והוסיף בזה"ל: ואין לומר דנדון דידן גרע טפי כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, ע"כ ז"א דא"כ נפלה טהרת מכה בבירא דדילמא דם נדות עובר דרך המכה, והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה. אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה. עכ"ל. ונראה שדבריו כדברי הדבר שמואל (הנ"ל אות י"ב). ויש שרצו לומר שהחזו"א חזר בו מדבריו, ממ"ש במכתב לד"ר טאוב (ונדפס בהרבה מקומות, ועי' פתחי דעת בנספח לפ"ה שהביא את לשון ההתכתבות) שאונס, דחיקה או הכאה ברחם וכעין דם הנוזל ע"י לידה או הפלה הוא דם מטמא. משא"כ דם שיוצא מחמת שרט בעור הרחם או פצע בעור הרחם שבצבוץ הדם בא באותו האופן שבא בפצע בשאר הגוף, הוא טהור. ושאל החזון איש לרופא אם הדם שבא בעקבות טיפול מסויים (פתיחת חצוצרות) 'הוא מהסוג השלישי שאין כאן עניין מיוחד של טבע הרחם וצינורותיה ולחץ זה הנעשה לו פגע בבשר שאר הגוף ג"כ היה מגרה דם או דם זה מסוג השני המיוחד בטבע הרחם'. כלשונו ממש. אמנם לענ"ד אין זה הפשט בדברי החזו"א, דמה שכתב שרט בעור הרחם, לענ"ד פשוט שכוונתו היא לרירית הרחם, דא"א לשרוט את עור הרחם בלא לפצוע את הרירית. ועוד, דמדוע לו להחזו"א להכנס לחילוק בין בשר הרחם לרירית הרחם, דכל מה שהוצרך המהר"ם מלובלין להכנס לחילוק זה הוא רק כדי ליישב את דעת מרן הב"י. ועוד, דא"כ נמצא שסותר את עצמו במה שכתב בספרו הנ"ל, ולא מסתבר שיעשה כן, וכ"ש הכא שכתב מה שכתב בספרו בצורה ברורה וללא הוו"א הפוכה כלל. לכן נלע"ד דדעת החזו"א בזה להקל. ועוד, דשפיל לסיפא, דשם מבואר שהחילוק בין דחיקה והכאה ברחם לבין שרט הוא השאלה אם הדבר הוא טבע מיוחד לרחם, וא"כ הוא מטמא, או שמא מכה זו היתה גורמת להוציא דם לכל איבר בגוף, וא"כ שפיר הוי מכה, אפי' היא בגוף הרחם. וראיה זו האחרונה חזקה מכל, לענ"ד. וכ"כ הצי"א (חי"ז סי' ל"ז) והגר"מ פנירי (הובא בס' בית ההוראה במכתבו לרב המחבר) והגרא"ב מאדאר שליט"א (בקונ' ממכותיך ארפאך הנ"ל). ע"ע. ובשו"ת שאגת כהן (ח"ב סי' ט') כתב שדעת החזו"א להקל ע"פ מ"ש בסי' פ"א, ולא נחית למ"ש במכתב. ע"ש. אך לא אחסוך שרבים חולקים בדבר בדעת החזו"א, עי' בס' בית ההוראה (סי' ז') שאסף איש טהור את הסוברים שהחזו"א לא מטהר במכה שבמקור. וע"ע בשו"ת שאגת כהן (שם סי' י') שכתב שגם הגר"מ גרוס מחמיר בזה לדעת החזו"א.
♦
דעת הטה"ב בזה
ובטה"ב (ח"א מהדו"ב עמ' רס"ז) כתב שבמקרה שרופא אומר שהטבעת שהכניס לרחם פוצעת את הרחם, יש להקל שלא בשעת וסתה. ע"ש. והקשה לו הרב נשמת אברהם (עי' בנשמת אברהם חיו"ד סי' קפ"ח) שלכאורה צ"ע, שהרי מבואר בב"י בסי' קפ"ח שלא תולים במכה שבמקור. וביבי"א (ח"י חיו"ד סי' י"ז) הביא בתשובה אליו את דברי המהר"ם מלובלין (הנ"ל באות ב'), וסיים בזה"ל: ובע"כ לומר שיש חילוק בין מכה שבמקור שיש להתיר, להיכא שהמקור עצמו נשחת ונרקב, ורואה דם ממנו, שזהו דם נידות. וע' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קמב, ד"ה ונחזור, וסי' קמד בד"ה והנלע"ד), שכתב להסביר דאמאי לא חיישינן שאע"פ שהדם יוצא מן המכה שבמקור, שמא יוצא דם נידות עמו וכו' קנצי למילין שלא רק במכה שבפרוזדור יש להקל, אלא אף במכה שבמקור עצמו שנחבל או נשרט, וזב ממנה דם, דעת גדולי האחרונים להתיר האשה לבעלה. ורק כשהמקור עצמו נשחת שנעשה חלש ורפוי ויוצא ממנו דם, בזה אין להתיר. עכ"ל היבי"א.
ובהסתכלות ראשונה נראה שמרן היבי"א פוסק כדברי מהר"ם מלובלין בחילוקו, ובדברי מהר"ם מלובלין בהבנת הב"י מבואר שיש לחלק בין מכה שהיא בצדדי המקור לבין מכה שהיא במקור עצמו. איברא, דהמעיין ביבי"א יראה שאחר שהביא דברי מהר"ם מלובלין כתב דבריו בשינוי קצת, בזה"ל: ובע"כ לומר שיש חילוק בין מכה שבמקור שיש להתיר, להיכא שהמקור עצמו נשחת ונרקב. עכ"ל. ומוכח שהוא מחלק באופן אחר, וחילוקו הוא בין מכה 'נקודתית' בתוך המכה לבין היכא שכל המקור עצמו נשחת. וכן מוכח מדבריו שבסיכום התשובה. ע"ש. וראיתי בילקוט טהרה (עי' בעמ' רנ"ט והלאה) שכתב שאע"פ שמרן היבי"א כתב כדברי המהר"ם מלובלין, לא פסק את דבריו, אלא לקח את עיקרון החילוק מדבריו והשיאו לדבר אחר. ועשה כן מפני שכיום גלוי וידוע לנו שא"א שתהיה מכה בבשר הרחם בלא שיהיה דם זב אף מגוף הרירית שהוא גוף המקור. ע"ש בדבריו הנעימים. ואנא אמינא מילתא לחזק הבנה זו בדברי מרן היבי"א, שהרי אם נאמר שפסק כדברי המהר"ם מלובלין, לא איפרקא מחולשא אותה קושיה אותה בא לתרץ הגרע"י, והיא איך הקל בטה"ב במכה שבתוך המקור כשהרופא, והרי הב"י החמיר במכה שבמקור. ואם פסק כדברי המהר"ם מלובלין ירד להציל ולא הציל, שהרי אף הוא החמיר כשהמכה במקור עצמו. ואמרתי כל זאת לרב שמעון ללוש (שהוא אשר נשא ונתן עם הראש"ל בדברי היבי"א האלה כמבואר בילקו"ט) ושמח בחיזוק זה. וכן שאלתי בע"פ לגרא"ב מאדאר שליט"א ואמר לי שפשוט שהגרע"י היקל בזה. ושו"ר שכתב כן בקונ' ממכותיך ארפאך (פ"ה), וכ"כ להבין בדברי הגרע"י בשו"ת שאגת כהן (ח"ב חיו"ד סי' י'). אלא שהחילוק שכתב בדעת מרן הב"י קשה בלשון הב"י, כמו שקדם להעיר בס' בית ההוראה (סי' ז' הע' כ"ב).
♦
הנלע"ד להלכה
לכן ע"פ כל האמור, לענ"ד קם דינא דיש לטהר מכה, אף שהיא ברירית הרחם, וזוהי טהרת מכה האמורה בגמרא. ויזכנו ה' ויאיר עינינו במאור תורתו שלא תבוא תקלה ע"י ח"ו.
♦ ♦ ♦