פסקי מרן על דרכי טהרה - הלכות וסתות

הרב משה בוטון
כולל שע"י קהילת נהר שלום, פלורידה ארה"ב

פסקי מרן על דרכי טהרה - הלכות וסתות[1]

פסקי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל על סדר ספר דרכי טהרה למרן הגר"מ אליהו זצ"ל
כולל ביאור יסודות מחלוקתם בקצרה, ובתוכו תמצא גם הרבה בירורים וביאורים יקרים בדעת מרן הגרע"י זצ"ל, וגם שמועות והוספות ממרן הגר"מ אליהו זצ"ל
פרק ו – פרישה סמוך לוסת (סימן קפד)
סע' א. ... כְּגוֹן: אִשָּׁה שֶׁצְּרִיכָה לִרְאוֹת בְּאַחַת מִשְּׁעוֹתָיו שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, מֻתֶּרֶת הִיא בְּלֵיל מוֹצָאֵי-שַׁבָּת עַד הַזְּרִיחָה, וַאֲסוּרָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם רִאשׁוֹן מֵהַזְּרִיחָה עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים...
הרואה ביום, בטה"ב (סי' ב, סע' א) כתב פרישתה רק עד השקיעה^[2].
[תו"ת א. ע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי’ ח סוף אות ו) שכתב בשם הרב ניסים כדורי והרב סלמאן חוגי עבודי זצ"ל, שלא קיבלו פסק זה של הבא"ח [לחוש לראב"ד] להלכה ולמעשה].
סע' ב [וכן בסע’ ד וה]. יֶשְׁנָן דֵּעוֹת הַמַּחְמִירוֹת לִפְרֹשׁ גַּם עוֹנָה קֹדֶם הָעוֹנָה הָאֲסוּרָה, דְּהַיְנוּ אִשָּׁה הָאֲסוּרָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן פּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה בַּעֲלָהּ גַּם בַּלַּיְלָה שֶׁלְּפָנָיו (לֵיל מוֹצָאֵי-שַׁבַּת-קֹדֶשׁ). אַךְ כָּאָמוּר, מֵעִקַּר הַדִּין מַסְפִּיק לִפְרֹשׁ רַק בְּאוֹתָהּ עוֹנָה. אוּלָם רָאוּי לְהַחְמִיר וְלִפְרֹשׁ מִתַּשְׁמִישׁ עוֹנָה אַחַת קֹדֶם הָעוֹנָה הָאֲסוּרָה, בִּגְלַל שֶׁבְּיָמֵינוּ נֶחְלְשׁוּ הַגּוּפוֹת וּסְדִירוּת הַוֶּסֶת נְתוּנָה לְשִׁנּוּיִים עַל-יְדֵי גּוֹרְמִים חִיצוֹנִיִּים, וְיֵשׁ חֲשָׁשׁ סָבִיר שֶׁהָאִשָּׁה תַּקְדִּים לִרְאוֹת עוֹנָה אַחַת...
בטה"ב (סי' ב סע' א) כתב שאין צריך לפרוש בעונה הקודמת לעונה האסורה, גם בעונה בינונית^[3]. והנוהגים להחמיר יכולים להתיר את נדרם (שם סוף משה"ט א, ודלא כאב"ש סע' ב).
סע' ו. אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת חֲצִי קָבוּעַ – שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בְּבֵרוּר מָתַי תִרְאֶה, אַךְ יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ יָמִים שֶׁבָּהֶם וַדַּאי לֹא תִרְאֶה – צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לִשְׁלֹשֶׁת הַתַּאֲרִיכִים כְּמוֹ אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, כַּאֲשֶׁר תַּאֲרִיכִים אֵלֶּה חָלִים בְּיָמִים בָּהֶם יְכוֹלָה הִיא לִרְאוֹת. וְעַיֵּן פֵּרוּט דִּינִים אֵלֶּה לְקַמָּן בְּדִינֵי וְסָתוֹת.
אשה שיש לה וסת חצי קבוע, יתבאר להלן פרק ז סע' יט, שרק לעונה בינונית יש להקל שלא תחוש, כשיש לה קביעות לראות תמיד אחר ל’ יום.
תו"ת ו. שאלה: אשה שקינחה עצמה בעונה הסמוכה לבוא הוסת ואכן מצאה נקודה אדומה, אך רק בעונה הבאה הגיע הוסת עצמו. מתי תחשוש לגבי וסתות? תשובה: מהראיה. אבל אם הבדיקה היתה בדיקה פנימית – תחשוש לווסת מהבדיקה ולא מהראיה. [וראה לעיל, פרק ב' סעי' ו'.]
בטה"ב (סי' ב משה"ט ג) כתב שתחשוש לוסת מעונת הראיה ולא מהבדיקהג (ודלא כתוה"ט שכתב שטוב להחמיר בשניהם), ואם קבעה ג' פעמים לראות בעונת הבדיקה, צריכה לחשוש גם לעונת הבדיקה (כ"מ בטה"ב שם, וכ"כ באבנ"ט סי' קפד הע' מט, ועי' לעיל פ"ב סע' מב. ודלא כתוה"ט ואב"ש שכתבו שבזה חוששת רק לעונת הבדיקה).^[4]
סע' ח. אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת הַגּוּף אוֹ וֶסֶת לְשָׁעָה צְרִיכָה בְּדִיקָה כָּל אוֹתָהּ עוֹנָה, כֵּיצַד? בּוֹדֶקֶת בְּדִיקָה פְּנִימִית יְסוֹדִית בִּתְחִלַּת הָעוֹנָה וּבְסוֹפָהּ. אִם הַוֶּסֶת בַּיּוֹם תִּבְדֹּק בְּדִיקָה רִאשׁוֹנָה לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וּבְדִיקָה אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה; וְאִם הַוֶּסֶת בַּלַּיְלָה, תִּבְדֹּק בְּדִיקָה רִאשׁוֹנָה בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים וּבְדִיקָה אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הָנֵץ הַחַמָּה. אִם לֹא הִשְׁכִּימָה קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, תִּבְדּוֹק מִיָּד כְּשֶׁתָּקוּם; וְאִם לֹא בָּדְקָה, תִּבְדֹּק מִיָּד כְּשֶׁתִּזְכֹּר.
עיקר הבדיקה תהיה קרוב לסוף העונה, וטוב שתבדוק גם בתחילתה (טה"ב סי' ג סע' ב). וכשעונת וסתה בלילה תבדוק לפני השינה, ואין להצריכה להשכים קודם הנץ החמה^[5], ובוסת קבוע או עונה בינונית תבדוק גם בקומה משנתה אחר הנץ החמה. אבל ביום החודש והפלגה שחלו בלילה, אין טעם לבדוק גם בבוקר, שכן כבר עברה עונתה [וכדלקמן בסע' יא] (אב"ש סע' ט).
סע' ט. טוֹב שֶׁתַּנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק (צֶמֶר-גֶּפֶן אוֹ בַּד סוֹפֵג דָּחוּק) בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לְאַחַר הַבְּדִיקָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיִּמָּצֵא כָּל אוֹתָהּ עוֹנָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיִסְפֹּג כָּל טִפַּת-דָּם שֶׁיּוֹצֵאת וְיִמְנַע אֶת הַחֲשָׁשׁ שֶׁהַטִּפָּה תֹּאבַד. בִּמְקוֹם "מוֹךְ דָּחוּק" נִתָּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטַמְפּוֹן הָעוֹצֵר כָּל טִפַּת-דָּם, אוֹ בְּפֶד (תַּחְבֹּשֶׁת), אוֹ בְּבֶגֶד תַּחְתּוֹן לָבָן (מִבַּד שֶׁאֵינוֹ סִנְטֶטִי) הַמְהֻדָּקִים לַגּוּף, וְעוֹצְרִים כָּל טִפַּת-דָּם, וְאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁתֵּצֵא טִפַּת-דָּם וְתֹאבַד. וְעָדִיף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כַּאֲשֶׁר יֵשׁ חֲשָׁשׁ לְפֶצַע פְּנִימִי שֶׁיָּכוֹל לִגְרֹם אַחַר-כָּךְ סִבּוּכִים.
בטה"ב (סי' ג משה"ט ב-ג) כתב שבודאי אין להצריכה מוך דחוק כל העונה^[6].
סע' י. אִשָּׁה הַסּוֹבֶלֶת מִפֶּצַע פְּנִימִי וְקָשָׁה עָלֶיהָ הַבְּדִיקָה, תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
באב"ש (סע' ט סק"א) כתב שמי שיש לה רגישות באותו מקום, אין להצריכה בדיקה ביום החודש והפלגה שאינן קבועות, וכ"ש אם יש לה מכה מבוררת או התקן. ותשים לב שלא הרגישה ביציאת דם^[7].
סע' יא. ...בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְיוֹם הַהַפְלָגָה בְּוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, אִם עָבַר הַזְּמַן וְלֹא בָּדְקָה – אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִבְדֹּק. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן רָאוּי שֶׁתִּבְדֹּק לִפְנֵי שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ עִם בַּעֲלָהּ, אֲפִלּוּ אִם עָבַר זְמַן רַב מִיָּמִים אֵלֶּה, שֶׁמָּא הִרְגִּישָׁה וְלֹא שָׂמָה לֵב.
בשו"ע (סי' קפט סע' ד) סתם, שאם לא בדקה ביום החודש והפלגה שאינה קבועה, מותרת בלא בדיקה, וכתב הט"ז (ס"ק לח) דהיינו אפי' לכתחלה, וכתב בשלחן שלמה (אות לט הע' טו) שכן הדין אפי' בזמננו שאינן מרגישות^[8].
סע' יג. אֵין לָאִשָּׁה לִרְחֹץ בְּיָמִים אֵלּוּ אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁמָּא תִרְאֶה טִפַּת-דָּם וְתֹאבַד. אַךְ יְכוֹלָה הִיא לְהִתְרַחֵץ בִּבְרֵכָה אוֹ בַּיָּם, וּבִלְבַד שֶׁתַּקְפִּיד לְהַנִּיחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם טַמְפּוֹן. וְרָצוּי שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ לִפְנֵי הָרְחִיצָה וְאַחֲרֶיהָ.
[בדיעבד אפי' רחצה אותו מקום, תבדוק עצמה אח"כ ותטהר (טה"ב סי' ג סע' ד). רחיצה במקלחת מותרת בעונת הוסת (אב"ש סע' ט וילקו"ט סע' לא).]
סע' יד. בְּיָמִים אֵלֶּה שֶׁהָאִשָּׁה לֹא רָאֲתָה עֲדַיִן, וּצְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא תִרְאֶה – אֲסוּרִים הֵם רַק בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה… וְכֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִישֹׁן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בְּמִטָּה אַחַת, שֶׁמָּא תִרְאֶה בְּתוֹךְ שְׁנָתָהּ, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים בְּמִטָּה אַחַת כְּשֶׁהִיא נִדָּה...
באב"ש (סע' ב) כתב שאם ישנים בכר ושמיכה נפרדים א"צ ליזהר, אע"פ שהמיטות מחוברות ובסדין משותף. אולם בילקו"ט (סע' ד) כתב שהמחמיר גם בזה תע"ב^[9].
סע' טו. יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם וֶסְתָּהּ (אִם לֹא רָאֲתָה), וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ. וּבְיוֹם וֶסְתָּהּ עָדִיף לְרַצּוֹתָהּ בְּדִבְרֵי אַהֲבָה וְחִבָּה, אִם הִיא מִתְרַצֵּית בְּכָךְ וּמוֹחֶלֶת לוֹ. וּבָעוֹנָה שֶׁקֹּדֶם וֶסְתָּהּ צָרִיךְ לְפָקְדָהּ מַמָּשׁ. וְחַיָּב בְּיוֹם וֶסְתָּהּ בְּחִבּוּק וְנִשּׁוּק אַף לְאֵלֶּה הָאוֹסְרִים לְעֵיל חִבּוּק וְנִשּׁוּק בְּיָמִים אֵלּוּ, וְאִם אֵינָהּ מִתְרַצֵּית בְּכָךְ – חַיָּב אַף בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
בטה"ב (סי' ב סע' יא עמ' צח) כתב שטוב לפוקדה בתשמיש יותר מלרצותה^[10]. ומ"מ צריכה לבדוק עצמה לפני שישמשו (אב"ש סע' י, וכ"מ בטה"ב שם משה"ט א עמ' נב). אולם אם החלו המיחושים שרגילים להיות לה בשעת וסתה, יש להחמיר (טה"ב שם סוף משה"ט יא).
סע' טז. "יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ" נִקְרָא הַיּוֹצֵא לִנְסִיעָה אוֹ לְמִלּוּאִים לְיוֹמַיִם שְׁלֹשָׁה וְיוֹתֵר. וְהַכֹּל לְפִי הָאָדָם.
בטה"ב (סי' ב סוף משה"ט יא) כתב, שיוצא לדרך היינו דוקא אם ישהה עד שיעבור עונתו שחייב בה^[11].
סע' יז. "הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה". אַךְ דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר אִי-אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן יַחַד. לָכֵן, הַיּוֹצֵא לִדְבַר-מִצְוָה אֵינוֹ חַיָּב לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ, אִם הַדָּבָר יְעַכֵּב אוֹתוֹ מֵהַמִּצְוָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹתָהּ.
[אולם אף אם פקידת אשתו לא תעכבו מהיציאה לדבר מצוה, אין להקל בעונת וסתה (טה"ב סי' ב סע' יב סוף משה"ט).]
סע' יח. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָרוֹצֶה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וְאִשְׁתּוֹ נִדָּה וּצְרִיכָה לִטְבֹּל תּוֹךְ עוֹנָה אַחַת (יוֹם אוֹ לַיְלָה), צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָהּ.
[וכן הלכה^[12] (אבנ"ט הע' צד, בשם ילקו"י בשם מרן הגרע"י), ובאב"ש (סע' י) כתב להקל לצאת בעונה הסמוכה לטבילתה אם הולך לדבר מצוה (וכמו בדין היוצא לדרך).]
סע' יט. אִשָּׁה שֶׁחָל לֵיל טְבִילָתָהּ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ, אוֹ כַּלָּה שֶׁלֵּיל חֻפָּתָהּ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ – יֵשׁ הַמַּתִּירִים אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ וְיֵשׁ הָאוֹסְרִים, לָכֵן בְּמִקְרֶה כָּזֶה תִּשְׁאַל הָאִשָּׁה שְׁאֵלַת חָכָם.
בטה"ב (סי' ב סע' טו) כתב שאין להתיר תשמיש בליל טבילה בוסת קבוע, אבל בוסת שאינו קבוע מותר לה לטבול ולשמש עם בעלה (ודלא כאב"ש), חוץ מבעונה בינונית שיש להחמיר כבוסת קבוע (אב"ש סע' י בשם מרן הגרע"י^[13]). ובכלה מותר גם בוסת קבוע (טה"ב שם סע' טז). ובאשה שתמיד חל ליל טבילתה בעונת וסתה מותר, שלא גזרו חז"ל באופן שתיאסר עולמית (טה"ב שם סע' יז). ובכל הנ"ל תבדוק עצמה קודם תשמיש, כמו שנתבאר לעיל ביוצא לדרך (כ"כ באב"ש שם). ואע"פ שהותרו לשמש, אחר כן צריכים לפרוש כל אחד למיטתו (ימי טוהר פל"ה סע' טז אות ח).
דין הבא מן הדרך בעונת הוסת, יתבאר להלן פי"ט סע' יב.
♦
פרק ז – דיני וסתות (סימן קפט)
סע' ג. יֶשְׁנָם מִקְרִים רַבִּים בָּהֶם יֵשׁ לָאִשָּׁה וֶסֶת קָבוּעַ אַךְ אֵין הִיא יוֹדַעַת זֹאת, מִכֵּיוָן שֶׁאֵין הִיא מַכִּירָה אֶת כָּל צוּרוֹת קְבִיעַת הַוֶּסֶת.
[המציאות בזמננו שרוב הנשים אין להן וסת קבוע (ילקו"ט סע' א), אבל בכל זאת כל דיני הוסתות שתיקנו חז"ל, במקומם עומדים (אב"ש סע' ב, ועי' בהוראה ברורה ביאור הלכה הארוך סע' א).]
סע' ד. ...ה) וֶסֶת הַדִּלּוּג-הַפְלָגָה – רְאִיָּה הַמַּגִּיעָה בְּהַפְלָגָה הוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה (אוֹ קְטֵנָה) בְּצוּרָה קְבוּעָה, כְּגוֹן פַּעַם אַחֲרֵי 20 יוֹם, וְאַחַר-כָּךְ אַחֲרֵי 22 יוֹם, וְאַחַר-כָּךְ אַחֲרֵי 24 יוֹם וְכַדּוֹמֶה...
הערנו לקמן סע' נו.
סע' ז. אִשָּׁה שֶׁלֹּא קָבְעָה אֶחָד מֵהַוְּסָתוֹת דִּלְעֵיל, צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לִשְׁלֹשָׁה תַּאֲרִיכִים, שֶׁהֵם עוֹנָה בֵּינוֹנִית, יוֹם הַחֹדֶשׁ וְהַפְלָגָה...
[כ"כ גם בילקו"ט (סע' א ובהע') [ודלא כחידוש ההוראה ברורה, וכן דלא כמש"כ בתוה"ט רק "נכון לפרוש" ביום החודש], עי"ש.]
סע' יא. ...אִם רָאֲתָה בְּל' תִּשְׁרֵי (שֶׁהוּא רֹאשׁ-חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן), תַּחְשֹׁשׁ בַּחֹדֶשׁ הַבָּא בְּא' כִּסְלֵו (שֶׁהוּא רֹאשׁ-חֹדֶשׁ כִּסְלֵו).
באב"ש (סע' ו) כתב, שהרואה ביום ל' והחודש הבא חסר אינה חוששת לאף יום [משום יום החודש, אלא חוששת לעונה בינונית ולהפלגה בלבד]^[14].
סע' טו. לִשְׁלֹשֶׁת הַתַּאֲרִיכִים הַנַּ"ל יֵשׁ לָחֹשׁ בִּתְנַאי שֶׁלֹּא תִרְאֶה קֹדֶם לָהֶם רְאִיָּה נוֹסֶפֶת, אַךְ אִם תִּרְאֶה קֹדֶם לָהֶם רְאִיָּה נוֹסֶפֶת, עָלֶיהָ לַחְשֹׁשׁ לִשְׁלֹשֶׁת הַתַּאֲרִיכִים הַחֲדָשִׁים מֵהָרְאִיָּה שֶׁרָאֲתָה, וּלְיוֹם הַחֹדֶשׁ מֵהָרְאִיָּה הַקּוֹדֶמֶת, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לַהַפְלָגָה וְלָעוֹנָה הַבֵּינוֹנִית מֵרְאִיָּתָהּ הַקּוֹדֶמֶת.
לדעת מרן הב"י (והרמ"א ועוד) אין הפלגה קצרה עוקרת ארוכה, ולכן צריכה לחוש גם להפלגה מהראיה הקודמת, וכן פסק באב"ש (סע' יג)^[15].
סע' טז. אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה בְּא' תִּשְׁרֵי, צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ: א. לְל' תִּשְׁרֵי, מִדִּין "עוֹנָה בֵּינוֹנִית"; ב. לְא' חֶשְׁוָן, מִדִּין "יוֹם הַחֹדֶשׁ"; ג. לַ"הַפְלָגָה" מֵרְאִיָּתָה הַקּוֹדֶמֶת, דְּהַיְנוּ, אִם רָאֲתָה 40 יוֹם קֹדֶם א' תִּשְׁרֵי, צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְ-40 יוֹם אַחֲרֵי א' תִּשְׁרֵי (י' חֶשְׁוָן). אִשָּׁה זוֹ אִם תִּרְאֶה בְּי"ז תִּשְׁרֵי, אֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְל' תִּשְׁרֵי וּלְי' חֶשְׁוָן, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר רָאֲתָה קֹדֶם לָהֶם. וְכָעֵת עָלֶיהָ לַחְשֹׁשׁ לִשְׁלֹשָׁה תַּאֲרִיכִים נוֹסָפִים: א. לְט"ז חֶשְׁוָן מִדִּין "עוֹנָה בֵּינוֹנִית"; ב. לְי"ז חֶשְׁוָן מִדִּין "יוֹם הַחֹדֶשׁ"; ג. לְהַפְלָגָתָהּ הַחֲדָשָׁה שֶׁהִיא 17 יוֹם, וּבְמִקְרֶה זֶה יֵשׁ לָהּ לַחְשֹׁשׁ לְג' חֶשְׁוָן מִדִּין "הַפְלָגָה". חֲשַׁשׁ יוֹם הַחֹדֶשׁ הַקּוֹדֵם (א' חֶשְׁוָן) לֹא נֶעֱקַר בִּרְאִיָּתָהּ הַחֲדָשָׁה, אֶלָּא צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ גַּם לוֹ, וְאִם לֹא תִרְאֶה בּוֹ נֶעֱקָר, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְא' כִּסְלֵו וְכוּ'
כנז' בסע' הקודם, לדעת מרן גם ההפלגה הקודמת לא נעקרה, ולכן צריכה לחשוש גם ליום י' חשון.
סע' יט. אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לָדַעַת מָתַי תִּרְאֶה, אַךְ יוֹדַעַת הִיא בְּוַדָּאוּת מָתַי לֹא תִרְאֶה, הֲרֵי הִיא בַּעֲלַת וֶסֶת חֲצִי קָבוּעַ. כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה לִפְנֵי 28 יוֹם שֶׁאַחֲרֵי תְחִלַּת רְאִיָּתָהּ הַקּוֹדֶמֶת, וְאַחֲרֵי 28 יוֹם רוֹאָה בִּזְמַנִּים לֹא קְבוּעִים, הֲרֵי הִיא כְּבַעֲלַת וֶסֶת קָבוּעַ עַד 28 יוֹם, וְאַחֲרֵי אוֹתָם יָמִים הֲרֵי הִיא כְּבַעֲלַת וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁרוֹאָה רַק תּוֹךְ 28 יוֹם מִתְּחִלַּת רְאִיָּתָהּ הַקּוֹדֶמֶת בִּזְמַנִּים לֹא קְבוּעִים, הִיא כְּבַעֲלַת וֶסֶת קָבוּעַ אַחֲרֵי הַיּוֹם הַ-28, וְלִפְנֵי אוֹתוֹ יוֹם הֲרֵי הִיא כְּבַעֲלַת וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. וְלָאו דַּוְקָא 28 יוֹם, אֶלָּא כָּל מִסְפַּר יָמִים שֶׁנִּקְבָּע לְאִשָּׁה בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה לְפָנָיו אוֹ לְאַחֲרָיו, הֲרֵי הֵם כְּוֶסֶת חֲצִי קָבוּעַ.
בטה"ב (סי' ג סוף משה"ט ח) כתב, שבעלת וסת חצי קבוע לראות ביותר מל' יום [ואפי' ביום ל"א^[16] (ילקו"ט סי' קפד הע' לו)], יש להקל שלא לחשוש לעונה בינונית^[17], והמחמיר תע"ב, וליום החודש חייבת לחשוש^[18] (ילקו"ט שם). ובעלת וסת חצי קבוע לפחות מל' יום, אין לה קולא, וצריכה לחשוש גם לעונה בינונית^[19] (ילקו"ט שם, ועי' בשימו"ח סע' ב אות ד).
סע' כ. ב) ...בַּעֲלַת וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ – כְּשֶׁמַּגִּיעִים יוֹם הַחֹדֶשׁ וְיוֹם הַהַפְלָגָה, צְרִיכָה הִיא לִבְדֹּק בְּאוֹתָן עוֹנוֹת, וְאִם עָבְרוּ אוֹתָן עוֹנוֹת וְלֹא בָּדְקָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה – מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ בְּלִי בְּדִיקָה (וְעָדִיף שֶׁתִּבְדֹּק). לְעֻמַּת זֹאת, כְּשֶׁמַּגִּיעָה עוֹנָה בֵּינוֹנִית שֶׁלָּהּ חַיֶּבֶת לִבְדֹּק, וְאִם לֹא בָּדְקָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה – אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ עַד שֶׁתִּבְדֹּק.
ג) אִשָּׁה בַּעֲלַת וֶסֶת קָבוּעַ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן וֶסְתָּהּ וְלֹא רָאֲתָה בּוֹ וּבָדְקָה עַצְמָהּ – חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ עוֹד פַּעֲמַיִם, וְאַחֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת יוֹתֵר. אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁצְּרִיכָה לַחְשֹׁשׁ בּוֹ (עוֹנָה בֵּינוֹנִית, יוֹם הַחֹדֶשׁ, הַפְלָגָה) וּבָדְקָה וְלֹא רָאֲתָה בּוֹ – אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ יוֹתֵר. וְהַמַּחְמִירָה בְּעוֹנָה בֵּינוֹנִית לַחְשֹׁשׁ עוֹד פַּעֲמַיִם – תָּבוֹא עָלֶיה בְּרָכָה.
ב) עי' מה שהערנו לעיל פ"ו סע' יא.
ג) אע"פ שנעקר, עי' לקמן סע' לז וסע' מא שאם חזרה לראות פעם אחת שוב באותה עונה, חזר וסתה הקבוע וצריכה לעוקרו שוב ג' פעמים, כל עוד לא קבעה וסת אחר. באב"ש (סע' א) כתב, שאין צריך להחמיר לחשוש עוד פעמיים לעונה בינונית (וכ"כ בשימו"ח סע' ד אות א בשם מרן הגרע"י, ועי' בילקו"ט מכתב כח)^[20].
סע' כא. אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ זוֹכֶרֶת מָתַי רָאֲתָה – תִּסְפֹּר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁזּוֹכֶרֶת וְתִפְרֹשׁ.
ואם גם את תאריך ראייתה האחרונה אינה זוכרת, מותרת כל הימים^[21] (טה"ב סי' ב משה"ט ח וילקו"ט סי' קפד סע' ט). ורק אחר שבטוחה שעברו ל' יום מהראיה האחרונה, צריכה לבדוק פעם אחת^[22] (שימו"ח סע' ב אות ז). ויש להזהירם שיקבלו עליהם מכאן ואילך לרשום את יום הראיה (אב"ש שם סע' ב).
סע' כג. קְבִיעַת וֶסֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לִהְיוֹת לְשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת מִשְּׁעוֹת הַיּוֹם אוֹ הַלַּיְלָה (הֲגַם שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שָׁעָה קְבוּעָה לְוֶסֶת), אֲבָל הָרְאִיָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת קְבוּעָה לְיוֹם אוֹ לְלַיְלָה (הַיּוֹם מַתְחִיל בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלַּיְלָה בִּשְׁקִיעָתָהּ), וְאִשָּׁה שֶׁתִּרְאֶה בְּתַאֲרִיךְ קָבוּעַ פַּעַם בַּיּוֹם וּפַעַם בַּלַּיְלָה בְּלִי סְדִירוּת – אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ (וְעַיֵּן בְּדִינֵי וֶסֶת הַדִּלּוּג וֶסֶת חֲצִי קָבוּעַ). וְאִשָּׁה שֶׁלֹּא קָבְעָה וֶסֶת – צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לִרְאִיּוֹתֶיהָ כְּמוֹ בַּעֲלַת וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.
עי' לקמן תו"ת ט.
סע' כה. אַף-עַל-פִּי שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ וֶסֶת עַל-פִּי כְּתָמִים – נִתָּן לִקְבֹּעַ וֶסֶת עַל-פִּי בְּדִיקוֹת פְּנִימִיּוֹת. דְּהַיְנוּ, אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּהֶפְרְשֵׁי זְמַן קְבוּעִים וּמָצְאָה דָּם – נִקְבַּע לָהּ וֶסֶת לִבְדִיקוֹת וְיָמִים, שֶׁבְּדִיקוֹת פְּנִימִיּוֹת הֲרֵי הֵן כִּרְאִיָּה בְּרוּרָה לְכָל דָּבָר. וְעַיֵּן לְקַמָּן מִסָּעִיף ס"ד וָהָלְאָה מָה הֵם דִּינֵי וֶסֶת זֶה. וְעַיֵּן בְּפֶרֶק ב' סְעִיפִים מ"ב-מ"ד.
הערנו לעיל בפרק ב’ שם.
סע' כו. כְּשֵׁם שֶׁנִּקְבָּע וֶסֶת בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כָּךְ גַּם נֶעֱקָר וֶסֶת קָבוּעַ בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ וְלֹא הוֹפִיעַ. וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם הָאִשָּׁה אֵינָהּ רוֹאָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְרוֹאָה בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה כְּלָל, אֶלָּא כָּל שֶׁלֹּא בָּא שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּזְמַנּוֹ – נֶעֱקַר הַוֶּסֶת. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּדְקָה הָאִשָּׁה אֶת עַצְמָהּ – בְּדִיקָה פְּנִימִית וִיסוֹדִית – בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת (אוֹ אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, אַף שֶׁלֹּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה) וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא בָּדְקָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה – לֹא נֶעֱקַר וֶסְתָּהּ.
עי' לקמן סע' לז ומא מתי חוזרת לוסת גם אחרי שנעקר. באב"ש (סע' ד, וכ"מ בב"י) כתב, שגם אם בדקה אחר עונת וסתה, אם נמצאת טהורה נעקר הוסת^[23]. ואם לא בדקה גם לאחר זמן, וכבר ראתה דם שלא ביום וסתה, ישאלו לחכם^[24].
תו"ת ח. שאלה: הרמב"ן בהלכותיו (פרק ה' י"ט-כ') חילק בין קבוע ללא קבוע. אבל השו"ע (סי' קפ"ט סעי' כ"א) הביא את לשון הרשב"א שפיהוק שאינו קבוע שבדקה, ומצאה שלא ראתה – נעקר, ומדייק החוו"ד (קפ"ד סוס"ק י' בביאורים) שגם בבלתי קבוע אינו נעקר בלי בדיקה. וב"דרכי טהרה" [פה] פסק כרמב"ן. ומדוע פסק כן הרי השו"ע פסק כרשב"א שהוא בתראה? תשובה: וסת הפיהוק שאינו קבוע נעקר אחר בדיקה ואילו וסת הימים שאינו קבוע נעקר בלא בדיקה. הטעם הוא שוסת הימים, ימים ממילא קאתו. לכן אם באותו יום לא ראתה כיון שהוסת אינו קבוע – נעקר בלא בדיקה. אך פיהוק מיוחד שפיהקה בזמנים לא קבועים חיישינן שהוא הסימן לחימום הגוף ולביאת הוסת. על כן צריכה בדיקה אחר הפיהוק. עי' בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ח ובנה"כ שם. וע"ע בפת"ש סי' קפ"ד ס"ק י"ח ובתוה"ש סי' קפ"ט ס"ק מ"א.
באב"ש (סע' ד) כתב, שגם וסת הגוף נעקר בבדיקה לאחר זמן^[25].
סע' כט. וֶסֶת זֶה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ נֶעֱקַר גַּם בְּלִי בְּדִיקָה, וּבִתְנַאי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה בְּאוֹתוֹ יוֹם. אוּלָם אַף שֶׁוֶּסֶת זֶה נֶעֱקָר בְּלִי בְּדִיקָה, אִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת בּוֹ (כְּדִלְעֵיל בְּדִינֵי פְרִישָׁה) – אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ אַחַר עוֹנָה בֵּינוֹנִית עַד שֶׁתִּבְדֹּק. וְעָדִיף שֶׁגַּם אַחַר יוֹם הַחֹדֶשׁ וְיוֹם הַפְלָגָה לֹא תְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק.
עי' מה שהערנו לעיל פ"ו סע' יא.
סע' ל. חֲשָׁשׁ לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ לְהַפְלָגָה אוֹ לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית יֵעָקֵר גַּם אִם תִּרְאֶה הָאִשָּׁה רְאִיָּה אַחֶרֶת קֹדֶם זְמַן הַחֲשָׁשׁ (עַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ט"ו).
לדעת מרן וסת ההפלגה אינו נעקר אם ראתה קודם לו, עי' לעיל בהע' לסע' טו-טז.
תו"ת ט. שאלה: האם יש לחוש לדעה הסוברת שבוסת ההפלגה יש לחשב עונות ולא ימים? תשובה: דוקא ימים (ראה נוב"י מהדו"ת סי' פ"ג. ועיין עוד בגר"ז אות ל"ו, הטהר"י אות ס"ז פ"ת ס"ק ט' ודרכ"ת ס"ק נ"ד).
ולכן, בעלת וסת שאינו קבוע, מונה את ההפלגות מהתאריך בחודש של הראיה הקודמת, עד לתאריך הראיה הנוכחית, ופורשת בהפלגת אותו מספר ימים בעונה שראתה באחרונה [ואין להתחשב בכך שהראיה שלפניה היתה בעונה אחרת]. לדוגמא, אם ראתה ביום א' לחודש ואח"כ בליל כ' לחודש, תצטרך לפרוש בהפלגת כ' יום בלילה, וכדלקמן בתו"ת י (וע"ע באב"ש סע' יג)^[26].
סע' לו. מִכֵּיוָן שֶׁסְּפִירַת יְמֵי הַהַפְלָגָה הֵם מֵרְאִיָּה שֶׁרָאֲתָה, וְלֹא מִתַּאֲרִיךְ שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לִרְאוֹת בּוֹ – אִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ וֶסֶת הַהַפְלָגָה וְהִפְסִיקָה לִרְאוֹת, אֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ יוֹתֵר – אַחֲרֵי הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה – לְשׁוּם תַּאֲרִיךְ, עַד שֶׁתִּרְאֶה שׁוּב. (בְּוֶסֶת הַחֹדֶשׁ הַדִּין שׁוֹנֶה, עַיֵּן בַּהֶמְשֵׁךְ).
אשה שהיה לה וסת להפלגה והפסיקה לראות, לדעת מרן הב"י חוששת ג’ פעמים להפלגה מהיום שהיתה אמורה לראות בו^[27] (אב"ש סע' טו, ילקו"ט מכתב כח ושימו"ח סע' טו, דלא כאבנ"ט אות טז^[28]).
סע' לט. אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה בְּא' בַּחֹדֶשׁ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים רְצוּפִים – קָבְעָה וֶסֶת לְא' בַּחֹדֶשׁ. אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים רְצוּפִים – קָבְעָה וֶסֶת לְרֹאשׁ-חֹדֶשׁ – אַף-עַל-פִּי שֶׁבְּחֹדֶשׁ אֶחָד רֹאשׁ-חֹדֶשׁ בְּא' בַּחֹדֶשׁ, וּבְחֹדֶשׁ אַחֵר הוּא גַּם בְּל' בַּחֹדֶשׁ.
עי' מה שהערנו לעיל בסע' יא.
סע' מב. דִּינֵי וֶסֶת הַשָּׁבוּעַ שָׁוִים לְוֶסֶת הַחֹדֶשׁ, וְנִקְבָּע בְּשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת רְצוּפוֹת; אֶלָּא שֶׁהוּא נִקְבָּע עַל-פִּי מִסְפַּר שָׁבוּעוֹת בְּהַפְלָגוֹת שָׁווֹת…
[בשימו"ח (סע' ו אות ב) כתב קולא בוסת השבוע^[29], שאם נעקר ג' פעמים אינה צריך לחוש לו אם תחזור לראות בו פעם אחת.]
תו"ת יב. שאלה: בדין וסת השבוע, בספר דרכי טהרה כתוב דוגמא בראתה ג' פעמים ביום ראשון, אמנם נסתפקתי באופן שרואה בימי שבוע בדילוג כגון יום ראשון ואחר כך יום רביעי ואחר כך יום שבת, האם דינו כוסת החודש שבכה"ג קבעה, או שדינו שונה והאחרונים ז"ל נחלקו הכו"פ והחוו"ד ס"ל שקבעה, והפלאה ושו"ע הגר"ז ס"ל שלא קבעה? תשובה: זה נקרא קביעות, ועליה לרשום כל פעם מתי הרגישה ומתי קיבלה (ראה סד"ט ס"ק ד' וכן סד"ט ס"ק ל"א ועיין עוד שו"ע הגר"ז בקונטרס אחרון ס"ק י"ב. פרדס רימונים פתיחה לסי' קפ"ט הוסת השלישי הוא וסת השבוע. כו"פ ס"ק ח' והחוו"ד ביאורים ס"ק ד'. טהרת ישראל אות ל"ח).
באב"ש (סע' ו) הביא מחלוקת האם אפשר לקבוע וסת השבוע בדילוג, ולא הכריע^[30].
תו"ת יג. שאלה: אשה שראתה שלוש פעמים בהפרש של 29 יום – קבעה וסת ליום בשבוע. אם תראה עוד פעם באותו הפרש, האם היא תחשב כבעלת וסת ליום בשבוע, או כבעלת וסת להפלגה כיון שיש כבר ארבע ראיות? נפקא מינה אם יהיה פעם אחת שינוי בראיה, האם תחשוש לימי השבוע או להפלגת הימים? תשובה: וסת הפלגה הוא יותר מצוי [מאשר וסת השבוע] ואשה כזאת חוששת לוסת להפלגה ולא לוסת השבוע.
באב"ש (סע' ז) הביא בזה מחלוקת, וגם נראה שדעתו נוטה לומר שקבעה להפלגה ולא לשבוע, אולם בסיכום לא הכריע. וגם בדרכ"ט למעלה (סע' מד) לא הכריע, אלא כתב שישאלו לחכם.
תו"ת טו. שאלה: נסתפקו האחרונים ז"ל באשה שראתה ט"ו ניסן, ט"ז אייר, י"ז סיון וכן המשיכה בחודשים הבאים וראתה עד כ"ח לחודש, וכ"ט לחודש. האם צריכה לחוש בחודש הבא לא' תשרי. כיצד תנהג לדינא? תשובה: עליה לחוש לא' תשרי וכן הלאה. (ראה ספר פרי דעה בפתיחה, השער השמיני, וסת הדילוג ד"ה וראוי).
יש טעות בשאלה, וצ"ל שראתה בכ"ה ניסן, כ"ו אייר, כ"ז סיון, כ"ח תמוז וכ"ט אב. והשאלה אם תחוש לא' אלול, או שתדלג על חודש אלול ותחוש לא' תשרי. והגר"מ אליהו השיב שתחשוש לא' תשרי. וכ"כ באב"ש (סע' ז), אלא שהוסיף להחמיר, שאם לא ראתה בא' תשרי וראתה לאחר מכן, צריכה לחוש שהוסת נעקר ותחשוש לכל התאריכים של וסת שאינו קבוע, בנוסף לדילוג לב' חשון^[31].
סע' נב. וֶסֶת הַדִּלּוּג-חֹדֶשׁ נֶעֱקָר בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ וְלֹא הוֹפִיעַ (בִּבְדִיקָה וְכוּ' כְּדִלְעֵיל). וְאִלּוּ וֶסֶת הַדִּלּוּג הַחוֹזֵר-חֹדֶשׁ נֶעֱקָר בְּמִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁבּוֹ הוּא נִקְבָּע. אִם נִקְבַּע בְּשֵׁשׁ פְּעָמִים – צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ שֵׁשׁ פְּעָמִים לַתַּאֲרִיךְ בּוֹ הוּא צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ (בְּוֶסֶת קָבוּעַ); וְאַחֲרֵי שֶׁלֹּא יוֹפִיעַ שֵׁשׁ פְּעָמִים – דִּינָהּ כְּבַעֲלַת וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.
באב"ש (סע' ח) כתב, שוסת הדילוג החוזר חודש, נחשב כוסתות לסירוגים נפרדים, ולכן כדי לעקור את כולם צריכה שיעברו עליה כל התאריכים כמספר הפעמים שנקבעו [כמ"ש בדרכ"ט]^[32]. אולם גם אם רק אחד התאריכים עבר ג' פעמים בלי שראתה בו – נעקר אותו היום, אבל לשאר התאריכים עדיין צריכה לחשוש. ויש להסתפק שמא אף בפעם אחת נעקר, עי' בהערה^[33].
תו"ת יז. שאלה: כיצד יהא דינה של אשה שראתה בששה חודשים לסירוגין, פעם הפלגת 28 ביום ופעם בלילה, האם קבעה וסת לב' עונות לסירוגין? תשובה: קבעה וסת לב' עונות.
עי' לקמן בהע' לסע' נז. ועוד צ"ע למה תקבע, לפמ"ש לעיל תו"ת ט שאין קובעת הפלגות לעונות.
סע' נו. כְּמוֹ בְּוֶסֶת הַדִּלּוּג-חֹדֶשׁ, גַּם כָּאן יֶשְׁנוֹ וֶסֶת הַדִּלּוּג שֶׁיּוֹרֵד, דְּהַיְנוּ שֶׁרוֹאָה בְּהַפְלָגַת 35 יוֹם וְאַחַר-כָּךְ 34 וְאַחַר-כָּךְ 33. וְדִין וֶסֶת הַיּוֹרֵד כְּדִין וֶסֶת הָעוֹלֶה (35, 36, 37 וְכוּ').
באב"ש (סע' ז) כתב, שאין לחוש לוסת הפלגה בדילוג יורד אלא לחומרא, ולכן עדיין צריכה לחוש לעו"ב והפלגה ויום החודש של הראיה האחרונה^[34].
סע' נז. יֶשְׁנוֹ מַצָּב בּוֹ וֶסֶת הַדִּלּוּג חוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ מַצָּב הַשָּׁכִיחַ יוֹתֵר מִדִּלּוּג רָגִיל. בְּמִקְרֶה כָּזֶה נִקְבָּע הַוֶּסֶת עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה מַחֲזוֹרִים. לְדֻגְמָא: הָרוֹאָה בְּיוֹם מְסֻיָּם וּלְאַחֲרָיו רָאֲתָה בְּהֶפְרֵשִׁים כְּדִלְקַמָּן: 30 32 34, וְשׁוּב 30 32 34, וְשׁוּב 30 32 34 – קָבְעָה וֶסֶת לְדִלּוּג חוֹזֵר בְּהַפְלָגָה, וּצְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ מִכָּאן וּלְהַבָּא לַיּוֹם הַ-30 32 34 כְּוֶסֶת קָבוּעַ.
באב"ש (סע' ח) פסק כדברי האחרונים שאין וסת הדילוג הפלגה חוזר חלילה, וצ"ע דלא זכר שר את דברי התוה"ש (סק"ח, והוא מקור הדרכ"ט) שכן קובעתלד.
סע' ס. אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה בְּא' תִּשְׁרֵי וּבְא' כִּסְלֵו, צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לִרְאִיּוֹתֶיהָ עַד לְא' שְׁבָט כְּמוֹ לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וַאֲסוּרָה בִּשְׁלֹשָׁה תַּאֲרִיכִים אֵלֶּה: ...ג) עוֹנָה בֵּינוֹנִית – 30 יוֹם מִכָּל רְאִיָּה שֶׁתִּרְאֶה, דְּהַיְנוּ בְּל' תִּשְׁרֵי (וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּל' חֶשְׁוָן, וְטוֹב לְהַחְמִיר כְּמוֹתָם), וּלְאַחַר שֶׁרָאֲתָה בְּא' כִּסְלֵו תַּחְשֹׁשׁ לְל' כִּסְלֵו.^[35]
וּבְא' שְׁבָט נִקְבַּע לָהּ וֶסֶת וּצְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְא' נִיסָן, א' סִיוָן וְכוּ'.
הערנו לעיל סע' כ אות ג, שא"צ לחוש לעונה בינונית עוד פעמיים.
[סע' סד. עי' לקמן סע' סט-ע.]
תו"ת כ. שאלה: נשים שאחרי צום באופן קבוע רואות דם כיצד ינהגו בלילה שאחרי הצום, וכן כלה שצמה ביום חופתה, האם דינן כדין וסת הקפיצות שאינו נקבע אלא ביום קבוע וממילא נשאר רק לחוש לדעת הרמ"א שכתב בשם הגמ"י שצריכה לחוש כבעלת וסת לא קבוע? תשובה: זה נקרא וסת קבוע, וכלה לא תצום ביום חופתה...
הרגילה לראות אחרי צום, לכאורה הוי כוסת הקפיצות, וחוששת כוסת שאינו קבוע כמ"ש השואל, וצ"ב למה השיב שזה נקרא וסת קבוע. ואולי ס"ל דהוי כוסת לאכילת דברים חריפים, ופוסק כמ"ד דהוי וסת הגוף. אולם כאמור בהע' לסע' סז, דעת מרן נראה כמ"ד דהוי וסת הקפיצות.
סע' סז. בְּוֶסֶת זֶה שֶׁל גּוֹרֵם חִיצוֹנִי יְכוֹלִים לְהֵחָשֵׁב לְגוֹרְמִים: הִתְעַמְּלוּת, רִיצָה, הִתְרַגְּשׁוּת, בְּדִיקָה פְּנִימִית, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְכַדּוֹמֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אֲכִילַת דְּבָרִים חֲרִיפִים.
וסת לבדיקה פנימית, עי' לעיל בפ"ב סע' מב, שהערנו שאינו כוסת הקפיצות.
רואה מחמת תשמיש (עי' להלן פ"ט שאר הפרטים מתי נחשבת רמ"ת), אף שאכן איסורה מדרבנן משום וסת (טה"ב סי' ה משה"ט א), דיניה שונים מוסת הקפיצות. ונכתוב כאן דינה: אשה שראתה מחמת תשמיש פעם אחת, צריכה לפרוש בפעם הבאה שיגיע אותו יום בחודש [וכן בעונה בינונית^[36]], עבר אותו יום ולא ראתה מותרת^[37] (אב"ש סע' יא). ואם היה הדבר בליל טבילה, צריכה לפרוש גם בליל הטבילה הבא [אף אם אינו באותו תאריך (ד"ע)], ואם עבר ולא ראתה [אף שלא שימשה] מותרת גם בליל טבילה הבא^[38] (טה"ב סי' ה סע' טו). אם ראתה ב' פעמים מחמת תשמיש, צריכה בנוסף ליום החודש לחוש גם להפלגה שבינתיים. כך שאם ראתה מחמת תשמיש, ואחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש, כשתגיע תקופת חצי שנה מיום הראייה האחרונה אסורה עונה אחת, ואם עברה העונה ולא ראתה [אע"פ שלא שימשה] אינה חוששת יותר (שם סע' טז). אולם כל זה שחוששת להפלגה, היינו כשלא ראתה עוד בינתיים שלא מחמת תשמיש, אבל אם ראתה בינתיים אינה מונה הפלגה לראייתה מחמת התשמיש^[39] (שם משמה"ט טז). עד כאן הדין אם ראתה פעם או פעמיים, אבל אם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש, באותו יום לחודש [ששימשו באיסור] או באותה הפלגה^[40], אסורה לשמש לעולם לכשיבא אותו יום^[41] (שם סע' טז, ועי' להלן בהע' לפ"ח סע' ז). ואם ראתה ג' פעמים רצופים בליל טבילה, אסורה לבעלה לעולם (שם משה"ט טו) [אם לא שתעשה בדיקה לבדוק שאין הדם מן המקור או שתעשה רפואה בדוקה, כמבואר בטה"ב סי' ה].
וסת לאכילת דברים חריפים, הלכה כהיש אומרים שדינו כוסת הקפיצות [וסת הגוף-סיבה]^[42] (אב"ש סע' כג).
תו"ת כב. ... שאלה: מה הדין אם שתתה ג' פעמים יין וראתה, שתתה סודה או משקה תוסס וראתה, אכלה מאכלים רגילים כגון ג' פעמים ביצים וראתה, שתתה מים קרים או אכלה גלידה ג' פעמים וראתה? תשובה: מצטרף...
השאלה והתשובה אינם מובנים, היאך קובעת וסת לאכילת מאכלים רגילים?
סע' סט. וֶסֶת זֶה, כָּל עוֹד לֹא נִקְבָּע, אֵין חוֹשְׁשִׁים לוֹ. לָכֵן, אִשָּׁה שֶׁקָּפְצָה בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ וְרָאֲתָה – אֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ בַּפַּעַם הַבָּאָה כְּשֶׁתִּקְפֹּץ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ, אֶלָּא-אִם-כֵּן תִּקְפֹּץ. וְהוּא הַדִּין בְּהַפְלָגָתָהּ.
ולעונה בינונית צריכה לחוש (אב"ש סע' יז, וכן מבואר בדרכ”ט לעיל סע’ סה). ובסע' זה מדובר דוקא כשראתה תיכף בסמוך לקפיצה, אבל אם ראתה לאחר זמן מה, אפשר שלא הקפיצה גרמה, וצריכה לחשוש לכל התאריכים כמו בראיה רגילה (שם) [וה"ה בכל זה בראתה מחמת פחד פתאומי (שם במילואים)].
סע' ע. אִשָּׁה שֶׁקָּפְצָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם לֹא מְסֻיָּם וְרָאֲתָה – לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן צְרִיכָה מִיּוֹם זֶה וְאֵילָךְ לַחְשֹׁשׁ לְכָל קְפִיצוֹתֶיהָ כְּמוֹ לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וְתִהְיֶה אֲסוּרָה אַחֲרֵי קְפִיצָתָהּ כַּזְּמַן שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת בּוֹ בְּדֶרֶךְ-כְּלָל אַחֲרֵי הַקְּפִיצָה. לְכַתְּחִלָּה בִּזְמַן אִסּוּרָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק, וְאִם לֹא בָּדְקָה – מֻתֶּרֶת. וְאִם פַּעַם אַחַת תִּקְפֹּץ וְלֹא תִרְאֶה – נֶעֱקָר חֲשָׁשׁ זֶה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ יוֹתֵר לִקְפִיצוֹת.
באב"ש (סע' יז) כתב, שראוי להחמיר לפרוש באותה עונה, אך אינה צריכה בדיקה אף לכתחלה^[43].
סע' עב. וֶסֶת הַגּוּף-סִימָן - וֶסֶת זֶה שָׁכִיחַ יוֹתֵר מֵהַוֶּסֶת הַקּוֹדֵם, וְכִמְעַט לְכָל אִשָּׁה יֵשׁ וֶסֶת הַגּוּף כָּזֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא תָמִיד הָאִשָּׁה שָׂמָה לֵב לְהַרְגָּשׁוֹתֶיהָ, וְאִם תַּקְפִּיד הָאִשָּׁה לָשִׂים לֵב לְהַרְגָּשׁוֹתֶיהָ שֶׁבְּיוֹם וֶסְתָּהּ, אוֹ אַף בַּיּוֹם הַקּוֹדֵם לוֹ – תּוּכַל לִקְבֹּעַ וֶסֶת גּוּף זֶה.
ואחר שקבעה לה וסת הגוף ג' פעמים, אינה צריכה לחוש יותר ליום החודש ולהפלגה, אולם חוששת לעונה בינונית. ויש שהחמירו למעשה לחוש גם להפלגה וליום החודש, ויש לחוש לדבריהם אם אין ברור לנו בהחלט שראתה ג' פעמים רצופים עם אותן מיחושים. ואם ראתה פעם אחת ללא המיחושים, חייבת לחשוש להפלגה וליום החודש מאותה ראיה [ככל אשה ששינתה מוסתה הקבוע] (אב"ש סע' יט).
סע' עג. וֶסֶת זֶה נִקְבָּע בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בֵּין אִם הוּא בָּא בִּזְמַן קָבוּעַ וּבֵין אִם לָאו. דְּהַיְנוּ, אִשָּׁה שֶׁמַּרְגִּישָׁה הַרְגָּשָׁה מְסֻיֶּמֶת בְּגוּפָהּ לִפְנֵי וֶסְתָּהּ – פִּהוּק, גִּהוּק, הִתְעַטְּשׁוּיוֹת מְיֻחָדוֹת, צְמַרְמֹרֶת, כְּאֵב-גַּב, כְּאֵבֵי-רַגְלַיִם, לַחַץ בְּבִטְנָהּ, הַרְגָּשַׁת כֹּבֶד בְּאֵבָרֶיהָ, כֶּתֶם אוֹ מַרְאֶה טָהוֹר וְכַדּוֹמֶה, כָּל מִינֵי תוֹפָעוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְוֶסְתָּהּ שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּיָמִים רְגִילִים, וְדָבָר זֶה חָזַר עַל עַצְמוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁבְּיוֹם וֶסְתָּהּ (אוֹ אַף בַּיּוֹם שֶׁקֹּדֶם לוֹ) הִרְגִּישָׁה אֶת אוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הַמְיֻחֶדֶת – קָבְעָה וֶסֶת הַגּוּף. וְדַוְקָא שֶׁתִּהְיֶה הַרְגָּשָׁה זוֹ מְיֻחֶדֶת לְוֶסְתָּהּ, וְלֹא פִּהוּק אוֹ עִטּוּשׁ אֶחָד. כֵּן חָשׁוּב שֶׁתִּהְיֶה זוֹ אוֹתָהּ הַרְגָּשָׁה תָּמִיד, אֲבָל אִם פַּעַם אַחַת תְּפַהֵק, וּפַעַם אַחֶרֶת תְּגַהֵק – לֹא קָבְעָה לָהּ וֶסֶת (אֶלָּא רַק בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים, עַל-פִּי הוֹרָאַת חָכָם).
[ואם עובר עליה יותר מיום בין הפסקת המיחושים לראיה, ישאלו לחכם (אב"ש סע' יט).]
תו"ת כד. שאלה: במהלך לימוד הלכות נדה עם כלה העומדת לפני נישואיה עלתה השאלה מהו החשש של וסת הגוף, וכיצד על אשה לחשוש לו? תשובה: וסת הגוף, היינו שיש לאשה סימן קבוע שאחריו מקבלת האשה את וסתה. הדבר תלוי מהו המרחק מהופעת הסימן עד לוסת עצמו, וכן אם המרחק הינו קבוע או משתנה. לכן, אם מופיע סימן גופני וכעבור מספר ימים קבוע היא מקבלת את וסתה – נקבע לה וסת הגוף. במקרה זה אין היא צריכה לחשוש מיום בוא הסימן, אלא 24 שעות לפני תחילת וסתה המשוער. אמנם, אם תוך 24 שעות מיום בוא הסימן צריך להתחיל וסתה המשוער, היא צריכה לחוש ולפרוש מיד עם בוא הסימן...
ע"ע בדרכ"ט לקמן תו"ת כז. באב"ש (סע' כד) כתב, שמי שדרכה שבאים אצלה סימני הגוף יומיים-שלשה קודם ונמשכים עד הראיה, אינם צריכים לפרוש אלא עד שיעברו מספר העונות שרגילה לראות אחריהן, ואם אין לה קביעות בדבר חוששת למספר העונות שראתה אחריהן בפעם האחרונה^[44]. ובילקו"ט (סע' א) כתב, שכל זה מן הדין, וכן יש לנהוג אם פעם חשה במיחושים באמצע החודש, ויתכן שבסוף גם לא תראה^[45]. אבל כשזה קורה בזמנו סמוך לוסת הבא, נכון להימנע מלשמש שמא יחיש את הוסת, ותראה באמצע התשמיש (ועי' אבנ"ט אות יט).
סע' עה. וֶסֶת זֶה יָכוֹל גַּם לְהִקָּבַע צָמוּד לְוֶסֶת אַחֵר שֶׁקָּשׁוּר לִזְמַן מְסֻיָּם. לְדֻגְמָא: אִשָּׁה שֶׁשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים רְצוּפוֹת פִּהֲקָה בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ וְרָאֲתָה – קָבְעָה וֶסֶת לְרֹאשׁ-חֹדֶשׁ וּפִהוּק, וְאִם יַגִּיעַ אַחַר-כָּךְ רֹאשׁ-חֹדֶשׁ וּתְפַהֵק בּוֹ – תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִשְּׁעַת הַפִּהוּק עַד סוֹף אוֹתוֹ רֹאשׁ-חֹדֶשׁ. וְכֵן אִם תְּפַהֵק יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ-חֹדֶשׁ – תִּהְיֶה אֲסוּרָה כָּל רֹאשׁ-חֹדֶשׁ, אֲבָל אִם יַגִּיעַ רֹאשׁ-חֹדֶשׁ וְלֹא תְּפַהֵק בּוֹ, אוֹ אִם תְּפַהֵק שֶׁלֹּא בְּרֹאשׁ-חֹדֶשׁ – אֵין לָהּ לַחְשֹׁשׁ כְּלָל. וְכֵן הַדִּין בְּאִשָּׁה שֶׁמְּפַהֶקֶת כָּל 25 יוֹם וְרוֹאָה – כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן בְּאַרְבַּע רְאִיּוֹת, תִּקְבַּע וֶסֶת לְפִהוּק וְהַפְלָגָה, וְאִם יַגִּיעַ יוֹם הַ-25 וּתְפַהֵק בּוֹ – תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִשְּׁעַת הַפִּהוּק עַד סוֹף אוֹתָהּ עוֹנָה. וְכֵן אִם תְּפַהֵק בַּיּוֹם הַ-24 – תִּהְיֶה אֲסוּרָה בַּיּוֹם הַ-25 עַד סוֹפוֹ, שֶׁמָּא תִּרְאֶה. אֲבָל אִם תְּפַהֵק בְּיָמִים אֲחֵרִים, אוֹ אִם יַגִּיעוּ יָמִים אֵלּוּ וְלֹא תְּפַהֵק בָּהֶם – אֵין לָהּ לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא תִּרְאֶה.
באב"ש (סע' יט) כתב שמי שקבעה וסת לפיהוק וליום מסויים, אם פיהקה ביום אחר, צריכה לחוש לו כוסת שאינו קבוע, ואסורה לשמש באותה עונה^[46].
סע' עו. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁוֶּסֶת גּוּף זֶה, כְּשֶׁנִּקְבָּע עִם וֶסֶת לִזְמַן – דִּינוֹ כְּמוֹ וֶסֶת זְמַן רָגִיל, וַאֲסוּרָה בְּיוֹם וֶסְתָּהּ מִתְּחִלַּת אוֹתָהּ עוֹנָה, אַף אִם לֹא תְפַהֵק. וְנוֹהֲגִים לְכַתְּחִלָּה לְהַחְמִיר כְּמוֹתָם.
באב"ש (סע' כה) פסק שאסורה ביום הוסת אף שעדיין לא פיהקה^[47].
תו"ת כו. שאלה: האם יש לה לחוש גם לעונת האו"ז מפני שמורכב גם לימים או שיכולה כאן להקל מפני שתלוי גם בפיהוק? תשובה: כיום שהגופות חלשים יש לחוש (ראה טהרת ישראל אות קנ"ב ועיין עוד בא"ח ש"ש, צ"ו א').
הערנו לעיל בפ"ו סע' ב, שלדעת מרן א"צ לחוש לעונת או"ז.
תו"ת כז. ...הסימנים לקביעת וסת רק כאשר הם קרו ביום הראיה או ביום שקדם לו (שו"ע יו"ד סי' קפ"ט סעי' כ'). (הערת הרב, קצוש"ע סי' קנ"ד סעי' ג') [ערוך השולחן ס"ק נ"ב.] אשה שקבעה וסת ליום מיוחד וסימן כלשהו, והגיע היום ולא בא הסימן, נוהגים להחמיר לכתחילה פעם אחת ביום זה לחשוש באותו יום (שו"ע יו"ד סי' קפ"ט סעי' כ"א). (הערת הרב, קצוש"ע סי' קנ"ד סעי' ג')
שאלה: אשה שבאופן קבוע מרגישה כאבי גב יומיים או שלושה לפני הוסת, האם גם כאן קבעה וסת הגוף או דווקא כשוסת הגוף מופיע יום לפני הוסת? תשובה: קבעה. (ראה בדי השולחן ס"ק קצ"ח, ועיין עוד פרד"ר במקשה זהב ס"ק ל"ז, וע"ע שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' פ"ד).
עי' לעיל בהע' לסע' עג וסע' עו [ובאמת שרוב תו"ת כז צריך להיות בסע' עו].
סע' עח. עַד שֶׁתִּקְבַּע אִשָּׁה זוֹ וֶסֶת לְפִהוּק, צְרִיכָה הִיא לַחְשֹׁשׁ לְכָל רְאִיּוֹתֶיהָ כְּמוֹ כָּל אִשָּׁה רְגִילָה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ; בְּנוֹסָף לְכָךְ, עָלֶיהָ לַחְשֹׁשׁ פַּעַם אַחַת כְּשֶׁתְּפַהֵק – בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁיִּהְיֶה – שֶׁמָּא תִּקְבַּע וֶסֶת לְפִהוּק לְבַד; וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק. אִם הִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הַפִּהוּק גּוֹרֵם אֶת הָרְאִיָּה – אֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ פַּעַם נוֹסֶפֶת כְּשֶׁתְּפַהֵק, אֲבָל צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְתַאֲרִיךְ רְאִיָּתָה, לְהַפְלָגָה וּלְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, כְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, עַד שֶׁיִּקָּבַע וֶסְתָּהּ בְּשָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת (בְּפִהוּק וְחֹדֶשׁ) אוֹ בְּאַרְבַּע רְאִיּוֹת (בְּפִהוּק וְהַפְלָגָה).
תו"ת כח. שאלה: מה הדין בוסת הפיהוק שעדיין לא נקבע ועבר וסתה ולא הרגישה ולא ראתה – האם צריכה לבדוק? ונחלקו בזה הט"ז (סי' קפ"ט ס"ק ל"ח) והנקודות הכסף שם, וב"דרכי טהרה" כתוב "ואסורה לשמש עד שתבדוק". האם הכוונה לפסוק כמו הט"ז? תשובה: בענין וסת הפיהוק שעדיין לא נקבע, שהוא דבר שאינו רגיל ואינו קבוע באשה – יכול להיות שהוא הגורם לראיה ולכן יש לחשוש לו ולבדוק.
באב"ש (סע' כא) הביא בזה מחלוקת ולא הכריע (ועי' לעיל בהע' לתו"ת ח). ונראה יותר כדברי המתירים בלא בדיקה אחר שעבר וסת הגוף שאינו קבוע (וכ"מ הב"י, עי' פרישה ס"ק סה), והמחמיר תע"ב (הוראה ברורה ס"ק רכא). שו"ר בשימו"ח (סע' כא אות ב) שפסק שצריכה בדיקה.
סע' פג. מְעֻבֶּרֶת תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ) – חוֹשֶׁשֶׁת לַוֶּסֶת שֶׁקָּבְעָה לִפְנֵי הָעִבּוּר עַד סוֹף שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מִתְּחִלַּת הָעִבּוּר, דְּהַיְנוּ, אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְא' בַּחֹדֶשׁ וְהִתְעַבְּרָה (בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי) – צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְא' חֶשְׁוָן, לְא' כִּסְלֵו וּלְא' טֵבֵת בִּלְבַד. אוּלָם אִם הַוֶּסֶת הַקָּבוּעַ שֶׁל אִשָּׁה הוּא וֶסֶת הַהַפְלָגָה – דִּינָהּ שׁוֹנֶה, שֶׁאַחַר הַהַפְלָגָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עוֹד.
הערנו לעיל בסע' לו, שלדעת מרן השו"ע חייבת לחוש גם לוסת ההפלגה ג' חודשים. עי"ש.
סע' פד. מְעֻבֶּרֶת אַחֲרֵי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ) – אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסְתָּהּ הַקָּבוּעַ, וְאִם תִּרְאֶה חוֹשֶׁשֶׁת לִרְאִיָּתָה כְּדִין וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וּצְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְחֹדֶשׁ וּלְהַפְלָגָה בִּלְבַד. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה לַחְשֹׁשׁ גַּם לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ, וְנוֹהֲגִים לְהָקֵל. וּבְכָל מִקְרֶה אֵינָהּ קוֹבַעַת וֶסֶת חָדָשׁ בִּזְמַן הֱיוֹתָהּ מְעֻבֶּרֶת.
בטה"ב (סי' ב סוף משה"ט ח) כתב שראוי להחמיר שגם מעוברת [וה"ה מניקה] תחוש לעונה בינונית, והמקל יש לו על מה שיסמוך.
סע' פה. מְעֻבֶּרֶת תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ) – חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁמָּא תִרְאֶה עַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ כְּדִין הַחוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, דְּהַיְנוּ: אִם רָאֲתָה בְּא' תִּשְׁרֵי וְנִתְעַבְּרָה – חוֹשֶׁשֶׁת לְל' תִּשְׁרֵי מִדִּין עוֹנָה בֵּינוֹנִית, לְא' חֶשְׁוָן מִדִּין יוֹם הַחֹדֶשׁ, וּלְהַפְלָגָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה; וְאִם לֹא רָאֲתָה בָּהֶם, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת יוֹתֵר, וְטוֹב לְהַמְשִׁיךְ וְלַחְשֹׁשׁ לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית בִּלְבַד עוֹד פַּעֲמַיִם, דְּהַיְנוּ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁים וּבַיּוֹם הַתִּשְׁעִים (כָּל זֹאת עַד 90 יוֹם מִלֵּיל טְבִילָתָהּ-עִבּוּרָהּ). וְכֵן הַדִּין בְּאִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לִרְאוֹת, לְמָשָׁל מֵחֲמַת מַחֲלָה.
כנ"ל בסע' כ אות ג, א"צ לחוש לעונה בינונית אחר שעבר פעם אחת.
סע' פז. מְעֻבֶּרֶת אַחֲרֵי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ) – אִם תִּרְאֶה צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ כְּוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, דְּהַיְנוּ: אִם תִּרְאֶה לְמָשָׁל בְּט"ו שְׁבָט – תַּחְשֹׁשׁ לְט"ו אֲדָר מִדִּין וֶסֶת הַחֹדֶשׁ; וְאִם תִּרְאֶה שׁוּב בְּג' אֲדָר – תַּחְשֹׁשׁ לְג' נִיסָן מִדִּין וֶסֶת הַחֹדֶשׁ, וּלְכ"א אֲדָר מִדִּין הַפְלָגָה; וּלְעוֹנָה בֵּינוֹנִית אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת, כְּדִלְעֵיל.
בטה"ב כתב לחשוש גם לעונה בינונית, כנ"ל בסע' פד. ולפי זה, סע' פה-פז דינם שוה (ורק לעניין קביעות וסת יש חילוק בין ג' חודשים ראשונים, כמבואר בסע' פח).
סע' פט. מֵינִיקָה נֶחְשֶׁבֶת לְעִנְיָן זֶה 24 חֳדָשִׁים אַחֲרֵי הַלֵּדָה, אַף אִם אִשָּׁה זוֹ אֵינָהּ מֵינִיקָה 24 חֹדֶשׁ. כִּי אֵין חֲזָרַת הַדָּם תְּלוּיָה בַּהֲנָקָה בִּלְבַד, אֶלָּא בִּגְלַל שֶׁגּוּפָהּ לֹא חָזַר עֲדַיִן לְקַדְמוּתוֹ, וּרְאִיּוֹתֶיהָ בִּזְמַן זֶה אֵינָן יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת סְדִירוֹת.
באב"ש (סע' לד) כתב, שבזמננו נשתנו הטבעים וגם המניקות רואות, ולכן כל שחזרה לראות פעם אחת [אפילו שלא בעונת וסתה], צריכה לחוש לוסת שהיה לה קודם עיבורה. אך בדיעבד אם לא בדקה בו, מותרת לבעלה בלא בדיקה^[48]. (ומ"מ אין וסת קבוע מצוי בזמננו, כך שגם דין זה אינו מצוי).
סע' צ. מֵינִיקָה שֶׁרוֹאָה פַּעַם אַחַת בִּימֵי הֲנָקָתָהּ – חוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם הַחֹדֶשׁ. וְאִם תִּרְאֶה פַּעַם נוֹסֶפֶת – תַּחְשֹׁשׁ לְחֹדֶשׁ וּלְהַפְלָגָה. וַחֲשָׁשׁ זֶה כֹּחוֹ כְּוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, כְּדִלְעֵיל בְּדִין מְעֻבֶּרֶת. וְיֵשׁ מַחְמִירִים בְּמֵינִיקָה יוֹתֵר מִבִּמְעֻבֶּרֶת וּמַצְרִיכִים לַחְשֹׁשׁ גַּם לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
כנ"ל בסע' פד, ראוי לחוש גם לעונה בינונית. ואם ראתה בימי טוהר, אינה צריכה לחשוש לעונה בינונית [ולחודש והפלגה, ראוי לכתחלה להורות להחמיר לפרוש, ואינה צריכה בדיקה] (אב"ש סע' לג).
סע' צא. מֵינִיקָה שֶׁקָבְעָה וֶסֶת בִּימֵי הֲנָקָתָהּ, צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ בְּתוֹךְ 24 חֹדֶשׁ אֵלֶּה רַק לַוֶּסֶת שֶׁקָּבְעָה. וְאֵין דִּין וֶסֶת זֶה כְּוֶסֶת לְכָל דָּבָר, וּכְשֶׁיַּעַבְרוּ יְמֵי הֲנָקָתָהּ, תִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר וְלַחְשֹׁשׁ לַוֶּסֶת שֶׁקֹּדֶם עִבּוּרָהּ, אִם הָיָה לָהּ, כְּדִלְקַמָּן.
באב"ש (מילואים לסע' לד) כתב, שאחר שעברו ימי ההנקה צריכה לחוש לוסת שהיה לה קודם עיבורה ובנוסף לוסת שקבעה בימי מניקתה, עד שתעקור את אחד מהם [ושנראה שדי בעקירת פעם אחת לוסת שקבעה בימי מניקתה].
סע' צו. זְקֵנָה הִיא אִשָּׁה שֶׁהִגִּיעָה לְגִיל כָּזֶה שֶׁרָאוּי לִקְרוֹא לָהּ "סַבְתָּא" בְּפָנֶיהָ וְלֹא תֵּעָלֵב מִזֶּה.
[ובימינו יש להחשיבה זקנה ודאי מגיל שישים (אבנ"ט הע’ לח בשם מרן הגרע"י, וכ"מ בטה"ב סי' ב משה"ט ט יעו”ש, וכ"כ באב"ש סע' כט).]
סע' צט. אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה חֲצִי שָׁנָה וְיוֹתֵר – אֵין לָהּ לַחְשֹׁשׁ שֶׁמָּא תַּחֲזֹר וְתִרְאֶה שׁוּב.
[סעיף זה חוזר על הזקנה.]
סע' ק. אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת וּבוֹשָׁה בְּכָךְ, וְאוֹמֶרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁהִיא טְמֵאָה – צְרִיכָה לִטְבֹּל, אַךְ לֹא תְבָרֵךְ עַל טְבִילָתָהּ. אוּלָם אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ – צְרִיכָה לְבָרֵךְ עַל טְבִילָה זוֹ. לָכֵן, אִם אֵינָהּ רוֹצָה לִטְבֹּל – צְרִיכָה לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
בטה"ב (סי' ד סע' ג) כתב, שגם אם הוחזקה נדה בשכונתיה [וה"ה אם אמרה לבעלה טמאה אני, ולא היתה לה אמתלא מצדקת], לא תברך על טבילתה^[49].
סע' קא. אִשָּׁה הַמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכַדּוּרִים הַמְסַדְּרִים אֶת הוֹפָעַת הַוֶּסֶת אוֹ מוֹנְעִים אוֹתָהּ – אֵינָהּ צְרִיכָה לַחְשֹׁשׁ לַתַּאֲרִיכִים שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לִרְאוֹת בָּהֶם לְלֹא הַכַּדּוּרִים, כָּל עוֹד הִיא לוֹקַחַת אֶת הַכַּדּוּרִים, אֲפִלּוּ אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אַךְ צְרִיכָה לַחֲשֹׁשׁ לַתַּאֲרִיכִים שֶׁצְּפוּיָה לִרְאוֹת בָּהֶם בְּעִקְּבוֹת הַשִּׁמּוּשׁ בַּכַּדּוּרִים, וַחֲשָׁשׁ זֶה כֹּחוֹ כְּוֶסֶת קָבוּעַ.
בטה"ב (סי' ב סע' יח) כתב, אשה שמשתמשת בכדורים הדוחים את הוסת, מן הדין אין בעלה צריך לפרוש ממנה בעונה הסמוכה לוסתה. והמחמיר תבא עליו ברכה [וגם הבא להחמיר די בפרישה וא"צ בדיקה, כל שלא הרגישה ולא מצאה כתמים על בגדיה (אב"ש סי' קפד סע' ח)].
סע' קב. כְּשֶׁמְּסַיֶּמֶת הָאִשָּׁה אֶת מְנָת הַכַּדּוּרִים הַחָדְשִׁית – עָלֶיהָ לִפְרֹשׁ וְלִבְדֹק הֵחֵל מִ-36 שָׁעוֹת לְאַחַר נְטִילַת הַכַּדּוּר הָאַחֲרוֹן וְעַד שֶׁתִּרְאֶה, אוֹ עַד שֶׁיַּחְלְפוּ שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁזֶּה הַזְּמַן שֶׁעָשׂוּי הַוֶּסֶת לְהִתְעַכֵּב מֵחֲמַת הַשְׁפָּעַת הַכַּדּוּרִים.
בשימו"ח (סי' קפד סע' ח אות ג) כתב, שצריכה לפרוש לפי טווח הזמן הכתוב במרשם של הגלולותמט, והוי כוסת קבוע (כמ"ש בדרכ"ט בסע' הקודם) ואף חמור ממנו, שאין להתיר לשמש בו אף לכלה או ליוצא לדרך (שימו"ח שם בהע' קב, וע"ע שם בסי' קפט הע' צט. וראה כעי"ז לעיל בהע' לפ"ו סע' טו שאין להקל בהתחילה להרגיש וסת הגוף).^[50]
סע' קד. כַּאֲשֶׁר מַפְסִיקָה הָאִשָּׁה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכַּדּוּרִים, חוֹשֶׁשֶׁת בַּיָּמִים שֶׁלְּאַחַר הַפְסָקַת הַכַּדּוּרִים כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָעִיף ק"ב, וּלְאַחַר מִכֵּן חוֹזֶרֶת לְדִינָהּ הָרִאשׁוֹן, דְּהַיְנוּ: אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְיוֹם הַחֹדֶשׁ, חוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם הַחֹדֶשׁ, וְאִם הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ לְהַפְלָגָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְהַפְלָגָתָהּ מֵרְאִיָּתָה הָאַחֲרוֹנָה; וְאִם לֹא הָיָה לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, חוֹשֶׁשֶׁת לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית וּלְיוֹם הַחֹדֶשׁ מֵרְאִיָּתָה הָאַחֲרוֹנָה, עַד שֶׁתִּרְאֶה רְאִיָּה נוֹסֶפֶת, וְתַחְשֹׁשׁ מִמֶּנָּה לְעוֹנָה בֵּינוֹנִית, לְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּלְהַפְלָגָה.
באב"ש (סע' כד) כתב, שאשה שהפסיקה להשתמש בכדורים חוששת רק לעונה בינונית^[51], ורק בראיה הבאה תחזור לחשוש גם ליום החודש וההפלגה.
סע' קח. אִשָּׁה הַנּוֹסַעַת לְחוּץ לָאָרֶץ אוֹ הַבָּאָה לָאָרֶץ וְיוֹמָהּ מִתְקַצֵּר אוֹ מִתְאָרֵךְ – אֵינָהּ צְרִיכָה לְשַׁנּוֹת אֶת סְפִירָתָהּ מִשּׁוּם כָּךְ, לֹא לְעִנְיַן וְסָתוֹת וְלֹא לְעִנְיַן שִׁבְעָה נְקִיִּים, אֶלָּא תְּחַשֵּׁב כָּל יוֹם לְפִי שְׁקִיעָה וּזְרִיחָה, בֵּין אִם הוּא אָרֹךְ וּבֵין אִם הוּא קָצָר, וְאִם יוֹם זֶה הוּא הַשְּׁבִיעִי לִסְפִירָתָהּ – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
כ"כ גם בטה"ב (סי' יג סוף משה"ט ב) לעניין ז' נקים, ולא חילק בין טסה ביום השביעי לספירתה לשאר הימים^[52]. ולגבי וסתות כתב (בסי' ב סע' יט), שאם במקום שאליו הלכו היום קצר יותר, נכון להחמיר להמתין עד סוף שעות היום של המקום שיצאו משם^[53]. ובוסת שאינו קבוע יש להקל (שם במשה"ט), מלבד בעונה בינונית שדינה כוסת קבוע (אב"ש סי' קפד סע' ב).
סע' קט. אִשָּׁה הָעוֹבֶרֶת אֶת "קַו הַתַּאֲרִיךְ" – תְּחַשֵּׁב אֶת וֶסֶת הַחֹדֶשׁ לְפִי הַתַּאֲרִיךְ הָעִבְרִי בַּמָּקוֹם בּוֹ הִיא נִמְצֵאת, וְאֶת וֶסֶת הַהַפְלָגָה וְשִׁבְעָה הַנְּקִיִּים לְפִי הַיָּמִים הָעוֹבְרִים עָלֶיהָ (שְׁקִיעָה וּזְרִיחָה). וְאִם יוֹם זֶה הוּא הַשְּׁבִיעִי לִסְפִירָתָהּ – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
[עי' באב"ש (סוף מילואים לסי' קצו סע' א) ובילקו"ט (סי' קפד סע' כו).]
♦ ♦ ♦