הרב אברהם הרשטיין
כולל פוניבז'

בדין נזירות לחצאין ובדין הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין

א.
נזיר דף ג: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה, ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו. ובגמ' שם מתניתין דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר אינו חייב עד שידור מכולם, ורבנן אמרי אפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר.
והנה בשטמ"ק לקמן דף ד: כתב בשם ה"ר עזריאל, וז"ל: ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב וכו' אלמא הי' נזיר גמור שהרי קיבל עליו הנזירות, ומשני מלאך הוא דקאמר לי', פי' ה"ק שמשון ד' בחר בי וציוה עלי בעודי בבטן על ידי מלאך שאהי' נזיר, אבל מעולם לא קיבל נזירות עליו, ותדע שהרי נטמא למתים "ואין נזירות לחצאין לדברי ר"ש", עכ"ל.
וצ"ע במש"כ ה"ר עזריאל דאין נזירות לחצאין לדעת ר"ש, וע"כ לדעתו בע"כ דשמשון לא קיבל נזירות עליו, שהרי עיקר פלוגתת רבנן ור"ש היא בשקיבל עליו נזירות לחצאין, אם נעשה נזיר גמור או אינו נעשה נזיר כלל. אך הך מילתא היא לכו"ע דלא חיילא נזירות לחצאין, ומהו שתלה לדין נזירות לחצאין בפלוגתא דרבנן ור"ש.
ועד"ז צ"ע גם בדברי התו"י בכתובות דנ"ו:, שכתבו במש"כ התוס' שם דהא דבקרע כסותי ע"מ לפטור פטור ולא חשיב כמתנה ע"מ שכתוב בתורה, הוא משום דנזקין לא דמי לקידושין דבמתנה ע"מ שאין לך עליו שאר כסות ועונה, הו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה. דהכא ה"ט דאין קידושין לחצאין דאין לך קידושין שאין לה עליו שכו"ע. וכן גבי נזיר דבמתנה ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים הו"ל מתנה עמש"כ בתורה אין נזיר לחצאין. אבל גבי נזיקין לא שייך למימר הכי, עכ"ל. ובתו"י כתב ע"ז, וז"ל: ואתיא כר"ש דאמר אינו נזיר עד שידור מכולן, עכ"ל.[1] וכבר הקשה הרש"ש שם דאדרבה לרבנן א"ש טפי דנוזר במקצת הוה נזיר בכל.
♦
ב.
ונראה הביאור בזה, ובהקדם, דהנה בנדרים דף פ"ג. פריך למ"ד דמיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה, מהא דתנן באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה דאינה סופגת את הארבעים. ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה, דילמא מן יין דאית לה צערא היפר לה מן חרצן ומן זג לא היפר לה וכו' ותספוג את הארבעים. ומשני רב יוסף אין נזירות לחצאין, והדר פרכינן מהא דתנן דמהניא ההפרה לענין טומאה, ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה, דילמא מיין דאית לה צערא היפר לה, מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה.
והראשונים שם הקשו דמאי פריך דנימא דמטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה, הרי גם בזה נימא דאין נזירות לחצאין. וכתב הר"ן, וז"ל: הא וכו' משום דטומאה אינה תלוי' בנזירות דאשכחן נזירות בלא טומאה שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים וכו', וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות, עכ"ל. וכעי"ז כתבו ש"ר שם.[2]
ולכאו' יש ללמוד מדבריהם, דלא ס"ל כמש"כ מהרי"ט ח"א סימן י"ט וסימן קל"ד דנזירות שמשון הוי מין נזירות בפנ"ע. ועיי"ש שכתב דמה"ט לית ביה משום נזירות לחצאין, יעוש"ה. אך מדברי הראשונים מבו' דאדרבה מדינא דנזירות שמשון למדנו דשייך נזירות לחצאין בלא טומאה. וגדר דינא דנזירות שמשון, הוא כמבו' בל' הרמב"ם דאי"ז נדירות גמורה, ומה"ט ליכא איסור טומאה.[3]
אמנם עיקר דברי הראשונים ז"ל צ"ב, שהרי קי"ל דהאומר הריני נזיר מן החרצנים וכו', הוי נזיר לכל, וחייל עליו אף איסורי טומאה, וכמש"כ התוס' בסוגיין. ואם טומאה אינה תלוי' בנזירות ולית ביה לדינא דאין נזירות לחצאין, א"כ מ"ט באמת חייל עליו אף איסור טומאה. ולכאו' בע"כ דנזיר שמשון גזה"כ הוא, והיינו רק בנזירות לעולם כשמשון. וכבר עמד בכעי"ז הרש"ש שם, עיי"ש. וגם הקר"א שם רמז להעיר כעי"ז.[4] וביותר צ"ב במש"כ הר"ן דאפשר דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות, שהרי להדיא תנן דהמקבל עליו נזירות מן הטומאה הוי נזיר גמור. והרי דליכא כלל לאיסור טומאה בלא שאר איסורי נזירות.
ועוד יש להעיר בזה, דמשמעות הסוגיא לקמן דף ד: דלא שייך לקבל עליו נזירות שמשון אלא ע"י התפסה, וע"כ למ"ד דנזירות דשמשון לא חשיבא כדבר הנדור, לא שייך לקבל על עצמו נזירות שמשון. אמנם אין הדבר ברור, ועי' בזה בתור"פ שם, ואכמ"ל. ואם לא נאמרה ההלכתא דאין נזירות לחצאין כלפי איסור טומאה, א"כ מ"ט לא מהני לקבל על עצמו נזירות שמשון בלא התפסה. וגם עיקר הך מילתא דא"א לקבל ע"ע נזירות שמשון אלא ע"י התפסה, הוא דבר הצריך פירוש, דאם אכן אין בכח אדם לקבל על עצמו נזירות זו, מה יועיל בזה דין התפסה. והרי בפשוטו בשמשון שכבר אינו בעולם, וכבר עברה נזירותו ובטלה לה, לא שייך ענין המשכה.
♦
ג.
ונראה הביאור בזה, דעיקר דינא דרבנן דהאומר הריני נזיר מן החרצנים וכו' הוי נזיר גמור, אי"ז כלל משום דאין נזירות לחצאין, אלא אף אם הויא שייכא נזירות לחצאין, מ"מ דינא הוא דקבלת נזירות ממקצת מאיסורי נזירות, מהניא שתחול עליו נזירות גמורה, וכדילפינן לה מקרא דמיין ושכר יזיר. ויש ללמוד לזה מסוגיא דלקמן דף י"א: דאמרינן דלרבנן דאמרי אפי' לא נזר אלא מא' מהן הוי נזיר, כי מיתשיל מחד מינייהו משתרי, עיי"ש בפי' הרא"ש ובש"ר. ולכאו' היינו רק משום דיסוד הדין דכל שקיבל עליו נזירות מא' מהן הוי נזיר מכולן, הוא דקבלת נזירות מא' מהן, הויא קבלת נזירות גמורה, ובכח קבלה ממקצת לעשותו נזיר גמור. וע"כ ה"נ בכח שאלה ממקצת לבטל את הנזירות לגמרי, וחשיב כשאלה מכל הנזירות, ואכמ"ל.
ולפ"ז נראה, דע"כ הגם דביסוד הדין לא תליא איסור טומאה בשאר איסורי נזירות, ושפיר שייך שיהא נזיר ולא יהא אסור בטומאה, או דיהא אסור בטומאה ולא יהא אסור בשאר איסורי נזירות, מ"מ באופן הרגיל לא משכח"ל כן, כיון דדינא הוא דכל שמקבל עליו נזירות ממקצת הוי נזיר גמור. ובנזיר שמשון, דנתחדש דאינו נעשה ע"י קבלתו לנזיר גמור, שפיר הוא מותר בטומאה ואסור בשאר איסורי נזירות, ולא אמרינן דאין נזירות לחצאין.
אמנם נראה דכ"ז הוא לדעת רבנן, דלדעתם הרי דהא דהאומר הריני נזיר מן החרצנים וכו' נעשה נזיר גמור, אי"ז כלל משום דאין נזירות לחצאין, וכנ"ל. אך לדעת ר"ש דבכה"ג אינו נעשה נזיר כלל, הרי בע"כ דהוא משום דאין נזירות לחצאין. דאל"כ הרי דאף דלא ס"ל להך דינא דקבלת נזירות ממקצת מחייבתו בנזירות גמורה, וע"כ אינו נעשה נזיר גמור, מ"מ עכ"פ הי' לו להיעשות נזיר מן החרצנים. והא דאינו נעשה נזיר כלל, בע"כ דהוא משום דדינא הוא דאין נזירות לחצאין.[5]
ונפ"מ בזה, הוא במה שנסתפק המנ"ח במ' שס"ח בגוונא דא"א שתחול הנזירות על הכל, אם ה"ה חלה עכ"פ במקצת, או דאף בכה"ג אמרינן דאין נזירות לחצאין. ולפמש"נ נמצא דדין זה תליא בפלוגתת רבנן ור"ש, דלדעת רבנן ליכא דינא דאין נזירות לחצאין, ושפיר שייך שתחול נזירות בלא איסור טומאה, או שיחול איסור טומאה בפנ"ע, אך לדעת ר"ש דדינא הוא דאין נזירות לחצאין, הרי דאף בכה"ג לא תחול הנזירות כלל. אמנם לפמש"נ מדברי הר"ן, הרי דגם לדעת רבנן כל הא דתחול הנזירות בכה"ג, הוא רק על כל איסורי נזירות בלא איסור טומאה, או על איסור טומאה בלא שאר איסורי נזירות, אך בענין אחר לא חיילא לחצאין.
♦
ג.
ובזה מתפרש מש"כ התו"י בכתובות, דמש"כ התוס' דהא דכשהתנה ע"מ שאהא שותה יין הוי מתנה עמש"כ בתורה הוא משום דאין נזירות לחצאין, אתיא כר"ש. והיינו משום דלדעת רבנן הרי ליכא דינא כלל דאין נזירות לחצאין, והרי בגונא דא"א שתחול נזירות גמורה, שפיר י"ל דתחול לחצאין (עכ"פ נזירות דכל איסורי נזיר מלבד איסור טומאה), ורק לדעת ר"ש הוא דאיכא להך דינא דאין נזירות לחצאין, וכנ"ל.
ולפ"ז נראה בדעת ה"ר עזריאל, דע"כ הוא דלדעת ר"ש לא מצינו למימר דשמשון קיבל נזירות עליו, דכיון דלדעתו דינא הוא דאין נזירות לחצאין, ואין על נזירות לחצאין תורת נזירות כלל, הרי דלא שייך כלל שתחול נזירות לחצאין מכח קבלתו, דאי"ז בכלל נזירות. וכנראה דאם חלה נזירות זו ע"י צווי המלאך, באמת ל"ה ע"ז תורת נזירות, אלא הוי אלו איסורים בפנ"ע שנצטוה מן המלאך בהוראת שעה. אך אם באנו לומר דחייל זה מכח קבלתו, הרי בע"כ דיש ע"ז תורת נזירות (דאם הוי זה הוראת שעה, א"צ לקבלתו). וזה א"א, כיון דאין נזירות לחצאין. ומשא"כ לדעת רבנן דליכא דינא דאין נזירות לחצאין, ושפיר שייכא נזירות בלא איסור טומאה. הרי דהגם דדינא הוא דאם קיבל נזירות ממקצת מאיסורי נזירות הוי נזיר גמור, מ"מ בזה י"ל דבשמשון הי' הוראת שעה דלא חיילא נזירות גמורה מכח קבלתו, וע"כ שפיר חיילא מכח קבלתו נזירות בלא איסור טומאה. והיינו דרק לדעת ר"ש דנזירות לחצאין אין עלי' תורת נזירות כלל, בע"כ דשמשון ל"ה נזיר מכח קבלתו, כיון דאי"ז בכלל נזירות. אך לדעת רבנן דיש עלי' תורת נזירות, ואך דדינא הוא דקבלת נזירות ממקצת מחייבתו בכולה, שפיר י"ל דבשמשון דנתחדש דלא חיילא עליו נזירות גמורה, תו חיילא מכח קבלתו נזירות בלא איסור טומאה.
אמנם נראה, דמה"ט י"ל דאף לרבנן לא מהני לקבל ע"ע נזירות שמשון אלא ע"י התפסה, דהגם דשפיר שייכא נזירות בלא איסור טומאה, מ"מ כיון דדינא הוא דאם קיבל נזירות ממקצת מאיסורי נזירות הוי נזיר גמור, הרי דה"נ במקבל עליו נזירות שמשון, כיון דנזירות שמשון אינה נזירות בפנ"ע, אלא הויא נזירות שאינה גמורה, דלית בה איסור טומאה, וכמש"נ לעיל סוסק"ג ללמוד מדברי הראשונים. ע"כ כל שמקבל עליו לנזירות זו, חיילא עליו נזירות גמורה. וע"כ לא מהני לקבל על עצמו נזירות שמשון רק ע"י התפסה, דבדינא דהתפסה נתחדש דבכחה להגביל לקבלתו, ואין בכחה להחיל עליו טפי ממה שהי' בשמשון עצמו, וע"כ לא חייל עלי' איסור טומאה.
וזהו מש"כ הר"ן בנדרים דאפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות, אשר צ"ע, דלא מצינו בשום דוכתא דשייך שתהא נזירות מאיסור טומאה לבד. אך לפמש"נ מכוונים דברי הר"ן, דכ"ה דמצינו בנזירות שמשון דשייכא נזירות בלא איסור טומאה, ולא אמרינן דאין נזירות לחצאין, ה"נ מהל' נזירות שייך שיהא איסור טומאה לחודי', ולא אמרינן בזה דאין נזירות לחצאין. ואך דבפועל לא משכח"ל לזה, דכמו דנזירות שמשון לא מהני לקבל עליו בלא התפסה, דבלא"ה חייל עליו נזירות גמורה מכח קבלתו למקצת נזירות, ה"נ ל"מ חייל עליו נזירות מטומאה לחוד, דכל שמקבל עליו נזירות מטומאה, חייל מכח קבלה זו נזירות גמורה. דהאמנם נזירות בלא איסור טומאה, שפיר מצי חיילא ע"י התפסה בשמשון, אך נזירות לטומאה לחודה, דליכא במה להתפיס, ליכא גוונא שתחול עליו.
♦
ד.
והנה בתוס' הרשב"א בכתובות דף נ"ו. כתב, ז"ל: תניא בפ"ב דמס' נזיר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה עמש"כ בתורה וכו'. ואי קשיא הואיל וכן דכל היכא דל"ד לתנאי ב"ג וב"ר אינו יכול לבטל, [למ"ל להא] שהתנה עמש"כ בתורה, תיפו"ל דנזירות ליתא ע"י שליחות ול"ד לתנאי ב"ג וב"ר וכו'. וכ"ת איצטריך לטעמא דמתנה עמש"כ בתורה, דאי לאו אלא טעמא דשליחות, הו"א דהנזירות מקוים ול"מ בו תנאי לבטלו, אבל מ"מ מותר ליטמא ולשתות יין. לא היא דהא קאמר התם דמודה בה ר"ש, ושמעינן לי' לר"ש בפ"ק דנזיר דאמר עד שיזור מכולן, עכ"ל.
ומבואר בדברי הר"ש, דהא דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, אינו טעם אלא להא שלא תתבטל הנזירות בביטול התנאי. אך אם באנו לדון שיועיל התנאי שלא יאסר בטומאה וביין, ליכא בזה לדינא דמילתא דליתא בשליחות. ונראה דהיינו לפמש"כ הר"ש שם, דעיקר דינא דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, הוא דכל דליתא בשליחות אלים המעשה ואינו בטל ע"י התנאי. וע"כ אי"ז טעם אלא שלא יתבטל המעשה בביטול התנאי, אך הא דמהני התנאי שלא יאסר בטומאה וביין, הוא אף אם הו"ל מילתא דליתא בשליחות.
ומבו' לפ"ז כמה מילי. חדא, דאלמלי דינא דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל, הי' מועיל תנאו שלא יהא אסור בטומאה וביין. וזה דלא כהמפרשים דכל הא דבעינן לדינא דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל, הוא להא דאין המעשה בטל מכח הא דאין תנאו מועיל.
עוד מבו' מזה, דהא דמן הדין הי' מועיל תנאו שלא יהא אסור בטומאה וביין, אי"ז כמש"כ הגרש"ש דהוא משום דל"מ חייל איסור טומאה ויין, כיון דאם יחול איסור זה יתבטל הכל, שהרי הכא גם אם יחול איסור זה לא יתבטל הכל, כיון דהו"ל מילתא דליתא בשליחות וליתא בתנאי. ובע"כ דהוא כמש"כ בחי' הגרי"ז דגזה"כ הוא דמהני התנאי דנעשה עי"ז חלות דין בעצם המעשה שהמעשה מתקיים בתנאי זה. וע"כ חל עי"ז דין בהנזירות שיהא מותר בטומאה וביין.
והאמנם דאכתי הוא חידוש, דלכאו' עיקר הא דחשיב כ"תנאי" וחייל מכח זה חלות דין בעצם המעשה שהמעשה מתקיים בתנאי זה, הוא רק מכח הא דהמעשה תלוי בתנאי זה, דאם יתבטל התנאי יתבטל המעשה. אך הכא, דאף אם יתבטל התנאי לא יתבטל המעשה, משום דהו"ל מילתא דליתא בשליחות, מ"ט יש בזה לדין תנאי דמכח זה חייל דין בהנזירות שיהא מותר בטומאה וביין, וצ"ע בזה.[6]
ומש"כ הר"ש לדחות לזה משום דאמרינן דמודה בה ר"ש, ושמעינן לי' לר"ש דאמר עד שיזור מכולן, נראה דיש ללמוד כמש"נ, דלדעת רבנן ליכא דינא דאין נזירות לחצאין, והא דהאומר הריני נזיר מן החרצנים הוי נזיר גמור, הוא משום דגזה"כ הוא דקבלת נזירות במקצת מהניא לחייבו בנזירות גמורה, אך אם ל"מ חיילא עליו נזירות גמורה, שפיר מצי חיילא נזירות לחצאין. אך לדעת ר"ש דינא הוא דאין נזירות לחצאין, וע"כ הוא דאם אמר הריני נזיר מן החרצנים, לא חיילא עליו נזירות כלל. וע"כ לדעת רבנן שפיר י"ל דאלמלי דינא דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל, הי' תנאו מועיל שיהא מותר לטמא ולשתות יין, ומ"מ עיקר הנזירות קיים. דאף דבלא תנאי, חיילא הנזירות לגמרי, מ"מ כל שהתנה, מהני תנאו שלא יחולו איסורים אלו, ומ"מ עיקר הנזירות לא בטל, אף דהוא לחצאין. אך לדעת ר"ש ליכא למימר הכי, דאם אך לא חיילי כל איסורי הנזירות, הרי דינא הוא דאין נזירות לחצאין, ולא חיילא הנזירות בכה"ג כלל.[7]
♦
ה.
אמנם הנה בעיקר הדברים יש להעיר מדברי התוס' לקמן דף י"א. סוד"ה האי, דמבו' להדיא בדבריהם דבלא קרא הי' הדין דהוי נזיר מכולן. ומבו' דמסברא ל"ש כלל נזירות לחצאין. ומבואר דגם איסור טומאה הוה חייל עלי', דגם ע"ז אמרינן דאין נזירות לחצאין (דדוקא בנזירות שמשון נתחדש דמצי חיילא נזירות בלא איסור טומאה). וכ"ה משמעות דברי התוס' בסוגיין שפירשו להא דתנן דכל דקדוקי נזירות עליו, דהיינו דהוא אסור ליטמא למתים ול"ה כנזיר שמשון. ומשמע דלא ס"ד כלל דיחול כפי מה שאמר, ועי' מרומי שדה שעמד בזה.
והנה כיון שכתבו התוס' דמסברא הי' הדין דיהא נזיר מכולן, משום דאין נזירות לחצאין, הרי מסתברא מילתא דהא דלרבנן הוי נזיר מכולן, הוא מכח הך מילתא דאין נזירות לחצאין. ואי"ז דין בפנ"ע דקבלת נזירות ממקצת מחייבתו בנזירות גמורה.
וכ"ה להדיא בדברי הרא"ש לקמן דף י"א., וז"ל: דרישא שהוא יודע שנזיר אסור ביין ודאי אמרינן "דאין נזיר לחצאין" ואסור בכולן, עכ"ל. ולהדיא דהא דלרבנן הוי נזיר מכולן, הוא מכח הא דאין נזירות לחצאין.
ויש להוסיף בזה, מש"כ הרא"ש לקמן דף י"א: דאף לדעת רבנן דהריני נזיר מן החרצנים הוי נזיר מכולן, מ"מ כל שמחמת אונס אינו מקבל עליו יין, ל"ה נזיר כלל. וצ"ב בטעם דין זה, ומבו' דאף לדעת רבנן אין נזירות לחצאין. וע"כ כיון דכשאינו מקבל יין מחמת אונס, ל"מ קבלתו ממקצת לחייבו בנזירות מיין, ל"ה נזיר כלל.
אך באמת דין זה ניחא גם למש"נ מדברי הראשונים בנדרים, דאף אם לדעת רבנן לא אמרינן דאין נזירות לחצאין, הרי כ"ז הוא רק כלפי נזירות בלא איסור טומאה, ולדעת הר"ן אף כלפי נזירות לאיסור טומאה לחודא, אך בשאר איסורי נזיר אמרינן דאין נזירות לחצאין, וע"כ לא מצי חיילא עליו נזירות בלא איסור יין.
♦
ו.
בעיקר מה שהקשו הראשונים דמ"ט בעינן לה"ט דמתנה עמש"כ בתורה, תיפו"ל משום דנזירות ליתא בשליחות, עמד הגרש"ש בקונט' השליחות סימן כ"ג, וז"ל: ועוד יותר ק' הלא עיקר דברי הגמרא סובבין אם אפשר שיהי' נזיר באופן שיהי' מותר לטמא למתים וכו', וכיון שהתנאי הוא ע"מ שאהי' מותר לטמא, אם באמת הי' באפשרות להיות נזיר כזה שיהי' נזיר ויהי' מותר לטמא למתים, הי' חל הנזירות בזה האופן, כמו במתנה ע"מ שאין לך שאר וכסות לר"י דסובר דבדבר שבממון תנאו קיים, היינו שחלין הקדושין ע"ז האופן, היינו קדושין בלא חיוב שאר וכסות וכו', וכלל הדברים שענין תנאי כזה אינו כשאר תנאים שהמעשה תלוי בתנאי אם יעשה או לא, אלא שהוא בגדר שיור, וכמש"כ הריטב"א בפ"ק דקידושין וכו', וא"כ לפ"ז הלא אין שייך בזה לומר הטעם משום שא"א להיות ע"י שליח, דרק אם היינו דנים אם תנאו אינו מתקיים, היינו אם נאמר שבתנאי זה דע"מ איכא שני פירושים, היינו מלבד השיור שעושה שרוצה שיחול הנזירות באופן שיהי' מותר לטמא במתים ולשתות יין, מלבד זה הוא מתנה באם שלא יקוימו דבריו שתתבטל הנזירות לגמרי, ולפ"ז מקודם צריך לדון אם אפשר להתקיים השיור או לא, ואח"כ כשנחליט שהשיור א"א להתקיים אז אם נבוא לדון אם מהני תנאי לבטל הנזירות לגמרי אז י"ל הטעם משום שאינו ע"י שליח, ולפ"ז הטעם דאיתא בגמרא הוא מוכרח להחליט שהשיור אינו באפשרות להתקיים, וכיון שטעם הש"ס הוא מוכרח א"כ מה זה שהקשו התוספות והרמב"ן דלימא הש"ס משום דאינו ע"י שליח, כיון שמטעם הש"ס הוא מספיק על ב' הענינים, דלהכי ל"מ שיורו ומשו"ה נמי אין מתבטלת הנזירות דתנאי כזה אינו מבטל המעשה, ומטעם שכתבו הם עדיין צריך גם לטעם האמור בגמרא, דהטעם שכתבו הם אינו מספיק רק אחרי אשר נחליט אשר שיור כזה אינו באפשרות ואז יהני הטעם שאינו ע"י שליח של"מ בזה תנאי, עכ"ל.
ולא עמדתי על דבריו, ומתרי טעמי - חדא, שהרי להדיא אמרו בסוגיין דהאי ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים אינו כשיור, אלא הו"ל תנאי בעלמא. דאם הי' זה כשיור, ל"ה חייל הנזירות כלל לדעת ר"ש דאינו נזיר עד שידור מכולם. וא"כ שפיר הק' הראשונים דכיון דאי"ז אלא תנאי בעלמא, מ"ט בעינן להא דהו"ל מתנה עמש"כ בתורה, תיפו"ל דהוי מילתא דליתא בשליחות וליתא בתנאי.
ועוד, דהכא כלל אין לדון שיועיל תנאו מדין שיור, ואף בלא דינא דמתנה עמש"כ בתורה, דלא עדיף זה מהיכא שאמר חוץ מיין ומטומאה דל"מ שיורו, והוי נזיר גמור. ולזה ל"ב לדינא דמתנה עמש"כ בתורה, כמבו' כן להדיא בסוגיית הגמ' לקמן, דרק אם ע"מ לאו כחוץ דמי, הוא דבעינן בזה לדינא דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל. וכל הא די"ל דיועיל תנאו, הוא רק מכח דין תנאי, וכמש"נ לעיל סק"י. וע"כ שפיר הק' הראשונים דל"ב בזה לדינא דמתנה עמש"כ בתורה. אמנם כ"ז הוא לדעת רבנן, אך לדעת ר"ש שפיר הי' מקום דיועיל תנאו מדין שיור ומכח זה לא תחול הנזירות כלל. אך ע"ז הרי אמרו בסוגיין דהאי ע"מ אינו כחוץ, אלא הוי תנאה בעלמא, וכנ"ל.
♦ ♦ ♦