אופקים
בעניין חתן שלא הספיק לראות את כלתו עד החתונה
בשו"ת משנת יוסף (חי"א סי' קמז) להגאון המופלא רבי יוסף ליברמן זצוק"ל, מצאתי דבר פלא, וז"ל: "ומדי דברי אספר מה שראיתי במו עיני, לא מזמן היתה חופה של בחור מופלג למדן שקדן ויר"ש. ישבתי על ידו, ולפני החופה שאל אותי הרי אחז"ל אסור לקדש אשה עד שיראנה, ועדיין לא ראיתיה. דהיינו שמהתנאים עד החתונה לא נתראו כלל. שאלתיו הרי היה 'לראות וליראות', א"ל לא הסתכלתי בה, כי עדיין ספק שמא לא ייגמר השידוך, ועדיין לא הסתכלתי בפני אשה. הרגעתי אותו שתראנה כשתכסנה בהינומא, ואם תשב כפופת ראש ולא תוכל לראות פניה, אז תסמוך על אמך שהיתה שליח שלך ובחרה אותה עבורך".ולכאורה הדברים תמוהים ומשוללים הבנה. דכיצד יוכל החתן לסמוך על אמו שתהיה שליח עבורו. והלא הטעם שאסור לקדש אשה עד שיראנה הוא שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, וכיצד שייך לעשות את אמו שליח על זה.
וראיתי לעצמי זכות גדולה לברר מקחו של צדיק, ובס"ד לבאר את כוונתו לעומקה.
♦
א.
אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה – בדעת הרמב"ם
מצינו במתני' ריש פרק האיש מקדש (מא, א): "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". ומקשה הגמ': "השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא, אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדרב יהודה אמר רב דאמר רבי יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה וכו' אבל בהא איסורא לית בה כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו".
הרי דלפי האיכא דאמרי הראשון שבגמ', אין איסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, אמנם לפי האיכא דאמרי השני יש בכך איסור. ופסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות אישות הי"ט): "מצוה שיקדש אדם את אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו... ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה". והקשה בלחם משנה, שמראשית דברי הרמב"ם משמע שהוא פסק כאיכא דאמרי הראשון, שנקט "מצוה שיקדש", ולא שחייב לעשות כן. אך מסוף דברי הרמב"ם משמע שהוא פסק כאיכא דאמרי השני, שנקט שלא יקדש אשה עד שיראנה. ותירץ: בראשית דבריו פסק הרמב"ם שמצווה על האדם לקדש את האשה בעצמו ולא על ידי שליח, אפילו אם הוא מכיר אותה וראה אותה. ובמקרה כזה בוודאי שאין איסור לקדש על ידי שליח. אך אף על פי כן מצווה לקדש בעצמו, משום מצווה בו יותר מבשלוחו. ובסוף דבריו פסק כי במקרה שאינו מכיר אותה, חייב לראותה לפני שמקדש אותה. וכעין זה כתב במעשה רקח.
והדברים צ"ב. דהעיקר חסר מן הספר, שלא הזכיר הרמב"ם חילוק זה. וביותר יש להקשות מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (קידושין פ"ב מ"א) שכתב: "אבל הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו לפי שמעיקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה וזה אסור לפי שנא' ואהבת לרעך כמוך ולפיכך הקדים בו על שלוחו".
הרי בהדיא בדעת הרמב"ם שאין איסור לקדש את האשה בטרם יראנה, אלא רק שאין זה ראוי לכתחילה. ושוב צ"ב, אם פסק הרמב"ם כאיכא דאמרי הראשון, אם כן, הרי בפשטות מותר לכתחילה לקדש בלא שיראנה ואין בכך אפילו חשש. ואם פסק כאיכא דאמרי השני, אם כן הרי זה אסור ממש[1].
ואפשר ליישב שהרמב"ם סובר שגם לפי האיכא דאמרי הראשון אין ראוי לכתחילה לקדש את האשה עד שיראנה, אולם אין זה אסור. ולפי האיכא דאמרי השני, הרי זה אסור ממש. לאידך גיסא, יש לדחוק בלשון הרמב"ם ולומר, שכוונתו לומר שאסור לקדש את האשה עד שיראנה, אך בוודאי אם קידש חלו הקידושין.
ועיין בלשון הרע"ב על המשנה, שפירש בפשטות שהטעם שהקדימה המשנה בו ואז בשלוחו, הוא משום מצווה בו יותר מבשלוחו. והרש"ש הקשה, שהלא בפוסקים משמע דקי"ל דאסור לקדש את האשה עד שיראנה, ואם כן זה הוא הטעם לכך שהקדימה המשנה בו לשלוחו. ונדחק ליישב כנ"ל, שדעת הרע"ב היא שאע"פ שמכירה, עדיין מצווה בו יותר מבשלוחו.
♦
ב.
בדעת הטור והשולחן ערוך
רש"י פירש "בהא איסורא נמי איכא. אם יכול לקדש בעצמו וקידש ע"י שליח דמצוה שיראנה שמא תתגנה עליו" (וכעין זה כתב הר"ן).
הרי משמע מדברי רש"י חידוש גדול, שכל האיסור של לא יקדש אדם את האשה וכו' הוא רק כאשר יכול לקדשה בעצמו, אך אם אינו יכול לעשות כן, מותר לו לקדשה אף אם לא יראנה.
ובחידושי מהר"ל מפראג ביאר, שרש"י למד כן מלשון המשנה "האיש מקדש", משמע לכתחילה. וע"כ שיש אופן שבו מותר לכתחילה לקדש בלא שיראנה. וכעי"ז כתב בחידושי מהר"י בירב: "פי' מתרץ קושיא אחת שיש בגמ' שאם איסורא איכא לכתחלה, והמשנה דברה לכתחלה, א"כ למדנו התנא דבר שיש בו איסור, לזה אמ' רש"י ראה שהרי יש צד התר אפי' לכתחלה, לאמר שאינו אסור אלא כשהוא בעצמו יכול לקדש וקידש ע"י שליח, אבל אם הוא אינו יכול לקדש בעצמו מותר לקדש ע"י שליח".
ובזה תתיישב גם קושיית התוס' על אתר (ד"ה אסור): "אע"ג דקתני האיש מקדש לכתחילה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קידושין". הרי הוקשה לתוס', אם אכן אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, א"כ מדוע נקטה המשנה לשון "האיש מקדש", שמשמע לכתחילה. ותירצו שנקטה כן המשנה רק כדי להשמיענו שיש דין שליחות בקידושין. אך לפי דברי רש"י מיושב.
וכדברי רש"י פסק גם כן בטור (אה"ע ריש סי' לה): "האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח אלא אם כן מכירה שמא אחר כן ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו".
ובבית יוסף הוסיף: "ודקדק רבינו לכתוב אם איפשר לו לקדשה בעצמו לומר דאם אי אפשר כגון שהוא במקום רחוק ממנה ואי אפשר לו לילך למקומה לראותה או שהיא כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד) ואין אדם יכול לראותה לא יניח מלקדשה בשביל זה דלא אמרו אסור אלא היכא דאפשר".
וכן פסק בשולחן ערוך (לה, א): "אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח אלא אם כן מכירה שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ומכל מקום אף על פי שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר"[2].
ויש לעיין מהיכן הוציאו הטור והשולחן ערוך עניין זה שאם אינו יכול לראותה בטרם יקדשנה, מותר לקדשה גם בלא שיראנה. והלא הפשטות היא שאסור לאדם לקדש את האשה לפני שיראנה, ואם כן אם אינו יכול לראותה אסור לו לקדשה.
ונראה שאת ביאור הדברים מצינו בחידושי מהר"י בן לב. וז"ל: "כשהאשה מתקדשת בשלוחה הרי גילה בדעתה שאינה רוצה שיראה אותה כיון ששלחה שליח, וא"כ אין לו איסור כלל, דמה יכול לעשות אנוס הוא דאינו יכול לקדשה לה בעצמה אלא ע"י שלוחה שהיא אינה רוצה כמ"ש, מה תאמר אעפ"י שהוא אנוס אסור לקדש ע"י שליח, לזה משיב הגמר' כדריש לקיש, ר"ל שריש לקיש אמ' טב למיתב טן דו".
ולפי דבריו הרי מבואר שהוציאו הטור והשולחן ערוך דין זה מהסיפא של המשנה, האשה מתקדשת ע"י שליח. שאם היא שולחת אליו שליח הרי אינו יכול לראותה, ואעפ"כ מותר לו לקדשה באופן זה, משום דטב למיתב טן דו. ואם כן מוכח שדין זה אינו לעיכובא, ואם אינו יכול לראותה מותר לו לקדשה.
אלא דעדיין יש להקשות מלשון הגמרא "אסור לאדם", ומשמע שזה הוא איסור גמור ואינו רק הידור מצווה (שו"ר שהקשה כן בעצמות יוסף)[3]. ובדוחק היה אפשר ליישב על פי דברי הריטב"א במגילה (כח, א) שיש בדברי חז"ל לשון "אסור" ואינו אסור מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא, עי"ש[4].
♦
ג.
ביאור הדין אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה
ובביאור הדברים נראה, דיש לחקור בגדר הדין של לא יקדש אדם את האשה וכו'. דיש לומר שהוא איסור בפני עצמו, שגזרו חז"ל שאסור לאדם לקדש אשה בטרם יראנה. אמנם, יש לומר לאידך גיסא, שאי"ז איסור בפנ"ע אלא האיסור הוא ואהבת לרעך כמוך, ואם אדם חי עם אשה ואינו אוהבה, הרי הוא עובר בכך על ואהבת לרעך כמוך. וכדי למנוע זאת, גזרו חז"ל שחייב אדם לראות את האשה בטרם יקדשנה.
אמנם, מכיוון שכל האיסור הוא רק משום צער דידה, אזי אם היא מגלה בדעתה שאין זה אכפת לה, והיא מוכנה להתקדש לו למרות שהוא לא ראה אותה, הרי גילתה בדעתה שאצלה טב למיתב טן דו וכו', וצערה בשבתה בודדה גדול אצלה מהצער העלול להיגרם לה אם תתגנה בעיניו.
ולפי"ז יבוארו היטב דברי הגמרא: אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה. ובאמת מצדו זה הוא איסור גמור לעשות כן, מחשש שמא תתגנה בעיניו ויעבור על דין ואהבת לרעך כמוך. אמנם, אם היא שולחת אליו שליח ומבקשת שיקדשה אפילו שלא ראה אותה, הרי גילתה בדעתה דאצלה טב למיתב טן דו. ואם כן מותר לקדשה, ואין בכך חשש שיעבור על דין ואהבת.
ומכח זה הוציאו הטור והשולחן ערוך, שאם הוא אנוס ואינו יכול לראותה בעצמו, יכול לשלוח שליח לקדשה. ואם תתרצה להתקדש לו (למרות שהיא יודעת שאינו יכול לראותה) הרי היא מגלה בדעתה דטב למיתב טן דו.
ועל פי זה יבוארו מחדש דברי התוס' שכתבו דאע"פ שאסור לקדש עד שיראנה, כתבה המשנה לשון "האיש מקדש" בסתמא. והיינו משום דמצד דיני הקידושין כלל אין כאן איסור. וכל האיסור הוא מצד ב"א לחבירו, לפיכך לא חששה המשנה לכתוב בפשטות האיש מקדש.
ונראה דזו היא גם כן כוונת הרמב"ם בהלכותיו ובפירוש המשניות שדקדק לכתוב שאין זה איסור, אלא רק אינו ראוי. והיינו שבא להשמיענו כנ"ל, שאם אינו יכול לראותה מותר לו לקדשה בלא שיראנה.
ועיין במהרש"א בבבא בתרא (טז, א) שהקשה על האמור בגמ' שם שאברהם לא נסתכל בשרה כלל. כיצד עשה כן, והלא אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה. ותירץ, שנסתכל בה בצעירותה, קודם שקידשה, אך לאחר מכן לא נסתכל בה, ולפיכך לא ידע שעמדה ביופיה גם לאחר שהזקינה. ולפי הנ"ל יש לבאר, שהיא לא רצתה שיראנה וביקשה שיקדשנה בלא זה.
ועוד יש להקשות היאך אליעזר עבד אברהם קידש את רבקה עבור יצחק בלא שיצחק ראה אותה. ולפי הנ"ל מבואר, דיצחק היה אנוס, שלא יכול היה לצאת מא"י כמבואר בפסוקים, ולפיכך הוצרך לעשות לו שליח.
ועיין בנודע ביהודה (מהדו"ק סי' עז), שנקט השואל שם ראיה דאע"ג דיש עבירה בשליחות אין השליחות בטלה, אלא דלא חייב המשלח. והביא ראיה מהאי דינא דאסור לקדש את האשה וכו', וא"כ היאך מותר לקדש ע"י שליח.
והשיב לו הנודע ביהודה בזה"ל: "ומה שכתב ממה שאסור לקדש אשה עד שיראנה ואפילו הכי מקדש על ידי שליח, וכו', שאיסור זה אינו מצד הקדושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור וא"כ איסור זה בדעתו תלוי ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה".
הרי הוסיף הנודע ביהודה בדבריו חידוש, דאם הוא גומר בדעתו שלא תתגנה עליו אשתו אפילו ימצא בה דבר מגונה, אין איסור לקדשה בלא שיראנה.
ולפי כל הנ"ל יבוארו אל נכון דברי המשנת יוסף שהבאנו בראשית דברינו, בעניין החתן שלא הספיק לראות את כלתו עד יום החופה.
בנידון זה נראה ברור, שאם מנהג קהילתו של אותו חתן שאין החתן והכלה נפגשים בין התנאים לחתונה, ואותו חתן לא הצליח לראותה לפני כן, הרי הוא נחשב לאנוס שמה יכול הוא לעשות. והוא אף מתכוון לעשות השתדלות נוספת ולראותה כאשר יכסנה, ואם אינו מצליח מאי הווה ליה למיעבד.
ובמיוחד אם מנהג הקהילה הוא שהורי החתן הם אלו שבוחרים עבורו את כלתו, הרי זה סבר וקיבל, שסומך הוא על דעתם ויקבל את אשר יבחרו לו. ושוב אין כאן חשש של ואהבת. והרי זה דומה לנידון הנודע ביהודה הנ"ל.
שו"ר בזה דברים מפורשים בשו"ת משנה הלכות לגרי"ח זוננפלד (חלק אה"ע סי' ז). וז"ל השאלה: "על אשר מקודם לא נהגו שהחתן יראה לכלה גם לפני התנאים עד אחרי הקידושין, והרי אסור לקדש עד שיראנה".
והשיב הגריח"ז: "אני לא ידעתי מהמנהג שלא יראנה כלל[5], אבל עכ"פ הרי אברהם אבינו שלח שליח. הך דאסור לקדש עד שיראנה אם אפשר לו, והלא מי שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו' אסור בכל הנשים שבעולם מצד שליח עושה שליחותו – ואי אסור לקדש עד שיראנה הרי אין שליח לדבר עבירה".
וע"ע בדברי יציב (אה"ע סי' מט) שהאריך להוכיח שאם מקדש אשה בלא שיראנה מחמת שהוא מהדר שלא להסתכל בנשים, אם גומר בדעתו שיהיה מרוצה בה בכל עניין, אין בכך איסור.
♦ ♦ ♦