נריה
החלפת בגד הטלית מבלי לפרום ולקשור מחדש את החוטים
השאלה
יש לדון בשאלה, האם ניתן להחליף את בגד הטלית מבלי להחליף את החוטים, ואף מבלי לפרום אותם, דהיינו האם ניתן לנהוג באופן הבא: בשלב ראשון, לתפור טלית חדשה על הטלית הישנה, באופן שעל נקבי הטלית הישנה תופרים את נקבי הטלית החדשה, וחוטי הטלית עוברים דרך שתי הטליתות (מבחינה טכנית, יש צורך לחתוך בטלית החדשה חריץ כדי להעביר דרכו את החוטים מבלי לחותכם, ולאחר מכן לתופרו בחזרה). בשלב זה, נראה פשוט שאין כל פסול בטלית, משום שהטלית הישנה עודנה נמצאת בשלימותה. בשלב שני, לפרום את התפירה ולנתק את הטלית הישנה. השאלה היא האם חל בזה פסול של תעשה ולא מן העשוי.♦
תעשה ולא מן העשוי בדבר שנעשה בהכשר – חילוק בין פסול חיצוני לפסול בגוף הדבר
נראה שאכן חל בזה הפסול, ואין לנהוג כן. ואף שבדבר שנעשה בהכשר, ואחר כך נפסל ושוב חזר והוכשר, יש מקום להכשיר ולא לדון זאת כתעשה ולא מן העשוי (ראו שו"ע או"ח תרכו, ב-ג), נידון דידן גרע טפי, שהסתלקה לגמרי הטלית הישנה ופנים חדשות באו לכאן בטלית החדשה, ובפנים אלו לא התקיימה קשירה. והרי זה כעין מה שכתב הישועות מלכו (על הרמב"ם הל' סת"ם ו, א) שכאשר התבטל גוף העשייה הראשונה, אין תועלת בכך שמעיקרא נעשה בהכשר, דכבר התבטלה הזיקה הנדרשת בין העשייה הראשונית ובין קיום המצווה הנוכחית. וזה לשונו:והיכי שקבע מזוזה בביתו וסתר הגג והתקרה, אם צריך ליטול המזוזה ולקבוע מחדש משום תעשה ולא מן העשוי, הנה ראיתי להגאון מליסא בסידורו דרך החיים שכתב דלרבינו דפוטר ממזוזה בלית ליה דלת, אם נטל הדלת א"צ לחזור ולקבוע המזוזה משום תעשה ולא מן העשוי, כיון דתחילת העשיה היתה בהכשר, כמו גבי סוכה דאם כיסה בהכשר ואח"כ כיסה הגג לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי.
ולדידי לא דמי כי אוכלא לדנא, דהתם כיון שאין החסרון בגוף הסוכה, ולא נשתנה אלא החסרון מצד אחר, הלכך לא בטל עשיה קמייתא דהוי בהכשר, וכשהסיר המונע עדיין עשיה הראשונה קיימת. מה שאין כן כאן, בהסיר הדלת, כיון דלרוב הפוסקים פטור כשאין לו דלת, דלא מקרי בית, אם כן החסרון בגוף הבית, וכבר בטל עשיה הראשונה שהיתה המזוזה על גוף הבית. הגע בעצמך, הקובע מזוזה בביתו וסתר ג' כתלים או אפילו שניים, ונשאר הכותל הרביעי שהמזוזה בו, מסתברא וודאי דפנים חדשות באו לכאן, ומקרי תעשה ולא מן העשוי אם אחר כך בנה מחדש הכתלים, דהמזוזה לא היתה על בית זה החדש כשנקבע. ועיין או"ח סי' ט"ו בעשה ציצית על ד' כנפות ואחר כך עשה קרן אחת עגולה, דג' ציצית אחרות גם כן נפסלו, ואם עשה אחר כך כנף רביעי, צריך להתיר הג' ציצית. עיין במג"א ס"ק ד' שם, מה שכתב בשם הב"ח, וגם המג"א לא חלק אלא בתפרן. והכא נמי, בהסיר הדלת, בההיא שעתא לא היתה המזוזה על הבית, דבית בלא דלת להנך פוסקים לא מקרי בית. בפרט למה שכתבתי לעיל, אפילו בדעתו להיות כך, אם כן כשנעשה אחר כך בית, מיקרי תעשה ולא מן העשוי. ועיין שבת קי"ב, בסנדל שנפסק אחת מרצועותיו ותקנה (וחזק) [וחזר] ונפסק, דאמרינן פנים חדשות באו לכאן, כיון דכבר נתבטל. וכל שכן הכא, דלא מקרי בית והחסרון בגוף הבית.
♦
בנידוננו הבניין החדש קודם לסתירת הבניין הישן
והנה, נידוננו עדיף על נידון הישועות מלכו, שאצלנו לאורך כל הדרך היה בגד החייב בציצית, ולא הייתה הפסקה כבנידונו. והרי זה דומה לא לבית שסתרו שלושה מכתליו ואחר כך בנאום מחדש, שצריך לעקור את מזוזתו ולקובעה מחדש, אלא לבית שקודם בנו סביבו כתלים חיצוניים, ורק לאחר השלמתם סתרו את הכתלים הישנים, שבזה הדבר קצת פחות ברור שאכן יש לדון זאת כפנים חדשות, ואין זה פשוט כפשטות הישועות מלכו.♦
בעניינים שונים מצאנו שגם הקדמת הבניין החדש לסתירת הבניין הישן נחשבת ל'פנים חדשות'
אולם, נראה שהפסול דתעשה ולא מן העשוי שייך גם בנידון דידן, שעדיף קצת על נידון הישועות מלכו. וזאת משום שמבואר בגמרא בהקשרים אחרים, שגם כשבניית החלופה החדשה קדמה לסתירת המציאות הישנה, נחשב הדבר כפנים חדשות, ונראה שיש להסיק מזה גם לנידוננו. שהרי כך נאמר בגמרא (שבת קיב, ב):תנן התם: כל כלי בעלי בתים, שיעורן כרמונים. בעי רבי חזקיה: ניקב כמוציא זית, וסתמו, וחזר וניקב כמוציא זית, וסתמו, עד שהשלימו למוציא רימון, מהו? אמר ליה רבי יוחנן: רבי, שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה, טמא מדרס; נפסקה שניה ותיקנה, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, ואמרינן לך: מאי שנא ראשונה – דהא קיימא שניה, שניה נמי מתקנה ראשונה! ואמרת לן עליה: פנים חדשות באו לכאן. הכא נמי, פנים חדשות באו לכאן. קרי עליה: לית דין בר אינש. איכא דאמרי: כגון דין בר אינש.
הרי מבואר שבשני הקשרים שונים, חל העיקרון שגם החלפת הפנים הישנות באופן מדורג ובאופן של הקדמת החלופה לסתירה, יוצר מציאות חדשה מבחינה הלכתית, 'פנים חדשות' – הן לעניין ביטול טומאה ישנה בכלי חרס (ופשוט שמכאן ולהבא הוא מקבל טומאה), הן לעניין ביטול טומאת מדרס מסנדל. ושני הדינים הובאו להלכה ברמב"ם (הל' כלים ו, ב; ז, יב).
במקום נוסף בגמרא (עירובין כד, ב) אף למדו מזה לעניין נוסף, של קרפף שלא הוקף לדירה, ונפרץ בהדרגה והוקף לדירה, שבסופו של דבר נחשב היקף זה כפני חדשות ולכן מותר לטלטל בו בשבת, יעו"ש. וכן פסקו הרמב"ם (הל' שבת טז, ה) והשו"ע (או"ח שנח, ב).
ומלבד שלושת הדינים, מבואר גם שלומדים מילתא מילתא. כלומר, דברי הגמרא מהווים מקור גם לעצם זה ששפיר יש להרחיב ולדמות דבר לדבר, ואף בתחומים הלכתיים שונים.
♦
המורם מהאמור לנידון דידן
נראה אפוא ששפיר יש ללמוד מדינים אלו גם לנידוננו, שהרי גם שלושת הדינים וגם נידוננו תלויים בשאלה העקרונית: האם הקדמת בניין החלופה החדשה לסתירת המציאות הישנה מועילה להחשיב זאת כאילו לא בוצעה החלפה, ולהשאיר את דיני המציאות הישנה בתוקפם: בשני המקרים של הגמרא בשבת – להשאיר טומאה ישנה על הכלי. בגמרא בעירובין – להחשיב את הקרפף כאינו מוקף לדירה. בנידוננו – להחשיב את הבגד כשייך למעשה קשירת החוטים, ולהכשירו ולא לומר שיש כאן 'מן העשוי'. והגמרא קובעת באופן שיטתי שכן בוצעה החלפה: הכלים נטהרו מטומאה ישנה, הקרפף נחשב למוקף לדירה ומותר לטלטל בו, ונראה אפוא שגם הבגד נחשב כחדש וכ'מן העשוי'.לסיכום: מכיוון שבסופו של דבר לא יישאר הבגד המקורי, יש לראות את הבגד החדש כ'פנים חדשות' וכמנותק ממעשה הקשירה הראשוני, ולכן חל בזה הפסול של 'תעשה ולא מן העשוי', ולכן אין לנהוג כן.
♦ ♦ ♦