המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה ממנו – הרב עמיחי כנרתי

שנינו במשנה בשביעית (י, ט) שהמחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חמים נוחה הימנו. והיינו שמחזיר לו, ויאמר המלוה משמט אני, אם אמר לו "אעפ"כ" מותר לקבלו.
ונחלקו בזה רבותינו הראשונים, האם נכון לומר גם שמי שאינו מחזיר חוב שעברה עליו שביעית אין רוח חכמים נוחה הימנו. ראה בתוס' ב"ב קמט, א ד"ה מגמרי, ומה שצויין בדרך אמונה (על הרמב"ם הל' שמיטה ויובל ט, כח ס"ק קנח וציון הלכה שם), וכן במשניות מהד' רייזמן שם.
ונראה בס"ד לתלות מחלוקת זו בטעמים השונים של חידוש המשנה דין זה, שראוי להחזיר חוב למרות שהוא נפקע בשמיטת כספים:
נמצא בבעל העיטור (ערך פרוזבול) הטעם "שאינו רוצה ליהנות בממון חבירו".
הכרת הטוב על ההלוואה, הרי קיבל כסף בחסד מהמלוה, וראוי ללווה מצד מידה ישרה לשלם את הכסף שנחסר לפלוני, אע"פ שמצד הדין פטור.
בפירוש משנה ראשונה (על המשנה שביעית שם) כתב הטעם מצד שלא ימנעו המלווים להלוות אם כספם לא יוחזר.
נראה בס"ד שאפשר לומר טעם פשוט לכך, שהרי קיי"ל להלכה (לרוב השיטות) ששמיטה מפקיעה רק חובות שהגיע זמן הפרעון לפני כן, והמלווה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו (ראה מכות ג, ב, ואכמ"ל). ואם כן, מדובר בבעל חוב שלא פרע בזמנו, ולכן הגיע ראש השנה של שמינית והפקיע. והיינו שודאי אנשים לא קובעים זמן הפרעון סמוך מאד לראש השנה, מחשש הפקעה, אלא כגון עד ראש חודש אלול, לדוגמא, וכל החודש לא פרעו, בתואנות וטענות, עד שהגיע ר"ה. ואף אם אנוס הוא בחוסר כסף, מ"מ ודאי שיש בזה דבר חמור, ומי שלא פורע הלוואה כגזל הוא.
והנה בבעל העיטור שם כתב להדיא: "תנן התם המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומסתברא מדקאמר המחזיר שאינו רוצה ליהנות בממון חבירו, אבל לכתחילה אין לו להחזיר". וביאר כוונתו בשער החדש שם, שהוא רק מצד מידת חסידות, אבל מצד הדין אין עליו שום חיוב. והיינו שאם הטעם הוא מצד מידה טובה מיוחדת, להחזיר בכל זאת בשביל השני ולהימנע מלקבל כסף מהבריות, הרי זו כעין חומרא, ואי אפשר לומר שכו"ע חייבים בזה לכתחילה, ואם לא עשו אין רוח חכמים נוחה מהם.
אבל אם נאמר מצד הכרת הטוב, יתכן שאם אינו עושה כך הרי זה כפוי טובה. וגם לטעם המשנה הראשונה, נראה יותר שהוא כעין חובה.
וכל שכן לפי הטעם הרביעי שבארנו, שנראה ברור שהלווה חייב להרגיש אשמתו בכל הענין שקרה (אף אם היה אנוס בחוסר כסף), שהרי הכל נגרם על ידו. ולכן אם אח"כ השיגה ידו כסף צריך לפרוע לו, ואם לא הרי "אין רוח חכמים נוחה הימנו". ודוק.
♦ ♦ ♦