הרב אלחנן וינברג

פטורא דעוסק במצוה

א.
שיטות הראשונים בעיקר גדר הפטור דעוסק במצוה
ילפינן בגמ' סוכה (דף כה) דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומתבאר דשני דינים הם - חדא בעוסק ומהלך לדבר מצוה, והתם הפטור הוא אפי' היכא דבקל יכול לעזוב. ולכו"ע אי"צ לעזוב את המצוה כדי לקיים מצוה אחרת. ורק נחלקו הראשונים היכא דבשעה שמתעסק יכול תוכ"ד לקיים גם את המצוה השניה, כגון שמתעסק בידיו באבידה ויכול בפיו לענות אמן וכיו"ב, דשי' התוס' והרא"ש כאן בסי' ו' דמיחייב, ושי' הר"ן בסוגיין והאו"ז הלכות סוכה רצ"ט דאין בזה חיוב. וסיים הר"ן דהיכא דלית ליה טירחה יקיים שניהם, משום דמהיות טוב אל תיקרי רע, ומשמע דאינו חיוב אלא דאין זה דרך הישר. וכדברי הר"ן פסק הרמ"א בסי' ל"ח ס"ח. ועי"ש בביאור הלכה שכתב דמהוכחת הר"ן מהגמ' גבי חתן, שהגמ' מקשה שיאכלו בסוכה, מוכח שהוא מדינא. ואיני יודע מה ההוכחה, דאם אין זו דרך ישרה ג"כ שפיר מקשי דמ"ט לא אמרינן להו דליכלו בסוכה. וכ"כ במקראי קודש, עי"ש שטען דהרי כן דעת האו"ז ומאירי דאין חיוב אפי' באפשר לקיים שניהם, אפי' אם אפשר בקל.
ויש קושיא עצומה לשי' הר"ן בהא דאמרינן במשנה ברכות י"ז ב' דמלוי המת שאין למת צורך בהם ואין להם טירדא חייבים בקרי"ש, והרי שם ודאי דהמלוה מת הוי ליה עוסק במצוה, וא"כ אמאי מיחייב. ואם נעמיד כהשיטה ברבינו יונה שם דהמשנה היא כשי' רבי שילא להלן כ"ו א' דמחייב עוסק במצוה, ואינו פוטר אלא בטירדא שא"א לכוין, אתי שפיר. אבל דוחק הוא להעמיד את המשנה בדרך זו (וגם להלכה לא יתיישב, שמובאת המשנה הזו באו"ח סי' ע"ב ומובאים ג"כ דברי הר"ן בסי' ל"ח כדלעיל). ובערוך השולחן שם כתב ליישב דהך מצוה אין לה שיעור, דהרי יכול ללוות ד"א וללכת, ולהכי מחוייב בשאר מצוות. ואינו מיושב כ"כ, דהשתא מתקיימת המצוה כפי שיעור שמלווה בפועל.
ויש לשאול ע"ז עוד מדברי הר"ן גופיה להלן כ"ו א', שמפרש בדברי הגמ' דהא דתנא קמא דרבי שילא מחייב כל העוסקים בחתונה לקרות את שמע או משום דלא חשיבי כעוסק במצוה (ולפי"ז ודאי מבואר דלא כהערוך השולחן אלא דהיכא דנחשב עוסק במצוה, גם אם יכול לגמור את המצוה, פטור). או משום שאין זה טורח כלל, וא"כ משמע דכשאין טורח כלל הוי חיוב כהביאור הלכה, או לכל הפחות שיהיה תלוי בתירוצי הר"ן כאן. ויש לדחות, דהמחלוקת היא אם חשיב טורח, אך בזה ב' התירוצים מודים דהיכא דאין טורח כלל יש חיוב. ועכ"פ צ"ע בזה, דהרי לשון הר"ן שם שזה רק משום מהיות טוב, ואילו כאן מחייב בדליכא טורח. וכאן לא יועיל תירוצו של הערוך השולחן, דאם במצוה שאין לה שיעור אינו דוחה, א"כ מדוע אם הייתה טירחא כן היה מתחייב בק"ש.
ועוד, דאפי' אם נאמר שמתחייב משום שאין טורח אי"ז מיושב, דבהך דק"ש דקדוק דברי הר"ן מורה שלא התכוין לחייב אפי' היכא דאין טורח אלא היכא דנעשים שתי המעשים כאחד ואינו עוזב כלל את המצוה הראשונה, שכתב 'כדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שניהם'. יעויין היטב בדבריו. וכן הוא גם לשון הרמ"א שיכול לעשות שתיהן כאחת. וכגון בהולכים לדבר מצוה ובאים לישן ויכולים לישן או בסוכה או בבית, דבזה יכול לקיים שניהם כאחת. אבל בהך דק"ש הרי א"א לקיים שניהם כאחת, אלא הוא מפסיק מהשמחת חתן כדי לקרות ק"ש, ומ"ט יתחייבו.
אך באמת הר"ן אינו מזכיר רק את הסברא שאין זה טורח כל כך, אלא מצרף סברא נוספת: 'דבק"ש ליכא טירחא כלל ולא מיחסר ביה מידי משמחה דידהו'. היינו דלא זו בלבד שאין זו טירחה, אלא גם לא מתחסר מהשמחה. ונראה דכיון שק"ש היא שעה קלה, ועושה אותה תוך כדי השמחה, אין זה נקרא שמניח את השמחה. וכשם שתוך כדי השמחה הוא מדבר ועוסק בצרכיו ואין זה נחשב כעזיבת השמחה והנחתה, אלא שעדיין הוא במצב של השמחה.
ובזה יש לומר דהוי חיוב, דכל מה שעוסק במצוה פוטר מצוה אחרת זה רק כלפי מה שעושה מעשה מוגדר, כגון נשיאת המת או כתיבת תפילין. ובזה אפילו אם אינו סותר, מ"מ הוא משועבד רק למצוה זו ולא חל עליו חיוב למצוות אחרות כלל. מה שאין כן כשאינו עוסק במעשה מצוה מוגדר אלא שנמצא בשמחת חתן או בלווית המת, הרי בזה מה שעושה דברים תוכ"ד אינם סתירה והפקעה לעמידתו למצווה, ובזה מעיקרא לא שייך דין של עוסק במצוה.
אמנם הרא"ש שכתב כאן בפ"ב סי' ח' דחתן ושושבינין לא מיקרו עוסקים במצוה, מתפרש כדברי ערוך השולחן, דכיון שאין שיעור שדווקא בו מתקיימת השמחה, ואפשר שנסתיימה השמחה, ממילא לא שייך בזה עוסק במצוה. ונראה שמודה הרא"ש דכל היכא דיש משהו מוגדר לזמן ידוע שפיר מיקרי עוסק במצוה גם חתן ושושבינין, אלא כשעושים סעודות ארוכות במשך הימים, וביניהם גם הרגילות להפסיק וכך יכולה להתפרש ההליכה, רק בזה אומר הרא"ש דלא מיקרי עוסק במצוה. אבל כגון בחתונה שיהיה ניכר שהחתן עוזב, או שהתזמורת תעצור ללכת להתפלל, בזה שפיר חשיב עוסק במצוה ומיפטר.
ולענין מעשה יש בזה מחלוקת בין רש"י והר"ן, שמחשיבים חתן ושושבינים לעוסק במצוה עכ"פ היכא דהמעשים סותרים זא"ז (והכי ס"ל לתה"ד סי' ז'), לבין שיטת הראב"ד והרא"ש, דס"ל דלא חשיבי עוסק במצוה כלל[1]. ולדבריהם גם הפטור מסוכה הרי"ז רק משום דמצטערי שלא להשתתף בשמחת החופה. ונ"מ היכא דצריך לעזוב לגמרי את החופה לילך למקום אחר, דלרש"י והר"ן פטור, ולהראב"ד והרא"ש חייב. ועי' בפמ"ג תר"מ ו' שכתב דראוי להחמיר ולהתפלל. אמנם בביאור הגר"א שם משמע דשפיר חשיב להעוסק בסעודת נישואין כעוסק במצוה.
אמנם יש להוסיף דמצינו שיטה שלישית, והיא שיטת רב האי גאון המובאת ברשב"א ברכות י"א א', וכן משמעות דברי רש"י שם, דכל הפטור דעוסק במצוה משום טירדה הוא. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מקרי"ש ה"ג. ונראה דאם צריך לעזוב את הקיום כדי לעשות מצוה אחריתי, בזה פטור אפילו בלא טירדא. ורק היכא דבפועל יכול תוכ"ד לעשות, בזה אין הפטור אלא היכא דיש לו טירדה. והרי"ז כעין שי' התוס', אלא דהיכא דאיכא טירדא הקלו לפטור. ונמצא דכל היכא דבלא טורח עושה מצוה אחרת יש להחמיר לשיטת כל הראשונים הללו, ואי"ז רק מדת חסידות.
אמנם לגבי טרוד במצוה ודאי הוא דלא שייך אלא היכא דמפריע ומעכב מקיום המצוה, וכמבו' באו"ח סי' ע' ס"ג דבדליכא חסרון כוונה מיחייב בקיום המצוה. ויל"ע ממ"נ, אם חשיב כעוסק במצוה א"כ יש לפטור להראשונים דאפי' באפשר לקיים שניהם פטור, ואם אינו כעוסק במצוה, נחייבו להסיר את הטירדה כשאר טירדא דרשות. ומ"ט רק מקרי"ש דבעיא כוונה נפטר ולא משאר מצוות, כמבו' בלשון התוס', וכפשטות הסוגיא.
ונראה דהפטור של עוסק במצוה גדרו הוא שהאדם מעמיד את עצמו להמצוה, ומתוך זה אינו צריך ליתן ולהעמיד את עצמו למצוה אחרת. דהחיוב לקיים מצוה הוא שיתן מתוך חיותו ויעמיד בזה מצוה, אבל היכא דכעת הוא עומד למצוה אחרת, אי"צ מתוך זה להעמיד מצוה אחריתא. אבל בטירדא אין הפטור משום שעומד לעסק המצוה, שהרי המצוה חלה על גופו, ורק מחשבתו לחוד היא שטרודה. ובפרט להמבו' ברמב"ם שם דהטירדא היא שמא לא ימצא בתולים, א"כ אי"ז טירדא איך לקיים את המצוה, אלא טירדא שבאה מכח המצוה.
וא"כ גדר הפטור הוא דהמצווה מתקיימת בו ומונעתו מלקיים מצוה אחריתי, ואינו מחוייב לסלקה ועי"כ להעמיד אפשרות שיוכל לקיים מצוה אחריתא. אבל כל היכא דאין המצוה מונעת, בזה יש עליו חיוב, דבפועל הרי אינו מעמיד את המצוה, שנאמר שיפטר גם ממצות שאין הטירדה עצמה סותרת אותן, כמצוות תפילין וכיו"ב. ולהראשונים דכל פטור דעוסק במצוה הוא רק היכא דאיכא טירדא, ג"כ הביאור הוא כדרך זו, דכיון שהמצוה היא שמונעת, אינו צריך לסלקה מעמו. אבל להנך דס"ל דאפי' היכא דאין סתירה כלל פטור מן המצוה, ע"כ הרי"ז גדר אחר, דהאדם לא חל עליו החיוב, משא"כ בטרוד. דהגדר הוא שהמצוה היא שמונעת ואין המצוה השניה מסלקת ודוחה אותה, וע"כ בפועל אינו מתחייב.
ובריטב"א הקשה דעיקר הדין של עוסק במצוה פשוט הוא מסברא, דמהיכ"ת יצטרך ליתן משל מצוה אחרת ולהפטר משל אחרת. וכ"ז כמובן למאי דס"ל כשי' התוס' דהפטור הוא רק באינו יכול לקיים שניהם. ותירץ דקמ"ל דיש איסור להניח מצוה זו ולעסוק באחרת, ולהלן יתבאר בזה אי"ה.
עוד תירץ דהחידוש הוא שמותר להתחיל במצוה קלה אע"ג שייפטר עי"ז ממצוה אחרת. וכן מוכח בגמ' לגבי פסח, דלא היה אפשר להיטמאות ולהפסיד את מצוות הפסח לולי הך דינא דעוסק במצוה. ויש להתבונן, דכיון דבלא"ה נמי פטור הוא בשעה שעוסק, א"כ מה התחדש לגבי להתחיל במצוה קלה. ומשמע דלולי הך דינא דעוסק במצוה היה הגדר כמי שאין לו ממה ליתן, כיון דמעשיו משועבדים למצוה אחת, וכאנוס דמי. משא"כ השתא, הגדר הוא דיש לו פטור מעיקרו ואינו כאנוס. ומשמע דתפילה שלא התפלל מחמת עוסק במצוה אף תשלומין אי"צ, וכשי' הדרישה ונקה"כ ביו"ד שמ"א, ועי"ש בט"ז סק"ה שמחייב תשלומין.
ב.
בדין מטא זמן חיובא
איתא בגמ' דבמטא זמן חיובא אי אפשר ללמוד מפסח. ומבואר שאם היינו למדים מפסח היינו אומרים שעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא היכא דהפקיע עצמו לפני שמטא זמן חיובא, ובזמן החיוב לא יכול היה לקיים. אבל היכא דבזמן החיוב יכול להניח את המצוה שאין לה זמן ולעשות את המצוה שיש לה זמן, היה חייב לעשות כן.
והיכא דלא מטא זימנא, הדין הוא דאפילו אם לבסוף תידחה מצוה חמורה למדים מפסח שיעשה את המצוה העומדת בפניו כעת.
ויש לעיין, עתה שלמדנו מבלכתך בדרך שגם במטא זימנא יש פטור של עוסק במצוה, האם הילפותא היא שאפילו במטא זמן חיובא יכול להתעסק במצוה אחריתא שבאה כעת לפניו, ואינו נחשב כמבטל את המצוה הראשונה. או שאחר שכבר בא הזמן, הוא לא יכול לפנות למצוה אחרת, דנחשב שהמצוה שבא זמנה כבר עומדת לפניו. ורק היכא דהתחיל להתעסק עוד קודם, אי"צ להפסיק כשהגיע הזמן.
ולכאורה נחלקו בזה רש"י ותוס'. דרש"י מפרש דההו"א הייתה שלא יתחייב בקרי"ש היכא דכבר היה בתוך החופה, משמע דלמסקנא בזה דווקא מיפטר. אבל בתוס' נראה דלפי המסקנא אפילו אחר שהגיע זמן החיוב יכול לפנות למצוה אחריתא, ואינו נחשב כמבטלה כיון דעוסק במצוה פטור מן המצוה[2]. ולפי"ז מש"כ המג"א בסי' ל"ח סעיף י' דכשהגיע הזמן אסור להתחיל לעסוק במצוה, ומביאו שם המ"ב, הרי"ז כשיטת רש"י. אבל להתוס', אפי' כשהגיע הזמן יכול לעסוק במצוה אחריתא.
ומה שהוכיח המג"א שם מהמבואר באו"ח ע"ב ב', והוא מהגמ' ברכות י"ט א', שאין מוציאין את המת סמוך לזמן קרי"ש, י"ל לשי' התוס' דאי"ז משום שהמצוה מחייבת, אלא שאין ראוי לבטל את הרבים מקרי"ש. אבל אדם פרטי שמוטלת עליו מצוה כעת, אי"צ לדחותה כדי לקיים את המצוה שהגיע זמנה כעת.
אמנם כל הראיה מתוס' היא לגבי אונן, אך למה שנתבאר להלן דאונן שאני, אין ראיה. וגם לשי' התוס' י"ל כמו שכתב המג"א, דהיכא דהגיע הזמן אסור להתחיל מילתא אחריתי. אלא דבאונן חשיב ממילא כאילו התחיל, והיכא דכבר התחיל במצוה אחרת אין מפסיקים, כמבו' בדין שמביא המג"א דאם התחילו להוציא את המת, אף לאחר זמן קרי"ש, אין מפסיקים.
ונראה דזה החידוש במשנתינו דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, ולכאורה פשיטא, דכן הוא הדין בכל עוסק במצוה. ובשלמא בקרי"ש תני לה דמהתם ילפינן, אבל בסוכה מאי נ"מ. אך למש"נ בדברי רש"י מבואר, דלבתר דמטא זמן חיובא הרי נאסר עליו להתחיל מצוה אחרת ולהפטר מאותה שמטא זימנא. וגם להתוס' דבמטא זימנא לחוד יכול עדיין להפטר, נראה דמודים דאם התחיל במצוה עוברת נאסר עליו לעוזבה ולעסוק במצוה שאינה עוברת (ואפי' לא יסברו כשי' הריטב"א דבכל מצוה איכא איסורא להניח את זו שעוסק בה). ובזה התחדש בסוכה דשפיר יכול לעזוב את הישיבה בסוכה ולהיות שליח מצוה, ולהפטר עי"ז.
וביאור הדברים הוא כדכתב בחי' מנחת שלמה, דבמצוות ישיבה בסוכה אין דין של עוסק במצוה פטור מן המצוה, דהישיבה בסוכה היא תשבו ישיבה דידן, וכשם דשבתך בביתך מתחייב במצוות, כך בסוכה מתחייב. ורק לאידך גיסא שלא יתחייב לקבוע את ישיבתו בסוכה, כלפי זה נחשבת הסוכה כמצוה. וראיתי דכבר מפורש הך דינא בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קפ"ג דהישיבה בסוכה אינה פוטרת משאר מצוות, כיון דהגדר בישיבה הוא תשבו כעין תדורו, וכדאמרן.
וכיו"ב במה שהקשה באהבת חסד א' א' הערה ז' שמשאיל יהפך לש"ש, דהמשאיל ג"כ נהנה במה שמקיים מצוה להשאילו, וכעין שכתב הר"ן סי' י"ט גבי משאיל ספרים דמיתהני בפרוטה דרב יוסף. וכתב דמוכח מזה דאי"ז כ"כ מצוה להשאיל[3].
ונראה דביאור הדברים הוא דהמצוה להשאיל אינה מעשה מוגדר שמחוייב בו (ואינו כהמצוה להלוות, שכתבה הרמב"ם בריש הל' מלוה ולוה), אלא ענין כללי שמוטל עליו לדאוג לחיי אחיו ולאהבו כמותו. וכל כיו"ב נחשב שהתורה למדתו דרך אמת איך יפעל בתוך שבתו, ואי"ז מילתא בפנ"ע שנחשב שכעת אינו עוסק בשבת דידיה[4]. והיינו דכתב הרמב"ם ריש פי"ד מאבל שיש כמה מצוות עשה מדבריהם ולבקר חולים ולנחם אבלים וכו'. ועי"ש דנכלל בהמצוות עשה דואהבת לרעך, אלא ששם הוא ענין כללי, ומדרבנן הגדירו כמצוה מסויימת. ולהכי גם טיפול בילדים וכל כיו"ב אינו יכול לפטור משום עוסק במצוה, אלא באופן שיש טירדא, דבזה י"ל דאי"ז טירדא דרשות אלא טירדא דמצוה, אבל גוף המעשה אינו נחשב מעשה מצוה. ובשו"ת אור לציון ח"ב הערות פ"ז כ"ד כתב שיש פטור של עוסק במצוה בעוסק בילדים, ולהאמור בזה לכו"ע אינו אלא היכא דאיכא טירדא[5].
♦
ג.
דין עוסק במצוה באונן
מבואר בדברי התוס' דההולך לשחוט את פסחו מחוייב להפסיק ולקבור את מתו, והא דנדחה הפסח משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל לאחר חצות דמטא זימנא ואינו נדחה מפני מצוה אחריתא, בזה ימשיך לעשיית הפסח. וצריך עיון, דאפי' קודם חצות הרי הוא עוסק במצוות הפסח. ומשמע דמצוה שיש לה זמן, קודם הזמן אין לו פטור משום שעוסק בה. ולפי"ז ההולך לשחוט את פסחו אינו פטור מן המצוות, דאכתי לא מטא זמן חיובא. אמנם מהמשך דברי התוס' מבואר דלעולם ההולך לשחוט את פסחו חשיב כעוסק במצוה גמור, ובמת מצוה טעמא אחרינא איכא.
דהנה כתבו התוס' בפירוש בתרא דהדין שמיטמא למת מצוה לאחר חצות ילפינן ליה משאר עוסק במצוה (אלא שהניחו בקושיא איך אפשר ללמוד מק"ש, דלית בה כרת, לפסח ,דאית ביה כרת). והרי הוא מתעסק כבר בפסחו, ומאיזה טעם יתחייב להניח את פסחו ולילך לעסוק במתו. ומשמע דמת טפי חשיב כבא לידו, וכלשון הגמ' שמת לו מת. וכיון שעצם ההתעסקות מוטלת עליו הרי ממילא זה מפקיע את המעשה המסויים ההוא, כיון דהפטור תמיד ממצוה אחריתא הוא דנעשה עוסק ועומד להך מצוה, ואי"צ מתוך זה להעמיד מצוה אחריתי. אבל מצוה שחלה על גוף העסק, שדינו להיות עוסק במת, בזה המצוה שעושה בפועל אינה עוקרת את עצם העסק, אלא איפכא, עצם היותו מוגדר כעוסק במצוה אחרת הרי"ז מפקיע את המעשה המסויים שעושה, כי כעת עצם עיסוקו עומד לכבוד המת. ולפי"ז גם באמצע התפילה צריך להפסיק ולהתעסק בקבורת מתו[6] (היינו לדברי רש"י ברכות י"ז ב' דהפטור של אונן הוא משום עוסק במצוה, והתוס' מביאים עוד טעם מירושלמי משום כבוד המת, ואכ"מ).
ויש לומר דגם למש"כ להוכיח משי' רש"י דאחר שמטא זמן החיוב ליכא פטור של העוסק במצוה, מ"מ הכא ייפטר אפי' במטא זימנא, דכל הסברא במטא זימנא היא שלא יניח המצוה וילך לעסוק במצוה שאין לה זמן. אבל אם התחיל במצוה שוב חוזר ההיתר, דהרי למדנו דגם במטא זימנא, אם כבר עוסק במצוה אחרת לא יניחנה. ולעולם במת חשיב שכבר עוסק במצוה האחרת, כיון שעצם העסק הוא שמוטל עליו. ולפיכך כל המח' בין רש"י לתוס' הוא במטא זימנא אם יכול להתחיל מצוה אחרת שתפקיע, אבל אם כבר התחיל ודאי למדנו מחתן דאע"ג דמטא זימנא היכא דכבר עוסק במצוה אחרת נפטר מאותה שהגיע זמנה, וכאן במת נחשב מעצמו כעוסק במצוה אחריתא (והא דלחד לישנא לאחר חצות עושה פסחו, היינו כדכתבו התוס' דלגבי מצוה שיש בה כרת לא למדנו מחתן שיש פטור היכא דמטא זימנא. ולפי"ז אפי' מת לו המת קודם חצות כל שלא נטמא קודם חצות יניח את מתו וילך ויעשה את פסחו).
אמנם לגבי טירדא, אה"נ דאינו מיפטר אלא בזימנא, כדקתני בברכות י"א א' דחתן פטור מקרי"ש בלילה הראשון, וכדפירש"י דחתן היינו משעת החופה, כיון דאינו עושה בפועל התעסקות בדבר מצוה ורק טרוד מזה. וקודם זימנא אין הטירדא נחשבת כשייכת להמצווה. וכ"ז כמובן כיון שהטירדא אינה מועילה ומקדמת במצווה, רק טירדא בעלמא. והיכא דמהרהר בדעתו כיצד לקיים את הפדיון שבוים וכיו"ב, בזה ודאי דהוי כשאר עוסק במצוה דעלמא ואינו שייך להך ריבויא דחתן, ולא רק בההוא זימנא מיפטר.
♦
ד.
אם יש איסור לעזוב המצוה שעוסק בה ולקיים מצוה אחריתא
הריטב"א בסוגיין כותב בחד תירוצא דבעוסק במצוה יש איסור לעזוב המצוה ולקיים מצוה אחריתא. והנה כיון שעיקר קושייתו היא מהא דס"ל דבאפשר לקיים שניהם מחוייב, וכל הפטור הוא באין יכול לקיים שניהם, א"כ למאי דפסק הרמ"א ל"ח ח' כשי' הר"ן ודעימיה דגם באפשר לקיים שניהם פטור. א"כ ממילא ליכא להך קושיא, דלזה ודאי איצטריך קרא, וא"כ להלכה ליכא בזה איסורא. וכן מדברי הראשונים בברכות י"ז ב' שכתבו דאם הפטור של אונן משום עוסק במצוה יכול לקיים מצוה אחריתי, מבו' דאינם סוברים כהך תירוצא של הריטב"א, ולכן למעשה אי"צ לחוש.
והנה לדברי הריטב"א גופיה, דס"ל דאיכא איסורא, מ"מ נראה דאי"ז אלא היכא דעוזב את המצוה, אבל לתת צדקה באמצע התפילה כיון שיש בזה קיום של 'בצדק אחזה פניך', כמבו' בפוסקים, א"כ בזה אי"ז נחשב כסתירה וליכא להך איסורא.
♦ ♦ ♦