בעניין קידוש קודם תקיעת שופר ושמחת יו"ט בר"ה, ובמנהג הישיבות וישיבת מרכז הרב בזה
לרב משה בוטון שליט"א, ולרבנים חברי מערכת "האוצר",בגליון צ"ד של "האוצר" התפרסם מאמר מהרה"ג יהושע ון דייק שליט"א. בגליון צ"ה התפרסמה תגובה מיד"ע שא"ב הגאון הגדול הרב יהושע מגנס שליט"א, ותגובה לתגובתו מהרב ון דייק שליט"א.
מוסכם על הרה"ג הנ"ל שליט"א שבתקופת היותו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב, חל שינוי בתפילה בר"ה בישיבה. לעומת הנהוג בישיבה מתחילת יסודה, מו"ר התיר לתלמידי הישיבה לשיר שירים בחזרת הש"ץ. אף אני אעיד על כך. זכיתי להיות בישיבה ולשמוע את הרב הצדיק ר' ארי' לוין זצ"ל כשליח ציבור [במוסף יום ב' דר"ה, וביוה"כ]. זכיתי לשמוע את הגר"מ פרום זצ"ל שליח ציבור בישיבה. אני הוא ששכנעתי את מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל לעבור פעם ראשונה לפני העמוד בנעילה של יוה"כ [ואף לבש את הקיטל שלי, כיוון שלא היה לו קיטל], וזכיתי לשמוע את תפילתו בשנים הראשונות, ואח"כ גם בשנותיו האחרונות.
למדתי ממו"ר הנ"ל שכאשר מתמודדים עם שאלה הלכתית, תמיד צריך לראות את המטרה המרכזית של ההלכה. הפסיקה חייבת לעלות בקנה אחד עם מטרת ההלכה. אחרת, אף אם היא מתחשבת בכל השיטות, ומחמירה ככל הדעות – היא מפספסת את העיקר. כמובן שהכלל שלמעלה טעון הרבה ביאור ופירוט, ואי"ה עוד חזון למועד. אבל לצורך תגובה קצרה זו, אסתפק בעקרון.
אף לגבי תקיעות "דרחמנא אמר תקעו" כתב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". ק"ו אמורים הדברים לגבי תפילות שתיקנו חז"ל, ואף מלכויות זכרונות ושופרות.
ברור לי שהסכמתו של מו"ר זצ"ל להכנסת שירים לתפילה בימים נוראים [ואף ריקודים בארוחות ועוד], נבעה בעיקר מכך שהוא השתכנע, שלדור החדש של תלמידי הישיבה, השירים אינם פגיעה בתחושת יום הדין. אלא אדרבה – הם מחזקים את הכוונה, את הדביקות ב'מלך הקדוש', את יראת השמים ואהבת ה"י. כל מי שהתפלל בישיבת מרכז הרב בימים נוראים בשנים האחרונות הרגיש בשירה של מאות התלמידים כן ירבו, התעלות רוחנית נפלאה. וכל מי שלב בשר בקרבו, נסחף עם הציבור, והתעלה בעצמו. "ויפצחו הרים רנה, ויצהלו איים במלכך, ויקבלו על מלכותך עליהם, וירוממוך בקהל עם, וישמעו רחוקים ויבאו, ויתנו לך כתר מלוכה".
תחושה רוחנית נפלאה זו היא, כאמור למעלה, המטרה המרכזית של עבודת ראש השנה. כיוון שכן, סבר מו"ר הגאון זצ"ל שהחל מרב סימון, דרך רבי נוטורנאי גאון, ועד הגר"א והמ"ב, כולם פה אחד היו אומרים על השירה בתפילות הימים הנוראים 'קדוש קדוש קדוש'. יתירה מזו, אפשר שזו גם הייתה המטרה של עזרא, אחר שראה כמה הדברים נגעו ללב העם, כאשר ציווה "ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעזכם".
עוד אוסיף, שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל לא רק עבר לפני העמוד בימים נוראים. הוא היה 'שליח ציבור'. הוא היה חלק מהציבור. כיוון שהשירה הביאה את הציבור להתעלות רוחנית, אף הוא, כשליח של הציבור, התעלה רוחנית מהשירה – למרות שלא היה רגיל לה ברוב ימיו. על כן בהמשך התיר הרחבה של השירה – כיוון שראה בה את מטרת העל של התפילה.
כמדומה שבכך יש גם הסבר לכך שהתיר לציבור לקדש ולאוכל לפני תקיעות, ואף בעצמו נהג כן. זאת משום שהרגיש שהקידוש והאכילה בישיבה אינם מביאים לידי קלות ראש חלילה. אדרבה, הם מחזקים את הציבור וממסייעים בידו בעבודת בתפילת מוסף. וכשליח ציבור, גם הוא אכל עם קהל תלמידיו, כחלק מהם.
בברכת התורה,
יהושע בן-מאיר
♦