הרב דוד לוי
כולל פוניבז'

בעניין הנאה ממעשה ניסים

א.
איסור הנאה ממעשה ניסים
תענית (כד, א), איתא בגמ' דאלעזר איש בירתא מסר את כל כסף נדוניית בתו לגבאי צדקה, ונשאר לו זוז אחד, וקנה עימו מעט חיטים. נעשה נס, והתרבו החיטים במאוד. ומכל מקום, הוא לא חפץ ליהנות מנס זה.
וכתב בפירוש המיוחס לרש"י (שם, ד"ה אלא): "משום דמעשה נסים הוא, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל (כ, ב), ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו". מבואר, שיש איסור ליהנות ממעשה ניסים. ולהלן יובא לדון, האם זהו איסור, או רק משנת חסידים, והאם זהו דין רק בנס פרטי, או גם בנס לצורך הציבור.
ובגמ' להלן (כד, ב) מובא, שבשני רבי יהודה היה רעב גדול, וכאשר שלף את נעלו החל לרדת גשם: "אמר רב מרי ברה דבת שמואל, אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא, חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי, והוה קמחא דסמידא. אתו כולי עלמא למיזבן, אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא, למחר אתיין ארבי דחיטי דפרזינא".
כלומר, ראה רב מרי מלאכים הדומים לבני אדם שמילאו ספינות בחול והפכו להיות חיטים, ואסרם רב יהודה משום מעשה ניסים. ולמחרת, הגיעו ספינות מלאות חיטים.
ופירש רש"י בד"ה (אמר להו): "אמר להו מעשה נסים כו' - ובמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון". דברי רש"י מפורשים, שאין איסור כלל בהנאה ממעשה ניסים, אלא שראוי להתרחק כמה דאפשר.
והקשה המצפה איתן (תענית כד, ב), דלכאורה סתרי אהדדי דברי רש"י, דהכא מבואר שהוי הרחקה ממעשה ניסים, ללא דין איסור, בשונה מלעיל, שכתב רש"י שאסור ליהנות ממעשה ניסים.
ותירץ המצפה איתן[1], שחלוק נס הנעשה לצורך יחיד, שבזה יש איסור ליהנות, מאשר נס שנעשה לצורך רבים, שזהו רק דין הרחקה לכתחילה.
וביסוד זה יש ליישב היאך השתמשו בעור התחש בבנין המשכן, וכפי שפרש"י עה"ת (שמות כה, ה): "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה (שבת כח, ב)". וצ"ב, דהלא היה זה מעשה ניסים והיאך היה מותר ליהנות מכך. ולאמור י"ל, דהוי נס לצורך רבים ושפיר הותר להשתמש בזה לצורך המשכן.
ולפי זה יתיישב נמי, היאך בנס פך השמן (שבת כא, ב) יכלו להשתמש בו, הלא נעשה בו נס. ולמבואר אתי שפיר, שהיה זה נס לצורך רבים[2]. ושפיר מותר ליהנות ממנו.
♦
ב.
קושיות ותמיהות במעשה ניסים
הנה, יש כמה וכמה תמיהות בנושא זה של הנאה ממעשה ניסים, ויבואר:
א. היעב"ץ (תענית כה, א) הקשה מעובדא דגמ' (שם), לגבי אשתו של רבי חנינא בן דוסא שנכנסה השכנה ונתמלא התנור חלות. וכן לבתו של רבי חנינא בן דוסא נעשה נס והחומץ ששמה בנר במקום שמן, דלק כל השבת[3].
ב. עוד הקשה ממעשה הצרפית (מלכים א, יז) שאמר לה אליהו שכד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר. וכן מאשת עובדיה (מלכים ב, ד) שהשמן לא כלה כל זמן שהיו כלים לצקת בהם.
ג. עוד יש להקשות, מאליהו שנחבא בנחל כרית, והעורבים היו מביאים לו בשר לאכול. וצ"ב, דהלא היה מעשה ניסים. [ואפשר לומר, דשאני פיקוח נפש ושעת הדחק שאני, אכן י"ל עוד].
ד. לגבי אבני החושן שהנשיאים הביאו בתרומת המשכן, מבואר בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (שמות לה, כז) שהעננים הביאום מגן עדן והורידום עם המן. וצ"ב היאך יכלו הנשיאים ליהנות מכך, ולתורמן לצורך אבני החושן, והלא זהו מעשה ניסים[4].
ה. אחר נס מלחמת המלכים, אומר אברהם אבינו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם, הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית יד, כב-כג).
משמעות המקראות, שלולא הטעם שלא יאמר מלך סדום שאברהם העשיר ממנו, היה אברהם נוטל מן השלל. וצריך ביאור, דהלא למדנו עתה מדברי הגמ' שאסור ליהנות ממעשה ניסים. ואם כן, מאחר שהיה זה נס גלוי שאברהם עם אליעזר לבדם ניצחו את המלכים האדירים, כדאיתא בנדרים (לב, א), מעתה תיקשי היאך היה מותר לאברהם ליהנות מן השלל.
ו. עוד מצינו לגבי יעקב אבינו, שהמלאכים היו מביאים צאן מעדרו של לבן ונותנים אותם בעדרו של יעקב. וכפי דפרש"י (בראשית לא, י:) "והנה העתודים - אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, לעדר שביד יעקב".
ויל"ע היאך היה מותר ליעקב ליהנות ממעשה המלאכים והלא נתבאר דאסור ליהנות ממעשה ניסים.
ז. עוד יש לעיין מדברי הגמ' בהוריות (יא, ב): "אמר לו רבי יהודה, וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא תחלתו שנים עשר לוגין, וממנו היה נמשח משכן וכליו, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, וכולו קיים לעתיד לבוא שנאמר (שמות ל, לא): שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדוֹרֹתֵיכֶם".
וצריך ביאור, היאך יכלו ליהנות משמן המשחה הנוסף, והלא הוא התרבה בנס, שכולו מונח בשלימות לעתיד לבא.
ח. מקום נוסף בו יש להקשות בדומה, בדברי הגמ' בנדרים (נ, א) האומרת, שרבי עקיבא התעשר מאותה מטרוניתא שלווה ממנה וקיבלה את פירעון החוב בדרך ניסית. וכפי שכתב הר"ן (ד"ה ומן מטרוניתא): "פעם אחת הוצרכו ר"ע ותלמידיו מעות, והלכו אצל מטרוניתא, אמרה לו לר"ע הריני מלווה אותך ותהיה אתה לווה והקב"ה וים ערבים בדבר, קבע לה זמן לפרעון, וכשהגיע זמנה הלכה אותה מטרוניתא על שפת הים אמרה: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שר"ע חולה ולא היה בידו לפרוע חובו, ראה שאתה ערב בדבר, מיד נשתטית בתו של קיסר ונטלה ארגז מלא אבנים טובות ודינרי זהב וזרקה לתוך הים, והים הביאתו במקום שהיתה אותה מטרוניתא יושבת על שפת הים, מיד נטלה אותו ארגז והלכה לה, לימים נתרפא ר"ע ובא לו אצל ההיא מטרוניתא ומעותיו בידו לפרעון חובו, אמרה לו חזרתי אצל הערב והוא פרע כל החוב, והא לך מה שנתן לי יותר, ומאותו ממון שהחזירה לו נתעשר ר"ע".
הרי להדיא שנתעשר ר"ע מאותו האוצר שהים פלט בדרך ניסית, וזהו לכאורה צ"ב, דהלא אסור ליהנות ממעשה ניסים.
♦
ג.
יישוב התמיהות הנ"ל
היה מקום לומר, דכל האיסור ליהנות ממעשה ניסים זהו דווקא בדבר שגוף התהוותו נעשה ע"י נס, משא"כ בנס שגוף הדבר היה בעולם, אלא שהגיע לאדם זה בדרך ניסית, בזה אין איסור ליהנות ממעשה ניסים.
ומעתה יתיישבו במישור כל הקושיות דלעיל, היאך יכלו ליהנות משמן המשחה, משום שגוף השמן היה בעולם, ונעשה נס שלא נחסר.
ומהאי טעמא, יכול היה יעקב ליהנות מהכבשים שהביאו המלאכים, מאחר שגוף הכבשים היו בעולם, אלא שפעולת העברתם ממקום למקום נעשתה ע"י מלאכים, וכהאי גוונא אין איסור ליהנות ממעשה ניסים.
ובזה מיושב נמי, היאך אליהו כלכל את עצמו מן הבשר שהביאו לו העורבים בנס. מכיוון שגוף הבשר היה בעולם והגיע ממטבחו של אחאב (חולין ה, א) ולא היה נס ביצירת הבשר.
ולהכי יכלו הנשיאים להתנדב את אבני החושן שהגיעו בנס על ידי העננים מגן עדן, משום שלא היה זה חידוש בבריאה, אלא העברה ממקום למקום וכהאי גוונא שרי.
וכן בנס ד' המלכים שאירע לאברהם, לא התחדש לו ממון ניסי, אלא שדרכי ניצחון המלחמה היו בדרך נס, ומשום כך היה מותר לו ליהנות מרכוש מלך סדום.
ולהכי ר"ע יכול היה ליהנות מהאוצר שהגיע לו ע"י זריקת בת הקיסר את האוצר מגנזי המלוכה, משום שממון זה היה בעולם, ורק הגיע לידיו בדרך ניסית.
אך יש להוסיף עוד בהסבר הדברים.
♦
ד.
הוספה בביאור הדברים
הנה היעב"ץ תירץ את קושייתו מאשת רחב"ד, שהתמלא התנור חלות, וכן מאשת עובדיה, שנתרבה השמן. ולכאורה אסורים החלות והשמן משום מעשה ניסים. ותירץ, שהיה לה מעט ונתרבה, בשונה מהמלאכים שהביאו חול והפך לחיטים, שזו בריאה חדשה. וכעין זה מבואר בבן יהוידע (תענית שם)[5].
ויש לבאר על פי דברי הט"ז (או"ח תרע, א): "שאין הוא יתברך עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפילו הוא דבר מועט, אז הוא יתברך נותן ברכה להרבות המעט, משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה וכו'", עיי"ש.
ומעתה יובן היטב החילוק דלעיל, שאם נוצר דבר חדש על ידי נס, אזי אין זה 'ברכה' אלא מעשה ניסים שהטריח את בוראו לשנות סדרי בראשית. בשונה מדבר שנמצא ומחוסר הבאה או ריבוי, שבזה נחשב הנס ל'ברכה' ושפיר מותר ליהנות מזה.
ואף בנס פך השמן בחנוכה, לא מיבעיא לדברי הגר"ח מבריסק, שלא היה זה ריבוי שמן בכמות, אלא באיכות השמן שהתווסף באיכותו, ובער יותר זמן במעט שמן, ולהכי, וודאי היה מותר בהנאה. יתירה מזאת, למבואר עתה אתי שפיר היטב, דבדבר שהוא בגדר של 'ברכה' אין בזה איסור הנאה ממעשה ניסים[6].
♦
ה.
בעיקר האיסור הנאה מניסים
יש לדון בגדר האיסור ליהנות ממעשה ניסים, האם זהו איסור גברא כפשוטו, או שזהו איסור חפצא ליהנות מדבר שנעשה בנס, או שמא משנת חסידים היא ולא משום איסור נגעו בה.
המצפה איתן (מנחות סט, ב ד"ה ע"י נס) הוכיח מכמה ראיות שזהו איסור דרבנן. ובשדי חמד (מערכת האל"ף כלל פז) כתב בשם החיד"א (יעיר אוזן, מדבר קדמות מערכת המ"ם אות ג) שהוי רק משנת חסידים[7]. וביכין (סופ"ג דמידות) כתב שמוכח מכמה דוכתי כי בשעת הדחק מותר ליהנות ממעשה ניסים.
♦
ו.
ביישוב קושיית המצפה איתן
הנה המצפ"א (שם) הוכיח כדבריו, מהגמ' במנחות (סט, ב) לגבי חיטים שירדו בעבין מהן למנחות, ומבואר בתוס' (שם) שירדו בנס מן השמים. ואי נימא שזהו איסור גמור, אם כן, היאך יכולים להקריב זאת למנחה, הלא יש דין בקרבנות שיהיו ממשקה ישראל (מנחות ו, א) היינו, דבעינן דין היתר אכילה לישראל.
ויש לדון ביישוב קושייתו מכמה אנפי: א. דאף אם נאמר שזהו איסור גמור, מכל מקום הלא הוי 'איסור גברא' שאסור ליהנות ממעשה ניסים. ואיסור גברא, יתכן שאין זה פסול במשקה ישראל, שהינו פסול בחפצא של הקרבן שאיננו ראוי לאכילת ישראל מחמת איסור עצמי, והכא שאני, שאין זה אלא איסור גברא, ומחמת גוף החיטים מותרים הם באכילה, אלא שאסור לאדם לאכלם בכדי שלא יתמעטו זכויותיו. ושפיר חשיבא 'משקה ישראל'.
ב. עוד י"ל, עפ"י משכ"ת המצפ"א בתענית (הובא לעיל אות א') שהאיסור של מעשה ניסים נאמר רק ליחיד לא לציבור. ובציבור אין זה אלא הרחקה, אם כן שפיר חשיב 'משקה ישראל', מחמת שהמנחה הינה לצורך הציבור. ולצורך ציבור מותרים החיטים באכילה, והבן.
ג. בעיני שמואל כתב ליישב את קו' המצפ"א, שמצוות לאו ליהנות ניתנו ולהכי מותרים אף הכהנים באכילת המנחה. ויש לעיין בזה מדברי הר"ן (נדרים טו, ב) שבהנאת הגוף לא אמרינן מללה"נ.
♦
רשב"י ועץ החרובים
בגמ' בשבת (לג, ב) מבואר שנעשה נס לרשב"י ובנו במערה ונברא להם עץ חרובים למאכלים ומעיין מים. ויש להעיר, דהלא איכא הנאה ממעשה ניסים. (ובדוחק י"ל דהיה זה פיקוח נפש).
אמנם י"ל, דהואיל ואצל רשב"י אכילה היתה לצורך גבוה, ואם כל האיסור הוא משום שמא ינכו מזכויותיו, אם כן היות ורשב"י אכל לצורך גבוה, אם כן לא ניכו לו מזכויותיו.
♦ ♦ ♦