רב ואב"ד דאלקוסט
וראש ישיבה בישיבת כנסת ישראל-סלבודקה
קידושין בקרקע ובמחובר לקרקע[1]
א. הרשב"א בקידושין (ב, א ד"ה בדינר) כתב דאיכא למימר דבקידושין אין יכול לקדש בקרקע ובמחובר לקרקע, ומביא ראיה מגיטין (י, א) דלא חשיב מחובר, משום דמילתא דאיתא בקידושין לא קתני. והביא שכן סבר בעל העיטור ומשום דמקשינן הויה ליציאה ואח"כ כתב א"נ י"ל דבתורת כסף מהני, ורק בכתב שטר על המחובר לא מהני, עיי"ש. וקשה דיועיל עכ"פ בתורת כסף כמו שמצינו בשטר (קידושין מח, א), שמין את הנייר את שיש בו שוה פרוטה מהני בתורת כסף.ב. ונראה, דהנה צריך להבין הא דמהני בשטר חוב בתורת כסף, אם זהו משום דבכל קנין שאדם עושה ויש במעשה זה קנין מועיל ושאינו מועיל, אע"פ שעושה את האינו מועיל מכל מקום מהני המועיל שיש בו, א"כ קשה אמאי אמרינן בב"מ (י, א) ראה את המציאה ונפל עליה אינו קונה משום דבנפילה ניחא ליה לקנות, בד' אמות לא ניחא ליה לקנות, ואמאי, נימא הכי כיון שמכל מקום יש בזה קנין ד' אמות המועיל אמאי לא מהני, אלא על כרחך צריך לומר שכשאדם עושה מעשה הקנין, אינו חושב אם קנין זה יועיל ואם אינו מועיל אז יועיל הקנין האחר שיש בו, דאם כן קשה כדבארנו.
אלא צריך לומר שכשאדם עושה מעשה הקנין, חושב הוא בכל הקנינים ביחד, וזה מהני רק כשהקנין האחד אינו סותר את השני, אז מהני או זה או זה, אבל כשאחד סותר את השני ודאי דאין יכול לקנות בו.
ולכן בשטר חוב כשנותן השטר, חושב בהכסף שכתוב, וגם בהכסף ששוה הנייר ושניהם אינם סותרים זה את זה, ששניהם קנין כסף, ולכן אם אינו מועיל הפרוטה שכתוב בו, מועיל הפרוטה ששווה הנייר, אבל שכותב שטר על מחובר לקרקע אז אין שייך זה. דהנה מצינו בגיטין (כ, ב) כתבה על טס של זהב ואמר התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך. והקשה הרשב"א (שם ד"ה אמר) כיון שנותן לה הטס בכתובתה הא הוי אותיות פורחות באויר, ותירץ דהוי כמחילת הכתובה, עיי"ש. משמע הא בלי מחילה לא מהני דהוי אותיות פורחות באויר, וא"כ כשכותב שטר על מחובר אם דעתו נמי על הנייר הוי אותיות פורחות באויר, והוא חפץ שגם דברי השטר יועילו לקנין ובזה ודאי לא מהני הקנין המועיל, דהוי סתירה למחשבתו.
ג. לכן ניחא נמי במציאה דאי נימא שדעתיה גם על ארבע אמות, והד' אמות הרי תמיד קודם לנפילה, וא"כ אמאי נפל עליה כיון שכבר קנה, אלא ודאי לא ניחא ליה לקנות גם בהד' אמות, והד' אמות סותרות מחשבתו שרוצה לקנות דוקא בנפילה.
ובזה ניחא נמי במקדש במלוה אמאי אינה מקודשת בהנאת מחילה מלוה שיש בה, אבל בזה ניחא, דאי נימא שדעתו נמי על הנאת מחילת מלוה א"כ אין כאן מלוה, כיון שכבר מחל והוא חפץ לקדשה גם בגוף המלוה, וכיון שסותר לא מהני, וכן ניחא בזה עוד כמה קושיות בענין זה.
♦ ♦ ♦