ירושלים
בדין הלבשת ציצית פסולה לילד קטן
שאלה: ציצית ילדים שנפסלה כגון שנחתך אחד מן החוטים מן הצד סמוך לכנף הבגד או שנחתך בקשרים שמעל החוליה הראשונה או שנחתך בכריכות שבחוליה הראשונה [שבכה"ג הציצית פסולה לכל הדעות], האם מותר להלבישה לילד קטן "שלא הגיע לחינוך", וכן האם מותר לחנכו לברך עליה ברכת הציצית?♦
בגמ' סוכה מב. קטן היודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית. ובספרי זוטא סוף פרשת שלח לך "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית" להזהיר גדולים על קטנים מכאן אמרו תינוק היודע להתעטף בציצית אביו לוקח לו טלית. וברמב"ם (פרק ג מהל' ציצית הלכה ט) כתב: ומד"ס שכל קטן היודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות, וכ"פ מרן השו"ע (או"ח סימן יז סעיף ג).
וכתב הגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (חלק א סימן קא) שקטן שהוא כבן שש כבן שבע שנים נקרא הגיע לחינוך לענין שאביו צריך לחנכו במצות ציצית, וכמ"ש בספר החינוך סוף פרשת שלח לך, וכ"כ הב"ח (סימן יז) בפירוש דברי הסמ"ק. ועי' בשו"ת שמן רוקח (חלק ג סימן כה) ובשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח בהשמטות סימן כד עמוד קצ) ע"ש.
ובשו"ת לב חיים הנ"ל הביא את מ"ש בקיצור השל"ה (סוף הלכות ציצית) בשם מצת שימורים לרבי נתן שפירא: נער קטן שיודע לדבר תיכף ילבישו אותו טלית קטן כי מכח זה יזכה בקטנותו לנשמה רמה ונשגבה ושורה עליו רוחא דקודשא והוא על פי הסוד ולא כמו הנוהגין שאין מלבישין הנער טלית קטן עד שהוא גדול קצת ועל ידי זה שורה עליו רוחא דמסאבא ומכסה את מוחו מלהבין בדברי תורה ולכל הפחות לא ימתין יותר מלהיות הנער בן ג' שנים שילבישהו טלית קטן הסימן כי האדם עץ השדה' כמו שהעץ הוא ג' שנים ערלים ע"כ. ועי' בא"ר (ס"ס יז) שכתב שנכון להלביש אחר גיל שלש שעי"כ יזכה לנשמה גבוהה על שם הכתוב "כי האדם עץ השדה" ובנטיעת עץ נאמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'". והובא ג"כ בשערי תשובה (סי' יז סק"ב). וכ"כ בשבט מוסר (פרק לא) שמשנעשה הקטן בן שלש שנים יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין יותר.
והנה במרדכי בהלכות קטנות (אות תקמד) כתב וז"ל: אומר הרב שלמה מדרויש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה שיש לו ארבע כנפות והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאף על גב דאיפסיק בכרמלית דרבנן שרי מפני כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור לכן נראה לר"י דמצות עשה בציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפות בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עימו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין אתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר בכל שעה שלובשו דהטל בו ציצית וכו'. עד כאן [ועי' במג"א (סי' יג סק"ח) שגם בחול, אם הוא בעיר שאין בו ציצית דינו כמו שבת וכ"כ בחי' רע"א (על השו"ע סי' יא מג"א ס"ק יג). ויש חולקין בזה, כמ"ש בשו"ת הר צבי (ח"א סי' טז) ובמקראי קודש סוכות (ח"א עמ' קכט)].
ובתהלה לדוד (סימן כד) הביא סיוע לדברי המרדכי ממ"ש בתיקוני זוהר (תיקון י) שציצית ותפילין אינן כשור לעול וכחמור למשא ובשבת אתמר בהון "למען ינוח שורך וחמורך" ע"כ. ולכאורה אין הדבר כן, דבתפילין שפיר דשבת לאו זמן תפילין הוא אבל ציצית מאי איכא למימר, ולסברת המרדכי הנ"ל א"ש ע"ש.
♦
א. ב.
ובמחלוקת הנ"ל בין ר"י והר"ש מדרויש נראה שנחלקו האם בכל מצות עשה יש רק את המצוה החיובית, ובביטולה אינו אלא מבטל את העשה, או שבכל מצות עשה יש גם איסור עשה, ובביטולה מלבד זה שאינו מקיים העשה גם עובר על איסור. ולכן ההולך בבגד ארבע כנפות בלא ציצית מלבד ביטול העשה של ציצית עובר גם על איסור. ובדעת ר"י נראה שאין איסור להלך בבגד בלי ציצית, אלא כשהולך בבגד של ארבע כנפות מוטל עליו לשים ציצית.וי"ל לפי"ז שבקטן פחות מגיל חינוך שאין מצוה לחנכו להטיל ציצית בבגדיו, אלא יש בזה רק ענין לנשמה גבוהה וכדלעיל, אין איסור להלבישו בבגד של ארבע כנפות. ומצאנו כיוצ"ב בב"ח בסי' רסט שכתב דהא דאסור לתת לקטן לשתות לפני הקידוש בבית כנסת הוא רק בקטן שהגיע לחינוך "אבל בקטן שלא הגיע לחינוך לית ביה איסורא". והיינו מכיון שהוא לא שייך בחינוך קידוש, לכן לא שייך ביה איסור האכילה.
וכן יש ללמוד ג"כ ממ"ש המג"א (סימן תרמ ס"ק ג) שאסור לגדול להאכיל לקטן בידים מחוץ לסוכה יותר מכביצה פת ע"ש, וכ"פ האליה רבה (סימן שמג ס"ק ג) והחיי אדם (כלל קמז דין ה) והמשנ"ב (סי' תרמ ס"ק ה) ובכה"ח (שם אות יא) ובחזון עובדיה (סוכות עמ' קנב), (ועי' בהגר"ז סימן תרמ סעיף ד, ובערוך לנר סוכה ב: ד"ה ואיהי).
ובמ"ב בשער הציון (שם בסי' תרמ סק"ח) משמע שאיסור זה הוא רק על קטן שהגיע לחינוך, וכ"כ הגר"ח קנייבסקי בשונה הלכות (ס"ב) שהאיסור להאכילו ולבטלו מהמצוה נאמר רק שהקטן הגיע לחינוך ויש עליו מצוה מדרבנן לקיים מצוה זו. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג סימן ריא שנראה פשוט כן בדעת המ"ב, שהיינו דוקא כשהבן הוא בן ה' או ו' שנים שאינו צריך לאמו דחייב בחינוך ע"ש. וחזינן שקטן שלא הגיע לחינוך מותר להאכילו מחוץ לסוכה מכיון שאין חייבים לחנכו ואין עליו את המצוה, ולכן אין ג"כ את האיסור להאכילו. וע"ע בחקר הלכה ח"ב (מע' קטן אות ח ד"ה שוב).
ואף שבדברי המג"א י"ל שס"ל שלהאכיל מחוץ לסוכה הוא "איסור" ולא רק שמבטל מצות עשה, שהרי איהו ס"ל בסי' רסט שאין איסור לא תאכילום בביטול מצות עשה, וא"כ אף בקטן בפחות מגיל חינוך יש לאסור להאכילו, מ"מ מצאנו רבים שס"ל שהוא רק ביטול מצות עשה. ועי' לרבינו אברהם מן ההר (סוכה כו. עמ' פד) שהשושבינין של החתן שעליהם מוטלת המצוה לשמח חתן וכלה פטורים מן הסוכה, שאין עיקר השמחה אלא בחופה. ואעפ"י שהסוכה מצוה מן התורה, מ"מ משום מצוה דרבנן דשמחת חתן וכלה מבטילנן מצות סוכה דאורייתא משום ד"שב ואל תעשה שאני" ע"כ. ומוכח שס"ל שאכילה מחוץ לסוכה נחשבת לשב ואל תעשה. ואף שהפמ"ג (א"א סימן תרמ סק"י) כתב שאונן אסור לאכול מחוץ לסוכה, שהרי אונן פטור מברכה כיון שהוא רק מצוה ואונן פטור ממצוה, אבל לאכול מחוץ לסוכה הוא איסור. ומשמע שס"ל שאכילה מחוץ לסוכה נקרא קום ועשה. וע"ע בא"א שם ס"ק טו שכתב שמי שבא בדרך לסוכת חברו או בין העכו"ם ורוצים ממון הרבה בשביל הסוכה, עי' סי' תרנו שעל מצוה עוברת אין צריך לבזבז ממון רב, וי"ל שב ואל תעשה וסוכה קום ועשה אוכל באיסור כמש"ל לעיל אות י עכ"ד.
כבר עמד ע"ד בבכורי יעקב (סימן תרמ ס"ק יט) ודחאם, שכיון שהאונן צריך לעשות מעשה ללכת לסוכה ה"ז עוסק במצוה שפטור מן המצוה. וכן ההולכים לדבר מצוה פטורים מן הסוכה מאותו טעם שאונן פטור מן הסוכה. וע"ע שם בס"ק כה שחלק על הפמ"ג בענין לבזבז יותר מחומש, יעו"ש. וכ"פ בערוך השלחן (סי' תרמ אות יג) לפטור את האונן מלילך לסוכה, וכ"כ בשו"ת משיב הלכה לוריא (ח"א סי' רמו). ושוב ראיתי להפמ"ג גופיה בספרו תיבת גמא (פר' יתרו אות א) שג"כ ס"ל כן, שהא דמותר להאכיל קטן מחוץ לסוכה הוא משום שלא נמצא איסור לאכול חוץ לסוכה רק מצוה איכא לאכול תוך סוכה. ודומיא דציצית, דלא אסרה תורה לילך בלא ציצית בבגד ד' כנפות כ"א שצריך לעשות ציצית ע"ש.
וכ"כ בשו"ת אמרי בינה (או"ח סימן יג אות ג) ששלוחי מצוה שפוטרים מן הסוכה משום דחשיב ליה בשב ואל תעשה, ותמה על הפנ"י בסוכה כה. שחשיב ליה קום ועשה יעו"ש. ועי' לרע"א בחי' למס' סוכה (דף כה) שהביא מי ששאל על הא דאמרינן שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וילפינן מהתם לפסח, והא התם הוי שב ואל תעשה, מה שאין כן בסוכה שאכילה ושינה מחוץ לסוכה עובר בעשה בידיים. וכתב רע"א להשיבו, שאין על האכילה איסור כלל שלא לאכול מחוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שתהיה אכילתו בסוכה ואם אינו הולך לסוכה לאכול שם מבטל מצות עשה. ואם כן הוי רק שב ואל תעשה שאינו אוכל בסוכה. והרי אפילו מצות ציצית, ס"ל למרדכי, דבהולך בבגד ארבע כנפות בלי ציצית אינו עובר בעשה, דאין איסור על הילוך בגד בלא ציצית, אלא שכשהולך בבגד זה מוטל עליו המצוה לעשות ציצית וכו'. אולם ברע"א סוכה דף מו על הא דבבין השמשות לא נוטלים לולב דהוי ספק דרבנן ואילו בבין השמשות דתשיעית צריך למיתב בסוכה כתב וז"ל: ובאמת מההיא דסוכה יש לדחות דלענין אכילה חוץ לסוכה הוי כעין איסור ולא רק ביטול מצוה וכו'. ונראה שהוא איסור ולא רק ביטול מצות עשה.
וכ"כ בספר עמק סוכות (סוכה כה.) לדמות בין בגד של ארבע כנפות שחשיב שב ואל תעשה ולא קום ועשה וה"נ האכילה מחוץ לסוכה אינה עברה מצד עצמה אלא ממניעתם ממצות סוכה חשיב שב ואל תעשה. וע"ע בחתן סופר שער הטוטפת סימן יד.
וכן נראה בשו"ת גינת ורדים (חיור"ד כלל ו סימן יד) שס"ל שאכילה מחוץ לסוכה חשיב שב ואל תעשה. וע"ע בשו"ת בנין שלמה (סי' מז דף נו רע"ג).
שוב ראיתי להגרש"ז בהליכות שלמה (סוכה פ"ט הכ"ד) שהביא את דברי המג"א ודחה דבריו, שבאכילה מחוץ לסוכה אין שום איסור ואין בו איסור ספייה. וע"ע שם בהליכות שלמה בעמ' קעט במה דפליג ע"ד הגרש"ק בנדרי זירוזין ע"ש (וע"ע במנחת שלמה על מס' סוכה ב: ובשו"ת מנחת שלמה ריש סימן א).
וראיתי בשו"ת בנין אב (ח"ג סי' ג אות ו) שכתב להוכיח ממ"ש המנחת חינוך מצוה שכה שמי שישב בסוכה בלא כונת מצוה, נהי דלא קיים מצוה, אך מ"מ לא עבר איסור במה שישב מחוץ לסוכה, דכיון שאינה מצוה חיובית אף שלא מקיים מצוה לא חשיב ביטול עשה, דמ"מ ישב בסוכה של מצוה יעו"ש. ומשמע שיש איסור לישב מחוץ לסוכה, ע"ש. ואין זה מוכרח, שאפ"ל שאין כונת המנחת חינוך שהוי איסור בעצם מה שאוכל חוץ לסוכה, אלא האיסור הוא ביטול עשה ודו"ק. וע"ע בשערי יושר (שער ג פי"ט) ובמקראי קודש (סוכות ח"א עמ' כד והלאה).
וכיוצ"ב כתב הרא"ש (פ"ג דברכות סימן ב) בשם מהר"ם מרוטנבורג שאונן אוכל במוצ"ש בלי הבדלה, וכ"פ בטוש"ע (יו"ד סימן שמא ס"ב). וע"כ שהאכילה חשיבא שב ואל תעשה אף שאין לאכול לפני הבדלה, ולא חשיב לאיסור בקום ועשה, שאל"ה היה אסור לאונן לאכול לפני ההבדלה. ועי' למהר"י עייאש בשבט יהודה (סימן שמא) שכתב שאונן פטור מנט"י כיון שחשיב שב ואל תעשה ע"כ [ועי' במלא הרועים (חולין קה.) שג"כ חשיב ליה לנט"י מצוה ולא איסור, וע"ע בשו"ת שאילת שאול (או"ח סימן כא) ובשו"ת מחשבת חיים (סימן כט) ובעולת כהן (הל' נט"י סימן א ס"ק יב)].
עוד יש כיוצ"ב בבית יוסף סימן תעא, שהביא בשם התה"ד (סימן קכה) שקטן שאינו מבין בסיפור יציאת מצרים מותר להאכילו מצה בע"פ. ובשו"ת חקרי לב (או"ח ס"ס סט בד"ה והנה) תמה שהרי בב"י סי' רסט מבואר שאין להאכיל קטן במצות עשה. ולהנ"ל אפ"ל שכיון שכל דין איסור אכילת מצה בע"פ הוא מדין שיהיה היכר לאכילתה בערב, ולכן בקטן שלא מוטל עליו לאכול מצה בליל הסדר שלא הגיע לחינוך, מותר לו לאכול בערב פסח את המצה, כי הוא לא שייך באיסור זה[2].
♦
והנה בגמ' יבמות צ: מבואר שציצית הוי שב ואל תעשה. ובתוס' שם בד"ה כולהו נמי הקשו נמי שאיך סדין בציצית הוי שב ואל תעשה, דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין ציצית הרי עובר בידים. וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד שנתעטף, דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות דף מא. ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא.
ומקושיית התוספות נראה שהם סוברים שבכלל חיוב התורה להטיל ציצית נכלל גם איסור לבישת בגד שאין בו ציצית, ולכך הקשו התוספות הרי יש כאן עקירת חכמים בקום ועשה. ואף בתירוצם לא חזרו בהם התוספות מסברתם שאסור ללבוש ארבע כנפות ללא ציצית, אלא חידשו שהחיוב להטיל ציצית מתחיל לאחר העיטוף, וכל שאינו מטיל ציצית בבגד הרי הוא עובר על איסור לבישת ארבע כנפות ללא ציצית. ומבואר בתוס' שלא ס"ל כדעת ר"י, אלא ס"ל כר' שלמה מדרויי"ש שמלבד העשה יש גם איסור, ושלכן אם היתה המצוה בשעת עיטוף ההולך בלא ציצית הרי הוא מבטל את המצוה בקום עשה, שעצם הלבישה אסורה.
ובשו"ת שאגת אריה (סימן לב) הקשה ע"ד התוס', שהרי לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית אלא נאמר גדילים תעשה לך, דהיינו החיוב הוא להטיל ציצית בבגד של ארבע כנפות. וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו בשב ואל תעשה, ואז ממילא אין איסור ללבוש בגד כזה כיון שפטרוהו חכמים מציצית. ולמה סברו התוספות שיש כאן עקירה בקום ועשה. ועוד הקשה שם מדברי המרדכי בשם ר"י שהבאנו לעיל שמותר ללבוש בגד של ארבע כנפות כשאי אפשר להטיל ציצית, והרי מדברי התוס' משמע שגם בתירוצם הם סוברים שיש איסור על מה שהוא לבוש, אלא שהוא רק שב ואל תעשה ע"ש. וכן ראיתי שהקשה כן בקרן אורה ביבמות שם ע"ד התוס' שהחיוב הוא בעיטוף, מ"מ מוגדר הוא בשב ואל תעשה, כיון שיסוד מצות ציצית כדברי ר"י שבמרדכי וכו' ע"ש.
ובאמת שבתוספות הרא"ש שם בשם הריצב"א משמע להדיא שהבינו שבתירוצם של התוספות נתחדש שאין איסור כלל בלבישה, אלא המצוה היא להיות מעוטף בבגד שיש בו ארבע כנפות ולהטיל בו ציצית, וכשאינו מטיל ציצית לא עבר על איסור בידים אלא ביטל עשה בשב ואל תעשה. וא"כ דברי התוס' הם כדברי המרדכי. וחילוק זה כתבו ג"כ הרב שאגת אריה לשיטתו שחלק ע"ד התוס' דסדין בציצית חשיב שב ואל תעשה משום דאין הלבישה אסורה מצד עצמה אלא מחמת חסרון מעשה של מצות ציצית דרמא רחמנא עליה, ולא דמי לאיסור כלאים דהלבישה מצד עצמה אסורה. הילכך אין הלובש בגד בר חיובא בלא ציצית חשיב כעושה מעשה בידים, שאין עושה איסור בלבישה זו אלא שחיסר מצוה בשב ואל תעשה. ולפי האמור כן אפשר לפרש בדברי התוס' ודו"ק. וכן מוכח בתוס' כתובות מ. (ד"ה כגון) כדעת המרדכי וכמ"ש בפני יהושע שם ע"ש. וכן ראיתי במגן גיבורים (סי' יג סק"ו) שכתב לבאר שאין סתירא בין המרדכי לתוס' לפי מה שכתבו התוס' בסוף דבריהם ע"ש. ועי' להמג"א (סי' יג סק"ח) שכתב בפשיטות את דברי המרדכי עם התוס' ביבמות הנ"ל. וע"ע בקובץ הערות (סי' סט אות יד) במ"ש לבאר את דברי ר"י שבתוס' עם דברי ר"י שהובא במרדכי ע"ש[3].
ולפי מה שנתבאר שדברי המרדכי והתוס' שוים יש לדחות את מש"כ השאגת אריה שם שלתוס' יש לברך אחרי העיטוף בטלית. ולפי האמור אף לתוס' יש לברך לפני העטיפה. ועוד שבתהלה לדוד (סי' ח סק"א) כתב להשיג ע"ד השאגת אריה, שאף לדעת התוס' זה רק מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי שהלבישה עצמה אסורה בלא ציצית, וכמ"ש המג"א (סי' יג סק"ח). וא"כ שפיר יש לברך קודם העיטוף ולא הוי קודם דקודם. וכ"כ באמרי בינה (סימן א) שאף לפי ר"י יש לברך לפני העטיפה [וע"ע בשו"ת מהרש"ג (חלק א סימן כח) ובשו"ת חתן סופר (שער הגדילים והכלאים סימן טז.) וע"ע על דין זה במ"ש בהגהות רע"א (סי' ח) ובשערי תשובה (סק"ב) ובכף החיים (סי' ח סק"ג)]. ועי' באור לציון (ח"ב עמ' רעח) שיש לעשות את אופן עטיפת הטלית באופן שיעטוף ראשו וכל גופו ולאחמ"כ ירימנה ויכסה בה ראשו בלבד ושכן עיקר ושכ"כ בשלמי ציבור דף לב. ושכן ראה לאנשי מעשה בירושלים ע"ש. וע"ע בפתח הדביר (ריש סימן ח) שכן נהג הרב הפרד"ס ע"ש [וע"ע בזכרונות אליהו (מע' ט עמוד פ) ובבא"ח (פר' בראשית אות ה) ובהליכות עולם (חלק א עמ' ב) ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן א) ובשו"ת חמדת אברהם דיין (חלק ב סימן ב)].
♦
ג. ד.
והנה ידועה שיטת בעל המאור (שבת יב ע"א מדפי הרי"ף) שכתב שתכלת מעכבת את הלבן. וכתב הרמב"ן במלחמות שם דאליבא דבעל המאור עכשיו בזמנינו שאין לנו תכלת אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת. ולא עוד אלא שחייב בחטאת דהוה ליה כד' ציציות שמעכבין זו את זו, והו"ל טלית שאינה מצויצית כהלכתה וכל היוצא בה חייב חטאת[4].ובפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות ציצית הביא את דברי הרז"ה וכתב שליכא להקשות איך לובשים טליתות בת ד' כנפות של צמר ופשתים, מאחר דמן התורה חייב בציצית ועוברין על עשה דציצית מאחר דתכלת מעכב את הלבן, שי"ל כמ"ש הב"י או"ח סי' יג בשם המרדכי עכ"ד. וכן הביא בשאגת אריה הנ"ל את הראיה הנ"ל. וע"ע בישועות יעקב (או"ח סימן י"ג ס"ק ב'), ובחתן סופר (שער הגדילים והכלאים בסוף סימן כד) במה שהביא ראיה לשיטת ר"י מדברי הבה"ג והרז"ה יעו"ש.
אולם בדעת הרמב"ם מצאנו שנחלקו באחרונים אם ס"ל כדעת המרדכי. בחמד משה (סימן ח ס"ק ב ובסי' יג סק"א) הוכיח דס"ל דלא כהמרדכי מהא שבפ"ג מהל ציצית ה"י כתב הרמב"ם וז"ל האיך חיוב מצות ציצית כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל לאסור מן התורה ללבוש בגד החייב בציצית בלא ציצית, ואפשר דזה מוכח מלשון הכתוב גדילים תעשה לך וכו' אשר תכסה בה אשר כסית בה לא נאמר כי אם אשר תכסה משמע אשר תרצה לכסות בה. וכ"כ בחתן סופר (ח"א שער הגדילים והכלאים ריש סימן כד) לדייק מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת ה"כ דלא כהמרדכי יעו"ש. אבל בפתח הדביר (סי' יג אות ב) כתב שאין דברי הרמב"ם בהל' ציצית סותרים להמרדכי, שמ"ש הרמב"ם יטיל בה ציצית ואח"כ יתכסה היינו דהכי הוא חיובא דציצית לכתחילה, ומ"ש ואם נתכסה ביטל מצות עשה היינו לאחר שנתכסה בשב ואל תעשה שחיסר המצווה, שבזה גם המרדכי מודה יעו"ש. וכ"כ באמרי בינה (סימן א) להשוות בין הרמב"ם והמרדכי ע"ש[5].
♦
ועתה נבוא לדון אם קיימ"ל כהמרדכי. בבית יוסף (ס"ס יג) כתב בשם תשובה אשכנזית (מהר"ם מרוטנבורג סימן רפז, וע"ע במהר"ח אור זרוע סימן סא סב) שאם בעודו יושב בבית הכנסת מצא שהטלית גדול שלו פסולה ומתבייש לשבת לפני הקהל בלא טלית אפשר שמותר להתעטף בה בלא ברכה דגדול כבוד הבריות. ודחאו בב"י שם, שלא דמי יושב בפני הקהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק. ומשמע שלא ס"ל כדברי המרדכי, שאל"ה היה אפשר להקל בכל גווני. ובתשובה האשכנזית שם מיירי בשבת, כמבואר בתחילת התשובה שם (ומ"מ אף למרן הבית יוסף זה רק אם בא ללבוש טלית פסולה לכתחילה, אבל אם כבר לבש אין צריך לפושטו, וכמו שפסק בשו"ע סי' יג ס"ג שאם נודע לו בשבת שהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות). וכן ראיתי שכתב במאמר מרדכי (סי' יג סק"ד) שמרן הבית יוסף לא ס"ל כהמרדכי (אלא שכתב שמ"מ יש לדחות, דמפני שבסוף התשובה התירו מטעם כבוד הבריות, ומשמע מהאי טעמא דאפילו בחול שרי, לכך השיג מרן ז"ל וק"ל). וכ"כ המור וקציעא (סי' יג) שהב"י לא חשש לסברא זו של המרדכי כלל לקובעה בשולחנו הטהור, אע"פ שלא העיר עליה מאומה. וע"ע למהר"א פאפו בשו"ת פלא יועץ (סוף סימן מז בד"ה וחזינא) מש"כ בזה ע"ש.
והנה הרמ"א פסק בסי' יג סעיף ג שאם נפסק לו בשבת יכול ללבוש את הטלית מכח כבוד הבריות. ובט"ז (סק"ה) כתב להקשות, שהרי ר"י התיר אפי' בלא"ה. ונראה שחשש לשיטת מי שחולק על ר"י, ולכן הכריע הרמ"א כר"י ורק במקום של כבוד הבריות ומשום כבוד הבריות לחוד לא סגי דאין זה ביוש כל כך. ולכן לדעת הרמ"א רק שיש תרתי מותר, שכיון שהוא מתבייש בכך שיושב בבית הכנסת בלא טלית, אבל אם אינו מתבייש אינו רשאי ללבוש טלית פסולה בבית הכנסת בשבת. וכ"כ בנהר שלום (סי' יג סק"א) כדברי הט"ז, שכיון שיש שיטה במרדכי דפליג על שיטת ר"י, לכן לא התיר הרמ"א אלא בצירוף של כבוד הבריות. וכ"כ במור וקציעה (סימן יג) והמאמר מרדכי (בסק"ו). ועי' בחי' חתם סופר (שבת קלא. ד"ה כל שעתא) שכתב שיפה כתב הט"ז שהרמ"א לא התיר אלא רק במקום כבוד הבריות, שכדאי הוא דעת ר"י לסמוך עליו בשעת הדחק, אבל בלי דחק יש לחוש לר"ש ע"ש [ועי' בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סי' יג ס"ק ט), ובא"ר (ס"ק ד) והחיי אדם (כלל יא אות לה) והחס"ל (ס"ק ד) והמ"ב (סוף ס"ק יב)].
♦
ה. ו.
ובעצם דעת ר"י שהובאה במרדכי הנ"ל יש מחלוקת אם ס"ל שיש עכ"פ איסור דרבנן. המג"א (סי' יג סק"ח) כתב שאם אין כבוד הבריות יש איסור דרבנן גם לדעת ר"י[6], וכ"כ בישועות יעקב (סי' יג ס"ק ב). וכן פסק הגאון רבינו זלמן (סי' יג סעיף ו) שבשבת אף שאין איסור מ"מ מדרבנן אסור ללובשו "כיון שסופו לבטל מצות עשה". וכ"פ המשנה ברורה (ס"ק ט וס"ק טו). ועי' בשו"ת דברי יעקב [שור] (מהדורא קמא ס"ס כד) שדן אם נפלה מזוזה בשבת בבית, שיש להקל שלא לצאת מהבית, שאף לדברי המג"א שלענין ציצית מדרבנן אסור ורק משום כבוד הבריות מותר, ה"נ שייך בזה כבוד הבריות, שבזיון גדול לעקור ולצאת מהבית בשבת לבית אחר. וגם יש בזה משום ביטול עונג שבת, דלא מתדר לאינשי להיות מוכרח לסגור דלתי ביתו ולישב בבית אחר כל השבת. וכ"פ בס' בא"ח (ש"ב פר' כי תצא אות ב)[7].אבל המאמר מרדכי סק"ד כתב לחלוק על המג"א, דלדעת ר"י שרי אפילו לכתחילה. והכי דייק לישנא דהמרדכי בדעת ר"י שכתב דאין הטלית אסור ללבוש וגם אינו עובר עליו וכו', ומשמע מלשון זה דשרי ללובשו כך בשבת. וגם מור"ם ז"ל בד"מ העתיק בשם ר"י דמותר ללובשו. ומשמע מזה דלא כהרב מ"א. ועי' בפמ"ג (משב"ז סי' יג ס"ק ה) שכתב ע"ד המרדכי: "כי לא ציותה תורה כי אם שיטיל ציצית ובשבת אנוס הוא דא"א להטיל ציצית וכו' היתר גמור הוא ואפי' איסורא דרבנן ליכא וכו' דהתורה לא ציותה כי אם היכא דאפשר לעשות ציצית צריך לעשות" ע"כ (וע"ע בא"א שם סק"ח). ומ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סי' נג) להוכיח מדברי הפמ"ג (סי' לח א"א ס"ק טו) שס"ל בדעת המרדכי שאין זה היתר גמור ממה שדן שם בענין מזוזה לחלק בין דין התורה לבין גזירת חז"ל, דמדין תורה אין כל איסור לגור בבית שאין בו מזוזה, וחיוב התורה הוא רק לעשות מזוזה, אלא דחז"ל גזרו בזה גם שלא לדור בבית שאין לו מזוזה. והמה לא גזרו אלא רק אם יש לו בית אחר, אבל באין לו דירה אחרת לא גזרו בזה חז"ל. ומבואר שיש עכ"פ איסור דרבנן לפ"ד המרדכי, ורק מהתורה מותר בכה"ג, ע"ש. לענ"ד נראה שאין להוכיח כן, שהפמ"ג שם אזיל לשיטת החולקים על המרדכי, כיון שדעתו בדעת המרדכי שהוא היתר גמור וכמו שנתבאר ודו"ק.
וכ"כ בפתח הדביר (סימן ט סעיף ג), ושם תמה ע"ד הבית עובד (דף מ: אות ד) שמשמע שס"ל שיש איסור כה"ג יעו"ש. וכ"כ בחי' החת"ס שבת קלא. לתמוה ע"ד המג"א שלא ידעתי מנ"ל להמציא הך איסור דרבנן ודברי העלת תמיד דיבר מללו ע"כ. וכן נראה דעת הט"ז (סי' יג סק"א), שכתב שאם נפסקו כל חוטי הציצית באופן שלא נשתיירו בהם כדי עניבה בטלים הם לגבי הציצית ומותר לצאת בהם לרה"ר בשבת [והביאו להלכה בבאר היטב (סק"א) והחות יאיר (במקור חיים שם) ובשו"ע הגר"ז (סעיף א) והמ"ב (סק"ג) וכ"פ העולת תמיד (סק"ב)]. ומשמע שלדעת הט"ז אין איסור ללבוש בגד זה. ונראה ג"כ שס"ל בדעת ר"י שאינו עובר בעשה כשלובשו בשבת, כיון שאינו יכול להטיל בו ציצית (אולם במאמר מרדכי שם סק"א כתב שהט"ז מיירי שנפסקו הציציות בעוד הבגד כבר עליו, ובכה"ג ס"ל להט"ז דאין בזה איסור משום מצות ציצית, דביטול מצות עשה אינו כשלובשו בלי ציצית). וכ"כ במור וקציעא סי' יג שדעת ר"י להתיר בכל גווני. וע"ע בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' כח ד"ה אמנם) שג"כ ס"ל כן [וע"ע בגליון מהרש"א (יו"ד סימן כח) ובאמרי בינה (סי' א דף א ע"ב) ובחי' הגר"ח סנקביץ (סי' יז אות ח וסימן יט אות ז) ע"ש]. ונראה שיש סיוע לדברהם ממ"ש בתוס' רא"ש ביבמות צ: ד"ה כולהו שמכאן הורה ריצב"א שאם נפסק לאדם אחד ציצית בשבת או ביו"ט יכול להתעטף בטליתו "אפילו לכתחילה", משום דלא מחייב עד לאחר שנתעטף.
ובנידונינו יש להביא את מש"כ הגאון שד"ח (בשו"ת אור לי סימן לח), שאחר שהביא את דברי המג"א בדעת המרדכי שיש איסור דרבנן, כתב שנראה שדוקא בטלית שמחויב להטיל בו ציצית מדאורייתא, אבל אם הבגד אין לו חיוב אלא מדרבנן, כדעת מרן שבגד של שאר מינים אינו חייב להטיל בו ציצית אלא מדרבנן, בכה"ג גזירה לגזירה לא גזרינן, ושכן נראה מדברי הישועות יעקב ע"ש. וידוע דרוב טליתות של הילדים הוא משאר מינים ולא מצמר, ואין זה חיוב מדאורייתא.
♦
והנה בעצם דברי המרדכי יש להקשות ממ"ש המרדכי בביצה (סי' תרעז) שאם שכח להטביל כלי בשבת או ביו"ט יקנה אותו לגוי. ולכאורה לפמש"כ בדין ציצית הנ"ל הרי הוא אנוס עכשיו שאין יכול להטבילו בשבת, וא"כ יהיה מותר לו לאכול בכלי בלי טבילה כלל. וכבר כתב בחי' הגרע"א (סי' יג ס"ז) שאם שכח להטיל ציצית בע"ש מותר ללובשה בשבת, וכמ"ש כיוצ"ב הרמ"א בסי' שנה ס"ג והביאו ג"כ להלכה במשנה ברורה (סק"ח ובס"ק יג) שלא קנסינן ליה. וא"כ ה"נ נימא כן.
ובפשטות נראה לומר שחלוק הוא דין טבילת כלים מדין ציצית, שבטבילת כלים החיוב חל מלפני השתמשות בכלי, אבל בציצית החיוב חל אח"כ רק כאשר הוא לבוש בבגד. וכן מוכח ממ"ש הרמ"א ביו"ד סימן קכ סעיף טז (עמש"כ השו"ע אם שכח ולא הטביל מער"ש יתן לגוי): "וכן יעשה אפי' בחול במקום שאין לו מקוה" עי"ש. הרי שגם היכא שאין לו מקוה להטביל את הכלי יקנה לגוי. והרי כה"ג הרי הוא כאנוס היכא שנמצא במקום ללא מקוה, ואפ"ה צריך להקנות לגוי. וחזינן ברמ"א שאף היכא שהוא אנוס חייב בטבילת כלים, ומש"ה צריך להקנות לגוי. והרי בציצית, אם הוא אנוס כה"ג בחול ג"כ אין חיוב של ציצית, ולמה כאן צריך להקנות לגוי. וע"כ שבטבילת כלים החיוב חל מלפני ההשתמשות, ולא שייכא בזה טענא של אונס. משא"כ לגבי ציצית, ועכ"פ לדעת מרן הבית יוסף שנראה שלא ס"ל את דברי המרדכי, כמ"ש לעיל, ניחא שפסק בסימן שכג ס"ז שיר"ש יצא ידי כולם ויתן את הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינו צריך טבילה ע"כ. ושוב ראיתי בתהלה לדוד (סי' שכג ס"ז) שהעיר שלמ"ד שטבילת כלי מתכות דאוריתא אין זה דומה לציצית, ששם בציצית יש לו איסור מדאוריתא ולכן מותר ללבוש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית, אבל להטביל כלים מדאוריתא מותר, ומשו"ה צריך להחמיר שלא להשתמש בכלי שאינו טבול בשבת. אבל למ"ד שטבילת כ"מ הוא מדרבנן, מנ"ל להחמיר מלהשתמש בהם בשבת ויו"ט בלי טבילה, כיון דהם אמרו שצריכין טבילה והם אמרו דבשבת ויו"ט אסורים לטבול, א"כ לשתרי להשתמש בהם כמו ללבוש טלית בלי ציצית. ואף דהתם כתב המ"א פשוט דעכ"פ איסורא דרבנן איכא, ע"כ התם גוף המצוה דאורייתא אבל בדרבנן מנלן ע"כ. וע"ע בשו"ת להורות נתן (חלק י סי' פא אות ז). ולפי האמור ניחא.
וראיתי בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תיח אות יא) שדימה בין טבילת כלים לדין ציצית, וס"ל שכמו שהמרדכי כתב לגבי דין ציצית שאם הוא אנוס וכו' הו"ה לענין טבילת כלים בשבת שפטור מלהטביל אם לא הטביל בע"ש, ואף שיש עצה לתת לגוי א"צ לזה ופטור מהטבילה יעו"ש. וז"א, שהרי המרדכי כתב כן להדיא במס' ביצה שיש לתת לגוי בשבת ולא דימה את זה למה שכתב הוא עצמו בהל' ציצית, וע"כ שיש לחלק בין דין ציצית לבין דין של טבילת כלים[8].
ועפ"י האמור נראה שאין להקל בטבילת כלים באופן שאינו יכול להטביל שנאמר שאין איסור להשתמש בלי טבילה, וכמ"ש במנחת שלמה (ח"ב סימן ס"ו אות י"ד) דכיון דאין האיסור אלא מדרבנן אפשר דמי שאין בידו להטביל אין עליו איסור כי האיסור נמשך מהמצוה, ולכן אורח שאינו יכול להטביל כלים אלו אין עליו איסור להשתמש בכלים ללא טבילה. וכ"כ גם במעדני ארץ שביעית (סט"ז) ע"ש. ולפמ"ש שבטבילת כלים החיוב הוא מלפני השתמשות אין כאן פטור של אונס. שוב ראיתי במנחת אשר (ח"ג סי' ס) שכתב לפקפק בדברי המנחת שלמה בזה ושאין לדמות דין ציצית לטבילת כלים, שבתוס' הרא"ש ביבמות צ' ע"ב מבואר דהר"י שחידש הלכה זו במרדכי מנחות סימן תתקמ"ד לשיטתו הלך, דס"ל ביבמות שם דאין מצות ציצית חלה על האדם אלא לאחר לבישת הבגד. ומשו"כ חשיב אונס, דלפני לבישת הבגד אינו מצווה בציצית ולאחר לבישת הבגד אינו חייב לפושטו כיון דאנוס הוא מלהטיל בו ציצית. ומבואר בדבריו דאילולי שאינו מחוייב בציצית עד לאחר לבישת הבגד לא היה בזה היתר כלל, כיון שאינו אנוס וכפוי ללבוש בגד זה ולבטל מצות ציצית. ולפי"ז פשוט דבטבילת כלים, שחיובה לפני השימוש בכלי ולא לאחריה, אין כאן פטור אונס כלל, דלא ישתמש בכלי סעודה ולא יבטל מצות טבילתן, וא"כ אין בזה היתר כלל. ועוד, שלפי מה שכתב המגן אברהם שם בסימן י"ג סק"ח דאף לשיטת הר"י, שהוא שיטת השו"ע שם, אסור מדרבנן, ואין בזה היתר אלא משום כבוד הבריות. ולפי"ז אף בני"ד יש איסור דרבנן. ואין נראה להתיר בני"ד משום כבוד הבריות, דמלבד הדוחק הגדול לומר דיש היתר משום כבוד הבריות לאכול בכלים שאינם טבולים, נראה עוד דבודאי אין זה נכון לכתחילה לדחות איסור משום כבוד הבריות [ובאמת שלפעמים יש כבוד הבריות היכא שמתארח ואין יכול לשתות, ובכה"ג יכול לסמוך על סברא זו של המרדכי]. וכ"פ בהליכות עולם (חלק ז עמ' רנג) ג"כ, שמי שמתארח אצל אדם שלא הטביל אסור לו לשתות. ושם סמך ע"ד הגרש"ז רק במתארח בבית מלון, שיש שם ג"כ סברא של כלים שעומדים לסחורה ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן מד) ובס' אהל יעקב (הל' טבילת כלים עמ' שכח) ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה סימן רנט) ובחוט שני (הלכות טבילת כלים עמ' לא)[9].
♦
ז. ח.
והנה בשפת אמת מס' סוכה (דף מב.) כתב עפי"ד התוס' בערכין ב: שבציצית לא תני לוקח כדקתני בתפילין משום דמסתמא יש לו טלית, ומשמע שאם אין לו מחויב לקחת לו וכו' ולהשמיענו שקודם שיעור זה לובש ארבע כנפות בלי ציצית. וצ"ל שלא דמי לנבלות שאסור להאכילו בידים, שאיסור חמור ממצוה, וכעין מ"ש המג"א בסי' רסט שמותר להאכיל קטן לפני קידוש עכ"ד [וע"ע בשו"ת שארית יוסף (סימן ו) ובחיי אדם (כלל סו אות י) ובשו"ת דברי יציב (חאו"ח סי' רמג)].ויש לעמוד ע"ד השפת אמת, שיש לומר שמש"כ המג"א לחלק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור, הוא רק באיסור דרבנן, אבל באיסורי דאורייתא לא ס"ל כן. והראיה, שהרי המג"א גופיה כתב בהלכות סוכה בסי' תרמ לאסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה. וע"כ שהמג"א ס"ל לחלק אם האוכל מותר ורק השעה אוסרתו, רק באיסורי דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא ס"ל לחלק כן. ולכן באכילה ביום כיפור ואכילה מחוץ לסוכה ס"ל לאסור להאכיל קטן. ואף ששם בסי' רסט כתב להתיר ג"כ ביוה"כ להאכיל לקטן, נראה שחזר בו בסי' תרטז וס"ל שלא אומרים את חילוק זה בדאורייתא, וכמ"ש בדעת המג"א התהלה לדוד (סי' שמג ס"ק ד) יעו"ש. ונראה ג"כ שהא שהמגן אברהם ס"ל בסימן קו שמותר לתת לקטן לאכול לפני התפלה, וציין למ"ש בסי' רסט סק"א וע"ש במחצית השקל, י"ל שאולי ס"ל שאיסור אכילה לפני התפלה הוא רק מדרבנן. ועוד, שהמג"א סמך שם על עוד טעמים שכתב שם להקל, וכמ"ש הגר"ש טויבש (סי' קו) ועי' יבי"א (חלק ד או"ח סי' יב אות טו).
אלא שעדיין יש מקום לומר שגם בדאורייתא ס"ל להמג"א לחלק בין אם הזמן הוא היתר, לפמש"כ בלבושי שרד בסי' תרטז להגיה בדברי המג"א בסי' תרמ שמותר לתת לקטן לאכול מחוץ לסוכה. ועי' להפמ"ג בסי' תר"מ בא"א סק"ג שכתב וז"ל: עמ"א ומ"ש שאחר לא יכול להאכילו בידים לכאורה ראוי להיות יכול אחר להאכילו בידים דיש חילוק בין אכילת איסור ובין היתר בזמן האסור כמ"ש ריש סימן רס"ט וי"ל בזה ועא"ר סימן שמג עכ"ל. וע"ע בשו"ת מנחת אלימלך (סימן ה אות ג). ולפ"ד א"ש, שהמג"א הולך בסברא שכל שהזמן הוא היתר מותר לתת לקטן, ורק ביום הכיפורים הוי כמאכיל נבלות בידים כיון שהאכילה עצמה אסורה וכמ"ש בסי' תרטז סק"ב.
וכבר ד"ז נפתח במחלוקת ראשונים. בספר הישר (ברלין תרנ"ח סימן נב עמוד קיא) השיב רבינו תם שמותר לתת לקטנים ביוהכ"פ לאכול, כיון שרק היום גורם את האיסור, ולא דמי לשרצים ודם שאסורים מצד עצמם[10]. וכיוצ"ב במאירי (עירובין מ:) מבואר להתיר לתת לקטן לאכול ביום כיפור [וכ"פ הפרי חדש סי' תריא. ועי' במשנ"ב בשער הציון סי' תרטז ס"ק ט במה שהעיר על דברי המג"א הנ"ל שאין דבריו מוכרחים, שלא שייך כן אלא באיסור גמור כגון שהילד בן י"א או י"ב שנים, שעכ"פ מדרבנן צריך להתענות ולהשלים, אבל אם הוא לא מתענה אלא לשעות, אין על אכילתו שם איסור כלל, ע"ש וע"ע בחזון עובדיה ימים נוראים עמ' שלז].
אבל מהר"ן ביומא ריש פרק יוה"כ גבי חמישה עינויים מוכח שיש איסור לא תאכילום לקטנים ביום כיפור שהביא את דעת הרמב"ם בפרק א מהל' שביתת עשור ה"ה שאיסור חמשה עינוים ביוהכ"פ הוי מדאורייתא. וכתב להקשות, שא"כ איך אמרינן ביומא עח: שהתינוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל, הא כתיב לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים ע"כ. ובחכמת שלמה (סי' תריא) כתב להשיב על קושיית הר"ן שכיון שהוא לא איסור בעצם אין איסור לתת לקטנים [ואפשר שזו שיטת הרמב"ם. וע"ע בחזון יחזקאל (יומא פ"ד ה"א חידושים) ובשו"ת מחזה אליהו (סי' פד אות לג לה ובסי' פה אות נב והלאה) ובס' חנוך לנער (פ"ו הע' טו)].
ומ"מ משמע שהר"ן לא ס"ל חילוק זה, וכ"כ בתהלה לדוד (סימן שמג סק"ד) וע' בשו"ת זכרון יוסף שטיינהרט (סי' ו'). וכן פסקו לאסור להאכיל לקטן המנחת חינוך (סימן שיג אות י) והביאו להלכה בכף החיים (סימן תרטז ס"ק כד) שיש לאסור להאכיל קטן מבן תשע שנים ביוה"כ, כיון שהוא צריך להתענות לשעות כדין שאר איסורי תורה. ואפי' קטן פחות מבן תשע, שאין מענים אותו כלל אפילו לשעות, כל שכבר אכל ויכול לסבול בלי אוכל נוסף אסור להאכילובידים.
ולכאורה כן מוכח בבית יוסף שלא ס"ל חילוק זה, שאם זה רק הזמן גורם אין בו איסור, שבבית יוסף סימן תריא כתב לתרץ על קושית הר"ן הנ"ל שי"ל שכיון שאין איסורים אלו מפורשים בתורה בהדיא ומסרם הכתוב לחכמים, לכן ראו שלא להחמיר לתינוקות בכך כיון דריביתיהו בהכי. ולא תירץ כמ"ש הפר"ח שכיון שרק הזמן גורם, וע"כ שלא ס"ל לחלק כן. וכן מוכח בבית יוסף סימן רסט בהא שכתב להביא כמה טעמים למה שנוהגים לתת לקטן לשתות את יין הקידוש שקדשו בביהכ"נ, אע"פ שאסור לגדול לשתותו מפני שאין יוצאים בקידוש ביהכ"נ יד"ח קידוש מדרבנן ואסור לטעום לפני שיקדשו בבית ע"ש ומדלא כתב גם דשאני איסור טעימת יין לפני קידוש שאין היין אסור אלא שהזמן אוסרו וכמ"ש המג"א שם לחלק כן. מוכח אפוא שאינו מחלק בזה ע"כ. וכן ראיתי בשו"ת חזון עובדיה (סימן כו סק"י) שלמד כן בדברי מרן הב"י, שבתחילה כתב מו"ר להתיר לתת אוכל לילד שלא מברך כיון שזה לא איסור חפצא אלא איסור גברא כיון שהמאכל היתר, וקטן לאו בר חיובא הוא, כמ"ש המג"א בסי' רסט. אבל שוב דחה, שמדברי מרן הב"י שם לא משמע כן, שהרי יין לקידוש אינו איסור חפצא שרק השעה אוסרתו. ומרן הב"י לא חילק כן יעוי"ש. ועי' בשו"ת תפלה למשה (חלק ד סימן נג אות ג) ובמנוחת אהבה (חלק א עמ' תנא).
ועכ"פ, גם אם נאמר שרק בדרבנן ס"ל להמג"א לחלק שאם הזמן היתר מותר לתת לקטן אכתי יש להקל להלביש ט"ק פסולה של קטנים באופן שהיא עשויה מכותנה, שחיובה הוא מדרבנן לדעת מרן השו"ע בסי' ט ס"א שאין חייב בציצית מן התורה אלא רק בצמר או פשתים אבל שאר מינים אינו אלא מדרבנן (אבל לדעת הרמ"א כל המינים חייבים מדאורייתא). וע"ע בפמ"ג סי' ט משב"ז ס"ק ב (וכפי שביארו בטעם מגדים בבאורו לפמ"ג סימן ט סק"א בד"ה הנ"מ). ואף לדעת הר"ן, שמשמע שלא ס"ל לחלק בין אם המאכל היתר וכו', נראה שהוא ג"כ רק במידי דאורייתא ולא בדרבנן. וכמש"כ הגאון נחל איתן פ"א מהל' שביתת עשור שגם הר"ן לא אסר אלא במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה שלא אסרו למספי בידים היכא שהמאכל מותר ורק השעה אוסרתו, ע"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א חלק א חיור"ד סימן ד אות ד ובהערה שם, ועוד יש לצרף את השיטות שלאו שלא תאכילום אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש להאריך בזה בתשובה לגבי אמירה לקטן בבין השמשות יעו"ש.
♦
ובעצם הסתירא בדברי המגן אברהם, י"ל שהמגן אברהם בסי' תרטז שהתיר להאכיל קטן ביוהכ"פ מיירי שהאדם רק שם לפני הקטן, אבל בסי' תרמ שאסר לתת לקטן מיירי שמכניס לתוך פיו ממש או שנותן לקטן בידים שחשיב ג"כ כמאכיל בידים. וכמ"ש בתוס' יום טוב רפ"ג דדמאי שלשון מאכילין משמע שנותן לתוך ידו. ועי' בהג"א ספ"ט דשבת ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סימן ה אות ד) [וע"ע במג"א סי' שמג ס"ק ג ובפמ"ג א"א ס"ק ג], וכן משמע בשער הציון בסי' תרמ (ס"ק ח) לחלק כן יעו"ש.
עוד ראיתי בס' חקר הלכה ח"ב להגאון ר' נפתלי לנדא (מע' קטן אות ח ד"ה שוב) שכתב ליישב את הסתירא במג"א הנ"ל, שכל מה שכתב המג"א בסימן תרטז מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, שבכה"ג רשאי להאכילו בידים מחוץ לסוכה, אבל היכא שחייב מדרבנן בחינוך, זה מיירי בסימן תרמ שאסר להאכיל את הקטן מחוץ לסוכה. וע"ע בספר חנוך לנער (עמוד כה).
עוד היה נ"ל לחלק שמש"כ המג"א בסי' תרטז להתיר להאכיל קטן מחוץ לסוכה מיירי ב"אם" שנותנת לבנה, וכמבואר שם. ובכה"ג כיון שהיא לא מחוייבת לאכול בסוכה לכן מותר לה לתת לבנה לאכול מחוץ לסוכה. וכדמצאנו כיוצ"ב בדין טומאת כהנים שבטור יור"ד סי' שעג נראה שדוקא כהן מוזהר שלא לטמאות כהן קטן אבל ישראל מותר לטמאות את הקטן. וכ"ה בפרישה ובט"ז (סק"א) וכ"כ הב"ח (סי' שמג). וכן בשו"ת שאילת דוד (חיו"ד סימן יב דף לא.) כתב שדוקא כהנים גדולים מוזהרים, כשם שמוזהרים על טומאת עצמן כמו כן מוזהרים שלא יטמאו את הכהנים הקטנים, אבל ישראלים מותרים לטמאות את קטני הכהנים. וכ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן פא ד"ה אלא) דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים, וליכא למילף מינייהו לאסור גם למי שבעצמו אינו מוזהר עליו. אולם בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שלז) כתב שהטור מיירי לאפרושי מטומאה, שזה מוטל רק על הכהן, אבל לטמאות בידים את הכהן גם לישראל אסור. וכבר בשו"ת הרדב"ז (ח"ח סימן מו) כתב שכהנות אסורות לטמא את הקטנים. וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סימן קיח) שמדברי הרוקח (סי' שטו) משמע שכהנת אסורה לטמא את בנה. ומ"מ למעשה היכא שיש צורך לטמאות לכהן קטן מוטב שיעשה ע"י ישראל או כהנת משיעשה ע"י כהן. וכן היכא שצריך ליתן איסור בידים לקטן מוטב שיעשה ע"י מי שאינו מוזהר בעצמו עליו [ואפ"ל שהרוקח מיירי מדרבנן ולא מדין דאורייתא, וכמ"ש באחיעזר הנ"ל][11].
וכן מצינו ג"כ בדין הקפת הראש, שכיון שאשה לא מחויבת בהקפת הראש יכולה להקיף איש, וכמ"ש מרן בשו"ע יור"ד סי' קפא סעיף ו ב"סתם" שאשה אינה במצות הקפה ומותרת אפילו להקיף לגדול, כסברת רב הונא במס' נזיר נז:, וכ"פ הרי"ף (מכות דף ד' ע"א) והרא''ש (פ"ג סי' ב) וכמ"ש מרן בב"י בדעתם. וכ"כ הרא"ש בפירושו ובתוספותיו למס' נזיר שם להדיא וכ"כ בתוס' נזיר שם ובמס' שבועות ג. והיראים (סי' שלו) והנמוקי יוסף (מכות דף ד' ע"א) וכן דעת הסמ"ג (ל"ת נז) כמ"ש הטור ומרן בב"י בדעתו. וראיתי בשער המלך (עבודה זרה פי"ב ה"ה ד"ה עוד ראיתי) שהקשה לרב אדא בר אהבה איך התיר לגדול להקיף לקטן, שאף שהגדול אינו מוזהר בהקפת ראש הקטן, מ"מ יאסר להקיף לקטן מדין לא תאכילום שאסור לספות לקטן איסור בידים. וכן הביא בקהלות יעקב (שבועות סי' ב אות ב) קושיא זו מספר מלא הרועים (ערך קטן אוכל נבילות השני ס"ק כג) שהביא את קושיית הפרי מגדים או"ח סי' שמג במשבצות זהב שהקשה כיצד אמרו בבבא מציעא שאיש שאמר לאשה אקפי ליה לקטן שהאשה אינה בר חיובא והרי היא בת חיובא מצד איסור של לא תאכילום. ותירץ המלא הרועים שכל האיסור של לא תאכילום "הוא רק במי שייך באיסור אבל מי שאינו שייך באיסור אין לו להאכיל איסור זה לקטן". וע"ע בשו"ת חלקת יואב (סימן יט) ובקרן אורה (נזיר נז:) ובשו"ת חקרי לב (ח"א סי' סח בד"ה וגם מצד אחר) ובהגהות רע"א (ביור"ד סי' קפא) [ועי' בשד"ח (מע' כו כלל לה) שכתב שקטן אם אוכל נבלות שב"ד מצווין להפרישו, זה רק שקאי בתרי עברי דנהרא, אבל אם ידעינן שאם לא ניתן לו יקח מעצמו, אפשר שמותר ליתן לו בידים. ואף דבגדול יש איסור מסייע בקטן אין את האיסור הזה. ומשום ערבות ליכא, שאין ב"ד מצווין להפרישו. ושכ"כ בספר תהלה לדוד (סי' שמג אות ו), אבל באחיעזר (ח"ג סי' פא אות ז) פשיט"ל שגם בזה יש איסור ספייה ע"ש].
ועפ"י הנ"ל כתב במלא הרועים ג"כ ליישב את דברי המג"א בסי' תרטז סק"ב שהאם יכולה לתת לבנה הקטן לאכול מחוץ לסוכה, אף דמאכילות אותם בידים. משא"כ ביוהכ"פ שאסור. והיינו שביום כיפור הנשים ג"כ מוזהרות על מצות עינוי, וכל היכא דקרינן לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום. משא"כ בסוכה שאין מוזהרות בעצמם קרינן ביה קשוט עצמך וכו'. וע"ע במלא הרועים (סוכה ב:) ובשו"ת חבלים בנעימים (סי' סג בד"ה והנה) ובשו"ת בן יהודה (סימן כו) ובשו"ת בית יצחק (סי' כט סק"ח). ועי' בשו"ת עונג יום טוב (סי' קטו) מ"ש לחלק בין טומאת מת שאין לאשה לטמאות את בנה הקטן לבין הקפת הראש שמותר לאשה להקיף לקטן. וכ"כ בשו"ת חקרי לב (סי' סח) לחלק בין הקפת הראש, שאשה אינה מצווה, לבין טומאת קטן. ושם הרבה סימוכין שאין בזה ספיה, אלא משום שלא יתרגל הקטן באיסורים. וע"ע בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' פא אות ז) ובשו"ת בית הלוי (סי' טו סוף אות ב) ובשו"ת משנה הלכות תנינא (ח"ו סי' קיד). אבל בשו"ת אבני נזר (סי' תפא אות ח) כתב שאפילו אשה, שאינה חייבת בסוכה בעצמה, אסור לה מדרבנן להאכיל קטן חוץ לסוכה. והביא שכן כתב הראב"ד בפרק יב מהל' עכו"ם ה"ה על הא דאשה מקפת קטן שיש לה בזה איסור מדרבנן יעו"ש.
ובאמת שי"ל שאם הטעם שאסור למספי לקטן הוא משום שלא אתי למסרך, א"כ אין נ"מ אם המספה מחויב בזה או לא וכמ"ש בשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' עג) ובשו"ת עדות ביהוסף (סימן א) ובשו"ת מענה אליהו (סימן סו בד"ה ושוב).
♦
ט. י.
עוד יש לדון להתיר בנ"ד שבכלל בעצם שיעור הטליתות של הקטנים יש מחלוקת כמה שיעורו, שהרי בעינן שיעור של טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי לשוק, כמ"ש במס' מנחות מ: וכ"פ הרמב"ם בפרק ג מהל' ציצית ה"א ומרן השו"ע סימן טז. ועי' במשנה ברורה (סי' יז סק"ט) שכתב ששיעור טלית של קטן כתב בפמ"ג (בסי' ט"ז משב"ז סק"א) ובדרך החיים שהוא כדי להתעטף בו ראשו ורובו שלו "ומשערינן בקטן עצמו שמתעטף בו לפי גדלו ולפי קטנו ואם יש בו זה השיעור אז צריך אביו להטיל בו ציצית ולברך עמו ואם אין בו זה השיעור אין מברכין עליו" ע"ש. ובשיעור הטלית כתב בשו"ת האלף לך שלמה (סימן ד) שזה שהצריכו חז"ל שלא יהא בוש הגדול לצאת בו לשוק לא שייך זה בדורות שלנו, שבימיהם היו נוהגים לצאת לשוק בבגד שיש בו שיעור גדול בארבע כנפות עם ציצית, ואם היה קטן מהשיעור עד שהגדול מתבייש לצאת בו לשוק זהו מפני חסרון הבגד ולכן פטור מציצית. אבל בדורותינו אלה, שאין נוהגים לצאת לשוק עם בגד של ארבע כנפות ואפי' בבגד גדול, מה שהגדול מתבייש לצאת בו לשוק אינו מכח קטנות וחסרון הבגד רק מכח שינוי צורת הבגד. ולכן הדבר תלוי רק אם הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, לפיכך די "באמה על אמה" ע"ש. ובשו"ת נחפה בכסף (סימן א דף ו ע"ב) כתב ששיעורו אמה באורך וחצי אמה רוחב. ולדעת שו"ת פרי הארץ (ח"א סי' א) בשם ספר דרך חכמה שיעור הטלית הוא שלשת רבעי אמה באורך על חצי אמה רוחב. ובס' שלחן הטהור (סי' טז) כתב שדי באורך אמה וחצי על רוחב שלשת רבעי אמה. וע"ע במשנה ברורה סי' טז ס"ק ד ע"ש. ומו"ר בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן ב) כתב שסומכים על הוראת הגאון ר' יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (חלק ב סימן ו) ובבן איש חי (פר' לך לך אות יא ויב) ששיעור ט"ק לצאת י"ח של המצוה הוא שיעור אמה וחצי אורך על אמה רוחב. ומש"כ בשו"ת ארץ צבי פרומר סימן א דף ב. שיש מצוה גם בטלית שאין בה כשיעור וכו', נראה שמיירי שיש בו שיעור לדעת כמה פוסקים אלא שיש אומרים שאין בו כשיעור ע"ש. וא"כ לפי"ז בהרבה ט"ק של ילדים אין שיעור זה של המצוה וממילא אין זה בגד של ארבע כנפות בלי ציצית.אלא שראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן ח) כתב שא"צ שיעור כלל לט"ק. ויסודו הוא עפי"ד הערוך השלחן (סימן טז סעיף ה) שכתב: העולם מקיימים מצות ציצית בטליתות הקטנים דכבר ביארנו בריש סימן ח' מהנמו"י והריטב"א שיש מהראשונים שאמרו דציצית אינה אלא בבגד שמעטף הראש ורוב הגוף ולפי"ז כל טליתות קטנים שלנו אינם חייבים בציצית ונידחו דבריהם ומן התורה כל בגד של ד' כנפות שנושא על גופו חייב בציצית וגם דעת רבינו הב"י כן הוא והא דבעינן עיטוף רוב הגוף זהו בטלית העליון שהוא כמו הסודר שבזמן הגמרא שהי' הילוכם בזה כידוע ולכן מברכינן עלייהו להתעטף בציצית ובזה בעינן שיעור מפני שהוא על הבגדים אבל טלית קטן שתחת הבגדים א"צ שיעור כלל דאם רק יש בו ד' כנפות חייב בציצית וכן מבואר בהדיא מדברי הריטב"א והנמוק"י (הלכות קטנות הלכות ציצית דף יא:) שהבאנו שם בסעי' ד' עכ"ל.
הרי לנו דעת תורה ברורה מהגאון בעל ערוה"ש דס"ל דבט"ק אין צריך שיעור כלל, וכל שיש בו ד' כנפות חייב בציצית, ושמקיימים שפיר על ידי לבישת בגד כזה מצות ציצית. וגם מעיד ובא על מנהג העולם בכזאת ללבוש ט"ק שאין בהם שיעור, ומיישב שהעולם מקיימים שפיר עי"כ מצות ציצית בטליתות הקטנים שכאלה. והוסיף הגאון בעל הצי"א כי זכורני מנערותי יקירי ירושלים מדקדקים במצות שהיו לבושים ט"ק שאין בהם בהחלט שיעור של אמה וחצי ואפי' לא אמה אחת. ות"ח אחד מהמקורבים ביותר של הגאון הגרצ"פ פרנק העיד לפני שגם דעתו של הגרצ"פ ז"ל היה נוטה לכך שא"צ שיעור, מבלי להזכיר מהערוה"ש. והיה מצביע על אחד ישיש מיקירי ירושלים שאנכי ג"כ הכרתיו שהיה לבוש ט"ק שאין בו שיעור והיה שואל בתימא האם זקן זה איננו מקיים בלבישת ט"ק כזה מצות ציצית. ודי בזה, כיון שבזמננו אין הדרך להשתמש בט"ק בתורת מלבוש או כסות עליון וכדו ואינו אלא מלבוש של מצוה גרידא ותו לא ותמיד לובשים מעליו איזה בגד לכסותו. לכן חשיבותו עומדת בפני עצמו בתורת מלבוש של מצוה וחייב בציצית אפילו לא נתקיימו בו התנאים של מלבוש לצורך כיסוי או כבוד וכדו'. ודברי הגמ' שם להצריך שיעור שקטן מתכסה בו ושאין הגדול מתבייש לצאת עמו לשוק הכוונה על כעין הטלית גדול שלנו, שבזמניהם היו הולכים בבגד כעין זה כל היום והולכים עמו בשווקים וברחובות ושימש בתורת כסות ובגד עכ"ד.
ויש לסייעו ג"כ מהא דכתב המג"א בריש סימן ט"ז בשם שו"ת מהר"ם מינץ (סימן קי) דנהגו רבים ללבוש ט"ק פחות מכשיעור ומוטב לילך בהם מלילך בלא ציצית (ועי' בשו"ת אג"מ ח"ג יו"ד סימן נב אות ב ובשו"ת ארץ צבי חלק א סימן א ד"ה אמנם). וע"ע באשל אברהם בוטשאטש (סי' טז) שכתב שיש מקצת מצוה אף בטלית קטן שאין בו שיעור ואף יש בו סגולה להגן שניצולים על ידי זה מעונש בעידן ריתחא ח"ו כידוע ע"ש. והגאון ר' אברהם חיים נאה בספרו שיעורי תורה (סימן הערה קעב) כתב ללמד זכות על הלובשין ט"ק פחות מכשיעור שבזה"ז אין נוהגים ללבוש כלל בגד של ד' כנפות לשם מלבוש רק כדי לקיים מצות ציצית, ואלמלא המצוה לא היו לובשין כלל, ע"כ י"ל דהמצוה אחשבה שיהא תורת מלבוש עליו. ובזמן הגמ' שהיו לובשין לא לשם מצוה בלבד אז היו מדקדקין שיהא מלבוש לכל העולם, אבל בלובש לשם מצוה לא שייך למתלי אם גדול יוצא בו, דהא ודאי יצא בו, שבדבר של מצוה לא שייך להתבייש. והביא ראיה ממנעל מדין נעל של חליצה ע"ש. וע"ע במנחת אשר (במדבר סימן ל אות ד) ע"ש.
ומשום חצי שיעור במצוה כתב בשו"ת תורה לשמה (סימן ב) שלא שייך במצות ציצית, כיון שמה שי"א שיש מצוה בח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי, ובט"ק זה לא שייך, הלכך אין בלבישתו מצוה. ומ"מ כתב שיש ענין ללבוש, שלא יהיה ערום לגמרי מן המצות, ואע"ג דלא עביד בזה מצוה, מ"מ יש בידו קצת מצוה ויש לו שכר ע"ז ע"ש. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' לב) ובשו"ת ארץ צבי (ח"א סימן א) ובשו"ת חזון עובדיה (סימן כח אות כב) ובשו"ת יחוה דעת החדש (חלק ה סימן ב בגיליון כת"י שם) ע"ש.
ועכ"פ לא נפקינן מפלוגתא בשיעור של ט"ק, ולשיטות שצריך שיעור גדול, א"כ אם אין את השיעור שצריך אין לבגד שם של ארבע כנפות בלי ציצית.
♦
עוד יש להוכיח לנ"ד מהא דאפי' אם מלבישים לקטן ציצית כשרה, מ"מ הרי כתב בבאור הלכה (סי' ס סעיף ד ד"ה ויש אומרים) בשם הב"ח והפמ"ג בסי' ח ובסי' תרכה שהכוונה בציצית וסוכה הם לעיכובא כמו בשאר מצוות, ושלכן אם קראוהו לעלות לתורה ולקח טלית לעלות וזמנו בהול ואינו מכוין לקיים מצות עשה של ציצית עובר בלא תעשה וכו' יעו"ש. וכן דעת הגאון חזו"א כמ"ש בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן ב). והרי זה ודאי שהקטן אינו מכווין לשם מצוה [ועי' טורי אבן (חגיגה דף ו.) ובאחיעזר (ח"ג סי' פא אות כג) ובשו"ת אבן ישראל (סימן ג ד"ה ואשר יראה) ובספר בית מתתיהו (חלק א סימן ח אות ג ובסימן י אות יא ויב)]. ואיך מותר לתת לו, הרי אנו גורמים לו שילבש ארבע כנפות בלי ציצית. ובשלמא אם הוא קטן שהגיע לחינוך, שפיר י"ל עפימ"ש התוס' בפסחים (פח. ד"ה שה לבית) שהיכא דאיכא חינוך מצוה שרי למספי לקטן איסור. ועי' במג"א (סי' שמג סק"ג) ובערך השלחן (סי' תרנח סק"י) [וגם זה אינו מוסכם, כמבואר בתוס' נדרים (לו. ד"ה יביא) ועי' בשו"ת ציץ הקודש (סימן יט) ובשו"ת יבי"א (חלק ב סימן יג) ובלוית חן (עמ' רמד בהערה) ובמאור ישראל (פסחים פח.)]. אבל בקטן שלא הגיע לחינוך איך שרי להלבישו? וע"כ שצ"ל כמ"ש, שבקטן שלא הגיע לחינוך ל"ש דין זה, וא"כ גם להלביש טלית פסולה לקטן שרי. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן לג) ובשו"ת שואלין ודורשין (חלק ז סימן א) [וע"ע בקובץ שיעורים כתובות (אות רנ) ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' א ד"ה וכמו כן ובסי' צא אות כה ס"ק ג) ובמקראי קודש סוכות (ח"א עמ' כה)].
בסיכום, מעיקר הדין יש להקל להלביש ט"ק פסולה לילד שלא הגיע לחינוך, שיש כאן ספק שמא הלכה כהמרדכי, ואף לשיטות שאכתי איכא איסור מדרבנן, י"ל שבט"ק של ילדים שהוי מדרבנן אין אפי' איסור דרבנן. ועוד, ששמא הלכה שבמצות עשה אין איסור ספייה. ועוד, שיעו' באמרי בינה (שבת סי' ח דף יח) שדן בשאלה אם יש איסור ספיה באיסורי עשה, וכתב שאיסור הלבשה לקטן בגד בלי ארבע כנפות לא הוי אלא רק עשה, ואינו אסור מדאורייתא למספי ליה "ורק מדרבנן אסור". ודחה את מש"כ בחמד משה סי' י"ג על קושית המג"א שם בשבת דף קלא. דקאמר הואיל ובידו להפקירן ולא אמרינן הואיל ובידו ליתן לקטן וכו' "שהיה נראה דאסור ליתנן לקטן דהוי כמאכילו נבלה בידים". וכתב האמרי בינה שלפמ"ש ל"ה רק איסור דרבנן למספי לקטן איסור עשה ע"ש. ועוד, שעפי"ד המג"א בסי' רסט והשפת אמת שכל שהזמן הוא היתר ורק הדבר אסור אין בו משום ספייה. ועוד, שכל שאין שיעור בטלית אין ע"ז שם של בגד ודו"ק. עוד אפשר לצרף מה שבדרך כלל הציצית היא ע"י עבודת מכונה, ודעת הגאון דברי חיים מצאנז בשו"ת (ח"ב חאו"ח סי' א) ושו"ת זקן אהרן וואלקין (ח"א סי' ב והלאה) והר צבי (חלק א סימן י) שאין יוצאים בזה י"ח. וכ"פ בשו"ת אור לציון (חלק א סימן ב) שאין יוצאים בציציות מכונה י"ח כיון שכל רגע ורגע זה עשיה חדשה. ולכן כתב באור לציון חלק ב עמ' לא שאין לתת ט"ק כזה לקטן וע"ע שם בעמ' רעט אות יב ע"ש.
ואם הטלית של הקטן היא מניילון, שיש בו מחלוקת, הוא גם סניף להקל. בשו"ת הר צבי (ח"א סי' ט) כתב לפטור אם עשוי שלא באריגה, וכ"כ בשו"ת מהר"י שטייף (סימן כח), וכן דעת מרן הגרש"ז כמובא בספר אור ההלכה (חלק א עמ' קמא). ועי' בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' א) שס"ל שאין נפקא מינה אם נעשה מחתיכה אחת או מחוטין ואח"כ נארג, וטעמו משום דמאחר דיכול לעשות את הבגד מחתיכה אחת הוי כמו בגד של עור דפטורה אפי' אי ארגו מחתיכות. אבל בשו"ת צי"א (חי"ב סי' ג) ושו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' לד ובחלק ה סימן ג) ושו"ת אז נדברו (ח"ז סי' נב והלאה) ס"ל שיש חיוב ציצית גם על בגד ניילון. וכ"פ בשו"ת אור לציון (חלק א סימן ג ובחלק ב עמ' כח) ורק שלא יברך ע"ז. וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ב סי' א והלאה) ובשו"ת אבן ישראל (חלק ט סימן א). ובס' ילקוט יוסף (הל' ציצית סימן ח עמ' קע) כתב בשם מרן זצ"ל שיש להצריך להטיל בו ציצית אבל לא שיברך עליו יעו"ש. וא"כ בקטן שיש לו ציצית כזאת פסולה, ודאי שאפשר להלבישו, ואפשר לסמוך על הפוסקים שס"ל שאין זה בכלל בגד שחייב בציצית.
ואם נשאר כדי עניבה מהגדיל ודאי שאפשר בקטן לסמוך על שיטת ר"י שאף אם לא נשאר ענף כלל כשר, שמר"ן השו"ע בסי' יב סעיף ג פסק שמנהג העולם כרש"י, והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י. ועי' בהלכה ברורה חלק א עמ' רפז.
וכ"ז נ"מ הוא ג"כ לתחפושת של ילדים לכהן גדול, שיש בו ארבע כנפות בלי ציצית, ובזה יש לצרף ג"כ שאין זה בגד שעשוי לשמירה מקור וחום אלא לכבוד בעלמא. ועי' בשו"ת לב חיים פלאגי' (חלק א סימן עז) ובספר עטרת שלמה (פורים סימן עט) ובשו"ת בריתי שלום (חלק ו סימן א) [ובעצם דין של מעיל כהן גדול יעו' ברדב"ז פ"ט מהל' כלי המקדש שכיון שהמעיל סגור בגרון לא חשיב ארבע כנפות בלי ציצית. ועי' במנחת חינוך מצוה צט שכתב שדרשינן "כסותך" פרט לכסות הקדש. אולם הרבי מראדזין בספרו על התכלת עין התכלת עמוד ריח הקשה, שכיון דקי"ל בגדי כהונה ניתנו להנות בהן שפיר כסותך קרינן ביה. וכתב שכיון שמקור דברי הרמב"ם ז"ל הוא מהזוה"ק בתיקוני הזוהר תיקון כה ב דמבואר להדיא דמעיל היה ארבע כנפות כדקאמר על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה דאיהו כגוונא ומעיל האפוד וסיום שולי המעיל אינון לקבל כנפי מצוה. והיינו דרימונים התלויים בשולי המעיל שעשוים מחוטי תכלת וארגמן ותולעת שני היו במקום ציצית וחוטי לבן ותכלת, וכדקי"ל במס' מנחות מא: טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה. ומיושבת שפיר קושית המנחת חינוך ע"ש. וע"ע בסידור הגר"א (ילקוט כונת ציצית דף יט ע"ב) ובפרדס יוסף (פר' תצוה דפו"י עמ' רצא) ובספר מקרא העדה (פרשת תצוה סימן קמה)].
♦
יא. יב.
ומה שיש לדון עוד אם מותר לחנך את הקטן לברך על ט"ק פסולה נראה שאין לחוש בזה, וכמ"ש בספר הליכות שלמה (תפלה פ"ג ה"ד) שכיון שמצות ציצית היא מצוה חשובה מאוד וגם נוהגת כל היום, וכיון שקטנים אלו לא הגיעו לחינוך, אין לגעור במחנכים אותו לברך. וכ"ה בספר שיח הלכה (ח"א עמ' רכא).ואף בטלית שאין בה שיעור אפשר לתת לקטן לברך, וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן ו), שרק בקטן שהגיע לחינוך כיון שאפשר לחנך אותו בטלית שיש בה שיעור אין לתת לו פחות מכשיעור. אבל בקטן שלא הגיע לחינוך ורוצים לתת לו לברך יכולים להרגילו גם כשאין בו שיעור, כך נראה פשוט עכ"ד. ונראה שמ"ש המשנה ברורה בסי' יז סק"ט שאם אין בטלית שיעור אין לקטן לברך, מיירי בקטן שהגיע לגיל חינוך, אבל בקטן שלא הגיע לחינוך שפיר אפשר לתת לו אף טלית פחות מהשיעור. ועי' להפמ"ג בא"א סי' תרנז שכתב וז"ל ומשמע אף בפחות מחינוך אם ירצה רשאי לומר הברכה עם קטן וצונו אף על גב דאין בר חינוך "מ"מ יש לומר להתלמד רשאי" ע"כ [ואף שהפמ"ג מיירי שמחנכו בברכות גרידא, ללא שהמצוה לפניו, י"ל שבקטן שלא הגיע לחינוך גם בכה"ג שהמצוה פסולה הוא בכלל להרגילו ולהתלמד].
ואף שיש מקום לומר שבט"ק שאין לה שיעור אין ע"ז בכלל שם של ציצית, וכן ראיתי בנזר החיים עמ' קסה שכן השיב מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שאם אין בו שיעור הרי זה כמו ששם על הקטן עצמו תפוח אדמה שאין יכול לברך ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי שלום מזרחי חלק ה עמ' תיח במ"ש נכד הרהמ"ח נראה שיש לחלק ולומר שבקטן שלא הגיע לחינוך מה שהאב מחנכו הוא רק כדי להרגילו, וא"כ אף באין בו כשיעור מרגילו לקיים את המצוה, שבכה"ג לא מינכר הפסול. וכן ראיתי בשו"ת אגרות משה חלק ג יו"ד סימן נב אות ב שכתב סברא זו שבקטנים לפני גיל חינוך כיון שהם פטורים בעצם לגמרי ורק שעושין זה יותר מהחיוב לכן אפשר להלבישם בט"ק פחות מהשיעור אף שאינו מדינא כלום. ואף בקטן שהגיע לחינוך נראה שיכול לברך כדין אתרוג שאול שכתב במשנה ברורה שער הציון בסימן תרנח ס"ק לו לסמוך על דעת המרדכי בשם הראב"ן שקטן יכול לברך עליו ע"ש [וע"ע באג"מ ח"א יור"ד סימן קלז ובשו"ת יבי"א חלק ד חאה"ע סימן ד אות ג]. ונראה שאף שבאג"מ בחלק או"ח ח"ג סימן צה לא סמך לפסוק כהראב"ן לתת לקטנים לברך [אף ששם האריך להסביר ולומר שאם חינוך הוא מטעם הרגל בעלמא אפשר לחנכו אף בדברים שלא מקיים את המצוה באופן שלא ניכר הדבר שאינו מקיים המצוה, משום שלא איכפת לן החינוך שיהיה קיום מצוה, וסגי רק במה שנדמה לקטן שעושה מצוה], מ"מ בטלית שאין בו שיעור סמך על עוד צירוף שכתב שם, שכיון שגם גדולים מתעטפים בפחות מכשיעור וכך נהגו, ממילא יש חיוב מצד המנהג לעשות ציצית בבגד כזה "והרי גם על מנהג נהגו לברך" ע"ש [וטעם זה לא יכון לדידן שאזלינן בתר מרן השו"ע בסימן תכב שאין מברכין על מנהג, ועי' בשו"ת יבי"א (חלק ז חאו"ח סימן נז). ועוד, שצריך שיהיה מיוסד על מנהג ותיקין שנהגו חכמים וחסידים ולא על מנהג שאין לו יסוד, וכמו שהעיר במנחת אשר (במדבר פר' שלח אות ד) ע"ש].
וכן ראיתי בשו"ת אבן ישראל (חלק ז סימן ג) שכתב שבקטן בפחות מגיל חינוך אפשר שפיר לתת לו לברך על דבר פסול, ושם האריך לבאר את דברי הראב"ן שמיירי בקטן שאינו בר הבנה, שחינוכו אינו בגדר מצוה אלא חיוב על האב לחנכו בהמעשה, אף שאין כאן קיום מצוה כלל, ולכן אין צריך את פרטי המצוה. ושבזה א"ש שלא פליג על מ"ש הריטב"א בסוכה (דף ב בד"ה אמר), שקטן שמחנכים אותו למצוות צריך לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול ומקרא מלא דיבר הכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו. וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין דף מ גבי זמן ביוה"כ ליטעמיה לינוקא דילמא אתי למיסרך. והוצרכתי לכתוב את זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה עכ"ד. שאיהו מיירי בקטן שהוא כבר שית כבר שבע, ולכן צריך שהמצוה תהיה בכל פרטיה כמו בגדול, כיון שאז יש חיוב חינוך על הבן ע"ש. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ה סימן ד).
ונראה שיש מקום להקל עוד לפי מה שכתב בספר עמק סוכות סוכה דף מו: לחלק בענין אחר, שכל שניכר החסרון במצוה, כגון סוכה למעלה מעשרים אמה, בהא הוא דכתב הריטב"א שקפדינן שתהיה המצוה בהכשר גמור, משא"כ בתינוקות שנוטלים הלולב מעצמם, שאין החסרון ניכר בעצם המצוה, שייך שפיר חינוך. וכשיגדל לא אתי למסרך ליטול לולב שאינו שלו אלא יטול כדינו ע"ש. וא"כ ה"נ שהקטן לא מבחין בטלית אם יש בה כשיעור, שפיר יכול לברך. [ולפ"ד אף בקטן שהגיע לחינוך יכול לברך. ועי' במ"ש כעי"ז באשל אברהם בוטשאטש בסימן תרעה בדין נרות חנוכה, שאפשר לחנך קטן אף אם אין הנרות דולקים חצי שעה, כיון שהתינוק אין בו הבחנה בזה ויכול לסבור על פחות מחצי שעה שהוא חצי שעה. אבל לפמ"ש המשנת יעב"ץ (חלק או"ח סימן ע) והחזון עובדיה (סוכות עמוד תד) לחלק בין אם המצוה היא פסולה בעצם, שבזה אין לתת לקטן וכמ"ש הבאור הלכה ס"ס תרנז שצריך לקנות לקטן ארבעת המינים שבלולב כשרים לגמרי, לבין לולב שאול, שהוא פסול בפרטי המצוה, שבזה מותר לתת לקטן. א"כ היכא שהוא פסול בעצם המצוה אין לתת לקטן שהגיע לחינוך לברך. וע"ע בשו"ת שרגא המאיר (חלק ז ס"ס קסט) ע"ש ודו"ק].
עוד נראה להוכיח שהא שנותנים לקטן פחות מגיל חינוך לברך הוא בשביל להרגילו, מהא דנותנים לקטן ליטול ידיו עם ברכה אף שלעיתים אינו אוכל כביצה של פת, ופעמים אפילו כזית אינו אוכל. וע"כ שהחינוך הוא להרגילו שיטול ויברך. ובשלמא אם הקטן אוכל כזית, אפשר לסמוך על דעת הגר"א בביאורו בסי' קנח סק"ו שפסק דכל שאוכל כזית צריך ליטול ידיו בברכה. וכן פסק בשו"ת עמק הלכה הלוי (חלק אורח חיים סימן נד) ע"ש. וכדבריהם מפורש בחידושי הריטב"א (סוכה כה.) ועיין עוד בהלכות ברכות להריטב"א (פרק שלישי אות יט). וכן מוכח להדיא מדברי המאירי (חולין קז:) שכתב שכל שהוא אוכל כזית צריך נטילת ידים וצריך ברכה לפניו ולאחריו, ומשמע דאף מברך על נטילת ידים. ועיין למרן החיד"א בברכי יוסף (סק"ד) שהביא שכן מוכח בדברי הרשב"ץ ביבין שמועה מאמר חמץ (ומכל מקום כתב בברכי יוסף דנקטינן בזה כהרוקח דיטול ולא יברך). אבל פעמים שהקטן שלא הגיע לחינוך אינו אוכל אף כזית, וע"כ צריכים לומר שאין לחוש לזה, שבעצם זה שמרגילו אין בזה חשש של ברכה לבטלה[12].
ויש להוסיף שבלתת לקטן טלית פחות מכשיעור לברך כיון שהוא מחלוקת אם בכלל צריך שיעור, וכמו שהבאנו לעיל את שיטת הערוך השלחן בסימן טז, ושיש סיוע לכך מדברי המגן אברהם שם שא"צ שיעור לטלית קטן לגבי קטנים, שפיר אפשר לתת להם לברך. וכמ"ש הבית יוסף (או"ח סימן רסט) שבכל מחלוקת אפשר לתת לקטן. וכעי"ז כתב בחזון עובדיה יום טוב (עמ' רכא) ובשו"ת יבי"א (חלק ב סי' יג אות ג בגיליון) שאם שכח הקטן לספור יום אחד אפשר להתיר לו להמשיך לספור כיון שיש אומרים שכל לילה הוא מצוה בפנ"ע. ובצרוף מ"ש התוס' (ר"ה לג. סוף ד"ה הא) שהקטן לא מוזהר על לא תשא וחייבים לחנכו במצות ע"ש [ואין לומר שהתוס' לשיטתם שברכה שלבטלה הוי מדרבנן, אבל לדידן שברכה לבטלה דאוריתא אין לומר כן, שמלשון התוס' דכל שהוא בא לחנכו אין לחוש לאיסור לא תשא כשיש לו על מה לסמוך, כי היאך יתרגל אם לא שיברך ע"כ, משמע שאפשר לומר כן אף לרמב"ם והשו"ע]. שוב ראיתי שכ"כ הגאון הר' בלויא בספרו חנוך לנער (פרק ט סק"ז) ע"ש. וע"ע בספר בית מתתיהו (חלק א סימן י אות טו) ובילקוט יוסף (הל' ציצית סימן יז, ובהלכות תפילין סימן לז אות ב, ובהלכות ספירת העומר עמוד שיג, ובהלכות ארבעת המינים עמ' תריח, ובדיני חינוך קטן עמ' רלה, ובהל' כיבוד אב ואם כרך א עמ' תקכא) ע"ש.
מסקנא דדינא שמותר להלביש ט"ק פסולה לילד קטן פחות מגיל חינוך. וכן ראיתי בספר דעת נוטה (ח"ב עמ' שכו) שנשאל הגר"ח קנייבסקי בשאלה דידן והשיב שיתכן ואין איסור וצ"ע אבל בקטן שהגיע לחינוך חייב להחליפן ע"ש. וכן מותר לברך עם הקטן על טלית זו בשביל להרגילו [ואין לחשוש בנפסקו הציציות ממקום אחד משום איסור של "בל תגרע", וכמ"ש בהגהות רע"א (סי' יג) עפי"ד הטורי אבן (באבני מילואים דף כח ד"ה והרי) שכל שאינו מכוין למצוה בג' הציציות הוי כמו אין בו ציצית, ואין עובר משום בל תגרע. וילד קטן שאין מכוין לשם מצוה אין בו את האיסור].
♦ ♦ ♦