הרב משה יעקב גמליאל

מוסר והדרכות במלחמת היצר, על פי הרמ"א בספרו מחיר יין

מבוא ראשון

הרמ"א נודע בעיקר בחיבורו על השו"ע, ופחות מזה בחיבורו על הטור, דרכי משה. שני חיבורים גדולים אחרים חיבר, הלא הם תורת העולה ותורת החטאת. שני החיבורים האלה לא זכו לפרסום כמו הראשונים, אבל שניהם ספרים העומדים בפני עצמם, על אף האופי הלקטני שבהם.
שמותיהם של הספרים תלויים במאמר הגמרא, לפיו העולה מכפרת על הרהור הלב, בעוד החטאת, כידוע, מכפרת על המעשה. לכן החיבור העוסק בהלכות איסורי המאכלות זכה לשם תורת החטאת, והוא איננו ענין לעסקנו כאן; קרוב יותר לענייננו הוא החיבור תורת העולה, העוסק בהלכות דעות וחובות הלבבות.
הספר תורת העולה, ביסודו, הוא דרשה על טעמי המצוות, המציגה את כל מצוות המקדש והקדשים כמערכת שאולי יש בה פן חינוכי-מוסרי, אבל בודאי כבסיס ללימוד השקפה דתית. הוא מפרש את מבנה המקדש וכליו השונים, ואת סדר הקרבנות ועבודת המקדש, כמורים על יסודות האמונה. כך משמש חיבורו בפועל למדריך של יסודות האמונה, מעין ספר "העיקרים" או "אמונות ודעות", כאשר כל תחום מעוגן בסוגיה הלכתית המסמלת אותו ואת השקפת היהדות בעניינו.
חיבורו הראשון של הרמ"א, אף הוא חיבור המשתמש במשל באופן משמעותי, הוא החיבור מחיר יין. אם אמרנו שתורת העולה עוסק בשאלות של השקפה דתית, הרי החיבור קטן-הכמות הזה הוא חיבור מוסרי-חינוכי, המבוסס, אמנם, על אותן השקפות, אבל מכוון אותן להדרכה האישית יותר מאשר לחיפוש האמת התיאולוגית. אם נשווה זאת לחיבוריו של הרמב"ם, הרי לנו שמונה פרקים מול מורה הנבוכים.
הרמ"א מאמץ את מערכת הרמזים אותה מביא הרמב"ם בשם אפלטון,[2] לפיה הזכר מסמל את ה"צורה", הרוחנית, השולטת והמובילה, בעוד הנקבה מסמלת את ה"חומר", העכור, השואף למנוחה, והבלתי-ראוי להנהגה. כך הוא מחלק את דמויות המגילה לשני סוגים של דמויות – המובילים לעומת התומכים. אין המדובר באב-טיפוס, בו נדון בהמשך; מדובר באופני פעולה. תוצאה בפועל נובעת משילוב של "צורה" עם "חומר"; איכותה של התוצאה תלויה בעיקר בחומר, בעוד מהותה תלויה בעיקר בצורה.
כאן בא לידי ביטוי הטיפוס השונה של הדמויות: בעוד המלך משמש דמות-על, שני ה"שרים", מרדכי והמן, נאבקים על הכיוון בו יתקדם המהלך הכולל; שלוש דמויות הן המאפשרות להביא לפועל את הכיוון המותווה על-ידיהם: ושתי, אסתר, וזרש.
על בסיסה של תפיסה זו עורך רמ"א את שיטתו החינוכית. לפי דעתו, האדם מורכב משלשה חלקים יסודיים: החלק הרוחני, החלק הגשמי, ועצמיותו של האדם. האדם השלם הוא המשליט את חלקו הרוחני על הגשמי – בלשונו של בעל התניא, המחלק חלוקה דומה, "מח שליט על הלב".
אם נחזור לדמויות במגילה, הרי האדם כשלעצמו הוא "המלך", או "המלך אחשורוש". החומר ההתחלתי, המתואר בתחילת המגילה, הוא זה שהאדם מנסה לתת לו צורה בכוחות עצמו, ונכשל. זה מתבטא גם בדרך שבה הוא מוביל את עצמו, שהיא גרועה כשלעצמה, וגם בכך שסופה של דרך כזו ש"סהדי שקרי אאוגרייהו זילי", וגם החומר עצמו איננו נשמע לו. תיאורו של כשל זה מובא כאן כפרק הפתיחה.
הפרק השני מתאר את השימוש הנכון בצד החומרי של האדם – המסומל ע"י אסתר. אותה "נפש החיונית", אם נשתמש בלשונו של בעל התניא, כשהיא נשלטת ואיננה מנסה למרוד בהחלטתה של "הנפש האלקית", מסייעת ל"מלך" להתקדם למילוי שאיפותיו החיוביות.
בפרק השלישי מופיע המן. אחרי שני הפרקים המתארים, בעצם, את שתי דרכי ההתנהלות הבסיסיים, בא המן – המייצג את היצר הרע, או את השאיפה לשלילי – בסיפור, ומנסה להרוס את מה שנבנה בעמל. כמובן, התפתחותו של הסיפור היא בכך שאכן המן מצליח להשתלט על ליבו של המלך. בפרק הראשון תואר הכשלון הנובע מהרדיפה אחרי החומר. לעומת זאת, בפרק זה מדובר במצב אחר, בו האדם הוא יציב ושקול, אלא שהוא עדיין מחפש את שלטונו בעולם הזה ומתמכר לעצת יצרו.
הפרק הרביעי מתאר את הנצחון על המן, בידי מרדכי – הוא המשמש בתפקיד היצר הטוב, או ה"צורה" השלמה. כאן נותן הרמ"א את ההדרכה איך יכול האדם לא רק לשלוט בכוחותיו אלא גם לכוון אותם לכיוון הנכון.[3]
הפרק החמישי עוסק בשאננות של ה"צדיק", שהצליח להשתלט על יצרו ברמה הפרטית וברמה הכללית. הוא מדבר על המאבק הנמשך של הנטיה השלילית-החומרית, שאיננה נעלמת, וגם השליטה בה היא קשה מאד, כך שההתמרדות הפנימית יכולה לערער את שיווי-המשקל המוסרי של האדם.
הפרק השישי, העוסק בנצחון הפוליטי-הרשמי של מרדכי ואסתר, מסמל את הנצחון הסופי של האדם על כוחותיו השליליים. הוא מדריך – כאן ברמה שלישית – איך לבנות אישיות שלמה, הכוללת "חומר" ו"צורה" חיוביים, ובכך בעצם מביאה את המאבק הפנימי האנושי לסיומו.
הפרק המסיים כאן הוא על "שימור ההשגים". המלחמה בין ישראל לאויביהם מסמלת את היכולת להעביר את המאבק ממאבק פנימי למאבק חיצוני, והיא קשורה בטבורה למושג ה"זכירה" שאנו מצווים בו בקשר לעמלק.
♦

מבוא

הגמרא במסכת בבא קמא מספרת על שני אמוראים שהתווכחו ביניהם אם לעסוק בדבר הלכה או באגדה. רבם אמר להם: "אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה, ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן".
פרטיו של המשל נדרשו יפה בספר "מחזה אברהם:[4]
"משום דהנה בדבר הלכה אסור לדרוש עד שיעמיק בעיונו לחתוך את הדבר על בוריו", והוא חותר לכוון הלכה כמו ש"הראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"[5] ולכן "אין זה דבר חדש".
"מה שאין כן במילי דאגדתא",[6] "כשיש בזה תועלת לאיזה ענין בדבר מוסר ותוכחה, הרשות נתונה להדורש להעמיס דבריו בפסוק, אף שהוא יודע בודאי שאין זה כוונת הפסוק", ואם כן "דרך הדרש הוא דבר חדש". "ולכך דומה כאן את ההלכות לשערות לבנות ואת האגדות לשערות שחורות".
אלא שיש בדרשנות פן נוסף. כאשר הדרשן מכוון לכוונת התורה, להישיר את לומדיה לדרך אמת, הרי שבכוונת התורה דבריו כבר היו לעולמים; וככל שהוא קרוב ליסודם של דברים, כך הפער בין הדרוש והפירוש קטן, ולעתים הדרוש הרחוק מגיע בדרכו הוא לפירוש האמיתי.
♦

הקדמה

"כשחלה ר' יוסי בן קסמא, אמר לו רבי חנינא בן תרדיון 'מה אני לעולם הבא?' אמר לו 'כלום מעשה בא לידך?' אמר לו 'מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים.' אמר לו 'אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי'."
מהר"ל נותן[7] ביאור מופלא למעשה זה. "כי מעות פורים עומדים לרבוי אכילה ושתיה; ונתחלפו לו מעות פורים, שהוא הכל עולם הזה, הפך זה – במעות עניים שאין להם חלק בעולם הזה. וחִלֵק הכל לעניים; ודבר זה רמז, שהוא יחליף העולם הזה בעולם הבא".
מצאנו אחד מגדולי רבותינו, ש"מעות פורים", שבעולם הזה, "נתחלפו" לו ב"מעות צדקה", שלעולם הבא. הרמ"א מניח, בהקדמת ספרו מחיר יין, ש"לא ימלט מהיות תוך ופנים לספור מגילת אסתר ... ובוודאי סיפורים אלו הם הלבוש".[8] על-סמך הנחה זו, הרמ"א מפרש את המגילה כולה על דרך רמז, כמתארת את דרכו של האדם בעולם מיום היותו.
כאן נביא את תמצית דברי הרמ"א בספרו זה, עם מעט הוספות וביאורים[9] (והרוצה ללמוד את הדברים על מכונם, יעיין בספר עצמו, ואז יראה ג"כ מה הם דברי הרב ומה דברי מי שאינו אפילו תלמיד). ונשתדל להוסיף בה דבר גדול, והוא לקרב הדברים אל דרך הפשט, להראות שאמנם הן הן הדברים, שהרי "אלו ואלו הנמשל והמשל הם אמת". ומה' אעזר, שיהיו מעות-עניים אלו רצויים.

א. משתה אחשורוש – שמח בחור בילדוּתֶיך

בפרק ראשון זה יתבארו הקורות את אחשורוש בגדולתו
כאשר נמשך אחרי דרכי עולם הזה, עד שמרדה בו ושתי.
ואותנו הוציא משם, ללמד על הכלל, איך האדם הנמשך אחר חומרו,
סופו שגם ביתו, משכן נפשו, אינו בידו.
המגילה עוסקת בימי אחשורוש, הוא אחשורוש, "המולך". ובשתי דרכים יעלה האדם לגדולה, להיות "המולך - מעצמו"; הדרך האחת היא "דלא הוי איניש דחשוב למלכא כוותיה". אם ילך האדם בדרך הראויה לבוא לה, "דרך הוא שיעלה לגדולה". אבל יש מי שמחפש את גדולתו במקום אחר - "ממונא יתירא הוא דיהיב".
מלכות זו מקיפה את כל העולם – מסוף העולם ועד סופו, מזמן שהוד האדם נתון על פניו ועד שיחשך משחור תארו. אבל אם יזכור שסמוכים הם זה לזה, כצל ימינו עלי ארץ, יֵדע למלוך על עצמו, "עולם קטן", ועל כל העולם, בזוכרו אחריתו.
תכונות שונות מאפיינות את חיי האדם, "בת שבע", בת עשרים", ו"בת מאה". בכל עת צריך האדם לחדש את מקומו, לגַלות את שלטונו בתחום חדש, לעמוד לדין מחדש. אם יֵדע האדם, יוכל לכבוש שבע ולקחת מהן חילות לכבוש עשרים ומהן לכבוש מאה; "בת שבע כבת עשרים". כך היא דרכו בעולם, "כשבתו" – ישיבה שאינה ישיבה; וכאשר יתישב בדעתו ויחפש אי-זה מקום מנוחתו, והוא רואה את מקום מושבו בעולם הזה, בעיר גדולה אשר יש בה אדם ובהמה רבה.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה: בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
בשנה בה נגמל זה, ואינו צריך לאמו,[10] האדם מתחיל לרדוף אחרי כל הנמצאים, למגדול ועד קטן. הוא מגייס לכך את כל שריו ועבדיו, כל האברים – כלי הנפש; "החסיד, הוא המושל", וכאן גם רודף התאוות מושל בכל "אנשי מדינתו" כדי למלא רצונו. הוא מתחיל ברצונות הפשוטים – לקבל שכר העולם הזה, כעבדים על מנת לקבל פרס; אחר כך ילמד על מעלות המידות ומעלות השררה, ואת כולן יכוון לתכלית אחת – הצלחתו בעולם הזה, מקום ממשלתו.
הוא מתגדל בעושרו, בכבודו, בגדולתו; התפארת-לעושיה המגיעה לו בדברים אלה מעודדת אותו להמשיך בדרכו. ואכן זה עסקו מהחורף ועד הקיץ, ומֵעלות היום ועד בואו. כך הוא ממלא את ימיו במשתה, שבעת ימים; מיום הראשון ועד יום השביעי, כל אוכל מחמצת, הוא ורעיו היושבים לפניו, גדוליהם וקטניהם. המשתה תופס כל מקום בו היה האדם יכול לבנות ולנטוע; שכלו וגופו משועבדים לנַסֵּך בשמחה ולראות בטוב. הוא מקיף על כל הנאות העולם; כלים מכלים שונים, מהמעולים שבברואים ועד הנחותים שבהם, כולם בידו לעשות בהם כטוב בעיניו. מִחמדת הרכוש עד תאוות האכילה, וכל הנאות הגוף.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו: בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם: וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ: חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת: וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
אבל על האדם לזכור, ששכרון העולם הזה הוא בבחירתו. שמח בחור בילדותיך והלוך בדרכי לבך; הרשות נתונה. כך הטביע הבורא בבריאתו: ומעצם הציווי נבין, שבידינו לעשות כך או כך. אבל גם קהלת מסיים: ודע כי על כל אלה יביאך במשפט.
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:
ובאמת שכר מצוה הוא המצוה עצמה, ושכר העבירה הוא העבירה עצמה, המלפפתו עד יום הדין. ותחילת נפילתו, כאשר השליטה על דרכו כבר אינה בידו; "השְמֵן לב העם הזה". כאשר רצונות-גופו, אחריהם נמשך, כבר אינם נשמעים לו, הוא מאבד את השליטה בעולם הפרוש לרגליו.
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
כאשר הוא מגיע לזמן של התעוררות לקדושה, הוא מנסה לגייס את כוחותיו לשוב אליו. הוא אוסף את כוחות הדעת שבו, את יכולותיו השכליות, ומנסה ללמד את עצמו דרך חיים ותוכחות מוסר. הוא מעורר את גופו להתנער מכל מה שכיסה אותו עד ש"חרש היה לבם", להדבק רק[11] ב"מה למעלה ממך".
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:
אבל השליטה כבר אינה בידו; "הרשעים הן ברשות ליבם". הוא כבר שינה את טבעו, נמשל כבהמות נדמו.
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:
כשראה את כשלונו, שאפילו בביתו אינו מושל, קרא לחכמים לאמר "ראו אם יש מכאוב כמכאובי"; ואז יראה, כי עת ופגע יקרה את כולם. ומעתה, הבא ליטמא פותחין לו, להכשילו ולומר שמקרה אחד לירא ולאשר איננו ירא, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא; כדי בזיון וקצף!
אבל הסדר מחייב לעשות דין לא רק לפי חומרת המעשה בעיני העושה, אלא גם בעיני הרואים; "אין מקיפים בחילול השם". אם האדם איבד שליטה, כבר לא יועילו לא הבטחת השכר ולא תיקון המידות; כל טענה ונסיון להורות דרך מוסר, לא יצלחו, כי אין שלטון – לא דין ולא דיין.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין: וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת: כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים: וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף:
עד כאן באו הדברים לתאר את רעת הנמשך אחרי חומרו. בהמשך נראה מה נעשה בדינו. כפעם בפעם ייטב הדבר בעיני המלך, שאמנם כן הוא משפט כל בני בית, להבזות בעליהן, ואין להקפיד עליהן; אז ילך בדרכי ליבו. ואַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נבאר את הדרך שיבור לו האדם.
♦

ב. מלכותה יתן המלך לרעותה - מלכות אסתר

ובפרק שני זה יתבאר איך הכיר המלך רוע ביתו
ובחר ברעותה הטובה ממנה, שהיתה לבת למרדכי ועושה מאמרו.
ולפי דרכנו נראה איך יחליף האדם משכן רע בבית נאמן,
ובלבבו משכן יבנה להדר כבוד ה'.
תיארנו עד הנה את הקורות את המלך אחשורוש, כאשר משך ביין את בשרו, וקול כסיל ברוב דברים, אפילו בביתו אינו מושל. הוא אינו יודע מה יעשה, כי כן המשפט בכל השרים וכל העמים; רק כאשר יעזוב את עצת הילדים ויפנה לעצת הזקנים, ידע אשר לא תבא ושתי לפני המלך, ואז ישמע פתגם המלך.
מן ההכרח, לתקן בדרכי המוסר, ובהבטחת הגמול והעונש: ברגע שיש איבוד שליטה, ואין ציות; אם אותו שחרור שניתן לחומריות לא יפדה עצמו בשה – וערפתו. מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה, ואז יחזור הכבוד המייצב את המערכות. כל מי שבמקום שאין אנשים התחזק והיה לאיש, ישמור על מעלתו כ"מְדַבֵּר"; כל אחד כפי הבנתו ולפי דרכו.
אם אך לֶקח טוב ניתן לו, ינתן דת, שלא ליתן פתח למורדים; לא יראו לפני המלך. כאשר יִשָמע פתגם המלך בכל מדינה ומדינה, כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה: וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:
כל זה היה בזמן שעדיין היה האדם רודף אחר דרכי ליבו. כאשר האדם כבר אינו להוט אחר הנאות העולם, הוא משגיח בכשלונו. כאשר ישים ליבו על דרכיו ועל עלילותיו אשר לא טובים, הוא פורש מדרכי מיתה לדרכי חיים, למצוא מנוחה באשר ייטב לו. הוא יחפש את דרכיו, ומעתה ישגיח ללכת בדרך טובים; "לפי מעשיו". יקבץ כל מה שמתאים לפי טבעו, ומראהו טוב לו; את אלה יתן אל יד השומר אותם, עד בֹא עת פקודתם, כאשר ימצא את הטוב בעיניו.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ: וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:
כדי למצוא דרך כזו, מן ההכרח למצוא מקור נאמן. כזה יהיה מי שאינו מודה בעבודה זרה, אלא נמשך אחר מסורת אבותיו, היא אור עיניו, ולה יישָמע, ובה יעריך את תכונת העולם. הנמצא מחוץ למקומם ימצא רק את אלה מהם שֶגָּלו לארְצות אחרים, ואת הַכָּרַת מלך ישראל וגואלו לקחו איתם, השוכן איתם וגו'. כאשר שלטון העולם לקח אותם חוץ למקומם, הוצרכו להדריך את אשר עמהם – ואת עצמם, ללכת בדרך הישר, באשר הם בני אל חי, זה דודי וזה רעי. כך יִמָּנו אלו בין ההדסים, גם אם הם במצולה. דרך זו מצריכה אותם לדעת את דרכם מתחילתה – "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו",[12] אז יהיו "בניך אלו התלמידים".
אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:
וכאשר ידרש אחר הגדל בין החכמים באמת ובתמים, ימצא לו; הכל יובא בית המלך, ולא יותירו ממנו חוצה. גם מה שאין טבעו ברור, הרי הוא נמשך אחריו בחוט של חסד. ועדיין, צריך להשאיר מקום לצרכים האנושיים והטבעיים; גם במקום שאין דרישה מפורשת לכך, על האדם להשגיח שכל דבר יתנהל לפי הראוי לו לפי צרכיו.
וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים: וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים:
השמירה על האיזון בחיבור בין דעת החסיד, הוא המושל, ובין הטבע, הכרחית, גם אם בכך יעלם דבר מעיני הקהל; כך היא ההדרכה, שצריך להקפיד עליה ולפקח עליה בכל יום ויום – שלא להפר את האיזון לצד זה או זה.
לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד: וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ:
כאשר יישמר האיזון, ימצא הכל בטוב. ההולך בדרך זו בעת החשכה, גם כאשר יאיר האור, וימשיך לחיים הנמשכים, אם חונך על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה.
וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים: וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם:
כאשר הדברים יונהגו על פי הסדר הנכון האמור עד כאן – הרי הם הראויים לבוא לפני המלך; אלה יזכו גם כאשר יגיעו לזמן המאוחר "ימי שנותינו בהם", ימים אשר בהם אין השמש לאור יומם, לשאת חן וחסד, ובכתר מלכות לראשם "אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך", בהיות הכל מתוקן לסעודה.
וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ: וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי: וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
גם כאשר יש שיצטרכו בחינה שוב ושוב, אלה יזכו, אשר "בהתהלכך תנחה אותך, והקיצות – היא תשיחך".
וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ:
האיזון הנכון אמנם מוליך הכל בסדר טוב; אבל כאשר יתחיל האדם ללכת בדרך חָכמה, עדיין אינו שמור מכל רע. אם אלו שהופקדו לשמור על המלך ועל יין משתיו, שלא יגלה למקום מים הרעים וימות, ימעלו בתפקידם, הרי השמירה וההשגחה, שדרכה לבוא דוקא לבוא מבחוץ, אין מי שיוכל להשגיח עליה.
בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ:
רק מי שהוא חֲכם חֲרָשים ונבון לחש, יוכל להכיר במעילתם של השומרים; כאשר הוא יוכיח לעין כל את מזימת הפשיעה, יבוקש הדבר וימצא. כאשר הטעות תוגבה ותֵרָאֶה, יוכלו המתבוננים בה לשמור את דרך עץ החיים, לזכור את הדבר למען לא יכשלו בו.
וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
♦

ג. גזרת המן – צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו

בפרק שלישי זה נראה איך כאשר שלום בבית המלך בא המן הרע ומתגדל, עד שיבוא להשמיד את עם המלכה.
כי כאשר ינוח האדם שקט ובוטח, יבוא צר ואויב להכשילו, ואת כל עם-בֵיתו ימכור בעשרת אלפים ככר כסף.
עד עתה עסקנו בסיפור התגדלותו של אחשורוש, עד שהמלוכה נכונה בידו. אבל כאשר ניצח במלחמה הקטנה, הנה הוא עומד בפני המלחמה הגדולה. כאשר ניצח אדם בדבר אחד, פָּתַח הוא בזה מקום המאפשר דוקא לאיש צר ואויב, לִגְדול. כל אשר לו ימסר בידו, ורק מעט מזעיר ישארו לעמוד בפניו.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
עתה נעשה המאבק קשה, כי כבר נטו כחות הנפש ומשרתיה אחרי הרע הזה; הם מסיתים גם את הטוב המעט אחריהם. גם המאבק עצמו מחריף, כאשר מדי יום העימות חוזר על עצמו, וכל צד מנסה להכריע. אבל אין די בהכרעה מקומית: הנצחון צריך להית שלם, בלי חריגות; כל המצטרפים והנמשכים אל הטוב, חייבים להצטרף.
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:
גם כאשר יש חידוש בעולם, והנסים גלויים, כאשר האדם יתבונן על הדברים כאילו הכל חוזר ונשנה, את פעל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו. הריהו מביט על מועד פטירתם של צדיקים, ויאמינו שלעולם "הלבנון באדיר יפול". גם השומרים על דבר ה' אינם באחדות ואין להם כח בעולם הזה; לכן אין טעם להתייחס אליהם, ושוב לא ייוודעו. רק דבר אחד ישים אל ליבו: עשרת אלפים ככר כסף ישקול על יד עושי מלאכתו; על דמיו אדם דואג. ובאמת כך מוסכם, וכך יוצא אל הפועל. כאשר תמה מלאכת משכן ה', וכבר אין מביט אל מה שהיה, "ויחזו ... ויאכלו וישתו".
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ: וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ: וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:
עם חתימת ההחלטה, נמסרת ההנהגה לכוחות המעשה; כל כח חש לעשות רצון עצמו, ולאחיו יאמר חזק. להשמיד, להרוג לאבד את כל "מי שאינו מודה בעבודה זרה", מקנין החכמה שבהם ועד טפליהם, מן המסייע להם ועד המצטרף אליהם. את האחד[13] שמעבר להנהגת הטבע להשמיד, ולחדש תחתיה רק את השלמת הגוף ותיקונו; גם מאדיריהם לא ירצו כי-אם שלל לבוז. ביום שאדם ניתן ביד יצרו, אינו מתבונן ליום מחר, ולא יביט אל תוצאות מעשהו; רק יהיו "עתידים ליום הזה". ההחלטה נפלה במהירות, אין אומר השב; האדם נכנע ליצרו, ויושב לשתות לשכרה את כוס התרעלה, ואת חרסיה יגרם. הוא נופל ביד היצר, וכאילו איבד את דרך התשובה.[14] כל יושבי שער עירו איבדו את תקוותם, יבשו עצמותינו, נגזרנו לנו.
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה: הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:
אבל פתח-תקוה אחד נשאר. הצדיק לא אבד, גם אם אין איש שם על לב. גם בשפלותו מתעורר האדם לשוב אל ה', אולי ירחמנו עושהו. הוא ישוב עד ה' בצום ובבכי ובמספד, ויזעק אל ה'. ובזעקה ובקשה יוכל לבוא עד לפני שער המלך, כי לבוש שק[15] לבד אינו עיקר התשובה, "קרעו לבבכם ואל בגדיכם".
כל מקום שיש התעוררות תשובה, שישימו לבבם על דרכיהם, ישובו אל ה', וינזרו מדרכיהם הרעים ומעלילותיהם אשר לא טובים.
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה: וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:
התעוררות העם מגיעה אל ההנהגה; גם אסתר, הנסתרת ומסורה ביד אחשורוש, שומעת על כך מכל עושי דברה ומשרתיה. דברי מרדכי מגיעים אליה, והיא מזדעזעת לשמעם. מעתה, היא, שהיתה למרדכי לבת, באה לסייע לו. מעתה, שהגזרה באה לתכליתה בהתעוררות התשובה, אפשר לחזור להנהגה הטבעית.
אבל גם בצרותיו, ובודאי אחר שהכיר בטעותו ושוב אין ראוי לו העונש, אין נוח לו לאדם לקבל עליו ייסורים באהבה. גם את הצדיק הוא מנסה להלביש ולכסות, להסיר שקו מעליו. אבל הצדיק יודע נפש בהמתו, ויודע שאם יקל על עצמו מעט, הוא ימשכנו הרבה. לכן אינו מקבל עליו להסיר עצמו מצערו, עד שימסרו בידו את השליטה.
וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:
לפי הרמ"א, כאן הגענו לנקודת ההכרעה; כל הגורמים הוטלו אל המערכה. כחות החִיות הטבעית נמסרו, "אני ועמי", ביד היצר הרע; שארית ישראל באו לפני המלך לבקש לפניו.
לפני שנציג את הדיון כפי שנדון ביד התך – זה דניאל שכל עניני מלכות נחתכים על-פיו, נביא הסבר שמביא הרמ"א כאן לאגדה שבמסכת תענית,[16] באשר לדרך הראויה בעניינים אלו.
"רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב; א"ל לא מקבילי עילויה [אינשי] דביתאי א"ל מה שמה חנה שמה; 'תתייפי חנה'! נתייפתה חנה. א"ל 'קא מרדה עילוי'! אמר 'תחזור חנה לשחרירותה'! חזרה חנה לשחרירותה".
הרמ"א מבאר ש"אינשי ביתאי" הוא "בתי הנפש", גופו וחלק החומר שבו. ר' מני סיפר לר"י בר אלישיב שיש בו "פחיתות שאינו יכול לכבוש יצרו", ושאל אותו על רפואת הנפש ודרכי המוסר בכגון זה. שאלו "מה שמה", איזו פחיתות היא זו, וא"ל "חנה שמה": "רצה לומר הקנאה; וקראה חנה להיות מפורסם בה בקנאתה אשר קנאה את צרתה פנינה" "ואמר ליה תתיפה חנה", "שיתרחק מקצה הקנאה לגמרי אל קצה השני, אפילו בְמָקוֹם שאמרו 'קנאת סופרים תרבה חכמה'". על זה אמר לו "קא מרדה עלי", שהמאבק בכוחות נפשו קשה עליו.
"רוצה לומר כאשר הרגיש ר' מני בנפשו כי מעכשיו יוכל לעמוד בדרך אמצעי ולא יטה עוד לקנאה הפחותה אמר שאם יטה עוד וירגיל נפשו בהרחקת הקנאה, יקנה הקצה השני, וימרוד עליו לגמרי, ולא יקנא כלל; וגם זו רעה רבה היא, כי דרך הממוצע הוא הישר. על כן אמר רבי יצחק שמעתה יוכל לחזור במקצת לשחרוריתא וילך בדרך האמצעי כי מעתה לא יטה עוד לא' הקצוות".
♦

ד. תפילת מרדכי - ה' לא יעזבנו בידו

כאן נראה באיזו דרך משיג מרדכי את הצלת היהודים מיד המן, אשר בידו מסרם המלך, על-ידי אסתר.ובזה נדע איך ינהיג האדם את כחות נפשו אחר יצרו הטוב, להנצל כצבי מיד איש צר, ומשכן נפשו ינצל ממנו.
עד כאן, הראינו איך נמסרו כל היהודים ביד המן הרע הזה, להשמיד להרוג ולאבד. כאשר המלך, השליט על הארץ, נשמע למי שאפילו יוצרו קראו רע, נמסרת המלכות בידו, והמלכה נמסרה, היא ועמה, בידו. כעת הגיעה שעת ההכרעה: מרדכי הצדיק מעורר את העם לתשובה; הוא מגיע בתפילתו, בשקו ותעניתו, עד שער המלך. אסתר, שהיתה למרדכי לבת, אבל עתה היא מסורה ביד אחשורוש, הזומם למָכְרָה, ואת עמה, ביד אויב, שומעת את הדברים, "ותתחלחל המלכה מאוד". אבל מרדכי אינו שומע לבקשתה, לחזור אל ההנהגה הטבעית; הוא יודע כי כדי לנצח ב"מלחמה הגדולה" צריך האדם שלא לשמוע לצרכי גופו. ומצד שני, אסתר טוענת כי אם לא ישמע החסיד, הוא המושל, אל כל צרכי גופו, לא יישמעו לו ביום צרה; וכמו שאמר ר' מני[17] אחרי שהושג התיקון לחסרון "אינשי ביתיה", "קא מרדה עלי".
כאן צריך להכריע; אוי לי מיצרי, ואוי לי מיצרי. ההנהגה הטבעית תובעת את צרכיה, ותלמיד חכם היושב בתענית, "ליכול כלבא לשירותיה", אין התענית רצויה.[18] ומצד שני, אם יימשך אחר הנהגתו הטבעית מי יודע אם ינצל. אין מנוס מלקרוא למי שכל הדינים נחתכים על פיו, יצר טוב אומר עשה כך, ויצר רע אומר עשה כך, והלכה כדברי המכריע, הקב"ה.
היוצא לזעוק ולהתענות אל רחובה של עיר, יוכל, מתוך עסקו באלה, להבין את תועלתן. בנטיה עד הקצה, יוכל להתרחק מקצה הרע, ולתקן מידותיו הרעות. אולי ביציאה מהנהגת הטבע תתוקן הסיבה לגזרה והגזרה תוסר.
אבל גם ההנהגה הטבעית טענותיה בפיה. כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, כי מי שיכנס בפתאום לעבודת הסיגוף והתענית והפרישות המפליגה, כאשר לא ישמע לחומריות לא יוכל להתמיד בכך, כי אי אפשר "לצאת פתאום מהֵפֶך אל הֵפֶך". וגם אם כן יעשה מי יודע אם יחיה, אם לא יושיענו ה' וישמרנו מלך העולם השליט בטבע, באותו סיגוף שעושה.
וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה: וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ: וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם: וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ: וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי: כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם: וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:
אבל מרדכי משיב אליה; אל תדמי בנפשך, שכיון שאת מסורה ביד המלך תנצלי בידו. אם לא תשמעי ותשובי, הנה רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. "שסוף דבר יהיה, כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבא עוד פעם ופעמים לעולם הזה ובעל כרחו יוכרח לתקן, ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם"; "וזהו שאמרו באבות, ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך".[19] ומי יודע, אם לא זה תכלית שלטון האדם בעולם, לכו ונשובה אל ה', כי "אין שלטון ביום המות", ביום ש"הרשעים נחשבים כמתים" ו"אין ליבם ברשותם".
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:
אסתר שומעת לדברי מרדכי ומסכימה שהמצב דורש חריגה מיוחדת. אבל כאשר ההנהגה הטבעית תידרש לדרישת הפרישות, צריך הדבר להיות מלווה בקדושה, כאשר כל הכוחות – הרוחניים, מאותם הנמצאים באותה "עיר קטנה", הגוף, וגם הכוחות הגשמיים המשרתים את הנהגת הגוף, כולם ישתתפו בהתעלות זו. רק בדרך כזו אפשר לנסות להתעלות מעל לדרגה אליה האדם שייך.[20]
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:
יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. כאשר יתבונן האדם על עתידו ועל גמול העולם הבא, גם החומריות המסתירה את הרוחניות תימלך, ובלבשה עצה זאת, תתיצב לפני מלכהּ, בחצר הפנימית, נוכח בית המלך.
כאשר תתצב מרחוק, פתח הבית, כבר בזה יגלה המלך יושב על כסא מלכותו, ואז יפתח שער גם בעת נעילת שער.
באה זו לפני המלך, אין היא חברתה של ראשונה; ושתי ביֵין-משתיהָ לא באה, וזו באה מדעתה. כאשר ראהּ המלך, שאינה מן המסירוֹת את לבו, נשאה חן בעיניו ואת שרביט הזהב הושיט לה.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת: וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט:
מעתה, שהתייצבה אסתר בגלוי לפני המלך, יודע המלך שכל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה, עד בית המלך, כי בה ימלוך על עמו; ולכך את חלקה הראוי לה אם תבקש יינתן.
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:
עתה, שבתשובת מרדכי נושעה, ובשליחותו שבה אל מקומה, היא באה לפני המלך, והמלך שוב אינו נתון ביד המן הרע הזה. בקשת המלכה, שיבואו כל אלה להתיצב, ויבוא גם האויב בתוכם, כי זו סעודה שבה הכל על כנו, אין שטן ואין פגע רע, כאילו אכלו משולחנו של מקום. ובעצה זו ידעו עם מי יושבים לאכול, ויאמר מהרו.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
מעתה שאינה בקלקול, גם אין צריך להזיר עצמו מן היין. גם כאשר מתוך המשתה ישאל, הנה התשובה היא כי להמשיך כך גם מחר טוב הוא.
האיזון הרצוי הושג, כל כח תופס את מקומו. מעתה, הכל יֵעשה כדבר המלך.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי: אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:
כאן נוצח המן. גם כאשר הוא יוצא שמח, יראה את מרדכי הצדיק שעודו עומד לפני מלכו, שוחק לסוס ורוכבו.
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה:
אבל המן אינו מוותר בקלות; מרדכי אמנם חזר למשול, אבל עד שיוסר הרע, יצטרך להכניעו עוד.
♦

ה. אם יפתוך חטאים אל תובֵא

גם אחרי שהובס המן, עוד הוא מנסה להשיג את עזרת זרש אשתו ואוהביו, עד שבסופו גם לפני אסתר יתחנן.ואנחנו נשים ליבנו שגם אחר נצחוננו על היצר עוד הוא בקרבנו, מנסה למצוא עצת-חטאים; ובזכרון זאת נינצל.
ראינו עד עתה איך ניצל הצדיק מעצת רֶשע; איך שבה המלוכה אל מקומה, אחרי אשר הוסרה טבעת המלוכה ונמסרה ליד אויב; איך שבה אסתר, אשר היתה למרדכי הצדיק לבת, ואחרי המסר כל היהודים ביד המן, שבה ובאה לפני המלך; ואיך הרשע רואה את הצדיק, עודנו עומד לפני המלך, וַיִּמָּלֵא חֵמה.
ועתה אורב רשע לצדיק, ומבקש המיתו. הוא יודע כי לא יוכל לו במלחמה כאשר ניסה, ולכן הוא קורא לעוזריו, ומבקש את עזרת הנסתרת בביתו אולי בערמתה תסייע לו, הרודה בעם בגלוי; "נארבה לדם, נצפנה לנקי חינם".
וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ:
הוא מספר לפניהם את כל גדולתו אשר אסף בעולם הזה, בחשבו כי לשוטה נתן ענין לאסוף ולכנוס; הרי זה חלק אדם רשע ונחלתו.
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:
אבל כאן הוא מתאר את נפילתו: כאשר השתחרר ממנו החומר, הסתר המלוכה, ושב לעמוד לפני המלך, אבדה שליטת הרע עליו. גם אל המשתה הזמין אותו עם המלך, ומה בצע לו בשיאכילוהו פסיוני, אם יטחינוהו בריחים, לעבוד את המלך ולהכנע בפניו. ולא זו בלבד: "מי בראש", צדק לפניו יהלך, ולא יכנע לפניו, ורצוי הוא לפני מלכו; ומה חייו.
וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
וזו עצת אשת-מדנים: כיון שכבר הוא בדרך עלִיָּה, ואין להסיר שטן מאחריו, הרי נשימנו לפניו, להעלותו ולעשות לו מקום גבוה, על גפי מרומי קרת. כאשר יעלהו המלך לשם, הרי דוקא בעליתו אל מעבר למדרגת הראוי לו, בזה יחדל קיום הצדיק, כי ישתבש גם בעלותו. כאשר יושם הצדיק בגובה, בעוד יש לו מקומו בארץ, בין השמים ובין הארץ לא יבחין עוד, ומעתה יתפתה ביצרו להמשך אחר חמרו, והמלך עם הרשע השמח יֵשֵב לשתות.
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ:
בנקודת האפֵלה הזאת, כבר על האדם לדעת כי יצרו של אדם מנסה להכשילו בכל יום. אבל בהיותו רואה את הנולד, זוכר ימות עולם, לא יעלימו עתידו בעדו. ובהבינו שנותיו, יבחין כי כבר עמד פעם בפני כשלון, והצדיק באמונתו העירו מפני הקמים עליו; אבל לא נתן שום גדולה לו מאז, ולכן עתה שב, וארב לו וקם עליו.
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר:
והמלך בהתבוננו ובהשקיפו, חושש ממקצצי נטיעות חצרו, ובחרדתו שואל מי אפוא הוא הצד ציד בפיו ויבא. וכראותם את המן, יודיעו לו כי הוא הבא באישון לילה; והמלך מוכן עתה לבדקו.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ: וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:
המן בבואו לפני המלך אומר למלך, כי אשר יחפוץ ביקרו ילבישנו בלבוש כבודו, ואת אשר ישׂושׂ לרכוב עליו יתן בידו, והשיב את אשמו גם בראשו, ויתן את הכתר על המן להמליכו על הנהגת הכל; הכל ינתן בידו, ולפניו טמא טמא יקרא.
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי: וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
אבל הפעם הזאת אין המלך נופל ביד מבקשי רעתו; וברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו. ובזה גם הכתר נאה לראש החסיד, הוא המושל; ואז בזמנה גם הנפש תשוב אל אשר נתנה, ונפש הבהמה יורדת למטה לארץ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:
עתה גם עוזרי רשע שוב לא יסייעוהו; כבר דרך הצדיק עליו. גם במשתה היין שוב לא יחשוש אדם, ואת שונאו יאכיל לחם, כי גחלים הוא חותה על ראשו. ובהכנה זו, יוכל החומר, שכבר נאמן הוא לדרך ה', לבוא לפני המלך, ולבקש לפניו. כי עתה יֵדע, שאין הוא נתון לעם אחר ונמכר לעבדים ולשפחות ואין קונה; כאן נפשי בשאלתי.
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו: עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי: כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:
עתה כאשר שב מדרכו הרעה יתבונן על אשר היה בו בהמסרו ביד זרע עמלק, ויצטער עליו; ובחמתו עזב את הנאות העולם, לא עוד ינסך בשמחה. הוא שב אל גִנת הביתן, אשר היה שם אהלו מתחילה; שם היה בידו לבנות ולנטוע. והרע עוד נופל להתחנן לפני בית המלך, אולי יוכל להנצל מגזר דינו.
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:
אבל כאשר ישוב מן הפרדס אל בית משתה היין, ויראה שעוד המן שוכן בבתי-הנפש, אף כי הוא נופל, הרי עודנו מבקש להטות את אשר יסתר מעיני המלך, את צרכי החומר שבהם האחיזה לכח המתאוה. הוא יודע, כי הוא מנסה להכשילו, בהדבקו לאשר עמו. ובהכירו גם בתחבולה זו, אבד הרשע. מעתה יושם לזכרון תמיד, תמחה את שמו – לא תשכח, ובזה בא השקט.
וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ: וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה:
♦

ו. תמחה את זכר עמלק

כאן מוסר המלך ביד מרדכי ואסתר את בית המן, ועל-פי עצתו הם מבטלים את רעת הגזרה מעל כל היהודיים.ואחר זה כל אדם ימשוך, למסור את כחות יצרו ביד כחות הנפש המסייעים לדעתו, עד שישלטו אלה בשונאיהם.
ראינו בפרקים הקודמים, איך נפל רשע ביד צדיק; מעתה נראה, מה נעשה בדינו.
ביום כשלון הרשע, נמסר כל אשר לו ביד הצדיק; אבל כלים שהשתמש בהם הדיוט, שהרשע מצא חפצו בהם, לא יוכלו להמסר לשמים, עד שינתנו ביד זו שהיתה למרדכי לבת, היא תמשול גם בבית-רֶשע, ותשנהו לטוב לה, לחיותהּ כל הימים.
בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים
מעתה גם ההולך בדרך ה', מר-דכי, יתגלה, אין הוא צריך עוד להסתר בכחות הנפש הטבעיים, ולנהל משם את דרך עבודתו; כבר אין שעבוד מלכויות-רשע עליו.
וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ: וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי
אחרי שני אלה יוכל גם בית המן להמסר ביד מרדכי, אחרי שבא לידי הסתר ונתלבש בלבוש צדקה.
וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן:
אבל אל יאמן האדם בעצמו עד יום מותו. גם אם נמסר בידו, ימשיך להתחנן לבל ימסר הוא ביד יצרו; ועוד עליו לתקן את אשר עותו, כי רבה רעת האדם בארץ. ודוקא עתה, שסר מרע, יש מקום שיוכל לכפר על אשר עשהו, כי עד עתה, קודם שבא פרקליט וריצה, לא היה קרבנו נרצה; בא פרקליט וריצה, בא דורון אחריו. "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה".
וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:
ומעתה, נענתה, ונוסף אליה כח לעמוד לפני המלך, ולבקש מלפניו. אם עתה שבה בכל לבבה, יכתב להשיב את כל אשר נעשה, כאשר בחטא האדם נמסר הכל להאביד ולהרוס. ואז יאמרו אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו. ובאמת גם זה נרצה לפני המלך; הנה הכל כבר נמסר בידם ואין עוד שלטון לרע בארץ.
וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים:
מעתה, כאשר אסתר ומרדכי תפסו את ההנהגה, שוב אין אסתר כפויה ע"י אחשורוש ללכת בעצת המן; אדרבה, אפילו את אשר מה שנגזר כבר, אפשר לחפש דרך לתקן. אבל באמת, את הנעשה אין להשיב; ומעוות לא יוכל לתקון. כל שאפשר לעשות הוא, "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"; מכאן ולהבא, ואם יצליחו, תהיה חתת ה' על העמים אשר סביבותיהם, ולא ירדפו אחרי בני יעקב.
וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:
גם החלטה זו מגיעה לידי ביצוע; בזמן נתינת תורה, גם מי שנמשך אחרי החומר, יוסיפו לו[21] חיים, ואז יכתב אל כל מי שמכיר במלכותו של הקב"ה, ואל כל מי שיש לו שלטון על דבר. הכתב ניתן ליד גמל ורוכבו, גם גמל פורח ש"לא ידעינן מאי נינהו" התרים אחרי הרכש, מביאים את הכתב ממדינת הים. ובכתב מצווה עליהם, לתת לב על נפשם, לא למוסרה ביד מבקשי רעתם, הצופים להם ומבקשים המיתם, ולא יעשו שלום להם בעבור שללם.
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם: וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
גם אשר לא נתנו את ליבם עד עתה, ביום אחד יוכלו להינצל; אם רק ביום אשר חשב המן על היהודים לאבדם, כאשר האחד[22] יוחלף בהנהגת הטבע, ישימו לב להתבונן, ואז ינקמו מאויביהם.
הרמ"א מעיר, שזה הוא יום השביעי לאבלו של משה רבינו, הנכבד שבברואים: והחי יתן אל ליבו יום פקודתו, ויזכור לחדול מן האבלות ביום השביעי כי "עיקר האבילות אינו אלא הטוב הנעדר מן החיים במות המת", ולכן אין האבלות אלא כלפי הנהגת הטבע והעוה"ז.
בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
התוכנית הושלמה ויצאה אל הפועל, ביד כל המוסרים את הידיעה.
הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
מעתה יתהלל המתהלל, אשר השיג את השלמות העליונה. אין הוא מערב את לבוש הבוץ בלבוש הארגמן, כל כלי נמצא במקומו הראוי לו; העטרת אשר בראשו, לבוש בני חורין, וקניני הרכוש. כאשר יתהלל, לו יאות גם להיות חכם גבור ועשיר. כל הנמשכים אחר מרדכי, ישמחו בהיות אלה על מכונם. ובהיותם נמשכים אחר הנפש, במה שיש להם זה די להיות שמחה ומשתה ויום טוב, "ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות וגו'".
ומעתה כל מי שיכיר בדברים אלו ילך בדרכי יראת שמים, פחד היהודים. ובהיותם מתבוננים על האמת גם ביום אשר שִׂבְּרו אויביהם להפוך לרעתם, כמבואר, נעשה קטגורם סנגורם.
וביחוד בהיות האיש הולך וגדול וכל כמה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, חרדו כל עמי כנען.
וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם: וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים: וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל:
מעתה יוכלו להכות את אויביהם, אשר להכות - להכות, ואשר אין חפץ בו יאבד; בזה יאבדו כל עשרת בני המן, המושלים מכוחו והמדריכים על דרכו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. אז, כאשר הוכו, שוב אין חפץ לאסוף ולכנוס, ואת אלילי כספו וזהבו ישליך.
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם: וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא: וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא: וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא: עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
כך נשלמה המלחמה, והושג השלטון הרצוי. האויב לא ישא ראשו, ושוב אין שטן ואין פגע רע. עתה נשאר רק לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת את אשר יֵעשה בהם למלאכה. למצוא חפץ ודבר דבר, איך יוכל הכובש את יצרו ללכת מחיל אל חיל.
♦

ז. לא תשכח

ובמאמר מסיים זה נראה איך נכתבו הדברים לדורות, לזכור את אשר נעשה.ובזכרון זה ידע אדם לשמור את נצחון יצרו הטוב ונפשו על יצרו הרע במאבקם.
עתה, כאשר את נצר עמלק תלו ואת בניו הכו בחרב, הגיע סיפור המגילה אל סוף המעשה, ומעתה יש מקום למחשבה תחילה, איך לשמר את ההשג. איך ניקח את אשר כבר עשוהו, ובו נמצא מנוחה באשר ייטב.
מספר ההרוגים בא לפני המלך. כל הכחות המעורבים במלחמה זו נחלשו, וההנהגה החומרית כבר אינה. מעתה שהושגה השליטה בחומר, יש לחדשו; המלכה היא שתדע איך להנהיג את המלוכה הטבעית מעתה.
בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:
אבל המלכה אומרת שאין דרך להחזיר את שלטון החומריות ולהשאירו תחת שלטון זה; רק יוסיפו לעשות כאשר עשו, היהודים יכו בשונאיהם, ואת בני המן יתלו על העץ, וישימום במקום הניכר שלא ישובו משם, לדעת כל עמי הארץ את דרכם. בדרך זו, קוי ה' יחליפו כח.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ:
הקהל,[23] שאינם פזורים בערי הפרזות, גם בדרגה השניה לדרגת הטבע, דרגת הנבואה, יוכלו להשיג שלמות, ותהי עליהם[24] יד ה'; ובלבד שלא ירדפו אחר הממון כתלמיד אלישע. אבל שאר היהודים בשאר מדינות המלך, גם הם כאשר יפגע בהם מנוול ימשכוהו לבית המדרש, לדרוש חמשה החומשים בשבעים פנים, לאלף חכמה; וגם הם, רק לא ישלחו ידם בביזה להיות להוטים אחר הממון. אבל אף שיגיעו אל מעבר לגבול הטבעי, עד מעלת הנבואה לא יגיעו, ושם ינוחו מעלייתם, עד יבואו למקום קבלת השכר, ושם אין להם מנוחה, כי ילכו מחיל אל חיל.
וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ: וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
וגם היהודים היושבים בעיר חומה, ויבנו עליה טירת כוסף, גם הם ליותר ממעלת הנבואה לא יגיעו, "כי לא יראני האדם וחי". וזו להם לשמחה בזכרם.
וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
הרמ"א מעיר ש"הוקבעו ימי הפורים אלו, להיות לזכרון בין עינינו לכל המוזכר מכל הספור דלעיל. ונקראו ימי הפורים על שם הפור כמו שנאמר ה' מנת חלקי וגורלי ר"ל שאלו [25]ב' השגות הנמנעות בימי הפורים הם גורל האדם בעולמו".
לכן, מי שנמשל ל"עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו", אין לו השתוקקות לעבור אל מעבר לגבול שהושם לו, ובזכרו את מקומו שם יעשה משתה ושמחה, ויגמול חסד עם רעו, וגדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה.
עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב ;מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם: כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ: עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:
ומעתה קימו וקבלו עליהם ועל זרעם, לזכור את מעשה המן ואת הדרך לאבדו. תמחה מתחת השמים, לא תשכח; וגם הנלוים עליהם, כל אשר בשם ישראל יכנה, צריך לדבוק בדרך זו. ובכל דור ודור, יראה אדם גם את עצמו באותו הנס, ויראה להשליט את המן על מרדכי. ויזכור לא רק את נס המן כפשוטו, אלא גם את האגרת השנית, הנרמזת על כל איש בארץ; יקראנה בחושך, ויִשְנֶה להאיר עיניו בה.[26]
קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם: וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:
ומגילה נכתבה לזכרון להיות מול עיני איש, לעשות את כל שנותיו, בן שבעה, בן עשרים ובן מאה, להשוותן לטובה, לקיים בזה את דברי התורה, ובזה יקיימו את נפשם.
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם: וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר:
בזאת, המלך אשר אחרית וראשית היא שלו, ישלוט על כל יושבי הארץ. ומעשה גדלו וגבורתו ניכרים לאשר תיקנו מידותיהם והלכו בדרך אמת, וייוודע לאדם גם בתתו גמול לעושי מצוותיו ועונש לעוברים עליהן. כי האדם הכשר, צדיק יסוד עולם, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני; ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם: וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ:
"כבר אמרו: 'אף אם כל המועדים יהיו בטלים, ימי הפורים לא יהיו בטלים'. כי מאחר שימי הפורים מורים על העתידות, ומעורר על סעודת לויתן, ואם כן אף ששאר מועדים לעתיד לבא בטלים, כמו שנאמר 'כי לא יאמר חי ה' אשר העלה מארץ מצרים וגו", מכל מקום ימי הפורים לא יהיו בטלים. כי בשמחה בעצמה שתהיה לעתיד, שכל אחד ישיג מה שנפסק ממנו בחייו, כמו שבארנו לעיל שעל זאת הוקבעו ימי הפורים, אם כן השמחה בעצמה תהיה במקום ימי הפורים האלה, שאינן אלא רמז על אותה הסעודה":
"ונראה שזו כוונתו באמרו 'חייב אדם לבסומי בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'; כדוגמת הנמשל בסעודת פורים, שהוא סעודת לויתן, שאז יתבטל המן מן הארץ, שהוא היצר הרע, ואז לא ידעו בין המן למרדכי, כי לא יֵדעו מהו המן כלל. ועוד נ"ל: משידע אסור להשתכר; ור"ל שישתה דווקא בילדות, בעוד שלא ידע בין המן למרדכי; אבל כשיזקין, וישיג מהות המן ומרדכי, שנתוסף בו מרדכי – שהוא השכל, אל ישתה עוד".
♦ ♦ ♦