הגאון רבי מרדכי יהודה הלוי פרום זצ"ל
ר"מ בישיבת מרכז הרב

חידושים על מסכת שבועות דפים יט-כב:[1]

נשבע שיאכל ואכל כלשהו, שבועה בלשון נדר ולהיפך, התפסה בנדר ובשבועה, נדר ושבועה לקיים את המצווה, חצי שיעור בנזיר, ועוד
[יט ע"ב]
[דברי האחרונים בעניין נשבע שיאכל ואכל כלשהו]
במסכת שבועות דף י"ט ע"ב במתני' שבועות שתים וכו', שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רע"ק, אמרו לו לרע"ק היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב וכו', ראיתי בספר "וידבר-משה" עה"ת[2], שנסתפק אם בשבועה שאוכל ואכל כ"ש אם יצא י"ח, ומסיק דבשבועה שאוכל בין לרע"ק ובין לרבנן אם אכל כ"ש יצא, וראייתו הוא ממתני' דפליגי רע"ק ורבנן בשבועה שלא אוכל, ואמאי לא פליגי נמי בשבועה שאוכל אם יוצא בכ"ש, ע"כ משום דבשבועה שאוכל כו"ע סברי דיוצא בכ"ש, וסברתו דכיון דאוכל כ"ש מגלה דעתו דשבועתו היה שיצא י"ח אף בכ"ש, עיי"ש.[3] אח"כ ראיתי בספר שורשי הים,[4] בשורש נשבע שלא יאכל ואכל כ"ש, שנסתפק נמי אם[5] בשבועה שאוכל אם יוצא בכ"ש ומביא נמי ראי' ממתני' ולבסוף מסיק דלרבנן אינו יוצא בכ"ש, עיי"ש.
♦
[ראיה מדברי הרמב"ם שהנשבע שיאכל אינו יוצא ידי חובה בכלשהו]
אמנם נ"ל להביא ראייה מהרמב"ם דסובר דבשבועה שאוכל אינו יוצא י"ח בכ"ש, דהנה הרמב"ם בפ"ה משבועות הי"ב כתב וז"ל: נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה – הרי זה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל בין לא אכל, עכ"ל, והנה שם בהלכה ח' כ' וז"ל: שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה, חייב בשבועת ביטוי. ובכס"מ שם כ' וז"ל נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן בנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה, עכ"ל, עיי"ש. ואם נאמר דבשבועה שאוכל יוצא בכ"ש, א"כ אמאי פסק הרמב"ם דבנשבע שאוכל נבילות הוי שבועות שוא, הא כיון דיוצא בכ"ש, ובח"ש אינו מושבע עליו, וכמו שמפרש בח"ש נבילה חלה כך בסתם נמי יחול, אע"כ מוכח דגם בשבועה שאוכל אינו יוצא בכ"ש, ע"כ.
♦
[כ ע"א]
['מבטא שבועה', שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה]
דף כ' ע"א ת"ר מבטא שבועה, איסור[6] שבועה וכו', וכ' רש"י [ד"ה ה"ק]: מבטא שבועה האומר מבטא ככר זה עלי כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו ה"ז בעולה ויורד, ע"כ. והקשה עליו הרמב"ן [חי' שם ד"ה מבטא], הא שבועה בלשון נדר לא מהני, וז"ל ואינו מחוור שהאומר שבועה עלי ככר זה אפשר שהוא מותר בו לגמרי ואין בו לא משום נדר ולא משום שבועה והכי אמרינן בפ"ק דנדרים, עכ"ל, עיי"ש. ותמוה מאוד, הלא הר"ן בנדרים דף ב' [ע"ב ד"ה איידי] כ' בשם הרמב"ן דשבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה מהני מדין יד, עיי"ש, וכאן כ' הרמב"ן דמותר לגמרי, ועוד מביא ראי' לזה כדאמרי' בפ"ק דנדרים וצע"ג, ע"כ.
♦
[מתפיס בנדר ובשבועה]
שם בגמ': בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, אלא לרבא קשיא. הרי"ף [ח' ע"א בדפיו] פסק דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה, והיכי דמי מתפיס בשבועה, כגון דמשתבע דלא ליכול הדין בשרא, ובתר הכין אמר הרי זו הפת עלי כזה הבשר. אי נמי, כגון דשמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא, ואמר איהו: ואנא נמי דכוותך וכו'. והקשה עליו הר"ן [על הרי"ף שם ד"ה בשלמא – מתחיל מהעמוד הקודם] וז"ל: ועוד כיון שרבתה תורה התפסה בנדרים למה לא נלמוד מהם לשבועות דהא ידות לא אתרבו בשבועות ומנדרים ילפינן להו דע"כ לא איבעיא לן התם בנדרים דף ו'[7] אלא אם יש יד לפאה ולהנך אחריני כדאיתא התם, אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאיתקש לנדרים, דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה. ואשכחן ידות בשבועה, כדתנן בנדרים דף ט': נדר בקרבן ובשבועה, וכמו שכתבתי שם בס"ד. וכי היכי דילפינן ידות לשבועות מנדרים, אמאי לא ילפינן מינייהו נמי התפסה וכו', ותי' הר"ן דעיקר הנדר הוא רק בשהתפיסו בדבר הנדור, ובלי התפסה לא הוי נדר, ואע"פ דחייל בלי התפסה זהו מדין יד, אבל עיקר נדר אינו חל עד שיתפיסו בדבר הנדור, ולכן אי הוי חל הנדר בלי התפסה והוי מרבינן דגם בהתפסה חל הנדר, אז שפיר היו ילפינן שבועות מנדרים דהמתפיס בשבועה שבועה, אבל כיון דלא משכחת נדרים בלא התפסה, האיך נלמד שבועות מהם וכו', עיי"ש. והקשה עליו המל"מ בפ"א מנדרים [ה"א] דהר"ן סותר את עצמו, דבנדרים כ' הר"ן דעיקר הנדר הוא בלי התפסה ואם אמר ככר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר אלא היכא דהתפיסו צריך שיתפיס בדבר הנדור, וכאן כ' הר"ן דבלי התפסה לא הוי עיקר הנדר אלא מדין יד עיי"ש.
ונ"ל דלק"מ על הר"ן, דבאמת הר"ן סובר דעיקר הנדר הוא בלי התפסה, וכיון שאמר ככר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר, ומה שכ' כאן הר"ן דעיקר הנדר הוא רק בהתפסה, הוא בשיטת הרי"ף אמר כן, לתרץ את הרי"ף מקושיתו שהקשה. וראי' לזה, דהנה הר"ן רצה לתרץ את קושייתו שיהני התפסה גם בשבועה, משום דבשבועה לא שייך בכלל התפסה משום דכיון דהוי איסור גברא, משא"כ נדר דהוי איסור חפצא לכן מהני התפסה; ודחה את זה, משום דזה ניחא היכא שהתפיס בבשר, דאמר זה כזה, אם כן שפיר לא מהני התפסה, משום דהבשר הוי רק איסור גברא ואין שום איסור על הבשר, אבל היכא שהתפיס בהנשבע בעצמו דאמר ואני כמוך, למה לא יהני התפסה בסוג כזה. לכן תירץ מה שתירץ. אמנם בסוף חולק הר"ן על הרי"ף וסובר דהתפסה בנשבע עצמו מהני, עיי"ש, וא"כ הלא שוב קשה קושיתו דאיך מהני התפסה בשבועה, וע"כ משום דילפינן מנדרים. וא"כ הלא קשה, איך אפשר ללמוד מנדרים, דבשלמא אם היה מהני נדרים בלי התפסה והתורה רבתה דמהני גם התפסה, שפיר אפשר ללמוד מנדרים, אבל כיון דעיקר הנדר הוא בהתפסה איך אפשר ללמוד, אלא ע"כ מוכח משם דהר"ן לשיטתו דסובר דעיקר הנדר הוא בלי התפסה, ורק {דמרבינן אף בלא התפסה אע"פ כן[8]} מועיל, א"כ שפיר יש ללמוד שבועות מנדרים דמועיל התפסה בהן בסוג דשייך ביה התפסה, והיינו אם אמר ואני כמוך, ע"כ.
♦
[כ ע"ב]
[נדר ושבועה לקיים את המצווה]
שם ע"ב בתוס' ד"ה דכי לא נדר וכו' ועוד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה בביטול מצוה איירי, כדתנא בפ"ב דנדרים: כיצד, אמר קונם שאיני נוטל לולב שאיני מניח תפילין, כדמסקינן התם בגמ' מכי ידור נדר לה', אפי' בדבר של שם חייל עליה, אבל אם נדר לקיים מצוה, כגון שאמר שלא אוכל ביוהכ"פ או שלא אוכל נבילות וטריפות, לא חייל, דאין איסור חל על איסור וכו'. ומיהו לר"י בן בתירא דאית ליה [שבועות כז ע"א] דנשבע לקיים את המצוה חייב, כ"ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים ע"כ. והקשה ע"ז הגרע"א בגליון-הש"ס דמהתוס' משמע דר"י בן בתירא סובר דנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה, וא"כ על זה פליגי רבנן וסברי דלא חלה, משום דליתא בלאו והן. אמנם א"כ מלקות ודאי איתא בנשבע שלא לאכול נבילות, דמילתא דליתא בלאו והן אימעיט רק מקרבן ולא ממלקות. א"כ קשה ע"ז מגמ' מכות דף כ"ב [ע"א], דפריך בגמ': וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט, ומשני דמושבע ועומד הוא. ואמאי מושבע ועומד הוא, בין לרבנן ובין לר"י בן בתירא חלה השבועה למלקות, אע"כ מוכרח לומר דמחלוקת רבנן ור"י הוא בנשבע לקיים את המצוה עשה, אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת כו"ע סברי דלא חלה, משום דאין איסור חל על איסור.[9] אך קשה לי על הגרע"א שכ' דמחלוקת ר"י ורבנן הוא בנשבע לקיים מצות עשה ובזה לוקה לרבנן, אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת לכו"ע אין לוקין משום דאין איסור חל על איסור, הא התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי דאין איסור חל על עשה, והביאו ע"ז שתי ראיות, א"כ גם בנשבע לקיים מ"ע לא יהא חייב מלקות משום דאין איסור חל על איסור, עיי"ש, וצ"ע. ונ"ל דבאמת אפשר לומר דפליגי גם בנשבע לקיים מצות ל"ת, ואפ"ה סובר ר"י בן בתירה דחלה השבועה ולא הוי איסור חל על איסור, משום די"ל דר"י בן בתירא סובר כרע"ק [שבועות יט ע"ב] דשבועה שלא אוכל אסור בכל שהוא, וכיון שכן, בנשבע שלא לאכול נבילות חלה השבועה על חצי שיעור, דע"ז אינו מושבע וכדאמרי' בגמ' דף כ"א ע"ב, אבל לרבנן דסברי דשבועה שלא אוכל אינו אסור בכ"ש, לכן לא חל השבועה בנשבע לקיים מצות ל"ת, משום דאין איסור חל על איסור, והגמ' במכות פריך לרבנן אליבא דהלכתא, ולק"מ על התוס'. אמנם מדברי הר"ן [חי' כאן ד"ה גרסת] לא משמע כדברינו, דהנה הר"ן חולק על התוס' וסובר דאף לר"י בן בתירא דסובר דנשבע לקיים מצות ל"ת חלה השבועה, מ"מ בנדר מודה דלא חל, והיינו משום דהנשבע לקיים מצות ל"ת הוי כמו איסור מוסיף, דנתוסף איסור קרבן ולכן חלה השבועה, משא"כ בנדר דליכא קרבן, והוי לא חל הנדר לקיים מצות ל"ת עיי"ש.
ולפי דברינו הנ"ל, דלר"י בן בתירא חלה השבועה בנשבע שלא לאכול נבילות משום דאסור אף בכ"ש, א"כ ודאי דנדר נמי חל על מצות ל"ת, משום דבנדר נמי אסור בכ"ש, כדאמרי' לקמן דף כ"ב ע"א: וקונמות כו"ע סברי בכ"ש. ובשלמא לרבנן לפי סברא זו לא חל הנדר על מצות ל"ת אף דנדר אסור בכ"ש, היינו משום דלרבנן אינו אסור בכ"ש בנדר אא"כ לא מזכיר לשון אכילה בנדר, אבל כאן כשמזכיר לשון אכילה, דאומר קונם שלא אוכל ביוהכ"פ, לכן אינו אסור בכ"ש, וא"כ שפיר לא חייל הנדר משום דאין איסור חל על איסור; אבל לר"י בן בתירא דסובר לדברינו כרע"ק, א"כ אין נ"מ אם מזכיר לשון אכילה בנדר או לא, ובכל אופנים חלה אפי' בכ"ש, א"כ שפיר יחול הנדר אף לקיים מצות ל"ת, וזה לא כהר"ן. והנה בעצם שיטת הר"ן דסובר דנדר לא חל לקיים מצות ל"ת, קשה לי, דהלא הר"ן כ' בנדרים דף י"ח ע"א [ד"ה הלכך] דאם נשבע שלא יאכל ככר ואח"כ אסרו עליו בנדר חל הנדר אף דאין איסור חל על איסור, אבל כיון דנדר הוא איסור חפצא הוי איסור מוסיף, עיי"ש. וא"כ, אם נדר שלא לאכול ביוה"כ, אמאי לא חל הנדר, הא הוי איסור מוסיף, דאיסור לאכול ביוה"כ הוי רק אקרקפתא דגברא. ואולי י"ל דלשיטת הר"ן באמת חל הנדר, והר"ן לא כ' דנדר לא חל לקיים בשאר מצות ל"ת היינו באיסור נבילה דזה הוי איסור חפצא, דכל איסורי תורה איסורי חפצא הם. אמנם ראיתי להריטב"א [ד"ה כיום] שכ' דנדר חל בין לקיים מ"ע ובין לקיים מצות ל"ת, והיינו משום דכל איסורי תורה איסורי גברא הם, וכשנדר ניתוסף איסור חפצא וחל. והנה לשיטת הריטב"א דכל איסורי תורה הם איסורי גברא, קשה לי טובא, דאמאי צריך קרא מיוחד דכי ידור למעט התפסה בדבר האיסור, פשיטא דלא חל התפסה בדבר האסור מאחר דכל איסורי תורה הוי איסורי גברא, וכיון דהוי איסורי גברא לא שייך בי' התפסה.[10] וי"ל דבגמ' נדרים דף י"ב [נדצ"ל י"ג] ע"א ממעטינן דמתפיס בבכור לא הוי התפסה משום דהוי דבר האסור, א"כ בבכור גם הריטב"א מודה דהוי איסור אחפצא דיש בו קדושה וממילא שייך בו התפסה, לכן צריך למעט דמתפיס בדבר האסור לא מהני, ע"כ.
♦
[כא ע"א]
[שיטת הרמב"ם בדין הנשבע שיאכל ולא אכל]
בגמ' דף כ"א ע"א: כי אתא רבין אמר ר' ירמיה א"ר אבוה א"ר יוחנן: אכלתי ולא אכלתי, שקר, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל, עובר בלא יחל דברו. והנה הרמב"ם בפ"א משבועות ה"ג פסק וז"ל: נשבע אחת מארבע מחלוקת אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שיאכל ולא אכל, או שאכלתי והוא לא אכל, שלא אכלתי ואכל – הרי זו שבועת שקר, ועל זה וכיוצא בזה נאמר: לא תשבעו בשמי לשקר, ואם נשבע לשקר במזיד לוקה וכו', עכ"ל. והקשה שם הכס"מ, דהרמב"ם לא פסק כרב דימי ולא כרבין, דלרב דימי אכלתי ולא אכלתי לא הוי שקר, ולרבין אכל ולא אכל לא הוי שקר, ותי' בשם הריב"ש [סי' שפז ד"ה ונאמר שרב דימי] דזה דרבין אומר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל היינו אף משום לא יחל, ושקר ודאי הוי, והרמב"ם פוסק כרבין, עיי"ש. וקצת ראי' נ"ל מהא דאמר רבין אכלתי ולא אכלתי אזהרתיה מלא תשבעו, ואוכל ולא אוכל אמר עובר בלא יחל דברו, אמאי לא אמר נמי דאוכל ולא אוכל אזהרתי' בלא יחל, אלא ע"כ מוכח דאוכל ולא אוכל נמי אזהרתי' מלא תשבעו, משום דהוי נמי שקר, ורק דעובר נמי משום בל יחל. עוד נראה קצת ראי' לזה, מהא דפריך בגמ': האי שבועת שקר היכי דמי, אילימא שבועה שלא אכל ואכל, לאו שיש בו מעשה הוא; ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל, האי מי לוקה וכו'. א"כ מפורש דגם אוכל ולא אוכל הוי שקר, רק דקושיית הגמ' היא דבשבועה שלא אוכל ואכל לא צריך לרבות דלוקה משום דלאו שיש בו מעשה, שבועה שאוכל ולא אכל לא לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, אבל שניהם הוי שקר. אמנם הרמב"ם כ' דלוקה בשבועת שקר אם עבר במזיד, ואמאי לוקה בשבועה שאוכל ולא אכל, הא הוי לאו שאין בו מעשה, ע"ז כבר תירצו הכס"מ והלח"מ דזה דכ' הרמב"ם דלוקה על שבועת שקר, היינו חוץ משבועה שאוכל ולא אוכל, דהרי הרמב"ם בעצמו פסק דבשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה דאינו לוקה, דהוי לאו שאין בו מעשה עיי"ש.
והנה ראיתי בח"ס [חי' כאן, על תוד"ה חוץ] שת' את הרמב"ם דאמאי לוקה בשבועה שאוכל ולא אכל, דהנה הקשו התוס' [ד"ה חוץ] דאיך אמר ריו"ח כאן דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר, הא נשבע ומימר נמי הוי מעשה לריו"ח דסובר דחסמה בקול לוקה משום דעקימת שפתיים הוי מעשה, ותירצו דשאני התם דבדיבור עושה מעשה, שהבהמה נמנעת מלאכול, ע"כ. וביאר הח"ס דבזה שהבהמה מצטערת לאכול ואינה אוכלת הוי מעשה. ויצא לנו מזה דבשבועה שאוכל ולא אכל הוי מעשה ולוקה, כיון דאינו אוכל כלום הוי מצטער ויש בו מעשה, ודוקא בשבועה שאוכל ככר זו הוי לאו שאין בו מעשה כיון דמותר בככרות אחרות ולא הוי מצטער, ולכן לק"מ על הרמב"ם, דבשבועה שאוכל סתם ולא אכל פוסק הרמב"ם דלוקה משום דהוי לאו שיש בו מעשה כיון דמצטער, משא"כ בשבועה שאוכל ככר זו ולא אכל אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. אבל קשה לי על דבריו, דבגמ' משמע דשניהם דין אחד הם, דפריך בגמ': האי שבועת שקר היכי דמי, אי דאמר שבועה שלא אכל ואכל, האי לאו שיש בו מעשה הוא, ואי דאמר שבועה שאוכל ולא אכל, האי מי לוקה, והא איתמר שבועה שאוכל ככר זו היום וכו'; ולדברי החת"ס לא קשה מידי, דבשבועה שאוכל ככר זו שפיר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, אבל בשבועה שאוכל שפיר לוקה משום דמצטער והוי לאו שיש בו מעשה. וגם בסוף מסיק בגמ' דתהא באכלתי ולא אכלתי, ולא משני דבשבועה שאוכל סתם לוקה, משמע דשבועה שאוכל ושבועה שאוכל ככר זו דין אחד להם ואינו לוקה, ודלא כהחת"ס אלא כהכס"מ, דהרמב"ם ג"כ מודה דבשבועה שאוכל ולא אכל דאינו לוקה. והנה ראיתי להר"י מיגש [כ' ע"ב ד"ה כי] שכ' וז"ל: כי אתא רבין א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן: אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל היינו שקר ואזהרתי' מהכא ואיש כי ידור נדר וכו' לא יחל דברו, עיי"ש, וזהו נמי כשיטת הרמב"ם דבין אכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הוי שקר, אמנם אנו כתבנו דלהרמב"ם אוכל ולא אוכל נמי אזהרתי' מלא תשבעו והר"י מיגש כ' בפירוש דאוכל ולא אוכל אף דהוי שקר אבל אזהרתי' הוא מלא יחל דברו, וצ"ע. והנה נראה מהתוס' דלא כהחת"ס דבשבועה שאוכל ולא אכל לא חשיב מעשה אף דהחת"ס הוציא דין זה מהתוס' דמצטער חשיב מעשה, דהנה התוס' לקמן דף כ"ב ע"א ד"ה והרי הקדש כתבו וז"ל: תימא מאי פריך דנימא דמתני' הכי קאמר היכן מצינו מדבר ומביא קרבן על דיבורו בלא שום מעשה, שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה, כגון שבועה שאוכל ולא אכל, אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל, שעשה מעשה, עכ"ל, עיי"ש. הרי מפורש דבשבועה שאוכל ולא אכל לא חשיב מעשה אף דמצטער, ע"כ.
[כב ע"א]
[מלקות על הימנעות מאכילה ועל דיבור]
בגמ' דף כ"ב ע"א: והרי הקדש. והקשו התוס' וז"ל: תימא, מאי פריך, דנימא דמתני' הכי קאמר: היכן מצינו מדבר ומביא קרבן על דבורו בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה, כגון שבועה שאוכל ולא אכל, אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל, שעשה מעשה, עכ"ל. ונ"ל לפמש"כ החת"ס [כ"א ע"א על תוד"ה חוץ; הובא לעיל] לתרץ את דברי הרמב"ם בפ"א מה' שבועות ה"ג דבשבועה שאוכל ולא אכל דלוקה, הא הוי לאו שאין בו מעשה, ותירץ החת"ס דמחלוקת ר"ל וריו"ח הוא בשבועה שאוכל ככר זו היום, אבל בשבועה שיאכל הוי שפיר מעשה, משום דכיון דנשבע לאכול ואינו אוכל כלום, הוי מעשה מה שמצטער, כמו בהמה דע"י דיבורו נמנעת מלאכול, וחשיב מעשה בזה שמצטערת, ולכן פסק הרמב"ם בשבועה שאוכל ולא אכל דלוקה משום דהוי לאו שיש בו מעשה, עיי"ש, ולכן לק"מ קושיית התוס' משבועה שאוכל ולא אכל, דגם כן הוי מעשה בזה שמצטער ובכ"ז חייב קרבן, וא"כ גם הקדש הרי מביא קרבן על דיבורו אף שעושה מעשה, ע"כ.
♦
[כב ע"ב]
[דין חצי שיעור בנזיר, לשיטת הרמב"ן שבנדרי אכילה חצי שיעור מותר מן התורה]
בגמ' דף כ"ב ע"ב: בעי רב אשי: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו'. והקשו בתוס' [ד"ה נזיר] אמאי לא בעי גם בשאר אדם אם נשבע שלא יאכל חלב בכמה, וראיתי בחת"ס [על תוד"ה נזיר] שתי' לפמש"כ הרמב"ן [כב ע"א ד"ה אי הכי] דבשבועות ח"ש מותר לגמרי, דכיון דנשבע שלא יאכל אינו לוקה אלא בכזית משום דדעתו אכזית א"כ פחות מכזית מותר לגמרי, א"כ י"ל דה"ה בנזיר דח"ש מותר לגמרי משום דמיתסר בדיבור, וא"כ שייך ביה דאהתירא משתבע משום דח"ש מותר לגמרי, משא"כ בחלב אף ח"ש אסור ולא חייל השבועה, ואעפ"כ פשיט ליה מנבילות וטריפות משום דריש לקיש ס"ל בכ"מ דח"ש מותר ואעפ"כ אינו חל אלא בדפריש, עכ"ל, עיי"ש. ותימא גדול הוא ע"ז, שכ' דלשיטת הרמב"ן דבשבועות ונדרים חצי שיעור מותר, הוא הדין בנזיר משום דמיתסר בדיבורו, דמאי שייך לומר בנזיר שיהא מותר בחצי שיעור, דאינו דומה כלל לשבועות ונדרים, דשם הוא עושה את האיסורים, משא"כ בנזיר הוא אינו עושה שום איסור, ורק אומר לשון של נזירות: הריני נזיר, והאיסורים התורה הוטלה [אולי צ"ל הטילה] עליו בלשון לא יאכל דאסור אף בחצי שיעור כשאר איסורי תורה, וכמ"ש הריטב"א [ד"ה או דילמא] וז"ל: דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקיבל עליו נזירות, ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן [ו]בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה וכו', עכ"ל, ודוקא בשבועה ונדר דאוסר על עצמו בלשון אכילה, אז אמרי' דאכילה {בסתם[11]} בכזית ולכן בפחות מכזית היתר גמור הוא, אבל בנזירות דאינו מזכיר כלל לשון אכילה לא שייך כל זה, ואדרבא, הרי בקונמות אמרי' בגמ' דלוקה בכ"ש לדברי הכל משום דלא מזכיר לשון אכילה, אם כן גם בנזיר ילקה אכ"ש, ואנן קיי"ל דבנזיר אינו לוקה אלא אכזית, וע"כ מוכרח לומר כנ"ל, משום דבנזיר הוא אינו עושה את האיסורים, אלא שהוא אומר רק לשון נזירות, והאיסורים התורה עושה, וא"כ דמי לשאר איסורי תורה דאסור בח"ש. ופלא גדול שאמר דבר כזה פה קדוש הנ"ל, ועוד נעלם ממנו דברי הרמב"ן גופא, אשר כל דבריו מיוסדים על הרמב"ן שהוא סובר כן דבשבועות ונדרים ח"ש מותר לגמרי, והרמב"ן עצמו [ד"ה נזיר] כ' וז"ל: נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, פ', את"ל כיון דאכלי ליה אינשי ע"י תערובת בכזית, גבי נזיר מאי, והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפ' יוהכ"פ חצי שיעור אסור מן התורה ולא חאיל עליה איסור שבועה, אלא בעיא דרב אשי כר"ל אתיא, דאמר מותר מן התורה, ומיני' פשיט לה, ואע"ג דלית הלכתא כוותיה, יגדיל תורה ויאדיר וכו', עכ"ל, עיי"ש. הרי בפירוש דבנזיר נמי ח"ש אסור ולכן לא חלה עליו השבועה לר"י, וצע"ג. ע"כ.
♦
[נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן ואכל פחות מכזית]
שם בגמ': בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו', בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, דכיון דכזית איסורא דאורייתא היא, כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתו אמשהו, או דילמא כיון שאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. והנה הרמב"ם פסק בפ"ה מה' שבועות ה"ט: והנשבע שלא יאכל חרצן, אם אכל פחות מכזית הר"ז ספק, אבל אם הי' הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל פחות מכזית אינו חייב, שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו, ואין שבועה חלה עליו, עכ"ל. והקשה עליו בח' הר"ן [סוד"ה בגמרא נזיר] דמ"ש בשאר אדם שנשבע שלא לאכול חרצן פסק הרמב"ם דאם אכל פחות מזית הוי ספק ובנזיר פסק דפחות מזית אינו חייב, עיי"ש, ולכאורה אפשר לתרץ דהנה הקשו בתוס' [ד"ה אהתירא] מאי דאמרי' בגמ' אהיתרא קא משתבע, הלא לריו"ח גם ח"ש אסור, ותי' דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב מושבע ועומד, אמנם הרמב"ן [ד"ה נזיר] תירץ דבעיית הגמ' היא רק לר"ל דח"ש מותר, אבל לריו"ח דסובר ח"ש אסור בה ודאי לא חלה על ח"ש, משום דגם על ח"ש הוי מושבע ועומד, עיי"ש, וא"כ אפשר לומר דהרמב"ם סובר כהרמב"ן דבעיית הגמ' לר"ל אבל הרמב"ם דפוסק כריו"ח, לכן פוסק דבנזיר שנשבע שלא אוכל חרצן אינו אסור בפחות מזית משום דלא חלה השבועה, דגם ח"ש אסור, אמנם זה אי אפשר לומר, דהרי שיטת הרמב"ם היא שם בהלכה ז' דהנשבע שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות חלה השבועה, משום דח"ש אינו מושבע עליו, עיי"ש, ע"כ.
♦ ♦ ♦