כולל מיר
ביאור עניין הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח
הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח, האם הכונה כל בניו?ע' רמ"ע בספר אלפסי זוטא [מובא בברכ"י או"ח ס' תרע"א אות ב' וכן בשיורי ברכה אות ב'], וז"ל [שבת כג:] אמר ר"ה הרגיל בנר חנוכה הוין ליה בנים ת"ח, והרגיל בנר שבת בניו ת"ח[1], אלמא זכות חנוכה עומדת לו למקצת בניו, ושבת לכל בניו.
ויש לעיין מה החילוק בין חנוכה, שמהני רק למקצת בניו, ובין שבת, שמהני לכל בניו, ויש לבאר בזה כמה חילוקים בין שבת לחנוכה.
א. שבת זה מועד קבוע כל השנה כולה, וחנוכה אינו קבוע, אלא הוא פעם בשנה, ועדיפה עבודה קבועה, מאשר עבודה לא קבועה[2].
ב. נר שבת הוא בגופו, וכידוע מרע"א[3], אבל נר חנוכה עיקרו בממונו, ויש אפשרות לצאת ידי חובה אפ' ע"י השתתפות בפריטי[4]. והענין שטעם זה עדיף לענין חינוך והצלחה אצל הילדים, הוא או מפני שטרחה בגופו עדיפה מטרחה בממונו [וכענין שעדיף אחד בצער, ממאה שלא בצער], או די"ל דבטרחה בגופו יש דוגמא אישית יותר חזקה לילדים, מאשר בטרחה בממונו.
ג. למבואר בבאר היטב או"ח ס' תרנ"ו שדין להוציא הון רב על מצות עשה, נאמר רק בנר חנוכה ובד' כוסות, ולא לשאר מצות כולל שבת [ע' לקמן], א"כ בנר שבת, שענינו שלום ושלוה [שלום בית], זו דוגמא של שלום שהילד רואה, ובנר חנוכה שצריך להוציא הון רב ולמכור כסותו, הבן רואה מס"נ של קושי, וזו יכולה להיות דוגמא פחות טובה[5].
ד. נר שבת הוא ענין פרטי בתוך הבית, וענינו אדרבה להוסיף בשלום בית הפרטי, אבל נר חנוכה ענינו בחוץ סמוך לפתח או בחלון ושיראו אותו ברה"ר, ובפרסום שולט עין הרע כמו ששלט בלוחות ראשונות[6], ולכן רק זוכה לחלק מבניו[7].
ה. טעם נוסף כי נרות שבת הוא ענין של שלום בית בהידור[8], וידוע שע"י שלום בית כראוי, משפיע על איכות הילדים, וכמו שהבאנו כמה פעמים מספר חסידים ס' שס"ב [הובא בדעת תורה למהרש"ם או"ח ס' ר"מ] דכמה שיש יותר הנאה ואהבה ושלום במצות הבית, זה גורם לבנים יותר חכמים וצדיקים, וזה ענין מיוחד שיש רק בשלום בית[9].
ו. כאן זה עונג שבת שהוא מדא' [או מדברי קבלה] לכן ברכתו עזה וחזקה, משא"כ במצוה דרבנן, הגם שיש לו ברכה אינה חזקה כ"כ[10].
ז. עוד ענין, שנרות חנוכה הם מצוה בלילה, ונרות שבת הם מצוה ביום, וכבר כתב רש"י מנחות מג: כיון דנתחייב במצוה זו - שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום. והיינו שזהו עיקר זמן המצות, ולכן מצוה הנעשית בלילה אינה מביאה ברכה כענין המצוה שביום[11].
ח. יש עוד ענין, שבנרות שבת יש ב' ענינים א' שזה כבוד שבת [בכניסתו] וב' עונג שבת [בהמשך הלילה[12]], ולכן אולי זוכה לכל בניו ת"ח, משא"כ בחנוכה, שיש רק ענין אחד[13] [והגם שיש מצוה והידור מצוה, שניהם הם מאותו דין].
ובעומק עונג שבת, הוא ענין אהבה, וכבוד שבת, הוא ענין יראה[14], ושלימות העבודה היא ביראה ואהבה יחדיו, כמבואר בתוס' סוטה כב: מירושלמי מסכת ברכות פ"ט עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט. עכ"ל ולכן זוכה להצלחה יותר גדולה[15].
ט. לפי רע"א הנ"ל שהאיש מטיב את נרות שבת, והאשה מדליקה אותם, יש טעם נוסף, כי בהדלקת נר חנוכה, זו עשיה שלימה של האיש, והדלקת נר שבת זו עשיה של שנים [הוא ואשתו], ולכן סגולתה גדולה יותר. [ואולי בעומק עשיה של אחדות, היא יתירה מעשיה יחידנית, כמו להבדיל המבואר בחז"ל בענין מלחמת דוד[16]]
י. בהדלקת נרות שבת, זה בצירוף התפילה של האשה המדליקה, מה שאין בנר חנוכה.
וכמו שכתב רבנו בחיי [שמות פי"ט פ"ג] כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים, כה תאמר בלשון הקודש, כה תאמר בנחת. וצוה לדבר אל הנשים תחילה ללמדן מוסר ודרך ארץ ועוד כדי להמשיך לבן אל התורה והמצוות ולומר להן ראשי פרקים מפני שאין דעתן מיושבת כאנשים, ועוד שהאשה הטובה היא סיבה לתורה שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש לפי שהיא מצויה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר לימוד התורה מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה[17], ולכך ראויה האשה להתפלל לה' יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, וכן דרשו חז"ל (שבת כג ע"ב) האי מאן דרגיל בשרגי הויין ליה בנים תלמידי חכמים:
יא. עוד הסבר ע"פ קבלה: בכה"ח ס' תרע"א כתב וז"ל וכן כתב בשער הכוונות דף קט. דנר שבת קודם.
ונתן טעם בסוד, כי נר שבת עולה המלכות למעלה עד הכתר שלו ממש, ונר חנוכה יורדים האורות אליה למטה במקומה.
[ויש לבאר שלכן בנר שבת כל בניו ת"ח, ובנר חנוכה רק מקצת]
והסבר הדבר ע"פ פשט ששבת זה יום של הקב"ה ואנו עולים אליו יתברך [כביכול], משא"כ חנוכה הוא בימות החול ובלילה ושם אנו מוצאים את הקב"ה.
ובפרט למה שנביא מדברי הרמב"ן שהדלקת נרות החנוכה, זה מעין המשך של הדלקת בהמ"ק כל אחד בביתו, והיינו שזה התקדשות אצלנו בעולם הנמוך שלנו.
ממשיך הכפה"ח ומטעם זה נמי בעינן הדלקה נר חנוכה קודם כי אם ידליק של שבת קודם כבר עלתה ומה תועלת באחרת, אבל אם יעשו לה הכנה בהדלקת נר חנוכה, וירדו בה האורות, אח"כ תעלה בנר שבת.
♦
בבאור ענין זה של המדה כנגד מדה בנר שבת וחנוכה, שנעשים בניו ת"ח על ידם
בהקדם הערה בנוסח על הניסים, אמאי לא מוזכר בכל על הניסים ענין נס פח השמן כלל (וכן העיר על כך ר' צדוק הכהן בספר רסיסי לילה אות נ"ז[18]).
והביאור בזה לכאורה לענ"ד דעיקר הנס היה הצלת כלל ישראל, ולו יצויר בזה שלקראת סוף המערכה היו צריכים לוותר על הצלת פח השמן, בשביל הצלת אדם אחד מישראל, עם הארץ פשוט ממיתה[19], ואפ' מדברים שפחות חמורים ממיתה, היה צריך לוותר על הפח שמן, ועל כל ההדלקה הניסית שהיתה, בשביל להציל את הישראל לכן ההודאה בתפילה היא על עיקר הנס.
אלא שנס פח השמן היה בו ענין חביבות מיוחדת מהקב"ה עלינו עמו ישראל, שנוכל לעשות את המצוה החוזרת והחדשה שנתבטלה, בצורה מושלמת[20].
וידועה גם השאלה הרי אפשר גם להדליק בשמן טמא, דהרי טומאה הותרה בציבור, וא"כ למה הוצרכו למצוא דוקא פח שמן טהור?
וע"כ שזה היה ענין חביבות מאיתו יתברך, שיעשו את המצוה כמאמרה.
ולכן מצד תקנת חנוכה והחביבות שיש לנו מהקב"ה בגלותינו, עיקר החביבות נמדד בזה שאפ' מצות הדלקת נרות המקדש, ניתנה לנו בצורה ניסית, לקיימה כהלכתה. וזו חביבות עצומה. והתקנה של ההדלקה, והלימוד מחנוכה, הוא לזכור בכל דור את החביבות העצומה הזו. אבל מבחינת הנס עיקר הנס היה ההצלה, לכן מודים רק על נס ההצלה, ותקנת הנרות היא על החביבות.
לכן גם כלל ישראל מחזרים בענין תקנת הדלקת הנרות בחביבות מיוחדת שאין בשאר המצוות, דיש ענין מיוחד בנרות חנוכה שכמעט כל המצוה שאנו עושים, המוזכרת כבר בחז"ל, הוא הידורו, ולא עיקר הדין[21]. דהרי ענין המהדרין המוזכר בחז"ל הוא עולה בממון הרבה יותר משליש מן המצוה של עיקר הדין, ולא הוי כשאר המצות שיש חיוב רק עד שליש במצוה בלבד [ב"ק ט:]. ומחנוכה ילפינן שיש בכלל כזה מושג במצוה (לא בתורת חיוב), של הידור יותר משליש, ומזה ילפינן לכל התורה כולה.
וז"ל רבינו חננאל ב"ק ט: והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה, והמהדרין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין וכו'. והוא כותב זאת רק אחרי שביאר את ענין הידור מצוה יותר משליש המוזכר שם בגמ', והמקום שמצינו כן בחז"ל שאמרו לעשות יותר משליש הוא רק כאן בחנוכה[22].
וכיון שכל ענין הנס היה חביבות מיוחדת, שלא לפי הצורך ההכרחי של כלל ישראל, אלא חביבות מיוחדת מהקב"ה, חיוך ממנו יתברך, ואנו משיבים באותו ענין בחביבות פורצת גבולות יותר מעיקר המצוה, וזה החינוך הכי גדול שיכול להיות. כי ילד שגדל באוירה שאין לנו קשר של מחויבות לקב"ה בלבד, אלא שיש לנו קשר של אהבה פורצת גבולות בינינו לרבונו של עולם, הקב"ה מחייך לנו כשאין צורך רק מפני אהבה, ואנחנו משיבים באותו ענין כמים הפנים לפנים[23].
וכשיש כזה יחס לקב"ה וכך חיים בבית, הבנים ממילא נעשים ת"ח כי כל החינוך הוא לאהבה בינינו לקב"ה וכל מושג לימוד התורה הוא, של קדושא בריך הוא ואורייתא חד הוא. וכל ענין הלימוד תורה הוא בצורה של אהבה, כמו שאנו מבקשים הערב נא, דלא כבשאר המצות, כי הדרך היחידה לגדול בתורה הוא ע"י ערבות ואהבה לתורה, ואמרו חז"ל באהבתה תשגה תמיד [עירובין נד:] והביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה [סוטה כא.] כי האהבה הכי גדולה בינינו לקב"ה היא בתורה[24].
וכן ענין הרגיל בנר שבת מתפרש בענין של חביבות, דגם בנרות שבת הנרות הם ענין שלום בית שזה חיזוק החביבות, בין בעל לאשה, דהרי רב סח ושחק ועשה צרכיו[25] (חגיגה ה:) וכמה שיש יותר חביבות בין בני הזוג, הבנים נעשים יותר מוצלחים[26], ולכן הרגיל בנר שבת הוין ליה בנים ת"ח.
ועוד בענין שלום בית ע"י הנרות ע' הערה[27].
♦
כעין הנ"ל ע"ד פשט
הרגיל בנר הוין ליה בנים ת"ח, ע"ד הפשט יש לבאר דבית שיש בו אור רב, הילדים גדלים בצורה שמחה, שהתורה והמצות הם דברים שמחים, ולכן יהיו בניו ת"ח (וכידוע מגדולי המחנכים[28] שבית שלא היה בו שום חום, אם ח"ו ילד שם פורש לתרבות רעה, אין כמעט סיכוי להחזירו, כי מעולם לא נקשר לרוחניות בצורה של חביבות)[29].
וע"ע באריכות בקונטרס חנוכה וחינוך, שיצא בתשפ"ד.
♦
הוא עצמו
למה לא מוזכר שהוא עצמו יהיה ת"ח.
שבת כג: הרגיל בנר הוויין ליה בנים ת"ח וברש"י דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור[30], על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה.
וצ"ע, א"כ אמאי האדם עצמו לא זוכה ע"י כן לתורה.
ותירץ מרן הגרח"ק (שליט"א) זצ"ל (דברי שיח ויגש ע"ה) דתמיד, לאדם עצמו אנחנו נאמר שהדרך היחידה לזכות לתורה הוא ע"י לימוד, והתמדת הלימוד. ורק לעזור לבניו שהם ילמדו שייך נר מצוה, אבל עצה לגדול בתורה הוא רק ללמוד.
ואפשר עוד שהאדם עצמו יש עליו תביעה מדוע הוא לא לומד כראוי, ותביעה אישית על האדם, מכבה גם את ס"ד שצריך לזכות לו[31], ומצידו כלפי בנו יש כאן ענין חינוך וסגולה, דיש סגולה שבנו יהיה ת"ח, אבל לגבי מה על בנו לעשות אנו נאמר לו רק ללמוד בלי לעשות שום סגולות, רק אביו עושה סגולות בשבילו.
וע"ע לקמן בדברי המבי"ט.
♦
הויין ליה בנים ת"ח (קטנים, גדולים)
נסתפקתי האם הסגולה דהויין ליה בנים, היא דוקא בבנים קטנים, או גם בבנים גדולים שלו?
ושורש הספק, דהנה לגבי כרת מצינו דנענשים רק בניו קטנים, כמו שכתבו תוס' שבת כה. ד"ה כרת ודוקא קטנים נענשים בעוון אביהם ולא גדולים וכו'.
והיינו שענין עונש המגיע לאב אינו מגיע לבניו גדולים, אולם אולי מדה טובה מרובה, ממדת פורענות, ע' סוטה י.
ועוד, כיון שזה ענין שכר ועונש לאב, יש לומר שעונש הבן בזכות אביו מגיע רק בטפל לו [קטן], אבל אם זה ענין של מציאות חינוכית, שרואים דוגמא אישית וכנ"ל, אין הבדל בין גדול לקטן.
ואפ' אם זה ענין סגולי של השפעת מעשי האב על בנו במדות וכד' [בלי קשר לשכר ועונש], לכאורה צריך להשפיע גם אחרי שגדל. כמו שמצינו בדברי הגר"א [משלי כג' טו'] וז"ל האב ובנו משורש אחד, ובעת שהבן יחכם בלבבו וישמח, אף שלא יגלה חכמתו החוצה בדיבורו, אז תיכף גם לב האב שמח, כמו שנקרא "מגנעט", כשתחתכהו לשנים כשחלקו האחד יתנועע אז גם השני יתנועע, אף שיהיה מרחוק בקצה הארץ. כך הוא טבע שורש הבן, בעת שמחת לבו, גם אביו ישמח בלבו.[32]
ולפי"ז פשטות ההשפעה היא גם אחר כך כענין אחרי י"ג לענין רוח האב, וענין המגנט שלכאורה אינו תלוי בגיל[33].
עוד בענין חביבות נר שבת אצל מדליקיה[34].
♦
חתנים ת"ח
האם הרגיל בנר זוכה לחתנים ת"ח?
ע' רש"י שבת כג: [ד"ה נפק מינייהו] דחתנו כבנו.
ובדובב מישרים רצה לתלות זה במחלוקת ראשונים אצל לוט [יט' יב'] מי לך פה חתן ובניך ובנותיך דרש"י והרמב"ן אם יש לך חתן או בנים או בנות. אמנם באבן עזרא כתב חתן ובניך חתנים שהם כבניך, ולכאורה כאן נחלקו האם אפ' בלשון הפסוק יש לפרש שחתן כבנו או לא.[35]
עוד בענין זה, עי' בהערה[36].
♦
עוד מדה כנגד מדה
מצאתי במנורת המאור אות קל"ד ולפי שמצוה זו היא תקנת חכמים, הזהיר בה יצאו ממנו בנים חכמים כדקתני עלה וכו', ומשמע שהענין המדה כנגד מדה כאן, הוא מפני שזו תקנת חכמים זוכה לחכמים[37].
♦
סגולות התורה רק בעושה בכל פרטיו ודקדוקיו
ע' בספר הזכרון לפחד יצחק עמ' תל"ז מה שהובא מר' יצחק סגי נהור [אחד מן הראשונים], וז"ל ומ"ש רז"ל הזהיר בנר חנוכה הויין ליה בנים זכרים שיהיו ת"ח, והרי כו"ע מדליקים נרות חנוכה ואין כולם ולא רובם זוכים לבנים זכרים, ושיהיו ת"ח[38]. אין לתמוה מזה שהאמת הוא, חכמים הם אמת ודבריהם אמת, וכפי מה שכל העולם מדליקין נרות חנוכה שרובא דרובא יוצאים ידי חובתן, אבל מיעוטא דמיעוטא זהירין להדליק כפי כל פרטי המצות והדיקדוקים, שהזהיר בהדלקתן בכל פרטיה ודיקדוקיה יקנה וישיג בכח המצוה ובסגולתה בנים זכרים ות"ח עכ"ל[39].
יש לעיין האם בכל סגולות חז"ל זה רק בכל פרטיה ודקדוקיה, או שזה דין מיוחד בנר חנוכה.
ומה הסברא שדוקא כאן? דיש לבאר שכאן יש ענין מיוחד, שיעשה את המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה, דהרי ביארנו שכל ענין מציאת פח שמן טהור, היה לחביבות של כלל ישראל, אף שמעיקר הדין יכלו להדליק בטמא, וכ"כ לזכות להבטחות חז"ל מהדלקה, צריך לעשותו בצורה של חביבות, ולא לפי עיקר הדין. ולכן אפשר שדוקא כאן יש ענין מיוחד לעשות את המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה וצ"ע.
♦
עוד בענין שלא כולם זוכים להבטחות חז"ל
ע' אורחות יושר ערך שמחה של מצוה:
"... והמשיך [המהרח"ו הקדמה לשער המצוות] יסוד עצום גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך,
והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בנ"א ואינם מתקימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפ' בעוה"ז,
אבל השורש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותה אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהי' שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש בחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב וכו' עי"ש כל לשונו, והוא גם מעין ענין זה, שכדי לקבלל הבטחות חז"ל צריך מצוה בהידור".
עוד דוגמאות ליסוד זה בהערה[40].
עוד בענין זה הרגיל בנר
הארכנו מדברי ר"י סגי נהור הנ"ל, אמנם ידועים דברי מרן הגרח"ק (שליט"א) זצ"ל בענין זה בענין סגולות המצוה, בשערי אמונה תחילת משניות פאה[41], וענה דהרבה פעמים סגולת התורה יכולה להחשב כהגיע לו וניטל ממנו, ונ"מ או שיהיה לו כפרת עונות כאילו ניטל ממנו, ועוד נ"מ ע"ש.
ומצאתי כעין זה בסידור הגר"א [הודו, אבני אליהו מספר שער הרחמים] שלפעמים הקב"ה נותן טובה, והטובה כדי שכשיחסרהו יהיה לו כפרה ע"כ וכאן יש לו הכל בלי שקיבל צער הנטילה[42].
♦
עוד תשובה לשאלת ר"י סגי נהור
ובמקום אחר כתב הגרח"ק על השאלה אמאי לא כולם זוכים להנ"ל [הובא בדברי שיח 96], דהוא עצמו אשם שלא השגיח על חינוכם כראוי. והיינו שע"י הנרות יש הבטחה שבנו יהיה מוכשר לתורה, וכמו שאמרו קידושין כט: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, וברש"י אם היה בנו זריז - והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם, ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו.
אלא שזה מצד עצמו של הילד, אלא שיכול להפסיד כל זה אם לא מחנכו כראוי. והיינו שהסגולה היא לזכיית בן מתאים לגדול בתורה, אבל לא לבן שהוא כבר ת"ח, ולכן הוא יכול להפסיד לעצמו.
לפי רבי יצחק סגי נהור יש עוד תשובה למה בשבת זוכים שכל בניו יהיו ת"ח[43], ובנר חנוכה רק מקצת, כי בנר שבת פשוט איך מקיימים, והיכן, את ההדלקה, וממילא קל לצאת ידי חובה, ולכן זוכה בקלות לעשות מצוה כמאמרה, אבל בנר חנוכה שרבו פרטיה, היכן ההדלקה, וכל דיוני ההלכה של זמנינו, ולכן שם יש פחות זוכים מאשר בנר שבת.
♦
הוין ליה
ראיתי (בעלון שלמים מציון 99) שגם החת"ס נשאל הרי יש הרבה שמקפידין, ואין להם בנים ת"ח וכו' וענה מעין זה שצריך בכל פרטיה ודקדוקיה.
ולכן הג"ר בן ציון פלמן זצ"ל, בעל "השלמי מועד", היה מהדר לדרוש כל שנה בהלכות אלו והידוריהן, כדי שהציבור גם יזכה לזה.
ויש להוסיף, ואולי זה היה טעמו של הג"ר בן ציון פלמן הנ"ל, שהלימוד של הלכות חנוכה בכל פרטיהן ודקדוקיהן גם בדברים והכי תימצא שלא נוגע אליו, אבל הלימוד בזה בכל ההידורים זה עצמו ענין הרגיל בנר. (ואולי הדרך היחידה באמת להיות רגיל בנר זה בלימוד הלכותיה, כי כך אינו רק חצי שעה ביום).
וע"י זה יש סגולה של בנים ת"ח[44].
♦
חנוכה זמן חינוך
בפתח עיניים שבת כא: למה שאלו מאי חנוכה ולא מה טעם למצות הדלקת נר בחנוכה וכד'.
אלא השאלה היא למה נקרא חנוכה.
אמר ע"ז הגאון ר' יעקב עדס זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, דבמהרש"א כתב על שם חנוכת המזבח.
ואמר לדעתי הכונה ע"ש חינוך הקטנים לתורה, דהרי היוונים גזרו כדי להשכיח תורתך, וזה אפשר רק ע"י שלא יהיו גדיים, ממילא לא יהיו תיישים (וכן לומדים מב"מ פה:). וזה חנוכה, לרמוז שאחרי הנצחון, שוב יכלו לחנך את הילדים לתורה ומצוות. וזה הרמז לשמן זית זך, כי החינוך צריך להיות זך ללא השפעות חיצוניות ע"כ (מובא בכמוצא שלל רב).
ואולי זה טעם נוסף שהרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח, כי ענין ההודאה ותיקון חנוכה הוא על מצות חינוך שחזרה לנו, וזהו חלק מההודאה, ממילא יש כאן מדה כנגד מדה. בזה שמודה ע"ז שיכול לחנך, ממילא מצליח בחינוך.
♦
דברי המבי"ט בענין הרגיל בנר, ויש בו כמה וכמה חידושים נפלאים
ספר בית אלקים [שער היסודות פכ"ז]:
"וכן מה שאמר (שבת כ"ג) הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים ת"ח, משום דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור תורה. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דאבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא טובא אמר, תרי גברי רברבי נפקי מהכא, נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, ורב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי, אמר גברא רבה נפיק מהכא נפק מינייהו רב שיזבי,
הרי שהיה מסורת בידם והיו רואים בכל דור כי מי שהיה רגיל בנר היה לו בנים ת"ח, ולכך אמרו בפירוש הזהיר בנר שבת הויין לו בנים ת"ח,
והיו בטוחים רב הונא ורב חסדא במה שאמרו חכמינו ז"ל שהיה אמת וויתרו כבודם להגיד דבר עתיד על זה שראו שהיה זהיר במצוה זו שיצאו ממנו ת"ח, וכוונו אל האמת שיצאו ממנו ת"ח הנזכר, כ"א לא היה מתקיים מה שאמרו היו נשארים ללעג וקלס בפני עמי הארץ ולא היו מחשיבים דבריהם, והחולק על דברי חכמים לא יוכל להכחיש מציאות זה הענין שהיה כך,
שהרי רב הונא היה מגדולי תלמידי רב ובא בגמרא חסידותו וענוותו ורב חסדא היה תלמיד חבר שלו,
ומה שאמרו לא היה במסתרים כ"א בפרסום קודם שיתעברו נשותיהם[45] והיו מצפים כל השומעים לראות אם נתקיימו דבריהם ונתקיימו שנתעברו נשותיהם וילדו זכרים[46] וגדלו והיו ת"ח,
ורבינא ורב אשי שכתבו ענין זה בגמרא אלמלי לא ידעו ולא נתאמתו שאירע כך לא היו כותבים אותו.
[א"ה: ענין כללי במצות, שזה לטובתם של עושיה בעוה"ז].
וא"כ נראה דבר מפורש ג"כ בלי ספק כי הזהיר במצות נמשך לו טובה ידועה, ואין לך ראיה גדולה לצידוק ויושר המצוה כ"א שימשך טובה וחיים לעושיה, וכמו שאמר גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה[47] וכו'.
וגם כי אין דבר זה נראה מפורסם בכל הדורות אינו מן התימה[48], כי לא נאמר כל זה אלא במי שהוא זהיר ורגיל במצוה מיוחדת כי אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ממנה הוא זהיר לעשותה,
ואז השי"ת מראה לעולם כי יש שכר הרבה בעוה"ב, ומקצת הפרי נותן לו בעוה"ז כעין המצוה שהיה זהיר בה, שהרי אמרו הזהיר במצוה פלוני ולא אמרו העושה מצוה פלונית, להורות הזריזות אפילו בזמן שהיה יכול לפטור עצמו, כאמו של רבי זכאי שלא היתה חייבת למכור כיפה שבראשה לקנות יין לקידוש היום".
ויש לבאר [א"ה] לכאורה שזה ממש דברי הגמ' ב"ק ט: עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקב"ה וברש"י שם עד שליש משלו – דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג).
מכאן ואילך – מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו.
והיינו היותר מכדי חיובו, שעליו הוא פטור, שם יש שכר בעוה"ז [וזה ממש כעין דברי רבינו חננאל הנ"ל]
וממשיך המבי"ט: "וכן אותם שיצא מהם ת"ח נאמר עליהם דהוו זהירין בשרגי טובא, ר"ל אפילו שלא היה להם במה לקנות היו מחפשים ומתחזקים לעשותם והיה עולה בידו, ואז היה נראה השגחת השי"ת עליהם לפרוע להם בעוה"ז שכר הזהירות לא שכר המצוה עצמה,
וא"כ מי שישגיח בכל דור במעשה האל ית' ובחסידיו הזהירים במצותיו יראה ג"כ בעין מה שראו הראשונים, ולא יתקיים בשביל זה, שכל המקדש על היין בכל שבת או לובש ציצית בכל יום שימלא גרבי יין או יזכה לטלית נאה, כי מי שיש לו לעולם יין בביתו או מי שיש לו ציצית גם כי הוא עושה מצוה בכל יום אינו נראה כי השגחת האל יתברך על אותה מצוה פרטית כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא,
אלא למי שהיה יכול לפטור עצמו בדין מן המצוה והוא זהיר לעשותה לעולם, וזה לא יקרה אלא ליחידים בדור,
ואם ישגיח האדם בהם יראה ג"כ מה שראו החכמים הראשונים והעידו עליו. ונתבאר כי מעשיית המצוה והיותו זהיר בה ימשך לו טובה והוא ראיה על צידוק ויושר המצוה".
[א"ה: ובזה יש ליישב את מה שמקשין העולם, אמאי אברכים חוזרים באמצע היום, ולא ממנים את נשותיהם שליח להדלקה, וע' הערה מה שהבאנו בזה מקונטרס חנוכה פ"ה[49], ולהנ"ל הדברים מתוקים, כי עיקר סגולת הוין ליה בנים ת"ח, הוא בפטור מן הדבר ועושהו כנ"ל].
ע' המשך דבריו שם עוד וקיצרתי.
ומסיים המבי"ט: "וכן בכמה דברים כיוצא באלו שהביאו בגמרא להורות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.
וכמו שענין זה גלוי ומפורסם בענין המצות, כן הוא ידוע ומפורסם בענין העבירות, כי הזהיר מעשותם ניצול מפגעים רעים ומי שנכשל בהם נענש, וכמו שראינו בענין השבועה שנשבעו בני ישראל לגבעונים, שנענשו ישראל שבא רעב לארץ על אשר המית שאול את הגבעונים כמו שנזכר בשמואל".
♦
הדלקת נרות שלנו
הדלקת הנרות שלנו היא המשך המנורה של בהמ"ק [ע' מדרש תנחומא וברמב"ן[50]]. והוא רמז, דהרי המנורה רומזת לחכמה, וכמו שהמנורה ממשיכה בכל דור, כמו כן תושבע"פ שממשיכה בכל דור. [ומדליקים בלילה, ללמד שבכל הדורות, גם בזמנים החשוכים ביותר, יהיו חכמי ישראל[51] ותורה שבע"פ].
ונרמז בחנוכה ענין ולא שבט לוי בלבד אלא כל מי שנשאו לבו [רמב"ם סוף שמיטה ויובל] כעין ההדלקה שהוא לכולם (מדברי מו"ר הגר"י לנדא זצ"ל בקונטרס שיצא מדבריו).
ולכן הרגיל בנר ומבין הענין כראוי, שיש המשך לת"ח בכל דור, וכתר תורה ניתן לכל אחד שנשאו ליבו [ע' יומא עב:] כמו שיש המשך ההדלקה לכל אחד ללא יוצא מן הכלל, ממילא הויין ליה בנים ת"ח וכו'.
♦ ♦ ♦