בדין בחורי ישיבה אם יוצאים ידי חובה בהדלקת הוריהם
א.איתא בשבת (כג.) אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.
וראיתי להרב יהודה עדס שליט"א בספרו שערי יהודה (סי' טז) שכתב לדייק מהא דרבי זירא דדוקא אכסנאי נשוי יוצא יד"ח, אבל רווק אינו יוצא יד"ח בהדלקת הוריו, שהרי רבי זירא היה משתתף בפריטי לפני שהתחתן ולא יצא יד"ח בהדלקת הוריו. ובטעם הדבר כתב שאשתו כגופו, ויש פוסקים שכתבו שאפילו מדין מהדרין א"צ להדליק כל אחד נר, אבל בחור רווק שאינו נמצא בבית הוריו, כי הוא לומד בישיבה מרוחקת ואוכל וישן שם אינו נחשב מבני הבית. ורק אם הוא נמצא אצל אביו תדיר, הוא יוצא יד"ח בהדלקתו. משא"כ באדם נשוי, כיון שיש לו בית, אזי אפילו יהיה אכסנאי תקופה ארוכה יוצא יד"ח בהדלקת אשתו. וכתב שכן מוכח בדברי הראשונים שכתבו דדוקא נשוי יוצא בהדלקת אשתו, ולא כתבו דה"ה רווק שיוצא בהדלקת אביו ואמו. שכ"כ השאילתות דרב אחאי (פרשת וישלח שאילתא כו) וז"ל: ואפילו אורח חייב לאישתתופי בהדי בעל הבית בנר חנוכ' והוא שהיה רווק אבל יש לו אשה לא צריך, שאנשי ביתו מדליקין בביתו. וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב ט ח"א דף סא טור ג) וז"ל: וכל זה מיירי באדם שאינו נשוי ואין מדליקין עליו בתוך ביתו אבל אם מדליקין עליו בתו' ביתו אינו צריך לא להדליק ולא לפרוע בשמן כך פשוט בשבת. וכ"כ המאירי (שבת כג.) ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אף על פי שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו. וכ"כ הסמ"ג (עשין דרבנן ה) א"ר זירא מתחילה כשהייתי לומד בבית רבותי הייתי משתתף בפרוטות בהוצאת הנרות עם בעל ביתי, אחר שנשאתי אשה אמרתי איני צריך עוד להשתתף שהרי בביתי מדליקין בשבילי. עכ"ל.
♦
ב.
ושמעתי מהראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א שאמר דמהשאילתות הנ"ל שסיים וכתב "שאנשי ביתו מדליקין בביתו", משמע דלאו דוקא אשתו, אלא ה"ה אביו ואמו. אך לענ"ד יש לדחות, שהרי השאילתות איירי באדם נשוי ואנשי ביתו הם בניו ובנותיו ולא אביו ואמו. אך את הראיה מרבינו ירוחם לענ"ד יש לדחות, שהרי הוא איירי באדם שאינו נשוי וכתב שאם מדליקים עליו אינו צריך לפרוע בשמן, הרי להדיא שיוצא בהדלקת אביו ואמו (אח"כ שמעתי שכבר קדמוני בדיוק זה).
עוד הביא שבספר התרומה (סי' רכט) כתב להדיא שיוצא בהדלקת אביו, וז"ל: ואם הוא במקום אחד כגון תלמידים הבאים ללמוד חוץ מביתם או אורח אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או בניו או אביו ואמו מדליקין בשבילו במקומו כדאמר רבי זירא מרישא הוינא משתתף בהדי אושפיזאי כיון דנסיבנא לא צריכנא דקא מדלקו עלאי בגו ביתאי. עכ"ל. ואשר לפ"ז צ"ל שרבי זירא היה יתום, דאל"כ יקשה מדוע לא יצא יד"ח בהדלקת אביו קודם שנשא אשה. ובאמת שכך איתא בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) רבי זעירא הוה מצטער ואמר הלואי הוה לי אבא ואימא דאוקרינון ואירת גן עדן, כד שמע אילין תרין אולפנייא, אמר: בריך רחמנא דלית לי לא אבא ולא אימא לא כרבי טרפון הוינא יכיל עביד ולא כרבי ישמעאל הוינא מקבלה עלוי. וכתב הראב"ן (חולין סימן רסח) גרסינן ר' זירא ושמיה רבי זעירא ומרוב חכמה היו קורין לו רבי זירא לשון זר זהב ולא זעירא לשון זעירות, וכן פירש רב האי גאון. ובשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' רד) כתב ר' זירא והוא זעירא כדמוכח בירושלמי ובגמרות ישנות אלא בגמרו' בפעמים כות' בלשון קצר' וקלילא ולרוץ הקורא בו. וכ"כ בספר יחוסי תנאים ואמוראים (לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא, רבו של הרוקח, ערך ר' זירא) וז"ל: וכל היכא דגרס' בתלמוד דידן ר' זירא בירושלמי ר' זעירא. אמנם ראיתי שהביאו משם רבי חיים קניבסקי זצ"ל שהעיר דבגמ' מו"ק (כ:) איתא לחד לישנא דאיסי אבוה דרבי זירא שנא לו ברייתא ור"ז השיב לו עליה (ולאידך לישנא אחיו של ר"ז היה). וכדי שלא יסתור האי לישנא לירושלמי י"ל שהוריו נפטרו כשהיה נער.
♦
ג.
אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, שהרי פשטות לשון הגמ' שדוקא נשוי יוצא בהדלקת בני ביתו ולא רווק. ואם הסיבה שר"ז לא יצא בהדלקת הוריו היא משום שהוא היה יתום היה לגמ' להשמיענו זאת. דאף דמבואר כן בירושלמי, מ"מ היה צריך להזכיר כן בסוגיא ולחלק בין רווק יתום לרווק שיש לו הורים, ובפרט שיתכן שהוריו נפטרו אחר שנעשה אכסנאי. ונראה שזו הסיבה שהשאילתות והמאירי וסמ"ג כתבו דוקא נשוי. אולם מאידך גיסא י"ל שמכיון שאמר רבי זירא לאחר שנשא אשה דקא מדליקי עלי בגו ביתאי, משמע שקודם לכן לא הדליקו עליו בתוך ביתו, תהיה הסיבה אשר תהיה. וא"כ זיל בתר טעמא, אם מדליקים עליו בתוך ביתו, אע"פ שהוא רווק הוא יוצא יד"ח. וזו דעת התרומה ורבינו ירוחם.
והנה בטעם הדבר שלא היה מי שידליק על ר"ז בהיותו רווק י"ל כמש"כ לעיל שהיה יתום. אלא דאכתי קשה דאף אם יתום היה, מן הסתם היה גר אצל בני משפחתו או משפחה אומנת אחרת, וא"כ יש לו דין בן בית כי זה הוא ביתו, ומדוע א"כ לא יצא יד"ח בהדלקתם. ולכן נלע"ד לומר שרבי זירא לאחר שהתבגר והלך ללמוד בבית מדרשו של רב, מן הסתם היה זה לתקופה ארוכה של כמה שנים, וכל פרנסתו היתה ע"י נדיבי עם שהיו מארחים אותו בביתם. וא"כ גם אם נאמר שבאותה תקופה הוריו היו עדיין חיים, מ"מ כלפי ר"ז זה נחשב שהוא אינו קשור יותר לביתם, שהרי הוא עזב את הבית לגמרי. וגם אם היה מגיע מידי פעם לביתו בחג וכדו', הרי זה רק כביקור ולא כבן בית, ולכן היה צריך להשתתף בפריטי. אך לאחר שנשא אשה, אע"פ שעזב את הבית לתקופה ארוכה מ"מ עדיין זה ביתו, ולכן הוא יוצא יד"ח בהדלקת אשתו גם אם אינו בבית כמה שנים, כי אשתו זה ביתו.
♦
ד.
ואם כנים אנו בזה נמצא שאין מחלוקת ברבותינו הראשונים, דמש"כ השאילתות וסיעתו דרווק אינו יוצא יד"ח איירי ברווק שהתנתק מבית הוריו כר"ז, ומש"כ התרומה שיוצא יד"ח בהדלקת הוריו איירי באדם שלא התנתק מבית הוריו. והיום בימינו יש סברא לומר שרוב בחורי הישיבות דינם כיש להם בית, דאע"פ שהם נמצאים רוב הזמן בישיבה וחוזרים רק פעם אחת בחודש הביתה, מ"מ אין זה כ"כ ניתוק, שהרי גם בבין הזמנים הם בביתם, ולפעמים באים הביתה גם באמצע השבוע לענינים שונים, או כאשר הם חולים. ולא דמי למי שנטש את הבית לכמה שנים ונמצא במקום רחוק, שהרי כיום עם התפתחות כלי התחבורה גם מי שלומד רחוק הרי הוא כאילו קרוב. אלא שיש גם סברא לאידך גיסא שדינם כאכסנאי, כיון שרוב הזמן הם דרים בישיבה. ולכן נראה שאם יש חבר אשכנזי שמדליק בישיבה עם ברכה ישתתפו עמו בפריטי, ובזה יצאו יד"ח ממה נפשך. כמו כן בחורי ישיבה שגרים בחו"ל ובאים ללמוד בארץ יתכן שדינם כמו רבי זירא שצריכים להשתתף בפריטי מעיקר הדין ולא מספק, ויש לדון כל מקרה לגופו ולפי ראות עיני המורה.[1]
♦ ♦ ♦