כולל פוניבז'
הדלקת ישראל נר חנוכה בשמן תרומה טמאה
בירושלמי סוף תרומות איתא: מהו להדליק בשמן שריפה בחנוכה. ומכריע הירושלמי דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה. וכתב דזהו דווקא במי שאין לו שמן חולין, וכשיש לו אסור להדליק בתרומה טמאה. והרמב"ם (פי"א מתרומות הי"ח) כתב: ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה, מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן. ומבואר ברמב"ם שהוא מפרש את דברי הירושלמי דאיירי דמדליק ישראל, ומשמע דהוא נקט שאם הכהן מדליק מותר, אף שיש לו שמן אחר, ודווקא כשישראל מדליק, אז מתירין דווקא כשאין לו שמן אחר.וקשה מה ההיתר של ישראל להדליק בשמן תרומה טמאה, כשאין לו שמן אחר. והרי יש חיוב נתינה על תרומה טמאה, כמבואר ברמב"ם (פ"ב הי"ד): התרומה לכהן, בין טהורה בין טמאה, חייב להפריש תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומתי אחת טהורה ואחת טמאה, הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתה.
וצריך ביאור, איך רשאי הישראל להדליק בשמן שריפה. ודוחק לומר דאיירי שהישראל ירש את אבי אמו כהן, וזכה בממונות מכח כהן, דהרמב"ם סתם את הדברים.
ובירושלמי היה ניתן לפרש דאיירי שהכהן בא להדליק, והנידון בירושלמי הוא דיש חיוב לעשות שימושים בשמן עבור הכהן, וכשמדליק נר חנוכה דאסור ליהנות בו, זהו שימוש של קיום מצוה ואינו שימוש חשוב, ולכך רק בליכא שמן חולין מותר. אמנם הרמב"ם פירש דהנידון הוא כשישראל ידליק, וצריך ביאור וכנ"ל.
ובדרך אמונה (ביאור הלכה פי"א מתרומות הי"ח) כתב ליישב דאמרינן ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממונו, והכהנים ניחא להו דהישראל ידליק בשמן שלהם. ואף דשימוש המזיק, כגון הלומד בספר, אמרינן דלא ניחא ליה לאיניש אף במקום קיום מצוה, תירץ בדרך אמונה דכאן היות ואין לכהנים שימושים חשובים בשמן, מסכים דישראל ישתמש ויכלה את השמן לצורך מצוה. (יש להעיר, דאם עובר זכאי בממון השבט, איך מועילה מחילה של העובר על כך, ומשמע דעובר אינו זוכה בממון השבט. אמנם הגרד"ל שליט"א נקט דעובר זוכה).
באבי עזרי (פ"ב מתרומות הי"ד) כתב דמלשון הרמב"ם (שם) מתבאר דתרומה טמאה אין היתר לכהן לשורפה, אלא דווקא שיהנה דרך שריפתה. ואסור לשורפה כשלא מביא תועלת לכהן. והביאור הוא דדין החפצא דתרומה טמאה הוא שהיא תביא תועלת לכהן, ולכך חייב לשורפה דרך הנאה ושימוש, דאם לא כן הוא מבטל את דין החפצא.
ויש להעיר על דברי האבי עזרי, דלפי זה יקשה, איך ישראל מדליק נרות חנוכה בשמן שריפה במקום שאין שמן אחר, והרי נמצא דהשמן אינו מביא תועלת לכהן בשריפתו. אלא משמע מכאן דדווקא תרומה טהורה דינה הוא שהיא צריכה להביא הנאה לכהן, ואסורלקלקלה.
♦
יש להקשות איך מדליק הישראל נר חנוכה בשמן שריפה, והרי אסור לישראל ליהנות הנאה של כילוי מתרומה (ראה תוס' יבמות סו, ב ד"ה לא, על פי המשנה בתרומות פי"א מ"י). ובמשנה למלך (פ"ב מתרומות הי"ד) כתב שמכאן מוכח שאיסור הנאה של כילוי הוי איסור דרבנן, והתירו במקום דאין לו נר אחר. ולפי זה יש לדון, דכל ההיתר הוא עבור המצוה של נר איש וביתו, אולם אם הדליקו נר בבית, ורוצה להיות מן המהדרין להדליק נר בעצמו, אין לו היתר להדליק בשמן שריפה, דשמא לא התירו הנאה של כילוי עבור הידור מצוה.
ובעיקר קושייתו יש לדון, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואינו נחשב הנאה של הישראל מן השמן, דקיום מצוה אינו הנאה.
ויש להסתפק האם לענין ההדלקה בתוספת שלאחר חצי שעה, האם נדון זאת כמצוה להתיר לישראל להשתמש בשמן שריפה, משום הקיום מצוה שבזה, אף שלא הוי מצוה חיובית. וראה בשדי חמד (מערכת מ' סימן צז) דמביא אחרונים שדנים האם במצוה קיומית אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו.
♦ ♦ ♦