הרב ישראל לאבנשטיין
כולל פוניבז'

ביאור ברכת אשר יצר

שאלות
א. האם ברכת אשר יצר היא ברכת הנהנין או ברכת השבח, דברכת השבח כמו ברכת השחר אין מברכים אלא פעם אחת ביום, ומאידך ברכת הנהנין מברכים קודם להנאה, ושמא הכא ל"ש.
ב. בעיקר הברכה צריך להבין שהרי נתקנה על עשית צרכיו, ועיקר הברכה היא על הגוף.
ג. "אשר יצר את האדם בחכמה" בב"י כתב על מה שתקנו לומר אשר יצר את האדם בחכמה לא כתב הטור למה רמזו לפי שבריאת האדם דבר ברור הוא שחכמה נפלאה היא עכ"ל. אבל צ"ב, מה הדגש כאן הרי כל הבריאה נעשתה בחכמה כדכתיב ד' בחכמה יסד ארץ, וכמו שאומרים בתפילה מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית. וביותר קשה, דענין עשיית צרכיו שייך בכל הבע"ח.
ד. "וברא" מהו ההבדל בין לשון יצירה ללשון בריאה.
ה. "בו נקבים נקבים חלולים חלולים" מהו כפל הלשון.[1]
ו. עוד צ"ב, שינוי הלשון נקבים חלולים, דהיה צריך לומר או נקובים חלולים או נקבים חללים.
ז. "גלוי וידוע" מהו שני הלשונות.
ח. "לפני כסא כבודך". לכאו' צ"ב, שהרי זה דבר פשוט בשכל ומה צריך לומר שגלוי לפני ד'.
ט. "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם". ק"ק, שאינו לפי הסדר של תחילת הברכה שהקדימו נקבים לחללים, ובאמת בנוסח עדות המזרח הופכים את הסדר.
י. "א"א להתקיים ולעמוד לפניך". ויש מוסיפים "אפילו שעה אחת", וכן הוא לנוסח ע"מ. וכבר נתקשו האחרונים, שהרי אפשר להתקיים כמה זמן.
יא. צריך להבין כפל הלשון "להתקיים ולעמוד".
יב. "רופא כל בשר". צריך להבין מה שייך כאן רפואה.
יג. עוד צריך להבין מה ההבדל שבשמונה עשרה מזכירים רק את עם ישראל, שאומרים "רופא חולי עמו ישראל".
יד. "ומפליא". יש לבאר מהו ענין הפלא כאן.
טו. "לעשות". יש לדקדק, יש כאן לשון עשיה ולעיל הזכירו לשון בריאה ויצירה.
טז. עוד צריך להבין שיש כלל שאין חותמים בשני עניינים.
תשובות
א. נראה שברכת הנהנין נתקנה על מה שנוטל האדם מהקב"ה, וכל הנהנה בלא ברכה כאילו מעל. ובגמ' מבואר דגם ברכה אחרונה נלמד מהטעם דכאילו מעל, וזה לא שייך כאן. וברכת השבח היא על התפעלות האדם מהבריאה. ומצינו שלא תקנו לכל היותר אלא פעם ביום, ומיהו אם נתפזרו העבים מברכים על הגשמים, וא"כ אולי דומה לשם. אבל יותר נראה שהיא ברכת הודאה, וכדוגמת ברכת הגומל שאדם מודה על החסד שהקב"ה עשה עימו. וקצת ראיה לזה ראה הערה[2] וע"ע בעה"ש (או"ח סי' ו)[3]. שו"ר בריטב"א פסחים מו. שכתב שהיא ברכת השבח[4]. ועי' בשיח הלכה (ס"ו סק"ד) שהביא מהגרש"ז שהברכה בבוקר היא ברכת השבח ומה שמברכים אחר עשית צרכיו היא ברכת הנהנין[5].
ב. כתב בספר עה"ש (הובא בהערה ג) שכיון שאין ענין כבוד, לכן הזכירו ברמז. וע"ע בלבוש שטרח לבאר שכל הברכה על עניני העיכול.
ג. בתוס' ברכות (ס:) הביא מהתנחומא בזה"ל ויברא אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו היינו דאמר בסנהדרין בס"פ אחד דיני ממונות (דף לח.) לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל. וכנראה דרצו לבאר דיש חכמה מיוחדת בבריאת האדם יותר מכל הבריאה. אבל ק"ק, שדבר זה הוא שבח על העבר ואינו שייך כ"כ כעת[6]. ובב"י דקדק מרש"י לפרש שהאדם דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים ואינו יוצא[7].
והיה אפשר לומר עוד שהאדם רואה בגופו את חכמת הבריאה, כמו שאמר דוד מבשרי אחזה אלוק.
אבל בתנחומא (פר' פקודי) מבואר דאדרבה תקנו לומר שהאדם נברא בחכמה כמו הבריאה וכמו המשכן, שהבריאה והמשכן והאדם מכוונים זה כנגד זה, וכידוע דהאדם נקרא עולם קטן[8].
עוד ראיתי במהרש"א (ברכות ס:) שפירש שהקב"ה ברא את האדם 'עם' שכל וחכמה, ומשא"כ בע"ח.
ד. הנה סדר הבריאה הוא אבי"ע (אצילות בריאה יצירה עשיה), ומבאר הנפש החיים (א, יג בהגהה) שבריאה הוא יש מאין ויצירה הוא יש מיש ולשון עשיה הוא. ולפ"ז צ"ל דאחר גמר האדם ניכר שהכל מושלם בחכמה, ואח"כ מפרשים שברא בו בתחילת יצירתו נקבים נקבים.
ה. כפילות לשון נקבים וחלולים היה אפש"ל להורות על ריבוי האברים הנקובים והחלולים, וכן משמע בלשון השו"ע (סי' ו). ובלבוש כתב דעיקר ההודאה היא על האיברים של האכילה והעיכול, וכפלו לשון נקבים חלולים על שאר האיברים שנצרכים לקיום האדם. וע"ע בט"ז מה שביאר[9].
ובתנחומא, הובא בטור וברמ"א, כתב דחלולים חלולים בגי' רמ"ח נגד רמ"ח איברים. ובאמרי נועם (להגר"א ברכות ס:) הוסיף להורות שאין אבר שאין בו חלל[10].
ו. מה שאין אומרים חללים כתב בב"י שאין שייך לשון בריאה על החלל שאין בו ממש, רק משבחים על האיברים החלולים. והדרכ"מ כתב עוד לבאר דלשון חללים הוא גם כן לשון הריגה כמו בחלל חרב. ועוד כתב הטור כדי לרמז כנגד רמ"ח איברים כנ"ל. ומה שאומרים נקבים לביאור הדרכ"מ והטור הנ"ל א"ש. ועי' בט"ז מה שביאר עפ"י דרכו (הובא באות ה בהערה).
ז. הגר"א (אמרי נועם שם) ביאר דגלוי מה שבגלוי וידוע מה שבסתר. והגרח"ק בי' 'גלוי' לכל העולם בלא חולק, 'ידוע' הוא מה שיש שרוצים להכחיש.
ח. הגר"א (שם) כתב להכחיש מי שאומר שא"א שהקב"ה ישגיח על עולם שפל כזה, לכן אומרים שאפי' מכסא כבודך, שהוא רחוק הרבה מכל המלאכים, הוא משגיח.
ט. כתב בב"י וז"ל רש"י נראה שגורס יפתח קודם ליסתם וכן היא גירסת הרי"ף (מד.) והרא"ש (פ"ט סי' כב) ולפי זה אמאי דסליק מיניה קאי אבל הרמב"ם ז"ל (תפילה פ"ז ה"ה) גורס יסתם קודם ליפתח. ויש להוסיף דבגמ' מבו' דלפעמים הדרך לבאר תחילה מה שפתח ופעמים מה שסיים ואין בזה סיבה קבועה. וע"ע בט"ז שהובא בהערה אות ה', ולביאורו נראה שמיושב.
לפנינו בגמ' לא נמצא, אבל הרי"ף גרס כן. [עי' במעדני יו"ט שכתב דשעה הכוונה רגע והיא מלה ארמית, וכדמתרגמינן ואכלה אותם כרגע ואשיצינון כשעה חדא.] ובתשב"ץ (קטן סי' רטז) כתב שאין לגרוס אפילו שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות. ובב"י כתב דלפיכך פי' הטור דאם יפתח או יסתם הוא ע"פ הגמ' בנדה (ל:) כל זמן שתינוק במעי אמו טבורו פתוח ופיו סתום יצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן א"א לעמוד. והקשה ע"ז בב"י דלדבריו אם יסתם אחד מהם הפירוש אחד מיוחד מהם דהיינו פה ושאם יפתח אחד מהם הפירוש איזה מהם שיהיה. ועוד, דשאם ישאר הפה סתום בעת צאתו לאויר העולם לא יהיה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נראה שאינו ענין לעשיית צרכיו.
ונראה לפרש בענין אחר, שאם יסתם איזה מנקבי האדם או יפתח איזה מהאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. כלומר, שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת ופי האמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים שפיר הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא והוי שאם יפתח אחד מהם מענין עשיית צרכיו ממש עכ"ל.
י. בגי' הגמ' לא כתוב "להתקיים". ראיתי מבארים דלהתקיים מלשון לחיות וכדכתיב 'וחיתה' נפשי בגללך וכתב התרגום 'ותתקים' (סידור שיח יעקב, וכתב ע"ז הגרח"ק ונכון הוא).
יא. בגמ' ברכות ס: מאי חתים אמר רב רופא חולים אמר שמואל קא שוינהו אבא לכולי עלמא קצירי אלא רופא כל בשר רב ששת אמר מפליא לעשות אמר רב פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות.
ובשו"ע כתב וז"ל על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה. ויש להוסיף בזה מש"כ בשו"ת מן השמים (הובא בהע' באות א) שהאדם קודם שעשה צרכיו אין לך חולה גדול מזה. וע"ע בדרישה שהוכיח מזה דשייך לשון רפואה בלא חולי אלא על קיום שיווי המזג[11].
יב. מבארים דבשמונה עשרה מזכירים רפואה על חולי, וזה יש רפואה מיוחדת לעם ישראל אבל בברכת אשר יצר מזכירים את הרפואה במהלך הטבעי וזה שייך לכל בשר. וראיתי מבארים עוד דעיקר הרפואה על חולי הוא לעם ישראל, שהקב"ה יצר את החולי לצורך עם ישראל, כמו שביקש יעקב אבינו כדי שישבו בתשובה, ולכן גם עיקר הרפואה נוצרה לצורך עם ישראל.
יג. עיקר הלשון מסתמא נתקן עפ"י קרא ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים, שכן דרך חז"ל להסתמך על פסוקים, ויש לעיין בזה.
בתוס' בברכות ס: הביאו מהמדרש וז"ל דאמרינן בב"ר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך אדם עושה נאד אפילו יש בו נקב אחד מלא מחט סדקית הרוח יוצא ואינו יכול לשמור בו יין והקב"ה ברא נקבים נקבים באדם ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו, וכ"כ רש"י והטור.
ובב"י הביא שה"ר דוד אבודרהם כתב שיש מפרשים רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר ואומר ומפליא לעשות על שם שבורר בו הקדוש ברוך הוא טוב המאכל ודוחה הפסולת.
וע"ע בגר"א (שם) שיש באדם ה' כוחות המושך, והמחזיק, והמעכל, והמבדיל ומחלק, והדוחה למותרות (וכעי"ז בלבוש), והם כוחות סותרים זא"ז וזהו ומפליא לעשות ע"ש באריכות.
ובדרכ"מ כתב וז"ל ונראה לי שמפליא לעשות קאי על הנשמה שנתן באדם וזו היא פליאה גדולה שיתקיים דבר רוחני והוא מן העליונים בדבר גשמי בגוף האדם שהוא מן התחתונים ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלות בעוד שאדם חולה בר מינן באחד מאיבריו כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו ועל כן אמר רופא חולי כל בשר ועל ידי זה מפליא לעשות שהנשמה נקשרת בגוף ועל כן תקנו לומר מיד אחר ברכה זו ברכת אלהי נשמה. והוסיף במג"א (סק"ו) שבכוונות כתוב דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל.
יד. בנפש החיים (שם) כתב דעולם התחתון הוא עולם העשייה שהוא גמר מלאכת שמים וארץ ומורה על תיקון הדבר כמו וימהר לעשות אותו, ולפ"ז מובן מה שתקנו חז"ל לשון עשייה.
טו. כתב בשיבולי הלקט (תפלה ג) וז"ל אין בה משום חתימה בשתים דמשמע הרופא לכל בשר במה שהוא מפליא לעשות עמהם בפתיחת נקביהם עכ"ל. וכן צ"ל לשאר הביאורים הנ"ל, שהוא ענין אחד, שע"י המפליא לעשות יש רפואה לכל בשר.
♦ ♦ ♦